רעיון פילוסופי זה מובא במיתוסים מתרבויות שונות. כל גיבור חייב להתעמת עם הפחד הגדול ביותר שלו, הטעות הנוראה ביותר, זו שמשנה אותו באופן בלתי הפיך וממנה הוא נחלץ להיות אדם חדש בשחר חדש.
אך בתרבות המערבית המרופדת כיום, נראה כי גם "עשירים" וגם "עניים" פחות מוכנים לסבול. גם "צעירים", ובהם תלמידים במערכת החינוך וגם "מבוגרים", הורים, מנהלים ואחרים, פחות יכולים להחזיק באמונה שמתוך שיא החושך יכול לעלות אור חדש. תאורטית כן, פרקטית – פחות. זוהי הכללה גסה שבוודאי אינה תקפה לכול, אבל נדמה לי שיש בה לא מעט מן האמת. הפער בין ההבנה התאורטית לבין חוויה צורבת מעשית עשוי להביא איתו גם חוסר בהירות לגבי "הכי חשוך". מתי זה ה"הכי-הכי חשוך"? ועבור מי?
רעיון זה מהדהד בי ומשתקף במפגשים אנושיים שונים.
החושך של הפחד
לפני כשבע שנים הגיע אל ביתנו אדם חבול. את הסיטואציה ניתן לתאר כמו סצנה קולנועית של פעם: צלצול נשמע בדלת וכשהיא נפתחת רואים סלסלה ובה תינוק, עם פתק שמבקש "אנא טפלו בו היטב, לא יכולתי לעזור לו…". במקרה שלנו, הוא לא היה תינוק במובן הפיסי אלא אדם בוגר. היה בו מאפיין בולט שאני מכנה לפעמים "גדל עם זאבים". כלומר, בקי בהישרדות עד הפרט האחרון ובור לחלוטין בענייני יחסים, תקשורת וסדרים חברתיים מקובלים. בחודש הראשון הוא ישן, כמעט 24 שעות ביממה, יום אחר יום. אם ניסיתי להסיע אותו איתי ממקום למקום על מנת שיראה אנשים, שמיים ואור טבעי, היה מטה את מושב הרכב אחורה ונרדם עד הגיענו. אז היה מבקש לחכות לי ברכב עד שאסיים וממשיך לישון ללא הפרעה גם כל הדרך חזרה. כשניסיתי יום אחד לדבר על לבו, אמר לי במילים כנות ופשוטות (אחד היתרונות של בורות בסדרים חברתיים היא כנות מופלאה): אני רוצה לישון ליד אנשים שאכפת להם ממני.
האם הייתה זו שעתו החשוכה? בשבילו אולי כבר לא, בשבילנו בהחלט כן, כי קשה לעמוד קרוב לחבלות קשות בלי לרעוד ובלי לדעת איך מגיחים מכאן אל שחר חדש?
החושך של האבדן
לפני כשנה וחצי פנה אליי חבר לעבודה ושאל אם ניתן להעביר את המייל שלי לגנן מופלא, לדבריו, שהוא חולה מאוד ויש לו חזון. זה יעזור מאוד אם אפגש אותו ואשמע ממנו על החזון שהוא שואף לקדם. גיליתי היסוס-מה, כי לא הבנתי את ההקשר ומה הוא מצפה שאעשה בשבילו. חברי השיב נחרצות, אני מכיר את המשפחה. הכי חשוב שתשמעי אותו, לא צריך יותר. מצאתי את עצמי הולכת לביתו הפרטי של אדם שאיני מכירה, משום שהוא אינו חזק מספיק כדי להיפגש במשרדי או אפילו בבית קפה ברחוב שבו הוא גר. ביני לבין עצמי חשבתי שזה הזוי ואפילו לא בטוח. לא הייתי שמחה לדעת שמישהי מבנותיי הבוגרות תעשה דבר כזה… אבל סמכתי על חברי לעבודה שהוא יודע מה הוא אומר, והלכתי. פגשתי אדם חולה מאוד שלא יכול היה לקום מהכורסה, ויש לו חזון. במהלך פגישתנו הבנתי שהוא אוחז בחוט של דמיון בריא, שבאמצעותו הוא מהלך על חבל דק מאוד מעל תהום אפלה מאוד של מצב בריאותו. שאלתי את עצמי בלב, האם הוא יבריא, ולא ידעתי להשיב. הקשבתי לו רוב קשב וידעתי שעוברים בינינו גם דברים אחרים שאין להם שם.
האם הייתה זו שעתו החשוכה? אני לא בטוחה. הוא דמיין וטווה חזון שאותו הוא חי, בנפשו. גופו קרס אך לא רוחו. היה ברור שהוא מוקף משפחה חמה ואוהבת. במהלך שיחתנו עברו בסלון אחיו ואחותו ובכל פעם נגעו בו, נשקו לו, ליטפו בעיניים, שאלו אם הוא זקוק לדבר-מה. לא עלו ממנו מרירות או ייאוש. הוא היה במסע, וכנראה התכונן אל השחר החדש שלו, בחלל ובזמן אחרים. משפחתו וחבריו חשו שמזל גדול נפל בחלקם על שהכירו אותו וחלקו איתו פרק במסע שלו. זוגתו אמרה, לא הייתי עושה זאת אחרת, גם לו ידעתי איך זה ייגמר.
החושך הבלתי נמנע של תוצאות מעשים
חברה שלי הלכה לראות את הסרט "נורמן", סרט איכותי ועשוי היטב לטעמי. ליאור אשכנזי משחק מצוין לצד ריצ'ארד גיר. חברתי יצאה באמצע ההקרנה, ברגע שחשה שהכיוון הולך אל עבר שעה חשוכה. בלי לקלקל למי שירצה לצפות, הסרט מציג אדם שסוטה ממסלול חייו ומגיע אל פי תהום. צריך לומר את האמת; כבר מתחילת הסרט הוא צועד במרץ אל פי התהום, אבל עד שהוא מגיע אליה, הוא כבר דמות אהובה בעינינו, כבר צחקנו איתו והתרגשנו איתו כמה פעמים, ואנו לא רוצים לאבד אותו!
האם זו שעתו האפלה של הגיבור? האם סופו של הסרט טראגי? שפטו בעצמכם. אני חשבתי שהוא הירואי, שהיה בו תיקון פואטי ממש, כי הוא הצליח לסגור מעגל ולהשאיר משהו מאחור. למה עוד אפשר לקוות?
החושך של המלחמה
ולאחרונה ראיתי את הסרט הבריטי "שעתם היפה", שמספר את סיפורן של נשים בתקופת מלחמת העולם השנייה בבריטניה. נשים עם חלומות בלתי ממומשים, כבולות לנורמות חברתיות של שנות ה-40 במאה הקודמת. גיוס הגברים פתח להן מרחב להגשמה עצמית, לתרומה משמעותית לחברה. “אם הם חושבים שכשהם יחזרו מהמלחמה אנחנו נחזור אל הקופסה שלנו – הם טועים!", מצהירה אחת הדמויות ובעצם אומרת – זהו שינוי בלתי הפיך. הסרט נקרא באנגלית "Their Finest", ומתאר שעה כה קשה בחיי בריטניה המופגזת, בחיי לונדון הנחרבת. שעה קשה לגברים ולנשים. אז מה בעצם עונה לשם הסרט? מה כל כך "הטוב ביותר" כאן? בעיניי זהו השחר החדש שכבר נולד בלבבות בני האדם בעודם באפלה; השחר החדש שנולד באלה שהמשיכו לדמיין, לכתוב, לקרוא, ליצור, לאהוב ולהתעמת עם נטיות אישיותם, בשעתם הקשה. בזכותם עלה השחר עבור בריטניה, עבור מי שחזר ואולי גם עבור מי שלא חזר.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, וזה לא תמיד חושך חיצוני מובהק כמו מלחמה, אסון טבע או מפלה כלכלית רחבת-היקף. זה יכול להיות החושך הפנימי של כל אחד מאיתנו ברגע קט מהחיים, כשאנו מגיעים אל הקצה של הקצה בתוכנו פנימה, ורק שם ומבלי לדעת איך, אנו קורעים לעצמנו, בדם, יזע ודמעות, צוהר אל שחר חדש.
קח את כנפיך השבורות ולמד לעוף!
אם מקשיבים היטב, לפעמים מסרים מגיעים דרך שירים. אדם קם בבוקר והולך אחוז שינה אל המקלחת, או שוטף כלים לעת ערב ולפתע הוא מזמזם שיר שעולה מלבו, אף שלא שמע אותו לאחרונה.
"Blackbird singing in the dead of night
Take these broken wings and learn to fly
All your life
You were only waiting for this moment to arise…"
זהו שיר של הביטלס, שכתב פול מקארתני, ייתכן שיחד עם ג'ון לנון.
במפגש עם אותו אדם חבול שהגיע לביתנו שמעתי בלבי את השיר הזה ולא יכולתי לחלוק את זה אז עם אף אחד, כי זה עלול היה להישמע שיפוטי וחסר חמלה.
קח את כנפיך השבורות ולמד לעוף! כל אחד מאיתנו שבר פעם כנף, אם הוא אכן עף למרחקים. ועם זאת, על כל אחד מאיתנו להמשיך לדמיין, לחלום ולעצב חזון של חיים, קדימה ולמעלה.
אותו אדם חבול עדיין מתרפא, במקום אחר אבל כאן, על פני האדמה, וזה לא מעט! ואני יודעת שאם אני אדמיין, אצור ואעוף, יש סיכוי שגם הוא יוכל. וכל מי שיכול למצוא בתוכו את הכוח, חייב לעשות זאת כדי ששחר חדש יבוא על כולנו.