המסורת נתפסת פעמים רבות כדבר שמרני, המבקש להשאיר אותנו בעבר ולא לצעוד קדימה אל העתיד. אבל המסורת היא כמו שורשי העץ של כולנו. היא הניסיון המצטבר של האנושות כולה; האם לא כדאי שנאזין לה? המילה מסורת, Tradition, מגיעה מצירוף המילים הלטיניות Trans ו-Dare שפירושו: להעביר, למסור. היא מתייחס להעברת חוויה הנמצאת בבסיסה של כל ציביליזציה מבוססת. אולם כיום, מסורת הפכה לשם נרדף למשהו מיושן שאיננו רלבנטי, לא יותר משריד מעניין מהעבר שיוכנס למוזיאון. אף על פי כן, המסורת היא כוח חי ורב פנים, אשר אינו רק נחוץ, אלא הוא חיוני לפיתוח ולקיימות של הציביליזציה האנושית. מדוע חשובה המסורת? הבה נסתכל על כמה דוגמאות.   הורות, למשל, אינה חידוש. אלפי דורות של הורים אנושיים גידלו ילדים על הפלנטה הזו, ובכל זאת כיום, כל הורה נדרש להמציא מחדש את הגלגל. הדעות על חינוך שונות מאדם לאדם, ומדי כמה שנים יש ספר או שיטה חדשים באופנה המתיימרים להכיר את הנוסחה הנכונה לגידול ילד בריא, מצליח ומאושר. אך בסופו של דבר,  מתחת לכל המילים הללו, איש אינו יודע דבר בוודאות. לפיכך, כל הורה מנסה לעבוד עם מעט הגיון בריא, ובאופן כללי לפעול על פי דעה מלומדת שאיתה הוא מזדהה, או פשוט עושה מה שכולם עושים. ניסוי וטעייה הוא הסגנון החדש של הורות.   אבל מה קרה לחוויה של אלפי דורות של הורים? חברות באו והלכו, ציביליזציות הגיעו לשיא ושקעו תחת גלי הזמן. ועדיין, כל פוליטיקאי היום מנסה לבנות חברה מאפס, עם רפורמות ומהפכות חדשות שיחזיקו מעמד בדיוק עד שיגיע הפוליטיקאי הבא עם הרפורמות שלו. קִדמה ושינוי הם סגנון המנהיגות החדש, שכן חברות העבר מוצגות לעתים קרובות כשמרניות, פרימיטיביות, אוטוקרטיות ובורות. ועדיין, אלו הן הציביליזציות שהשאירו לנו את הפירמידות ואת סטונהנג', את הרפובליקה של אפלטון ואת קובץ החוקים הרומי, ואפילו את המילים בהן אנו משתמשים.   היכן הניסיון של אלפי המנהיגים, הפוליטיקאים והחכמים שהובילו את החברות האנושיות שלנו משחר האנושות? כל אמן מרגיש היום צורך להמציא מחדש את החוקים והמשמעות של האמנות. מקוריות וחדשנות הפכו לסגנון האמנות החדש. ומה יוצא לנו מזה? מַשְתֵנוֹת מצוירות, חפצי מתכת מעוותים, רעשים מכניים בלתי מזוהים. ועם זאת, אנשים עדיין מתפעלים מדוד של מיכאלאנג'לו, מפסלי פרעה של לוקסור ומהפרתנון היווני, מאות ואלפי שנים לאחר יצירתם. היכן תהיה האסלה של דושאן או יצירות המופת לכאורה של ג'קסון פולוק בעוד כמה מאות שנים מהיום?   איפה נמצא ניסיונם של אלפי האמנים והגאונים שהעבירו את אב הטיפוס של היופי מדור לדור? כשנוסעים ממקום אחד למשנהו, שימושי מאוד להחזיק מפה המתוכננת על ידי אנשים שבעבר כבר חצו את אותו מסלול. אין זה אומר שאנשי העבר ידעו הכול, ושעלינו לדבוק בצורות הישנות ללא קשר לתועלת שבהן או לרלבנטיות שלהן. אבל אל לנו גם לזרוק את כל מה שהעבר טומן בחובו, רק כדי לעשות את הדברים בדרך שלנו. ההרפתקנים תמיד ימצאו דרכים לא ממופות שיש עוד לגלות. החיים עוסקים באיזון. גם לחדשנות בכל מחיר וגם לשימור בכל מחיר אין ערך. בעזרת יכולת הבחנה אינטליגנטית נוכל לחלץ את המועיל והחכם מהעבר, ולהפוך אותו לחלק מההווה והעתיד שלנו, כי מה שחכם הוא תמיד חכם. המסורת היא כמו שכבות הפירמידה של הציביליזציה האנושית, שנבנו בלבנים של ניסיון; חכם יהיה להשתמש בה כבסיס לשכבות החדשות שמוטל על הדור שלנו לבנות. אחרת, אנו לא רק מזלזלים במאמצים שעשו אלה שבאו לפנינו, אלא גם לא נשאיר שום דבר עבור מי שיבואו אחרינו.

כפילוסופים אנחנו חוקרים את היחסים בינינו לבין הסביבה בה אנו חיים, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הסביבה האנושית. אנחנו מנסים ללמוד מכך על עצמנו ועל התפקיד שעלינו לקחת בתוך מערכת היחסים המורכבת. "חלקיק אחד של אבק מתעופף, ומקופלת בו האדמה העצומה כולה; פרח אחד מלבלב, והיקום עולה מתוכו" (משפט זן בודהיסטי). כל מי שצפה בגוני הסלע של הרים מדבריים משתנים בהתאם לזווית קרני השמש, כל מי שהישיר מבטו לקו החוף בים וצפה בגלים הנשברים בעוצמה, כל מי שהרים את מבטו לשמים והתבונן בענני נוצה נעים עם הרוח – יודע כי החוויה של התבוננות בטבע ובאיתניו, מרתקת ומעוררת השראה, מאזנת ומביאה שלווה.  לפעמים אנו עוצרים להתפעל מתצורה שיצר סחף טבעי בוואדי לאחר שטפון, בתוואי של מצוק פיסולי, או במורכבות של עורקי עלה אחד מיוחד. מתפעלים מכתמי הטחב והחזזית על פני סלע סחוף רוחות, או מכיפת הכוכבים הזוהרת בשמי לילה חשוך. תבניות הטבע, הנראות לנו בו זמנית מגוונות וחזרתיות, מוכרות ומפתיעות, מהדהדות סדר נשגב, שדחף פנימי בתוכנו שואף לחזור אליו שוב ושוב.  מהו אותו סדר? ומדוע אנו שואפים להיטען בהוויה שלו שוב ושוב?  המשורר האנגלי ויליאם בלייק היטיב לתאר זאת, "לראות את העולם בגרגר חול, ואת הנצח בשעה", משפט המהדהד את האימרה שהייתה חקוקה במקדש אפולו בדלפי, "דע את עצמך ותדע את העולם ואת האלים". קיימים קשרים בלתי נראים בין כל מישורי הקיום המקבילים, המחברים אותם לאחדות קוסמית אחת. קשרים כאלו באים לידי ביטוי מוחשי, כאשר היחסים בין המרכיבים שלהם מהדהדים זה את זה; היחסים במושא הנשגב מתקיימים גם בתוכנו. חוכמה עתיקה מלמדת אותנו ש"כמו למעלה כך גם למטה", ובתרבויות הקדומות בהן חי האדם בהרמוניה עם הטבע, לא הופרד הקיום הארצי, היום-יומי, מהקיום הרוחני, הנשגב – הם נתפסו כשלמות אחת.   סדר אוניברסלי היחסים, התבניות או החוקיות שאנו מזהים בעולם הסובב אותנו, הם רמזים שהמציאות מפזרת עבורנו כדי לסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר. אלו רמזים שהקירבה אליהם וההיכרות איתם יכולים לא רק לסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, אלא גם להיות טובים יותר – להיות קרובים יותר למימוש הפוטנציאל האנושי הקיים בנו. לא פוטנציאל שקשור לכישורים, רכוש או תארים שאנו אוספים במהלך חיינו, אלא ליכולת להתרחב מעבר לגבולות האינסטינקטים, הרגשות והדעות שלנו, ולהתעלות למרחב שמגיב אל השונה והזר, המאתגר והמטריד, כהוויה אנושית מתפתחת שמתקיימת בהרמוניה עם סביבתה. אדם שנמצא בדרך של התפתחות אנושית, ולא רק בריה מתקיימת.           אמנים, משוררים, מיסטיקנים וגם מי שיוצא לשגרת יומו מהבית אל מקום העבודה, מחפשים בתבניות הללו נחמה, תחושת רציפות, הצצה למסתורין האלוהי. התבניות של הטבע, הן התבניות של התאוס האלוהי בתוך הכאוס, אבל במבט חטוף, הן נתפסות על ידינו כתבנית אקראית חסרת סדר, כאוטית. כאוס שבאופן פרדוקסלי משרה עלינו הרמוניה ושלווה. תבניות אלו שאנו רואים בשמים, מזהים על הקרקע, בצמחים וגם בגוף האדם, הן ביטוי של חוקיות שאנו מתקשים לקלוט בהתבוננות בעינינו הפיזיות בלבד. הפילוסוף הוא האדם שמתחיל לשים לב לתבניות הללו, ולזהות אותן בעצמו. כאשר אנו שמים לב ליחסים בין הדברים אנו זוכים להצצה אל המסתורין של בריאת היקום. חיי היום-יום דואגים להקהות את חושינו מהבחנות כאלו. אנו שוכחים את העובדה הפשוטה, שהמסתורין הבסיסי של החיים והסדר המקופל בהם יכולים להשתקף בגרפיטי בקרן רחוב, בדיוק כשם שהם משתקפים בנוף עוצר נשימה. יכולת הזיהוי היא תחילה של מסע המשנה את היוצא אליו, ואת האופן שבו הוא חווה את העולם סביבו. בספר "על אודות האדריכלות", מתאר ויטרוביוס, אדריכל בן המאה הראשונה לפני הספירה, את היחסים המתקיימים בין האיברים בגוף האדם, כהקבלה ליחסים המתקיימים בטבע במגוון צורות חיים ומוכרים כ"יחס הזהב". לצורך ההדגמה, "גוף האדם מעוצב על ידי הטבע כך שהפנים, שהם המרחק בין הסנטר לקצה העליון של המצח במפגש עם קו השיער, מהווים אחד חלקי עשר מהאורך הכולל שלו; זהה למרחק כף היד הפרוסה, ממפרק כף היד עד לקצה האצבע האמצעית". האם זה מקרי, או שמא כוונה אלוהית? את התשובה לכך אשאיר לכל אחד מכם למצוא בעצמו. "האדם הוויטרובי" שצייר לאונרדו דה-וינצ'י הוא תיאור ויזואלי של הממצאים שמעלה ויטרוביוס במחקרו אודות היחסים המתקיימים בגוף האדם – יחסים שבין העיגול והריבוע, סמלים המקבילים לעולם השמיימי ולעולם הארצי בהתאמה.  מלכת הפרופורציות באמנות הקלאסית כונתה "הפרופורציה האלוהית", והומחשה בצורה המרהיבה ביותר בציור "בריאת האדם" של מיכאלנאנג'לו בתקרת הקאפלה הסיסטינית, כאשר אצבע האלוהים כמעט ונוגעת באצבעו של האדם, בשני המקרים האצבע המורה שמבטאת בצורה הכי מדויקת את יחס הזהב.       יחסים אוניברסליים המשיכה הבסיסית שלנו לצורות המבטאות יחסים הרמוניים קשורה לאחדות שאנו מזהים בין כל הדברים. אין הכוונה לתחושת אחדות רגשנית, לדעה אישית, לתיאוריה מדעית או להעדפות אופנתיות או חברתיות. זו אחדות שלעתים אפילו מערערת על העקרונות על-פיהם אנו חיים, וסותרת אותם, קוראת לנו לבחון אמיתות הנמצאות מעבר למוכר, מעבר למה שנמצא על פני השטח. פיתוח המודעות שלנו לחוקיות שמצויה באמנות ובטבע דומה ליכולת שלנו לפתח רגישות ליחסים שאנו מקיימים עם האנשים לצידם אנו חיים, בעלי החיים והטבע בכללותו. לאחר שאנו מביטים זמן מה בפרפר שעף מפרח לפרח בגינת הבית, אנו מתחילים לזהות דפוסים התנהגותיים שחוזרים על עצמם, ובמהלך ההתבוננות והגילוי קורה משהו עמוק ובלתי צפוי שמרתק אותנו. מתוך ההתבוננות במשק כנפיו של הפרפר אנו לומדים משהו על עצמנו. הטבע מייצר את החוקיות שבו מחומר ומאנרגיה. באותו אופן, גם החומרים מהם אנו יוצרים אמנות הם הקשרים האישיים, הרעיונות והרגשות, וכוללים גם את התודעה האנושית. האמנות עושה שימוש באבני בניין שונות כדי לייצר את היחסים הנכונים שייצרו את המתח הנכון בין מרכיבי היצירה, מתח שככל שיצליח לדמות חוקיות אוניברסלית בדיוק רב יותר, כך גם יצליח להדהד בתוכנו את אותה אמת ולהכניס אותנו אל תוך היצירה.  אבני הבניין משתנות לפי תחום היצירה, יהיו אלה מטפורות לשוניות, הרמוניה, קצב, מלט, עץ או קומפוזיציה, אך בכולן יש לנו, בני האדם, היכולת לעשות סדר ולנסות לחקות את הסדר הקיים בתוכנו ובינינו. היחסים בין אבני הבניין הללו יוצרים תבניות המשקפות את המסתורין של הקיום.  בתקופות קדומות יותר נתפסה האמנות כיכולת לתפוס את החוקיות האלוהית, ולבטאה בחומר.  כך למשל, בקתדרלות הגותיות האיזון והמתח בין צורות שחוזרות על עצמן בשינויים קטנים ובמקצבים קבועים, עודדו באדם את המודעות להרמוניה הקוסמית, לאור האלוהי. כך גם במקדשים הקדומים יותר של יוון הקלאסית, בהם היחסים הנכונים בין חומרים, בין חללים ובין צורות צבעים ואור, היו העתק בזעיר אנפין של היקום, אשר סייע לאדם לדמות את החיבור הקיים בתוכו בין שמים לארץ. האדריכל כריסטופר אלכסנדר חקר עיירות וכפרים ברחבי העולם, שמתקיימת בהם "איכות ללא שם".  מקומות בהם הביטוי האסתטי הטבעי משקף יחסים קרובים יותר לאלו שאנו מזהים בטבע. אלכסנדר מצא שלא תכניות אב מפורטות הן אלו שהצליחו ליצור קהילות משגשגות ומלאות חיים, אלא אנשים רגילים, שהשכילו לייצר את האדריכלות שלהם מתוך התבוננות בדפוסים הטבעיים של חייהם והעתקתם לחומר.   כאשר יש למקום מעשה אדם תכונה זו, הוא הופך לחלק מהטבע. זהו גם הכיוון שאליו אנו חותרים בניסיונותינו לגעת באותו מרכיב סודי של היקום שאנו מכנים רוח או נשמה.  מה שהופך אותנו לבני אדם איננו סכום האיברים שלנו, אלא היחסים ביניהם, החיבור ביניהם, לא רק מבחינה פיזית, צורנית ותפקודית אלא בעיקר כביטוי של חוק הטבע, בתוך החיים.   * מכון פידיאס  לאדריכלות ולאמנויות פלסטיות

הפילוסופיה מבחינה בין חומר לרוח. אם כך - מהי תנועה? באיזה מישור היא מתרחשת ומאיזה חומר היא עשויה? שיחה עם רסמוס אולה, מנהל המחלקה לריקוד וכוריאוגרפיה באוניברסיטה הלאומית בקופנהגן, על אמנות, פילוסופיה, תנועה ואיך כל אלה יכולות להיות חלק מחיי כולנו, אם נסתכל עליהן מנקודת מבט מעט שונה. זה שנים רבות שעולם התנועה והריקוד משמש לי פלטפורמה עשירה ואין סופית לגילוי, לתרגול ולביטוי של עקרונות החיים והפילוסופיה. דרך שלבים רבים ושונים במסע שלי כרקדנית, אמנית, מורה ותלמידה, למדתי למצוא בריקוד עולם מלא ומיוחד. כחלק מאותו מסע, לפני חמש שנים פגשתי לראשונה את רסמוס אולמה (Rasmus Ölme), מנהל המחלקה לריקוד וכוריאוגרפיה באוניברסיטה הלאומית לאמנויות הבמה שבקופנהגן, דנמרק. יצרתי איתו קשר מתוך עניין בתזה שכתב ומתוך סקרנות גדולה לגבי הרעיונות שעליהם דיבר, ומאז נוצר בינינו קשר שתמיד איפשר לצלול לתוך שיחות עמוקות על תנועה, על החיים, על מה שרואים ומה שלא רואים, על הוראה, על אמנות ועוד. נפגשתי עם רסמוס לראיון שהפך לשיחה, והנה מולכם, חלקים ממנה, שזורים במחשבותיי ותובנותיי. מדוע נמשכת דווקא לריקוד כביטוי של אמנות? תמיד נמשכתי לפעילות גופנית. משהו בכימיה של הגוף שלי השתוקק לתזוזה. לפני שהתחלתי לרקוד התעניינתי בהרבה סוגים של ספורט. שיחקתי טניס, כדורסל, רכבתי על אופני שטח ועל סקייטבורד. כשהגיע הריקוד הוא כמו הכיל בתוכו את הצורך הזה לעשות משהו שהוא גם פיזי וגם רחב, המאפשר בתוכו הרבה דברים שונים. מה הייתה נקודת המפנה בחייך, בה הפכת מרקדן, המופיע על במות ורוקד בלהקות, לחוקר של תנועה וריקוד? כשחזרתי לגור בשבדיה אחרי שנים בהן חייתי ועבדתי בבלגיה, תהיתי איך אצליח להשתלב בסצנת המחול השבדית. כשראיתי שנפתחה תכנית חדשה של לימודי דוקטורט באוניברסיטה למחול וקרקס בסטוקהולם (DOCH), למרות שזו היתה אופציה שכלל לא עלתה בדעתי לפני כן, המהלך הזה הרגיש טבעי ונכון. תמיד הייתה לי העדפה ומשיכה חזקה לתהליך העבודה והיצירה על פני התוצר המוגמר. במשך השנים בהן עבדתי עבור יוצרים אחרים, שמתי לב שאני נהנה יותר מתהליך היצירה עצמו ושיש בי השתוקקות שהתהליך הזה יימשך זמן רב יותר. זו הסיבה שהובילה אותי לחשוב שתחום המחקר יספק אצלי את הצורך הזה ויאפשר לי להישאר בתהליך עצמו ולא רק לכוון להגיע לתוצאה. בנוסף, היה לכך קשר גם להוראת המחול ולעבודתי בתור מורה. תמיד נהניתי ללמד ובשלב די מוקדם הבנתי שאני יכול לחוות חוויות אסתטיות אמנותיות מלאות, בתוך סיטואציה של לימוד והוראה. עולם האקדמיה מאפשר לי לחוות את החוויה האמנותית דרך התהליך, מבלי להיות תלוי בתוצר המוגמר. כמה פעמים אנחנו שומעים סביבנו שהדרך היא מה שחשוב ולא לאן נגיע, שצריך להתמקד בתהליך ולא בתוצר… אבל כמה אנחנו באמת מצליחים לחיות לפי האמרות האלה, ולהאמין להן? כשאתה בונה את מרכז חייך סביב דבר שמהותו היא הדרך ולא התוצר (כמו מחקר), אתה עוזר לעצמך באופן יומיומי לזכור את הרעיון הזה. אחד הפרויקטים האחרונים שלך נקרא ״חומר תנועתי״(Movement Material). תוכל לומר משהו על הפרדוקס החבוי בתוך השם הזה? כמובן שתנועה איננה חומר, אולם אנו יכולים לראות אותה רק כשהיא מתבטאת דרך חומר כלשהו… גם המנחה שלי בתזה העמיד אותי מול הפרדוקס של צירוף המלים הזה. באנגלית, כשמשתמשים במילה חומר (Matter) יש תחושה שזה נותן לדברים חשיבות, It matters. אהבתי את הרעיון שאפילו שהתנועה איננה חומר, ההתייחסות אליה ככזו יכולה להעניק לה יותר חשיבות. היא אמנם דבר שאיננו חומרי, אבל יש לו ערך של משהו מוחשי וקיים בעולם. באיזשהו מובן היה לי רצון להגן על התנועה, לומר שלמרות שהיא אינה מוצקה היא עדיין קיימת. איננו יכולים באמת להפריד בין שתי המילים – חומר ותנועה – משום שללא החומר התנועה אינה מבוטאת, אין לה קיום אם היא אינה מתגשמת בחומר כלשהו. החומר הזה אינו חייב להיות פיזי. כשאני עושה תנועה יש לה נוכחות מסוימת, שהיא יותר מהתנועה הפיזית – היא הכוונה שלי והרצון שלי שמתבטא דרך התנועה. בעקבות המחקר הזה פיתחת תרגול שנקרא ״ללכת בעקבות התנועה״ (Following the Movement) – התנועה קיימת ואני צריכה להרשות לגוף לעקוב אחריה. אבל, אם אני לא עוקבת אחריה – האם התנועה עדיין קיימת? האם אני, כ״חומר״ הפוטנציאלי לביטוי התנועה בעצם זו שנותנת לה תוקף? הרי כששקית עפה ברוח, אנחנו יכולים לראות את התנועה בעזרת השקית, אבל התנועה נמצאת שם גם בלעדיה. התנועה בהחלט נמצאת, כי האוויר הוא זה שמזיז את השקית והאוויר הוא בעצמו חומר, זהו פשוט חומר שאנחנו לא יכולים לראות. זה כמו שנכנסים לחדר עם עשן – בעזרת העשן אנו מסוגלים לראות את התנועה של האוויר, כמו דגל מתנופף ברוח, אבל האוויר נע כל הזמן גם בלי שנראה. הדוגמאות האלה הן סוג אחד של ביטוי של התנועה – ביטוי פיזי שכבר קיים אבל אנחנו צריכים חומר שנראה לעין האנושית כדי לראות אותו. הסוג השני קיים ברובד תודעתי יותר – כשאני מעורב תודעתית בתנועה, והכוונה שלי מכוונת אליה, זה סוג של חומר שאני מחדיר לתוכה. אמנם זהו אינו חומר פיזי, אבל באותו רגע מבחינתי לתנועה יש נוכחות. מהי הנוכחות הלא חומרית של התנועה, שעדיין מבקשת להתגשם בעולם כחומר אבל לאו דווקא בצורה פיזית? אצלי זה קשור לתחושה יותר מלמחשבה. אלו לא הקווים שאני יוצר בחלל או המחשבה על איך התנועה נראית, אלא התחושה של התנועה בחומר שהוא הגוף שלי. לדוגמה, במקום לחשוב שאני מרים את היד או להתבונן על עצמי מרים את היד, אני חש את זה מבפנים וכך ההתגשמות החיצונית של התנועה לא מעסיקה אותי. אני הופך להיות אותה שקית שעפה ברוח. כשאני מכוון את תשומת הלב שלי לרובד הזה אני מרגיש שהתנועה לעולם אינה מפסיקה. אני הופך את התחושות שלי לחומר שדרכו התנועה מתממשת. לעקוב אחר התנועה לא אומר שאני מחכה שהיא תקרה; זה אומר שאני מסכים להיות מובל. אני בוחר שהתנועה תוביל אותי ובכך אני נותן לה תוקף וממשות. האם אין זה מה שאנחנו עושים בחיינו? כאשר אנו בוחרים להיות מובלים על ידי החיים – אין זה אומר שאנחנו פסיביים, יושבים ומתבוננים איך החיים מארגנים את עצמם. להיפך, זה אומר שאנו עוקבים באופן אקטיבי ומסור אחרי מה שהחיים בוחרים להביא לנו, אחר המקומות והמצבים אליהם אנו מגיעים בעזרת החיים. לפי מה שאתה אומר, חייב להיות איזשהו חומר (פיזי, תחושתי, רגשי, מנטלי) כדי שהתנועה תוכל להתממש. אפלטון דיבר על עולם האידאות, העולם בו נמצאים הקונספטים השלמים והמושלמים.   אלא שאנחנו לא יכולים לחוות ולהכיר אותם כפי שהם, ולכן הם מתבטאים כביטוי לא מושלם, בעולם החומר.אם התנועה היא קונספט, אידאה, מה קורה במעבר מאותו האידיאל, המצב המושלם של התנועה, אל המימוש שלה בעולם, אל הצורה שבה אנו חווים אותה? מה אנו מאבדים בדרך? המערה של אפלטון היא גישה ספציפית להסתכל על הדרך שבה אנו חווים את המציאות. זו גישה שאומרת שישנה מציאות ״טהורה״ ואנחנו רואים רק את הצללים שלה; מה שאנחנו חווים הוא בהכרח לא הדבר "האמיתי". אני חושב שזה סוג של אשליה. מה שאני חווה הוא לא פחות אמיתי. בזמן שאני מודע לכך שאיני חווה את המציאות במלואה, החוויה שלי, בעיניי, נשארת אמיתית. אפלטון אומר שאנחנו רואים רק את הצללים של המציאות; הגישה שלי אומרת שאני מאפשר למציאות להתגשם – בעצם זה שאני צופה בה ומכניס לתוכה את הכוונה שלי, אני הופך אותה לחומר ממשי. כולנו מכירים את הקושי להתמסר למה שאנחנו לא יודעים, לא מבינים, לא רואים או לא מכירים, אבל לפעמים משהו בתוכנו מזהה שיש דברים שהם מעבר לנראה, ושאם נתמסר לאותו בלתי נראה נגלה דברים נפלאים. אולי מה שאנו חווים הוא מה שאנו מסוגלים לחוות כרגע – אבל אנחנו חייבים לזכור שיש מעבר לזה, אם נצליח לדמיין. החלל שאת מדברת עליו, שאני בטוח שהוא קיים ואני יכול להרגיש אותו, הוא זה שבו מתרחשת אותה התגשמות. אם נחזור לתנועה – איזו נוכחות יש לתנועה אם אני לא עוקב אחריה? התנועה שאחריה אני בוחר לעקוב אינה קיימת לפני שאני בוחר לעקוב אחריה. מצד שני, כשאני עוקבת אחרי התנועה ונותנת לה להתבטא דרך הגוף שלי, אני גם מגבילה אותה, משום שהגוף הפיזי שלי מוגבל ולא משנה כמה אשכלל את היכולות שלי. זה אומר שמצד אחד אני מאפשרת לתנועה לקרות ומצד שני אני מגבילה אותה. בדרך בה אני עובדת ומלמדת, חלק מרכזי מהלימוד והתרגול הוא שכלול היכולות והרחבה של מאגר התנועות שזמינות לנו, על מנת שנוכל לאפשר לתנועה להתבטא דרכנו בצורה הטהורה ביותר והכי פחות מוגבלת, כדי שנוכל להפוך לצינור שדרכו הצורה עוברת לעולם. אני מאמינה שבאותה מידה עלינו להרחיב את התודעה שלנו, את מנעד הרגשות שלנו, את השליטה במנטל ובמחשבות שלנו ואת האמונה שלנו במה שאיננו יכולים לראות, על מנת שנוכל לאפשר לחיים לקרות דרכנו בצורתם הטהורה ביותר. עבור הרקדן, לא מדובר רק בלעשות את עצמך חזק וגמיש, אלא יש צורך לפתח מיומנויות עדינות יותר על מנת לבטא את התנועה במלואה. כשמישהו מתעסק באותם רבדים עדינים תוך כדי תנועה, זה הופך להיות נראה לעין. אנחנו רואים את זה דרך הגוף, אבל למעשה זה לא משהו שבא לידי ביטוי על ידי יכולות גופניות. לכל דבר שאנחנו רואים יש רובד נסתר. לפעמים אפשר לחוש שהצורות החיצוניות שאנו חווים בעזרת החושים שלנו הן ביטוי חיצוני בלבד של איזשהו רובד עמוק וחבוי. שכל הדברים הם בעצם ״כלים״ כאלה ואחרים שמבטאים דברים שבלעדיהם לא היינו מסוגלים לתפוס. לפעמים זה מרגיש שכל מה שיש הוא חומר, אותם דברים שאנחנו תופסים בעזרת החושים. אבל אם אנו חושבים על הכוונות, התחושות, הרגשות, המחשבות, הנוכחות, ההוויה וההכרה שלנו כסוג של חומר, אז הרוח והחומר הופכים להיות דבר אחד – הכל זה חומר והכל זה רוח. בספרו "יצירה אמנותית ויצירה רוחנית"1 כותב איבנהוב: ״היצירות שהאדם מפיק מחוץ לעצמו אינן שייכות לו. הן חיצוניות וחומריות ויום אחד הן ייעלמו… בעוד שהאמן האמיתי, הפסל האמיתי, המשורר האמיתי העובד על עצמו, לעולם איננו נפרד מיצירותיו, הוא נושא אותן עמו לעולם הבא והן שבות עמו לכאן בגלגוליו הבאים. כי העבודה הפנימית נותרת שלנו לנצח." 1  הוצאת חד קרן, 2015   עיצוב:שירה משולם חזקיה

האם אנו מכירים באמת את היקום בו אנו חיים? האם אנו יודעים באמת מהם הכוחות המאפשרים למים להימשך תמיד לים, לאבנים להימשך תמיד לאדמה, לצמחים לנבוט? הטבע פועל על פי שבעה עקרונות יסוד, שאם נדע אותם, נוכל למצוא תכלית ומשמעות גם בחיינו שלנו. לעתים קרובות אנו מדברים על הכוכבים, כוכבי הלכת, החיות, השמים, כדור הארץ, המים או השלג ואנחנו שוכחים את המובן והמשמעות האמיתיים של המילה יקום. האדם שואל את עצמו שאלות על הטבע כולו, שהוא עצמו חלק ממנו, אך הוא נוטה לאבד את הרעיון המרכזי אליו הוא מתייחס. "יקום" (Universe) פירושו מה שנע בכיוון אחד, ולכן מה שעלינו לגלות הוא לאן הוא נע. זו הייתה אולי אחת הגישות הראשונות שהיו לאנושות. כל התרבויות העתיקות שאלו את עצמן, דרך הדתות שלהן, המטאפיזיקה והפילוסופיות שלהן, לאן נע היקום ומדוע; אבל הדרכים החדשות והחומריות להביט על דברים, במיוחד בעידן הפוסט-קַרְטֶזי, מציגות לנו נקודת מבט אחרת, ואז האדם מתחיל לנתח את מאפייני היקום, גודלו, צורתו ומשקלו. האדם טוען שהוא מכיר את היקום, כי הוא נתן שמות לכוכבים ומדד את המרחק מכדור הארץ לירח; או בגלל שהוא מכיר את רשימת היסודות הכימיים ואת המאפיינים של הכוחות הפיזיקליים, ובכל זאת, בסוג מפורט כל כך של ידע, ועל אף שהייתה התמחות של ידע בכל אחד מהתחומים, תחומים אלה הלכו והפכו נפרדים זה מזה יותר ויותר.   אנחנו יודעים הכל, ועם זאת לא יודעים דבר במינרלוגיה, למשל, מלמדים אותנו את המאפיינים השונים של הסלעים ואת התנועות האוֹרוֹגניות שהביאו לשינויים על פני כדור הארץ; אבל לא מלמדים אותנו על המשמעות היסודית של דברים חומריים. הבה נניח שאנו מרימים חפץ כלשהו ומפילים אותו לפתע; נראה שהוא נופל ומחפש תמיד את המקום הנמוך ביותר; תמיד יש משיכה טבעית בין פיסת החומר הקטנה הזו לבין פיסת החומר הגדולה שבה אנחנו נמצאים. המשיכה החומרית הזו היא בלתי נלאית. מה נוכל ללמוד, אם כן, מטבעו של עולם המינרלים? אנחנו יכולים ללמוד אחיזה חזקה, חיפוש אחר יעוד; ומי מאיתנו יכול לומר שאנו חולקים עם האבנים את החיפוש אחר הייעוד? באופן כללי, כאשר אנו פוגשים קושי, אנו נוטים להילחם בו לזמן מה, ואם הקושי אינו מוותר, אנחנו מוותרים. לדברים של הטבע, לאבנים, למשל, יש אחיזה חזקה שהיא מעבר לזמן והם מבקשים תמיד את היעד הסופי שלהם. ילדינו לומדים את המאפיינים השונים של צמחים, על תהליך הפוטוסינתזה, אך לא מוזכר שמעבר לכל תופעה של קליטת אור והמרה לאנרגיה, קיימת היכולת של הצמח לדעת כיצד לחכות ולדעת כיצד לגדול. זרע קטן, קבור באדמה בחורף, מתחת לשלג, ממתין בסבלנות לבוא האביב. כשהוא מגיע, הזרע הקטן הזה עולה ומחפש את האוויר ואת השמש. זהו לימוד נוסף על פירושה של אחיזה חזקה, של אנכיות, ומנקודת מבט פילוסופית, אנו מתעניינים במשמעות הסופית של פעולת הדברים. ישנם גם המים; בכל מקום בו נשפוך אותם, המים יזרמו בחיפוש אחר הים ושם, בים, הם מתאדים, עולים שוב, מתעבים וחוזרים להיות חלק ממחזור גדול. ליקום יש מטרה. ברור שבמאפיינים החדשים של המאות האחרונות, עם הניכור על ידי דברים חומריים, ועם הפסיכולוגיה של ייצור וצריכה, האדם שכח את היסודות הטבעיים וכיצד לפרש אותם. הקדמונים לא שאלו את עצמם ביעילות כל כך, אולי, לגבי המרחק בין כדור הארץ לירח, אבל הם ניסו להבין מה מסמל הירח ביקום. באמצעות מדעים עתיקים כמו אסטרולוגיה ואחרים, הם ניסו לפרש את התופעות הטבעיות ולראות באיזה אופן הן קשורות לתופעה הנקראת אדם. זה העניק לבן העת העתיקה את התחושה שהוא מלווה ביצורים תבוניים, ושהוא עצמו יצור תבוני.   יש אינטליגנציה המניעה את היקום הבעיה הנוכחית שלנו היא שאנו מרגישים מבודדים באמצע היקום, במילים אחרות, מכיוון שאנחנו מצויים במגע רב כל כך עם אלמנטים מלאכותיים, איבדנו את היכולת לחפש תכלית בדברים, והחלק הדרמטי בכך הוא שאיבדנו את האפשרות למצוא תכלית בחיינו שלנו. מכיוון שאנו חיים רק מרגע לרגע, איבדנו תחושה טלאולוגית של החיים, של שורשינו הקדמונים ושל התכלית שיש לחיים. כך הפכנו להיות יצורים של הרגע, הכפופים לזמן, בטוחים שנבראנו במקרה ושאנו עומדים להיעלם בכל רגע; והמחשבה התת-מודעת הזו מציפה אותנו ופוגעת בנו. במקום לנסות לפרש את הטבע, אנו מנסים ליצור סדרה של אלמנטים מתווכים שהם מלאכותיים לחלוטין. לעלים של עצים יש נקבוביות נשימה בחלקם התחתון; מדוע לא בחלקם העליון? פשוט, מפני שהאבק יכסה אותם. כיוון שהם מצויים בחלק התחתון, הם נשמרים ויכולים לנשום. האם זה מקרי? האם זה מקרי שצבע כנפי הפרפרים משתלב עם הפרחים והעלווה כך שהציפורים לא יכולות לתפוס אותם? האם זה מקרי שקצות כנפיים של ינשופים חלקות, כך שהם לא משמיעים שום רעש בתעופתם הלילית וכך מסוגלים לתפוס בהפתעה את הארנבים? האם זה מקרי שאוזניהם של המכרסמים האלה מופנות לאחור, כדי שיוכלו ללכוד את הצליל הקל ביותר של כל הטורפים שעלולים להגיע במרדף אחריהם? האם מספר הצבעים שאליהם מחולק הספקטרום כאשר אור לבן נוגע בו גם הוא מקרי? האם האופן שבו אנו מסווגים צלילים גם הוא מקרי? ברור שהיקום כולו מתואם בצורה כזו שיש בו שלמות, מעין תחושת קיום פירמידלית, שבה דברים, למרות שהם מרובים, נעים בחיפוש אחר מטרה אחת; כולם נעים לקראת מפגש של דבר אחד וכולם נשלטים על ידי אינטליגנציה אחת. במלחמת העולם השנייה הבינו הטייסים שטוב להטיס את מטוסיהם במערך V, כשהמטוס בחזית מוחלף מעת לעת באלו מאחור; הוכח שזה מגביר את מהירות הטייסת. ברווזים ואווזים עפים כולם יחד בצורה של V גדול, שפועל כך שהחזק ביותר הוא זה שנמצא באמצע והאחרים נהנים מזרם האוויר שהוא יוצר. לא ניתן לחשוב שכל זה קורה במקרה. לקח לאדם מאות שנים להיות מסוגל להבין זאת. נוכל לתת דוגמאות רבות המראות כיצד הטבע מעוצב. לא ניתן לטעון כי סיכומם של כל האירועים הללו הוא מקרה בלבד, להיפך, עלינו להכיר בכך שהאינטליגנציה האוניברסלית תכננה הכל. ואם נקבל את התכנון האוניברסלי הזה, נצטרך לשאול את עצמנו למה, לאיזו מטרה? לא יעלה על הדעת שהכל מתוכנן בלי סיבה, יותר הגיוני לחשוב שיש תכלית לתכנון; ואם היה תכנון, טוב יהיה אם ננסה לגלות איזו תשובה היקום יכול לתת לנו, לאיזו מטרה הוא תוכנן, לאן מועדות פנינו כולנו, מהיכן אנו באים ולאן אנחנו הולכים.   שבעת עקרונות היסוד על פיהם פועל כל דבר בטבע ישנם שבעה עקרונות או שבעה חוקים יסודיים, בהתאם לחלוקות הטבעיות של היקום כולו. 1. העקרון הראשון, הגבוה מכל עקרונות הטבע, הוא עקרון האחדות . הטבע כולו מתואם, במילים אחרות, הוא יוצר אחדות חיונית ושום דבר אינו מוחרג ממנה. כשהדברים חיים, הם אינם הורסים דברים אחרים, אלא מאפשרים את החיים של כולם. כשהזאב רודף אחרי הצבי בערבה, הוא לא תופס את הצעיר ביותר, אלא את המבוגר ביותר, החולה, זה שעלול להעביר את מחלתו לשאר העדר. במילים אחרות, גם מה שנראה לנו כמעשי הרס, מה שעשוי להיראות כמעשי אכזריות, נעשים בצורה כזו שהמין עצמו יוכל להתמשך. אין ספקות בטבע, אין דיאלוגים של התנגדויות. הכל מקבל ביטוי מושלם ונע בכיוון אחד. 2. העקרון השני הוא של עקרון ההארה ; זה עקרון המשותף לכל הדברים בטבע, בין אם זו הארה פיזית או רוחנית. המציאויות קיימות, אבל הן זקוקות לאור אינטלקטואלי או רוחני כדי לאפשר לנו להבחין בהן, וכשאנחנו אומרים לפעמים שאין אמיתות, שאין שום דבר שאנו יכולים לסמוך עליו, שאנחנו לבד, זה מפני שאנחנו שרויים בחשכה ועלינו לגלות מחדש את עקרון ההארה. 3. מתוך עקרון זה נובע העקרון השלישי, שהוא עקרון ההבחנה . כל הדברים בטבע מובחנים. אין שני דברים שווים לחלוטין, או זהים. העקרון הזה קיים למרות שלפעמים אנחנו אולי לא רואים אותו; כל הדברים שונים; אפילו גרגרי החול שאנחנו דורכים עליהם על החוף ונראים כאילו כולם אותו דבר אינם זהים. אם נתבונן בהם בתשומת לב בזכוכית מגדלת, נראה שלכל אחד מהם יש את ההבדל הקטן שלו, המאפיין הקטן שלו. לפיכך, עלינו להיות זהירים מאוד בשימוש במילים זהות או שוויון. אנחנו יכולים להיות שווי-ערך, אבל לא שווים; אנחנו יכולים להיות דומים, אבל לא שווים; וזה לא מפריד ולא מחלק, זה לא הורס בני אדם; זה מעשיר אותם, כמו פסיפס של צבעים שונים שיכולים להיות בעלי גוונים דומים, אך לעולם אינם זהים לחלוטין. מושג השוויון הוא המצאה אנושית; בטבע שוויון לא קיים. 4. העקרון הרביעי הוא עקרון הארגון . הדברים מאורגנים; כולנו רואים עץ, גזע מוצק המתנשא מעל פני האדמה ותומך בצמרת עץ מלאה בענפים ובקני ציפורים; אך אין אנו רואים עוד צמרת עץ הפוכה השוכנת מתחת לאדמה ושגם היא, על ענפי העץ שלה תומכת בכל השאר ושקועה עמוק באדמה; ולמרות שאין לה ציפורים, יש לה תולעים וחרקים, והיא מזינה הכל. במילים אחרות, הכל מאורגן בצורה מושלמת, הכל מעוצב בצורה כזו שיש תמיכה ושיתוף פעולה בין דבר למשנהו. והטעויות שאנו בני האדם נוטים לעשות נובעות מחוסר ארגון. ארגון איננו הפיכתנו להמון, הוא אינו כפייה של אנשים מסוימים על אחרים; ארגון הוא תמיכה. הידיים מנוגדות ובכל זאת הן מתארגנות להרים משהו; אם היו לנו שתי ידיים באותו צד, היינו מתקשים להרים משהו. לכן, יש צורך להכיר בעקרון הארגון הזה, גם כאשר אנו מנוגדים במשהו. עיקרון זה מאפשר לכולנו לעבוד יחד, מבלי להפסיק להיות מי שאנחנו; זה משהו שעלינו ליישם בחיינו, כאן ועכשיו. 5. ישנו עקרון חמישי, עקרון הסיבתיות : כל הדברים הם הגורם למשהו הבא אחריהם וההשפעה של מה שהיה לפניהם, כולנו נובעים ממשהו ומולידים משהו: כל דבר, בכל נקודת זמן, הוא תוצאה של משהו והסיבה למשהו אחר, אפילו דברים דוממים לכאורה. שום דבר אינו רק סיבה או רק תוצאה, הם קשורים זה לזה. מיום מגיע לילה, מהלילה מגיע יום. 6. העקרון השישי, עקרון החיוניות , אומר לנו שכל הדברים חיים. כל דבר ודבר. עד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של ה-20, אנשים נהגו לדבר על יצורים חיים ועל חפצים דוממים. גם היום, בגלל האינרציה, אנחנו ממשיכים לחזור על כך ואנחנו אומרים שמשהו חי כשהוא זז או כשהוא עף או כשהוא גדל. מאז ראשית העולם הדברים לא רק חיים כשהם פועלים, הם גם חיים כשהם מתמשכים. כל הדברים נמצאים בתנועה מתמדת, גם אם איננו יכולים לראות את המולקולות או האטומים  המרכיבים את הידיים שלנו, את העצמות שלנו, מסתובבים באוויר. הכל חדור חיוניות; החיוניות הזו שבמזרח נקראת "פראנה", חיים הנכנסים לכל הדברים, שאינם מפסיקים לעולם, כך שאפילו הדברים שאנו קוראים להם מתים אינם מתים, הם פשוט שינו מצב, צורה או דרך חיים. 7. לבסוף יש לנו את עקרון המחזוריות . מאז שנולדנו הבחנו שבטבע ישנה החלפה בין לילה ויום, קיץ וחורף, ועוד מצבים רבים כל כך המנוגדים זה לזה ומתחלפים זה בזה; ובכל זאת, אנו לא מבינים עד שאנו קוראים את אפלטון, עד שמישהו מלמד אותנו או עד שאנו בעצמנו מתעוררים לאותה מציאות, שגם אנחנו נמצאים במחזוריות זו. כל המחזורים הללו כוללים מחזור גדול שאנו קוראים לו חיי אדם. אבל למה לעצור שם? למה לא להבין שהחיים האנושיים האלה הם יום קצר של ערות בתוך חיים גדולים? שאחרי החיים הגשמיים האלה יש חיים רוחניים ושזה כמו חלום, ושאז יהיו לנו חיים גשמיים וחיים רוחניים. חוק המחזורים חובק את כל הדברים ואינו מפסיק, הכל מחזורי: כוכבי הלכת מסתובבים בצורה מחזורית בשמיים, וגם החלקיקים הזעירים נעים בתוך האטומים. מחזוריות זו מאפשרת לחיים להיות רציפים ופועמים. עלינו לנסות לקחת מהטבע את מה שלא ניתן להרוס בקלות. עלינו לדאוג למשהו, לא רק בחלק הפיזי שלנו, אלא גם בחלקים האחרים. כי באיזו מידה אנחנו דואגים לחלק הפסיכולוגי שלנו? באיזו מידה אנחנו נותנים מזון למוח שלנו, מדי יום? באיזו מידה יש לנו מזון רוחני? עלינו לדאוג לחלומות שלנו. הגענו לנקודה כזו של חומריות שאנחנו דואגים שקנקן או מכונית לא יישברו, אבל מה עם חלום, עם תקווה, עם מאמץ? מה קורה לציפורי הקריסטל של חלומותינו כשהן נשברות? הן מתרסקות לרסיסים ופוצעות את ידינו.   אנחנו יכולים לעוף, אנחנו יכולים לברוא עולם חדש עלינו לאזור אומץ לרסק את החלומות השבורים שלנו, ועם אבק הזכוכית הזה של החלומות שלנו, ליצור ציפורים חדשות. הגיע הזמן שנבין שאנחנו לא צריכים רק לגרור את עצמנו בעולם כאילו היינו צבים או נחשים, אלא עלינו ללמוד לעוף בכוח הכנפיים. פילוסופיה איננה רק הרהור; היא איננה ישיבה בפינה והתבוננות בחיים החולפים, וגם לא צער או התכנסות פנימה. פילוסופיה פירושה להיות בעלי גישה חזקה מול החיים, להבין את רוחם של הדברים, להיות מסוגלים לכבוש את הפחד שבתוכנו, לכבוש את המוות, להיות מסוגלים להתחבר לאחרים, עם החלק העמוק ביותר של כל אחד. כי אנחנו לא רואים זה את זה; לפעמים אומרים שכאשר האדם מת, הוא עובר לעולם הבלתי נראה; עם זאת, האדם הוא תמיד בלתי נראה; הוא נמצא מאחורי הדברים שהוא עושה, מאחורי הגוף שלו, המילים שלו, המעשים שלו. האדם הוא שאלה גדולה, חידה גדולה. התשובה טמונה ביקום הזה שבו אנו חיים. היא כתובה על חומות ההיסטוריה ועל חומות היקום הזה שמקיף אותנו. עלינו פשוט ללמוד לקרוא אותו. זוהי גישה טבעית; היא אינה נוגדת שום אמונה או אמירה. היא השיבה אל הטבע. יש לנו כושר הבחנה, ובכל זאת הוא חסר לנו בדברים רבים; מי רוצה רכב שעובד רק מדי פעם? אף אחד. ובכל זאת אנו מקבלים רעיונות שלפעמים הם טובים ולפעמים הם לא, עקרונות שתקפים לפעמים ולפעמים לא, כנות שחלה לפעמים ולפעמים לא. עלינו לחזור אל השכל הישר שאנו משתמשים בו ברמה הפיזית. בחלק הרוחני עלינו לחזור ולדרוש מעצמנו, מהעולם הסובב אותנו, ערכים אבסולוטיים שקל להבין, לגעת בהם, להטמיע, המאפשרים לנו הבנה מדויקת של היקום. אנחנו צריכים מדע חדש, מדע שיתרחק מחטא האינטרסים, מדע שאין בו תחושה של אלימות. אנו זקוקים לאמנות שתאפשר לנו להתאחד שוב עם היופי, שאינה מבוססת על ייסורים, אלא על חקירה אמיתית. אנו זקוקים לפוליטיקה שיכולה להוביל את בני האדם לחיות יחד בהרמוניה ולהתעלות, במקום להוביל אותנו לקונפליקטים או לחיים משותפים מלאכותיים. אנחנו צריכים, בקיצור, עולם חדש. אבל העולם הזה כבר קיים: זהו היקום עצמו, זה הטבע. הדבר היחיד שעלינו לעשות הוא לחיות באינטנסיביות את הרגעים שהגורל מציע לנו. להיות כמו מפתח המוחדר למנעול היקום ופותח את דלת ההיסטוריה, לעבור למימד אחר, לעבור אל העולם ההוא שמחכה לנו, אותו עולם שחייב להיות לא רק חדש, אלא טוב יותר.

ניתוח מרתק של הרקדן-אמן המשלב בין חוקי המציאות ובין השחרור של התודעה והחיפוש אחר החלום והיצירה, והאם שחרור מהחוקים הוא הגבול בין השפיות לגאונות ? "הריקוד מטשטש גבולות בין הגוף ובין הנשמה… בעזרת הריקוד משתחררים הכוחות הכבולים ומתפרצים לפעולה…  נטול רצון עצמי, מתפרץ הרוקד מעבר לתחום המוגבל של חיי היום-יום… ונישא לקראת עולמות עליונים״ ("תולדות הריקוד", קורט זאכס) בשנות העשרים אסף הנס פרינצהורן כ-5,000 ציורים, רישומים, חפצי אמנות וקולאז'ים שנעשו על ידי מטופלים במוסדות פסיכיאטריים, ולאחר כמה שנים, כתב ספר מרתק על הנושא. בספרו הוא בנה את המודל של "האמן האוטונומי המשוגע", שההשראה שלו וכוחות הביטוי שלו מונעים מההשראה הסוערת של הסכיזופרניה. האם ייתכן שהטירוף עשוי להיות המחיר של אחת המתנות האנושיות הנשגבות, שהינה חופש מעכבות, פריצה של  גבולות המוכר ונגיעה בהשראה? פנחס נוי, בספרו "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות", מקשר בין הפרעות נפשיות ובין תהליכים שקורים בחלומות ויצירתיות אמנותית. היציאה מגבולות התודעה ה"נורמלית" שקורית בחלומות, ביצירתיות וגם בהפרעות נפשיות מתבטאת בשלושה דברים: בעיבוי, בהיתק ובהיפוך. עיבוי הוא מיזוג של רעיונות, דימויים או תכנים לדבר אחד, שיוצר משמעות חדשה ומקורית. לדוגמה, מיזוג של שתי מילים למילה חדשה, מיזוג של כמה דמויות לדמות אחת, יצירת כלאיים מבני אדם, חפצים, חיות או מקומות. העיבוי היא תופעה שכיחה בחלומות, בהם מספר דמויות יכולות להתמזג לדמות אחת, זוויות המרחב והזמנים השונים יכולים להתאחד לאחד וכולי. העיבוי מופיע בציורים של אמנים מפורסמים, לדוגמה מיזוג של זוויות ראיה לתמונה דו מימדית אחת, כמו בציוריהם של ויקטור וסרלי ושל האמן ההולנדי אֶשֶר. גם בריקוד יכול העיבוי לבוא לידי ביטוי במיזוג של מספר דמויות לדמות אחת; כך בתרבות האבוריג׳ינית הרוקד הוא בו זמנית אדם, חיה, חלק מהצמחייה ואל, הדמויות מתמזגות, והמציאות והדימיון מתערבבים. היתק הוא תהליך בו יסוד מסוים מוצא מהקשרו המקורי ומועבר לדבר אחר ללא קשר ישיר וברור, מהלך של ערבוב המציאות, כמו ניתוק חתיכה מהפאזל והנחתה שלא במקומה. ההיתק יוצר מוזרות, כי ההקשר מכיל מרכיב שאינו שייך אליו ומעורר תשומת לב ותהייה. בחלום, לדוגמה, זה מתבטא בכך שבית של מישהו נמצא ברחוב של סבתא שלו, או שעומדים מול דבר מפחיד ומרגישים שמחה. היתק מופיע לדוגמה בציור של סלבדור דאלי של האישה שמתכסה בים במקום בשמיכה. בריקוד, זה מופיע כאשר התנהגות מסוימת יוצאת מהקשרה, לדוגמה ב"קפה מילר" של פינה באוש, כשהרקדנית הולכת ונעה בעיניים עצומות בבית קפה. היפוך הוא תהליך של החלפה בין שני דברים מנוגדים זה לזה, כגון חם בקר, מהיר באיטי, אתמול במחר, למעלה בלמטה וכולי. ההיפוך שכיח בחלומות בצורה של היפוך משמעות, החלפת דבר בניגודו, היפוך מצבים, היפוך סדר המאורעות וכולי. ההיפוך אופייני לחשיבה הסכיזופרנית לדוגמה, כמנגנון שעוזר לפתור בעיות פנימיות ומשאלות סמויות כאשר החולים מבטאים את ההפך ממה שהם מרגישים. היפוך מסקנות הוא מהלך נפוץ גם אצל מדענים ואמנים שפועלים מתוך אינטואיציה ורק אחר כך מחפשים את ההוכחה וההסבר. מה בעצם קורה במצבים האלו? ישנה הפרה של ה"סדר", יציאה מפונקציונליות, יציאה מגבולות המוכר, יציאה מהתפיסה של חמשת החושים. זהו מצב של חופש מחשבתי ורגשי, אומץ לחשוב אחרת, להשתמש בדימיון ו"לצאת מהקופסה". זו היכולת לעשות משהו שאדם "נורמלי" לא יכול או לא רוצה לעשות. מדובר על היכולת לשחרר את התודעה לשוט במרחבים לא הגיוניים, באופן אסוציאטיבי, ללא תקיעות וללא שיפוטיות. אבל לשחרר את התודעה לאן? איזו מציאות קיימת מעבר לחמשת החושים? מה נמצא מחוץ למציאות המוכרת והברורה? כאשר אנחנו חולמים, ברמה הפיזית הגוף נשאר במקומו, אבל משהו מתוכנו, מאיתנו, עוזב ונע – התודעה שלנו. אף אחד לא יכול להוכיח היכן נמצאת התודעה, אבל ישנה סוג של הפרדה של התודעה מהגוף הפיזי, והחוויות המנטליות והרגשיות ממשיכות באופן דומה כמו במצב "נורמלי" אבל ללא התלות הפיזית. אפשר לדמות את התודעה לכלב שקשור בחבל ולכן יכול לשחק רק בגינה, וכשהוא לא קשור הוא יכול לרוץ בחופשיות ולגלות דברים שונים. החוויה הזו מאפשרת "לטייל" במחוזות חדשים בצורה עוצמתית מאוד. הבעיה היא שאנחנו לא שולטים בחלומות שלנו, וגם לא ב"מוזה" היצירתית או בכל התהליכים הנפשיים שאנו עוברים. יכול להיות שבמקום אחר ובזמן אחר, לו היו מלמדים אותנו כיצד ומחנכים אותנו שזה אפשרי – זה היה אפשרי. אבל בעולם בו אנו חיים כיום, זו איננה ברירת המחדל. אז מה כן? איך אפשר לטפס על הסולם כדי לעזוב את המוכר, כדי לצאת למסע לעבר מציאות אחרת, כאן ועכשיו? ל ה ת ח ב ר ! חיבור למשהו רחב יותר, אליו אין לנו גישה באמצעות "האני המודע". בדתות קוראים לזה שפע או אור אלוהי, במזרח קוראים לזה "דהרמה" או "אקאשה", והפילוסופים קוראים לזה עולם אבות הטיפוס האוניברסליים. מצב זה בא לידי ביטוי באינטואיציה או בתחושה של ידיעה, תפיסה מיידית של המציאות, או תובנה משמעותית ללא קשר לשכל ההגיוני וה"חושב". אינני יודעת אם זה יהיה עוצמתי כמו בחלום, אבל אפשר וכדאי להתחיל לתרגל את זה. מניסיוני, אפשר להגיע למצב הזה, בהכרה ובשליטה; התחושה היא אמנם במינון נמוך יותר מאשר בחלומות, אך עדיין היא תחושה של התעלות, והחוויה היא חוויה של יציאה מגבולות המוכר על עצמנו ועל המציאות. אז איך נוכל לתרגל זאת באופן נגיש ויומיומי? ראשית – באמצעות שהייה בטבע, כי אנחנו חלק מהטבע וכי הטבע הוא חלק מאיתנו. בטבע אנחנו יכולים לראות נצח, עוצמה ושלווה ולגלות אותם גם בתוכנו. דבר נוסף הינו טקסים, מיתולוגיה וסמלים – בכולם יש את האלמנטים של  העיבוי, ההיתק וההיפוך, הם מפתחים את השפה הסמלית והמורכבת יותר שקיימת בחיים ובתוכנו, הם מעוררים את הדימיון ופותחים דלתות לעבר הלא מוכר. וכמובן, ריקוד חופשי! בריקוד ישנה אותה שכחה עצמית וחוסר שליטה עצמית, ישנה אפשרות לאותם "טיולים תודעתיים" ללא זמן ומרחב. בעבר קראו לריקוד שכזה ריקוד מקודש, שמנסה לנטוש את עולם הממשות ולעלות ל"עולמות עליונים", לעזוב את העולם הגשמי ולגעת בחלקים המופשטים של המציאות ובעולמו הפנימי של האדם. השמאנים העתיקים היו עורכים טקסים בהם השמאן היה נכנס למצב הכרתי שונה באמצעות ריקוד אקסטטי. חניכי המסדר המוולני ("הדרווישים המחוללים") רוקדים בסיבובים מסחררים בטקס ה"סמאע" כדי להתעלות ולהתנתק מהרעשים החיצוניים והפנימיים ולשמוע את "המוזיקה השמיימית". ואף היום, במפגשי קונטקט אימפרוביזציה, במסיבות, בסדנאות ובפסטיבלים – אנשים רוקדים ומתחברים פנימה לעצמם, מתחברים אחד אל השני ויוצרים עוד לינק המחבר בינם לבין המציאות. חוויה שכזו הינה חוויה מפחידה ומרגשת בו זמנית. אבל כדי להגיע למחוזות חדשים אלו חייבים לעזוב את הקרקע הבטוחה ולטפס על הסולם לעבר מציאות אחרת…

המחלות משפיעות על גופנו הפיזי - אך האם המקור שלהן הוא פיזי בלבד? על חמש הסיבות האזוטריות היכולות לגרום למחלות, ועל דרכי הריפוי שלהן, לפי מחקר שערך כבר במאה ה-16 פראצלסוס, שלימד רפואה על פי חוקי הטבע לא מזמן חווינו את המצוקה של מחלה כלל עולמית, אך ייתכן שלמחלות יש גורמים אפשריים אחרים מאלה שאנו מכירים. פרספקטיבה אזוטרית זו מגיעה אלינו מרופא מימי הביניים המאוחרים והרנסנס, אלכימאי, אסטרולוג ופילנתרופ (אוהב האנושות), שהיה ידוע בשם "פראצלסוס". הוא נולד בשנת 1493 בשוויץ ו"גדל בין עצי האשוח", כפי שסיפר על עצמו. הוא הכיר רבים מסודות הטבע בזכות אביו, שהיה רופא וחוקר נלהב של תכונותיהם הרפואיות של עשבי מרפא, צמחים ושורשים. הוא גם ליווה את אביו בביקורים במכרות ובכפרי כורים, שם צפה הן במתכות והן במחלות של כורים, נושא שלימים כתב עליו ספר. במאמר קצר זה איני יכול, לצערי, להיכנס לפרטי חייו, מרתקים ככל שיהיו. הוא היה אדם שהיה מסור למשימה של הקלה על הסבל האנושי, ועל מנת לעשות זאת ערך מחקרים מקיפים ומעמיקים בטבע ובאדם. הוא לימד שהרפואה נתמכת על ארבעה עמודים: פילוסופיה, אסטרונומיה, אלכימיה והמעלות הטובות. הוא צבר אויבים רבים במהלך חייו, כי הירבה להתנגד לרוקחים ול"רופאים המתחזים" של זמנו. הוא מת בגיל 48, אולי בידו של מתנקש.   לשרת את הטבע "הבסיס הגבוה ביותר של הרפואה", אמר פראצלסוס, "הוא האהבה"; אבל לצד זה חייב להיות ידע על ההיבטים הגלויים והבלתי נראים של החיים. "הרופא צריך להכיר את תהליכי הטבע, את האדם הנגלה וגם את האדם הבלתי נגלה"… "רופא חייב לדעת את מבנהו של האדם… הוא צריך להיות בעל הבנה של [המדעים] מתוך תפיסה פנימית, שלא ניתן ללמד אותה בספרים, אלא חייבת להירכש באמנות". הבסיס השלישי של הרפואה, לצד אהבה וידע, הוא לשרת את הטבע: "רופא צריך להיות משרת הטבע, ולא אויבו". "הטבע הוא רופא נהדר", ועל הרופא לסייע לטבע בדרכו, לא לנסות להסיט אותו לכיוונים מנוגדים. הרופא הפראצלסי אינו נלחם בטבע. מחלה היא במקרים רבים תוצאה של חיים שלא בהתאמה לחוקי הטבע. לכן, הפתרון למחלות הוא להבין את אותם חוקים ולהסתגל אליהם, לא לנסות למנוע את תהליך ההסתגלות הזה.   חמשת הגורמים למחלות כפי שכבר ציינו, פראצלסוס טען שרובן המוחלט של המחלות מגיעות מסיבות בלתי נראות. הוא מונה חמישה גורמים בלתי נראים למחלה: 1. השפעות אסטרליות . אלו ההשפעות המגיעות מכוכבי הלכת והכוכבים. הן יכולות להשפיע על בני אדם באופן קולקטיבי ואינדיבידואלי, פיזית ופסיכולוגית. אנשים עשויים להיות מושפעים מההשפעות האסטרליות של כוכב לכת מסוים (או ההיבט האסטרולוגי שלו) כאשר הדבר קשור למפת הלידה האישית שלהם. השפעות אלו עלולות לגרום למחלות בגופים רגישים ויכולות גם להביא לריפוי, אם הרופא בקיא באסטרולוגיה. תרופות כאלה יהיו מורכבות מהפעלת השפעתו של כוכב הלכת המנוגד על ידי שימוש בצמחים ועשבי מרפא, מתכות ומינרלים או קמעות. לדוגמה, ניתן לרפא מחלה הנגרמת על ידי השפעת הירח על ידי הכפפת החולה בדרך כלשהי להשפעה של כוכב הלכת ההופכי שלו, השמש. זה יכול ללבוש צורה של שימוש בזהב (מתכת תחת השפעת השמש), או בצמח הקשור לשמש, ביום שבו השמש נמצאת בהיבט מועיל להורוסקופ של המטופל. סוג זה של פעולה מבוסס על מדע ה"חתימות", רשת החילופין הקיימת בטבע בין כוכבי הלכת לבין המינים והצורות השונות בטבע. עם זאת, אומר פראצלסוס, העניין איננו לחפש  התכתבויות כאלה בספרים, אלא מעל הכל להיות מסוגלים "לקרוא בספר הטבע", "לראות" את ההתאמות בין המקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס, על ידי מסע אל תוך הפנים של הווייתנו שלנו ופתיחת העיניים הפנימיות שלנו. 2. זיהומים, חומרים רעילים וחסימות פנימיות . בשפה המודרנית הכוונה היא להצטברות של רעלים במערכת, בין אם מהמזון והמשקה שאנו צורכים או מהסביבה המזוהמת שלנו. הציטוט הבא מפראצלסוס מראה את בהירות חשיבתו בהיבט הזה: "האדם נתון למחלות הרבה יותר מאשר בעלי חיים במצב של חירות, משום שבעלי החיים חיים בהתאם לחוקי הטבע שלהם, והאדם פועל ללא הרף נגד חוקי הטבע שלו, במיוחד בכל הנוגע לאכילתו ושתייתו. כל עוד הגוף שלו חזק, הוא עשוי לגרש או להתגבר על ההשפעות המזיקות… אבל יבוא זמן שבו תהיה תוצאה של מחלה, כי האורגניזם דורש תקופה של מנוחה וחידוש כוח כדי לגרש את היסודות הרעילים. אם הרופא מנסה למנוע גירוש כזה של אלמנטים רעילים הוא מבצע פשע נגד הטבע". 3. שימוש לרעה באיברים או בהשפעות מזיקות . זה מתייחס במיוחד לניצול לרעה של כוחות פיזיולוגיים, למשל. אכילת יתר, שתיית יתר, פעילות מינית מופרזת, הגורמות לבעיות כמו השמנת יתר, מחלות קיבה, תלונות בכבד, אימפוטנציה, מחלות מין וכדומה. ניתן לרפא אותן בעיקר על ידי הפסקת ההתמכרות לפעילות המזיקה. "הטבע", אמר פרנץ הרטמן, "הוא אם סבלנית שלעתים קרובות סולחת על החטאים שבוצעו נגדה, למרות שאינה יכולה לשכוח אותם". 4. סיבות פסיכולוגיות . אלה יכולות להיות פנימיות או חיצוניות. ישנן מחלות הנגרמות על ידי מצבי הנפש השליליים שלנו, כגון פחד, מתח, כעס, שנאה וכדומה. ישנן אחרות הנגרמות על ידי השפעות נפשיות שליליות סביבנו, או שנשלחו ישירות לפגוע בנו על ידי אויבים בלתי נראים. בעוד שאנשים רבים בימינו מניחים שאלו אמונות טפלות של ימי הביניים, הרטמן נותן מספר דוגמאות ל"התקפות בלתי נראות" כאלה שהיו מוכרות לו באופן אישי. אלו אולי לא "קללות" מודעות, אלא רק מחשבות וכוונות המאחלות לנו פגיעה. עם זאת, אנרגיות שליליות כאלה לא ישפיעו על אנשים ישרים וכנים, אומר פראצלסוס, שסגולתם משמשת כמגן זוהר. במקרה של הסיבות הנפשיות הפנימיות, הן מקובלות מאוד כיום, והמחלות הנגרמות מהן ידועות כ"פסיכו-סומטיות". ישנן כמה מחלות שאין להן סיבה פיזית כלל, אלא רק פסיכולוגית (למשל מתח), ואם זה היה נעלם, המחלה תיעלם גם היא. פראצלסוס מתייחס למצבים רגשיים-נפשיים אלה כ"דמיון". הוא אומר: "הדמיון הוא הגורם למחלות רבות; אמונה היא התרופה לכולם. אם איננו יכולים לרפא מחלה באמונה, זה בגלל שהאמונה שלנו חלשה מדי; אבל אמונתנו חלשה בגלל חוסר הידע שלנו; אם היינו מודעים לכוחו של אלוהים בעצמנו, לעולם לא יכולנו להיכשל." אמונה, על פי פראצלסוס, אינה אמונה דתית עיוורת, אלא שכנוע פנימי בלתי מעורער של האדם בכוחותיו, המבוסס על ידע. 5. סיבות רוחניות שנוצרו על ידי אי ציות לחוק האל (סיבות "קארמיות") . במקרה זה, ייתכן שאין סיבה ברורה למחלה והיא עשויה להיגרם ממה שנקרא במזרח "קארמה" – פעולות קודמות שבוצעו בחיים אלה או קודמים. על מנת לגלות סיבות כאלה, הרופא יצטרך להשתמש ב"תפיסה הפנימית" שהזכרנו קודם לכן. באשר לריפוי, במקרים כאלה אין ריפוי, חוץ מלהיות סבלניים ולחכות לסילוק הסיבות הקארמתיות. אם הרופא, בשל אי ידיעת הסיבות הללו, ינסה להילחם במחלה בכל מחיר, הוא עלול בסופו של דבר לעשות יותר נזק מתועלת, על ידי מאבק בטבע.   תרופות הפלא של הטבע פראצלסוס הוא תערובת מעניינת של רופא מדעי, הומאופת, נטורופת ומרפא באמונה. כתוצאה מכך הוא זוכה לביקורת, לפחות בבריטניה, כפסאודו-רופא, שרלטן וכדומה. במדינות דוברות גרמנית, לעומת זאת, הוא זוכה לכבוד רב. לעתים קרובות הוא נחשב למבשר ההומאופתיה (צורה שבה נהג לרפא את המגיפה), אך יחד עם זאת ידע את ערך ההיגיינה. הומאופתיה מושמצת היום לעתים קרובות, אבל ההיגיינה זוכה לשבחים. כמה מהתרופות ה"מופלאות" שלו אושרו היסטורית. האם חמשת גורמי המחלה שלו יכולים להיות ישימים היום?

מי מכם שהיה בשנה האחרונה בסניפים השונים של אקרופוליס החדשה בארץ, נתקל אולי במופע ״להתעורר״ שאיתו הופענו השנה אני וחברי ושותפי למסע טל ברוכשטיין, תחת השם ״טל ואלמוג״. החלטתי לחשוף בפניכם קצת מהתהליכים שהתחוללו מאחורי הקלעים, או, נכון יותר, בתוך הלב שלי – לפני ובמהלך המופע. החלום ושברו לפני  כעשר שנים הייתי גיטריסט צעיר שהיגר לעיר הגדולה תל אביב, בתקווה לנסות את מזלו ולהצליח להפוך את המוזיקה למקצוע ולעיסוק מרכזי. התחלתי לנגן בכמה הרכבים, היתה לי להקה, התחלתי להכיר את האנשים הנכונים. בשלב מסוים התחלתי בעצמי ללמד אחרים לנגן בגיטרה, הופעתי לא מעט והרגשתי שהדלתות נפתחות בפניי. סוף סוף זה התחיל לקרות. היתה רק בעיה אחת – בשלב מסוים התחלתי להרגיש שמשהו חסר. הכל קרה בהתאם לציפיות – ובכל זאת משהו היה חסר. מה היה המשהו הזה? אפשר לקרוא לו משמעות, תכלית, מהות… כלומר, הרגשתי שכל עולם המוזיקה, כפי שחוויתי אותו אז, עם כל הכיף והריגוש שהיה בו – היה ריק מתוכן. התחלתי לשאול את עצמי: בשביל מה? מה המטרה של מה שאני עושה? למי זה עוזר? מה זה מקדם? לא היו לי תשובות, וזה היה מתסכל… רציתי לעשות משהו חשוב בעולם, משהו משמעותי – שישפיע, שיתרום, ולא הרגשתי שההופעות האלו, השירים שהופענו איתם, התוכן שלהם והאופן שבו הגשנו אותם – ענו על השאלות הללו. נותרתי עם ריק.  בערך באותו הזמן נחשפתי לאקרופוליס החדשה ולפילוסופיה כדרך חיים, והתחלתי לקבל רמזים על הכיוון החדש שבו אני עתיד לצעוד. תוך כמה חודשים התפטרתי מההרכבים שבהם ניגנתי ויצאתי לדרך חדשה. במקביל המשכתי להעמיק את הלימודים ואת התרגול של הפילוסופיה כדרך חיים. לאחר כמה שנים התחלתי בעצמי ללמד אחרים את הגישה, ולפני שנתיים קיבלתי את ההזדמנות לנהל את הסניף החיפאי. לא רוצה לחיות בחרטה בערך בזמן הזה, כשהעתקתי את מקום מגוריי מהמרכז לחיפה ונפרדתי מזוגיות ארוכה, החלו לעלות ולצוף שוב כל מיני שאלות שהטרידו את מנוחתי. הייתי בן 32, והרצתי במוחי את כל הדברים שעברו עליי בעשר השנים האחרונות. פתאום היתה לי חוויה מאוד מוחשית של המהירות של הזמן שחלף. זה הרגיש כל כך מהר! איך עברו להן עשר שנים? בקושי הספקתי למצמץ… ככה זה בחיים? אם עשר השנים האחרונות חלפו כל כך מהר – האם כך הולכות לחלוף גם עשר השנים הבאות? ואלו שאחריהן?  נחתה עליי ההבנה שכל החיים האלו הם סיפור די קצר שחולף לו די מהר, ובלי שאנחנו שמים לב – מגיע הסוף. זו לא היתה חרדת מוות – זו היתה ההבנה הברורה שאין ״אינסוף זמן״ כפי שהיה נדמה לי בילדות, בנערות ובמשך שנות ה-20. זו היתה חוויה ברורה שהזמן בחיים האלו הוא סופי ומוגבל. ואם הזמן בחיים הוא סופי ומוגבל – אז נשאלת השאלה, לאיזה צורך הייתי רוצה לנצל אותו? מה הייתי רוצה להשיג בזמן הזה?  בשלב הזה כבר היה לי ברור – לא ״הכל אפשרי״. אני יודע שזה מקובל ו״ניו-אייג׳י״ להגיד ש״הכל אפשרי״ ושכל אחד יכול לעשות כל מה שרק עולה על רוחו… ובמובן מסוים גם אני חשתי כך. אבל בנקודת הזמן הזו בחיי כבר עשיתי אי אלו בחירות, בחרתי לפסוע בשבילים מסוימים על פני שבילים אחרים – וידעתי שהאפשרויות שלי כבר יותר מצומצמות. התחלתי לשאול את עצמי: אם החיים ממשיכים פחות או יותר כמו שהם עכשיו – על מה אתחרט בהסתכלות לאחור? מה אתחרט שעשיתי? מה אתחרט שלא עשיתי? הגעתי להבנה עם עצמי שאני לא מוכן לחיות בחרטה.  כבר זמן מה שאני מבקש מהחיים לחיות בתחושה של הרפתקה – תחושה שאני חי, לא רק שורד, תחושה שאני מתעמת עם הפחד, חי קצת על הקצה, ולא חי רק באזורי הנוחות והביטחון המדומה. הגעתי עם עצמי להבנה שאני מוכן להסכים לקבל מצב שבו יש לי חלומות שאני מנסה להגשים ולא מצליח – אבל לא אהיה מוכן לקבל מצב שבו יש לי חלומות שאני אפילו לא מנסה להגשים אותם. על זה אני לא מוכן להתפשר.  מופע נולד נולד בי הצורך להרים מופע. גם לאחר שפרשתי מ״תעשיית המוזיקה״ ברור היה לי שאני לא פורש מהמוזיקה עצמה, מהיצירה, מהנגינה ומהשירה. להיפך – חיפשתי את המקום האותנטי יותר, האמיתי יותר של המוזיקה בחיים שלי ושל אנשים אחרים. כך גיליתי שהמוזיקה יכולה לפרוט על מיתרים שונים באדם. שיש לה כוח להשפיע עלינו, לעורר בנו רבדים שונים – החל מכעס ודיכאון וכלה בתקווה והתרוממות נפש. אני חיפשתי את הסוג השני. הסוג שעוזר לנו להתחבר לעצמנו ולטבע, שגורם לנו להרהר על החיים שלנו, ונותן לנו כוח להתמודד עם הקשיים. פתאום התחוור לי כמה מוזיקה כזו היא נדירה. לא בלתי קיימת – אבל בהחלט נדירה. פתאום נולד בי הצורך להביא את זה בעצמי – ליצור מופע שייגע בנשמות שבקהל, שלא רק ירגש – אלא גם שיהיה משמעותי, מהותי, משהו שאפשר יהיה לקחת כצידה לדרך. היו כל מיני שירים שכתבתי לאורך הדרך, אבל לאורך השנים לא באמת האמנתי בהם עד הסוף. יכול להיות שהיה לי חוסר ביטחון בנוגע אליהם, ואולי, במחשבה נוספת, זה היה כי כשהסתכלתי על כל אחד מהם בנפרד – הם נראו לי כמו חיצים ללא מטרה. חסרי כיוון. אבל כשנולד הקונספט של המופע – כבר יכולתי לדמיין את השירים האלו כחלק מהמופע. הבנתי שהמופע הזה צריך לגעת באנשים, לאפשר לי את המפגש עם הקהל, וכל אוסף של שירים שישרת את המטרה הזו – הוא טוב. זיהיתי את הצורך של הקהילה שסביבי, שכמהה לאמנות עם משמעות, למשהו שנוגע בלב, שקורא להתעוררות מהמכניות, מהסיזיפיות של היום-יום. ראיתי איך השירים הללו יכולים להיות צינור שדרכו עוברת איזושהי אמת… הסתכלתי עליהם שוב ופתאום ראיתי אותם באור אחר מבעבר. יכולתי להתחבר מחדש למשמעות שהיתה טמונה בהם. משירה לתפילה לאחר ההופעה הראשונה ירדתי מהבמה ומשהו לא התיישב לי. שרתי וניגנתי יפה, טל היה מדהים כהרגלו, כולם מחאו לנו כפיים, אבל בשבילי – משהו עדיין היה חסר… איזשהו חיפוש? התעוררות? פתיחה של הלב? לנגן ולשיר ״יפה״ זה אזור הנוחות שלי. זה הרי מה שהייתי רגיל לעשות במשך שנים. אבל האם זה באמת היה יפה? מה זה בעצם יופי אמיתי? אז הבנתי שזה היה יפה מבחוץ. מבפנים – עדיין לא יצאתי להרפתקה, או אולי בעצם – עדיין לא נכנסתי להרפתקה (בתוך עצמי)? הייתי צריך לפרוץ שם משהו. כל השאלות האלו הפגישו אותי עם עצמי. הפחדים עלו בי: מה יחשבו עליי? מה יקרה אם אטעה? אם אזייף? הפחיד אותי לצאת מאזור הנוחות שלי. בהופעות לאחר מכן החטלתי להתמדד עם הפחדים ולצאת להרפתקה. ואז סוף סוף הרגשתי שאני שר באמת! התחלתי ממש להתאהב בתחושת הסכנה והשחרור – אני עולה על הבמה כדי להתחיל לשיר – ולא יודע מה ייצא ממני. אני נכנס לזה ומשתחרר. בעבר ניסו להסביר לי שאני צריך לשיר אל הקהל, להתאמץ כדי לצאת אליו, להגיע אליו. לא פעם ניסיתי לעשות בדיוק את זה. פתאום אני מבין שאולי הלכתי בכיוון הלא נכון. אני לא צריך לשיר כלפי חוץ – אני צריך לשיר דווקא כלפי פנים.  אדם מקרין את אורו בעוצמה כלפי חוץ כשהוא נוכח, קודם כל – בינו לבין עצמו. אני לא צריך לשכנע אף אחד אחר במשמעות שיריי – אני צריך לשכנע קודם כל את עצמי. ברגעים כאלו אני נזכר בלאונרד כהן  האגדי שמהווה עבורי השראה אדירה – שבאחת ההופעות שלו עלה על הבמה, ירד על ברכיו, עצם את עיניו, והחל לשיר כאילו היה מתפלל.  ואולי, בעצם, שירה היא סוג של תפילה? מסע של התעוררות כל זה בשבילי היה ועודנו מסע של התעוררות.  לשאול את השאלות החשובות על החיים – ולהעז גם לתת לעצמי תשובות, ולחיות אותן. ואתכם אני שואל – מה זה בשבילכם להתעורר? ממה אתם צריכים להתפכח? ומה מונע מכם לעשות את זה, כאן ועכשיו?

המחשבות שלנו מעצבות את העולם שאנו רואים, ובתרבות שלנו זוכה החשיבה הרציונלית להערכה רבה. אך המוח האנושי מסוגל לעוד מגוון רחב של דרכי חשיבה, כמו דמיון, השראה ואינטואיציה. אז איך אנחנו חושבים? בשנים האחרונות הפכה הפילוסופיה לפופולרית כמקצוע בבתי הספר בגלל התועלת שלה להוראת לוגיקה וחשיבה. במקרים מסוימים, הצטמצם תחום הפילוסופיה כמעט לחלוטין למטרה היחידה של "חשיבה ביקורתית". זה די מצחיק כי ככל הנראה (לפי האתר AskPhilosophy), בעבר נמנעו בבתי ספר מללמד פילוסופיה כי הטלת ספק בכל דבר "מעודדת מהפכות". עם זאת, עצוב לראות את הפילוסופיה ואת החשיבה מצטמצמים למשהו חד מימדי כל כך, כשלמעשה, שניהם עשירים להפליא ורבי פנים. אלברט איינשטיין, שזוכה להכרה נרחבת כאחד מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים, התבטא פעמים רבות לגבי דרכי חשיבה אחרות. לגבי החשיבות שאנו נותנים למוח הרציונלי אמר: "המוח האינטואיטיבי הוא מתנה קדושה והמוח הרציונלי הוא משרת נאמן. יצרנו חברה שמכבדת את המשרת ושוכחת את המתנה".   אינטואיציה ותורת היחסות דמיון הוא עוד יכולת קוגניטיבית חשובה מאוד, ולפי איינשטיין: "הדמיון חשוב יותר מהידע. הידע מוגבל; הדמיון מקיף את העולם". הוא גם האמין "באינטואיציות ובהשראה" ודיבר על דרך חשיבה "מוזיקלית". כשנשאל על תורת היחסות שלו, הוא אמר: "זה עלה על דעתי באינטואיציה, והמוזיקה הייתה הכוח המניע מאחורי האינטואיציה הזו. הגילוי שלי היה תוצאה של תפיסה מוזיקלית". הוא גם אמר: "לעתים קרובות אני חושב במוזיקה. חי את החלומות בהקיץ שלי במוזיקה. אני רואה את החיים שלי במונחים של מוזיקה". קיימת גם חשיבה אנלוגית. חשיבה אנלוגית עוזרת לנו להבין משהו לא מוכר, על ידי הקבלה למשהו שמוכר לנו. במשך אלפי שנים איפשרו האנלוגיות לאנושות לתפוס דברים שהיו מעבר להישג ידם של חושינו. אנלוגיות יכולות ללבוש צורות רבות, אפילו מיתוס יכול להיות אנלוגיה. אמרו שסטיב ג'ובס היה חסיד ענק של אנלוגיה.   יש דרכים רבות להסתכל על העולם האם משנה כיצד אנו חושבים? כן, כי המחשבות שלנו מעצבות את העולם שאנו רואים, וקובעות איזה היבטים שלו אנחנו תופסים. דמיינו עץ, וכמה דרכים שונות יש להסתכל עליו ולחשוב עליו. אם היינו סוחרי עצים אולי היינו רואים את הערך הכספי של עץ בשוק. כאמנים היינו מסתכלים על העץ בצורה שונה מאוד ותופסים דברים רבים שאחרים עשויים שלא לשים לב אליהם. כמדענים שוב היינו מסתכלים על עץ אחרת, בהתאם לתחום העניין המיוחד שלנו. כעת דמיינו לעמוד מול עץ במצב של יראת כבוד פואטית – האם סוג החשיבה הפואטי הזה לא יכול לפתוח גם את ליבנו וגם את מוחנו?  יתכן שיצרנו בעיות רבות והרס מיותר כשנתנו חשיבות רבה מדי לחשיבה לוגית או אנליטית, מבלי לתת את הדעת על דרכי חשיבה חשובות לא פחות. הרי מהנדסי אושוויץ או הפצצות שהרסו את הירושימה, כנראה היו טובים מאוד בחשיבה לוגית. אבל בכל דבר בטבע יש קוטביות, ואני מאמינה שחשיבה רציונלית צריכה להיות מאוזנת על ידי חשיבה עם הלב… חשיבה פואטית אכן קיימת, אגב, ויש אפילו קורס של אוניברסיטת סטנפורד על חשיבה פואטית. ערכה של חשיבה כזאת מתואר להפליא במילותיו המצוטטות לעתים קרובות של אנטואן דה סנט-אכזופרי: "רק בלב אפשר לראות היטב; מה שחשוב באמת סמוי מן העין."   לצלול לעומק, להגביה עוף אולי הגיע הזמן להבין שוב את הפילוסופיה וה"חשיבה" במובן רחב ועמוק הרבה יותר, כמשהו שכולל את הרציונלי עם האינטואיטיבי, ההגיוני, האנלוגי והפיוטי. משהו שמאפשר לנו להפוך לבני אדם מוסריים ולהתקרב אל החוכמה ואל המסתורין של החיים. בדיאלוג "תיאטטוס" כותב אפלטון: "חשיבה היא השיחה שהנשמה מנהלת עם עצמה." והפילוסוף חורחה אנחל ליברגה אמר פעם: "פילוסופיה היא מוזיקה שיוצרת הנשמה במימד השקט של הבלתי נראה". "אנו הופכים למה שעליו אנחנו חושבים", אמר הבודהה…

התרבות הסינית העתיקה הגדירה חמישה אלמנטים המסמלים שלבים שונים של זרימת הצ'י, או אנרגיית החיים. מהן אנרגיות המים? כיצד זורם הצ'י בעץ או במתכת? ואיך יכול מודל זה להיות קשור אלינו, ולסייע לנו בדרכנו הפיזית, הרגשית והרוחנית? בסין, כמו בתרבויות עתיקות וגדולות אחרות, התקיים ניסיון מתמשך לפרש ולהבין את המציאות בה אנו חיים ולפענח אותה לכדי כלים פרקטיים. ניסיון זה יצר מספר רב של מודלים שונים אשר מהווים בסיס מרכזי לפילוסופיה. תפיסת העולם הסינית באה לידי ביטוי באספקטים רבים ושונים של החיים כגון ארכיטקטורה (פנג שואי), תפיסות ממשל (קונפוציוניזם) וכמובן גם ברפואה הסינית. בין המודלים הללו ניתן למצוא מודלים ועקרונות כמו הדאו (הדרך, האחד), היין והיאנג (הדואליות) ועוד. במאמר זה אנסה להסביר בצורה בסיסית את המודל של חמשת האלמנטים, וכיצד הוא בא לידי ביטוי בטבע, בגוף ובנפש האדם. מודל חמשת האלמנטים מזכיר מאוד את המודל המוכר במערב של ארבעת האלמנטים (אדמה, מים, אוויר ואש), וגם הוא מהווה מפתח לפיענוח והבנת חוקי הטבע הסובבים אותנו. חמשת האלמנטים הבונים את המודל הינם: מים, עץ, אש, אדמה ומתכת. זהו מודל מעגלי שמכיל בתוכו מאפיין של תנועה מתמדת אשר מתארת את תנועת הצ'י (אנרגיית החיים) בעולם.   מעגל של הזנה הדדית וריסון הדדי המודל בנוי בהיגיון טבעי ופשוט המבטא את היחס שבין החלקים השונים. המים מזינים את העץ, העץ מהווה חומר הזנה לאש, אש הופכת לאדמה (אפר), בתוך האדמה נוצרות המתכות, המתכות (מינרלים ואלקטרוליטים) מעשירות את המים. מעגל זה של הזנה הדדית, מכונה "מעגל ההזנה" ובו לכל אלמנט יש השפעה על הבא אחריו במעגל. מכאן ניתן להסיק שטיבו של כל אחד מהאלמנטים במעגל משפיע באופן ישיר על טיבם של האלמנטים האחרים בו, דבר שבא לידי ביטוי ברור ברפואה הסינית. בנוסף למעגל ההזנה קיימת עוד מערכת גומלין בין האלמנטים השונים המכונה "מעגל הבקרה". מעגל זה מסמל את ההשפעה המרסנת של כל אחד מהאלמנטים על אלמנטים אחרים: המים מרסנים (מכבים) את האש המוגזמת, האש מרסנת (מחממת ומרככת) את המתכת הנוקשה, המתכת מרסנת (חותכת ומגבילה) את העץ שגדל יתר על המידה, העץ מרסן (שורשיו מחזיקים) את האדמה והאדמה מרסנת (סופחת ומהווה גדות נהר) למים. בעזרת שני המעגלים הללו, שומר המודל של חמשת האלמנטים על איזון מתמשך תוך כדי תנועה, מביא לשגשוג הדדי מצד אחד וממתן את העודפים מצד שני. מצב בריא לפי מודל זה הוא מצב בו שוררת הרמוניה תוך כדי תנועת הצ׳י בין האלמנטים השונים. אנסה כעת לתת מעט מושג על כל אחד מהאלמנטים השונים בכדי לתת תמונה כללית של כל אחד מהמצבים השונים. חשוב לזכור שאין מדובר כאן במדע במובן המוכר במערב אלא במפתחות סמליים איתם יכול האדם לעבוד ולתרגמם לפעולות במישורים רבים בחייו.    אלמנט המים: התנועה שמתחת לפני השטח חמש הדרכים בהן הצ׳י זורם ומתנהג, מתחילות מאלמנט המים. מבחינה סמלית המים הם המים העמוקים של מעמקי האוקיינוס החשוכים. זהו אזור לא מוכר, אדיר בגודלו ובעבור האדם העתיק היה בלתי גלוי לחלוטין אשר ממנו יכולים להגיח יצורים אדירים ושפע של חיים יש מאין. עונת החורף המשויכת לאלמנט המים מסמלת אף היא דבר דומה – החיים ממשיכים אך הם מתחת לפני השטח ונושאים עימם הבטחה חמקמקה של פריצה באביב שלבטח יגיע. בתקופת חייו של האדם, אלמנט המים קשור לסוף החיים, למוות אך גם לשלב שלפני הלידה וההיריון בו התינוק פשוטו כמשמעו נמצא בתוך שק של מים.  המים הם השלב הבלתי נראה של החיים, בתוכם נמצא כל הפוטנציאל של החיים. בנפש האדם אלמנט המים מתחבר לאינסטינקט הראשוני ביותר של הרצון לחיות. הרגש הקשור אליו הוא פחד במובן ההישרדותי, וקשור גם ליצר ההתרבות, אשר מאפשר לתמצית של הגוף הפיזי להמשיך הלאה לחיים חדשים. התמצית הזו, המאוחסנת בגוף, היא הבסיס של כל הגוף המתגשם של האדם, בדומה למה שאנחנו מייחסים לדנ"א במערב.   אלמנט העץ: כוח הפריצה החוצה מיד לאחר המים במעגל ההזנה מגיע אלמנט העץ. העץ מסמל את כוח הפריצה הבלתי ניתנת לעצירה, מתוך הבלתי נראה (המים, השורשים החבויים) אל הנראה. זה כוח שכל תכליתו התפשטות לכל הכיוונים, בדומה לעץ אשר מבקע את האדמה ופורץ החוצה לאוויר העולם. בתקופת חייו של אדם, שלב העץ הוא הלידה והשנים הראשונות, אשר מתחילות בפריצה (הלידה) ומתאפיינות בגדילה כלפי חוץ.  העונה של אלמנט העץ היא האביב הפורץ מתרדמת החורף במלוא הדרו ויופיו. באופן מעניין, הרגש המשויך לאלמנט העץ הוא הכעס. מעניין לראות שלא מדובר כאן בהכרח על כעס כדבר שלילי אלא כאנרגיה חזקה מאוד שמסוגלת לשנות את המציאות. כמובן, שברגע הלא נכון, ומתוך המניע הלא נכון, אנרגיה זו יכולה להיות הרסנית מאוד ומניסיוננו רובנו מכירים ותופסים את האנרגיה הזו כאנרגיה מסוכנת ושלילית. אך האנרגיה של העץ, במקום ובזמן הנכון, היא אותו הכוח שמייצר שינוי ותנועה בחיינו. בראייה הסינית, הכעס מהווה בעיה בעיקר כאשר הוא נחסם, מודחק, מצטבר ומייצר חום אדיר שבסופו של דבר חייב להתפרץ החוצה, ולובש צורה של אלימות ודיכוי במקום של שינוי ופריחה.    אלמנט האש: שמחה, ניצוץ אלוהי ומשמעות בחיים אלמנט האש, הבא בתור במעגל ההזנה, מהווה את נקודת השיא של החיים. הלב, האיבר בגוף האדם המשוייך לאלמנט האש איננו בהכרח אותה משאבה שאנו מכירים אלא נתפס כמשכן ההכרה, הניצוץ האלוהי באדם, שמעניק משמעות וחיים לכל שאר הגוף. על לוח השנה זהו רגע השיא של האור, בדומה לקיץ, בו האדם לרוב מוקף באנשים אוהבים איתם הוא יכול לתקשר בחופשיות ולהביא את עצמו באותנטיות אל תוך החיים. הרגש המשויך לאלמנט האש הוא השמחה, שמחה שקשורה לסיפוק עמוק של הגשמת הפוטנציאל האינדיבידואלי שלנו, שמחה שאנו חולקים בקלות עם הסובבים ואיננה נשמרת בבידוד מהעולם. הבריאות האמיתית קשורה לתשובה לשאלה, האם ועד כמה אנחנו מאושרים. במחזור חייו של האדם, תקופת האש קשורה לגיל ההתבגרות ועד לשלב בו האדם מתיישב ומתקרקע בחייו, בין אם זו משפחה, בית, עבודה וכדומה. בעולמנו היום, שלב זה מתארך ונראה שיש קושי אמיתי לוותר או לסיים על שלב זה בכדי להמשיך אל השלב הבא במעגל האלמנטים – שלב האדמה.    אלמנט האדמה: יציבות, עמידה איתנה אלמנט האדמה מסמל יציבות, "להיות עם הרגליים על הקרקע". במצב הרמוני, יציבות זו מהווה בסיס שממנו האדם יכול לפעול בחופשיות. המצב הבריא של אלמנט האדמה מסתכם בשלוש מילים: "יציבות מאפשרת ושגרתית". זאת אנרגיה שכאשר היא קיימת בחיינו היא מובנת מאליו, אך ברגע שהיא איננה אנו פתאום חשים בחסרונה.  אלמנט האדמה קשור ליכולת שלנו לעמוד זקופים, כנגד כוח המשיכה והאינרציה, ולקחת חלק במשהו רחב יותר מעצמנו, מבלי צורך בתמורה.   אלמנט המתכת: לדעת להציב גבולות ולבסוף, אלמנט המתכת. המתכת מסומנת בשפה הסינית בסימנייה שמשמעותה "זהב", כלומר דבר שלא ניתן ללכלך או לערבב עם דבר אחר. זו אנרגיה שקשורה לאבחנה בין דברים, גבולות המגדירים את המציאות. אלמנט המתכת קשור ליכולת שלנו לשים גבולות לדברים בחיים. לשים גבול לכעס, לפיזור, לתשוקות וכדומה. אם אלמנט העץ היה קשור לאנרגיה שפורצת מהבלתי נראה אל הנראה, הרי שאלמנט המתכת קשור ליכולת לקחת את הנראה ולהעניק לו צורה נכונה שתאפשר לדחוס את האנרגיה הזו אל תוך הבלתי נראה.  המובן הנעלה ביותר של המתכת, קשור ליכולת לייצר טקסים או לקחת עקרונות מופשטים וגדולים ולהעניק להם צורה איתה האדם יכול לעבוד. המתכת נוטה להיות נוקשה ולכן יש צורך להכניס בה חום על מנת לעבד אותה ולעצב ממנה את התכשיטים היפים של חיינו. בחייו של אדם, תקופת המתכת קשורה לזיקנה ול"סתיו חיינו". זה השלב בו הצבע הלבן נראה בולט והגוף קמל לאט לאט ומתכונן לשלב הבא, שיתחיל מחזור חדש בחשכת מעמקי האוקיינוס של אלמנט המים.   זרימה משתנה, תנועה הרמונית כך, מודל חמשת האלמנטים הינו מתנה גדולה של התרבות הסינית לעולמנו. הוא מאפשר לנו התבוננות פשוטה ועמוקה על חיינו, תוך חיפוש אחרי הרמוניה דינמית. יתכן שבעזרת השימוש במודל חמשת האלמנטים ניתן, ולו במעט לענות על השאלה החשובה מכולן, האם ועד כמה אנחנו מאושרים.

להתחבר מחדש אל מה שעושה אותנו מאושרים יותר ולצאת למסע המקרב אותנו אל האושר והחופש שאליהם אנו כמהים כל כך. כשאנו שואלים את הילדים של היום מה הם חולמים להיות כשיהיו גדולים, אנו מגלים שאצל רובם החלומות קשורים בערכים שהחברה המודרנית מקדשת, כמו מעמד חברתי גבוה, פרסום, ממון, רכוש, נוחיות וסיפוק הצרכים הנמוכים של האדם, של התשוקות הבסיסיות. מאותם ילדים נשמע הרבה פחות על חלומות הקשורים ביצירתיות, בחיפוש משמעות, בביטוי עמוק ומלא של הפוטנציאל שלהם, בחיפוש אחר מקורות של אושר יציב. אבל הילדים הם רק בבואה נאמנה של מה שאנו, המבוגרים, מקרינים להם דרך המעשים, הבחירות, ההחלטות, הדעות שלנו, ודרך ההתייחסות שלנו לסולם של ערכים, לסדר העדיפויות האמיתי של חיינו. הם מראה אותנטית המשקפת היטב את סדר היום החומרני והכוחני של החברה בת זמננו. כילדים רכים, אנו עדיין מחוברים לחלקים התמימים שבתוכנו, אלו המעזים לחלום ללא מגבלות, המאפשרים לדמיוננו לעוף. אך ככל שאנו גדלים, מופעל עלינו בהדרגה המכבש הדורסני של עולם המבוגרים, הדורש מאיתנו להיות קונקרטיים ומציאותיים ולפתח את הכלים שיעזרו לנו לשרוד בעולם הכוחני המקיף אותנו. אם השאיפות והמאוויים שלנו אינם כוללים בתוכם הבטחה להכנסה יציבה וקבועה; אם המקצועות שאותם אנו חולמים לרכוש לעצמנו אינם מעניקים לנו תדמית חברתית הולמת; אם אוסף הרעיונות שלנו אינו תואם את רמת הציפיות של סביבתנו הקרובה; אז הם מיד מושלכים בלעג ובבוז לבור העמוק של החלומות שלא ימומשו לעולם.   שכחנו שמותר לנו לחלום בעולמנו האינטנסיבי, המבוסס על תפיסות חומרניות, יש ניסיון חוזר להגדיר לאדם איך נכון לחיות ומה נכון לבחור על-פי קריטריונים של מעמד חברתי, הצלחה כלכלית ועמידה בציפיות החברתיות. בתוך סיר הלחץ החברתי הזה רוב האנשים שכחו את החלומות שלהם, שכחו שניתן בכלל לחלום, שכחו לברר מה הם אמורים להיות ולעשות. אם הם נזכרים שפעם הם חלמו על דברים אחרים אז הפחד העמוק הנטוע היטב בלבם מונע מהם להעז ולנסות להגשים את חלומם. הם אינם מאמינים ביכולתם לצאת למסע להגשמת חלומם ולהשלים אותו. הם אחוזים חזק בזרועותיה החסונות של הגישה ההישרדותית ומוותרים על הצורך לחיות באמת, חיים עם משמעות עמוקה שיש בצדם אושר יציב ולא רק סיפוקים רגעיים. אך יש דרך לחזור ולהקשיב לקול הפנימי שלנו, להתחבר למי שאנו באמת, להעז להתבונן באומץ בבחירות שעשינו ולבדוק מחדש מה באמת אנו רוצים להיות ולעשות. יש דרך להתחבר מחדש אל מה שעושה אותנו מאושרים יותר ולצאת למסע המקרב אותנו אל האושר והחופש שאליהם אנו כמהים כל כך. יש דרך לבנות את החלומות שלנו מחדש, ואת הגשר להגשמתם. לדעת לחלום, אין פירושו לטבוע בים של פנטזיות. לדעת לחלום זו היכולת להכיר באמת את מי שאנו, את הכלים והפוטנציאל שקיבלנו, ולחבר אותם אל שאיפות שיעזרו לפוטנציאל הזה להתבטא במלואו.  חלומות נכונים אמורים לקרב אותנו למצב של אושר. אושר קשור בתחושה של משמעות ואת המשמעות העמוקה ביותר בחייו אדם יכול למצוא בהגשמת ייעודו.  החלומות הנכונים אמורים לעורר בנו את הצורך להגשים במציאות את הייעוד שלנו, ייעוד הקשור בכישורים ובייחודיות שלנו, אך גם במשמעות רחבה יותר, של היותנו בני אדם. אדם הוא יצור חברתי בטבעו ולכן לייעוד שלו יש משמעות חברתית רחבה יותר, ולא ניתן להתייחס אל ייעודו בהיבטים אינדיבידואליים בלבד. החלומות הנכונים הם אלו המציבים לנגד עינינו תמונה בהירה של חיבור בין הביטוי האישי שלנו לבין המקום שלנו בעולם והיכולת שלנו להשפיע.  כדי לדעת לחלום נכון, להבין מהו ייעודנו ואיך נוכל לצקת משמעות עמוקה לחיינו, שתקרב אותנו אל האושר, עלינו להפעיל תהליך של מחקר פנימי, של "דע את עצמך".  תהליך מחקר זה מחייב אותנו להתבונן באומץ על תכונותינו, על המעלות והכישרונות שלנו ועל המגרעות והחסרונות שלנו. אנו זקוקים לנקודת מבט על עצמנו שתאפשר לנו לראות את האישיות שלנו כפי שהיא. לשם כך, עלינו לנסות ולהעלות את האישיות שלנו לנקודת מבט גבוהה יותר, למישורים עדינים וגבוהים יותר המרכיבים את האני האמיתי שלנו. לכולנו יש חלקים גסים ופשוטים יותר, הישרדותיים יותר, חומריים יותר, וגם חלקים עדינים וגבוהים יותר, כאלו הרואים את התמונה הכוללת ואינם טבולים עמוק בים הפחדים, התשוקות הנמוכות וההרגלים שלנו. עלינו לדעת להתחבר לאותם חלקים, כדי שנוכל להתבונן בעין חדה על המציאות שלנו כפי שהיא. אנו יכולים להתאמץ ולחקור בעצמנו את עצמנו, אך אין די בכך. אנו זקוקים גם לנקודת מבט חיצונית לנו, הרואה אותנו כפי שאנו באמת, שיכולה לעזור לנו לבנות תמונה אובייקטיבית ונכונה יותר של הפוטנציאל הגלום בנו ועל מה שחוסם אותו מלהתבטא.  אנו זקוקים למורה ולדרך.  הדרך הפילוסופית מציעה לנו תהליך של מחקר פנימי, המסתייע בכל המורשת של החכמה האנושית ובמורים אשר חוו בעצמם את דרך המחקר הפנימי הפילוסופי. החלומות הנכונים אינם אלו המתגנבים אלינו באישון לילה, כאשר הכרתנו רדומה ואנו חווים בליל של אירועים מוזרים ובלתי ברורים. החלומות הנכונים הם אלו המתבצעים בתהליך מובנה של הרחבת ההכרה, כאלו שאנו מזמנים לעצמנו בבחירה ובדעת.   אפשר ללמוד לחלום מחדש אבל גם החלומות המדהימים ביותר הם חסרי ערך בהיעדר האומץ לצאת למסע להגשמתם.  גם אם נצליח בתהליך נכון להבין את שעלינו לעשות ולראות בבהירות את הדרך שבה עלינו לצעוד, אנו זקוקים לכוחות פנימיים שיעזרו לנו להתגבר על המשקל העצום של הכוחות הסביבתיים החיצוניים הפועלים עלינו, של התרבות בת זמננו.  להעז להגשים, פירושו להיות מוכן להיות שונה, לא להיות תמיד עם הרוב, לא להיסחף בשיטפון של תופעת העדר. כאשר מרטין לותר קינג נאם את נאומו המפורסם שבו אמר "יש לי חלום", ופירט את חזונו לגבי מעמד השחורים בארצות הברית, הוא ביטא בקול רם ובאומץ את חלומם של אנשים רבים. הוא עצמו שילם על תעוזתו בחייו, אך הוא גם סלל את הדרך להגשמת החלום הזה, והתוצאות ניכרות עד היום. חייו ופועלו של מרטין לותר קינג קיבלו משמעות היסטורית וחברתית עמוקה, וסביר להניח שגם לו ידע מה צפוי לו, לא היה סוטה מדרכו.  להעז להגשים את החלומות זהו הביטוי הקונקרטי הצודק ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו כדי לחיות באמת ולא רק לשרוד. כדי להעז באמת, אנו צריכים לפתח את היכולת להשקיט את כל הקולות החיצוניים הרבים והמנוגדים, ולפתוח את האוזן הפנימית, זו היכולה לקלוט את המוזיקה העדינה של צלילי החלומות הנכונים שלנו.  אם נדע לחלום נכון, אם נדע להעז להגשים את חלומותינו, אז נקרין אושר רב יותר ונהיה הדוגמה הנכונה ביותר עבור ילדינו, כדי שגם הם ידעו לחלום נכון ויעזו להגשים.

הכירו את ד"ר אדוארד באך, ואת שיטת הטיפול המבוססת על פרחים ומכונה על שמו: "פרחי באך". השיטה המיוחדת שפיתח מאפשרת מרפא אמיתי לכאבינו ולסבלנו – באמצעות פרחים אדוארד באך נולד באנגליה בשנת 1886, ובגיל 26 סיים את לימודי הרפואה הציבורית באוניברסיטה לרפואה בלונדון. הוא הוכר כבקטריולוג, אימונולוג, פתולוג וכירורג מוכשר, ובמהרה החל לנהל את מרפאת האוניברסיטה. הוא עסק רבות בפיתוח חיסונים, ובמלחמת העולם הראשונה מצא עצמו מוצף בטיפול בפצועים בבית החולים של האוניברסיטה. למרות כל הצלחותיו הרפואיות, לא היה ד"ר באך מסופק מעבודתו. הרפואה, אשר טיפלה בגופו של האדם אך לא בנפשו וברוחו, נתפסה בעיניו כלא מספקת. היה לו ברור כי נפשו של האדם, מצב רוחו ותגובותיו קשורים קשר בלתי נפרד למחלה ולהחלמה. באך האמין שטיפול צריך לכוון לאושרו של האדם, בהיותו הכוח המרפא העליון.  חוסר סיפוקו כרופא שלח אותו להתעניין בשיטות רפואה שונות, אחרות מאלו שהיו מקובלות. באך קרא את "עקרונות אמנות הריפוי", ספרו של סמואל האנמן – אבי ההומיאופתיה בעת החדשה וכן החל מתעניין באנתרופוסופיה ובאַיוּר וֶדַה (שיטת הרפואה ההודית). בעקבות חיפושיו החל לעבוד בבית החולים ההומיאופתי בלונדון, ושם נשאר במשך 11 שנים.    בריאות בקלות בגיל 44, החליט ד"ר באך כי עליו להמשיך לחפש שיטה אחרת, הרמונית יותר, אשר תעזור לבני אדם רבים יותר להיות בריאים, בקלות ובפשטות נגישה. לשם כך, סבר, על כל השיטה, מראשיתה ועד סופה, להיות פשוטה וטהורה, כדי שכולם יוכלו ללמוד אותה בקלות. חזונו היה כי "כל אם תוכל לטפל בביתה".  וכך היה: הרופא הטוב סגר את מרפאתו בלונדון ויצא אל הטבע, אל שדות אנגליה, לחפש את אשר אליו כמה ליבו. בנקודה זו, קיבלו חייו של ד"ר באך תפנית. הרופא, שרוח הנעורים חדורת האהבה וההתלהבות שלחה אותו ללמוד לעזור לאנשים, בחר ללכת אחרי חלומו האמיתי. הוא עזב את כל המוכר לו: הידע, המקום, הסטטוס, ההכרה, ופסע אל הלא-נודע, המסתורין. כל חייו הוא חלם להגיע לרגע הזה ועתה היה מוכן להתמסר לחלוטין להגשמת חלומו האמיתי .  מדי בוקר היה יוצא הרופא אל השדות. הודות לידע שלו בהומיאופתיה, הוא ידע והכיר את כוחם של המים לשמר אנרגיה, והיה אוסף את אגלי הטל מן הפרחים. עד כמה שזה נשמע מוזר – הוא סבר כי הפרחים, בעצם קרבתם אל המים, והודות לחומה של שמש הבוקר, העבירו אל אגלי הטל את תמצית ההרמוניה הטמונה בהם כדרך הטבע. מדהים או בלתי נתפס אף יותר מכך, רגישותו הרבה וליבו הפתוח אפשרו לו לחוש בהשפעה הספציפית של כל פרח ופרח על הגוף והנפש.   חיבור עם הטבע ד"ר באך היה מתהלך בשדה, מדי פעם קוטף פרח ואוחז בו זמן מה בריכוז. הוא היה מתבונן פנימה – איזה מחשבות, רגשות ותחושות עולים, וכך למד על כוחם המגוון של הצמחים. לעיתים היה עולה בו רגש שלילי, שנוצר בגלל תדר מסוים של אותו פרח, ואז היה מחפש את הפרח שכאשר יאחז בו, יפיג את הרגש השלילי. כאשר היה מוצא את הפרח שחיפש, היה רושם אותו כמרשם לאותו רגש שלילי אשר ריפא. ד"ר באך קנה בית באוקספורדשייר, אחד המחוזים הכפריים הקסומים באנגליה, ועבר להתגורר שם. לאורך האביב והקיץ הוא חקר ומצא מספר פרחים אשר להם יכולת לעזור לאנשים להירפא, ובחורף טיפל בתושבי האזור ללא תשלום. בשנים הבאות המשיך ד"ר באך במחקריו, ומצא עוד פרחים אשר את השפעותיהם המיטיבות, הן על הגוף והן על הנפש, הוא פירט בספריו הרבים. אנשים החלו להיאסף סביבו וללמוד ממנו, והם היו לממשיכי דרכו.  אבל בכך לא מסתכמת שיטתו של ד"ר באך. למעשה, הוא טען כי השימוש בתמציות הפרחים טוב רק כאשר ישנה בעיה רצינית, כשהאדם כבר חולה. לעומת זאת, הוא טוען, כדאי להימנע מתלות בתמציות הפרחים אשר עשויה להיווצר משימוש מתמיד. למעשה רוב רובה של שיטתו קשורה לתפיסת חיים, אשר מובילה את האדם לאושר מעורר השראה ומלא עוצמה. ד"ר באך דיבר על חינוך של האדם את עצמו, ללא תלות בכוח חיצוני לו. תפיסות חיים אלה ממלאות את ספריו. כך לדוגמה, בספרו "רפא את עצמך"*, מסביר ד"ר באך כמה אמיתות המסייעות להבין את משמעותם העמוקה של הבריאות והחולי.   ללכת בעקבות הנשמה ד"ר באך מסביר כי "לאדם יש נשמה שהיא מהותו האמיתית", וכי עלינו להקשיב לנשמתנו אשר תמיד תדריך אותנו אל המקום הטוב ביותר עבורנו. עוד הוא מסביר כי המטרה האמיתית של חיינו היא פיתוח מעלות טובות אשר עוד לא כבשנו, וניקוי אלמנטים לא נכונים בתוכנו, היות ורק כך נתקרב אל השלמות של טבענו האמיתי. ד"ר באך כתב כי החיים בעולם זה הינם קצרים, וכל תקופת חיים הינה כמשך יום אחד בבית הספר. לדבריו כל עוד תלך האישיות בעקבות הנשמה, תהיה הרמוניה, וחיינו יתאפיינו באושר, שמחה, שלום ובריאות. אולם כאשר אישיותנו סוטה מן המסלול אשר מכוונת לה הרוח, בשל תשוקות שונות, או בשל שכנועם של אחרים, נולד בתוכנו הקונפליקט שהוא מקור המחלות והעצב. "לא משנה במה אנו עובדים – כמצחצחי נעליים או כמלכים, בעלי אדמות או חקלאים, עשירים או עניים, כל עוד שאנו פועלים לפי מה שמכתיבה נשמתנו, הכל יהיה טוב." לבסוף מלמד ד"ר באך, כי בבסיס כל הדברים מצויה אחדות שלמה אחת. "כל הדברים נבראו מתוך האהבה, וכל מה שאנו מכירים בעולם, בכל צורותיו השונות והאינסופיות הינו התגלמות של אהבה זו, בין אם יהיה זה צמח או חלוק נחל, כוכב או טיפת מים, אדם או צורת החיים הנחותה ביותר." באך מתאר שמש אשר כל הקרניים שהיא שולחת בכל הכיוונים מחוברות אליה, והן חלק ממנה למרות שהן נראות מנותקות – וכאשר נפריד אחת מהן מן המקור שלה, היא תפסיק להתקיים. כך הוא קיומם של כל הדברים.   פגיעה בהרמוניה הפנימית ד"ר באך מסכם כל זאת בכך שקיימות שתי טעויות יסודיות אפשריות: התנגדות לקולה של הנשמה, ופגיעה באחדות על ידי פגיעה בעצמנו או באחרים. שתי הטעויות הללו הן טעויות שקשה לנו לראות, ושפוגעות בהרמוניה הפנימית שלנו – מה שמוביל בסופו של דבר למחלה.   זוהי תפיסה מהפכנית על חיינו ועל הסבל שלנו – מחלותינו קוראות לנו לקום ולקחת אחריות על חיינו, להשתנות, להקשיב פנימה לנשמתנו. מטרתן של המחלות על פי ד"ר באך היא "להביא את האישיות חזרה אל רצונה האלוהי של הנשמה" . משמעות הדבר היא שניתן למנוע את המחלה אם נקדים להבין את טעויותינו כלפי נשמתנו, ולתקן את פגיעתנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים .  משמעות הדבר הוא ש ניתן להירפא ממחלותינו על ידי תיקון עצמי . " זוהי עבודתם של מרפאים רוחניים ורופאים, לתת בנוסף לתרופות רגילות, את הידע על הסבל הנגרם לנו על ידי הטעויות שאנו עושים בחיינו." "אין החלמה מלאה ללא שינוי בהשקפה ובגישה… בל תמנע פשטותה של שיטת הריפוי את שימושכם בה, מאחר שככל שתתקדמו יותר, תיווכחו במלוא פשטותה של הבריאה עצמה". "אי אפשר לרפא פגם באישיותנו באמצעות מלחמה בו, או בשימוש בכוח הרצון ובאנרגיה כדי להכניעו, אלא על ידי פיתוח מתמיד של המידה הטובה ההפוכה , הגורמת לכך שעקבותיו של הפגם מתנקים מתוכנו מעצמם. זו השיטה האמיתית והטבעית להתקדמות ולהתגברות על פגמים, והיא קלה בהרבה ומשפיעה הרבה יותר מאשר מאבק…  המאבק בפגמים רק מעצים את כוחם" .   טבעם האמיתי של הסבל ושל הריפוי ד"ר באך הלך בדרכם של רופאים ומורים גדולים נוספים בהיסטוריה אותם הוא מזכיר בכתביו, מהם למד וקיבל השראה למצוא את קולו הפנימי. דמויות כמו בודהה וישוע, פרצלסוס והיפוקרטס. "כל אלו ידעו רבות על טבעם האמיתי של הריפוי והסבל, כמה כאב היה יכול להיחסך באלפיים השנים האחרונות אילו היו עוקבים אחר תורותיהם של המורים הגדולים הללו".   ד"ר אדוארד באך, הרופא בעל הלב הטהור, גילה מחדש באמצעות מוריו – קולות מן העבר, כי לצד הידע המערבי, קיים עוד ידע עצום, שקשור לטבע ולמישוריו העדינים, ושמי שמוכן להיפתח אליו, ימצא כלים חדשים-עתיקים להבנת מחלות ולגילויין של תרופות, ומעבר לכל ייגע במשמעות המחלות ובדרך העמוקה הנדרשת מהאדם על מנת להחלים באמת: להקשיב לייעודו, לנשמתו.   * כל הציטוטים מתוך הספר: "רפא את עצמך", ד"ר אדוארד באך, תרגום אורלי פרידלנדר, 2009.

הומאופתיה היא שיטת טיפול המבקשת לטפל לא רק בסימפטום הרפואי או הנפשי, אלא בעיקר לשקם את כוח החיוּת של המטופלים על מנת שיוכלו לחזור למסלול חיים אופטימלי ומאוזן. מה כולל התהליך? וכיצד יכולים מטפל או מטפלת טובים לעזור לנו "לחזור אל העבר" ולתקן אותו, כדי לרפא את מכאובי ההווה? לכל אדם יש מסלול חיים אופטימלי שהוא מאוזן, בריא וכזה המעניק לו את החופש הרב ביותר לממש את ייעודו.  עם זאת, רובינו בשלב זה או אחר של הדרך מתרחקים ממסלול זה. ההתרחקות הלא רצויה נובעת מכוח חיצוני שפעל עלינו, ולא היתה לנו תשובה אליו. כוח זה יכול להיות פגיעה חיצונית פיזית כמו תאונה או פציעה, ולעיתים מדובר במצב חיים שהסיט אותנו מהדרך הראשית כדוגמת פיטורים, אובדן של אדם קרוב, נפילה כלכלית, מעבר למדינה אחרת, התפרקות משפחתית וכדומה. יש שיאמרו שאין זה הכוח החיצוני עצמו שגרם להתרחקות, אלא העובדה שלא יכולנו להכיל את האירוע, לעבוד איתו ולצמוח. החל מאותו "רגע מכריע" מצבנו הבריאותי במובן הרחב של המילה עלול להיות פחות טוב. יופיעו סימפטומים פיזיים ופסיכולוגיים שונים שעלולים להפוך לכרוניים עם הזמן וללוות אותנו לאורך שנים רבות. לעתים לא מדובר ברגע מכריע ברור אחד בו הכל התחיל, אלא בקיומו של מצב קבוע שאינו רצוי ושגורם לנו להיות מוסטים ממסלול הבריאות שלנו. המצב יכול לכלול חשיפה לחומרים מסוימים, למזון לא טוב, מצב בעייתי בבית או בעבודה וכדומה. חשוב לראות שגם במקרה כזה היה רגע מסוים בו התחלנו להתרחק מהמסלול הרצוי והחלו להופיע סימפטומים וסבל בריאותי. מטרת ההומאופתיה היא להביא את האדם חזרה קרוב ככל שניתן אל המסלול הרצוי. לשם כך אביא מספר דוגמאות משיטות טיפול אחרות, וגם כאלה שרווחו בהיסטוריה הרחוקה יותר ורק הדים שלהם הגיעו עד לתקופתנו. המחשות אלה יסייעו לנו לראות אספקט חשוב בתהליך הריפוי ההומאופתי.    חלקי נשמה שנפרדו השמאן בדרום אמריקה ובתרבויות נוספות כמו צפון אמריקה וסיביר היה גם המטפל של השבט. במסע שאותו היה עורך השמאן כמדריך עם המטופל הוא היה נוסע לזמן עבר, לרגע בו חלה ההתרחקות ואוסף משם מה שהיה מכונה "חלקי נשמה שנפרדו" ומחזיר אותם לנשמתו של המטופל שממנה הופרדו. על פי תפיסתם התרבותית של בני השבט, פעולה זו נעשתה על בזמן עבר, כלומר השמאן חזר אחורה בזמן, עם מעורבות גדולה יותר או פחות של המטופל, על מנת לתקן את שהתפרק בנקודת הזמן הקודמת. לאחר שתוקן העבר היו העתיד וההווה מתוקנים מאליהם, כאילו מעולם לא היו מקולקלים. גם פסיכותרפיסט שחוזר עם מטופלו לנקודה בה התרחשה טראומה מסוימת שלוותה בהדחקה של האירועים, מטפל בהווה ובעתיד באמצעות חזרה לעבר. האנרגיה הכלואה בתוך האירועים המודחקים מהעבר יוצאת אל המודע, זוכה לעיבוד והופכת לחוויה מוכלת שממנה אפשר ללמוד ולצמוח.   לחזור לעבר, לתקן את ההווה ומה עושה הרמדי ההומאופתית? גם כאן, כפי שמפרטים העקרונות הקלאסיים, מדובר בתהליך של הפיכת ציר הזמן. הסימפטומים מופיעים בסדר הפוך לסדר בו דוכאו בעבר, עד שהמטופל מגיע רחוק מספיק אחורנית בזמן על מנת לחבור בחזרה לנתיב ממנו הוסט בעבר. הרמדי נותנת אינפורמציה לכוח החיוּת שלנו, כיצד לחזור אחורה אל הנקודה המדוברת, בה החלה אותה התרחקות.  חשוב להבין ולזכור שאותו רגע מכריע ואותן חוויות ששיטות הטיפול השונות מחזירות אליהן, הן חוויות קשות שבאותו זמן בעבר לא היה אפשרי מבחינת המטופל לעכל או לעבד והן הודחקו מחוסר ברירה והיוו למעשה סוג של "סיוט" עבור אותו אדם. זהו הגיהינום הפרטי והסובייקטיבי של המטופל שאיתו לא יכול היה להתמודד ברמה הפיזית או הנפשית ולכן התרחק מהמסלול הבריא, קבר את האירועים מתחת לפני השטח, הוסט הצידה והחל לפתח סימפטומים. החזרה לאותו רגע בעבר היא, עבור המטופל, חזרה למקום הקשה ביותר בסיפור חייו. באופן זה אפשר להבין גם את הנאמר במשנה (מסכת קידושין): "טוב שברופאים לגיהינום". הטוב שברופאים כאן איננו רופא בשר ודם אלא התהליך הטיפולי הטוב. תהליך הריפוי האמיתי יכלול תמיד חזרה בציר הזמן וכניסה לגיהינום הפרטי של המטופל, אליו הוא יחזור בליווי של המטפל שלו ובאופן הדרגתי המאפשר לו להתמודד ולצמוח מאותו אירוע בעברו.  כך הרמדי ההומיאופתית, שביכולתה להחזיר את המטופל ל"גיהינום" הפרטי שהסיט אותו מהמסלול, עשויה להעניק לו את התהליך הטיפולי האמיתי שיהווה בעבורו את הטוב שברופאים.