לכבוד יום כדור הארץ אנו מציעים גישה פילוסופית לשאלות יומיומיות בנושא תזונה, כלכלה ואקולוגיה. כיצד חקלאות אורגנית נתמכת קהילה יכולה לשנות את חיינו? חול אפור, קשה וגבשושי, נפרש מאופק עד אופק, אותו חוצים בקווים ישרים שבילי עפר כבושים תחת גלגלי מכונות. גזעי עצים נטולי עלים, משחירים בלהט השמש. אפיק נחל כמעט יבש, מימיו עכורים. אין נפש חיה. לא ציפור, לא דבורה, לא נמלה. אין פשר למצב, גם אין פתרון. אדוני הארץ המשיכו הלאה. קצרה היריעה מלהסביר את היקף הנזק האקולוגי הנגרם לאדמה, למים, לאוויר ולמארג החיים, על ידי אורח החיים המודרני. רשימה קצרה זו נועדה רק לשפוך אור על האמת הפשוטה, שלכל פעולה יש השלכות, בהלימה מלאה לחוקי הטבע. אלו שמכירים את חוקי הטבע מסוגלים לבנות את העתיד. חוקי הטבע לא נגמרים במקום בו מתחילים הכבישים והמדרכות. האדם עצמו כפוף לאותם חוקים, חרף ניסיונותיו ארוכי השנים להתכחש להם ולהתנתק מהשפעותיהם. אין זה משנה היכן נזרע, בכמה מים נשקה ובאיזה דשן נשתמש – מזרע של אפרסקים צומח תמיד עץ של אפרסקים… חווה אקולוגית היא יותר מאשר שיטת גידול תוצרת חקלאית. זהו ניסיון לשחזר את מערכת היחסים ההרמונית שהתפתחה במשך אלפי שנים בין בני האדם ובינם לבין הטבע הסובב אותנו, באמצעות הידע והאמצעים המודרניים שברשותנו. מזון אורגני – למען הבריאות של כולנו לפי מחקרים רבים, ירקות אורגניים אינם מזינים יותר מירקות אחרים. הכשל הבסיסי במחקרים הללו הוא הגישה המבודדת, המשווה באופן צר בין שני חלקי פאזל (מלפפון מול מלפפון), תוך התעלמות מהמכלול. הגישה האקולוגית מזמינה אותנו להרחיב את המבט מהפרט אל הכלל. דשן כימי אמנם מזין מאוד את הצמחים, אך גורם לדילול ושחיקת האדמה ולזיהום מקורות המים. חומרי ההדברה הכימיים אמנם הורגים ביעילות את המזיקים, אך פוגעים בכל מארג החיים בשטח החקלאי. הורמונים והנדסה גנטית אמנם מגדילים את התוצרת, אך מגדילים גם את דילול האדמה ולמעשה מחייבים שימוש בכמויות הולכות וגדלות של דשן כימי וחומרי הדברה. זוהי תכנית עבודה אנוכית וחסרת עתיד. ככל שמגדלים יותר, צריך יותר דשן. ככל שיש יותר תוצרת, יש יותר מזיקים. ככל שמשתמשים ביותר הדברה כימית, מתפתחים מזיקים עמידים יותר. ככל שמשתמשים ביותר דשן והדברה כימיים, פוריות האדמה יורדת וחוזר חלילה. זהו מעגל קסמים הורס. בחווה אקולוגית תכנית העבודה מכבדת את התכנית של הטבע. החלפה עונתית של גידולים באותו שטח אדמה בונה את פוריות האדמה, משום שכל צמח זקוק לחומרים מסוימים ומייצר חומרים אחרים. דשן מפיקים מחומרים אורגניים שאינם נחוצים עוד – עלים וגזם, קליפות ושאריות – בתהליכים טבעיים המעשירים את המגוון הביולוגי. גידולים מעורבים מצמצמים את הנזק של מזיקים ומושכים את אויביהם הטבעיים, שהופכים להיות חלק בלתי נפרד מחיי החווה. כך משנה לשנה פוריות האדמה גדלה ומארג החיים מתחזק. זהו מעגל קסמים בונה. השוק החופשי – מישהו תמיד משלם את המחיר נסו לדמיין את עצמכם מגיעים לסופר, למדף המלפפונים, ומגלים סחורה דלה ומכוערת. מיד עולה תחושת אכזבה צורבת. מתוך הרגל, נמשיך לחנות הבאה בחיפוש אחר סחורה טובה יותר שתספק את דרישתנו. כדי לספק את הדרישה לפירות וירקות איכותיים וזולים לאורך כל השנה, רשתות השיווק הופכות עולמות. הסחורה נשמרת במקררים ימים ארוכים עד שהיא מגיעה למדפים. חלק מהסחורה נמכרת במחירי הפסד, כדי למשוך לקוחות, אבל חלק במחירים מופקעים. עשרות אחוזים מהסחורה מתקלקלת או נותרת ללא קונים ונזרקת. סחורה נקטפת לפני הבשלה, כדי להקדים את הופעתה על המדפים, ולעיתים נשמרת בקירור במשך שנה שלמה, עד תחילת העונה הבאה. ירקות ופירות עוברים חיטוי ועיקור בדרכים מגוונות כדי להאריך את זמן המדף. הבעיה העיקרית היא התלות האימתנית של החקלאים, הפעם ברשתות השיווק. בשל הסיכונים הרבים הכרוכים בחקלאות, כתוצאה מפגעי אקלים, מזיקים ושינויים מהירים במחירי השוק, רשתות השיווק לוקחות על עצמן את הסיכון ורוכשות מהחקלאים את כל היבול במחירים מצחיקים. חקלאי המעוניין לגדל בהיקף גדול לא מסוגל למכור בעצמו טונות רבות של מלפפונים ובשל הרווחיות הנמוכה במכירה לרשתות השיווק הוא נאלץ לחפש דרכים להגדיל אף יותר את התוצרת. השימוש בדשן כימי, חומרי הדברה, מיכון כבד וכוח אדם זול הולך ועולה. במקרים מסויימים רשתות השיווק ותעשיית המזון מכתיבות לחקלאי באילו זרעים ואמצעים להשתמש ואף מלוות כספים לחקלאים בתמורה לחוזים ארוכי טווח. כך, התחרות ה"חופשית" בין הרשתות יוצרת תלות מלאה בשיטות הגידול והשיווק המודרניות. בעשרות השנים האחרונות החלו להתפתח מחדש מודלים נוספים לשיווק התוצרת החקלאית, באופן שתומך בשיטות גידול ושיווק אקולוגיות. חקלאות-נתמכת-קהילה מאפשרת לאזן מחדש את המשוואה. משפחות ועסקי מזון הבוחרים להרחיב את המבט ולקחת אחריות על המצב, מאמצים משק חקלאי באמצעות סל שבועי או נאמנות צרכנית. ככל שהקהילה התומכת גדלה החקלאי יכול להגדיל את היבול שלו, תוך שהוא מקבל תמורה נאה עבור עבודתו, שהיא זולה כמו רשתות השיווק אך רווחית יותר עבור החקלאי. כך החקלאי מקבל ״רשת בטחון אנושית״ שמבינה את מערכת היחסים בינינו לבין הטבע. החקלאי מצידו, שואף לגדל מגוון גדול של ירקות ופירות, כדי לתת מענה רחב לדרישות הקהילה. הקהילה מצידה, מתמודדת יחד עם השינויים העונתיים ופגעי מזג האוויר. הקהילה לומדת להעריך מעבר למראה החיצוני את הטריות, הריח והטעם של התוצרת. אקולוגיה פילוסופית – אדם-חברה-עולם מאמר קצר זה לא נועד כדי לענות על כל השאלות, אלא להיפך; להתחיל לשאול שאלות עמוקות על הרגלי הצריכה ואורח החיים המודרניים של כל אחד מאיתנו. מובן כי ההצעות המובאות כאן מחייבות את החברה כולה – חקלאים, משפחות, עסקים – להתחיל לחשוב ולפעול אחרת. כאשר אמת המידה היחידה היא רווח במובן הפרטי והכספי של המילה, אז הרווח תמיד מגיע על חשבון מישהו או משהו אחר. הגישה האקולוגית מזמינה אותנו להרחיב את המבט ולקלוט שהמישהו האחר הזה הוא בסופו של דבר אנחנו עצמנו, או הדורות שיבואו אחרינו. ככל שנדע, כפרטים וכחברה, להכיר את חוקי הטבע ולפעול לפיהם, כך נבטיח את עתידנו. אל לנו לחכות שלא תהיה עוד ברירה. בואו ניצור אלטרנטיבה חברתית-סביבתית בת-קיימא. אדמה שחורה, תחוחה ורכה, מציצה מבין צמרות עצים, תחת שמיכה של עלים ירוקים, ביניהם מתפתלים שבילי גזם חומים. עצים גאים, ענפיהם משחקים ברוח, ניחוח פרחיהם ופירותיהם נישא למרחקים. אפיק נחל גועש, מימיו הצלולים מנצנצים בשמש החמה. ציפורי מים שולות דגים בנחל, ציפורי שיר מקננות בין ענפי העצים, דבורים מרקדות מפרח לפרח, נמלים עמלות בין הרגבים, אוספות זרעים לימות החורף. צליל פעמונים קורא לזורעים ולקוצרים לשוב הביתה. אדוני הארץ כאן כדי להישאר.

ברור שהפילוסופיה איננה רק עיסוק אינטלקטואלי. אך מה יכול פילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים שאינם בתחום היכולת שלו? לדברי רונן חלבי, המנהל של אקרופוליס החדשה בישראל, זה דורש את האומץ לעשות משהו אחרת. אני כותב שורות אלו בתחילתו של חודש מרץ 2022. העולם טרם התאושש מהתמודדות עם מגפת הקורונה (התמודדות שכוללת גם את השאלה, שאחדים מתעקשים להמשיך לשאול: ״האם בכלל יש מגיפה?״ ואני מזכיר זאת רק כדי להצביע על המורכבות של התמודדות זאת) והנה נפתחה באירופה מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. במקרה הזה, איש לא שואל האם אכן יש מלחמה, גם אם מכנים ומתארים אותה בצורה שונה במקומות שונים. מה שברור שוב, זה שיש סבל אנושי גדול ופגיעה בחפים מפשע. בזמנים כאלה ולא רק, עולות השאלות מה הקשר של הפילוסופיה לחיים? האם היא רלוונטית לשאלות הקיום הממשיות שלנו? האם לפילוסופיה יש מה לומר בסוגיות הבוערות של העולם? הפילוסופיה בדרך הקלאסית, הפילוסופיה שאנו באקרופוליס החדשה מבקשים לקדם בעולם, היא ללא ספק פילוסופיה יישומית, פילוסופיה לחיים. מכאן הכותרת שמלווה את המחזור המתחדש הזה של המחשבות הפילוסופיות שלי בשנים האחרונות. כלומר, מבחינתנו, ברור שהפילוסופיה אינה עיסוק אינטלקטואלי. למי שעוסק בה, הפילוסוף, אוהב החוכמה, יש אחריות לחיות כפילוסוף, בהתאמה למה שהוא חושב נכון וצודק ויפה בכל נסיבות החיים. הפילוסוף לא רוצה ולא יכול להתנתק מן העולם. אבל הוא גם באופן עקרוני לא מוכן לקבלו כפי שהוא, הפילוסוף רוצה, ללא לאות, לשפרו. מדוע? משום שלב העבודה הפילוסופית כרוך בהבחנה שהאדם רחוק ממימוש הפוטנציאל שלו, הוא חי חיים חלקיים (בבודהיזם המקור של הסבל נמצא בבערות של האדם) ולכך יש השלכות, עליו ועל העולם. נדמה שבימים בהם אנו חיים, ההשלכות הללו הולכות והופכות ברורות יותר, לצד אולי קליטה הולכת וגדלה של הפוטנציאל האנושי לעשות אחרת. מהן השלכות אלו? במבט מאוד כללי, הן קשורות למשבר אקולוגי עצום ומורכב שאנו בעיצומו, הן קשורות לחוסר היכולת שלנו לחלק את המשאבים שיש לנו על פני כדור הארץ בצורה צודקת, כך למשל במלחמה במגיפה, לא הצלחנו ברמת הניהול העולמי וכל מדינה עבדה עם הכוחות שלה פחות או יותר. ההשלכות מתבטאות גם בחוסר יכולת שלנו לחיות בשלום ובכל רגע נתון, מתגלגלים סכסוכים עקובים מדם שלעתים נדמה, שאין להם פתרון ובתוך כך אנו הולכים ומתחמשים בנשק בעל יכולת הרס עצום שעוד לא נראה על פני האדמה. (וכבר אמר מישהו, אקדח שמופיע במערכה הראשונה דינו להיות פעיל מתי שהוא…). המלחמה האחרונה המוזכרת רק מוסיפה המחשה ברורה וכואבת למצב. אם כן, מה יכול וצריך הפילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים ובמרבית המקרים נראה שאינם בכלל בתחומי היכולת שלו לפעול? ברגעים כאלה לא פעם מתגנבת המחשבה, שאולי נכון שהפילוסוף יניח לעולם, אולי כדאי שיתכנס לעצמו, לתוך הקהילות שהוא מקיים וינתק את הקשר, למה שאינו יכול לשנות כאן ועכשיו ואולי יחכה לימים טובים יותר. אבל לא! אין הפתעה במצב העקרוני הזה, שבו נמצא הפילוסוף. זהו מצב מובנה וההתמודדות עמו, כלולה בלב העבודה הפילוסופית שלו. תפקידו של הפילוסוף לראות את האירועים מעבר לרמה הראשונית הנראית שלהם, מעבר למה שנראה היום במה שמכונה פוליטיקה ולשאול עצמו מה התפקיד והאחריות שלו במצב זה. מטרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית לא הייתה אף פעם להושיע באופן אישי את המתרגלים שלה והיא תמיד ביקשה להיות חלק מהשפעה מיטיבה על העולם. במובן זה בשאלה האם להיות או לא להיות בעולם, כאמור התשובה היא חד משמעית. אבל איך להיות בעולם? מעבר לכל מה שפילוסוף באשר הוא, צריך לעשות כפי שהוא מחליט בתחומי האחריות שלו והקארמה האינדיבידואלית שלו, זה אומר למשל, שאולי יש פילוסופים כעת שמנסים להגן על הבית שלהם באוקראינה או במקומות אחרים בעולם, יש לו עבודה עקרונית, שמשותפת לכל הפילוסופים באשר הם. העבודה העקרונית הזאת קשורה למסע המתמשך שלו לעבוד עם כל נסיבות חיו ולהצליח לפעול באופן אנושי רחב ככל שהוא יכול. הפילוסוף מבקש להתעלות מעל האינסטינקטים החייתים, שמצויים בכל אחד מאתנו ורוצה להגיב לאירועי חייו אחרת. הוא מבקש להיות דוגמה לאנושיות אוניברסלית יותר, שמוקד ההזדהות שלה הוא מעבר להבדלים שקיימים ביננו, הבדלים של דת, גזע, מין ועוד. הפילוסוף מבקש לפעול עם יותר הכלה, חמלה ואהבה מתוך ראייה וקליטה של האחדות במציאות מעבר להבדלים השטחיים ״הנראים״. זאת משימה לא קלה כעת, בעולם שהוא יותר מפורד ומתגושש בינו ובין עצמו מאשר מחובר באחדות המכירה את הלב האנושי האחד. במובן הזה המשימה של הפילוסוף, כפי שהייתה תמיד, להיות בעולם אבל לא להסכים ללכת אחר זרמיו המרכזיים בכל מחיר ובאופן אוטומטי. יכול להיות, שאחדים מכם ישאלו כמה אפקטיבית העבודה הפילוסופית הזאת, העבודה של לקיחת האחריות האינדיבידואלית על מצבו של העולם. זאת שאלה לגיטימית. התפיסה הבסיסית של עבודה זו, רואה קשר בלתי ניתן לפרוק בין מצבו של היחיד, בין יכולתו להכיר עצמו ולסדר עצמו את המורכבות שלו, הפיזי הנפשי והרוחני שהוא ובין היכולת של בני אדם לחיות בהרמוניה צודקת בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם והטבע, שאנו חלק בלתי נפרד ממנו. אפלטון בספרו הפוליטאה עוסק בקשר הזה שבין הצדק של היחיד ובין הצדק הקולקטיבי של המדינה והוא לא היחיד שעושה זאת. בכל מקרה, ברור לנוכח האירועים ההולכים ומצטברים לנגד עיננו בעולם, שאנו עושים משהו לא מספיק טוב ושהגיע הזמן להעז לעשות אחרת, או כפי שאלברט איינשטיין אמר, לא ניתן לפתור את הבעיות באותו האופן שיצרנו אותן. להיות פילוסוף היום בעולם שלנו, דורש העזה לעשות אחרת. לעשות אחרת בחיים האינטימיים שלנו כדי להיות מסוגלים להשפיע באמת השפעה שתוכל לעמוד בלחץ הנסיבות והזמן. לסיום דברי אני מצרף הודעה רשמית של אקרופוליס החדשה בעולם לנוכח המשבר החדש שהופיע וממשיך להתעצב לנגד עיננו. מסר מהארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה בשם אלפי שותפי הארגון הפזורים ביותר מחמישים מדינות בחמשת היבשות, הארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה מבקש להביע את תמיכתו ואת הסולידריות שלו עם הסבל שעובר על העם האוקראיני. הארגון דוחה כל שימוש בנשק ומבקש לקדם פתרון קונפליקטים בדרכי שלום. “העקרונות שלנו לטובת קידום האחדות בין בני האדם והעמים, מעבר להבדלים הנובעים מאמונות, תרבויות ושיטות פוליטיות, תקפים כעת יותר מתמיד", הצהיר הנשיא הבינלאומי קרלוס אדלנטדו. הוא הדגיש את המחויבות של אקרופוליס החדשה לאחד את המאמצים של שותפיה, במטרה לתמוך ולסייע לאלו שסובלים מהשלכות המלחמה שפרצה בין מדינות שכנות, ובמיוחד לאזרחים חסרי הגנה. במובן זה, המתנדבים של אקרופוליס החדשה, מהסניפים שלהם בכל העולם, משתפים פעולה עם ארגונים הומניטריים אחדים על מנת להקל במידת האפשר על המצב הקשה שמשפיע על אלפים רבים של פליטים, ברובם ילדים קטנים או אנשים מבוגרים. כפי שהצהיר המזכיר הכללי של האו"ם: ״האנשים התמימים הם אלה המשלמים את המחיר הגבוה ביותר במלחמות". אקרופוליס החדשה מקווה שהקונפליקט הזה ייפתר כמה שיותר מהר ושואפת שהשלום ישוב בהקדם האפשרי. כמו תמיד, נכון לראות שהתקווה היא אלמנט חשוב בחייו של אדם ושהמקור שלה הוא ביכולת של תפיסה, פשר וחוקיות רחבה וכוללת, שקיימת ועוד תצליח להיות מבוטאת בעולם שלנו. אבל פילוסופים אינם יכולים רק לחכות ליום הזה שיגיע. הפילוסוף צריך לפעול כעת בעולם, בכל מעגלי חייו כדי להיות מה שהוא מבקש שיהיה בעולם בבוא העת. מבט פילוסופי על העולם חושף את הסדר שקיים: אירועים שהם השלכות של הזהות של האדם באשר הוא, ביטוי של סדר העדיפות שלו הממשי בחיים ולמוכנות שלו לעשות אחרת. יש סדר, כבר קיים סדר, אבל אנו רוצים לשפרו לארגנו באופן משמעותי יותר בכיוון של טוב, וצדק ויופי ואמת. נעשה זאת בעולם, בעולם הזה, עכשיו, בתוך הנסיבות הקיימות ושעוד תגענה משום שזהו המסע הפילוסופי וכך היה מאז ומעולם. ואתם? היכן רוצים אתם להיות ממוקמים בדפי ההיסטוריה שנכתבת כעת? שלכם, רונן חלבי מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

מפגש בין חלונות, בזמן סגר, עם רחל. אישה מדהימה, שלימדה אותי קשר אנושי מהו. על הצורך הבסיסי לפגוש את האחר במעגלי הזמן והחיים ולחיות יחד. כמה שברירי ועוצמתי וכמה חמקמק. זה היה עוד אחד מאותם רגעים בנאליים של היום יום. אלו שנדמה שכבר עשינו מיליון פעם. לא רגעי הזוהר, אלו של ההרגל. הכביסה. מטלה עתיקת יומין, מציקה והכרחית. מצאתי, שדווקא בהרגל הזה יש אלמנטים פילוסופים מכיוון שהם דורשים תשומת לב, מאמץ, מיון, סדר ואסתטיקה. מעל לכל הם דורשים שהות ותכנון, דיוק ואינטליגנציה בחלל ובזמן כדי לייצר זרימה תקינה (חשבו על התרגול הזה בהגיעכם לסל הכביסה בפעם הבאה). התקופה הייתה ימי הסגר והכביסה הייתה בריחה ובקשה לעוגן של שפיות ויציבות. כעת זה אולי מעלה חיוך, אבל אז, אלו היו רגעי החסד שלי. התנועות האוטומטיות הללו, הפכו למעין טקס. פעולה שיש בה גם מן הצורך וגם רגע של קדושה. וכמו שמידי פעם, משאלותינו מתגשמות, מבלי שהבנו איך ולמה, פגשתי בה לראשונה. רחל, שכנתי הטובה ממול היא קשישה למראה, מרובת קמטים וגוף רזה, ניצבת בחלון הישן. היא תולה סמרטוט ישן ומטלית אבק ואני שתי מכונות של בגדי זאטוטים ומשפחה. עינינו נפגשו, מחייכות ומיד התחלנו לשוחח. היא ידעה שמתגוררת כאן משפחה עם ילד, לפי תחלופת הכביסה והפרחים באדנית. זה הזכיר לה את ילדיה, כשגידלה אותם בגפה, אי שם באמצע המאה הקודמת ונזכרה בכביסות הרבות שעשתה ביד בצעירותה. כשהחלון הרעוע בחדרה נפתח, ניתן היה לראות את ה"ונטילטור" הישן מסתובב מבעד לווילונות התחרה העילאיים שנהגה בצעירותה לרקום.  אמרה שאין לה מזגן, כי זה נורא יקר ואין בזה כל צורך כי הונטילטור עובד "מצוין". רחל חייכה תמיד, פניה חרושות הקמטים שיוו לה מראה מפואר של גברת. רחל  שיתפה אותי בגילה, מכאוביה הפיזיים והרגשיים, עברה התעסוקתי, המשפחתי וסיכמה בכך שהיא שמחה על חייה. לשאלתי מי לצדה היום, נאנחה ואמרה שבגילה ילדיה אינם לידה. כל אחד מהם גר ב״רילוקיישן״ (זה בחוץ לארץ היא הסבירה…) ביבשת אחרת. הם "עושים חיל" כלשונה בקריירה במחשבים, שאיננה מבינה עד הסוף.  בתוגה אמרה, שנכדיה גדלים מול עיניה ואחת לשבוע מדברים בזום שמסדרת לה המטפלת. ראיתי בעיניה את כמיהתה להמשיך את השיח, התמלאתי קירבה וליבי נפתח. שיתפתי פעולה והתמסרתי לכל שאלותיה. רחל עשתה מאמץ להמשיך לעמוד ולשמוע מבעד לחלון.  סיפרתי עלינו כל מה שרצתה לדעת. היא מצידה סיפרה שמזה כמה שנים כמעט ואינה יוצאת מהבית ונשמרת עוד יותר מאז הקורונה. אבל מקפידה "לקבל קצת שמש מהחלון וזה נהדר כי גם כך אין יוצא ואין בא”. לפעמים סתם שתקנו והיא פשוט הביטה בי תולה כביסה מלאת נחת. אני מדמיינת לי איך נראתה בגילי ועם הילדים ואיך ביתה מבפנים. רחל ואני חיפשנו זו את זו בחבלים. בכל שעה ביום בה נכנסתי לאמבטיה, המבט הלך לשם, לחבלים ולחלון, באוטומטיות, בתקווה למצוא אותה. כל שיחה הסתיימה בכך שנזמין אותה אלינו פעם לארוחת שישי או חג – ולבסוף היא התרצתה והסכימה. חג הפסח הגיע אך רחל אושפזה למשך חודשיים. כשחזרה מצבה הבריאותי החמיר וניכר היה שהיא סובלת ומתקשה לעמוד, רזה יותר וחיוורת. היא שיתפה אותי בכל הריבים בקשר המר עם המטפלת, שלדבריה מתייחסת אליה כאילו כבר מתה ועושה בבית, כבשלה. "נותנת לי להרגיש זרה בבית שלי מזה למעלה מ-60 שנה” עיניה התמלאו עלבון והשפלה. המילים כמו חדרו לליבי. אולי אלו אוזניי ״הטיפוליות״, אך נדמה שמעל לכל, כבודה נרמס כשביקשה יחס אנושי ואוהב מול חוסר האונים, הבדידות והתלות של הזקנה. חברנו כך זו לזו בחיבור עדין. בכביסה המשכנו להיפגש, כאילו קבענו בבית קפה או מסעדה. ציפיתי תמיד לבואה והיא לי. לפעמים נדמה היה לי שכמעט בכוחה האחרון, תלתה כל יום מעט מלבניה וסמרטוט האבק שמתנופף ברוח רק כדי להגיד שלום. כך ידעתי שהיא מרימה דגל של נוכחות וניצחון, כמו התגברה במשהו על מכאוביה ואומרת לעצמה ולעולם – אני כאן! ואני- יכולתי להתחיל את היום עם חיוך שקט והודיה. הרגשתי שרחל חודרת לליבי. רחל הפכה לחלק ממשפחתי, מהנוף ומהיום יום. הכביסה הפכה מ״מטלה״ למשהו קסום ורגע של ביחד. הפוגה אנושית וציפיה פשוטה למפגש של עיניים טובות. גם אם התוכן היה קשה או מכביד – מסיפורי החלוציות והמלחמות, עצם השיחה מילאה אותי בחום וזיכרון של געגוע. מן קשר של פעם. בני נדב, שכבר שמע אודותיה והספיק להכיר אותה, דרך אותם החבלים.   כך בשיחה בלב פתוח ביניהם, סיפר לה בפשטות וברצינות גמורה וענה לכל שאלותיה על חבריו, על קורותיו בביה”ס, חוויותיו מסופ״ש, כפי שילד בן 9 בעל דמיון יכול. בסוף השיחה, הצהיר שהוא רוצה שנאפה לה עוגה כדי שנביא לה בשבת הקרובה. רחל שמחה מאוד ומיד הסכימה. נדב רץ לחדרו והביא את הפנקס, ששמור בדרך כלל לרשימות מכולת, מקרי בלשות וחקירות מדעיות. רחל מיד הבינה את גודל המעמד ושיתפה פעולה. היא נתנה לו את כתובתה המדויקת והסבר מפורט כיצד להיכנס לבניין. סיכמנו שנבוא בשבת הקרובה. אחרי יומיים, הוצב שלט של תמ"א בפתח הבניין של רחל. הופתעתי וחיפשתי אותה  כדי לקבל עוד פרטים. אבל היא לא היתה. רחל גם לא נראתה בבוקר שלמחרת. ביתה היה חשוך והתריסים היו מוגפים. הדבר הדאיג אותי והחסרתי פעימה – שיתפתי את בני משפחתי בדאגתי לרחל. השבת הגיעה, אמרתי לנדב שהיא איננה, אולי הלכה לביה"ח לעוד טיפול ונשארה. אולי תחזור בעוד כמה ימים. חיכינו. ובכל פעם כשנכנסתי הביתה כששער החניה נפתח בלילה, או מוקדם בבוקר כשיצאתי לעבודה, מבטיי, באופן אוטומטי, חיפשו אותה בין החבלים – אך לשווא. רק סמרטוט האבק הכתום המרובע והקטן מתנופף לו ברוח ללא דורש. החלטתי לחפש אותה. הייתי נחושה למצוא אותה. ניסיתי בטלפון הנייד שנתנה לי, התקשרתי לבתי חולים. אפילו בדקתי בחברה קדישא. אך הכל לשווא.  רחל הייתה ופשוט נעלמה. הכל נדמה שקפא: התריס נותר פתוח (שלא כהרגלה של רחל).  אף אחד לא הגיע לפרוק את הדירה, אין מודעת אבל או מידע לשכנים, אין זכר למטפלת. חדר השינה שלי מביט לעבר וילון התחרה שלה שנותר בגפו, ורק הונטילטור מבצבץ כעדות לחיים שהיו פה עד לא מכבר. חודשים עברו בחידה, ואותו סמרטוט כתום דהוי על החבל מבקש גאולה, יחד איתי, מחפש תשובה. תחילה חשדתי בתמ״א כבכוח רשע שלקח אותה ממני, ללא כל אזהרה. אחר כך חשבתי, שאולי העבירו אותה דירה והיא בטוב במקום בטוח, מקבלת יחס חם בבית אבות או דיור מוגן. אולי כך אני רוצה לקוות. שהיא תזכה לימים של עדנה, אהבה, כבוד ואור בסוף חייה. עד עכשיו, איני יודעת מה עלה בגורלה של רחל האהובה. אך אני יודעת, בוודאות, שהיא הייתה עבורי מורה גדולה. גם אם דרך חבלים, ביד המקרה, או ברגעים הבנאליים של היום-יום שניים נפגשים, יש שם הזדמנות יקרת ערך של גורל משותף. חיים משותפים. הקשר ביני לבין רחל היה מנשמה לנשמה, מלב ללב. זאת אני יודעת. גם אם לא יצא לנו פיזית לגעת או לחבק, או אפילו לבקר בבית זו של זו, היה מפגש אנושי.  היה קשב, מבט חם, הליווי לצד החיים בעיניים טובות של המשכיות ומשמעות – היא לי ואני לה.  למה כולנו זקוקים, אם לא לזה? היות ועד היום לא היה שינוי בחיצוני, נותרתי ללא רחל בחיי, אבל עם מספר שאלות פתוחות, חלקן קיומיות. רחל העניקה לי תזכורת לכך שכולנו קשורים באמת. בקשר בלתי נראה ועדין של אנושיות, רצון בסיסי בכבוד, אהבה, שייכות ורצון בחיים של תוקף ומשמעות אצל האחר. זה גרם לי לתהות – כמה כאלו הזדמנויות יש מסביבנו לתקשורת מקרבת ואיננו רואים אותם ככאלה? כמה המופע הזה, של ה״אני״ כפי שאני מכירה אותו כעצמי, הוא זמני. כמה שברירי וחולף. היום את/ה כאן ומחר את/ה אינך. לא טוב או רע, זה מה שזה וזה הגלגל. כולנו יודעים זאת אך לא קולטים. ומה אנחנו עושים עם הזמן? האם יעבור עלינו ביעף עד שנקטף? האם נדע להיקשר ולהיפרד? האם נדע לא להחמיץ הזדמנויות? האם לנצח נהיה כה טרודים במחר או באתמול? ומה לגבי החיים עצמם? האם נסיים עם טעם מר של החמצה או מיצוי והוקרה על מה שיש והיה? האם ניתן להאיץ את התהליך האנושי בינינו ולא לבזבז את הזמן? האם נתאמץ לנצור את  הרגעים הקטנים של היום-יום, ברחל ביתך הקטנה,  ולומר עליהם בסוף כל יום תודה? ובמילים אחרות – האם כולנו קולטים שכולנו רחל? האם כולנו בתוכה? רחל ושכמותה, כמונו, עוד רגע אחד בזמן. הלוואי, שנדע לדייק את עצמנו לנוכח הכרה הזו ונחפש כיצד להשאיר חותם בעל ערך. רגע לפני שנלך. מאמר זה מוקדש לך רחל אהובה, באשר תהי, ברוכה את. שלך, רעות