`מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה` (שיר השירים ח, ו-ז)
מאמר זה הינו חלק ממאמר המופיע בספר `הדרך לחכמה הפנימית` אשר יצא לאור בהוצאת אקרופוליס החדשה בישראל 2007. בספר ניתן למצוא את המאמר המלא וכן מאמרים נוספים המשלבים בין ידע נצחי וחוויה יומיומית.
חקר האהבה הוא עיסוק בחכמה, ולכן כולל גם חקר זה היבט עיוני-תיאורטי והיבט מעשי. ניתן ללמוד על האהבה מקריאה בכתבי קודש וחול, מהאזנה ליצירות שנכתבו באהבה ועל אהבה, מהתבוננות באהבת אם לילד או בשפת הגוף של זוג אוהבים. אך תהליך החקר לא יושלם, עד אשר נחוש בבשרנו, נפשנו ורוחנו את מכוות אש האהבה.
האהבה, היא אחד הרגשות העזים בחווייה הפסיכולוגית של האדם. כאשר רגש זה מתלקח, הוא משפיע בכל המישורים: הגוף הפיזי כאילו נולד מחדש, האנרגיה זורמת בו בקצב אחר, הלב פועם בעוז והמחשבות, הרעיונות והתקוות נצבעים בגוונים חדשים. אך עולם הרגשות מתאפיין גם בחוסר יציבות- בעליות, מורדות ובתנועה בלתי פוסקת, בדומה למים: אנו מתקרבים ומתרחקים, סוערים ונרגעים, חסרי מנוח ושקטים. יחד עם זאת, הפסוק המופיע בכותרת המאמר לא מדמה את האהבה למים, כי אם ליסוד אחר, לאש, אשר גם מים רבים לא יוכלו לכבותה. האהבה, אם כן, במהותה הטהורה, גבוהה יותר מאותם הריגושים המימיים והסוערים הממלאים את חיינו. לאהבה טווח קיום רחב מאוד בליבות בני האדם באשר הם, מהצורה הנמוכה ביותר, הזמנית או המיימית ועד לגבוהה ביותר, המופשטת מצורה, המשולה לאש.
במאמר זה נבחן כמה מן המושאים המרכזיים של האהבה. בכל אחד מהם ניתן יהיה למצוא את האהבה בטווח, שבין צורתה הזמנית למהותה הנצחית. לעתים יהיה זה מתעתע לנסות ולהבחין בין הזמני לנצחי בתוך עולם התופעות, הנראה מורכב כל כך. הדוגמאות שאביא תהיינה רחבות ומוכרות לרובנו ותאפשרנה לכל אחד לבדוק בעצמו מהי מידת הבחנתו בין הזמני לנצחי. בהתאמה לפסוק המופיע בכותרת, אשתמש בדימוי האש לאהבה הגבוהה, הטהורה והנצחית ובדימוי המים לאהבה הנמוכה יותר, החולפת והזמנית.
הניצוץ האלוהי והאהבה:
טקסטים רבים ממקורותינו מבטאים את הקשר שבין האל לאדם בדימויים של קשר אנושי: האל נתפס כרואה, כאוהב את האדם, כבוחן אותו וכעלול להענישו, אם יסטה מן הדרך. אפשר לראות ברעיונות אלה ביטוי לצורה הנמוכה יותר של האהבה, זו התלויה בדבר ואינה עומדת בפני עצמה, אך זאת רק ברמת הפשט של הדברים. כך למשל, מובטח בפתח ספר תהלים עתידו של הצדיק, ההולך בדרך האמת, לעומת עתידו של הרשע אשר יפוץ כמוץ ברוח. על הצדיק נאמר:
`..והיה כעץ שתול על פלגי מים
אשר פריו יתן בעיתו
ועליהו לא יבול
וכל אשר יעשה יצליח` (תהלים א, ג).
בהתייחסות אל הפשט בלבד אפשר להעלות את השאלה, האם אהבת האל את האדם היא מיסוד מים? האם היא תלויה בהתנהגות האדם כלפיו? התייחסות כזו תהיה אכן שטחית משום שהיא מורידה את האל לרמות אנושיות אותן מסוגל האדם לתפוס. מבט על-דתי מאפשר לראות זאת אחרת…
אם נחזור לדימויים הראשונים, טבעה של אש שתבער, טבעם של מים שיעלו ויירדו, טבעם של שדות שייזרעו בסתיו וטבעם של גרמי השמיים, שייסובו במסילותיהם. הצדיק, האיש הטוב, והנווט המיומן פועלים בהתאם לחוקי הטבע. אין הם מנסים לעקוף את החוק, לצאת נגדו או `לקצר את הדרך`. לכן, הפרי יינתן בעיתו, החוק יהיה לצידו של הטוב והרוחות והגלים לצידו של הנווט המיומן ביותר. לא מתוך משוא פנים או העדפה אישית אלא משום החוק והצדק העליונים. לכן, אהבת האל או חוקי הטבע, הם תמיד מיסוד אש. רק האדם קצר הרוח, השואף בדרך כלל לראות תהליכים בשלמותם, יתקשה לראות אש זו.
באשר לאהבת האדם את האל, מאז ומתמיד ביקש האדם להיות בקשר עם הנשגב ממנו. בתרבויות שונות הוא זיהה את האל בכוחות הטבע (פנתיאיזם- אלוהות בכל), באבי טיפוסים (פוליתיאיזם- ריבוי אלים בעלי צורה ותפקיד) או במקור עליון מופשט (אל מונותיאיסטי-אחד). טיב הקשר שביקש האדם הוא בטחון, הגנה, ומעין רצון עמוק לדעת, שיש סדר כלשהו בבריאה. ברגעי מצוקה פונה האדם המאמין לכח עליון שיחזקהו, וברגעי שמחה הוא נושא תפילת הודיה, בין אם לטבע, לאב טיפוס בעל צורה מוגדרת או לאל בלתי נראה… ומה אוהב האדם באל באהבה שהיא מיסוד אש? אולי את ההיזכרות בכל מה שביכולתו להיות, את היות הוא- עצמו חלק מיפי הבריאה ואת ביטוי החוק אותו ניתן לראות, רק מגובה מעוף הנץ ולא מנקודה רגעית בזמן.
אהבת גבר ואשה:
רוטנברג מציג בספרו `אילת אהבים` מקורות רבים ושונים הקושרים את מוצא האהבה לרגע בו הופרדו אדם ואשה זה מזו, בעת בריאתם. מאותו רגע הם כמהים ועורגים לאחדות זו, שהיתה קיימת ביניהם ואשר בלעדיה אין הם יכולים לשוב ולהגיע לשלמות. כמיהה וערגה זו, המוכרים כל כך, יכולים לקבל ביטוי מיימי בסיפוק תשוקות פיזיות ורגשיות בעלות אופי זמני, אך גם לקבל ביטוי מהותי, נצחי, מיסוד אש.
אהבת איש לאשה, הושמה בטבע הבריאה:
`על כן יעזב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד` (בראשית ב, כד).
בהתייחסות אל הפשט בלבד הרי מתחזקת ההנחה כי כל אחד מהם הינו `חצי בשר`. בקבלה מתוארת הזוגיות עם חציה האחר של הנשמה כגורם המשפיע בכל העולמות, עליונים ותחתונים, ומי שנמנע מכך פוגע באחדות הכוללת…
כאשר הכמיהה והערגה הקדמוניים לאחדות מלאה מקבלים ביטוי מיימי-זמני, מועמדים רגשות אלה במבחן יומיומי של סיפוק. מושא האהבה מושם בתחרות מתמדת מול אחרים שאולי נושאים תארים כגון `יפה יותר`, `מושך יותר`, `צעיר יותר`, `משכיל יותר`, `מבוסס יותר`, וכן הלאה. אין זה משנה מהו אותו תואר, תמיד תתלווה אליו המילה `יותר`. אהבת גבר ואשה מיסוד אש, הינה אחדות של שניים, שכל אחד מהם עומד שלם בפני עצמו. ניתן להמשיל איחוד כזה לזוג פמוטים. כל אחד הוא אור מאיר בעל כוח ושלמות בפני עצמו. שניהם יחד מאירים כפליים, מוסיפים אור וכוח זה על זה, מעצימים זה את זה, ועדיין, כל אחד מהם שלם בפני עצמו. בבחינת `טובים השניים, מן האחד: אשר יש-להם שכר טוב, בעמלם` (קהלת ד, ט). והשכר הוא הזכות לשתף ולחלוק את אוצרותיהם בכל הרמות: בפיזי, ברגשי וברוחני. שותפות כזו הריהי שילוב של אהבה, תשוקה ואחווה, קירוב כל הגופים מתוך נכונות לחלוק את ה`יפה יותר` ואת ה`יפה פחות`. האם ניתן לגשר בין שתי תפיסות מנוגדות אלה ?
אפשרות הגישור תלויה בנקודת המוצא של כל אחד מבני הזוג. אם הם זוכרים שהם אלים, כדברי אפלטון, הריהם משולים לזוג פמוטים. אם הם רחוקים מהכרת הניצוץ האלוהי הטמון בהם, הריהם שרויים בבערות חשוכה ומפחידה. בחושך, נדמה לכל אחד מהם שהוא נכה, כי אינו יכול לראות…
אהבת הורה – ילד:
ברוב המקרים של התפתחות נפשית תקינה, אהבת הורה-ילד נובטת כאינסטינקט ומוציאה מאיתנו את המיטב: את העדינות, הרכות, הסבלנות ואורך הרוח, את ההקרבה של נוחיות אישית למען ההתממשות ההורית. אהבה זו, שראשיתה בעומק האינסטינקט החייתי המשותף ליונקים רבים, מתחילה מיסוד מים ויכולה להגיע עד ליסוד אש. באהבה מיסוד מים נשאף לתת הכול לילדינו, שיהיה להם כל מה שלא היה לנו, שיממשו הם את כל מה שלא יכולנו אנו לממש, שיעשו במקומנו את מה שרק חלמנו לעשות ויביאו לנו כבוד ויקר…
באהבה מיסוד אש, עצם לידתו של ילד, עוד טרם הובטח דבר, גורמת לאושר. נשאף לכך, שילדינו יכירו את עצמם ואת העולם, שיממשו את הפוטנציאל הטמון בהם, שיוסיפו צדק ויופי לאנושות ולטבע, גם אם יבחרו לעשות זאת בדרכים אחרות משלנו. האהבה מיסוד אש אינה מבקשת הזדהות מלאה עם מאפיינים דומים, לא פיזיים, לא רגשיים ולא מחשבתיים. האהבה מיסוד אש השוררת בין הורה-ילד, נותנת הכרה ומשחררת. אהבה זו מתקיימת לא רק במרחק, שבין עמדות ודיעות אלא גם במרחק שבין החיים והמתים. דברי אסא כשר בפתח ספרו `משמעות החיים` מבטאים זאת באופן מעורר התרגשות: `כל מה שעשיתי כאן, לשם יהורז עשיתי, בלב שבור ושלם. כל מלאכת הספר עמדה בסימנה של אהבת יהורז, העזה, הטובה, הכאובה, המיוסרת, שהיא בעולמי אחד מן המוקדים המעטים של משמעות החיים. הספר כולו מוקדש לו בזה, בכיליון נפש עגומה ועטופה, ליהורז בני, בני יהורז` (משמעות החיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ` 12).
אהבת מורה – תלמיד:
אהבת מורה-תלמיד, היא כולה מיסוד אש. קשר זה אינו אינסטינקטיבי כקשר שבין הורה וילד. הוא אינו קשר `טבעי` לכאורה ומה שמקיים אותו אינו מותנה חיצונית: אין המדובר בקשר דם או בקשר שבטי-מסורתי, הנאכף על ידי נורמות ותרבות.
יתירה מזאת, האינטואיציה הגבוהה הנדרשת לזיהוי נכון של קשרי מורה-תלמיד עטופה באינסטינקטים אנושיים פגועים מהניכור ההולך וגובר של הפרט בחברה ומתהליך הולך ומתעצם של אינדוידואציה. אמנם, ישנן גם כיום תרבויות בהן קשרי מורה-תלמיד מקובלים ומוערכים ועל כן אפשריים יותר, אבל ישנן לא מעט תרבויות בהן אפשרות זו נדחקה לשוליים ואף מעוררת קונוטציות של סכנה מפני ניצול לרעה של מעמדו וסמכותו של מורה כלפי התלמיד. כל זאת ועוד עשוי להקשות על האדם את זיהוי המורה החיצוני, זה היכול לסייע לו לאתר את המורה הפנימי בקרבו. על כן, ניתן לומר, שהקשר מורה-תלמיד הינו אינטואיטיבי ולא אינסטינקטיבי. מרגע התהוותו דומה קשר זה לקשר הורה-ילד. יש בו תהליך מתמשך של ציפייה, חשש ותקווה הדדיים, מסירות אין קץ ולבסוף- הפחתת תלות ובנית היכולת הגוברת של התלמיד לפעול עצמאית מתוך בטחון וידיעה פנימית.
מורה הוא ראשית כל תלמיד המממש את הרעיון העקרוני של היות כל אדם חולייה בשרשרת. כתלמיד הוא מבין ומקבל בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו את רעיון ההאצלה. כמורה הוא מסנן ומזכך את כל אוצרותיו הרוחניים ונסיונו המצטבר, לתמצית, אותה יאפשר לתלמידו לראות ובה לגעת. לראות ולגעת, לא רק לדבר ולהבין, שאלה הן פעולות המתקשרות בעינינו ללמידה. עיקר השפעתו של מורה בהיותו אדם ובהיותו תלמיד, אינה בתורתו המילולית אלא בכוונתו, באופן דיבורו, בפועלו ובעמידתו בעולם.
הקשר שבין מורה ותלמיד הוא קשר של אהבה אנושית ולא אישית. לכן, אין מקום לאהבה מיסוד מים בין מורה ותלמיד. ניתן לומר, שהרובד העליון ביותר בנשמתו של המורה מהדהד ברובד העליון ביותר בנשמת התלמיד, ובין אותם רבדים נוצר חיבור שמהותו שיתוף, ערבות, חמלה, נתינה, כבוד והתמסרות לדרך משותפת.
תלמיד חושף בפני מורה את נפתולי מאמציו לכבוש את הכלים הפיזיים, האנרגטיים, הרגשיים והשכליים שלו ולכוון את כולם לשירות ערכים נעלים. ככל שמתעצם כוחו הפנימי, והוא מתעורר יותר להווייתו האמיתית ולייעודו, כך מתעוררים בקרבו כוחות ההרגל והפחדים השונים. החזק שביניהם הוא הפחד לאבד את המוכר והידוע, גם אם הוא בלתי מספק, על מנת ללכת לעבר הלא- נודע. התקרבות התלמיד אל מהותו הפנימית דורשת הקרבה של כל אותן קליפות, שאינן מהות. הביטחון שיש לתלמיד באש האהבה של מורהו, אשר לא תיסוג אם ימעד, מאפשר לו לקדש את פעולותיו ולהפוך כל אחת מהן למנחה לסביבה, לחברה ולאדם. הקרבת הקליפות מקרבת אותו אל עצמו ומתוך כך אל זולתו. בתהליך זה הולך וגובר בו האור והוא מקרין יותר ויותר על סביבו, ממש כפי שאור נר מאיר יותר כאשר הוא שוכן בכלי שקוף. ברבות הימים יהיה גם הוא מורה ויאפשר כל זאת לתלמידיו, כחוליה בשרשרת.
אהבת אחים:
ישנה אהבת אחים מבטן ומלידה, אשר בדומה לאהבת הורים וילדים היא מותנית ומחוייבת במרבית החברות. אהבה זו מתחילה מיסוד מים ובתנאים כובלים ומרסנים היא עשוייה לשמור על יציבות לאורך זמן. מה שזמני בה הוא כפיפותה והתנייתה בתנאי חיצוני, השתייכות לאותה משפחה. לא מתוך האנושי היא נובטת אלא מתוך האישי. אהבת אחים הולכת ומתעדנת במעגלים מתרחבים, ככל שהיא נוגעת יותר באנושי המשותף לבני אדם באשר הם בני אדם. בהבטים נמוכים קל לזהות את המשותף במעמד חברתי, בדת, בגזע, בלאום וכדומה. בהבטים הגבוהים ביותר כל בני האדם באשר הם הינם אחים, ובמונחים בודהיסטים על האחווה לשרור בין כל היצורים החיים. ככל שהמעגל רחב יותר כך עולה באהבה יסוד האש, דבר שיכול כמובן להתפתח גם בקרב אחים מבטן ומלידה…
בדומה לקשר מורה תלמיד המרחיב את האינסטינקט ההורי לאינטואיצה ולבחירה בהכרה, כך גם אהבת אחים לדרך, שכרוכים בה תחושת שייכות לאותה משפחה רוחנית, אחריות ומסירות הדדית…
אהבת אחים מיסוד אש, היא מחוייבות לממש את כל ה`יש` באדם ולמסרו כמנחה לקהילה. הנסיבות ההסטוריות – התרבותיות אינן יכולות להוות נסיבות מקילות לאדם בעל הכרה, שאינו מממש את ערך האחווה. לא נדרש מאמץ מיוחד לבטא ערכים של הרמוניה, צדק ואמת בחברה שבה הכל הרמוניים, צודקים ודוברי אמת. רק בזמנים חשוכים ניתן באמת לבחון את גודלם של ערכים אלה באדם היחיד, אשר אז יחפש לו אחים לדרך, יוסיף את כוחו אל כוחם ויתרום במשהו לעולם. יתכן שאחווה ותרומה כאלה נראות בלתי אפשריות או מעבר ליכולתו של הפרט בתקופה נתונה. אולם כאן עלינו להתבונן סביבנו בפרספקטיבה ארוכת טווח. לא מדובר כאן רק במקרה פרטי של בני אדם אלא בחולייה בשרשרת אנושית. בתולדות האנושות כבר היו תקופות קשות ובכל זאת, היו בהן יחידים שפעולותיהם השפיעו על מהלך ההיסטוריה בעוצמות שונות, לטוב ולרע…
אהבת חינם:
אפשר לתאר (גם אם באופן חלקי) את השילוב של כל ביטויי האהבה הנצחית, מיסוד אש, כאהבת חינם. זוהי האהבה הנעלה מכולן, האידאל הגבוה ביותר של האהבה הנובע מנדיבות הלב הרחב, מזוית הראייה הרחבה ביותר המכילה את העולם כולו…
אהבת חינם אינה תלוייה בדבר. כשם, שאש אינה חסרה כאשר שואלים ממנה, וכשם שהיא חייבת להאיר ולחמם מתוך טבעה, כך אהבת חינם אינה חסרה, אינה דועכת וחייבת להאיר אל מול סערות העתים. אדם בדרגה גבוהה של הכרה, שמממש את ערך אהבת חינם, ימצא כי אין לו גבולות וכי גם מים רבים לא יעמדו בדרכו…
אהבת האדם העליונה, באשר הוא אדם ולא משום כל דמיון גלוי בינינו, הינה אהבה מיסוד אש, שכן היא גוברת על הבדלים רבים וזוכרת תמיד רק מהות אחת, אנושיותנו…
סיכום:
במאמר זה נסקרו כמה מן המושאים הבולטים של האהבה ובכל אחד מהם ניתן היה למצוא את האהבה הזמנית, המותנית והחלקית, מיסוד מים, ואת האהבה הנצחית והטהורה, מיסוד אש. בכל אחד מן המושאים הראוייה ביותר היא האהבה מיסוד אש, אשר גם מים רבים לא יוכלו לכבותה…
ואם האהבה היא אש, הרי שעל אש יש לשמור, להזין אותה בכוונות טהורות ובמעשים נעלים למען תהיה אש תמיד, אש רצון. כך יהיה זה היסוד העדין אך הקבוע, המלווה את האדם בכל מעשיו בחייו כאן ועכשיו. ככל שייתן ממנה לא תמעט אלא להפך – תאיר, תחמם ותשפיע עליו ועל כל סביבותיו.
האהבה היא ערך זמין לכל. כל אדם יכול, מתוך בחירה, לתת אהבה. לשם כך עליו לראות עצמו בראש ובראשונה בעל זכות נתינה ולא בעל זכות קבלה. לאהוב, זוהי הזכות הגדולה. הבה נוסיף אהבה.