ביום הולדתי, לפני כשנה, קיבלתי מתנה מיוחדת מחברה שידעה איך לגרום לחלום ישן להתעורר. היא העניקה לי את הספר "עוברת אורח בדממה", אוטוביוגרפיה מאת פאביאן ורדיה. בספר מתואר מסעה האמיץ ורווי הסכנות של פאביאן, בחורה צעירה, לסין הקומוניסטית של שנות ה-80 במטרה ללמוד את תרבותה, ובעיקר את אמנות הקליגרפיה. המסע הופך במהרה למסע פנימי שבו פאביאן פוגשת במורה חואנג יואן, המלמד אותה את אמנות הכתיבה, אך גם הרבה מעבר לכך. הוא עוזר לה למצוא את החיבור אל עולמה הפנימי ולהפכו לזמין יותר ברגעי היצירה ובחייה בכלל.
באחד המפגשים הוא ממליץ לה: "אל תאלצי את עצמך ליצור כשהמעיין שממנו את שואבת את הטוב שביצירתך יבש. אל תנסי לסחוט בכוח, בכל מחיר, את ההשראה החולפת, חמקמקה כמו התשוקה. צאי החוצה, טיילי, דברי אל הציפור שלך, ואל תצטערי כלל. כל שהיית יוצרת, היה יצירה מתה".
באותו יום הולדת קיבלתי כמתנה גם את הכלים הפרקטיים למימוש החלום – ערכה ללימוד קליגרפיה. עבר זמן מה עד שהבנתי את הרמזים, ולפני מספר חודשים יצאתי למסע – התחלתי בלימוד אמנות הכתיבה הסינית-יפנית. בדומה לכתב החרטומים ממצרים העתיקה או לכתב היתדות ממסופוטמיה, הכתב הסיני הוא סמלי. כל אות נקראת סימנייה ומורכבת מצורה מסוימת ומשמעות שמתאימה לה.
בסין העתיקה נחשבה הקליגרפיה לאחת משלוש האמנויות הנעלות ביותר, לצד שירה וציור. בתחילה עסקו בה רק כהני הדת והקיסרים, והיא שימשה לכתיבת כתבי קודש, תפילה ושירה, כמו גם ככלי למדיטציה. עם הזמן היא הפכה להיות פופולרית יותר גם בקרב העם. הקליגרפיה היא אמנות הכתיבה התמה והיפה, הנקראת ביפן שודו – Shodo, וכמו אמנויות רבות אחרות היא כוללת בתוכה את המילה דו, המגיעה מהמילה דאו שמשמעותה דרך. הקליגרפיה אם כן היא דרך שבה האדם לומד להכיר ולבטא את עצמו ואף להשפיע על תהליך התפתחותו.
בראשית הדרך הוא לומד להכיר את כישוריו הטכניים ולשכללם, בדומה לתהליך למידת תווים בנגינה, תנועות בריקוד, עבודה עם חומר בפיסול ופיתוח קול בשירה. שלב זה משול לתהליך של טיהור, שבו האדם משייף ומכין את כליו, מנקה את כל מה שצורם, מתקן את תנועותיו ומרגיע את השפעת תשוקותיו. אחרי אימונים רבים עם התמדה ומסירות, כאשר השיג האדם שליטה בטכניקה, הטכניקה זזה הצדה, ומתחיל שלב מיוחד – שלב הבריאה והיצירה. האדם הופך להיות אמן. הוא איננו מקבל את הידע בלבד, אלא גם מעבד אותו, מייצר וחולק אותו עם העולם. לעומת השלבים הראשונים בדרך, שלב היצירה נראה מלא חיים, צבעים והרמוניה, אך כדי להגיע אליו יש ללמוד את אמנות הפחת החיים כבר בצעדים הראשונים, ברגעים שבהם הדרך נראית עוד ארוכה וקשה, כאשר הטכניקה מעייפת ואולי גם משעממת.
חואנג יואן, המורה, מסביר זאת יפה לתלמידתו: "אל תעלי בדמיונך שנתחיל מיד להעתיק תבליטים של קליגרפיות קדומות. צריך תחילה שיהיה לך בסיס איתן. הבסיס הזה הוא הקו האופקי. כל עוד לא תצליחי להפיח רוח חיים בקו אופקי לא נעבור לקווים האחרים… הקו כשלעצמו הוא ישות חיה; יש לו שלד, בשר, כוח חיות, הוא יצירה של הטבע כמו כל היתר. צריך לתפוס את אלף ואחת הצורות השונות שיכולים להעניק בקו אחד ויחיד".
יש משהו מיוחד מאוד באותם רגעי התחלה. בדומה לילד קטן שזה עתה נולד, הלב מתמלא בפליאה, תמימות, פשטות וענווה. הצורך ליצור, לחקור ולגלות מתעורר, ומפיח חיים גם בקו אחד שחור. כדי לעזור לאמן להפיח חיים בקו האחד, הקליגרפיה עושה שימוש בדיו שחורה ולא צבעונית. רק אז האמן יכול להביט פנימה ולמצוא בתוכו את המהות המעניקה חיים לכול.
כאשר פאביאן שאלה את מורהּ האם תוכל לכתוב גם בצבע, הוא השיב לה: "לא זו בלבד שלא תוסיפי צבע, אלא שתמשיכי לעבוד בשחור עוד שנים. את חייבת להגיע לידי כך שתראי כי בצבע האחד, במגוון האינסופי של האפשרויות השונות הגלומות בדיו הסיני, את יכולה לתאר את אלף ואחד האורות של היקום".
האם אנחנו מצליחים לראות את הצבע בפעולות היומיומיות שלנו? מהו הדבר המעניק את הצבע לחיינו? לרובנו יש בחיים דברים כאלו או אחרים המוסיפים את הצבע: מקצוע מספק, לימודים מעניינים, משפחה מלוכדת, ארוחה טובה, טיול יפה, חיבוק חם מילד או אהוב, או סתם מחמאה שממלאת את לבנו בשמחה. לצד הצבעים הללו, מצויים גם הצבעים העמוקים יותר, שדוהים פחות עם הזמן: הצבע המתווסף לאדם שמצא משמעות לחייו, הצבע שגילה אדם שהצליח לכבוש את תשוקתו, הצבע הנולד באדם שהפסיק לפחד מהשינוי, או צבעי הקשת הניבטים מעיני האדם שפתח את לבו.
בעוד שסוג הצבע הראשון תלוי בהשגת דבר מה חיצוני וחולף, השגת הסוג השני תלויה באדם עצמו בלבד, במאמציו ובכיבושיו הפנימיים. אמנויות הדאו השונות מציעות דרך פנימית שדרכה לומד האדם להוסיף לחייו את הצבעים מהסוג השני. אך לפני שהאדם משיג את הצבעים הללו, עליו תחילה לגרד את השכבות הישנות – בדומה לתהליך צביעה של קיר ישן. שכבות של הרגלים ישנים, מחשבות שליליות, דעות קדומות, פחדים, אגואיזם, מסכות ושקרים. סיפור זן עתיק מיטיב לתאר זאת כך:
שאל הנזיר את המאסטר: "עשרים שנה אני לומד כתבי קודש, עושה כל יום מדיטציה עמוקה, מהרהר בנשגב יומם וליל, ועדיין לא הגעתי להארה. מה עוד עליי ללמוד?". ענה המאסטר: "השאלה היא לא מה עוד עלינו ללמוד או לקחת על עצמנו. השאלה היא מה עוד עלינו להשיל מעצמנו." ברגע זה זכה הנזיר בהארה.
בעזרת תרגול הקליגרפיה יכול האדם לשאול את עצמו שאלות, כגון: איזה מצב פנימי עומד כרגע ביני לבין הקו המדויק? האם יש מתח, כעס או שיפוט עצמי? איזה הרגל, פחד או מחסום משפיעים כרגע על הכתיבה? ולחילופין, מה בתוכי הוביל ליצירת קו אסתטי, נחוש, פשוט ומדויק? איך אוכל לשמר את המצב הזה בתוכי? אלו הן שאלות המאפשרות ליצירה להפוך לתהליך שלם של התבוננות, שינוי וגדילה.
חואנג יואן מדריך את תלמידתו: "אינני רוצה לא בקו גמיש מדי ולא בקו אמנותי מידי או מחוספס מדי; עליו להיות מהיר ומאופק, לא חתום בכוח ואף לא ברכות. יש לצרף עצמה ועדינות… יש למצוא את קו האמצע הנכון, את שביל הזהב, כדי לתפוס את החיים".
כדי למצוא את שביל הזהב, שם מופיעים שלל צבעי הקשת, אין הכרח בשיעורי קליגרפיה או בתרגול של אמנות כזו או אחרת; יש צורך בתשומת לב פשוטה כלפי פעולותינו בחיי היומיום, ורצון לשנות, לדייק ולהחיות אותן מבפנים. כל פעולה משולה לשרטוט של קו אחד, וכמו שרטוט של קו, היא דורשת ריכוז, דיוק, אהבה, נחישות ופשטות. אוסף של פעולות כאלו מוביל את האדם ליצירת אמנות צבעונית והרמונית שנקראת – החיים.