איחוד האחדות והמגוון, אתגר חברתי ופוליטי להיום

בין אחדות לריבוי, בין זהות לשוני — מסע פילוסופי בעקבות האפשרות לבנות חברה אנושית פתוחה, הרמונית ואוניברסלית, שבה הגיוון אינו איום אלא מקור לחיבור, יצירה והתעלות משותפת

מבוא

האחד והרבים, אחדות ומגוון, נתפסים אצלנו בתרבות המודרנית כמושגים וייצוגים שלעתים קרובות מנוגדים או אפילו בלתי ניתנים לגישור.

הנטייה לאחדות של דבר או של פעולה, יכולה להיות מקושרת עם כוח צנטריפטל, כלומר, עם דחף שדוחף את החלקים או הרכיבים לקראת מרכז מאוחד (פיזי או דמיוני) המתחיל ממכנה משותף. הנטייה לגיוון, או כוח צנטריפוגלי, הוא דחף הפוך שנראה שהוא מחפש ספציפיות במקום גורמים משותפים לחלקים או רכיבים.

אם מתחילים מתוך גישה רציונלית כזו, זה הגיוני מאחר שהכל לא יכול להיות היפוכו, שני ההיבטים הללו הם הפכים: בתחום הפוליטי, למשל, מדינות מסוימות מסומנות בהיסטוריה שלהן בנטייה עמוקה לריכוזיות, ואחרות, להיפך, בדחף פדרלי, שמותיר מרחב ביטוי גדול יותר לאוטונומיות מקומיות.

כיום, כל האבולוציה של החברות שלנו מתבטאת באמצעות מגמות שונות, לעתים קרובות שזורות זו בזו: קיטוב כלפי אחד או אחר מהעקרונות (אחדות או גיוון), חיזוק או היחלשות של זה או אחר, אך לעתים רחוקות באמצעות אישור אחד או אחר. אחר כעיקרון מנחה. לפיכך, התבונה האנליטית, הנלקחת עד קצה גבול היכולת, מנסה לקשר "כמיטב יכולתה" בין ההבדלים והכוחות הללו, האנטגוניסטיים לכאורה, מנסה לחשוב אחרת על המגוון התרבותי בכדי לברוח מהדואליות, מבלי להצליח באמת, מכאן הניסוי והטעיה בביטוייו.

כמה סוציולוגים, כמו ויקטור רודומטוף, הבינו שאי אפשר להפריד  את ה"גלובלי" מה"מקומי": השניים שלובים זה בזה. "גלוקליזציה", או "גלוקלי", הוא מונח שימושי מאוד לאופן שבו הדברים שאנו נוטים לראות כנפרדים - המקומי והגלובלי, אך גם הישן והחדש, המוכר והזר, הדומה והשונה, העצמי והאחר - כרוכים, למעשה, זה בזה. אבל אנחנו יכולים לראות את הגבולות של גישה רציונלית כזו, כי מה ש"גלובלי" ומשלב את החלקים ומה ש"מקומי" אינם חלק מאותו מישור מציאות!

מול הגיוון ההולך וגובר מכל הסוגים (תרבותי, דתי, פוליטי וכו'), אוכלוסיות מפתחות תחושת פיצול ומתח ההולכים וגוברים, כך שבכל שנה שעוברת, מה שמפריד חזק יותר ממה שמאחד, ואחדות דרך מגוון נראית יותר ויותר כמו אוטופיה.

אחדות או מגוון

מדוע הגישה הנוכחית משווה מגוון עם חלוקה? זה שהחברה מגוונת יותר לא אומר בהכרח שהיא מפולגת יותר. למעשה, שום דבר לא מונע מאיתנו לדמיין שיחידה, קולקטיב, יכולים להיות להיפך, פוריים יותר, מחדשים ודינמיים יותר כתוצאה מהגידול במספר היבטיהם.

בספר "שני מקורות המוסר והדת" (1932), הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון מבחין בין שני סוגי מוסר שיכולים לייצג שתי גישות שונות לשני המושגים של אחדות ומגוון: "מוסר סגור", המבוסס על עקרונות נוקשים ושמרניים, וכן "מוסר פתוח", המושתת על הדחף החיוני, אהבת האנושות והפתיחות לאידיאלים אוניברסליים.

ברגסון מגדיר “מוסר סגור” ככזה השולט בחברות אנושיות מסורתיות המנסות לשמור על לכידות באמצעות נורמות וערכים שנכפו בצורה פחות או יותר אוטוריטרית. במסגרת זו חלות על הפרט חובות מוסריות ספציפיות לקבוצה אליה הוא משתייך, בין אם מדובר במשפחה, שבט או לאום. המטרה העיקרית של המוסר הסגור היא הישרדות קולקטיבית, והיא נוטה להחריג ולחלק את האנושות לישויות נפרדות, שבהן כל קבוצה נותנת עדיפות לאינטרסים שלה, למשל. לפיכך, לפי ברגסון, מוסר סגור יכול להוביל רק לעימות בין קבוצות או עמים, משום שהוא מחשיב את אלה שמחוץ לקבוצה כ"אחרים" שעלולים להיות עוינים. זו הגישה השלטת כיום. הוא גם מציין שבחברה המבוססת על מוסר סגור יש מעט מקום ליצירתיות או לחופש הפרט, שכן כל התנהגות חייבת להתאים למסורות ולנורמות מבוססות.

מצד שני, "מוסר פתוח" שברגסון מקשר עם דמויות היסטוריות כמו ישו או סוקרטס, הוא מודל של פתיחות אוניברסלית שחורגת מגבולות הקבוצות המוגבלות. הוא מוצג על ידי אנשים יוצאי דופן, המתוארים לעתים קרובות כגיבורים או מיסטיקנים, המביאים ממד יצירתי ורוחני למוסר. על ידי פעולה לפי עקרונות של אהבה, נדיבות והכלה, דמויות אלו פותחות חברות סגורות לראייה רחבה יותר של האנושות והחיים.

אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני האנושות, לפי ברגסון, הוא להתרחק מהמוסר הסגור למוסר יותר אוניברסלי המסוגל לאחד את האנושות סביב ערכים משותפים. זה מתבטא לעתים קרובות באמצעות חוויות מיסטיות או טרנסצנדנטיות, שבהן הפרט נעשה מודע לקשר שלו עם היקום כולו. מנקודת מבט זו, מוסר פתוח אינו רק סדרה של כללים שיש לעקוב אחריהם, אלא דחף יצירתי הדוחף את הפרט להתגבר על עצמו ולהיפתח לדרך הוויה חדשה. עבור ברגסון, המיסטיקנים הגדולים, כמו פרנציסקוס הקדוש מאסיזי וטרזה הקדושה מאווילה, הם דוגמאות למוסר זה בפעולה. השפעתם חורגת הרבה מעבר לקבוצה או לקהילה שלהם, מכיוון שהם מגלמים עקרונות של אהבה וסולידריות המשפיעים על האנושות כולה.

עבור ברגסון, "המיסטיקן הוא מישהו שחווה התעלות של המתחם". זה חרג מעבר לחוויה המשותפת של האנושות, לשם אנשים רגילים מעולם לא הלכו, כלומר למפגש עם אלוהים, שעבור ברגסון פירושו חזרה למקור הדחף החיוני. לפי תפיסה זו, החלקים אינם מופיעים כפסיפס (כאשר כל יסוד מהווה ישות נפרדת), ולא ככור היתוך (שבו כל ההבדלים מתמוססים), אלא כמבוך, שבו זהות (אחדות) ושוני (ריבוי) אינם מוצגים כהפכים, אלא כנוכחות בו-זמנית, משלימה וסבוכה. הם מהווים את הליבה של היחס בין אוניברסליזם לפרטיקולאריזם, המחייב דו-קיום של ניגודים כדי להיות מובנים.

מדיטציה על כל אחד מהניגודים הללו מראה את התועלת שלו, את גבולותיו ואת הצללים שלו, ומפתחת ראיה של הרמוניה באמצעות התנגדות, או לכל הפחות, דרך חשיבה פרדוקסלית שיכולה לתפוס את העולם מבלי לצמצם אותו.

אחדות גורמת לנו לראות את השלם כדבר יחיד בלתי ניתן לחלוקה. מעלתו היא לאחד, לקשר את החלקים המופרדים לכדי שלם. זה העיקרון של איחוד מחודש, של התכנסות, הקשור לרצון. היא מאפשרת פיתוח של סולידריות על פני הבדלים. האיחוד נותן משמעות, תכלית, מטרה כללית. היא מאפשרת פיתוח של זהות המתנגדת לשינוי. הצללים שלה הם אחידות, מאסיפיקציה, דיקטטורה, מיגור השונות, קץ האמנות והגאונות, שליטה והומוגניות מוגזמות.

ריבוי מאפשר לנו לראות אלמנטים נפרדים. זה מבטיח שוני, מקוריות ויכולת לקחת בחשבון את האופי הספציפי של כל דבר או ישות. הוא מאפשר לנו להבין דבר על ידי לימוד החלקים המרכיבים אותו. הוא מתמקד בניואנסים, היבטים ובמיוחדות. הצללים שלו הם אנוכיות, אינדיבידואליזם, רצונות בלתי מוגבלים, הפרדה, היעדר טובת הכלל וסולידריות ובקיצור, היעדר כל ארגון חברתי.

כל מה שאנו יודעים הוא בעת ובעונה אחת אחד ומרובה, דבר אחד וכמה. בהתאם לצרכים, לרצונות, לצרכים ולמטרות שלנו, נעדיף אחדות או ריבוי.

אחדות ומגוון

בחוויה ההיסטורית של הדמוקרטיה האתונאית, למשל, תור הזהב של אתונה היה קצר מאוד, אך בעוצמה לא שכיחה. אתונה התוותה דרך שבה ניתן להתאים את המיסטיקה והתבונה. תור הזהב של אתונה היה ההעלאה אל הקודש שאפשרה להאיר את ה"אגורה" ואת המרחב הציבורי מממד אחר.

בעזרת העלאת המחשבה כלפי הטוב והקולקטיבי, הצליחה התודעה להתגבר על סתירות והתנגדויות, וקישרה מיתוס ללוגוס. איחוד השונות התאפשר באמצעות התעלות והתרוממות לאקרופוליס, כחוויה אינדיבידואלית וקולקטיבית.

תוך כדי קידום גישה הומניסטית המבוססת על סולידריות וכבוד הדדי, "אקרופוליס החדשה" מאפשרת לאנשים להתגבר על דעות קדומות ומגבלות המוטלות על ידי מחסומים תרבותיים. היא מעודדת פתיחות מחשבתית וחשיבה אקלקטית, המבקשת לפתח תודעה אוניברסלית יותר באמצעות הוראת פילוסופיה, חינוך אזרחי וקידום תרבות של שלום. בהיותו שואב השראה ממסורות פילוסופיות ומיסטיות שונות, הוא מזמין אותנו להרהר בשאלות מהותיות כמו משמעות החיים, צדק ואחריות כלפי אחרים, ולחיות ולשתף בערכים נצחיים שתמיד רוממו את התודעה האנושית.

"אקרופוליס החדשה" מקדמת את הטוב ביותר בכל אחד, מעודדת אותך לפתח את הפוטנציאל שלך כאינדיבידואל ביחס לאחרים, לבנות את היסודות של ציוויליזציה הגיונית ואותנטית, לא רק להיום, אלא ביסודה למחר. היא משקפת אתיקה פתוחה, שבה מתעלים גבולות בין קבוצות ובה השונות נתפסת כיתרון לניצול, לא כמכשול שיש להתגבר עליו.