סיפור אמיתי על הילדה שהייתי, המגלה את הכוח הפנימי חברה טובה מספרת לי על ביתה בת ה-9 ששני בני כיתתה החזיקו את ידיה, בהפסקה, בשעה שבן שלישי הטיח בה כדורי בוץ.  לא מדובר במקום מסתור כלשהו, אלא לאור צהריים, בהפסקה, במסגרת המוסד החינוכי. איפה היו כולם? מה עלה בדעתם של הילדים האחרים שעמדו והסתכלו? זה מפחיד. משתק. ומזכיר לי לצערי חוויות מבית הספר היסודי. גם אני הייתי "ילדה טובה", עדינה ומחונכת שלא מבינה איך יכול בכלל להיות רוע כלשהו בעולם. למה שמישהו ירצה להרביץ או לבזות מישהו אחר סתם כך? וככל שלא הבנתי זאת כך הרביתי לחטוף: משיכות בצמה, הושטת רגל להכשלה וכדומה. לא כל הזמן, אבל כל פעם כזו נצרבת בלב כחותם של בושה. גם זה עניין מתמיה, למה בושה? מה כבר עשיתי? למה לא שאיפה לנקמה למשל? אולי מפני שלא היה בי את היצר הזה, נקמה לא התעוררה אף פעם. רק צער, עצב, בדידות. שנות בית הספר היסודי חלפו כך או אחרת ומרגע שנוסף כלב למשפחה שלנו, גבר הביטחון שיש סדר בעולם. יש אהבה אינסופית שאינה תלוייה בדבר. אני לא לבד בעולם. אך זו לא היתה נקודת ההיפוך. בקיץ של גיל 12 הגיעו לשכונה שני בנים, אחים, דודי וארז. הם עשו עלייה מקנדה, דיברו רק אנגלית ודהרו על אופני ספורט בשכונה. שניהם חביבים ומנומסים, בני תרבות אחרת. היו להם חגורות בקרטה והם התאמנו בכיף על רחבת הדשא מתחת לבית הורי. הייתי היחידה בשכונה שדיברה אנגלית שוטפת ומייד התחברתי אליהם ושימשתי דוברת ומתרגמת. התחושה היתה נפלאה. היתה לי יכולת ייחודית שהקנתה לי קרבה לשני ילדים שכולם נשאו עיניים אל אופני הספורט שלהם, ושלא חשבו לרגע מה אפשר לעשות כדי להציק למישהו. צפיתי מוקסמת באימונים היומיומיים שלהם, עד ששאלו אותי אם ארצה שיאמנו אותי. גיל 12 נשמע אולי כמו גיל נעורים, אך אני הייתי עדיין כמעט חסרת מודעות מגדרית, בחוויה שלי. טיפסתי על עצים, בניתי בתי עץ, ואימי לא פעם רטנה שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי עם כאלה סימנים כחולים ושריטות בברכיים. מה שלא הדאיג אותי כלל. אבל בכל זאת, לא חוויתי כלל קרבה פיזית כלשהי מילדים או "זרים". ועוד לתת למישהו לנסות להכשיל אותי או להניף אותי מעל הכתף? מרצוני החופשי? לא הגיוני ולא אפשרי. אבל דודי וארז לא ויתרו. בעדינות, במסירות, בתנועות איטיות מדגימות, נסכו בי ביטחון. למדתי לעוף באויר מעבר לכתף של "תוקף" ולנחות כמו שצריך, להתבצר על רגלי ולא ליפול לקרקע בהכשלה. זו היתה חוויה מדהימה של שייכות, קבלה ועוצמה. גיליתי את נוכחותי הפיזית, ואת כוחי. הפחד התכווץ לפינה אפילה ולא הפעיל אותי יותר. וזו עדיין לא היתה נקודת ההיפוך. כי ביטחון ומיומנות נרכשו, אך טרם הועמדו למבחן. בכתה ז ישבנו בשיעור. הילדה שישבה לפני היתה חזקה פיזית ונפשית וגם דורסת, כך לפחות חוויתי אותה. היא הסתובבה אלי באמצע השיעור, לקחה טוש חדש שלי בלי לבקש רשות, צבעה משהו בדף שלה ולא החזירה.  טופפתי באצבעי על גבה ולחשתי, תחזירי. היא התעלמה. טופפתי שוב והיא קראה בקול, המורה היא מציקה לי. לפתע בלי שום התראה ניצת בי זעם. קמתי ממקומי, ניגשתי אליה ומשכתי מידה את הטוש שלי, וחזרתי לשבת. אפילו המורה היתה המומה. לקוראים הצעירים אומר שזה לא היה מקובל לקום  ולנוע בכיתה ללא קבלת רשות. חכי אחרי בית ספר, סיננה אותה ילדה. הופתעתי לגלות שזה לא מפעיל אותי. לא התעורר בי פחד. אני אחכה, סיננתי חזרה. ובאמת, לא התכוונתי ללכת לשום מקום. היא כנראה העבירה את המסר לכל הכיתה. בסיום הלימודים התעכבתי מעט יותר מהרגיל בכיתה, כביכול בארגון התיק שלי, אך גם בתמיהה פנימית, מה בעצם הולך לקרות עכשיו ואיך אתמודד. כשירדתי אל הרחבה שמול המזכירות, כל ילדי הכיתה כבר היו שם, ממתינים למחזה. הנחנו את התיקים בצד ונעמדנו זו מול זו. כהרף עין סגר עלינו מעגל מעודד צמא אקשן ודם. איכשהו, באופן לא ברור, פגשתי את עצמי אחרת. הייתי חלק מהמחזה, שייכת לסיפור, ללא אשמה או בושה וללא פחד.  היא אחזה בכתפי וניסתה לדחוף אותי בעודה מקללת ומאיימת. מיסמרתי רגלי לרצפה, אחזתי בכתפיה והדפתי אותה בכוח. היא היתה בשוק וחזרה אלי ביתר עוז אוחזת בכתפי ומתכוונת להדוף חזק יותר. העברתי רגל מאחורי ברכה והפלתי אותה לארץ. התכופפתי והתיישבתי עליה, מחזיקה לצדדים את ידיה הפשוטות. היא לא יכלה לזוז. הקללות והטענות הפכו למרמורים וזעקות קורבן. המעגל צמא הדם הכתיר אותי בשאגות, הרים אותי על רגלי, הניף את ידי מעלה והכריז על סיום הקרב. זו היתה הפעם האחרונה בה נאלצתי להתמודד פיזית ולהגן על עצמי. לא נפרץ בתוכי גבול, לא נעשיתי צמאת דם ואקשן, לא חיפשתי לריב כדי לשחזר את חוויית הניצחון. הייתי מליאת פליאה וכמעט לא מאמינה שמה שקרה אכן קרה. למיטב זכרוני גם לא נותרנו בריב. אפשר לומר שנקודת ההיפוך היתה מבחינתי, שהתקרקעתי באותו אירוע, ושנשמתי, נשמת פייה מעופפת וחולמת הסכימה להתגשם. יש שיאמרו, קצת מאוחר, אבל מוטב מאוחר מאשר… אז מהו השיעור הפילוסופי שניתן לחלץ מכך? אי אפשר להימנע מהניסיון, מהמפלה, מההתרוממות מעפר ומהניסיון החוזר ונשנה למצוא ואף ליצור מרחב להתגשמות.  כל צלקת שנצרבה בבשרינו, פיזית ונפשית, היא עדות ותקווה לכך שהעזנו להשמיע את קולנו, לקחת את מקומנו ולהשתנות.

המסורת נתפסת פעמים רבות כדבר שמרני, המבקש להשאיר אותנו בעבר ולא לצעוד קדימה אל העתיד. אבל המסורת היא כמו שורשי העץ של כולנו. היא הניסיון המצטבר של האנושות כולה; האם לא כדאי שנאזין לה? המילה מסורת, Tradition, מגיעה מצירוף המילים הלטיניות Trans ו-Dare שפירושו: להעביר, למסור. היא מתייחס להעברת חוויה הנמצאת בבסיסה של כל ציביליזציה מבוססת. אולם כיום, מסורת הפכה לשם נרדף למשהו מיושן שאיננו רלבנטי, לא יותר משריד מעניין מהעבר שיוכנס למוזיאון. אף על פי כן, המסורת היא כוח חי ורב פנים, אשר אינו רק נחוץ, אלא הוא חיוני לפיתוח ולקיימות של הציביליזציה האנושית. מדוע חשובה המסורת? הבה נסתכל על כמה דוגמאות. הורות, למשל, אינה חידוש. אלפי דורות של הורים אנושיים גידלו ילדים על הפלנטה הזו, ובכל זאת כיום, כל הורה נדרש להמציא מחדש את הגלגל. הדעות על חינוך שונות מאדם לאדם, ומדי כמה שנים יש ספר או שיטה חדשים באופנה המתיימרים להכיר את הנוסחה הנכונה לגידול ילד בריא, מצליח ומאושר. אך בסופו של דבר,  מתחת לכל המילים הללו, איש אינו יודע דבר בוודאות. לפיכך, כל הורה מנסה לעבוד עם מעט הגיון בריא, ובאופן כללי לפעול על פי דעה מלומדת שאיתה הוא מזדהה, או פשוט עושה מה שכולם עושים. ניסוי וטעייה הוא הסגנון החדש של הורות. אבל מה קרה לחוויה של אלפי דורות של הורים? חברות באו והלכו, ציביליזציות הגיעו לשיא ושקעו תחת גלי הזמן. ועדיין, כל פוליטיקאי היום מנסה לבנות חברה מאפס, עם רפורמות ומהפכות חדשות שיחזיקו מעמד בדיוק עד שיגיע הפוליטיקאי הבא עם הרפורמות שלו. קִדמה ושינוי הם סגנון המנהיגות החדש, שכן חברות העבר מוצגות לעתים קרובות כשמרניות, פרימיטיביות, אוטוקרטיות ובורות. ועדיין, אלו הן הציביליזציות שהשאירו לנו את הפירמידות ואת סטונהנג', את הרפובליקה של אפלטון ואת קובץ החוקים הרומי, ואפילו את המילים בהן אנו משתמשים. היכן הניסיון של אלפי המנהיגים, הפוליטיקאים והחכמים שהובילו את החברות האנושיות שלנו משחר האנושות? כל אמן מרגיש היום צורך להמציא מחדש את החוקים והמשמעות של האמנות. מקוריות וחדשנות הפכו לסגנון האמנות החדש. ומה יוצא לנו מזה? מַשְתֵנוֹת מצוירות, חפצי מתכת מעוותים, רעשים מכניים בלתי מזוהים. ועם זאת, אנשים עדיין מתפעלים מדוד של מיכאלאנג'לו, מפסלי פרעה של לוקסור ומהפרתנון היווני, מאות ואלפי שנים לאחר יצירתם. היכן תהיה האסלה של דושאן או יצירות המופת לכאורה של ג'קסון פולוק בעוד כמה מאות שנים מהיום? איפה נמצא ניסיונם של אלפי האמנים והגאונים שהעבירו את אב הטיפוס של היופי מדור לדור? כשנוסעים ממקום אחד למשנהו, שימושי מאוד להחזיק מפה המתוכננת על ידי אנשים שבעבר כבר חצו את אותו מסלול. אין זה אומר שאנשי העבר ידעו הכול, ושעלינו לדבוק בצורות הישנות ללא קשר לתועלת שבהן או לרלבנטיות שלהן. אבל אל לנו גם לזרוק את כל מה שהעבר טומן בחובו, רק כדי לעשות את הדברים בדרך שלנו. ההרפתקנים תמיד ימצאו דרכים לא ממופות שיש עוד לגלות. החיים עוסקים באיזון. גם לחדשנות בכל מחיר וגם לשימור בכל מחיר אין ערך. בעזרת יכולת הבחנה אינטליגנטית נוכל לחלץ את המועיל והחכם מהעבר, ולהפוך אותו לחלק מההווה והעתיד שלנו, כי מה שחכם הוא תמיד חכם. המסורת היא כמו שכבות הפירמידה של הציביליזציה האנושית, שנבנו בלבנים של ניסיון; חכם יהיה להשתמש בה כבסיס לשכבות החדשות שמוטל על הדור שלנו לבנות. אחרת, אנו לא רק מזלזלים במאמצים שעשו אלה שבאו לפנינו, אלא גם לא נשאיר שום דבר עבור מי שיבואו אחרינו. גלעד זומר (מנהל אקרופוליס החדשה בארה״ב התיכונה)

מאמר על הזמני, הנצחי והבחירה שלנו בהבנת השאלה ״מהו האדם״. הזמן מתקדם בכיוון אחד בלבד, מהעבר אל ההווה. הוא זורם בקצב שנקבע מראש, ואנו יכולים למדוד אותו בשניות, דקות, חודשים, שנים, מאות, מילניומים… וגם בפרקי זמן גדולים יותר כפי שנראה בציביליזציות עתיקות, כגון ״השנה ה-X הגדולה״ (עידן) במערב אשר אורכה מעט יותר מ-24,000 שנים או מושג ה״יוגה״ בהודו העתיקה שארוך אפילו יותר. לנו אין שליטה על קצב הזמן. בין אם הזמן משנה את קצבו, ושניה הנמדדת היום אינה שניה שנמדדה בעבר הרחוק, או איננה השנייה שתימדד בעתיד, אין לנו אפשרות לקלוט שינויים כאלו, כי אין בידינו נקודת יחוס מחוץ לזמן. חיינו מתקיימים בתוך ה״זרם״ של הזמן. לפיכך, מרגע הולדתנו, אנו מתחילים תהליך ש להתקדמות לכיוון המוות שאי אפשר לעצרו. בטיבט אומרים כי המטרה העליונה אותה ניתן להשיג בחייו של אדם הינה לדעת כיצד למות. ב״בהגוודגיתא״1, אחד המיתוסים המפורסמים בהינדואיזם, כתוב ש״כל מה שנולד ימות, רק מה שאינו נולד, יישאר לנצח״. במבט ראשון, נראה כי עלינו לחיות חיים בהתפתחות קווית – מהלידה ועד המוות. אך יש משהו מעבר לזה… כפי שמוצאים בתרבויות המסורתיות, אשר הביאו לנו את הבהגוודגיתא ואת ספר הדיאלוגים המפורסם של אפלטון2, בו הוא מדבר על נצחיות הנשמה. להלן נבחן שני מושגים אלו. נצחיות הנשמה במושג זה הכוונה היא שחלק מאיתנו, הנשמה, הינו נצחי, משמע לא נולד ולא ימות. כפי שברור לנו שגופינו הפיזיים נולדים ומתים, כך גם ברור שלא ניתן לחבר את הנשמה לעצם פיזי זה או אחר. אך היכן נגמר המימד ה״פיזי״ של היקום? האם הוא מכיל את האנרגיה שלנו? האם התחושות שלנו, הרגשות שלנו היום ״פיזיים״ או ״רוחניים״? והיכן נמקם את האינטלקט שלנו, הרעיונות שאנחנו מעלים ושולחים? אפלטון מיקם את כל אלו במימד ה״מוחשי״ של היקום, מימד בו דברים חולפים, דברים חיים ומתים, לעומת המימד המופשט אשר הינו המישור הטבעי לביטויים של אבי טיפוס נצחיים. חלוקה זו מאפיינת בדרך כלל את תרבויות המזרח, למרות השימוש במושגים שונים. על פי תרבויות אלו האינטלקט ה-KAMA MANAS בסנסקריט (שמשמעו המנטל של התשוקות, דהיינו, הצד המנטלי של האנרגיה הרגשית, התשוקות, המנטל המושפע מהרגשות) אינו חלק מהנשמה הנצחית וכמותו גם הרגשות, האנרגיה הביולוגית שנמצאת מסביבנו ומחייה את גופינו הפיזיים. כל אלו נולדים ומתים, אך הם אינם הנשמה. ובכן – מהי הנשמה? היא מוגדרת כאותו חלק מאיתנו שלא נולד, שתמיד היה, ואשר מתחבר לגופינו הזמני המתבטא במישורי הקיום השונים: הגוף הפיזי, האנרגטי, הרגשי והמנטלי. הסתכלות זו תופסת את האדם כ״ישות מורכבת״, זמני ונצחי גם יחד, שילוב ״רוחני״ ו״חומרי״ כאחד. רובנו אינו נמצא בהכרה לנוכחות של הנשמה בתוכנו, ועל כן אין לנו אפשרות אחרת אלא להזדהות עם החלק הזמני שבנו, אותו החלק שנולד ושימות. כל עוד הנשמה נשארת מושג אינטלקטואלי, או רגע בלתי מוגדר, הזהות האמיתית שלנו נותרת סמויה, ואיננו יכולים להיות בהכרה לגבי הנצחיות שבתוכנו. לאלו העוברים תהליך של התפתחות ההכרה, והמסוגלים ״לחוות״ את נשמתם, ניתנת האפשרות לבחור: להזדהות עם החלק הנצחי שבהם, או להיכנס למוות הבלתי נמנע. כשאנו מתאחדים עם הנשמה שלנו, החלק החומרי שבנו מקבל מעין אופי של בגד שאנחנו לובשים בבוקר ופושטים בערב. עם או בלי הבגדים, אנחנו ממשיכים להיות ולחיות. גם אובדן הבגדים לא משפיע על מהותנו: כמו שאנו יכולים להחליף בגדים, כך אנו יכולים להחליף את גופנו – וזו בעצם תמצית תורת ״גלגול הנשמות״. במטרה להבין זאת היטב, עלינו לבחון את מושג הזמן. מחזורים בטבע הזמן אינו לינארי כפי שהוא נתפס בידי רובנו. אפילו אם זה נכון שהזמן לא חוזר על עצמו, ושהעבר אינו קופץ ומתערבב בהווה, הרי שזמן זורם במחזורים. למשל, בשנה אחת תתקיימנה תמיד אותן העונות על מאפייניהן הדומים. האביב עם אנרגיית החיים השופעת שלו המשפיעה על כולנו: צמחים, בעלי חיים ובני אדם, ואולי אף יותר מאלו, כאלה שאינם גלויים לנו, כולם מושפעים מהאביב. העצים גדלים ומצמיחים שוב עלים ופרחים; בעלי החיים ובני האדם רגישים יותר לצורך הפיזי והנפשי באהבה; זו אנרגיה במתפרצת מתוכנו החוצה. הקיץ הינו שיאה של אותה האנרגיה.למעשה, לפי המסורת המערבית העתיקה של החניכות – האביב והקיץ קשורים ל״מיסתורין הקטנים״ מפני שהם מאפשרים לנו לגלות את חוקי הטבע וביטוייהם. במשך שישה חודשים אלו, אנרגיית החיים זורמת מהעולם הבלתי נראה לעולם הנראה, בדיוק כפי שהזרע מוצא את דרכו מתחת לאדמה אל האוויר הפתוח. ומן הצד השני, סתיו וחורף קשורים למוות ול״מיסתורין הגדולים״, שמטרתם אינה עוד להיות בהכרה לחוקי הטבע, אלא לא לאבד את ההכרה לאחר ה״מוות״ הסמלי של החוקים, כאשר הכל, כביכול, מת. בחורף העצים מאבדים את עליהם, חלק מבעלי החיים ישנים שנת חורף במחילותיהם, ולבני האדם נטייה גדולה יותר להתכנס פנימה לתוך עצמם ובבתיהם, ולחוות פעולות מופנמות יותר, יחסית לקיץ, למשל לימודים פילוסופיים. שנה אחרי שנה, זרימת האנרגיה הזו חוזרת על עצמה. כל אביב יביא להתעוררות הטבע, כל סתיו יכריז על מותו הזמני במישור הנראה של המציאות. מחזוריות הזמן מתקיימת בכל ביטוייו: ממחזור השאיפה-נשיפה ועד למחזור הלידה-מוות שנקרא ״גלגול נשמות״. למעשה, תהליך גלגול הנשמות אינו אלא המחזור הטבעי של הנשמה, אשר ״מתהווה״ באביב שלה, בעולם הנראה, מתקשרת לגוף חדש ואישיות חדשה (מהרמה פיזית ועד לאינטלקטואלית) ומאוחר יותר, בחורף שלה, עוזבת את הגוף וחוזרת לעולם הבלתי נראה. מי אנחנו ניתן להגדיר את הנשמה הנצחית והמחזוריות של הזמן, אבל השאלה נשארת תמיד – האם אנחנו הנשמה שלנו או גופנו? האם אנחנו נצחיים או זמניים? האם נולדנו בחיים האלה, או אולי אנחנו מבוגרים הרבה יותר מהאישיות שלנו? לדעתי התשובה תהיה שונה לגבי כל אחד מאיתנו, על כל אדם לבחור את דרכו. בהתחלה, לפחות בגלגולים הראשונים, נוכחות הנשמה אינה מורגשת באופן ברור, והאינטלקט נתפס כאמצעי הגבוה ביותר להבנה. אדם כזה יגדיר את עצמו, בדרך כלל, כמכלול של גוף, אנרגיה, רגשות ואינטלקט. כל הווייתו זמנית ומושפעת מחוק הלידה והמוות. לאדם כזה נצחיות אינה אלא פרי דמיונו או מושג פילוסופי, מכיוון שאין בחוויותיו מרכיבים נצחיים בתוכו. אבל ככל שעובר הזמן, הוגלגולים חולפים, משהו בתוכנו ״זוכר״ ואין זהו זכרון הגלגולים הקודמים, המועלה להכרה באמצעות טכניקות שונות, אשר מהוות סימן לסקרנות יותר מיטוי לרוחניות אמיתית, ועל כן אינן מומלצות. אלא זכרון זה הוא מעין ״נוסטלגיה״. נוסטלגיה לנצחיות. למשהו אחר, שהוא מואר יותר, צודק יותר, עתיק יותר ואולי אמיתי יותר מהמציאות הזמנית שלנו. כאשר זה קורה, האדם הנו כמו לוחם העומד בין שני צבאות, ועליו להחליט במי להילחם. האם יהיה כאדם ״זמני״ אשר אולי מאמין שיש לו נשמה נצחית, או כנשמה אשר התהוותה בכדור הארץ בתוך אישיות זמנית? בשני המקרים על האדם לפעול באינטליגנציה בתוך היום יום, ולהגן על האישיות שלו: להאכיל נכון את גופו הפיזי, לספק רגשות איכותיים לגופו הרגשי ורעיונות טובים לאינטלקט שלו. יהיה עליו ללמוד לנהוג באחריות, באתיקה וביושר בחברה אנושית ובתוך הכרתו האישית. אבל המטרה הסופית אינה דומה, משום שמטרת הנשמה אינה יכולה להיות זהה למטרת האישיות. האחת היא נצחית, והשניה – זמנית. לאדם שמזדהה עם האישיות שלו, הזמן תמיד עובר מהר מדי. אדם כזה ינסה תמיד להשיג בחיים אלו את מטרתו הסופית, מכיוון שבמציאות שלו יש לו זמן מוגבל, והזדקנות משמעה קללה. אדם כזה ינסה ״להישאר צעיר״ בכל מחיר, והבריאות הפיזית תעמוד בראש סדר עדיפויותיו, לפני בריאות הרוחנית. המוות יראה לו כמו הסוף של הכל. לעומת זאת, האדם אשר יזדהה עם נשמתו, עבורו הנצח יהפוך למציאות. בבית הספר של פיתגורס ביוון העתיקה, החניכים נשאלו אם יש להם נשמה. התשובה היתה ״לא״ – מפני שלפיתגוריאנים האדם הינו נשמתו, ולפיכך לא יתכן ש״יש לו״ נשמה. יש לו גוף, ולא נשמה. לאדם כזה יש את הנצח. הוא יודע שגופו הפיזי מוגבל וימות, כמו כל שאר הדברים המוחשיים, וכמו רגשותיו ומחשבותיו. אבל כפי שנאמר, עובדה זו לא תשפיע עליו יותר מאשר הסרת הבגדים שלבש במהלך היום לקראת שנת הלילה ובחירת בגדים חדשים למחרת. חיים מתוך הכרת הנצחיות הינם תנאי להשגת התפתחות רוחנית אמיתית, מכיוון שהמטרה שלנו הופכת למטרת נשמתנו והיא התפתחות ההכרה. כל זה לא רק כדי להבין, אלא כדי להשיג את ייעודנו כיחידים וכחלק מהאנושות והיקום כולו. הכרה שכזו בנצחיות הייתה הישגם העיקרי של כל בתי הספר העתיקים לפילוסופיה בסגנון הקלאסי. בתי ספר אלו אפשרו לכל המחפשים באמת להיות בהכרה לנצח, להשיג אותו, ובכך ליצור קשר חדש עם הזמן – לחיות בתוכו מבלי לתת לו להובילם. גם הבחירה שלנו פשוטה – לבחור באין זמן או לבחור בנצח. שלכם, פייר פאולין, מייסד אקרופוליס החדשה בישראל

ברור שהפילוסופיה איננה רק עיסוק אינטלקטואלי. אך מה יכול פילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים שאינם בתחום היכולת שלו? לדברי רונן חלבי, המנהל של אקרופוליס החדשה בישראל, זה דורש את האומץ לעשות משהו אחרת. אני כותב שורות אלו בתחילתו של חודש מרץ 2022. העולם טרם התאושש מהתמודדות עם מגפת הקורונה (התמודדות שכוללת גם את השאלה, שאחדים מתעקשים להמשיך לשאול: ״האם בכלל יש מגיפה?״ ואני מזכיר זאת רק כדי להצביע על המורכבות של התמודדות זאת) והנה נפתחה באירופה מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. במקרה הזה, איש לא שואל האם אכן יש מלחמה, גם אם מכנים ומתארים אותה בצורה שונה במקומות שונים. מה שברור שוב, זה שיש סבל אנושי גדול ופגיעה בחפים מפשע. בזמנים כאלה ולא רק, עולות השאלות מה הקשר של הפילוסופיה לחיים? האם היא רלוונטית לשאלות הקיום הממשיות שלנו? האם לפילוסופיה יש מה לומר בסוגיות הבוערות של העולם? הפילוסופיה בדרך הקלאסית, הפילוסופיה שאנו באקרופוליס החדשה מבקשים לקדם בעולם, היא ללא ספק פילוסופיה יישומית, פילוסופיה לחיים. מכאן הכותרת שמלווה את המחזור המתחדש הזה של המחשבות הפילוסופיות שלי בשנים האחרונות. כלומר, מבחינתנו, ברור שהפילוסופיה אינה עיסוק אינטלקטואלי. למי שעוסק בה, הפילוסוף, אוהב החוכמה, יש אחריות לחיות כפילוסוף, בהתאמה למה שהוא חושב נכון וצודק ויפה בכל נסיבות החיים. הפילוסוף לא רוצה ולא יכול להתנתק מן העולם. אבל הוא גם באופן עקרוני לא מוכן לקבלו כפי שהוא, הפילוסוף רוצה, ללא לאות, לשפרו. מדוע? משום שלב העבודה הפילוסופית כרוך בהבחנה שהאדם רחוק ממימוש הפוטנציאל שלו, הוא חי חיים חלקיים (בבודהיזם המקור של הסבל נמצא בבערות של האדם) ולכך יש השלכות, עליו ועל העולם. נדמה שבימים בהם אנו חיים, ההשלכות הללו הולכות והופכות ברורות יותר, לצד אולי קליטה הולכת וגדלה של הפוטנציאל האנושי לעשות אחרת. מהן השלכות אלו? במבט מאוד כללי, הן קשורות למשבר אקולוגי עצום ומורכב שאנו בעיצומו, הן קשורות לחוסר היכולת שלנו לחלק את המשאבים שיש לנו על פני כדור הארץ בצורה צודקת, כך למשל במלחמה במגיפה, לא הצלחנו ברמת הניהול העולמי וכל מדינה עבדה עם הכוחות שלה פחות או יותר. ההשלכות מתבטאות גם בחוסר יכולת שלנו לחיות בשלום ובכל רגע נתון, מתגלגלים סכסוכים עקובים מדם שלעתים נדמה, שאין להם פתרון ובתוך כך אנו הולכים ומתחמשים בנשק בעל יכולת הרס עצום שעוד לא נראה על פני האדמה. (וכבר אמר מישהו, אקדח שמופיע במערכה הראשונה דינו להיות פעיל מתי שהוא…). המלחמה האחרונה המוזכרת רק מוסיפה המחשה ברורה וכואבת למצב. אם כן, מה יכול וצריך הפילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים ובמרבית המקרים נראה שאינם בכלל בתחומי היכולת שלו לפעול? ברגעים כאלה לא פעם מתגנבת המחשבה, שאולי נכון שהפילוסוף יניח לעולם, אולי כדאי שיתכנס לעצמו, לתוך הקהילות שהוא מקיים וינתק את הקשר, למה שאינו יכול לשנות כאן ועכשיו ואולי יחכה לימים טובים יותר. אבל לא! אין הפתעה במצב העקרוני הזה, שבו נמצא הפילוסוף. זהו מצב מובנה וההתמודדות עמו, כלולה בלב העבודה הפילוסופית שלו. תפקידו של הפילוסוף לראות את האירועים מעבר לרמה הראשונית הנראית שלהם, מעבר למה שנראה היום במה שמכונה פוליטיקה ולשאול עצמו מה התפקיד והאחריות שלו במצב זה. מטרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית לא הייתה אף פעם להושיע באופן אישי את המתרגלים שלה והיא תמיד ביקשה להיות חלק מהשפעה מיטיבה על העולם. במובן זה בשאלה האם להיות או לא להיות בעולם, כאמור התשובה היא חד משמעית. אבל איך להיות בעולם? מעבר לכל מה שפילוסוף באשר הוא, צריך לעשות כפי שהוא מחליט בתחומי האחריות שלו והקארמה האינדיבידואלית שלו, זה אומר למשל, שאולי יש פילוסופים כעת שמנסים להגן על הבית שלהם באוקראינה או במקומות אחרים בעולם, יש לו עבודה עקרונית, שמשותפת לכל הפילוסופים באשר הם. העבודה העקרונית הזאת קשורה למסע המתמשך שלו לעבוד עם כל נסיבות חיו ולהצליח לפעול באופן אנושי רחב ככל שהוא יכול. הפילוסוף מבקש להתעלות מעל האינסטינקטים החייתים, שמצויים בכל אחד מאתנו ורוצה להגיב לאירועי חייו אחרת. הוא מבקש להיות דוגמה לאנושיות אוניברסלית יותר, שמוקד ההזדהות שלה הוא מעבר להבדלים שקיימים ביננו, הבדלים של דת, גזע, מין ועוד. הפילוסוף מבקש לפעול עם יותר הכלה, חמלה ואהבה מתוך ראייה וקליטה של האחדות במציאות מעבר להבדלים השטחיים ״הנראים״. זאת משימה לא קלה כעת, בעולם שהוא יותר מפורד ומתגושש בינו ובין עצמו מאשר מחובר באחדות המכירה את הלב האנושי האחד. במובן הזה המשימה של הפילוסוף, כפי שהייתה תמיד, להיות בעולם אבל לא להסכים ללכת אחר זרמיו המרכזיים בכל מחיר ובאופן אוטומטי. יכול להיות, שאחדים מכם ישאלו כמה אפקטיבית העבודה הפילוסופית הזאת, העבודה של לקיחת האחריות האינדיבידואלית על מצבו של העולם. זאת שאלה לגיטימית. התפיסה הבסיסית של עבודה זו, רואה קשר בלתי ניתן לפרוק בין מצבו של היחיד, בין יכולתו להכיר עצמו ולסדר עצמו את המורכבות שלו, הפיזי הנפשי והרוחני שהוא ובין היכולת של בני אדם לחיות בהרמוניה צודקת בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם והטבע, שאנו חלק בלתי נפרד ממנו. אפלטון בספרו הפוליטאה עוסק בקשר הזה שבין הצדק של היחיד ובין הצדק הקולקטיבי של המדינה והוא לא היחיד שעושה זאת. בכל מקרה, ברור לנוכח האירועים ההולכים ומצטברים לנגד עיננו בעולם, שאנו עושים משהו לא מספיק טוב ושהגיע הזמן להעז לעשות אחרת, או כפי שאלברט איינשטיין אמר, לא ניתן לפתור את הבעיות באותו האופן שיצרנו אותן. להיות פילוסוף היום בעולם שלנו, דורש העזה לעשות אחרת. לעשות אחרת בחיים האינטימיים שלנו כדי להיות מסוגלים להשפיע באמת השפעה שתוכל לעמוד בלחץ הנסיבות והזמן. לסיום דברי אני מצרף הודעה רשמית של אקרופוליס החדשה בעולם לנוכח המשבר החדש שהופיע וממשיך להתעצב לנגד עיננו. מסר מהארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה בשם אלפי שותפי הארגון הפזורים ביותר מחמישים מדינות בחמשת היבשות, הארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה מבקש להביע את תמיכתו ואת הסולידריות שלו עם הסבל שעובר על העם האוקראיני. הארגון דוחה כל שימוש בנשק ומבקש לקדם פתרון קונפליקטים בדרכי שלום. “העקרונות שלנו לטובת קידום האחדות בין בני האדם והעמים, מעבר להבדלים הנובעים מאמונות, תרבויות ושיטות פוליטיות, תקפים כעת יותר מתמיד", הצהיר הנשיא הבינלאומי קרלוס אדלנטדו. הוא הדגיש את המחויבות של אקרופוליס החדשה לאחד את המאמצים של שותפיה, במטרה לתמוך ולסייע לאלו שסובלים מהשלכות המלחמה שפרצה בין מדינות שכנות, ובמיוחד לאזרחים חסרי הגנה. במובן זה, המתנדבים של אקרופוליס החדשה, מהסניפים שלהם בכל העולם, משתפים פעולה עם ארגונים הומניטריים אחדים על מנת להקל במידת האפשר על המצב הקשה שמשפיע על אלפים רבים של פליטים, ברובם ילדים קטנים או אנשים מבוגרים. כפי שהצהיר המזכיר הכללי של האו"ם: ״האנשים התמימים הם אלה המשלמים את המחיר הגבוה ביותר במלחמות". אקרופוליס החדשה מקווה שהקונפליקט הזה ייפתר כמה שיותר מהר ושואפת שהשלום ישוב בהקדם האפשרי. כמו תמיד, נכון לראות שהתקווה היא אלמנט חשוב בחייו של אדם ושהמקור שלה הוא ביכולת של תפיסה, פשר וחוקיות רחבה וכוללת, שקיימת ועוד תצליח להיות מבוטאת בעולם שלנו. אבל פילוסופים אינם יכולים רק לחכות ליום הזה שיגיע. הפילוסוף צריך לפעול כעת בעולם, בכל מעגלי חייו כדי להיות מה שהוא מבקש שיהיה בעולם בבוא העת. מבט פילוסופי על העולם חושף את הסדר שקיים: אירועים שהם השלכות של הזהות של האדם באשר הוא, ביטוי של סדר העדיפות שלו הממשי בחיים ולמוכנות שלו לעשות אחרת. יש סדר, כבר קיים סדר, אבל אנו רוצים לשפרו לארגנו באופן משמעותי יותר בכיוון של טוב, וצדק ויופי ואמת. נעשה זאת בעולם, בעולם הזה, עכשיו, בתוך הנסיבות הקיימות ושעוד תגענה משום שזהו המסע הפילוסופי וכך היה מאז ומעולם. ואתם? היכן רוצים אתם להיות ממוקמים בדפי ההיסטוריה שנכתבת כעת? שלכם, רונן חלבי מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

מחשבות ותובנות בעקבות שיח עם ד״ר צילה זן-בר צור אודות אחווה, עזרה הדדית וכוחה של קהילה לרפא, לאהוב ולהיות שם עבורנו ברגעים המכוננים של החיים. לא לנשים בלבד. כשהייתי בהיריון הראשון הרגשתי שאני על גג העולם. חיים חדשים החלו לנבוט בתוכי ואני למדתי על כל אחד משלבי ההתפתחות של העוברית, ואפילו כתבתי לה יומן שתקרא כשהיא תהיה בהריון עם הילד הראשון שלה, כמו התחלה של מסורת העוברת מאם לבתה. הרגשתי שאני עוברת תהליך משמעותי, אך לא ממש היה לי עם מי לחלוק אותו. שתי הסבתות שלי כבר לא היו בחיים, אחותי היתה עסוקה עד מעל הראש בטיפול בילדים קטנים ואמי לא ממש שיתפה בתהליכים שעברו עליה. אז כתבתי, ושיתפתי את הבת שתהיה לי… לאחר הלידה חזרתי הביתה עם בעלי והתינוקת החדשה שלנו. הייתי אישה עצמאית, סמכתי על עצמי שאסתדר, וגם רציתי לחוות את חלום חיי המשפחה הצעירה. מהר מאד הבנתי שאפשר לקרוא, ללמוד ולתכנן דברים משמעותיים, אבל ברגע האמת הם מתבררים כאחרים. את הדברים המשמעותיים אנחנו חווים ולומדים מהחיים. לא ממש עיכלתי את הרעיון שאני אימא, שיש לי ילדה ושזה לכל החיים. לא ממש הבנתי מה זה אומר, או למה אני בוכה? ולמה היא בוכה? ואיך זה שאני לא יודעת מה לעשות כדי שהיא תפסיק, ואני כל הזמן עייפה… מהר מאד את תחושת הביטחון והוודאות שהיתה לי עד אז בחיים, החליפה תחושת חוסר אונים; את תחושת הבטן המלאה, החליפה תחושה של ריקות וערגה לחיים שהיו בתוכה… לא הספקתי לעשות שום דבר ובכל פעם שהתיישבתי לאכול, היא היתה בוכה. כבר לא רציתי לאכול. הקילוגרמים נשרו מגופי ומהר מאד משקלי ירד מתחת למשקל שהיה לפני ההיריון. אלו לא היו החיים שתכננתי או דמיינתי לעצמי, ובטח לא אלה שהכרתי לפני כן. כלפי חוץ, הכל היה בסדר. בפנים היה לי קשה, אבל לא יכולתי להתלונן, כי מה זה בעצם היה אומר עלי כאישה? כאימא? הזיכרון הזה עלה בתוכי כששוחחתי עם ד"ר צילה זן-בר צור, חוקרת ומלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מרצה על תרבויות שבטיות על דרך המשי ומנחה טקסים במעברי החיים. פגשנו אותה כדי לשוחח על תפיסת הנשיות והביטויים הפולקלוריים שלה אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל, נושא הדוקטורט שלה. ד"ר זן-בר צור שיתפה בחוויית החזרה שלה הביתה לאחר הלידה הראשונה: "נשמעה דפיקה בדלת והנה זו סבתא שלי שבאה אלי הביתה עם שני סלים גדולים ואמרה שהיא באה להיות איתי במשך ארבעים יום. אמרתי לה לא, לא, סבתא, יום אחד מספיק, והיא הסתכלה עלי במין חמלה כזאת ואמרה שהיא לא צריכה שאני אארח אותה ואטפל בה, אלא שהיא באה לטפל בי. מאוחר יותר הבנתי שבעולם שממנו היא באה ארבעים יום לאחר הלידה האישה לא היתה לבד. אחת היתה שומרת עליה, אחרת מטפלת בתינוק ומביאה לה אותו להנקה. היתה מי שמבשלת לה אוכל מזין, זו שעושה לה עיסויים בשמנים, וגם מי שמעודדת את רוחה…". היום אני חושבת לעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז. הנשים הללו אולי לא למדו או קראו בספרים, אבל נדמה שהן ידעו בדיוק מה יולדת צריכה. ד"ר זן-בר צור, ילידת ישראל, גדלה אמנם בבית סבתה, שם חוותה את הפולקלור הנשי של יהודיות יוצאות אפגניסטן, אך דווקא חוויות ההורות הראשוניות שלה הולידו בתוכה את הרצון לחקור את אותם מקורות נשיים. היא מתארת את החיים הקשים של הנשים אותן ראיינה: "הן חיו בחברה פטריארכלית שמרנית בה האישה לא התחתנה מתוך בחירה, אלא מתוך שידוך שהיה מעין עסקה, והיא היתה צריכה לשרת את חמותה, את בעלה, את חמה וילדיה… מעמדן השתנה רק אחרי גיל המעבר, שאז הן יכלו לכהן במלאכות הנפש והרוח, בתפקידים כמו: יועצת, פותרת חלומות, מרפאה, רוקחת, מיילדת, מקוננת ומיילדת את הנשמה. בשלב הזה הן יצרו קואליציות נשיות, ובין היתר גם ניהלו את הטקסים הנשיים, כמו "טקס הנזיד הלבן" לאישה בגיל המעבר, ה"טוצ'יאק" שהיה מעגל נשים שבטי שאיפשר לנשים לדבר בצורה פתוחה וכנה… עבור נשים אלה המטבח לא נועד רק כדי לבשל אוכל, אלא גם רעיונות, והוא שימש כמרחב להזנה רוחנית ולריפוי מקומות פצועים. המטבח, החמאם והמקווה היו המרחבים הטרנספורמטיביים". כדי להמחיש זאת, משתפת זן-בר צור בסיפור מכונן מחיי סבתה. "בעבר משפחות חיו בחצר המשותפת, וקיר המטבח בחצר נקרא 'הקיר הנשי', עליו יכלה האישה להביע את עצמה באמצעות סמלים. לאחר 16 שנות נישואין במהלכם לא הצליחה סבתי להתעבר, היא תלתה את נפת הקמח שלה על הקיר כדי לומר שהיא סיימה את תפקידה ושסבא יכול לקחת לו אישה אחרת. אם גבר היה מוריד את הנפה וקונה חדשה, זה היה אומר שהוא הולך להביא אישה חדשה. אם הוא הוריד אותה אך לא קנה חדשה, הוא ביקש גישור, יש על מה לדבר… סבא שלי הוריד את הנפה ואת שק הקמח של סבתא, ניפה קמח, לש בצק ואפה ממנו לחם, מעשה מאד לא שגרתי לגבר בחצר. בכך הוא אמר: 'אני מאמין שהרחם שלך יתמלא ויצור חי ייאפה שם'. אמא שלו תלתה על הקיר ערסל בו פירות מיובשים, ובכך אמרה לכולם שהיא מאמינה שכלתה שתביא פירות מתוקים. סבתא בכתה מאד, בכי שאגרה בתוכה שנים ארוכות. לאחר זמן מה היא ילדה את ילדתה הבכורה, ואחר כך את אבי. לאורך שנים, בט"ו בשבט היא היתה מכינה ערסל ובו פירות מיובשים, לזכר אותה מחווה שעשתה עבורה חמותה". לכאורה, החיים שלנו במאה ה-21 רחוקים מאוד מחייהן של אותן יהודיות יוצאות אפגניסטן. אנחנו חופשיות לבחור את חיינו – לרכוש השכלה, להרוויח כסף ולהיות עצמאיות מבחינה כלכלית, לבחור האם להתחתן ועם מי, האם להביא ילד לעולם, עם מי ומתי, לממש את עצמנו בקריירה ועוד. למרות זאת, אם נודה באמת, בצמתי חיים משמעותיות וברגעים של משבר וקושי, מרביתנו לבד. לעתים אנו מאמינות שהקושי הוא רק אצלנו ושומרות אותו בין ארבעת קירות ביתנו. התרחקנו מהאימהות והסבתות שלנו, כי נדמה לנו שאין הן יכולות להבין את עולמנו ולכן גם לא להיות שם עבורנו. היום, לא רק שאין לנו מטבח משותף או טקסים, כל אישה חיה את חייה לבדה. החיים שלנו הם פער מתמיד בין הצרכים הרגשיים שלנו למציאות אינדיבידואלית אינטנסיבית בודדה. מחקרה של ד"ר זן-בר צור שופך אור על החשיבות בשיתוף הנשי, המפגיש כל אחת מאתנו עם סיפור שהיא יכולה למצוא בתוכה, עם געגוע לשבטיות נשית עתיקה, לחיבור הבין-דורי… כל אלה מאפשרים לנו להעיר בתוכנו את הדברים שלא תמיד יש להם מילים, לרכך בתוכנו את המעברים והמשברים, לאפשר ריפוי. חוויית הקושי שלי לאחר הלידה הראשונה נחקקה בתוכי וליוותה אותי במשך שנים. הבנתי שהזמן שבו ערסלתי את בתי היה הזמן שבו הייתי הכי זקוקה לערסול בעצמי, לעטיפה אוהבת ודואגת שתאפשר לי לרגע להיות מונחת ולנשום בתקופת המעבר הזאת. לאחר מספר שנים בחרתי להתנדב בארגון "אם לאם", במסגרתו אימהות ותיקות מלוות נשים אחרי לידה. רציתי להיות עבור אישה אחרת מה שהיה כה חסר עבורי באותם ימים. כולנו עוברות חוויות די דומות במסע החיים, ורב המשותף בינינו מאשר המבחין ומבדיל. לכן, חשוב שנזכור שכל אחת יכולה להיות כתף בעבור מישהי, ובאותו הזמן גם לקבל כתף ממישהי אחרת. היא לא חייבת להיות מהמשפחה הביולוגית שלנו, זו יכולה להיות כל אישה שאנו פוגשות בדרך: השכנה, החברה, או אפילו זו שהכרנו באופן אקראי בתור בסופרמרקט. אנחנו יכולות גם ליצור בעצמנו את המעגלים הנשיים התומכים שלנו, את המקומות המיוחדים שמאפשרים לנו ביטוי, בהם אנו יכולות להיות עטופות ולקבל עזרה, וגם להיות שם בעבור אחרות. זה חשוב ומשמעותי לנו כנשים אינדיבידואליות, אך חשוב עוד יותר בעצם היותנו שייכות למשפחה גדולה יותר, משפחת בני האדם, בה לנו כנשים ישנה אחריות גדולה יותר – כשאנחנו מרפאות את עצמנו, לא רק שאנחנו מאפשרות לעצמנו להיות מי שאנחנו, אלא אנו גם מעבירות את הריפוי הזה לילדינו, לבני משפחותינו, לקהילות ולחברות בהן אנו חיים… לאנושות כולה! * הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם

העולם שסביבנו משתנה ללא הרף. הצעירים בני דורנו מתמודדים עם אתגרים שעליהם לא חלמו אפילו בני הדורות הקודמים. כמו בכל עתות סכנה, כדי להתמודד עם אתגרים אדם חייב לשמור על יציבות ועמידות ולהיות בעל שליטה פנימית ראויה. דרכו של לוחם השלום היא דרך עתיקה של יישום לימודי החוכמה. רק כך ניתן להתמודד עם אתגרי החיים המודרניים. לשם כך על האדם ללמוד להאמין בעצמו, כדי שיוכל לעבור את כל אחד מהשלבים של הדרך הפנימית של הפוטנציאל הטמון בו. זו הדרך היחידה לגלות את החופש ואת ייעודנו האישי. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה. הספר קיים בפורמט דיגיטלי –  לחץ.י לרכישה דרך  באתר עברית

ספר זה מתאר את תהליך הדעיכה של הציביליזציה המערבית; דעיכה מוסרית, אינטלקטואלית ורוחנית. אף כי אין ביכולתנו למנוע זאת, הספר אינו מציג נבואת זעם, אלא משרטט תהליך טבעי ואת האפשרות להגיע אל פריחה תרבותית מחודשת. תהליך עלייתן ודעיכתן של תרבויות הינו מחזורי, ויחד עם זאת, הלידה מחדש של תרבות ושגשוגה לא יתרחשו ללא מאמץ. הפילוסופיה היא סוללת המגן האנושית מפני אלימות וקיצוניות מכל סוג שהוא. נשקו של הפילוסוף הוא תודעה מתעוררת. הזרעים שנטמון היום בקפסולת הזמן יוכלו להוות בסיס להתחלה חדשה. מה נרצה לשגר אל העתיד כקריאה לעולם חדש וטוב יותר? לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

יותר מאשר העניין בצילום, ספר זה מקדם פילוסופיה, דרך עינית המצלמה. פייר פאולין הוא חסיד נאמן של הפילוסופיה במובן המעשי. הוא מלמד פילוסופיה ומשמש כצלם מזה יותר משלושים שנה. עבורו אלו אינן דרכים נפרדות, אלא ביטויים שונים של אותו חיפוש אחר החכמה, המבטאים את עצמם ביופי ובאסתטיקה. עבור הפילוסוף האמיתי, הלימוד על החיים אינו מתקיים רק בכיתה. לאמיתו של דבר, החיים עצמם, על כל היבטיהם, הם בית הספר והמורה האמיתי. צילום מאפשר לכל אחד ללכוד רגע של מציאות ובו מהות של אמת. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

קובץ מאמרים פרי מחשבותיהם של פילוסופיים ישראלים צעירים – תלמידי "אקרופוליס החדשה" בישראל. המאמרים נכתבו מנקודת מבט פילוסופית ושופכים אור על מגוון נושאים. בכל מאמר הכותב בוחן שאלה אשר העסיקה ומעסיקה את האדם מאז ומעולם, מתוך כוונה להביא את התשובה הפילוסופית הרלוונטית לחיינו כיום, כאן ועכשיו. הטקסטים מציגים גישה רעננה מתוך חוויה אישית לנושאים שונים, ביניהם הבריאה, מהי האהבה, היחס לטבע, האמנות וההשראה, החינוך הנכון, כיצד לבטא גבורה, אתיקה ועוד. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

מסע מרתק אל מסתרי הריפוי; ממצרים העתיקה ועד למקדשי הרפואה ביוון, משבועת היפוקרטס ועד למדע הרפואה בן ימינו, מהמרידיאנים והצ'אקרות ועד למחקרים האחרונים ברפואה המערבית. ד"ר אלצינה חושף את סיפורם המפעים של מרפאים גדולים בהיסטוריה, כדוגמת הרמב"ם, פרצלזיוס, ואבן-סינא.  הספר כתוב בלשון בהירה, פשוטה ומלאת השראה, וכן מכיל ידע נדיר, מגוון ואינטגרטיבי, מנקודות הדיקור בגוף האנרגטי ועד לבלוטת האצטרובל ותפקודיה הלא מוכרים. חיבור עמוק זה מיועד לאנשי טיפול ורפואה ולכל אדם השואף להתקרב אל סודות אמנות הריפוי במישורי הגוף, הנפש והרוח, תוך זיקה לחכמה העתיקה ולמדע המודרני גם יחד.

האמן, החולם והלוחם הם אחד – האדם אשר באופנים שונים מבקש להתקרב אל האמת. האנושות שקועה במלחמות דת, לאום ואינטרסים כלכליים עקובות מדם; כל אחד רואה את הצדק דרך הפריזמה הצרה מאוד של הווייתו. אך אם בני האדם אינם יכולים להתחבר אל מהותם האנושית המשותפת דרך חיבור לרעיון הצדק – הם יכולים לעשות זאת דרך האמנות. תפקידה של האמנות לחולל שינוי. אם יוכלו בני האדם מכל העמים, מכל התרבויות, להבין כי הם מתרגשים מאותו יופי, מונעים ומופעלים מאותם סנטימנטים גבוהים שהאמנות יכולה לעורר אותם אליהם – הם יחזרו ויזכרו כי הם טיפה בתוך אוקיינוס, כי הם חלק מאחווה אנושית אחת. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

כוחו של סוקרטס היה בכך שהוא לימד את תורת החיים שאנו מכנים פילוסופיה ויישם אותה בחייו. תורה זו הייתה קיימת לפני סוקרטס ואחריו. זוהי פילוסופיה חיה ואנושית, המזמינה את האדם לגלות, שלב אחר שלב, את האושר, תוך כדי הפקת לקחים ממשברי הקיום. סוקרטס מזמין אותנו ללמוד את אמנות הדיאלוג הפנימי ולרכוש שליטה על חיינו על-ידי שיטת עבודה עצמית, הרלוונטית תמיד, אף שחלפו מאז 2,500 שנה. השלווה של סוקרטס, שאפשרה לו להיות חופשי נוכח הנסיבות, היא מקור השראה לכל אלה המחפשים דרך אל המהותי. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.