"לפני זמן רב עוד חשה האדמה ריקנות גדולה. היא ציפתה. ציפתה להתמלא. ציפתה למישהו שיאהב אותה. ציפתה למנהיג. והוא בא על גב לוויתן. אדם שבא להנהיג עם חדש. אב אבותינו. פאיקיה".
כך נפתח הסרט המופלא "לרכב על הלוויתן". את המסך ממלאים המים. רחם העולם. צפייה ללידתו של מנהיג שיחיה את המיתוס, וינהיג את עמו מחיי ריקנות אל חיים בעלי משמעות. מנהיגים אמיתיים יודעים לעשות זאת…
מדוע אנו מזהים חשיבות מיוחדת למיתוסים?
מופלאותו של הסרט "לרכב על הלוויתן" קשורה בויזואליה המוקפדת שלו, נופי ניו זילנד, הים, וכן במוסיקה שמצליחה לבטא שקט על ידי צלילים. יש מוסיקה, אבל התחושה היא שאנו "שומעים את השקט". אבל יש בו הרבה יותר מכך.
בסיסו של הסיפור במיתוס מאורי אודות הגעתו הקסומה של פאיקיה, מנהיגם ואביהם של בני השבט, מהאי האגדי הוואיקי לניו זילנד, כשהוא רכוב על לוויתן. הגעתו מובילה את בני השבט לחיי מסורת, בעלי כוון, משמעות ותפקיד. אלא שהמיתוס אינו רק סיפור אגדה שאבד עליו הקלח. המיתוס, כך אנו מגלים, הוא דבר חי.
"מיתוס" משמעו ביטוי של אמת. אם כי היום אנחנו לעיתים שומעים: "טוב, זה רק מיתוס", כשהכוונה היא לפנטזיה שמנותקת מהמציאות. בעולם הקדום, מיתוסים היו "שער" אל מה "שלא ניתן לדבר עליו". מהמיתוסים אפשר ללמוד על עצמנו, על הגיבור שבתוכנו, המלחמות הפנימיות, האפשרות לתהילה ולניצחון. וחשוב לא פחות: בעזרתם אפשר גם ללמוד על העולם שמחוץ לנו, עולם חוקי הטבע, העולם הנראה והבלתי נראה. המיתוסים מאפשרים לנו לזהות עקרונות הקיימים בלב כל עניין, למצוא את הערך בתוך מה שנראה שרירותי, להבחין בקו הפנימי, לראות התנהלות יומיומית כמסע גיבורים.
המסורת היא האפשרות לבטא את המיתוס בתוך החיים. בסרט, אנו פוגשים את החברה המאורית בשלב של איבוד כל קשר למסורת המקומית. מתוך אוסף הדמויות מצטייר מצב עצוב: הן הצעירים והן המבוגרים חיים חיי "סתם". "מעבירים את הזמן" בין משחקי קלפים, לעישון, אוכלים יותר מידי, מתלבשים בסגנון מערבי. בהתרחקותם מהסגנון המסורתי המיוחד להם, הם גם מתרחקים מעצמם. בדיוק כפי שאדם יכול "ללכת לאיבוד" בתוך הרעש והשפע של התקופה בה אנו חיים, ובכך לשכוח מיהו, לשכוח מה הם חלומותיו, לא לשמוע עוד את עצמו. את הקול של השקט. כשחברה מאבדת את הקשר למיתוס, היא מאבדת את הקשר לחוק הטבע, למה שבמזרח נקרא ה"דהרמה" – חוק האבולוציה, הכוון הכללי של החיים. האפשרות של חברה לחזור ולחיות את המיתוס, היא כמו האפשרות של אדם להגשים את יעודו, למצוא את המיקום האישי שלו בדהרמה, את ה"סוודהרמה" שלו, את הגוון המיוחד שלו בעולם. מדובר על האפשרות לחיות חיים בעלי כוון, סדר ומשמעות.
בסרט, מתחיל תהליך שלידתו ברצון לשינוי. הצורך לחזור אל חיים בעלי משמעות מובא על ידי קורו, הסב. הוא, בכור השושלת הקודמת, שהכיר את חוקי המסורת, מצפה למנהיג החדש שישיב לכולם את מה שהיה, ואבד. אלא שבמקום בן, הוא מקבל בת, את פאיקיה.
בין מסורתיות לשמרנות
המסורת, אם כן, היא הקשר לעבר. סמל שחוזר על עצמו בסרט הוא החבל, שעשוי הרבה חוטים דקים. הסב, מושא הערצתה של נכדתו, מנסה לאחות את הקרע בדרכים שאינן יעילות עוד. פאיקיה, הנכדה, היא זו שקושרת את שני הקצוות הקרועים. בפשטות. זו היכולת שלה, זה תפקידה. הדיאלוג בין הסב לבין נכדתו, הוא הדיאלוג שבין התפיסה השמרנית לבין התפיסה המסורתית. הן הסב והן הנכדה חשים את הצורך לחיות חיים בעלי משמעות, להגשים את יעודם, להיות מה שהם באמת. אך האם החזרה אל חיים מסורתיים כוונתה לשמרנות? המסורת אינה שמרנית, האנשים הם ששמרנים. חיים מסורתיים הם חיים שמאפשרים התחדשות, אבל, על פי עקרונות נצחיים. על פי חוקי הטבע, הנראים והבלתי נראים. עבור הסב יש צורך "לחזור אחורה" למשהו שהיה ואיננו עוד, כדי לקיים חברה נכונה. הצורך מתבטא ברצון העיקש למצוא את הבן המתאים להנהיג, להעבירו אימונים בבית ספר מקודש שהוא מקים לשם כך, לבחון את כוחו הפיסי, את אומץ ליבו ואת האינטליגנציה הטבעית שלו. עבור הנכדה יש צורך להגשים את יעודה, לחיות את המיתוס, לרכב על הלוויתן… היא זו ששומעת את קולו של השקט, הוא קורא לה מתוכה.
כשאדם מצליח לשמוע את מה שבמסורת המזרחית נקרא "קול הדממה", קולה של נשמתו, של הצורך הפנימי שלו להגשמה ולמשמעות, הוא אינו יכול להסביר או להוכיח, אבל הוא יודע. הוא יודע משום שזו האמת. פאיקיה יודעת בהווה את מה שעבור הסב קיים כבר רק בעבר.
מיהו המנהיג?
אין זה מספיק לשמוע את הקול הפנימי, כדי להנהיג. יש לציית לו. לדעת שאין אפשרות אחרת, להיות מוכן לתת הכל, על מנת שציוויו יתגשם. כל המסורות העתיקות, שקשורות להבנת הנסתר, לקשר עם חוקי הטבע, מקורן במסורת אוניברסלית אחת, משום ש"אין דת עליונה על האמת". המסורת האנושית האמיתית מציגה ערכים לפיהם יש לחיות, היא תמיד תכוון לטוב, ליפה, להרמוני. היא תמיד תעזור לאדם להתפתח, להיות חלק מהזרם של האבולוציה. חלק מה"דהרמה".
ערכי המסורת אף פעם לא יגבילו את המנהיג האמיתי להיות גבר/אשה, צעיר/מבוגר או כל מאפיין חיצוני, זמני, אחר. הערכים הנצחיים יהיו התכונות הפנימיות, הטבעיות, שמאפיינות את הגיבור. אומץ, חיפוש בלתי פוסק אחר האמת והצדק, ניסיון לחיות את אלה ורצון אמיתי לעזור לכל בני האדם להיות נכונים ולהגשים את עצמם.
כשפאיקיה רוכבת על הלוויתן אל מעמקי הים, היא חיה את המיתוס. היא עצמה הגיבור שבמיתוס, והיא מוכנה להקריב הכל. כמו בטקסי המעבר בין ילדות לבגרות בתרבויות הקדומות, בהם החניך צריך היה לפגוש את הפחד הכי גדול שלו, להיכנס אל החושך ו"למות" לכל מה שהכיר עד כה, כדי לזכות בהכרה חדשה, כך סוד החיים גם כאן, טמון בהסכמה לוותר על הכל כדי להגשים את הדבר האחד שחשוב לנו באמת.
קדושה בחיי היום יום
בתרבות מצרים העתיקה קיים היה המושג "נטר" המסמל את נוכחות הקדושה – המשמעות, הכוון. התפיסה היתה שבכל דבר יכול להתקיים או לא להתקיים "נטר". ה"נטר" מתבטא באדם, במקום, בחברה, כאשר אלה מכילים את הסדר הנכון ונותנים ביטוי לחלק הנצחי שבהם, משמע מבטאים את ה"אלוהים" שבתוכם. אז, יש כוון ויש משמעות. ה"נטר" ייעלם, כאשר אין משמעות ולא יודעים לאן ללכת. זמן קדוש הוא זמן שבו אנחנו יודעים מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, כל דבר הוא חלק מראייה רחבה יותר. דבר אינו סתמי.
מנהיג אמיתי הוא זה שמבטא את מהותו, הופך ל"נטר", הוא מקרין ובכך הוא מאפשר לחברה, לקבוצה של אנשים, להגשים את יעודה. הוא פותח את הדרך לכל אדם לזהות את הנכון עבורו, את ה"נטר", את הסוודהרמה שלו, את היעוד שלו. את התפקיד המיוחד שלו בתוך המכלול. אפלטון אמר, שצדק מתקיים כאשר כל אדם מקבל את מה שנכון לו ונותן את מה שנכון לו. כשכל אחד מוצא את "הצבע" שלו, כדי להוסיף את ה"צבע" הפרטי שלו לתמונה הכללית. עד אז לא רק שאני לא אהיה מאושר, אלא גם החברה בה אני נמצא לא תהיה שלמה, נכונה. כמו ציור שחסרים בו צבעים ואינו שלם.
"לרכב על הלוויתן" הוא מיתוס אוניברסלי, הוא סיפור שמוכר לכל אדם, בכל מקום. הוא סרט שנוגע ללב, ומעורר קול שקט בתוכנו. זהו סרט שמזכיר לנו להיות ילדים, להאמין בחלום שלנו, להאמין בעצמנו. להסכים לתת הכל למען מה שחשוב לנו באמת. הוא נוגע בגיבור שבתוכנו שמשווע לחיים אמיתיים, בעלי עוצמות ותהילה. הוא מעורר אותנו לצורך האנושי הטבעי שלנו, לחיות את המיתוס, להגשים את מה שראוי לחיות עבורו. זהו תפקידו של המיתוס. לעורר, לתת ביטוי למה שלא ניתן להגדירו במילים, לחוות התעלות כדי להיזכר במה שבהישג ידו של האדם תמיד.