אפלטון

בנו של אריסטון וצאצאם של המלך קודרוס ופריסטיונה, שהייתה צאצאית של המחוקק הגדול, סולון. הוא נולד באתונה ב429/28 לפנה"ס ומת ב347 לפני הספירה. שמו האמיתי היה בעצם אריסטוקלס והשם אפלטון ניתן לו ככינוי שמשמעותו "רחב כתפיים". הוא כנראה ניתן לו על ידי אריסטון, מורו להיאבקות. על פי דיוגנס לארטיוס, הוא נולד ביום השביעי של ת`ארגליון, שמקביל לחודש אפריל, למרות שהאקדמיה הנאופלטונית בפירנצה חגגה את הולדתו ב7 בנובמבר. היו לו שני אחים, אדימאנטוס וגלאוקון ואחות, פוטונה, שהייתה אמו של ספאוזיפוס, יורשו באקדמיה.

לא ידוע הרבה על תקופת צעירותו, חוץ מכך שהוא עסק בהיאבקות, ציור וחיבר דית`יראמבות (שירים שחוברו לאל דיוניסוס), שירים וטרגדיות. המורה הראשון שלו לפילוסופיה, אומר אריסטו, היה קראטילוס, שהיה חסיד של הרקליטוס. בגיל עשרים הוא פגש את סוקראטס, שיום לפני כן חלם על ברבור מתעופף. הוא נשאר אתו עד מות מורו, שמונה שנים סך הכול. כפי שהוא עצמו נזכר במכתבו השביעי, כאדם צעיר הוא רצה להיכנס לפוליטיקה, לקחת חלק בחיים הציבוריים בתקופה של דעיכה ומשבר לעיר.

משפטו ומותו של סוקראטס מהווים נקודת מפנה בחייו של אפלטון והחלה תקופה של חיפושים ולימודים בחייו. בתקופה זו הוא זוהה עם כמה אסכולות פילוסופיות מאד חשובות וכנראה עם כמה בתי ספר של חניכה. הוא עזב את אתונה ועבר למגארה, כדי לשמוע את הדרשות של אוקלידס, ואז לסירנה, שם למד מתמטיקה עם ת`אודורוס. באיטליה הוא נעשה לתלמיד של הפיתגוריאנים, פילולאוס ויוריטוס. השלב האחרון של מסעו לקח אותו למצרים, שם הוא נעשה חולה מאד ונרפא בעזרת הכוהנים שטבלו אותו בים- למרות שזו יכולה להיות רמיזה לטקס המתייחס לאיניציאציה שלו במיסתורין המצרי.

בחזרתו ממצרים הוא עשה את דרכו חזרה קודם כל דרך סירנה ואז למגנה גרסיה, בבקרו בטרנטיום וסיראקוז, שתי ערים חשובות בביוגרפיה שלו. הראשונה, שנשלטה על ידי הפיתגוריאן ארכיטאס, נתנה לו את המודל לממשלת הפילוסופים ואת כל המערכת הפיתגוריאנית שהייתה כה מהותית בעבודתו הפילוסופית. היה זה ארכיטאס, הנסיך הפילוסופי, שקישר אותו לדיוניסוס, הטיראנט של סיראקוז. מערכת יחסים נוצרה עם הרודן דיוניסוס המבוגר ואחיינו דיון, שהייתה מלאה בתהפוכות ובסופו של דבר הסתיימה בכך שנמכר לעבדות באגינה ושוחרר על ידי אניקריס מסירנה.

אחרי שחרורו, אפלטון חזר לאתונה והחלה תקופה ארוכה של הוראה ומחקר, שהתמשכה בערך ארבעים שנה, והופרעה קצרה על ידי שני מסעות לסיראקוז, ב366 ו361. האסכולה הפילוסופית שלו, האקדמיה, אז התהוותה, בגימנסיום צנוע שהיה ממוקם במרחק שלושה קילומטרים משער הדיפלון ליד הרובע של קולונוס, שבו סופוקלס נולד. בין תלמידיו של אפלטון, בנוסף לספאוזיפוס כפי שכבר הזכרנו ואריסטו, היו שתי נשים: לסטניה ממנטינאיה ואקסיאוטיאה, פילסית, שהתלבשו כגברים.

כתביו
כתביו של אפלטון מופיעים בצורה של דיאלוגים או מכתבים, שמאופיינים בסגנון רהוט ומהודר, שמתוכננים לבטא בדרך הרציונלית ביותר את המסתורין האבסטרקטי ביותר של הידע. טיעוניו הפילוסופיים מופיעים דרך נאומיו של סוקרטס ואנשים חכמים אחרים, כמו טימאוס והפיתגוריאנים, שלוקחים חלק בדיאלוגים.

בין שאר הדרכים האפשרות לקטלוג שלושים וחמישה הדיאלוגים שלו ושלוש עשר המכתבים שעברו מאות רבות של פרשנויות וחסידים של אפלטון האלוהי, כפי שהוא היה נקרא ברנסאנס, הסיווג הכרונולוגי נראה כזה שקשור ביותר למהלך החיים של הפילוסוף:
1. התקופה הסוקראטית: אפולוגיה של סוקראטס, קריטו או חובה, איון או האיליאדה, לאצ`ס או אומץ, ליסיס או חברות, כארמידס או מתינות, יותיפרו או חמלה.
2. תקופת המעבר: יות`ידמוס או המתווכח, היפיאס מינור או שקר, קראטילוס או דיוק המילים, היפיאס מאג`ור או היפה, מנקסאנוס או מלות הלוויה, גורגיאס או רטוריקה, רפובליקה I או צדק, פרוטאגוראס או הסופיסטים, מנו או המידה הטובה.
3. תקופת הבגרות: פיידו או הנשמה, הסימפוזיון או אהבה, רפובליקה II-X או צדק, פיידרוס או יופי.
4. תקופת הזקנה: פרמנידס או הרעיונות, ת`אייטטוס או ידע, טימאוס או טבע, הסופיסט או הוות, המדינאי או מלכותיות, פילבוס או הנאה, קריטיאס או אטלנטיס, החוקים או חקיקה ואפינומיס או הפילוסוף.

בפסיפס האלגורי של הפילוסופיה שצוייר על ידי רפאל מאורבינו ונקרא "בית הספר באתונה", אפלטון מופיע כמחזיק את הטקסט של טימאוס, שהיא העבודה המשמעותית ביותר של הפילוסופיה האפלטונית, והייתה זו שנחקרה הכי הרבה במשך המאות, והינה מלאה באזכרות פיתגוריאניות וחכמה שמקורה במסתורין העוסק בדוקטרינה של נשמת העולם.

אפלטון ופילוסופיה

אפשר להגיד שאפלטון מעביר את מסורת המסתורין לפילוסופיה, כפי שניתן לראות משימושו במושגים של ההיזכרות וההטהרות. במובן זה הוא קובע שני עקרונות: עקרון של טרנסמוטציה המתמשכת של ההוויה בעולם החושי המתקדמת מעלה לעולם הנתפס על ידי השכל, וזה של התאופניה או האיחוד של הנשמה עם האלוהי. ראו את הסימפוזיון והדיווח הניתן לגבי הוראותיה של דיוטימה.

הפילוסוף אינו רק איש ביניים, אלא גם מתווך, מכיוון שהוא מגלה לאנשים משהו שמגיע מעולם האלים, עולם החוכמה. הפילוסופיה, בסימפוזיון, מופיעה כחוויה של אהבה. "החוכמה היא אחת מהדברים היפים ביותר והאהבה היא אהבה ליפה, כך שהאהבה חייבת להיות פילוסוף ולכן חייבת להתקיים בין החכם לבור", הוא מכריז בדיאלוג המוזכר מעלה, באמצעותו של סוקראטס.

פילוסופים הם, כמו האהבה, מתווכים בין האלים לאדם. האהבה היא השאיפה של האדם לחוכמה. היא השאיפה לאל-מוות, הדחף של האינטליגנציה לכיוון רעיון הטוב .

הפילוסופיה היא גם התנסות במוות, מכיוון שהמוות הוא ההפרדה של הנשמה מהגוף, שהוא בדיוק מה שהפילוסוף שואף להגיע אליו. הפילוסוף הוא זה שבאמת יודע את מדע המיתה. בת`טאוס הוא מתאר את דרך החיים של הפילוסוף, שנטועה בהפיכה לצודק וצדיק לאור האינטליגנציה. הידע בשביל אפלטון הוא לעולם לא תיאורטי: הוא הטרנספורמציה של ההוויה, המידה הטובה וגם הרגשה.

בדיאלוג שלו פרמנידס, הוא מדבר על הקשר בין רעיונות ודברים. אפלטון מדבר על ההשתתפות של הדברים ברעיונות. הוא מיישב את העיקרון הזה באומרו שמה שמתקיים, המציאות, אינו אחדות טהורה ואינו ריבוי טהור. הדוקטרינה של הרעיונות היא הגרעין המרכזי של הפילוסופיה האפלטונית, בנוסף לכך שהיא ההיבט שאיתו מתווכחים בעיקר אריסטו וחסידיו. הרעיונות הם האמת של הדברים, המהויות שמקיימות את המציאות, המודלים ששולטים על הקוסמוס. הנשמה יכולה לקבל גישה לרעיונות, לאחר שהיא שוחררה מההתנייה של העולם החושי ומגלה שהמציאות הנתפסת היא לא יותר מאשר צל הרעיונות. הפרשנות של היחסים בין הרעיונות והדברים הובילה לשאלה של האם אפלטון מגן על אימננטיות או עמדה טרנסנדנטית המפרידה את המהויות מהדברים, שבעצם הוא מיישב בין שתי הפרשנויות הנוגדות הללו.