בקיץ הקודם לבשתי לבן והתפללתי. עמדתי תחת החופה, עם זה שבחר בו ליבי, מסביבי עומדים כל "אלה הם חיי", ועיני היו עצומות. התפללתי לטוב. על פי היהדות, ברגע החופה מתקרבת השכינה אל בני הזוג ומקשיבה לתפילתם. מה שעולה מהחיבור שבין השניים נשזר למסר שמגיע ישר אליה. במסורות עתיקות רבות, במקביל לחתונה הפיסית בין בני הזוג, מתרחשות שתי חתונות נוספות – האחת, בין הגבר לבין הפן הנשי שבתוכו, והשניה בין האשה לבין הפן הזכרי שבתוכה. בכך מהווה החתונה הזדמנות לבריאה של השלם, מחוץ לנו ובתוכנו. בטאואיזם, למשל, מדברים על האנרגיה הזכרית, היאנג, ועל האנרגיה הנקבית, היין, שמשלימות זו את זו, נולדות זו מזו, ותמיד מכילות משהו ממהותה של האנרגיה השניה (גם אם בחיים יש לנו נטיה לראות את הדברים כמוחלטים). יין ויאנג ביחד, יוצרים את השלם, הטאו.
על פי מסורות שונות, חתונה היא אחד משלושת המעברים הדראמטים ביותר בחיים של אדם. השניים האחרים הם הלידה והמוות. ושוב, למרות נטייתנו לראות את שני אלה האחרונים כרגעים מוחלטים של טוב/רע, אור/חושך, גם כאן מדובר רק בתנועה, בשינוי, בהתחלפות אנרגיה אחת באחרת. שלושת הארועים הם הזדמנות ל"לידה מחדש": הלידה הפיסית – היא לידה לחיים, החתונה – לידה לחברה, והמוות – לידה לעולם הבא. יש אפשרות לעבור את הלידה והמוות עם הכרה מסוימת, אבל לפי הכתובים שעסקו במיסתורין של התרבויות השונות, הדבר מצריך עבודה יומיומית ותרגול במהלך חיים שלמים של ריכוז ועבודה פנימית של הרחבת ההכרה. מבלי לזלזל בחשיבות התרגול של העבודה הפנימית הזו, דווקא המעבר המתרחש כשאנחנו יחסית "ערים" – טקס הנישואין – הוא הזדמנות לחוות "לידה מחדש" באופן יותר מודע. במילים אחרות, במקום להיות טרודים רק בסידור של הקייטרינג ובמוסיקה שמשמיע הדי.ג'יי, אפשר "להשתמש" בטקס הנישואין לצורך רוחני, אם חווים אותו עם הכרה. רגעים נדירים בחייו של אדם הינם כאלה שמאפשרים לו "לעצור" לרגע את זרימתו של הזמן הלינארי, זמן החול, וכמו "לפתוח סוגריים" ולהתחבר לנצח, לזמן קדוש. טקס, שמאופיין בחוקים קבועים, הוא רגע כזה. חזרה על אותו סדר עניינים, בצורה ערה, בהכרה, עם תשומת לב, עם חיבור פנימה, גורמת לאיזה קסם להתרחש, מה שבתרבויות קדומות יותר נקרא "מאגיה".
לרגע אחד הטבע כולו משתף פעולה, מאזין לתפילה, ומאותו רגע משהו השתנה, מכאן מתחילה דרך חדשה. אדם דתי מקיים טקס כזה מתוך אמונה, ואולי גם מתוך הרגל או חינוך. אדם חילוני עשוי לבחור שלא לקיים טקס כזה מתוך אי אמונה, ואולי גם כן מתוך הרגל מחשבתי מסוים או חינוך. החכמה היא לזהות את האפשרות, ברגעים מסוימים בחיים, להשתמש בכלים של תרבות או של דת כדי להתחבר לאמת שבתוכנו, זו שלא שייכת לשום דת, ולאף תרבות אין בעלות עליה, ועם זאת כל החכמים שחיפשו אי פעם את האמת הזו, דיברו עליה ועטפו אותה באיזושהי צורה ספציפית על מנת שבני האדם יוכלו לחיות אותה. טקס הנישואין, ככל טקס, הוא כלי ולא מטרה, חבויה בו הזדמנות לחוות לרגע נצח, ואחריו אמנם לשוב לזמניות, אבל להיות באיזה אופן פנימי ועמוק – שונים.