תורת המספרים משמשת בכל התפיסות המיסטיות של הדתות השונות. המספרים הינם ערכים מוחלטים ומופשטים מידי מכדי שנוכל לעבוד איתם בצורה ישירה, ולכן בדרך כלל אנו נתקלים בצורות שונות, מין "צללים גיאומטריים", המייצגים את המספרים. כל הדברים "יוצאים" מעולמות אידיאלים על מנת "להיכנס" לעולם גשמי. המספרים, או למעשה הצורות ההנדסיות המייצגות אותם, עוזרים לנו להבין מאין באנו ולאן נלך; למקם את עצמנו במחזור הגדול של התפתחות האדם, שהוא מעבר למחזור אחד של חיים ומוות.
הראשון במספרים הוא "אפס". האפס הינו הנסתר שבמספרים, ולמרות חוסר השימוש בו כמספר ממשי במתמטיקה המודרנית, הוא אולי בעל המשמעות הגדולה ביותר. האפס הינו האין, הוא הנקודה והוא גם ההיקף, הוא הכל ולא כלום. האפס הוא כל מה שהיה לפני תחילת תהליך הבריאה.
תהליך הבריאה מתחיל במספר "אחד". השני במספרים. המספר אחד מציין אחדות. במספר אחד יש את כל האיכות והפוטנציאל מאוחדים בכמות הקטנה ביותר. הנקודה בתוך המעגל, הופכת לקו ע"י תנועה אנכית. בדיוק כמו לפיד הנע במהירות סביבך ויוצר תחושה של מעגל אש. האחד הוא כמו האפס אבל עם תנועה, תנועה העולה כלפי מעלה, תנועה של איכות, ובו תחילת היצירה של העולם.
מתוך המספר "אחד" נולד המספר "שתיים" המוסיף את החלל. לתנועה האנכית נוספת תנועה אופקית המייצגת חומר. כעת האיכות יכולה לבטא את עצמה בתוך החומר ע"י עיצוב החומר. חייבים שניים בשביל הכרה. האחד הוא מקור כל הדברים, ממנו באנו ואליו נחזור, אבל לבד הוא אינסוף פוטנציאל שאינו מבוטא. הוא הרצון, האהבה האינסופית שממנה התרחקנו ואליה אנו הולכים.
ה"כל", המבוטא עד כה בשני מימדים, מקבל את המימד השלישי – הזמן – ע"י התפרצותו החוצה. שלב זה מוכר לנו כ"המפץ הגדול". את השלב הזה מסמלת הסוואסטיקה ככוח בונה. לסוואסטיקה שני כיוונים – האחד (עם כיוון השעון) מסמל כוח בונה והשני מסמל כוח הורס. זהו סמל המבטא את כל תהליך הבריאה. בסוף תהליך זה כבר קיים העולם, קיימות הפלנטות השונות ומתחילה התפתחות בתוך היקום.
אם אנו מחברים את קצוות כל הקווים המעוגלים של הסוואסטיקה לנקודה אחת, אנו מקבלים פירמידה מרובעת. המשולש העליון מייצג את כל תהליך הבריאה. בסיס הפירמידה, ריבוע המסמל את המספר "ארבע", מיצג את חלל ה"חול", החלל ללא קדושה.
כשאנו מסתכלים על הפירמידה בהטיה, אנו יוצרים מחומש הכולא בתוכו את הפנטגרמה. הפנטגרמה היא הצורה המסמלת את האדם, הקשור למספר "חמש". ריבוע תחתון המסמל חומר ומשולש עליון המסמל רוח. האדם נמצא במאבק מתמיד של ביטוי מהותו בחומר, במקביל להתפתחות רוחנית על ידי מבט למעלה וחיקוי עולם האידיאלים ואבי הטיפוס.
דרך עבודה זו, תפקיד האדם מבוטא כך שיוכל ליצור את החלל הקדוש הקשור למספר "שש" שצורתו היא ההקסגרמה – משולש אחד הפונה כלפי מעלה ומשולש שני הפונה כלפי מטה. בחלל הקדוש קיים איזון מוחלט בין החיבור לאידיאל וביטויו בחומר.
רק אחרי יצירת החלל הקדוש יש מקום ללידת "האדם החדש". המספר "שבע" הוא כמו "דעת" בקבלה, הספירה שלא מצוינת בעץ החיים, האדם בעל ההכרה הגבוהה. זה זמן בו "מלך כהן" יכול למלוך, זמן בו ישלוט "האדם הקדוש".
המספר "שמונה" קשור גם לחלל, מה שמוכר כנירוונה, החלל של השחרור המוחלט ממגבלות החומר, והמספר "תשע" מייצג את רמת ההכרה הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להגיע. שם נוצרת מחדש האחדות הפנימית והגלובלית. המספר "תשע" מייצג סוף של מחזור, ואחריו מגיע המספר "עשר" , שמורכב משתי ספרות – "אפס" ו"אחד" – כאן מתחיל מחזור חדש.
תפקיד הבריאה, אם כן, הוא להעניק לאדם את החלל והזמן כדי להתאחד בינו לבין עצמו ובינו לבין האנושות כולה. אשליית הנפרדות היא האשליה הגדולה ביותר. האדם נוצר מתוך אחדות אידיאלית, והוא ויתר עליה כדי לשוב לאחדות בעצמו.
<< חזרה לרשימת המאמרים