העולם שסביבנו משתנה ללא הרף. הצעירים בני דורנו מתמודדים עם אתגרים שעליהם לא חלמו אפילו בני הדורות הקודמים. כמו בכל עתות סכנה, כדי להתמודד עם אתגרים אדם חייב לשמור על יציבות ועמידות ולהיות בעל שליטה פנימית ראויה. דרכו של לוחם השלום היא דרך עתיקה של יישום לימודי החוכמה. רק כך ניתן להתמודד עם אתגרי החיים המודרניים. לשם כך על האדם ללמוד להאמין בעצמו, כדי שיוכל לעבור את כל אחד מהשלבים של הדרך הפנימית של הפוטנציאל הטמון בו. זו הדרך היחידה לגלות את החופש ואת ייעודנו האישי. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה. הספר קיים בפורמט דיגיטלי –  לחץ.י לרכישה דרך  באתר עברית

ספר זה מתאר את תהליך הדעיכה של הציביליזציה המערבית; דעיכה מוסרית, אינטלקטואלית ורוחנית. אף כי אין ביכולתנו למנוע זאת, הספר אינו מציג נבואת זעם, אלא משרטט תהליך טבעי ואת האפשרות להגיע אל פריחה תרבותית מחודשת. תהליך עלייתן ודעיכתן של תרבויות הינו מחזורי, ויחד עם זאת, הלידה מחדש של תרבות ושגשוגה לא יתרחשו ללא מאמץ. הפילוסופיה היא סוללת המגן האנושית מפני אלימות וקיצוניות מכל סוג שהוא. נשקו של הפילוסוף הוא תודעה מתעוררת. הזרעים שנטמון היום בקפסולת הזמן יוכלו להוות בסיס להתחלה חדשה. מה נרצה לשגר אל העתיד כקריאה לעולם חדש וטוב יותר? לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

יותר מאשר העניין בצילום, ספר זה מקדם פילוסופיה, דרך עינית המצלמה. פייר פאולין הוא חסיד נאמן של הפילוסופיה במובן המעשי. הוא מלמד פילוסופיה ומשמש כצלם מזה יותר משלושים שנה. עבורו אלו אינן דרכים נפרדות, אלא ביטויים שונים של אותו חיפוש אחר החכמה, המבטאים את עצמם ביופי ובאסתטיקה. עבור הפילוסוף האמיתי, הלימוד על החיים אינו מתקיים רק בכיתה. לאמיתו של דבר, החיים עצמם, על כל היבטיהם, הם בית הספר והמורה האמיתי. צילום מאפשר לכל אחד ללכוד רגע של מציאות ובו מהות של אמת. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

קובץ מאמרים פרי מחשבותיהם של פילוסופיים ישראלים צעירים – תלמידי "אקרופוליס החדשה" בישראל. המאמרים נכתבו מנקודת מבט פילוסופית ושופכים אור על מגוון נושאים. בכל מאמר הכותב בוחן שאלה אשר העסיקה ומעסיקה את האדם מאז ומעולם, מתוך כוונה להביא את התשובה הפילוסופית הרלוונטית לחיינו כיום, כאן ועכשיו. הטקסטים מציגים גישה רעננה מתוך חוויה אישית לנושאים שונים, ביניהם הבריאה, מהי האהבה, היחס לטבע, האמנות וההשראה, החינוך הנכון, כיצד לבטא גבורה, אתיקה ועוד. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

מסע מרתק אל מסתרי הריפוי; ממצרים העתיקה ועד למקדשי הרפואה ביוון, משבועת היפוקרטס ועד למדע הרפואה בן ימינו, מהמרידיאנים והצ'אקרות ועד למחקרים האחרונים ברפואה המערבית. ד"ר אלצינה חושף את סיפורם המפעים של מרפאים גדולים בהיסטוריה, כדוגמת הרמב"ם, פרצלזיוס, ואבן-סינא.  הספר כתוב בלשון בהירה, פשוטה ומלאת השראה, וכן מכיל ידע נדיר, מגוון ואינטגרטיבי, מנקודות הדיקור בגוף האנרגטי ועד לבלוטת האצטרובל ותפקודיה הלא מוכרים. חיבור עמוק זה מיועד לאנשי טיפול ורפואה ולכל אדם השואף להתקרב אל סודות אמנות הריפוי במישורי הגוף, הנפש והרוח, תוך זיקה לחכמה העתיקה ולמדע המודרני גם יחד.

האמן, החולם והלוחם הם אחד – האדם אשר באופנים שונים מבקש להתקרב אל האמת. האנושות שקועה במלחמות דת, לאום ואינטרסים כלכליים עקובות מדם; כל אחד רואה את הצדק דרך הפריזמה הצרה מאוד של הווייתו. אך אם בני האדם אינם יכולים להתחבר אל מהותם האנושית המשותפת דרך חיבור לרעיון הצדק – הם יכולים לעשות זאת דרך האמנות. תפקידה של האמנות לחולל שינוי. אם יוכלו בני האדם מכל העמים, מכל התרבויות, להבין כי הם מתרגשים מאותו יופי, מונעים ומופעלים מאותם סנטימנטים גבוהים שהאמנות יכולה לעורר אותם אליהם – הם יחזרו ויזכרו כי הם טיפה בתוך אוקיינוס, כי הם חלק מאחווה אנושית אחת. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

כוחו של סוקרטס היה בכך שהוא לימד את תורת החיים שאנו מכנים פילוסופיה ויישם אותה בחייו. תורה זו הייתה קיימת לפני סוקרטס ואחריו. זוהי פילוסופיה חיה ואנושית, המזמינה את האדם לגלות, שלב אחר שלב, את האושר, תוך כדי הפקת לקחים ממשברי הקיום. סוקרטס מזמין אותנו ללמוד את אמנות הדיאלוג הפנימי ולרכוש שליטה על חיינו על-ידי שיטת עבודה עצמית, הרלוונטית תמיד, אף שחלפו מאז 2,500 שנה. השלווה של סוקרטס, שאפשרה לו להיות חופשי נוכח הנסיבות, היא מקור השראה לכל אלה המחפשים דרך אל המהותי. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

בספר זה כותב פייר פאולין על אותם דברים המהווים אבני יסוד בחיינו, אך אנו יודעים עליהם כה מעט. ספר זה מכיל שאלות הנוגעות לנושאים המשמעותיים ביותר בחייו של האדם: אהבה, אושר, ייעוד, חיים ומוות. התשובות מבוססות על חכמה עתיקה מתרבויות שונות, כמו בודהיזם, יהדות, הינדואיזם ויוון העתיקה. חכמה זו רלוונטית גם לחיינו כיום, כיוון שטבע האדם לא השתנה במרוצת השנים. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

ביוגרפיה ייחודית המבקשת להציג לקורא את דמותה החידתית של הלנה פטרובנה בלאווצקי, אשר תורתה עדיין אינה מוכרת די הצורך בעולם, אף על פי שחלפו למעלה ממאה שנה מיום מותה. חייה ויצירתה הספרותית מהווים מפתח לדוקטרינה סודית אשר היא ליקטה וערכה על גבי רבבות של כרכים, כמורה וכתלמידה, נוכח המגבלות והשאלות של המדע הנוכחי. לרכישה בסניפי אקרופוליס החדשה.

סיפור אמיתי על הילדה שהייתי, המגלה את הכוח הפנימי חברה טובה מספרת לי על ביתה בת ה-9 ששני בני כיתתה החזיקו את ידיה, בהפסקה, בשעה שבן שלישי הטיח בה כדורי בוץ.  לא מדובר במקום מסתור כלשהו, אלא לאור צהריים, בהפסקה, במסגרת המוסד החינוכי. איפה היו כולם? מה עלה בדעתם של הילדים האחרים שעמדו והסתכלו? זה מפחיד. משתק. ומזכיר לי לצערי חוויות מבית הספר היסודי. גם אני הייתי "ילדה טובה", עדינה ומחונכת שלא מבינה איך יכול בכלל להיות רוע כלשהו בעולם. למה שמישהו ירצה להרביץ או לבזות מישהו אחר סתם כך? וככל שלא הבנתי זאת כך הרביתי לחטוף: משיכות בצמה, הושטת רגל להכשלה וכדומה. לא כל הזמן, אבל כל פעם כזו נצרבת בלב כחותם של בושה. גם זה עניין מתמיה, למה בושה? מה כבר עשיתי? למה לא שאיפה לנקמה למשל? אולי מפני שלא היה בי את היצר הזה, נקמה לא התעוררה אף פעם. רק צער, עצב, בדידות. שנות בית הספר היסודי חלפו כך או אחרת ומרגע שנוסף כלב למשפחה שלנו, גבר הביטחון שיש סדר בעולם. יש אהבה אינסופית שאינה תלוייה בדבר. אני לא לבד בעולם. אך זו לא היתה נקודת ההיפוך. בקיץ של גיל 12 הגיעו לשכונה שני בנים, אחים, דודי וארז. הם עשו עלייה מקנדה, דיברו רק אנגלית ודהרו על אופני ספורט בשכונה. שניהם חביבים ומנומסים, בני תרבות אחרת. היו להם חגורות בקרטה והם התאמנו בכיף על רחבת הדשא מתחת לבית הורי. הייתי היחידה בשכונה שדיברה אנגלית שוטפת ומייד התחברתי אליהם ושימשתי דוברת ומתרגמת. התחושה היתה נפלאה. היתה לי יכולת ייחודית שהקנתה לי קרבה לשני ילדים שכולם נשאו עיניים אל אופני הספורט שלהם, ושלא חשבו לרגע מה אפשר לעשות כדי להציק למישהו. צפיתי מוקסמת באימונים היומיומיים שלהם, עד ששאלו אותי אם ארצה שיאמנו אותי. גיל 12 נשמע אולי כמו גיל נעורים, אך אני הייתי עדיין כמעט חסרת מודעות מגדרית, בחוויה שלי. טיפסתי על עצים, בניתי בתי עץ, ואימי לא פעם רטנה שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי עם כאלה סימנים כחולים ושריטות בברכיים. מה שלא הדאיג אותי כלל. אבל בכל זאת, לא חוויתי כלל קרבה פיזית כלשהי מילדים או "זרים". ועוד לתת למישהו לנסות להכשיל אותי או להניף אותי מעל הכתף? מרצוני החופשי? לא הגיוני ולא אפשרי. אבל דודי וארז לא ויתרו. בעדינות, במסירות, בתנועות איטיות מדגימות, נסכו בי ביטחון. למדתי לעוף באויר מעבר לכתף של "תוקף" ולנחות כמו שצריך, להתבצר על רגלי ולא ליפול לקרקע בהכשלה. זו היתה חוויה מדהימה של שייכות, קבלה ועוצמה. גיליתי את נוכחותי הפיזית, ואת כוחי. הפחד התכווץ לפינה אפילה ולא הפעיל אותי יותר. וזו עדיין לא היתה נקודת ההיפוך. כי ביטחון ומיומנות נרכשו, אך טרם הועמדו למבחן. בכתה ז ישבנו בשיעור. הילדה שישבה לפני היתה חזקה פיזית ונפשית וגם דורסת, כך לפחות חוויתי אותה. היא הסתובבה אלי באמצע השיעור, לקחה טוש חדש שלי בלי לבקש רשות, צבעה משהו בדף שלה ולא החזירה.  טופפתי באצבעי על גבה ולחשתי, תחזירי. היא התעלמה. טופפתי שוב והיא קראה בקול, המורה היא מציקה לי. לפתע בלי שום התראה ניצת בי זעם. קמתי ממקומי, ניגשתי אליה ומשכתי מידה את הטוש שלי, וחזרתי לשבת. אפילו המורה היתה המומה. לקוראים הצעירים אומר שזה לא היה מקובל לקום  ולנוע בכיתה ללא קבלת רשות. חכי אחרי בית ספר, סיננה אותה ילדה. הופתעתי לגלות שזה לא מפעיל אותי. לא התעורר בי פחד. אני אחכה, סיננתי חזרה. ובאמת, לא התכוונתי ללכת לשום מקום. היא כנראה העבירה את המסר לכל הכיתה. בסיום הלימודים התעכבתי מעט יותר מהרגיל בכיתה, כביכול בארגון התיק שלי, אך גם בתמיהה פנימית, מה בעצם הולך לקרות עכשיו ואיך אתמודד. כשירדתי אל הרחבה שמול המזכירות, כל ילדי הכיתה כבר היו שם, ממתינים למחזה. הנחנו את התיקים בצד ונעמדנו זו מול זו. כהרף עין סגר עלינו מעגל מעודד צמא אקשן ודם. איכשהו, באופן לא ברור, פגשתי את עצמי אחרת. הייתי חלק מהמחזה, שייכת לסיפור, ללא אשמה או בושה וללא פחד.  היא אחזה בכתפי וניסתה לדחוף אותי בעודה מקללת ומאיימת. מיסמרתי רגלי לרצפה, אחזתי בכתפיה והדפתי אותה בכוח. היא היתה בשוק וחזרה אלי ביתר עוז אוחזת בכתפי ומתכוונת להדוף חזק יותר. העברתי רגל מאחורי ברכה והפלתי אותה לארץ. התכופפתי והתיישבתי עליה, מחזיקה לצדדים את ידיה הפשוטות. היא לא יכלה לזוז. הקללות והטענות הפכו למרמורים וזעקות קורבן. המעגל צמא הדם הכתיר אותי בשאגות, הרים אותי על רגלי, הניף את ידי מעלה והכריז על סיום הקרב. זו היתה הפעם האחרונה בה נאלצתי להתמודד פיזית ולהגן על עצמי. לא נפרץ בתוכי גבול, לא נעשיתי צמאת דם ואקשן, לא חיפשתי לריב כדי לשחזר את חוויית הניצחון. הייתי מליאת פליאה וכמעט לא מאמינה שמה שקרה אכן קרה. למיטב זכרוני גם לא נותרנו בריב. אפשר לומר שנקודת ההיפוך היתה מבחינתי, שהתקרקעתי באותו אירוע, ושנשמתי, נשמת פייה מעופפת וחולמת הסכימה להתגשם. יש שיאמרו, קצת מאוחר, אבל מוטב מאוחר מאשר… אז מהו השיעור הפילוסופי שניתן לחלץ מכך? אי אפשר להימנע מהניסיון, מהמפלה, מההתרוממות מעפר ומהניסיון החוזר ונשנה למצוא ואף ליצור מרחב להתגשמות.  כל צלקת שנצרבה בבשרינו, פיזית ונפשית, היא עדות ותקווה לכך שהעזנו להשמיע את קולנו, לקחת את מקומנו ולהשתנות.

ברור שהפילוסופיה איננה רק עיסוק אינטלקטואלי. אך מה יכול פילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים שאינם בתחום היכולת שלו? לדברי רונן חלבי, המנהל של אקרופוליס החדשה בישראל, זה דורש את האומץ לעשות משהו אחרת. אני כותב שורות אלו בתחילתו של חודש מרץ 2022. העולם טרם התאושש מהתמודדות עם מגפת הקורונה (התמודדות שכוללת גם את השאלה, שאחדים מתעקשים להמשיך לשאול: ״האם בכלל יש מגיפה?״ ואני מזכיר זאת רק כדי להצביע על המורכבות של התמודדות זאת) והנה נפתחה באירופה מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. במקרה הזה, איש לא שואל האם אכן יש מלחמה, גם אם מכנים ומתארים אותה בצורה שונה במקומות שונים. מה שברור שוב, זה שיש סבל אנושי גדול ופגיעה בחפים מפשע. בזמנים כאלה ולא רק, עולות השאלות מה הקשר של הפילוסופיה לחיים? האם היא רלוונטית לשאלות הקיום הממשיות שלנו? האם לפילוסופיה יש מה לומר בסוגיות הבוערות של העולם? הפילוסופיה בדרך הקלאסית, הפילוסופיה שאנו באקרופוליס החדשה מבקשים לקדם בעולם, היא ללא ספק פילוסופיה יישומית, פילוסופיה לחיים. מכאן הכותרת שמלווה את המחזור המתחדש הזה של המחשבות הפילוסופיות שלי בשנים האחרונות. כלומר, מבחינתנו, ברור שהפילוסופיה אינה עיסוק אינטלקטואלי. למי שעוסק בה, הפילוסוף, אוהב החוכמה, יש אחריות לחיות כפילוסוף, בהתאמה למה שהוא חושב נכון וצודק ויפה בכל נסיבות החיים. הפילוסוף לא רוצה ולא יכול להתנתק מן העולם. אבל הוא גם באופן עקרוני לא מוכן לקבלו כפי שהוא, הפילוסוף רוצה, ללא לאות, לשפרו. מדוע? משום שלב העבודה הפילוסופית כרוך בהבחנה שהאדם רחוק ממימוש הפוטנציאל שלו, הוא חי חיים חלקיים (בבודהיזם המקור של הסבל נמצא בבערות של האדם) ולכך יש השלכות, עליו ועל העולם. נדמה שבימים בהם אנו חיים, ההשלכות הללו הולכות והופכות ברורות יותר, לצד אולי קליטה הולכת וגדלה של הפוטנציאל האנושי לעשות אחרת. מהן השלכות אלו? במבט מאוד כללי, הן קשורות למשבר אקולוגי עצום ומורכב שאנו בעיצומו, הן קשורות לחוסר היכולת שלנו לחלק את המשאבים שיש לנו על פני כדור הארץ בצורה צודקת, כך למשל במלחמה במגיפה, לא הצלחנו ברמת הניהול העולמי וכל מדינה עבדה עם הכוחות שלה פחות או יותר. ההשלכות מתבטאות גם בחוסר יכולת שלנו לחיות בשלום ובכל רגע נתון, מתגלגלים סכסוכים עקובים מדם שלעתים נדמה, שאין להם פתרון ובתוך כך אנו הולכים ומתחמשים בנשק בעל יכולת הרס עצום שעוד לא נראה על פני האדמה. (וכבר אמר מישהו, אקדח שמופיע במערכה הראשונה דינו להיות פעיל מתי שהוא…). המלחמה האחרונה המוזכרת רק מוסיפה המחשה ברורה וכואבת למצב. אם כן, מה יכול וצריך הפילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים ובמרבית המקרים נראה שאינם בכלל בתחומי היכולת שלו לפעול? ברגעים כאלה לא פעם מתגנבת המחשבה, שאולי נכון שהפילוסוף יניח לעולם, אולי כדאי שיתכנס לעצמו, לתוך הקהילות שהוא מקיים וינתק את הקשר, למה שאינו יכול לשנות כאן ועכשיו ואולי יחכה לימים טובים יותר. אבל לא! אין הפתעה במצב העקרוני הזה, שבו נמצא הפילוסוף. זהו מצב מובנה וההתמודדות עמו, כלולה בלב העבודה הפילוסופית שלו. תפקידו של הפילוסוף לראות את האירועים מעבר לרמה הראשונית הנראית שלהם, מעבר למה שנראה היום במה שמכונה פוליטיקה ולשאול עצמו מה התפקיד והאחריות שלו במצב זה. מטרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית לא הייתה אף פעם להושיע באופן אישי את המתרגלים שלה והיא תמיד ביקשה להיות חלק מהשפעה מיטיבה על העולם. במובן זה בשאלה האם להיות או לא להיות בעולם, כאמור התשובה היא חד משמעית. אבל איך להיות בעולם? מעבר לכל מה שפילוסוף באשר הוא, צריך לעשות כפי שהוא מחליט בתחומי האחריות שלו והקארמה האינדיבידואלית שלו, זה אומר למשל, שאולי יש פילוסופים כעת שמנסים להגן על הבית שלהם באוקראינה או במקומות אחרים בעולם, יש לו עבודה עקרונית, שמשותפת לכל הפילוסופים באשר הם. העבודה העקרונית הזאת קשורה למסע המתמשך שלו לעבוד עם כל נסיבות חיו ולהצליח לפעול באופן אנושי רחב ככל שהוא יכול. הפילוסוף מבקש להתעלות מעל האינסטינקטים החייתים, שמצויים בכל אחד מאתנו ורוצה להגיב לאירועי חייו אחרת. הוא מבקש להיות דוגמה לאנושיות אוניברסלית יותר, שמוקד ההזדהות שלה הוא מעבר להבדלים שקיימים ביננו, הבדלים של דת, גזע, מין ועוד. הפילוסוף מבקש לפעול עם יותר הכלה, חמלה ואהבה מתוך ראייה וקליטה של האחדות במציאות מעבר להבדלים השטחיים ״הנראים״. זאת משימה לא קלה כעת, בעולם שהוא יותר מפורד ומתגושש בינו ובין עצמו מאשר מחובר באחדות המכירה את הלב האנושי האחד. במובן הזה המשימה של הפילוסוף, כפי שהייתה תמיד, להיות בעולם אבל לא להסכים ללכת אחר זרמיו המרכזיים בכל מחיר ובאופן אוטומטי. יכול להיות, שאחדים מכם ישאלו כמה אפקטיבית העבודה הפילוסופית הזאת, העבודה של לקיחת האחריות האינדיבידואלית על מצבו של העולם. זאת שאלה לגיטימית. התפיסה הבסיסית של עבודה זו, רואה קשר בלתי ניתן לפרוק בין מצבו של היחיד, בין יכולתו להכיר עצמו ולסדר עצמו את המורכבות שלו, הפיזי הנפשי והרוחני שהוא ובין היכולת של בני אדם לחיות בהרמוניה צודקת בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם והטבע, שאנו חלק בלתי נפרד ממנו. אפלטון בספרו הפוליטאה עוסק בקשר הזה שבין הצדק של היחיד ובין הצדק הקולקטיבי של המדינה והוא לא היחיד שעושה זאת. בכל מקרה, ברור לנוכח האירועים ההולכים ומצטברים לנגד עיננו בעולם, שאנו עושים משהו לא מספיק טוב ושהגיע הזמן להעז לעשות אחרת, או כפי שאלברט איינשטיין אמר, לא ניתן לפתור את הבעיות באותו האופן שיצרנו אותן. להיות פילוסוף היום בעולם שלנו, דורש העזה לעשות אחרת. לעשות אחרת בחיים האינטימיים שלנו כדי להיות מסוגלים להשפיע באמת השפעה שתוכל לעמוד בלחץ הנסיבות והזמן. לסיום דברי אני מצרף הודעה רשמית של אקרופוליס החדשה בעולם לנוכח המשבר החדש שהופיע וממשיך להתעצב לנגד עיננו. מסר מהארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה בשם אלפי שותפי הארגון הפזורים ביותר מחמישים מדינות בחמשת היבשות, הארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה מבקש להביע את תמיכתו ואת הסולידריות שלו עם הסבל שעובר על העם האוקראיני. הארגון דוחה כל שימוש בנשק ומבקש לקדם פתרון קונפליקטים בדרכי שלום. “העקרונות שלנו לטובת קידום האחדות בין בני האדם והעמים, מעבר להבדלים הנובעים מאמונות, תרבויות ושיטות פוליטיות, תקפים כעת יותר מתמיד", הצהיר הנשיא הבינלאומי קרלוס אדלנטדו. הוא הדגיש את המחויבות של אקרופוליס החדשה לאחד את המאמצים של שותפיה, במטרה לתמוך ולסייע לאלו שסובלים מהשלכות המלחמה שפרצה בין מדינות שכנות, ובמיוחד לאזרחים חסרי הגנה. במובן זה, המתנדבים של אקרופוליס החדשה, מהסניפים שלהם בכל העולם, משתפים פעולה עם ארגונים הומניטריים אחדים על מנת להקל במידת האפשר על המצב הקשה שמשפיע על אלפים רבים של פליטים, ברובם ילדים קטנים או אנשים מבוגרים. כפי שהצהיר המזכיר הכללי של האו"ם: ״האנשים התמימים הם אלה המשלמים את המחיר הגבוה ביותר במלחמות". אקרופוליס החדשה מקווה שהקונפליקט הזה ייפתר כמה שיותר מהר ושואפת שהשלום ישוב בהקדם האפשרי. כמו תמיד, נכון לראות שהתקווה היא אלמנט חשוב בחייו של אדם ושהמקור שלה הוא ביכולת של תפיסה, פשר וחוקיות רחבה וכוללת, שקיימת ועוד תצליח להיות מבוטאת בעולם שלנו. אבל פילוסופים אינם יכולים רק לחכות ליום הזה שיגיע. הפילוסוף צריך לפעול כעת בעולם, בכל מעגלי חייו כדי להיות מה שהוא מבקש שיהיה בעולם בבוא העת. מבט פילוסופי על העולם חושף את הסדר שקיים: אירועים שהם השלכות של הזהות של האדם באשר הוא, ביטוי של סדר העדיפות שלו הממשי בחיים ולמוכנות שלו לעשות אחרת. יש סדר, כבר קיים סדר, אבל אנו רוצים לשפרו לארגנו באופן משמעותי יותר בכיוון של טוב, וצדק ויופי ואמת. נעשה זאת בעולם, בעולם הזה, עכשיו, בתוך הנסיבות הקיימות ושעוד תגענה משום שזהו המסע הפילוסופי וכך היה מאז ומעולם. ואתם? היכן רוצים אתם להיות ממוקמים בדפי ההיסטוריה שנכתבת כעת? שלכם, רונן חלבי מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

כמו כל פרידה בחיים שלנו, גם פרידה מהמרכז של אקרופוליס בירושלים, היא הזדמנות להסתכל על כל הטוב ולהיוולד מחדש, למרות הכאב, למרות המרחק... אבן ה״מזרח״ היתה מותקנת בבתים, בקיר המזרחי המסמן את הכיוון לירושלים, על מנת לכוון את התפילה לכיוון של בית המקדש. שלטי ״מזרח״ נמצאו בבתי כנסת עתיקים, ובבתים יהודיים מסורתיים ברחבי העולם, גם אם הכיוון לירושלים לא היה מזרח אלא (בשל מיקום גיאוגרפי) לכיוון דרום. ״המזרח״ הפך להיות מושא לתקווה, לגעגוע, לחיפוש אל עבר ירושלים – שהיא לא (רק) עיר, אלא מסמלת את ירושלים של מעלה. סמל לקדושה.ואני? אני בכלל מגיעה מבית חילוני.גדלתי בקיבוץ, ללא שום זיקה דתית ואפילו כשסבתא רבא שלי החליטה שהיא תורמת מכספה ורוכשת ספר תורה גדול ויקר לקיבוץ – עלתה ביקורת רבה בקרב בני המשפחה, כ י״מה לנו ולספר תורה?״…אבל מזה 15 שנה שאני לומדת בירושלים. ולמרות היותי חילונית, משהו מה״ירושלים של מעלה״ הזו – נגע ונכנס לי לעצמות וללב.איכשהו, ה׳ירושלים׳ הזו, שתפסתי אותה רוב נערותי וצעירותי כעיר של מחלוקות, דחיסות, לכלוך ואבן, כזו שסוגרת עלי עד שאין אוויר לנשום – הפכה להיות מקום יקר ואינטימי שבו אני נושמת אחרת.החיים ותלאותיהם הלא צפויים הביאו אותי לגור ליד ירושלים, לעבוד בירושלים ובתור תלמידה פילוסופית – להצטרף לסניף הירושלמי של אקרופוליס החדשה. וכך גיליתי את ״המזרח״ שלי. לצד הפילוסופיה, ואולי בגלל שאני לומדת פילוסופיה כזו, המבקשת להתחכך עם המציאות והרחובות (מלוכלכים ודחוסים ככל שיהיו) שבה – למדתי אט אט לאהוב את האזורים העדינים והרגישים בעיר (מכירים את צילומי האריחים במדרחוב הקטן ההוא, שיוצא מאגריפס?); את ״חדרי הפלאות״ של העיר (מהנסן דרך המפעל ועד בית אליאנס, שלפעמים ישיבה בחצר שבו הזכירה לי שלא צריך הרבה כדי להתפלא); היערות הקטנים שבאמצע העיר שנתנו לי להרגיש שאני בלב הטבע; את המקומות שבהם יכולתי להעלם ולהיכנס לתוך סיפור אלמותי (יש כל כך הרבה…. האהוב עלי הוא חצר סרגיי); את בתי הקפה שהם כל כך שונים מאלה שבתל אביב – הם כמעט משפחתיים… לאט לאט – למדתי לנשום. כן, גם בתוך האבן. אור כבה בירושליםבימים אלה, אחרי כמעט 23 שנים, המרכז של אקרופוליס החדשה בירושלים נסגר.כאדם הרפתקן, כמי שחיה את החיים כמסע פילוסופי רב תלאות – אני יודעת שהכל בסדר.שאמשיך ללמוד במרכז אחר, שלא אחדל להיות הפילוסופית שאני, שהדרך מתמשכת, ארוכה ומפותלת ואין לדעת לאילו הזדמנויות מרגשות ומפעימות אזכה מהשינוי הזה.אבל בכל זאת – אני (ואנחנו) בלב רגע כואב וקשה של פרידה. פרידה מבית.וכמו כל שינוי, כל עזיבה ופרידה, בין אם מאדם ובין אם ממקום, מפגישה אותנו עם הפחדים הגדולים והכואבים שלנו – הפחד מהמוות. הפחד להישאר לבד.זה לא מוות אישי-אישיותי, אבל יש כאן מקום שהיה מרכזי בחיי – ואיננו עוד. לא באותה הצורה. לא עם אותם האנשים. לא באותם הקירות, הספרים והתמונות.בדרך כלל אני טובה בפרידות. אני יודעת להגיד את הדברים הנכונים, להוציא את השיר המתאים, יש לי פלייליסט נפלא בספוטיפיי ששמו ״תוגה מתוקה״ שאני יודעת שאבכה בו עד כלות. אני גם מכירה את הצורך שלי להתפרק, להתנתק וגם להיאסף. בדרך כלל בסדר הזה, לרוב לא הרבה זמן.אבל מול הפרידה הזו – אני עומדת שותקת.זו לא רק פרידה שלי, למקום אחר. זה סיום של תקופה. של מקום שהוא מקום יקר לכל כך הרבה אנשים. ובאמת שתכננתי לרקוד את הפרידה הזו! דמיינתי את כל האנשים הטובים שנפגשו בסניף שלנו למשך כל כך הרבה שנים – נפגשים. דמיינתי את הבית הזה מלא בזכרונות ובחיבוק של יחד. תכננתי שיהיה שמח.אבל תכנונים מחד ומציאות לחוד. ואני מבינה שאני בשבר. אני צריכה להיות בו, אני לא יכולה להאיץ ממנו.לא נראה שהוא מתאחה. לא בקרוב. ה״מזרח״ הפרטי שליהמאמר הזה תוכנן להיות מאמר שכותרתו לקוחה מפיטר פן: ״למות, זו תהיה הרפתקה נהדרת״. רציתי לכתוב על הכוח של המפגש עם הלא ידוע, עם העמימות והפחדים של הסיום והסגירה, שהם כמו מוות – ואיך לראות אתם, פילוסופית, כהרפתקה.התחלתי את המאמר הזה ארבע פעמים. התחלתי ומחקתי. משהו בו לא היה אותנטי, לא ממש קרה.  ואז נזכרתי בטקסט נפלא של מיכאל וולפה היקר, סביב יצירה שהלחין ששמה ״מזרח״. וחשבתי על כך – שכל אחד מאיתנו, מאלה שהיו ועברו בסניפי ירושלים השונים – תמיד יהיה להם איזה ״מזרח״ כזה שאפשר להיזכר בה, לשאוף אליו, להיזכר.אני צריכה למצוא את ה״מזרח״ שלי –להטביע אותו בקיר הפנימי של הלב, למצוא בתוכי איזו אבן ״מזרח״ שבה ״אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״, שאזכר בשיעורים הגדולים שלמדתי ב-15 השנים האחרונות שאני כאן, שאתחזק ואתמלא בהם.באותם אנשים טובים שהיו איתנו לאורך הדרך, שגם אם עזבו ופנו לכיוונים אחרים – כל מפגש אקראי איתם ברחוב הופך לחיבוק גדול שמחזיר שנים אחורה וממלא את הלב.באותם רגעים עמוקים של עמידה ביערות ירושלים, מול זריחה, כשהלב מתרחב.במעברי סניפים רבים (סניף ירושלים עבר מספר דירות ושכונות בעיר) שזימנו לי להכיר את העיר בכל כך הרבה רבדים – מהאנשים, דרך בתי הקפה המקומיים שהפכו לבית לפני/אחרי שיעור, ועד לקשרים שאפשר ליצור עם שכונה, רחוב ומקום.בהתנדבויות הרבות שערכנו והזכירו כמה אנשים טובים טובים שותפים לכך שיהיה פה קצת יותר טוב ויחד.באפשרות הנדירה כל כך לדבר על פילוסופיה ואחדות, דווקא במקום של מאבק ושל זהות מורכבת.ובעיקר – על כך שהירושלים הזו שלמדתי לאהוב, ולהיות חלק ממנה, והיא חלק ממני – היא גם ירושלים של מטה – זו עם כל כך הרבה (יותר מדי) אנשים, כאב ומורכבות. שמתקיימים בה זו זמנית נפרדות ואחדות, חיבור וניתוק, דחיסות ונשימה, קיצוניות וגם הרבה אהבה ודמיון.וחלק ממני גם אותה ירושלים של מעלה – זו שאני מתפללת אליה ללא מלים, זו שמזכירה שיש בי את האפשרות לכוון מעבר לכל אלה, לחבר את האבן עם הרוח, לראות את האופק והזריחה, אי שם, מהיכן שלא יהיה.