מאמרים

התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים מדגישה את אחדות הגורל הקושרת בין כולנו, מאפשרת לנו לעצור ולהתבונן על השיח שלנו – עם אלוהים ועם עצמנו.

הרהור על שאלת תם של ילד בן שבע, ילד החבוי אולי גם בתוכנו, שמחזיר אותנו לנקודת המוצא – כולנו רקמה אנושית אחת, קשורים ואחראים זה לזה וגורלנו אחד.
על הפשטות של הצורך הבסיסי בכוח מרפא ומאחד בימים של קריסה של המוכר והידוע, ועל הניסיון לחיות על פיו למרות הנסיבות.

"הוּא  הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי."
(אבות, פרק א, פסוק י״ד)
אני כותב שורות אלו בסוף חודש אפריל 2020, בעת שהעולם נמצא בעיצומה של התמודדות עם מגפת הקורונה.
רבות דובר ועוד ידובר על המגפה, המקורות שלה, ההשלכות שלה, האתגרים שהיא מציפה ברמות שונות של הקיום האנושי וההזדמנויות שהיא מביאה עימה.
אני מבקש להביט על היבט אחד, שחשיבותו והתוקף שלו הם הרבה מעבר למגפה כזאת או אחרת, והוא הקשר בין האני לאחר.

לפני כ7 שנים יצאתי למסע של כ7 חודשים במזרח. לקחתי חל"ת משירות קבע בצבא, הייתי אז בן 26. לקראת סוף המסע הגעתי לסרי לנקה. ארץ קסומה, שטופת שמש, עם

האביב בטבע מסמל פריצה, ניצחון הרוח על החומר. הסופר הרוקי מורקמי לוקח אותנו למסע דרך ריצות המרתון בחייו ומשתף במסע של התגברות, מתיחת גבולות הגוף והנפש ותחרות עם היריב הטוב ביותר – הוא עצמו. מאמר ברוח אולימפית על נחישות, התמדה ואהבה. 

מה נוכל אנו, שחיים ברווחה, לקבל מויקטור פראנקל? עבורי התשובה היא השראה – לחזק את הרוח של עשיית הטוב, היפה והאמיתי בתוכנו. גם כיום, אנחנו נדרשים לגבורה ולהתגברות כל העת. על מי ומה? על עצמנו – על האנוכיות, הפחד, הבושה. קשר אנושי, אהבה, חמלה – הנתינה הזו תמיד נדרשת ולעולם אינה לשווא.

האם קיים מרחק אמיתי בין חלקי השלם? בין אנשים? בין סבא לנכדו? בין "כאן" ל"שם"? הסיפורים של כולנו מחוברים, ואם נצליח לפתוח את הלב נוכל לראות איך הדברים מתחברים.

מהו ערך החושך והשהייה בו, ומדוע אנו לרוב נמנעים מכך? מה נוכל לגלות מהצלילה פנימה למסתורין שהחושך מזמין אותנו לגלות, על עצמנו, על העולם והטבע שסביבנו.