חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פעילות מתנדבים בבית קסלר

פעילות מתנדבי "אקרופוליס החדשה"

שיחת טלפון מאורון בישרה לי שחברים מאקרופוליס החדשה, סניף קרית חיים מבקשים להתנדב ב"בית קסלר".

אקרופוליס החדשה היא עמותה לפילוסופיה מעשית כדרך חיים, אשר הוקמה בשנת 1957 בארגנטינה. הארגון פועל כיום בלמעלה מ-50 מדינות בעולם ומונה עשרות אלפי חברים וכן מאות אלפי אוהדים המשתתפים בפעילויותיו. בשנת 1987 הפתח הסניף הישראלי, שבו לומדים כיום מאות אנשים ותורמים לחברה, בשמונה מרכזים ברחבי הארץ. אקרופוליס החדשה חוקרת תפיסות חכמה מתרבויות שונות במטרה לזהות עקרונות שינות לחיות לפיהם גם כיום. אנו מוצאים שהתשובות לשאלות המשמעותיות ביותר, שכל אדם פוגש בתוך ליבו, במעמקי נשמתו- הן אותן התשובות שמצאו מחפשי האמת מאז ומעולם.
אורון ואשתו מטרה, הגיעו לפגישה ומאז הכל זרם. הוחלט על בוקר שישי בסוף נובמבר 2010.
ואכן הגיעה קבוצת אנשים לבוקר חוויתי עם הדיירים. אנרגיה טובה זרמה עמם לאולם והחיבור בין שתי הקבוצות היה מיידי. הבוקר נפתח בסבב היכרות בו כל משתתף אמר את שמו ומה גורם לו לחייך בבוקר. דיירים שדיברו ראשונים ישר הציבו רף גבוה על כנות ותשובה שנבעה מהנשמה.
בהמשך הכינו ביחד פיצות לארוחת הצהריים של כל דיירי המעון. חדוות היצירה הורגשה באולם והשמחה ניכרת על פני כל.
הבוקר המשיך בהכנת מרצדות מחומרים טבעיים שהאורחים הביאו עמם והסתיים בסבב סיכום כאשר הפרידה כבר לא באה בקלות.
חבל שאי אפשר לשמוע את השירה ולחוש את האנרגיה הנפלאה, אבל התמונות משקפות, כך אני מקווה את האווירה.
הדרה, רכזת מתנדבים, "בית קסלר".

ואלה ההגיגים והרשמים של החברים מאקרופוליס החדשה:

שלום הדרה, מצרף רשמים של חברים מהסניף על הביקור בבית קסלר:
נפגשנו בבוקר סתיו קייצי כדי לנצל הזדמנות לבטא את הרוח האקרופוליטנית. האתגר הפעם היה פעילות עם אנשים נכים שגרים בבית קסלר בקריית חיים.
כל החברים היו מלאי שמחה והתלהבות לקראת הפעילות, אך בזמן שיחת הריכוז עלו גם חששות: האם נצליח להתחבר לנכים? האם באמת נוכל לתרום להם? האם נצליח להתגבר על המכשולים אותם אנו צופים (וגם על כאלה שלא)?
בפעולת ההיכרות שנועדה "לשבור את הקרח" הסתבר לי שמדובר באנשים מלאי שמחת חיים ששמחו רק מעצם הגעתנו (מתי לאחרונה פגשתם אנשים זרים ששמחו לפגוש אתכם עוד לפני שהכרתם בכלל?). תוך כדי הפעילות והעשייה ניתנה לנו הזדמנות להכיר אחד את השני טוב יותר, ללמוד לשתף פעולה, להבין עוד דבר על שירות ומסירות וכל זאת תוך כדי שירה והרבה מצב רוח טוב.
כשניתן האות לסיים את הפעילות רציתי בכלל להגיד שהיה נורא קצר וחבל שאי אפשר להמשיך.
חזרתי הביתה עם כמה תובנות וחיוך גדול.
בברכה, אורית.

הכל החל ביום שישי אביבי ושטוף שמש, בו הלכנו קבוצה של מתנדבים מסניף קריות של "אקרופוליס החדשה" לשמח את ליבם של יצורי אנוש יקרים ופגועי ראש וגוף, בבית קסלר שבקרית חיים.
האמת היא שדי הופתעתי ברגעים הראשונים של המפגש עימם, וזה משום שהיה פער לא קטן בין מה שהצטייר לי בראש לבין המציאות הלא-פשוטה. הייתי אומר שברגעים הראשונים של המפגש, היה להם הרבה יותר קל להיפתח מאשר לנו ובכלל הדבר הראשון שמפעים אותך זה הרצון האנושי הפשוט והבסיסי שלהם ליצור קשר עם אנשים חדשים, אם בדיבור ואם בנגיעה…
בחלק הראשון של המפגש אותו הנחתה מטה (ברוב חן ורגישות), התחל נו בהיכרות הדדית בסיסית של שתי הקבוצות, כשכל אחד מאיתנו היה צריך לספר, מה עושה לו טוב. התוצרה הייתה מיידית והבליטה את האישיות הייחודית של כלאחד מהם, והם פתאום הפכו מקבוצה הומוגנית של אנשים פגועים, לפרטים עם ייחוד ויופי ושונות בסיסית בין אחר לשני (ניתן להגדיר זאת מבחינתי גם כהסרת הלוט של כל אחד מהם שחשפה חלק ניצוץ נשמתם).
בשלב השני, התחלנו להכין ביחד פיצות לארוחת הצהריים שלהם. בעיקרון העסק נורא פשוט. צריך לגרד פה ולמרוח שם, ובכל זאת מה שלנו נראה כל כך פשוט לביצוע ומימו, בפועל לחלקם קשה ולעיתים על סף הבלתי אפשרי. עלי לציין שבשלב הזה אני התחלתי לעבוד יחד עם בחורה בשם ד', שמשום-מה השקט, המבט שלה ותנוחת הישיבה שלה, משכו אותי לעבוד איתה, בלי שום הסבר מניח הדעת…
בשלב השלישי והאחרון, בנינו מוביילים עימם לתלייה בחדריהם העשויים מענפים, אצטרובלים, חוטים צבעוניים ומכל טוב הטבע. די השתדלתי לרצות את ד' ולנסות לקלוע לטעמה (שהרי לא פשוט לתקשר עימה). ברגע שסיימתי, קפצתי להביא את בתי נגה מבית הספר (לא לפני שנתתי התראה מראש…). את נגה הבאתי כי לא הייתה לי ברירה ולא בייביסיטר שתהיה איתה. בדיעבד זה היה מוצלח ממה שחשבתי.
שני רגעים בכל המפגש נגעו לליבי במיוחד: הראשון היה כאשר מטה הבטיחה להם שאת המוביילים שנבנה להם הם יוכלו לקבל במתנה – כזאת שמחה אמיתית הרבה זמן לא ראיתי (ואז אתה מקבל פרספקטיבה שונה ומבין שלפעמים הדברים הכי פשוטים יכולים לשמח ולהביא אושר). הרגע השני שנגע לליבי היה הרגע בו נפרדנו אני ונגה מד', והרצון הנוגע ללב של ד' להחזיק בידה של נגה, כל כך אנושי וכואב…
יצאתי משם בתחושה שחייב להיות המשך לכך, אחרת זה סוג של בגידה בנשמות הטהורות הללו.
סיימנו את הפעילות במפגש רק שלנו בדשא, יחד עם אוכל טעים מסביב, כשכל אחד מספר אנקדוטות משלו, וגם בשלב הזה נחשפו סיפורים אנושיים כואבים ומזככים.
שבת שלום, ולהתראות במפגש הבא… ותודה לצוות המארגן: רותם ומטה – ישר כוח!
ואם יש מישהו/מישהי ששכחתי מתנצל מראש.
אבי

תודה רבה,
אורון

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן