top of page

מומו

תמונת הסופר/ת: אלון ברזיליאלון ברזילי

כיצד סיפור ילדים דמיוני מזכיר לנו את כוחה של הקשבה, ומזמין אותנו להתמודד עם שאלות מהותיות על הזמן ועל מה שחשוב בחיים.



אהבתי לקריאה טבועה בי מאז ומתמיד. באחד העיתונים הקודמים כתבתי שהספרים מביאים לי התרגשות והתפעמות, המלווים בדמיון והזדהות עם גיבורי הספר אשר עוברים מסעות במדינות זרות, פוגשים דמויות דמיוניות או לא.

הספרים מביאים אותי להרהור מנקודת מבט אחרת הן על עצמי והן על העולם. נמשכתי תמיד לספרי הילדים, שבהם היה מסר עמוק ומשמעותי עבורי כבוגר, יחד עם התמימות של הילד.

מומו היא ילדה קטנה שהגיעה לחיות לבדה בשרידי אמפיתאטרון הממוקם בפאתי העיר. לא ידוע מהיכן הגיעה, מי הם בני משפחתה או מהו גילה. אנו יודעים שלא היה לה דבר משלה. כל רכושה, בגדיה, נעליה הם אוסף דברים שמצאה או קיבלה במתנה. מדבריה במפגש עם אנשי העיר, משתמע שחייתה בבית יתומים, ממנו ברחה ואליו לא רצתה לחזור.

כך מתחיל מסעה של מומו בעיר, עם חברים שונים ומיוחדים, עם אויבי העיר, שרוצים להשתלט על הזמן ועם צבה בשם קסיופאה ואדון הורה (בלטינית שעה) שעוזר ומכוון אותה להציל את העיר. זהו סיפור שקשור למציאות היומיומית שלנו. הסיפור משקף את המציאות מנקודת מבט אחרת, שאיתה אנו יכולים להתמודד ביתר קלות. זה מזכיר מיתוס – דיבור של אמת המועבר כסיפור.

מומו ידעה להקשיב. רק להקשיב. לא שאלה, לא אמרה דבר, אלא ישבה והקשיבה. מתוך ההקשבה נולדו בתוך האנשים הפתרונות, העצות והמחשבות הנדרשות להם. "אך מה שהיטיבה מומו לדעת מאין – כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד, הן כל אחד יודע להקשיב!" (עמוד 16). הקשבתה משמשת לגישור בין אנשים שרבו, לאירגון המשחקים המופלאים לילדים שבאו להיות בקרבתה, וחברה טובה לבפו מנקה הרחובות וגיגי מדריך התיירים. שני אנשים אלו היו דמויות משמעותיות למומו. בפו – שתקן ומבוגר, מתמיד בעבודתו וחושב תמיד על הצעד הקרוב הבא, לא מפנטז על מטרה רחוקה אליה אולי לא נגיע. גיגי, לעומתו, צעיר ודברן, תמיד מציע את שירותי ההדרכה שלו, שכללו אוסף מאורעות בדויים, תאריכים ושמות שלא הולמים את המציאות. הוא מציג את הטענה שאף אחד לא יכול להגיד מה האמת, ושהכתוב בספרים יכול להיות בדיה. הוא מצליח לעורר באנשים את הדמיון.

בתוך המציאות של חייה מופיע צל גדול, המשפיע גם על תושבי העיר. הצל הגדול הוא אותם אנשים אפורים   שהקפידו שלא ישימו לב לפעילותם, שחיו בלי להתבלט בקרב האנשים. כל רצונם היה ללכוד את נפשם של האנשים ולזכות בזמן שלהם, כי הזמן הוא חיים. הם נראים דומים זה לזה, בלבוש אפור, מגבעת נוקשה, מזוודה קטנה וסיגר קטן בעל ריח מוזר. כאשר הם מופיעים, מגיעה גם צינה.

יש להם שיטה: הצעה לפתוח חשבון בבנק הזמן, שבו יאגרו האנשים את הזמן הנחסך. ואיך אפשר לחסוך זמן? בפשטות, על ידי עשיה יעילה. יותר דברים, בקצב מהיר יותר ובפרק זמן קצר יותר. לחילופין, הפסקת העיסוק בדברים חסרי תועלת. אולם בעיר הגדולה ההיא, הפתרון גרם לסדרים חדשים שהפכו את המציאות לאחרת. לדוגמא, הספר, שרגיל לדבר עם לקוחותיו בעת התספורת ובכך מצא את ההנאה והשמחה בעבודתו, מיעט לדבר וסיים את התספורת בזריזות אך בעצבנות, חוסר סבלנות וקרירות. רווח של יעילות וחסכון בזמן על חשבון הסיפוק שבעבודה. גם ניתוק של קשרי חברה והתנדבות נחשבו בעיניהם פעילויות של בזבוז זמן.

האנשים האפורים מנסים לשכנע את כולם כי הזמן הנחסך יאגר לרשותם, ויהיה זמין להם בזקנתם, אולם למעשה הם גונבים את הזמן של האנשים.

האנשים האפורים אורבים למומו ומנסים ללכוד את נפשה. אך היא, באמצעות רגישותה והאינטואיציה שלה, לא מאפשרת להם. הם מנסים להוכיח לה, שאושר יכול להיות מושג על ידי הגדלת הנכסים החומריים שיש לה, בעזרת בובה מדברת הם מנסים לשכנע את מומו לרצות אותה, יחד עם אוסף עצום של בגדים, וגם בובה חבר שיהיה לה. אבל לשאלת האדם האפור על מה עוד חסר לבובה המושלמת, עונה מומו, כי אי אפשר לאהוב אותה, אבל היא אוהבת את החברים שלה. כל העושר והרכוש לא מאפשרים את האהבה. בתשובה זו, מומו גרמה לאדם האפור מבוכה, והיא חודרת דרך כל ההגנות שהיו עליו. האיש האפור היה לפניה ללא כל מסיכה וכסות מערפלת ואז דיבר איתה על צורת הפעולה של האנשים האפורים, מה מטרתם ואיך הם עושים זאת. כך מומו, ואנו איתה, מגיעים להכרה באמת.

בחלק האחרון של הספר, מומו יוצאת למסע כנגד האנשים האפורים, זהו מסע של התמסרות ואומץ. היא רוצה להחזיר את השמחה והתקשורת האנושית בין אנשי העיר. להרגשתה, התהליך של חסכון בזמן גרם לחבריה להתנתק ממנה, לחיות חיים אומללים של מירוץ להתייעלות וחוסר בזבוז זמן.

סיפורה של מומו טומן בחובו מסרים לחיי היומיום שלנו, גם אם לא נראה קשר ברור ביננו לבין גיבורי העלילה. קראתי לראשונה את הספר בבגרותי, ועלו בי שאלות הקשורות לחיי. מי הם אותם אנשים אפורים? מי הוא מסטר הורה? האם יש בי הזדהות עם מומו? מי היא מומו?

מומו מייצגת אותנו, את הרצון שלנו לחיות על פי מי שאנו באמת. לפעמים הרצון שלנו אינו עולה בקנה אחד עם הרצון של האנשים האפורים, שמנהלים את הזמן שלנו, גוזלים מאיתנו את חדוות החיים והמשמעות העמוקה שלנו. מומו מנסה בכל כוחה לשמור על הגוון המיוחד שלה במערכת החברתית של החיים. היא מסתפקת במועט, כי זה מה שהיא צריכה, מקשיבה לכולם כי זו אחת המעלות הגדולות שלה.

היא מקשיבה לתחושותיה לא ללכת בעקבות ההבטחות של האנשים האפורים. היא מנסה לחיות את חייה בצורה המיטבית עבורה. מנקודת מבט חיצונית נראה כי מומו הולכת כנגד הזרם, אבל ההליכה הזו נועדה לשרת את החברה ואת יעודה.

אפלטון דיבר במשל המערה על קיומנו ועל ראית מציאות דרך מסננים שממסכים את ההכרה שלנו. טענתו היתה כי האנשים חיים בתוך מערה, כבולים מבלי יכולת תזוזה וכל מה שהם רואים הם צללים של המציאות שנמצאת מחוץ למערה.

אם נסתכל בצורה דומה על העלילות של מומו, נוכל להשוות את העיר כמערה שהרצון של האנשים האפורים הוא שליטה בכולם דרך מיסוך המציאות בצורה של השקעת זמן הפנאי והתייעלות במאגרי הבנק. כך אנו נשלטים בידי האנשים האפורים אשר נוטלים את המשמעות של חיינו.

מומו עומדת בפני מצוקה גדולה של העיר, והיא מרגישה את הצורך לצאת כנגדו, לעזור ולפתור. ההגיון יכול להסביר שילדה קטנה אינה יכולה להתמודד ולמגר את האנשים האפורים. אין לה את היכולות הנדרשות לעשות את המעשה הזה. מומו פועלת למען כל תושבי העיר מתוך אינטואיציה עמוקה המהדהדת בתוכה ומבקשת ממנה לפעול, על אף האתגרים.

כל גיבורי הסיפור יכולים להיות המרחב של חיינו. יש בתוכינו את מומו, את האדונים האפורים, את הצבה קסיופאה ואת אדון הורה. אנו צריכים להיות בהכרה שכולם נמצאים בתוכינו, ואנו יכולים לנווט אותם כדי להגיע לסוף העלילה כמו שאנו רוצים לדמיין.

האם אנו רוצים לנווט את חיינו לחסכונות אבודים, האם אנו רוצים לצאת למסע הלא נודע? הכל תלוי בנו.

בסיום הקריאה של הספר, נולדה בי הכרה עמוקה, שאני שמח בחלקי. איני צריך להיגרר למרוץ המטורף של השגת היעילות ועצירת בזבוז הזמן. אני בוחר לחיות את החיים במלואם, לצאת למסעות שבהם אוכל להתמודד עם האתגרים והקשיים ולזכות בתחושת העוצמה מתוך הנסיון שנרכש בכל צעד שעשיתי.

אני מאחל לכולנו לצאת למסע הגדול הזה בכל יום ויום, לשמוע את הקול הפנימי שבתוכינו ולהענות לו. להתמסר ולקבל את העזרה שהחיים מביאים לנו. ותמיד לזכור שמומו חיה ומהדהדת בתוכנו.

"לא היה זה העיקר להספיק הרבה ככל-האפשר בזמן מועט ככל-האפשר. כל אחד היה יכול להקדיש לכל ענין את כל הזמן הנחוץ והראוי לו, שכן מעתה הלא היה זמן די והותר." (עמוד 216).

bottom of page