יש משהו קסום בממלכות האבודות. בין אם הן נקראות "אטלנטיס", "שמבלה" או "אל דורדו" , הן שייכות לתחום ההיסטוריה והמיתוס בו זמנית. הקיום שלהן נשאר בגדר תעלומה, חידה בלתי פתורה, סימן שאלה.
לא ניתן להוכיח בוודאות שהן היו קיימות … אך גם לא ניתן להוכיח את ההיפך. הן בו זמנית כאן ובמקום אחר, כמו גשר שחוצה בין שני עולמות: המציאות הקונקרטית ועולם הדמיון, או במילים אחרות, הן מסמלות מציאות עדינה יותר.
הממלכות האבודות נותנות לנו אפשרות לברוח מעולם אפור ועגום, ממציאות יומיומית שבה אין יותר הרפתקנים או דרקונים שצריך להורגם, מפני שאין עוד אמונה שיש משהו שמצדיק צער או הקרבה שכזו. עולם שבו אלימות עיוורת לקחה את מקום הגבורה, אגואיזם את מקום אחוות האחים. עולם שהרג את התקוה והורג את שארית האנושיות שעוד קיימת בנו.
הממלכות האבודות מספרות לנו סיפורים על אנושויות חיות, שיש בהן איזה אוצר אבוד, בינתיים, אך לא לתמיד. הנסיון למצוא את הממלכות האבודות הנו נסיון למצוא אוצר זה. אך האוצר, כך טועים לרוב להבינו, הוא אוצר חומרי. כאשר הכובש הספרדי פרנסיסקו פיזרו הגיע לפרו ב-1532 מלווה ב-168 חיילים בלבד, הוא התעניין בעיקר באגדות שסיפרו על אוצרות רבים של כסף וזהב שהיו לבני האינקה. כמובן שהיה לאינקה עושר רב, אך האוצר הקדוש ביותר שהיה להם היה ענף פשוט מוזהב שנמצא באמצע קורין קונצ'ה, מקדש השמש של קוסקו, בירתם. זהו משל שיכול ללמדנו שהערכים התרבותיים שלנו הינם יחסיים, ולתרבויות אחרות היו, ויהיו, מערכות שונות של ערכים.
אני מאמין שבאופן תת מודע, כאשר אנחנו חולמים על הממלכות האבודות, חלק מעצמנו מחפש את הערכים האחרים הללו… האוצר האמיתי של התרבויות המיתולוגיות. אם זה בשמבלה המיסתורית, עיר אשר שומרת ארכיונים וידע של האנושויות הראשונות, אשר נשמרת מעיני אדם על ידי הסערות הגדולות של מדבר הגובי, או באטלנטיס המדהימה אשר שקעה בשטפונות אך המורשת שלה נמצאת ב"מצרים האדומה" האגדית, או התרבות של "KHEM", שורשיה של מצרים ההיסטורית…. בכל אלו האוצר האמיתי הנו החכמה שלכאורה אבדה.
הממלכות האבודות מזמינות אותנו לגלות מחדש דרך אחרת לחיות את חיינו. מעבר לשאלת ההוכחה הממשית לקיומן, הן משמעותיות משום שהן לוקחות חלק חשוב בתפקיד דמיוננו: הן מאפשרות לנו לחלום ולפתח את התקווה. אין הכוונה בבריחה לתוך עולם של חלומות וויתור על המציאות הקונקרטית, אלא, זוהי אפשרות לראות דוגמה של חיים וחכמה שגם אנחנו יכולים ליישם, על מנת לחיות טוב יותר.
לכן חשוב להמשיך ולהגות בממלכות האבודות – זאת אומרת, להמשיך לחלום. לא חשוב בעצם אם הן היו קיימות "באמת" או לאו, מפני שברגע שהן "קיימות" בדמיוננו, הן שייכות למציאות שלנו. הן חלק מהנסיבות שמשפיעות עלינו, ולפיכך מהוות חלק מעולמנו.
הלנה פטרובנה בלבצקי, המייסדת של התנועה התאוסופית במאה ה-19, אמרה שיום אחד נמצא הוכחות חד משמעיות לקיומה של אטלנטיס. אך ללא ספק זה לא ישנה הרבה. למה? מפני שלאלה שחלומותיהם לוקחים אותם אל מעבר לאנושות העגומה של היום, הקיום של ממלכה אבודה הינה עובדה חיה עבורם, ואילו לאחרים שדורשים הוכחה קונקרטית, יהיה זה הבהרה של חלק אפל בהיסטוריה, שלא תשפיע על חייהם מעבר לכך.
במובן מסוים, יש משהו טוב בכך שהממלכות האבודות טרם נתגלו וממשיכות לגרום לנו לחלום, מפני שכך הן מאפשרות לנו לבנות עתיד טוב יותר. בסרט "אקסקליבור" של ג`ון בורמן, כאשר הממלכה של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול עומדת על סף העלמות, החכם מרלין אומר למלך ארתור שחובתו להיות המגן לא רק של "מה שהיה" אלא גם "מה שיכול להיות מחר". זהו בדיוק תפקידן של הממלכות האבודות – הן אינן שייכות רק להיסטוריה. הן נמצאות בתוכנו, בדמיוננו, והן עוזרות לנו לבנות את השורשים של עולם עתידי, אשר, כפי שנאמר על ידי חורחה אנג`ל ליברגה, מייסד אקרופוליס החדשה הבינלאומית, חייב להיות לא רק "חדש" אלא בעיקר "טוב יותר".
אבל כדי לבנות עתיד טוב יותר, דרושים האנשים אשר יכולים להיות טובים יותר, וזאת עבודה שמתחילה "כאן ועכשיו". מעבר למסכת הדמוקרטיה והשגשוג החומרי, אנחנו חיים בתקופת שפל מבחינה פילוסופית ואנושית. ערכים בסיסיים של צדק ויושר אשר "מנהיגי האנושות", הנשיאים וראשי הממשלות שלנו אמורים לייצג, הנם נושא לזלזול כמעט בכל מקום.
בתקופת אפלטון, הפוליס היה מקום של "מדע קדוש", במובן שניהול הפוליס (העיר) בצורה אתית (לפני חוקי הטבע) היה אמנות ומדע. היום, ישנם אנשים שקוראים ל"פוליטיקה ללא פוליטיקאים"!! אני מבין היטב את הסלידה שמעוררים חלק מהפוליטיקאים, אבל אני משוכנע שהפתרון הינו ההיפך – לחזור לפוליטיקה עם "פוליטיקאים אמיתיים" – זאת אומרת, אנשים שמוכיחים שהם חיים את מה שהם מלמדים, ומלמדים את מה שהם חיים.
ומה אם אנשים כאלה עדיין לא קיימים? הם קיימים בדמיוננו! ב"ממלכות האבודות" המיתיות וגם באפשרויות הרבות שהעתיד מציע לנו. זה תלוי בנו, אנו יכולים לבנות אותם, להפוך להיות הם. זאת המטרה האמיתית של הפילוסופיה, שהיא "אהבת החכמה".