בחנו את עצמכם – האם אתם שמחים?
להלן מספר שאלות: האם אתם צוחקים? האם אתם נמצאים במצב רוח טוב? האם אתם שרים לעצמכם?
כאשר אנו שואלים את עצמנו בצורה ישירה אם אנו שמחים, עלולה להיווצר תחושת מבוכה. חלק מאיתנו מרגישים שזו שאלה גדולה, שאי אפשר לענות עליה בצורה חד משמעית, חלק מאיתנו עלולים לחשוב שאין אנשים שמחים באמת, ושזו שאיפה אוטופית, וחלק אחר עשוי לחשוב ששמחה אינה צריכה כלל להיות יעד אליו יש לשאוף. משמעות המושג לא תמיד בהירה עבורנו, האם מדובר בצחוקים? עליזות? מצב רוח טוב? ואם אנחנו עליזים כל הזמן, האם זה אומר שאנחנו שמחים? ואם אנחנו לא? מה זה אומר עלינו?
כל אחד יכול להיזכר באירועים מחייו בהם הוא הרגיש שמח: הטיול האחרון, התעודה שקיבלתי, החיוך שהיה על פניו של אדם קרוב, הפרס שזכיתי בו, הארוחה הטעימה במיוחד. חווינו שמחה כאשר סוף סוף הצלחנו להגשים דברים להם חיכינו זמן ממושך. אבל רגעי חדווה אלו לא הצליחו להחזיק מעמד זמן רב, הרגע חלף לו ביעף, ונותרנו עם תחושה ריקה. תופעה זו יכולה להיות שכיחה עבורנו עד כדי כך, שלעתים אנו עלולים לפתח אדישות כלפי הזמנים המיוחדים הללו.
לתופעה זו ניתן הסבר כבר במסורות עתיקות. החוויות הללו הן בנות חלוף כיוון שהן תופעות זמניות מטבען, ויכולות לגרום לשמחה שהיא זמנית. חלק ניכר מחיינו, למעשה, מורכב מרגעים חולפים, שכמעט בלתי אפשרי לאחוז בהם. שום דבר אינו נשאר לנצח, הוא משתנה ומתחלף וכך גם ההנאה ממנו. אם ניקח דוגמה פשוטה של אכילת ארוחה טובה, היא טובה לאותו רגע אך לאחר מספר דקות כהרף עין שכחנו מהטעם. היינו רוצים להיאחז ברגעים הללו, שישארו איתנו לתמיד. אולם כפי שמציינת הפילוסופיה הבודהיסטית, אין דבר שנשאר לנצח; התופעות הן זמניות ומתחלפות. לא נוכל לשמר את הרגעים הללו, ובכל זאת כאשר נלקח מאיתנו הדבר הזמני אנו חווים סבל, סבל ההיקשרות אל הדבר. אי אפשר לקבע את ההנאה מהארוחה. אם נאכל כל הזמן את אותה סעודה נסבול, הן מכאבי בטן והן מכך שאיננו מצליחים לשחזר את ההנאה אותה חווינו בתחילה.
אין הכוונה, חלילה, להימנע מכל הרגעים היפים הללו, אבל האם לא היינו רוצים להיות שמחים באופן קבוע? שמחה כזו שלא תאבד עם הזמן, שתמיד נוכל לחזור אליה ללא קשר לנסיבות החיים שלנו, שנדע בבטחה שהיא קיימת ואינה בדייה.
קיימת הצעה פילוסופית לחדווה הקבועה הזו. אם נבקש לקבע את השמחות הקשורות רק למה שנוכל לקבל בחיים, יהיה זה מרדף ארוך שבו נצבור רגעים של עליות ומורדות, ולא נשיג מצב קבוע. הדבר הקבוע שאליו שואפים תלמידים ומורים רוחניים מזה מאות ואלפי שנים, הוא מצב שאפשר לתאר כרוממות רוח, שהיא חוויה עמוקה אך פשוטה, הנגרמת מאוסף של מצבים ופעולות אקטיביות. הדבר דומה לאוסף של פרחים יפים השזורים בזר אחד, ומצליחים למלא את הלב בחוויה הרמונית. זה היופי של ההתמזגות שלהם יחד, למען זר אחד, הכולל את כולם יחד וכל אחד בנפרד.
יכול להיות שמי שקורא את השורות הללו יחוש אכזבה, כי כעת מתברר כי השגת השמחה כרוכה במאמץ. הדבר דומה להבדל בין ציפיה שהשמש תזרח עלינו, לבין ההחלטה לבצע פעולות בהן אנחנו נקרין את אורה של השמש לנו ולסביבה שלנו. ההבדל נעוץ בגישה שלנו. האם אנו שואפים שהשמש תאיר רק עבורנו? אם לכך אנו שואפים, נהפוך לאנשים הזקוקים להצלחות אישיות כל הזמן. אנו כבר יודעים כי החיים אינם רצופים הצלחות בלבד, כי החיים הם מארג שלם של ניסיונות, ולא תמיד נשיג את מה שאנו רוצים – ויתרה מכך, כאשר נשיג זאת, החוויה תהיה בת חלוף. לחילופין, כאשר אנו מעוניינים שיהיה טוב גם לאחרים, מטרה זו גורמת לרצון שלנו לא להיות אישי, אלא אנושי, ולכלול עוד מרכיבים מסביב לנו. זו כבר שאיפה ערכית יותר, וערך הינו מושג קבוע. הערך אינו בר חלוף, הוא נשאר אצלנו בלב, וככל שאנו עובדים להשיג אותו מדי יום, הוא גדל ומעמיק בתוכנו. אז, באופן בלתי נמנע, מתחילה ללבלב בתוכנו גם השמחה. שמחה קבועה, המתבססת על הדברים הקבועים, שאינם משתנים, שהיו בעבר, בהווה ובעתיד, כיוון שמטרתם רחבה יותר מאשר מטרה ספיציפית, הקשורה אלינו.
גובהה של רוממות הרוח הוא כגובה השאיפות שלנו. לרצות עולם טוב יותר או קהילה אנושית טובה יותר, היא שאיפה גבוהה ביותר. האם נעז לרצות בכך? מסתבר כי מדובר במטרה לטווח ארוך מאוד. כאן מסתמן אתגר נוסף, כי אנו רגילים לעבוד עבור תוצאות שהן מיידיות. אולם השמחה האמיתית טמונה בטווח הארוך; היא קשורה בנתינה, לעולם שזקוק לה מאוד. ממבט ראשון נראה שהעולם הוא מחוצה לנו, אולם הוא קשור אלינו באופן אישי. ככל שאנחנו רואים את עצמנו חלק מהעולם, ככל שאנו רואים בו את הבית שלנו, מטפחים ודואגים לו, אנו בעצם מטפחים את עצמנו.
זו גם אינה שאלה של אמצעים כספיים. ודאי שאין לנו את כל המשאבים שהעולם צריך, אבל גם אם היו לנו משאבים רבים לתת לעולם, לא בטוח שהעולם היה משתנה בצורה דרסטית כל כך. בעולם חסרים דברים אותם אי אפשר לקנות בכסף. חסרים בו הרמוניה, אחווה, אהבה, צדק, ויותר מכל – חסרה בו תקווה.
נדמה כאילו מספר האנשים הטובים והאכפתיים פוחת והולך, והאידאלים החיוביים הולכים ונשכחים. צבירת כסף או רכישת מוצרים שונים מהווה, לעתים קרובות, כיסוי ליאוש. אולם ניתן להביא תקווה לאנשים הסובבים אותנו. הדרך להשפיע היא להתחיל לשנות את עצמנו ולגדל את המעלות הללו בתוכנו. הדבר דומה לגידולם של פרחים באדמה. האדמה הנמצאת בלב שלנו צריכה להיות אדמה טובה ופורייה; היא לא תוכל להיות כזו אם היא תכיל שאיפות אנוכיות ומגרעות. יש להפוך ולעדור את האדמה, לעקור ממנה את העשבים השוטים, ולהשקות אותה במים טהורים ונקיים. אז יש סיכוי שזרעי התקווה שלנו ינבטו ויהפכו לפרחי מעלות של אחווה, שלום ורעות. נכון, זה כרוך במאמץ, המאמץ לשנות את עצמנו, לעקור מעצמנו את ההרגלים והמגרעות הישנים שאינם תקפים עוד, ולטפח את הערכים. כך נהיה שמחים, ומעבר לשמחה שהדבר יגרום לנו, נוכל להשפיע על הסובבים אותנו, כי נראה שאפשר להיות אופטימיים, ושלא אבדה התקווה. רק שבמקום לחכות לתקווה שתופיע ותשפיע עלינו, עלינו להביא אותה בעצמנו.
הדרך שבה ניתן לגדל מעלות, הינה דרך עתיקת יומין. בכל זמן ותקופה בעבר הרחוק היו בתי ספר שעסקו בכך: האקדמיה של אפלטון, בית הספר של פיתגורס, בתי הספר לחניכות במצרים. בבתי הספר הללו התלמיד היה מחויב לעבוד עבור עולם אידאלי. המורים שם עזרו לו לתקן את הטעויות שלו, ולחפש בתוכו אחדות עם הרעיונות האוניברסליים. מוסדות אלו היוו נקודות של תקווה עבור העולם, הם פעלו על מנת ליצור את הגשר אל הערכים הנשגבים המאחדים את כל היקום. המדד להצלחתם של התלמידים, היה עד כמה הם שמחו לעשות זאת.
כעת בחנו את עצמכם שוב, האם אתם שמחים?
להלן מספר שאלות שהפעם יהיו שונות ולא יעידו על תוצאות לטווח קצר. הן יכולות להעיד על שאיפתנו לתוצאות ארוכות טווח, על רצון שלנו ברגש קבוע בתוכנו.
האם יש לכם צורך לשנות את העולם? האם אכפת לכם מהאנשים הסובבים אתכם? האם אתם פועלים לשנות את עצמכם לחיוב? האם אתם רוצים להיות אדם עם מעלות חיוביות?