הפילוסופים מחפשים את החכמה, המיסטיקנים את האלוהים, המאוהבים מחפשים את האהבה והאמנים - מחפשים את ההרמוניה והיופי. היופי, מאחר שהוא נגיש לכל, הוא הדרך הטבעית לאחד בין כל בני האדם. פרק מתוך ספרו של פייר פאולין, "האמן, החולם והלוחם – גשר אל הבלתי נראה".
מהי האמנות? יש שיאמרו שהיא מעין ביטוי אישי. לדעתי, אין להסתפק בכך. אפשר לתפוס את האמנות באופן רחב הרבה יותר – כצורת ביטוי המאפשרת להעביר באמצעות האישי, את מה שנמצא מעבר לאישי.
כדי להבהיר את הרעיון, נחזור להגדרה המסורתית של הפילוסופיה כ"אהבת החכמה". החכמה הזו, האמת הזו, שהיא המנוע, המהות והמטרה של החיפוש הפילוסופי – אינה אישית כלל אלא אוניברסלית. הפילוסוף אינו מחפש דעה, כלומר אמת יחסית המשתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן.
החכמה הפילוסופית היא מהות. היא קיימת בפני עצמה, בין אם הצלחנו לרכוש את האמצעים על מנת לתפסה ובין אם לאו. פתגם צרפתי אומר, "בלילה כל החתולים אפורים"; כלומר, ייתכן שלא נבחין בלילה בין גווניה העדינים של פרוות החתול, אך המגבלה האישית שלנו וחוסר יכולתנו לקלוט את מה שיש, אינם משנים כלל את העובדות: הגוונים קיימים גם אם אנו לא מסוגלים לראותם. ובדיוק כפי שגוני פרוות החתול קיימים ללא קשר לדעה שלנו, כך גם האמת הפילוסופית קיימת, ללא כל קשר למחשבות שלנו ולתפיסתנו את העולם. לכן מדובר באמת אב טיפוסית.
אב טיפוס זה, בהיותו אוניברסלי, חייב להיות נוכח בכל דבר שקיים. זהו מה שהפילוסופים מגדירים כ"חכמה", הפוליטיקאים כ"צדק", והמיסטיקנים כ"אלוהים". המאוהבים של כל הזמנים מוצאים אותו באהבה, והאמנים מזהים אותו בתוך היופי.
האור, כשהוא נוגע בנו, כבהירות מנטלית או כקרן אור המפזרת את העננים, גורם לנו להתקרב אל היופי. הגיאומטריה של הצורות, המקצב והאיזון של הצלילים, היחסים של ניגודים והשלמות של הצבעים בינם ובין עצמם, כל אלו הם גילויים שונים של ההרמוניה, שהיא העיקרון המוביל של היופי.
האמן הוא זה שבעבודתו הופך את הבלתי נראה לנראה. הוא חושף את היופי בכך שהוא נותן ברוחב לב את השראתו ואת כשרונו לשירות הכלל. הוא עושה זאת כמתווך, למען אלה שעדיין לא פתחו את ליבם לקלוט את האור באופן ישיר.
הצודק, האמיתי, הטוב והיפה אינם עקרונות שונים; הם "גשרים" שונים, בעזרתם אותו אבטיפוס יחיד ואוניברסלי מתבטא.
היכולת להכיר באב הטיפוס האוניברסלי הזה היא חלק טבעי ובלתי נפרד של ההכרה האנושית. אין אדם שאינה קיימת בו היכולת להכיר באחד מאמצעי הביטוי של אבטיפוס זה: הצודק, האמיתי, הטוב או היפה.
לכן, החיפוש הפילוסופי הוא נגיש לכולם. אך לפני שהאדם יוכל להתחיל את מסעו על השביל התלול, עליו להרגיש את הצורך, כלומר עליו "לסבול" מספיק על מנת להיות מסוגל להקריב את הנוחות שלו, ולקחת אחריות על עצמו במבוך החיים. זהו רק שלב אחד וצעד הכרחי על דרך התפתחות ההכרה. כולנו עברנו, או נעבור יום אחד, את השלב הזה.
האמנות היא גשר המאחד בין בני האדם
לא יכול להיות יותר יופי מאשר אמת בעולם, היות שמדובר בביטויים שונים של אותו הדבר. עם זאת, נדמה לי שלרובנו קל הרבה יותר לתפוס ולהבין את המהות האחת כאשר היא מתבטאת בצורה של יופי מאשר בצורה של צדק. כפי שטענתי בתחילת הספר, הפוליטיקה (שאמורה לבטא צדק) כבר מזמן אינה נתפסת כמדע קדוש – כזה המאפשר ביטוי לאב הטיפוס, דבר שמעולם לא הייתה צריכה להפסיק להיות.
לעומתה, היופי, מאחר שהוא נגיש לכל, הוא הדרך הטבעית לאחד בין בני האדם. הזדהות עם היופי מאפשרת להכיר גם באחר, תוך כיבוד ההבדלים וזיהוי המשותף. הכרה ביופי מאפשרת לבני אדם שגדלו בתרבויות שונות לחלוק את הדבר המהותי ביותר ולהכיר בעצמם כ"יפים".
לא משנה באיזה גשר נבחר על מנת להתקרב לאב הטיפוס – יופי, צדק או כל דבר אחר – התקרבות זו תדרוש מהאדם לשנות את עצמו כדי לחלוק את מהותו של אב הטיפוס בתוכו. זהו מחיר ההתבוננות שעל כולנו לשלם. הוא דורש שראיית הצדק תאפשר לנו לחנך את עצמנו ואת האחרים בצורה טובה יותר, שההשתנות שנעבור עבור היופי תהפוך אותנו, בהכרח, למוארים יותר ושהמחיר אותו נשלם עבור ההתקרבות לחכמה יהפוך אותנו לפילוסופים.
אב הטיפוס אינו נמצא בתנועה. הוא אינו משתנה. הוא לעולם לא ירד אלינו כמעין חסד עליון. האדם הוא זה שצריך להגיע אליו. לשם כך נבראנו. זה תפקידנו על פני האדמה: לפסוע בשביל האנכי שיאפשר לנו, בהגיענו לגבהים ובהתעלותנו מעל העננים, להרהר באור שהוא מהותנו ולהרגיש את עצמנו באמת כאחים במשפחת בני האדם – האחווה האנושית.