מאמרים מאת ענת סלע

את ג׳יהאד פגשתי במסגרת עבודתי. אישה מיוחדת וחזקה, שלאורך תהפוכות החיים במדינתנו, הוכיחה לי יותא מכל שאנחנו יותר קרובות ודומות ממה שנראה, למרות הפער הקיים בינינו. סיפור אמיתי על חברה יקרה ושיעור גדול.

מה מסתתר מתחת לשכבת ההגנה שיש לכל אחד מאיתנו? איזה מטען עודף אנו נושאים עלינו, עקב קושי לפרש ולהעניק משמעות לאירועים מכאיבים? איזו מצבת זכרון טרם הקמנו? על מי עוד לא אמרנו קדיש? מה מאפשר לנו להצליח לסלוח למרות הכאב?
סיפור אמיתי

יש תאריכים שיש להם משמעות מיוחדת ויש אדמות שיש להן משמעות מיוחדת. אותה משמעות מיוחדת, מקרבת עניין ללב אחד ודוחה אותו לחלוטין מלב אחר. היא עשויה להטות קבלת החלטות, לגרום לנו לחוש פחד, איבה או קרבה, גם ברמה האישית וגם ברמה חברתית ופוליטית. אז מהי הדרך אל הליבה האנושית המשותפת? סיפור אמיתי

השקפה נכונה, רחוק מהזמן ומהסערה, על אירועים דרמטיים בחיינו יכולה לחשוף אותם לאור חדש ולגלות מה באמת היה שם. מחלה

איפה אפשר לבטא כאב מבלי להיות חשוף לסכנה? ומה יכול להיות מסוכן למי שמבטא כאב? לעתים חדר שירותים לנשים בלבד

אנו עובדים כדי להתפרנס ולכלכל את עצמנו. עבודתנו נותנת לנו הזדמנות לרכוש ניסיון, לבטא מקצועיות, לתרגל יעילות, וגם – לתת

סיפור אמיתי

בוקר אחד באמצע השבוע נסעתי לכנס בעיר ערבית בצפון. שלושה ימים קודם פרצו שוב מהומות בוואדי ערה, כביש 65, בגין הצהרת טראמפ. יומיים קודם לפרוץ המהומות נסעו שתי חברותיי לכנס בערערה, והנה יומיים אחרי – הכביש חסום, מיידים אבנים ומייצרים מצג של יום זעם. כביש זה, היושב על דרך עתיקת יומין, מייצג את הקוטביות החדה המטלטלת אותנו: סגור-פתוח, מסוכן-בטוח. מצבי מתח אלה מבקשים מאיתנו לשקול כל יום לגופו, לא להכליל ולא לקחת חלק בהקצנה. מצד אחד לא לשפוט את המציאות רק על פי הנראה לעין, ומצד שני לא לעצום עין. לא פשוט.

סיפור אמיתי "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", כתב ושר שלום חנוך. מילים אלה חוזרות בשפות שונות כדי לתאר תהום,

ביטחון כלכלי הוא מאבני הדרך הבסיסיות של תחושת היציבות שלנו, אך הוא עלול גם להפוך למלכודת, בין אם זו מלכודת

סיפור אמיתי. לפני מספר חודשים העברנו את סניף תל אביב למשכנו החדש ברחוב סלומון 7. מרחק של כ-100 צעדים ממשכנו

ירושלים של מעלה בחיי היומיום – היית או חלמתי חלום? סיפור אמיתי על האפשרות לחיות חיים אנושיים, לגבור על הנפרדות והשוני, ולמצוא שפה משותפת של חיים יחד.

סיפור אמיתי. יום שישי בערב, ארוחת שבת משפחתית, ויש לנו מנהג שהתחלתי בו כשהילדות היו קטנות. הוא נקרא – מי

לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת, פרק ג', פסוק א') רבים מאיתנו חיים בערים הגדולות וימינו עוברים עלינו בעודנו

לפני שנים אחדות פגשתי באקראי חבר ילדות שלא ראיתיו זמן רב. לאחר שהתעדכנו בקורות אותנו מאז, שאל אותי אם ארצה

את סיפורו הקלאסי של הנס כריסטיאן אנדרסן, הברווזון המכוער, אפשר לקרוא כסיפור שעניינו הוא החריג, יוצא הדופן, העקור, זה שנדחק ומושלך ממקום למקום עד אשר הוא מגלה את הלהקה הנכונה לו. אבל זהו גם סיפור על אומץ ויושרה, על התפתחות ההכרה ועל מימוש הייעוד בכל מחיר; סיפור שעיניינו הוא ויתור על הכול למען כלום ועל הכלום למען הכול.

`מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה` (שיר השירים ח, ו-ז) מאמר זה הינו חלק ממאמר המופיע