מאמרים

הרהורים ומחשבות, מהילדה בקיבוץ ועד לאישה של היום, שעדיין שואלת את עצמה אם הבחירות שהיא עושה בחיים, עונות על מה ומי שהיא באמת. סיפור אמיתי על בלבול, חיפוש זהות ובחירות שאיתן אוכל להיות שלמה כשאשאל ואבחן פעם, בסוף ימיי, אם עשיתי כל שביכולתי להביא את מי שאני.

קלישאה עתיקת יומין אומרת שמה שאנו מחפשים נמצא כבר ״מתחת לאף״ שלנו. ובכל זאת רבים מאיתנו מבקשים לנסוע, לנדוד לארצות רחוקות ולצאת למסע בעקבות קול פנימי שאינו מרפה ומבקש מאיתנו לנוע כדי למצוא משהו חמקמק, לא תמיד ברור.

התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים מדגישה את אחדות הגורל הקושרת בין כולנו, מאפשרת לנו לעצור ולהתבונן על השיח שלנו – עם אלוהים ועם עצמנו.

הרהור על שאלת תם של ילד בן שבע, ילד החבוי אולי גם בתוכנו, שמחזיר אותנו לנקודת המוצא – כולנו רקמה אנושית אחת, קשורים ואחראים זה לזה וגורלנו אחד.
על הפשטות של הצורך הבסיסי בכוח מרפא ומאחד בימים של קריסה של המוכר והידוע, ועל הניסיון לחיות על פיו למרות הנסיבות.

"הוּא  הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי."
(אבות, פרק א, פסוק י״ד)
אני כותב שורות אלו בסוף חודש אפריל 2020, בעת שהעולם נמצא בעיצומה של התמודדות עם מגפת הקורונה.
רבות דובר ועוד ידובר על המגפה, המקורות שלה, ההשלכות שלה, האתגרים שהיא מציפה ברמות שונות של הקיום האנושי וההזדמנויות שהיא מביאה עימה.
אני מבקש להביט על היבט אחד, שחשיבותו והתוקף שלו הם הרבה מעבר למגפה כזאת או אחרת, והוא הקשר בין האני לאחר.

לפני כ7 שנים יצאתי למסע של כ7 חודשים במזרח. לקחתי חל"ת משירות קבע בצבא, הייתי אז בן 26. לקראת סוף המסע הגעתי לסרי לנקה. ארץ קסומה, שטופת שמש, עם

האביב בטבע מסמל פריצה, ניצחון הרוח על החומר. הסופר הרוקי מורקמי לוקח אותנו למסע דרך ריצות המרתון בחייו ומשתף במסע של התגברות, מתיחת גבולות הגוף והנפש ותחרות עם היריב הטוב ביותר – הוא עצמו. מאמר ברוח אולימפית על נחישות, התמדה ואהבה. 

מה נוכל אנו, שחיים ברווחה, לקבל מויקטור פראנקל? עבורי התשובה היא השראה – לחזק את הרוח של עשיית הטוב, היפה והאמיתי בתוכנו. גם כיום, אנחנו נדרשים לגבורה ולהתגברות כל העת. על מי ומה? על עצמנו – על האנוכיות, הפחד, הבושה. קשר אנושי, אהבה, חמלה – הנתינה הזו תמיד נדרשת ולעולם אינה לשווא.