גדול הפילוסופים נולד בשנת 470 לפנה"ס באלופקה, עיירה באטיקה. אביו, סופרוניסקוס, היה פסל, ואמו פיינרטה, מיילדת- מקצוע שאליו סוקרטס התייחס פעמים רבות, בהשוותו לשיטה פילוסופית- המיוטיקה (מהמילה היוונית מייאו, לגרום למשהו להיוולד). הוא גם למד מאביו את מקצוע הפסלות והיה היוצר הנודע של עבודה בשיש הנקראת "החסודות הלבושות", שעמדה על האקרופוליס באתונה, כפי שדיוגנס לארטיוס מיידע אותנו. הוא טיפח אמנויות אחרות, כמו מוזיקה וריקוד ונאמר עליו שהוא עזר ליוריפידס לחבר את מחזותיו.
הוא התחתן פעמיים, בהתחלה לקסנת`יפה, שאיתה נולד לו בן, למפרוקלס, ושנית למירטל שאיתה נולדו לו שני בנים, סופרוניסקוס ומנקסנוס. בתקופה זו היה היתר להיות נשוי לשתי נשים באותו הזמן, וזאת מכיוון שהעיר איבדה רבות מהאוכלוסיה שלה בגלל מלחמות ומגפות. מזגה הרע של קסנת`יפה בחן את רוחו של הפילוסוף בהזדמנויות רבות. הוא היה חייל אמיץ והשתתף בקרבות של פוטידייה, ב 432 ואמפיפוליס ב 422 לפנה"ס. בתיאור הקרב מסופר שכשהאתונאים נסוגו, הוא עשה זאת בהליכה אחורה כך שיוכל עדיין לעמוד פנים מול פנים עם האויב. מלבד מסעות אלה, הוא מיעט לעזוב את אתונה. הוא טייל רק לדלפי, לאיסתמוס של קורינת` ולסאמוס, שם הוא פגש את הפיזיקאי ארכלאוס.
אחד ממוריו היה אנקסגוראס מקלזומאניי, אחד מהפילוסופים החשובים ביותר בעת העתיקה, שגם היה מורהו של פריקלס.
סוג נוסף של קשר למסתורין- התרחש ב 440 לפנה"ס כאשר נוצרה עבורו ההזדמנות לפגוש את הכוהנת הגדולה של מקדש אפולו – דיוטימה ממנטינאה, ממנה ביקש פריקלס לבוא לאתונה לשרת בטקסי הטיהור של העיר אשר הותקפה במגפה. פגישה זו היתה משמעותית לחייו של סוקרטס הצעיר, מכיוון שהכוהנת הכניסה אותו למסתורין של ארוס. אפלטון הציג זאת בצורה נהדרת מאוחר יותר בדיאלוג שלו – "המשתה", בו הוא הציג קטע על מפגשו של סוקרטס עם דיוטימה.
גאוניות דיוניו וההערצה שהוא עורר, העלתה את קנאתם של שתי דמויות ציבוריות: אניטוס, נגיד ישן של העיר ומלטוס, עוזרו הצעיר, שנפגע מהאירוניה של הפילוסוף והאשים אותו בחילול הקודש. לייקון, הנואם, קיבל על עצמו את תפקיד התביעה, שכנראה נכתבה על ידי הסופיסט פוליקרטס או על ידי אניטוס עצמו, שייצג את האומנים והפקידים של העם. פוליאקטוס הכריז על גזר הדין וקבע שסוקרטס צריך לשתות מגביע הרעל.
פרוקלוס, בפרשנות על קרטילוס של אפלטון, העוסק במשמעות השמות, קובע שהשם של סוקרטס מגיע מהביטוי "מסוטר טו קראטו", שמשמעו: חופשי מכוח הנפש ואינו מתפתה לדברים חושניים. בנוסף לכך הוא מייחס לו פתגם שצוטט רבות מאז: "דברים יפים הם קשים". דיוגנס לארטיוס מספק לנו כמה עדויות ואנקדוטות שנאספו ממחברים עתיקים, המתארים את אופיו של הפילוסוף: החלטיותו, האומץ שלו, שליטתו על תשוקותיו, צניעותו ועצמאותו בפני העשירים והחזקים.
הגותו
למרות שסוקרטס לא הותיר עבודות כתובות כלל, המורשת שהנחיל לנו סוקרטס יכולה להיות מתוארת כעצומה, בנוסף לדוגמא של חייו שהוקדשו לפילוסופיה עם יושר ומוסר יוצאים מן הכלל. תלמידיו הקימו בתי ספר, כמו אלו שהוקמו על ידי אפלטון ואריסת`נס הציני. מגוון ההשקפות שנמצאות בקרב תלמידיו שולל את הדימוי של אדם סגור ודוגמטי שלעיתים יוחס לסוקרטס.
בשביל סוקרטס, הידע המהותי הוא זה שמציית לאימרה החרוטה אצל האוראקל בדלפי: "דע את עצמך". ערכים והגיון בהחלט אינם נוגדים אחד את השני ופילוסופיה איננה רק ספקולציה אינטלקטואלית, אלא דרך חיים.
האוראקל מדלפי תיאר אותו כ"חכם באדם", בדיוק בגלל שהוא זיהה את מגבלות הידע האנושי. אימרתו "הדבר היחיד שאני יודע הוא שאינני יודע דבר" מבטאת את זיהוי גבולות אלו. האדם אם כן, הוא אובייקט הידע, וכל מה שתורם לאושר שלו, מגיע משלמות פנימית ולא מהנאה של דברים חיצוניים. השאלות הסוקרטיות קורעות לגזרים את הידע הנרכש והבורות המחופשת לידענות, ומדגימות שהגיון וערכים אינם מושגים מנוגדים, מכיוון שההיגיון חיוני לגילוי הטוב, היפה והצודק.אולם, סוקרטס עצמו זיהה את הצורך לצורה עמוקה ואישית יותר של ידע, כשהוא הזכיר את ההשראה שהוא קיבל מהדיימון שלו. זה היה האב – טיפוס של הידע האינטואיטיבי, בצורה האורפית של הקשר עם נשמת העולם, כמצפון מוסרי או הארה פנימית.
מותו של סוקרטס, לאחר משפטו, היה הדוגמא האחרונה והמרהיבה ביותר של חייו הפילוסופיים, אשר סופרה במפורט על ידי אפלטון וקסנופון. הדיון שהוא העלה כשהוא שתה את הרעל, לאחר שאמר שלום לתלמידיו הקרובים ביותר, הוצג בצורה משמעותית על ידי אפלטון בסוף הדיאלוג על הנשמה – "פיידו", אשר עוסק במסגרת מיתולוגית-סמלית בנצחיות הנפש, ומתאר את אזורי החיים לאחר המוות במונחים שמקדימים את "הקומדיה האלוהית" של דנטה.