top of page
תמונת הסופר/תדורון ברגר

האדם מחפש משמעות

בהשראת ״האדם מחפש משמעות״ של ויקטור פראנקל, אשר נכתב על תקופה מלאה במוות, אני מביא מאמר אשר מכוון לעוסקים בחיים.



כדור שני לשואה עסקתי הרבה בסיפור הגדול והנורא הזה שקרה שם, עיסוק בהשלכות רגשיות וחוויות ילדות ובעיקר מלא בפחד בנוגע לסוף החיים. רק בבגרותי, כשמסע חיי הביא אותי אל דבריו הנפלאים של פראנקל הבנתי לעומק שהחיים מציעים מעבר למה שרואים, אם יודעים לעבוד עם מה שמגיע בסופם.

ויקטור פראנקל ניהל את המחלקה הפסיכיאטרית בבי״ח בוינה בזמן מלחמת העולם השניה, הוא בחר להישאר עם הוריו בוינה למרות שקיבל בתחילת המלחמה אשרה לארה"ב. 

פראנקל מתאר את ההתלבטות הגדולה כיצד לנהוג – אם להישאר בוינה ובכך לאפשר להוריו להישאר עמו, או לעזוב לארה״ב. בראיון לאחר המלחמה הוא מספר שהלך להאזין לקונצרט של יום ראשון שם היה מקבל השראה לבחירותיו, אך הוא יוצא מהקונצרט ללא החלטה. 

בהגיעו לביתו הוא רואה חתיכת שיש שאביו אסף מהריסות בית הכנסת שהיה סמוך לביתם. על חתיכת השיש חלק מעשרת הדיברות, הדיבר המדבר על "כבד את אביך ואת אימך". בו ברגע הוא מחליט את אחת ההחלטות הגורליות בחייו – להישאר עם הוריו – אותה החלטה תביא אותו אל מחנות המוות ותשנה את חייו.

היכולת של ויקטור פראנקל להתבונן בחיים ובסימנים שהם נותנים היא אחת התובנות הגדולות שלקחתי ממנו.

החיים מדברים אלינו כל הזמן, פראנקל בוחר לשמוע… בספרו הוא קורא לקריאה הזו של החיים "השאיפה לפשר״. שאיפה זו היא כוח בראשיתי, הדוחף את חיינו – אם רק נסכים להאזין לו – אל חיים עם משמעות.

עלינו לשאול את החיים מה הם מבקשים לקבל מאיתנו, צורת ההבנה של פשר החיים שונה מאדם לאדם, אין להשיב על שאלה מהותית זו בהצהרות כוללניות, אלא למצוא מה החיים מבקשים בפועל מאיתנו ולשאת בעול האחריות שלנו כאנשים בעולם.

בלב הסופה המטלטלת של מחנות המוות, פראנקל עורך מסע בלתי אפשרי. 

הוא תופש משהו עמוק על רוח האדם. הוא מבין שבתוך הנסיבות הקשות של האנשים שנקרים בדרכו, האדם בוחר כיצד לנהוג. בספרו הוא מתאר גדלות רוח של אסירים ומחוות אנושיות בלב התופת, כמו למשל בזמן רעב נוראי, חלקו את פרוסת הלחם האחרונה.

כחלק מהתובנות העמוקות של פראנקל הוא מצטט משפט של ניטשה "מי שיש לו איזה למה למענו יחיה, יוכל לסבול כמעט כל איך" ובכך הוא מסביר כיצד השאיפה לפשר ניצבת בלב חיינו ומאפשרת לנו להתגבר על כל נסיבות שהן.

מסעו אל החיים נמשך אחרי המלחמה. פראנקל נישא שוב ונולדה לו בת, הוא חיבר 32 ספרים וביניהם את הספר שנתן לי את ההשראה לכתיבת מילים אלו. 

בספר זה הוא מציג את תורת הלוגותרפיה, שם הוא מקבץ את המושגים והמשמעויות המעצבים ומובילים את מסע האדם. על פי תפיסתו, הדחף העמוק ביותר של האדם הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו ושל העולם שבו הוא נמצא. הבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. 

פראנקל טוען שבידי האדם המודרני יש את האמצעים לחיים, אך הוא איבד את התכלית, הוא סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", תחושה שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום, כזה שמתבטא במשולש – דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות הקיימות בעולם.

זה קרה לי במשבר אמצע החיים. תמיד הייתי פעיל מאוד בעולם של התנדבות, ספציפית בתחום הנוער, עשיתי המון וזה מילא אותי תקופה ארוכה. משעצרתי לאחר זמן מה והרהרתי בדברים, שאלתי את עצמי – מדוע? מה הדבר המשמעותי שדוחף אותי לעשות את הדברים הללו? לשם מה?

את התשובה סיפק לי פרנאקל, כאשר הוא מסביר כי ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו – יתווסף לו כיוון שלקראתו יוכל לחתור ובו יוכל לשכוח את עצמו. אותו כיוון יגלה את הווייתו האנושית האמיתית והבעיות שליוו אותו – יפתרו. יתרה מזאת, רק אם האדם פועל למען מטרה נעלה ממנו או עבור אדם אחר מלבד עצמו, אז הוא מממש את עצמו.

החיפוש אחר המשמעות במשעול חיי הביא אותי להכרעה חשובה ומרכזית – לא להסכים לעשות את הדברים בחיי, מבלי שביררתי את הסיבה מאחוריהם. כך מצאתי את דרכי הפילוסופית, דרך שמאפשרת לי לשאול את עצמי שאלות מהותיות ועמוקות על משמעות חיי ולהתקרב יותר ויותר לתשובות. זו דרכי הפרטית אל האושר.

אושר, אומר פראנקל, הוא ״תוצר לוואי״ של חיים בהם מימשנו את עצמנו. אין לחפש את האושר, הוא יתלווה למעשים בעלי משמעות. ואם באושר עסקינן, אי אפשר שלא להתבונן על הסבל. פראנקל מדבר על משמעות הסבל כחלק בלתי נפרד מהחיים.

כאשר הנסיבות מפגישות אותנו עם סבל, הדבר המשמעותי והקובע הוא הגישה או העמדה כלפי הסבל – האם אנחנו נושאים את הסבל הזה עם קורבנות או עם אחריות, אומץ וכבוד עצמי?

המשעול הזה שבו פראנקל מוביל אותנו אל המשמעויות העמוקות של החיים והמוות כשני חלקים של אותו שלם, מוביל אותי אל אחת ההגדרות היפהפיות שאי פעם ראיתי, והיא – פשר האהבה.

אהבה, לפי פראנקל, היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים פנימיותו. אהבה רוחנית מאפשרת לנו לפגוש את מהות האדם, ויתרה מכך היא מאפשרת לנו לראות באדם אחר את כל הפוטנציאל שגנוז בו, אף אם עדיין לא התבטא בעולם. 

באהבה זו מאפשר האוהב לנאהב לראות את המעלות שלו עצמו ועל ידי כך לאפשר לו לממש אותם בחייו.

תפישה עמוקה זו של מושג האהבה נגעה בנימי נפשי והחלטתי להביא אותה אל תוך חיי. היכולת לראות בהדרגה את כל העולם באור אחר, ממשפחתי דרך קרוביי וחבריי ועד למבט אחר על החיים ועל האנשים והדברים שמגיעים אל חיי – מבט בעיניים טובות, מאפשרות ולא מתגוננות, מאפשרות ולא מצמצמות. התבוננות כזו איפשרה לי לחיות חיים מלאים באהבה ולא בחששות…

אסיים בדבריו של פראנקל: 

"אדם אינו עצם אחד בין עצמים אחרים, עצמים קובעים את דרכו זה של זה, ואילו האדם, בסופו של חשבון, מחונן בכוח ההגדרה העצמית. דרכו וגורלו, כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו, הוא הוא הקובע אותם… אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם: איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים״.

ואתם, איזה חיים תבחרו לחיות?

bottom of page