top of page
סוקש מוטוואני

"לאגור" ספרים, או לחיות את חוכמתם?

כמה ספרים מונחים כעת על שידת הלילה שלכם, ממתינים להיקרא? וכמה ספרים ממתינים ברשימת הקריאה שלכם? קריאה בספרים היא דבר נפלא, אבל התשוקה לידע שקיים בהם, כידע תאורטי בלבד, לא תוסיף לנו חוכמה. רק תירגול יומיומי של התובנות שמצאנו בספרים, יכול להפוך את חוכמתם לחלק מחיינו



אני מודה: אני אוהב לחפש ידע. אני קורא הרבה, וגם אוגר הרבה יותר ספרים ממה שאני באמת יכול לקרוא… אני ביבליומאני. תומס פרוגנל דיבדין דיבר על ה"נוירוזה" הבדיונית הזו שמעוררת רצון אובססיבי לאסוף ספרים. אך יש לזה מילה יפנית מרתקת יותר: Tsundoku, שבעצם קשורה לאגירת ספרים, שרבים מהם לעולם לא ייקראו. אנחנו פשוט מאפשרים לספרים האלה להיערם על מדפי הספרים שלנו.

קראתי על המונח היפני הזה לפני כמה חודשים, בדיוק כשהרוח הפילה ערימת ספרים שהיו מונחים בצורה מדאיגה, על הרצפה. דברי המורה שלי באקרופוליס החדשה הדהדו בליבי: "חפש חוכמה… אבל חיפוש בלבד לא יעזור, עד שיימצאו תשובות, יתגלמו ויחיו. כשאדם מסוגל לחיות בחיי היומיום את מה שלמד, הידע שלו הופך לחוכמה חיה, ולא רק לאינטלקט פשוט".

הרגע הזה עורר בי התבוננות פנימית. אספתי ספרים על רוחניות מאת מורים עכשוויים לפילוסופיה של הינדואיזם, בודהיזם טיבטי, זן בודהיזם, שירה רוחנית, פסיכולוגיה, מיתולוגיה, טיולים, וסיפורת עטורת שבחים הקשורה למצב האנושי. עם זאת, קראתי רק מחצית מהספרים שאספתי. לא רק שהמוח שלי מוקסם מבחינה אינטלקטואלית מהרוחניות ומהמוח האנושי, אלא אני גם מחפש תוקף והערכה מאחרים סביבי, על סמך הדיון המילולי במושגים הללו. המוח החושב הזה, האינטלקט שלי, לא הפך לאוסף המושגים המפלצתי; הוא לא היה אלא כוס, מלאה עד אפס מקום.

ברור שכמה מהאמיתות הבסיסיות שלמדתי הוטמעו במעשיי בחיי היומיום, כך שהשאיפה שלי לידע לא הייתה לגמרי לשווא.

 

גם צריכה של ידע היא צריכה

קטע קטן מספר הדאו של לאו דזה נשמע לי הגיוני יותר כעת: "כשהכד מלא עד סופו, עם כל תזוזה קטנה יישפכו מים / השחז חרב עד שיא חדותה והיא תישבר בקלות / כשהאולם מלא בזהב ואבני חן בעל הבית יהיה עסוק בשמירה במקום לנוח / עושר, כבוד ותארים מעלים גאווה, גאווה היא זרע לאסון למצוקה / כשהושלמה המלאכה והושגה הצלחה, דרך הדאו היא לפרוש במנוחה".

רודולף שטיינר אמר: "מי שמחפש ידע גבוה יותר חייב ליצור אותו בעצמו. הוא חייב להחדיר אותו לנפשו. זה לא יכול להיעשות על ידי לימוד; זה יכול להיעשות רק דרך החיים. מי שרוצה, אם כן, להיות תלמיד בעל ידע גבוה יותר חייב לטפח באדיקות את חיי המסירות הפנימיים שלו. בכל מקום בסביבתו ובחוויותיו עליו לחפש מניעים של הערצה והשראה". 

זה הבהיר לי שעלי להשתמש במוח החושב כדי לחפש ולשאול שאלות ולצרוך ידע. אבל זה גם הבהיר שדווקא בהתמודדות עם האתגרים והמכשולים בחיי היומיום, בהרמוניה, באדיבות ובהבחנה, אפשר למצוא את הראיה האמיתית לכך שהידע הפך לחוכמה ונטמע בהוויתי.

מסורות מצביעות על כך שלאדם יש גישה לתודעה האובייקטיבית הגבוהה יותר, שהיא בלתי מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ולכן אינה מונעת על ידי התניה או דעה, אלא מונעת על ידי אמת, יופי וטוב. מכאן שאין בעיה בחיפוש אחר ידע. אבל את התשובות האמיתיות אפשר לחשוף על ידי שימוש במוח החושב, רק אם נעסוק במה שנמצא מעבר למוח החושב. זה, אולי, המפתח לאינטליגנציה העולה מתוך תובנה וניסיון אמיתיים.

 

להתנסות, לחוות, להרגיש

כך, לאחר עונת חיים של אגירה וצריכת ספרים, החלה עונה של התבוננות פנימית על איך לחיות את התורות בצורה טובה יותר. זה מצריך מאמץ ומשמעת אבל זה מעצים ביותר, כי זה הקל על הפעולות שלי והתגובות שלי למצבי היומיום. בצניעות, ניסיתי להפוך להיות התורות הללו, במקום רק להשֹביע את עצמי בידע או לזרוק ציטוטים חכמים בשיחה. 

תובנות שקראנו בספר יכולות להפוך לחלק מחיינו רק על ידי התנסות ביישומן במסע חיינו. איננו צריכים להיות תלויים בדעות או בעצות של אחרים; אנחנו בהחלט יכולים לקחת את החוויות שלהם כהשראה טובה, אבל בסופו של דבר עלינו להתנסות ולממש זאת בעצמנו.

אני מבין שהמוח החושב לעולם לא יפסיק "לחפש" ידע. אבל הבנתי גם שאפשר להשתחרר מהתלות, ומההזדהות איתו. הפגנת ידע, פלפולים אינטלקטואלים ושנינות אינם בהכרח סימנים לחוכמה אמיתית. הפשטות, הענווה, חוסר הפחד לנסות, היכולת ללמוד מכישלון וחמלה כנה הם שמצביעים על חוכמה אמיתית.

 

ההרפתקאות שעוד ממתינות לנו

לכן, כשאני לומד להתמודד עם ה-Tsundoku שלי, אני מוקיר את הספרים שלא נקראו, כי הם ידרשו ממני התנסויות חדשות, כדי לחקור באופן מעשי שאלות חדשות; הם מבטיחים לי את האקסטזה של התגלות עתידית, וחיים שעדיין לא נחקרו. מכאן שמסע החיים יכול להפוך לשילוב של הלימוד עם מחשבה ופעולה, במקום להציג לראווה את האינטלקט רק בשביל לזכות באישור מאחרים.

בסופו של דבר מבינים שהחיים אינם נמצאים בידע – אלא בהפיכה של הידע לדרך חיים. 

"קול הדממה" של הלנה פטרובנה בלוואצקי קובע זאת בצורה פואטית: "אינך יכול ללכת בדרך, מבלי שהפכת לדרך עצמה".


bottom of page