בחג סוכות בנינו סוכת אחדות ופתחנו את מרכז אקרופוליס החדשה בפרדס חנה לשבעה ימי מפגשים של יחד. הסוכה שנבנתה לטובה האירוע בפרדס חנה סדנאות, הרצאות, שיח פילוסופי על בירה סביב מדורה, מופעים מוסיקליים ובמה פתוחה. בכל יום התקיימו פעילויות שונות, כשהקו המנחה הוא מרחב של חיבור, הקשבה ולב פתוח. כ-200 אורחים הגיעו לחגוג איתנו בסוכה. חווינו יחד שפע רגעים של עומק, יצירה והשראה. האירועים היו בכניסה חופשית ובהתנדבות מלאה של כל האמנים והמנחים.

קורס מגישי עזרה ראשונה והתרמות דם במרכזי אקרופוליס החדשה. מתנדבי אקרופוליס החדשה מרחבי הארץ בעיקבות ההכשרה כמגישי עזרה ראשונה החל ממרץ 2025, אנו מקיימים שיתוף פעולה עם מד"א. במהלך הקיץ מעל 20 מתנדבים שהגיעו מרחבי הארץ קיבלו הכשרה רשמית כמגישי עזרה ראשונה של מגן דוד אדום. עבורינו, כגברים ונשים ששואפים לשפר את עצמם ולתרום לקהילה, ההכשרה ושיתוף הפעולה עם מד"א מהווה חיבור טבעי וברור. במסגרת שיתוף הפעולה, קיימה אקרופוליס החדשה גם התרמת דם גדולה בתל אביב  אליה הוזמנו לא רק אנשים שלומדים במרכז שלנו אלא גם עובדים רבים שעובדים בעסקים מסביב למרכז.

איך חלום אחד פוגש גינה אחת והופך למציאות. עובדי הרווחה היו חסרי אונים, בתברואה הרימו ידיים, ואפילו הפקחים פחדו להיכנס לאזור מחשש לאלימות.   אבל אנחנו שאלנו את עצמנו: מה אם? מה אם  במקום להספיד את הגינה, ננקה אותה? מה אם  נזמין סטודנטים לשקם את הטרסות המתפרקות? ומה אם  בסוף כל העבודה הקשה ניצור אירוע אמנותי ענק שיהפוך את הגינה למיני-אמפי? במקום לתת למקום להתדרדר, החלטנו לאמץ אותו. להפוך אותו שלנו.   וכך, בתחילת 2025, נזרע רעיון קטן שהפך לחלום גדול. "ומה אם? – אמנות יוצרת מציאות" לאט-לאט,יותר ויותר אנשים הצטרפו אלינו ונדבקו בהתלהבות. ארגונים כמו "כפר הסטודנטים" ו"ארץ-עיר", שני קבלנים מקומיים נדיבים, ו אפילו עיריית חיפה, שהתגייסה ונתנה לנו תמיכה רחבה ואוהבת בכל היבט אפשרי. בשבוע שעבר, אחרי חודשים של עבודה מסורה והרבה ידיים יצירתיות ואוהבות, זה קרה: הגינה המוזנחת הפכה לאמפי תוסס ומלא חיים! 30 אמנים, 25 מתנדבים ו-350 אורחים הגיעו לאירוע בלתי נשכח של אמנות, תרבות ותקווה. אפשר היה לחוש את החשמל וההתרגשות באוויר.  בשבילנו, הערב הזה היה הרבה יותר מעוד אירוע. הוא עוד סמל לכוחה של הפילוסופיה ליצור שינוי אמיתי.  כדי לשנות את העולם, כל מה שצריך זה להביט סביב, להעז לחלום - ואז פשוט לקום ולעשות. בעצמנו.

יחד עם עמותת ׳אדמה טובה׳ - מרחב ריפוי לשורדי ה7 באוקטובר ומשפחותיהם, מתנדבי אקרופוליס החדשה העבירו שתי סדנאות על הפילוסופיה של השבר והמשבר, בהשראת האמנות היפנית העתיקה - קינטסוגי. הקינטסוגי הוא חלק מתפיסת ה׳וואבי סאבי׳ היפנית, אשר מכירה, בין השאר, בזמניות של הדברים, ובחשיבות של היותנו ברגע, עם נוכחות ומכוונות. כאשר חפץ (במקרה הזה חפץ אמנות) נשבר, הוא לא נזרק לפח ולא מודבק בדבק 3 שניות שאינו נראה, אלא להפך - הוא מאוחה בזהב, כך שכל הסדקים והשברים, המלאים זהב- מעלים את יקרו. התהליך של שבירת הכלי מאפשר לנו להתבונן על המשברים במובן הפילוסופי - התהליך של שבירת הכלי מאפשר לנו להתבונן על המשברים - אלה שנכפים עלינו ואלה שאנו שוברים עם שליטה, מתוך מטרה לעורר שינוי, לשבור משהו כדי לבנות נכון יותר (להיוולד מחדש). בשלב האיחוי, אנחנו מתבוננים על אופי התיקון - הקצב (לוקח זמן לאחות, ולכל חלק הזמן שלו), העזרה שלפעמים נדרשת בשלב הזה, הסבלנות, ההשוואתיות, הרצון להאיץ… כל אלה מלמדים אותנו לא מעט על התהליך, ובעיקר על עצמנו - על הדרך שבה אנו פועלים עם ובתוך החיים.

ידעתם שלאקרופוליס החדשה יש חווה אקולוגית ליד הכנרת? רגע, מה בעצם הקשר בין בי"ס לפילוסופיה, וחווה אקולוגית?  מבחינתנו יש קשר משמעותי. כמו שחכמים אמרו - "הטבע - המורה הגדול" כלומר כשעובדים באופן צמוד עם הטבע, אפשר ללמוד הרבה על הטבע של עצמנו. לא סתם אדם ואדמה הם מאותו שורש. יש בינינו קשר הדוק, גם אם בעידן המודרני שכחנו והתרחקנו ממנו.   בחווה שלנו אנחנו עובדים עם החוקים והאיכויות של הטבע.למשל עקרון המגוון, חוק המחזוריות, הרמוניה, שיתוף פעולה, אחדות ועוד, ותוך כדי עבודה בחווה אנחנו מטמיעים את החוקים והערכים הללו בתוך עצמנו. מתנדבים מתל אביב ב"חוות נופר" ידעתם שלאקרופוליס החדשה יש חווה אקולוגית ליד הכנרת? רגע, מה בעצם הקשר בין בי"ס לפילוסופיה, וחווה אקולוגית?  מבחינתנו יש קשר משמעותי. כמו שחכמים אמרו - "הטבע - המורה הגדול" כלומר כשעובדים באופן צמוד עם הטבע, אפשר ללמוד הרבה על הטבע של עצמנו. לא סתם אדם ואדמה הם מאותו שורש. יש בינינו קשר הדוק, גם אם בעידן המודרני שכחנו והתרחקנו ממנו.   בחווה שלנו אנחנו עובדים עם החוקים והאיכויות של הטבע.למשל עקרון המגוון, חוק המחזוריות, הרמוניה, שיתוף פעולה, אחדות ועוד, ותוך כדי עבודה בחווה אנחנו מטמיעים את החוקים והערכים הללו בתוך עצמנו. התרגול הזה משפיע על היכולת שלנו לפעול ביחד עם אחרים, מוסיף איכות לפעולות שלנו, משקיט את התודעה שלנו, ומרחיב את הגישה שלנו לחיים.הבנייה של חווה אקולוגית בונה אדם אקולוגי: מודע לעצמו, הרמוני ונדיב. מה יש בחווה?   עבודות כפיים מסורתיות, בנייה ו-DIY | גן ירק יצרני ואקולוגי מטע אקולוגי של מאות עצי פרי ארץ ישראליים, הדרים וטרופיים | הדרכות, סדנאות והכשרות מעשיות בואו לשמוע קצת יותר על הקשר בין פילוסופיה לאקולוגיה בפרק "אחדות מתוך מגוון"  בפודקאסט שלנו. ברק דואק, פילוסוף ואקולוג, על המורה הגדול שלנו - הטבע, ומה הוא מלמד אותנו על טבענו האמיתי. שיחה על המשמעות העמוקה והרחבה של התפיסה האקולוגית ומדוע היא רלוונטית לחיים שלנו כאן ועכשיו.מוזמנים לתאם הגעה אלינו ולקחת חלק בפעילויות בחווה - ברק  052-473-6936 וגם לעקוב אחרינו ולקבל השראה לחיים אקולוגים:   https://www.facebook.com/nupharfarm https://www.instagram.com/nuphar_farm

ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות של סמלים, מתרבויות מכל רחבי העולם. אינני מכיר תרבות אנושית אחת אשר אין לה, לצד תפיסתה החברתית והדתית, גם עולם סמלי. בתוך אוסף הסמלים של התרבות ישנם אלמנטים החוזרים על עצמם, בין אם ביצירות אמנות, עיטורים של מקדשים או פינות השראה בבתים פרטיים. מדוע בוחר האדם שוב ושוב לעבוד עם הסמלים? מהו כוחם ומה הם מאפשרים, בשונה מהשפה המדוברת או מהכתב? העולם המסורתי מתייחס למציאות כמורכבת משני אלמנטים: רוח וחומר. הרוח היא העיקרון היוצר והמוביל, אך היא מופשטת ואינה ניתנת לתפיסה באמצעות החושים; ואילו המציאות החומרית היא אוסף הצורות המייצגות את הביטויים השונים של העולם הרוחני. חלק מחיינו נחווה בעולם החומר. עלינו לדאוג לצרכינו היום–יומיים: הפיזיים, הרגשיים וכדומה. אבל מעבר לכך, אנו עדים לקיומה של מציאות בלתי נראית, מציאות מיתית, הקיימת בשאיפות שלנו לגעת במהות החיים; למה אנחנו כאן ומה תפקידנו? מה הם העקרונות הנמצאים בבסיס הקיום? שאלות אלה אינן שאלות מדעיות, אלה שאלות אנושיות. במקרים רבים נגלה שהתשובות שהאדם נתן לשאלות אלה נמצאות, יותר מכול, עמוק בתוך התפיסה הסמלית שלו. אם נתאמץ נגלה, דרך הסמלים, עולם שלם של משמעויות נסתרות. משמעויות אלו מסמלות קשרים הדדיים הקיימים בין כוחות הטבע הנמצאים בבסיס הקיום. ביוון מסופר כי התאוס נכנס לתוך הכאוס ויוצר בו סדר, ובתהליך הדרגתי נולדים האלים זה מתוך זה, עד שלבסוף נוצר עולם החומר הגשמי. במצרים עולה האי הראשוני, המייצג את האחדות, מתוך האוקיינוס ההיולי, וממנו נוצרים האלים הראשונים, המסמלים תהליך הדרגתי של הכנסת סדר והפרדה. בספר בראשית מסופר על אלוהים, הבורא באמצעות המילה, ועל–ידי כך מפריד בין השמים לארץ, בין האור לחושך, ולבסוף יוצר את בעלי החיים ואת האדם. מיתוסי בריאה אלו מייצגים את אותה תפיסה מסורתית שעולם גשמי זה, שאנו רואים וחווים באמצעות חושינו, אינו אלא ביטוי של עקרונות מופשטים ורוחניים. התפיסה המקובלת היום מנוגדת לחלוטין ויוצאת מתוך נקודת מבט הפוכה. עולם הרוח נתפס כתוצאת לוואי של מורכבות חומרית – ההכרה האנושית. המחשבות והרגשות הם תולדה של קשרים פיזיולוגיים בין חומרים כימיים בגופינו, ותו לא. אם ננסה לכפות פרשנות ברוח זו על מיתוסי הבריאה ונתייחס אליהם כאל ניסיונותיו הראשונים של האדם להבין ולתאר כיצד נוצר העולם באופן פיזיקלי, נחמיץ את העיקר. כפי שמתאר זאת מירצ'ה איליאדה: "תוך כדי חקר החברות המסורתיות הללו, עובדה אחת בלטה לעינינו במיוחד: ההתקוממות שלהן נגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, והנוסטלגיה שלהן לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית, 'הזמן הגדול'1". זאת אומרת, שהמשמעות אינה במאורעות שקרו, אלא בעיקרון המיתולוגי שמניע ונמצא בבסיס הדברים. האלים השונים מייצגים עקרונות רוחניים וכוחות טבע. הקשרים בין האלים והאינטראקציות ביניהם מסמלים את האופן שבו כוחות הטבע פועלים זה עם זה, בתוך העולם ובתוך כך גם על האדם. בתפיסה המסורתית הרוח הבלתי נראית קודמת לחומר. הנראה והמוצק הוא ביטוי של הבלתי נראה. העבודה עם סמלים הייתה ועודנה אמצעי של האדם לגעת ברבדים העדינים והמופשטים של המציאות, אותם רבדים שאי אפשר לתפוס או לתאר באמצעות המילים. הסמל כמוהו כגשר המחבר בין הנראה לבלתי נראה. הוא מסתיר, ובו בזמן מגלה. הוא מאפשר לתודעה שלנו לנסוק מעבר לגבולות המוכר והידוע, ולהתחבר לרובד של המציאות שלרוב חולף על פנינו מבלי שנדע לראותו או לזהותו. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, השפה הסמלית היא חלק בלתי נפרד מחיינו. זו שפה פשוטה, כל כך פשוטה שלרוב היא חולפת על פנינו מבלי שנבחין בה. החיים מדברים איתנו באמצעות השפה הסמלית. אם נקשיב לה ונלמד אותה, תתאפשר לנו חוויה אנושית אחרת. ללא סמלים לא נוכל להגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו, כיוון שלא נדע כלל על קיומן של חוויות אלה. החורף, למשל, הוא תקופה בת שלושה חודשים, שבה קר יותר ומואר פחות. הקור מוביל להתכנסות פנימה. יש פחות חיים ברובד הנגלה, העצים משילים את עליהם והפקעות מתחבאות עמוק באדמה על–מנת לאפשר שמירה על ניצוץ החיים, כדי שיוכל לשוב וללבלב באביב. האור, המסמל את ההכרה, את היכולת ללכת בביטחון ולראות את הדרך – מועט בחורף. גם בחיינו יש תקופות חשוכות וקרות שבהן אנו חווים אבדן של כיוון ומשמעות, של חוסר ביטחון וחוסר בהירות. אם נפתח את ההכרה הסמלית על–ידי התבוננות בכוחות הטבע, נוכל להתמודד טוב יותר עם תקופות אלה בחיינו, נוכל לצלוח את הסערות ולצאת מנצחים, כפי שהאביב מנצח תמיד בסופו של דבר את החורף, קשה ככל שיהיה. מעבר לתפקיד הסמל ככלי אישי עבור כל אחד, יש בו גם כוח של אחדות. שימוש נכון בסמלים מאפשר לנו, כאנושות, להתאחד סביב עקרון אוניברסלי ולבטא אותו כקבוצה. מסיבה זו ישנם בתרבויות רבות חגים בעלי סמליות הקשורה לעקרונות של הטבע ולחוקיות המחזורית המתבטאת בהם. חג החנוכה, לדוגמה, נותן נופך רחב יותר לסמליות של החורף. המיתוס של החג מתאר כד קטן של שמן שהצליח להזין את מנורת המקדש בדרך נס, במהלך שמונה ימים שלמים. מהי משמעות הדבר? בחושך, בחורף, בשפל המחזור, קשה לזהות ולמצוא את המקור אשר מאיר את חיינו וממלא אותם בשמחה ובמשמעות. אבל אם נתאמץ, נצליח למצוא את הכד הקטן המכיל את שביב התקווה שבתוכנו; הניצוץ שלעולם אינו כבה. ייתכן ששביב זה יראה לנו חלוש מכדי שיוכל להאיר שוב את חיינו, אך אם נעז ונתקרב אליו, נגלה מחדש את נס הבריאה. ככל שנשתמש בו, ייצא מתוך החשכה עוד ועוד אור. המכוונות המשותפת של קהילה לעיקרון סמלי מאפשרת לכל פרט בתוכה להפוך לשליח של העקרונות הרוחניים בתוך העולם. על כך נאמר, "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". כל אחד, בכך שהוא חי את הסמל, הופך בעצמו לסמל עבור הסובבים אותו ,ובכך מקרין אור והופך לדוגמה חיה של עקרונות הטבע בתוך החברה האנושית. על–ידי ההשתתפות בחגים האדם הופך שותף במעשה הבריאה ומאפשר את התגשמותה בתוך העולם החומרי. השאלות האנושיות שציינו בתחילת המאמר נמצאות בבסיס מסעו הרוחני של האדם. העבודה עם העולם הסמלי היא אחד הכלים החשובים שיש לנו על–מנת לצעוד במסע זה. אם נהפוך את חיינו לסמל של המהות הרוחנית המפעמת בנו נוסיף משמעות ועומק לחיינו, וחשוב מכך נוסיף באופן פעיל אור גם לעולם סביבנו. נסיים בדבריה של דליה שטיינברג גוזמן, המנהלת הבין–לאומית של אקרופוליס החדשה: "תיבת נח וזאת של סרגון, המטה של הרקולס, הסוכך של ברהאמה, הסכין של צ'ווין, קוואצל של האצטקים והיונה של הנוצרים – הם סמלים; כמותם, הדמויות שמשרטטים הכוכבים בשמים ושמפתחות הפרשנות שלהן הם היחסים השונים המוכתבים על–ידי נקודות התצפית; כמותם, מחולות החתונה של הדבורים ופתיתי השלג דמויי הכוכבים. ספר זה עצמו הוא סמל של סמל אחר, טוב יותר, שחלמתי אני. ואתה, קורא שלי, הנך סמל של הישות הפנימית שלך, הנאבקת לגלות מחדש ולהפוך לחלק מודע מן המהות הממשית שלה". 1 מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית, הוצאת כרמל, 2000

כדי להרחיק מעצמנו את תחושת השעמום המעיקה, המצאנו אינספור הסחות דעת. אך לאט לאט מתברר שהתמכרנו להסחות הדעת הללו, ושהן כבר אינן מאפשרות לנו לחוות את חיינו במלואם. שעמום הוא דבר שכולנו מכירים, אך בעולמנו הטכנולוגי אנו פחות ופחות מסוגלים להתמסר אליו ולהשתמש במצב הנפשי כדי לעורר יצירתיות, למידה והתפתחות מודעת. כולנו מודעים לדחף לפנות לטלפונים שלנו ברגע שאנחנו מוצאים את עצמנו לבד או מחכים לאוטובוס, או אפילו במסעדה אם שאר האנשים עזבו את השולחן. הטלפון הפך לסיגריה החדשה, אליה אנו מושיטים יד כדי להפיג סרבול חברתי או שעמום. המילה לשעמום באנגלית (boring) מזכירה לנו את ה-Boring tool, מעין מקדחה שעובדת לאט וחודרת לתוך סלע קשה. האסוציאציה הזו נראית מתאימה למדי מכיוון שלמדנו לראות בטלפון שלנו את "כלי השעמום" במובנים רבים. זהו הכלי שאנו רואים כמפיג את השעמום, אך למרבה האירוניה זה בדיוק הדבר שאנו לעתים קרובות מוצאים את עצמנו משועממים ממנו. אנחנו גוללים בין תמונות ותכנים שבמקרה הטוב מושכים רק לזמן קצר את תשומת הלב הספונטנית שלנו, אבל בעיקר אנחנו פשוט גוללים כי זה מנחם אותנו, במובן השטחי, כאשר אנחנו מגורים, ולאו דווקא משועממים. השעמום הוא אתגר של יצירתיות מארק פישר המנוח, תיאורטיקן תרבותי ופילוסוף, כתב בבלוג שלו K-punk: "…השעמום הוא אתגר, אזהרה והזדמנות: אם אנחנו משועממים, זה כדי שנוכל לייצר משהו שימלא את החלל הזה." אבל, הוא ממשיך ואומר, "תאגידים קפיטליסטיים יוצאים מגדרם כדי להזמין אותנו לקיים אינטראקציה, לייצר תוכן משלנו, להצטרף לוויכוח. עכשיו אין תירוץ ואין הזדמנות להשתעמם". כפי שפישר מציין, מרחב השעמום הזה התמלא בטכנולוגיה, מה שמקשה עלינו יותר ויותר לחשוב ולהשתמש באמצעים ובאנרגיות המנטליות שלנו כדי לפעול בתשומת לב מרצון. שעמום ברמה בסיסית יכול לשמש ככוח חיובי להתחיל פעולה כלשהי, אך הוא יכול להוביל לרמות גבוהות יותר של מעורבות, אשר מחדדת את המוח באמצעות מיקוד ודמיון ובכך מביאה לתודעה מתעוררת ולהזנה של העצמי האישי. מעגל של גירויים שהולכים ומאבדים את כוחם הדבר שהטכנולוגיה, והמדיה החברתית במיוחד, טובות בו כל כך (והוא גם הסיבה שבגללה התרגלנו לשלוח יד אל הטלפון שלנו בכל פעם שיש לנו רגע פנוי – אבל גם כשעלינו לשים לב!) הוא שיש להן את היכולת לשכך והשתיק את תשומת הלב הספונטנית שלנו, בצורה יוצאת דופן. התראה על תוכן חדש שקופצת בכל שנייה לא מאפשרת לנו להגיע למצב של "שעמום", שבעבר חרדנו ממנו כל כך. אבל, באופן אירוני, הצורך העגום הזה של האגו שלנו להדוף את השעמום והרצון בגירוי מתמשך הוא זה שמחזיק אותנו בלולאה של חרדה ושל תחושת שעמום, בה אנו נאבקים להתמקד ובסופו של דבר נותרים לא מסופקים. הזמנה להתבוננות עמוקה בכל רגע בחיים אז לא רק שעלינו לאמן את עצמנו להפסיק להושיט יד ל"כלי השעמום", עלינו גם ללמוד לראות את השעמום עצמו בצורה חדשה. בהגדרה, שעמום הוא מצב רגשי שנחווה כאשר איננו מתעניינים או עוסקים בסביבתנו או במעשינו. אבל כשלומדים לשנות זאת באמצעות תשומת לב ודמיון, אנחנו מתחילים להעריך את הרגעים האלה כהזדמנויות להעלאת התודעה. המתנה בתחנת אוטובוס יכולה לשמש הזדמנות להתבונן בזמן שחולף, ועם תשומת לב נוכל ללמוד להיות בעלי מודעות מוגברת לסביבתנו, לספוג מראות וקולות ללא שיפוט או חשיבה אובייקטיבית. זה גורם לפתע לבנאלי, לטריוויאלי או למשעמם לכאורה להראות את עצמו בפנינו באור חדש. אנו יכולים ללמוד לחוות את הרגעים ה"לא מלאי אירועים" אלה כעמוקים ופואטיים ולחזות במציאות הארוגה היפה של קיומנו, שהיא רחוקה מלהיות משעממת.

מה נוכל לעשות כאשר אנו מרגישים שהכל נשמט מאיתנו, כשהרוח מטלטלת את הסירה שלנו? יש דרך לבנות בתוכנו את היציבות ואת הוודאות – אבל עלינו להתחיל עכשיו הרקליטוס, שהיה פילוסוף קדם-סוקרטי ביוון העתיקה, אמר כי "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", כי הכל זורם כל הזמן כמו מי נהר, בתנועה תמידית, כחלק מהותי מתהליך האבולוציה. בעקבות חוק הטבע הזה, גם החיים עצמם נמצאים בזרימה מתמדת, נעים כמו הנהר, דרך השדות היפים של האושר ודרך ההרים הסלעיים, מלאי המכשולים, כאחד. לעולם איננו יודעים מה נפגוש בזרם החיים הזה – גם רגעים של שלווה וודאות, וגם כאוס וחוסר ודאות. בתקופות של חוסר ודאות, אנו מוצאים את עצמנו מוקפים במים הלא מוכרים של הלא נודע, כאשר כל מה שבנינו בתחום החומרי של חיינו – אותם מבנים שהציעו לנו ביטחון והגנה – מאיימים להתמוטט. אנו עומדים חשופים מול האמת הלא נוחה על השבריריות ועל המהות הזמנית והחולפת של חיינו. האם באמת הכל זמני וחולף? בודהה מזכיר לנו כי "כל הדברים הם ארעיים, וכאשר אדם רואה את האמת הזו, הוא מתרחק מהסבל". אם כל הדברים הם ארעיים ואינם ודאיים, מה אם כן יכול להיות מבצר הוודאות שלנו בזמנים לא ברורים? מה יעמוד במבחן החיים? הפילוסופים העתיקים מכוונים אותנו פנימה בחיפוש אחר התשובה, כדי למצוא אמת אחרת. בתוך כל אי הוודאות של החיים, הדבר היחיד שנשאר בטוח – הוא אנו עצמנו, ועלינו לחפש את הנצחי והבלתי מתכלה לא בחוץ אלא בתוכנו. בבהגווד גיטה, קרישנה אומר לארג'ונה "הנשמה האינדיבידואלית היא בלתי שבירה ובלתי מסיסה, לא ניתנת לשריפה או לייבוש. היא נצחית, חודרת לכל, בלתי ניתנת לשינוי…", ומצביע כך על האני הנצחי שלנו, מעבר לאישיותנו המתכלה. מקור הוודאות חי אפוא בתוכנו; אולם האמת החמקמקה הזו נאבקת כדי להפגין את כוחה העוצמתי, במיוחד בזמנים שבהם יש צורך ביותר. האתגר הוא שברוב הפעמים איננו רואים את עצמנו כמהות נצחית הנושאת בתוכנו את ניצוץ ההתמדה; במשך כל חיינו, אנו בונים את הזהות שלנו על הטבע החולף של האישיות שלנו ושל רכושנו. מכאן שאנו מועדים ונופלים בפחד, בפגיעות ובחוסר ביטחון במצבנו האנושי, ברוח הקלה ביותר שמטלטלת את הסירה שלנו. הכרה בכוח הפנימי אם נכיר במהות הנצחית, הבלתי מנוצחת שלנו, נוכל לגעת בתוכנו במקום של רוגע וביטחון מול חוסר הוודאות. ואם נצליח להכות שורשים בתודעה המוגבהת הזו, נוכל לעמוד איתנים,  לזמן את כל הכוח הפנימי שלנו ולמצוא יציבות. עם זאת, יציבות וחוזק הם תוצאות של חיינו הפנימיים. הם תוצאות של מה שזרענו בתקופות של שלום ושל ודאות – פירות עמל העבודה הפנימית שלנו באמצעות תרגול דרכנו הרוחנית. המפתח הוא שעלינו להזין את האש הפנימית שלנו כל הזמן, גם בזמנים של רגיעה, כך שהיא תזין אותנו בכוח בעת הצורך. כפילוסופים, ההגנות האמיתיות שלנו הן האומץ שלנו, החוסן, הבהירות והרוגע שאנו בונים במסירות ובהתמדה בנתיב החיים, הרבה לפני שמתרחש משבר. כאשר אנו בונים את חיינו בקפידה על היסודות של האני הנצחי הגבוה שלנו, המבוססים על ערכים אנושיים נצחיים, אנו עומדים על קרקע יציבה של ודאות, בלתי מעורערת ויציבה. הכל כבר נמצא בתוכנו כפי שמזכיר לנו מרקוס אורליוס: "לעולם אל תתנו לעתיד להפריע לכם. אתם תפגוש אותו, אם תצטרכו, עם אותם כלי נשק של התבונה שמחמשים אתכם היום נגד ההווה". ואנו זוכרים שאור הוודאות שאנו מחפשים בתוך אי הוודאות האפלה סביבנו, כבר נמצא בתוכנו.

איך אנחנו מזדהים? האם אנחנו המגדר שלנו, המוצא שלנו, המקצוע שבחרנו? או שאנו מזדהים עם מה שמעבר לכל הזהויות השונות? במהותנו המשותפת כולנו בני אדם. אבל ההתפצלות שלנו לקבוצות ותתי קבוצות מובחנות, יכולה להיות מסוכנת אם לא נזכור את הבסיס המשותף לנו. "מי אתם?" – זו שאלה שאני בדרך כלל שואלת באחד השיעורים שלי. כשאני שואלת את אותה שאלה עשר פעמים ברציפות, אני דוחפת את המשתתפים בעדינות להבנה שלכולנו יש יותר מזהות אחת. יש אנשים הנוטים להזדהות בהתחלה עם שמם, הלאום, המגדר, המקצוע שלהם; אחרים מגדירים את עצמם דרך מערכות היחסים שלהם (אני אמא, חברה) וחלקם חושבים על עצמם בראש ובראשונה כבני אדם, "נשמה", "כוח של אנרגיה" או כמחפשי חוכמה. תרגיל זה גם גורם לנו להיות מודעים לכך שמעבר לזהויות המרובות שלנו יש "גרעין פנימי" או "מהות" מסתורית שקשה להגדירה אך היא זורחת מבעד לכל הזהויות השונות שלנו. אנחנו תמיד עצמנו, בין אם זה בעבודה, עם המשפחה שלנו או לבד. בכל סביבה אנו מבטאים היבטים שונים של עצמנו, אבל עמוק בפנים אנחנו עדיין אותו מרכז מסתורי של מודעות. בקצרה, כולנו גם אחד וגם רבים. האם הכל צפוי? או שהרשות נתונה? השלב הבא של התרגיל הזה חוקר את שורש הזהויות שלנו. האם נולדנו עם זהות? האם היא "נתונה מאלוהים" ואין לנו ברירה אלא לקבל ולשאת אותה כסוג של גורל? או האם זהות היא משהו שיכול להשתנות ואף להפוך לבחירה? רוב האנשים יאמרו שיש היבטים מסוימים בזהות שלנו (מין, שורשים תרבותיים וכדומה) שאיננו יכולים לשנות. עם זאת, היבטים אחרים שלנו הם תוצאה של בחירות שעשינו בשלב מסוים. לא נולדנו להיות "מתכנתי מחשבים" או "הורים" – אבל בחרנו להיות אותן. והכי חשוב, אנחנו תמיד יכולים לבחור כמה עדיפות אנחנו נותנים לכל אחת מהזהויות השונות שלנו, גם אם אנחנו לא יכולים לשנות אותן. למה אנחנו נותנים עדיפות: למגדר שלנו? ללאום שלנו? למעמד שלנו? אולי לתכונות הפנימיות שלנו? יש סכנה בהזדהות יתר עם זהות יחידנית ובחשיבה שאין לנו בחירה לגבי הזהות שלנו. זה מקטין אותנו, כי זה מתעלם מההיבטים הרבים האחרים של עצמנו, וזה רק מקצין את ההבדלים בינינו. הכלכלן חתן פרס נובל אמרטיה סן, טוען כי אלימות יכולה להיווצר בקלות כאשר אנשים נעולים בזהות יחידה ומדירים ממנה אחרים. בני ההוטו טובחים בבני הטוטסי, למשל, כאשר הם חשים תחושה חזקה ובלעדית של שייכות לקבוצה נפרדת, ואינם רואים את עצמם עוד כרואנדים, כאפריקאים או כבני אדם. מחוסר מודעות – למודעות למרבה הצער, המגמה ההולכת וגוברת של פוליטיקת זהויות מבקשת לנצל את הסנטימנטים החזקים שניתן לעורר כאשר אנשים מזדהים רק עם צד אחד של נושא מסוים. זה לא רק מפרק חברות ומביא למדינות מפוצלות כמו בריטניה לאחר הברקזיט או ארה"ב לאחר הבחירות לטראמפ. זה גם מסיט אנרגיה ותשומת לב מבעיות חשובות הרבה יותר, ואינו מציע פתרונות אמיתיים. יתרה מכך, פוליטיקת הזהויות לא מצליחה להתעלות מעל ההבדלים, אלא היא   משטיחה את ההבדלים בין פרטים מאותה קבוצה. היא הופכת את כל התומכים בברקזיט, למשל, לקבוצה אחת ואת התומכים בחזרה לאיחוד האירופי לקבוצה שנייה, ומתעלמת מהעובדה שאולי יש להם מעט מאוד במשותף. אי אפשר ליצור חברות הרמוניות ויציבות הבנויות על תנועות כאלה. כדי שהחברה והתרבות יתפקדו, אנו זקוקים לבסיס משותף, ועלינו ללמוד כיצד להתעלות מעל ההבדלים בינינו. עלינו לבחור במודע בזהות המאפשרת לנו להתחבר יותר לאחרים ולהזדהות איתם. החיים הם מסע מחוסר מודעות – למודעות. כשאנו לא מודעים, אנו מונעים על ידי כוחות או נסיבות פנימיים או חיצוניים; ואילו כשאנו מודעים אנו מבינים שיש לנו בחירה. אמרטיה סן אומר: "להכחיש בחירה במקום שבו קיימת בחירה אינו רק טעות אפיסטמית, זה יכול לגרור גם כישלון מוסרי ופוליטי בגלל התנערות מאחריותו של האדם להתמודד עם השאלה היסודית, הסוקרטית: 'איך אני צריך לחיות?'". ללמוד לבחור נכון בחירה קשורה באופן בלתי נמנע לאחריות. נראה שהרבה יותר קל לומר, "ככה אני, אני לא יכול לשנות את זה". אבל ההיסטוריה מלאה בזוועות שבוצעו משום שאנשים הרגישו שהם נאלצים לפעול בהתאם לזהות חיצונית ומקובעת. רק חשבו על הגרמנים שהרגו את היהודים או על ענפי האסלאם השונים שנלחמים זה בזה. המסר של אמרטיה סן הוא שעלינו לבחור את הזהות שלנו מרצוננו החופשי. קופי אנאן שנפטר לאחרונה אמר: "לחיות זה לבחור. אבל כדי לבחור נכון, אתה חייב לדעת מי אתה ומה אתה מייצג, לאן אתה רוצה להגיע, ולמה אתה רוצה להגיע לשם".

מדי פעם לאורך ההיסטוריה אנו שומעים על אנשים כמו אמא תרזה. אישה שוויתרה על חיים אישיים והחליטה להקדיש את כל חייה לטיפול באחרים. האם תרזה נולדה במקדוניה וכבר בגיל 12 החליטה להקדיש את חייה לעזור לעניים ולחולים. באחת הפעמים צוטטה כשאמרה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שראתה בהודו, נחרתו בנשמתה ושינו אותה. במסגרת פעילותה כנזירה נשלחה להודו, שם הקימה בעזרת נזירות ונזירים נוספים בתי ספר ובתי חולים והשיגה סיוע לחולים ולעניים. ברבות הימים הקימה מסדר משלה שפעל להשגת טיפול וסיוע לעניים, לחלשים, לחולים וליתומים בכל העולם. היה חשוב לה להעניק טיפול לכל נזקק, במיוחד לאלה שלא היה מי שיטפל בהם, המנודים, המוקצים מחמת מיאוס או נגע, המוזנחים והעזובים. בכל אחד מהם ראתה בן אנוש, ולדבריה "הסבל הגדול ביותר הוא להיות בודד." אמא טרזה הכירה בכאב הגדול שקיים בנפרדות. היא טענה שהמחלה הנוראית ביותר היא הבדידות, מחלה שלא נמצא לה מזור עד היום, והיא רק גדלה ומתפשטת כמגיפה. האם תרזה ביטאה רוח לוחמנית בהגנה על מי שהיה זקוק להגנתה, היא לא נתנה לדבר להגביל אותה. למרות היותה נזירה, היא יזמה והרחיבה את תחומי פעילותה מחוץ למוסכמות ולא נתנה לתכתיבים של תקופה מקום או אמונה להיות למכשול בדרכה. היא סחפה אחריה נזירות ונזירים רבים, וקיבלה את תמיכת העולם באהדה ובתרומות. מאמרותיה הידועות: "המחסור באהבה זו הדלות הגדולה ביותר". על כן הקדישה את חייה להביא אהבה לכל מקום ואדם בו טיפלה, גם לבודד ולמוזנח ביותר. היא הבינה את הערך שיש גם לעזרה הנפשית והרוחנית, שכן לא תמיד ניתן להביא מרפא פיזי לכל אדם, אך לפחות ניתן לרפא את בדידותו. "לעולם אל נא תרשה למי שבא אליך לעזוב מבלי להיות מאושר יותר". האם תרזה טענה שכבני אנוש אין אנו מסוגלים באמת להישאר אדישים כלפי סבל. כאשר אנו מתעלמים גם אנו סובלים. היא נתנה אהבה ללא תנאי, מתוך שמחה פשוטה וחוסר שיפוטיות ביחס לאחר. היא טענה שכולנו מסוגלים לדאוג לאנשים סביבנו, גם אם איננו מטפלים במקצוענו. כשאנו מצליחים לעזור לאדם אחר, לשנות את מצבו לטובה, לנהוג בנדיבות, אנושיות ואכפתיות, הדבר ממלא אותנו ומלווה אותנו גם בהסתיים המעשה טוב. בעידן המודרני כל אחד מסתגר יותר בחייו האישיים. למרות המדיות החברתיות שחושפות לכאורה יותר, למעשה אנו פחות מעורבים במה שקורה לאנשים באמת. עסוקים בעיקר איך אנחנו ניראים, כמה רואים אותנו, ופחות כמה באמת אכפת לנו מאחרים. אנו פחות ניפגשים פנים אל פנים, אפילו פחות מדברים בטלפון, מעדיפים להתכתב.. לכן אין פלא שתחושת הבדידות מועצמת. האם תרזה לא הרגישה שהיא מפסידה משהו בכך שכל חייה הסתובבה באזורי עוני ומחלות וטיפלה בחולים הכי קשים – להיפך, היא הייתה מאושרת. אהבה ככוח מגן יש דברים שאם חושבים עליהם בצורה מדעית בלבד הם נראים בלתי אפשריים. למשל כיצד אמא תרזה, אישה שכל חייה, מגיל 18, טיפלה בחולים הנגועים במחלות הקשות ומידבקות ביותר, באזורים קשים ועניים ביותר – מעולם לא נדבקה. היא חייתה עד גיל 87, ונפטרה בסופו של דבר ממחלת לב ולא ממחלה מדבקת! מדבריה: "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?". בעידן בו אנו מפחדים ממוות, ממחלות ומהחולים, כשמספרים לנו בחדשות שכל וירוס קטן יכול להרוג אותנו, וכמות החיסונים המתפרסמים ל"צריכה הכרחית" גדלה, הפחד נראה כסביר ומציאותי.  ואולם האם סוד החיסוניות טמון במערכת החיסון הפיסית בלבד? או שמא יש השפעה לחוסן רוחני על החיסוניות? בספרו "אהבה רפואה וניסים" מספר ד"ר ברני סגל על תקופה בה היה עובד בבית חולים לחולי שחפת, ולמרות שלא היה מחוסן, מעולם לא נדבק במחלה. הוא מסביר את התופעה בכך שחש אהבה כלפי החולים שלו, ולדבריו כאשר אוהבים מישהו באמת, לא ניתן להידבק ממנו. הגישה הרווחת של מטפלים ורופאים רבים כיום היא "להגן על עצמם" בעזרת חיץ פיסי, או נפשי, בינם לבין החולה/המטופל. "לא להיקשר יותר מידי", להתייחס למטופל כאל עוד “מקרה”, "לא לקחת ללב”. ואולם כבני אדם לא ניתן באמת לעשות זאת, אי אפשר באמת למנוע מהדברים לחדור אלינו, הם חודרים אלינו בכל מקרה. אפשר לבנות חומה שתפריד בינינו לכאב של אדם אחר, אבל לבניית חיץ בתוך ליבנו יש מחיר גבוה. אמא תרזה היוותה השראה לרבים. בהשראתה נפתחו מרכזים רבים בעולם, המסייעים לנזקקים וחולים. היא הייתה דוגמא חיה לכך שכשאדם מרגיש צורך לאהוב ולעזור, כשנמאס לו להתעלם ולהדחיק – הוא יכול לעשות ולהשפיע על הרבה מאוד אנשים. אמא תרזה לא הייתה אמא ביולוגית של אף ילד, אבל בפועל היא הייתה אמא של הרבה מאוד בני אדם! היא מלמדת אותנו, על ידי מעשיה, את סוד הנתינה שאפשרית מתוך אהבה גדולה לאנושות. היא לא יכלה להציל את כולם, היא לא פתרה את כל הבעיות, וגם לה עצמה לא חסרו קשיים וחוסר מושלמות. היא היתה דמות שנויה במחלוקת, וחלק מהביקורת עליה היתה שיתכן ומנעה אפשרות לסייע באמצעות רפואה מודרנית, כי האמינה בחסדי האל והגורל באשר למחלה ומוות של אדם, אך זה לא מוריד ממפעל החיים שלה להוות משענת לאנשים רבים כל כך. היא טענה שעצם הידיעה שמשהו רוצה לעזור לך, שאכפת לו ממך – מעוררת תקווה. את תפישתה האנושית היא ביטאה בין היתר בחיבור  "הייה בכל מקרה", בו היא מדגישה את החשיבות לא להיות תלוי בקולות חיצוניים, אלא לדבוק בערכים אנושיים. במצפן הפנימי. היא לא פעלה לא למען פרסים או מחמאות, ולא הפסיקה לפעול בגלל ביקורת, ציניות, או ניסיונות לעצור את פועלה. היא עשתה את דרכה מתוך אמונה פנימית שהיא עושה את המעשה הנכון, וזה מה שנתן לה את הכוח לעמוד בכל הקשיים. הייה בכל מקרה. "אם הינך מוצא שלווה ושמחה, אחרים עשויים לקנא; היה שמח בכל מקרה. את הטוב שהינך עושה היום, אנשים נוטים לשכוח מחר; עשה זאת בכל מקרה. תן לעולם את המיטב שלך, וזה לעולם לא יהיה מספיק; תן לעולם את המיטב שלך בכל מקרה. ובימים בהם זה נראה יותר מדי, פשוט עשה את שתוכל בכדי לעבור את היום; משום שנשמות פועלות דרכך בכל מקרה. אנשים נוטים לחוסר אחריות, חוסר הגיון והם מרוכזים בעצמם; סלח להם בכל מקרה. אם הינך אדיב, אחרים יכולים להאשים אותך באנוכיות ובמניעים נסתרים; היה אדיב בכל מקרה. אם הינך מצליח, תזכה בכמה חברים מדומים ובכמה אויבים מושבעים; היה מצליח בכל מקרה. אם הינך כנה וגלוי-לב, אנשים עשויים לרמות ולבגוד בך; היה כנה וגלוי-לב בכל מקרה. את שהינך בונה לאורך שנים, מישהו עשוי להרוס בן לילה; בנה בכל מקרה. אתה רואה, בסופו של דבר, זה בינך ובין האל; זה לעולם לא היה בינך ולבן מישהו אחר בכל מקרה". נכתב ע"י חברי קבוצת המטפלים "היגאה", באקרופוליס החדשה

המהפכה הנשית יצאה לדרך בתחילת המאה הקודמת, אך מה עם המהפכה הגברית? מאמר העוסק בשאלה מהי גבריות בריאה, המותאמת לעידן בו אנו חיים. הטבע פועל בצורה קוטבית ומשלימה; במזרח מכנים זאת אנרגיית היאנג (הזכרית) והמשלימה שלה, אנרגיית היין (הנקבית). שתיהן ביחד יוצרות את הדאו, השלם. כחלק מביטוי הקוטביות בטבע, לגבר יש איכויות ייחודיות, האמורות להיות מבוטאות ומשלימות את האיכויות הנשיות. אלו שני כוחות קוטביים משלימים, והחיים מותנים באיזון בין שניהם.   העולם שלנו משתנה תדיר, ובהתאמה גם הגדרות תפקידיו ואחריותו של הגבר. אם בעבר הגבר היה אחראי לציד ולהגנה מפני איתני הטבע, טורפים וכדומה, ברור שבתנאים של שובע ושל שפע מצופים ממנו דברים אחרים. כיום, למשל, יכולות לוגיות ומנטליות יהיו שימושיות יותר מכישורי הצייד. בתרבות המערבית המודרנית ״גבר״ נחשב כזה שהשיג מעמד כלכלי שכולל סמלי סטטוס כאלה ואחרים, קריירה נחשקת, כיבוש והעמדת דורות המשך. אך מעבר לצורות הביטוי השונות הקשורות לתנאים העכשוויים, קיימת תפיסה אוניברסלית ועל-זמנית לגבי תפקידו העקרוני של הגבר.   מאצ'ואיסטי מול שברירי מאז ומתמיד ניצב הגבר בעמדה בה עליו להוכיח את עצמו בהתאמה לסמלי הסטטוס המקובלים, כדי שיוכל להיות ראוי ולהשיג את מטרותיו. עמדה בסיסית זו, שבה נדרשת חובת הוכחה איננה עמדה קלה, וללא הכוונה והדרכה יכולים להיווצר בלבול ופרשנות שגויה. דוגמאות לכך אנו רואים בתרבות העכשווית שיצרה שתי תנועות עיקריות המנוגדות לכאורה   האחת לשנייה אך שתיהן תוצר של אותו בלבול: מחד אנו עדים להתגברות הגסות, הוולגריות והכוחניות מצד הגברים, מה שמוביל למוטיבציה של תחרות ואלימות, מעין פסאודו-גבריות או ״גבריות מזויפת״, בכל שכבות החברה ובכל מקום בעולם. אני זוכר את עצמי כנער צעיר שמנסה להיות ״גבר״ ומסגל לעצמו גינונים מאצ׳ואיסטים מוגזמים. התנועה השנייה היא השבריריות, חוסר הביטחון, הפסיביות והתלותיות. מאפיינים שגם הם מסתירים את הכוח ואת הנוכחות הגברית הבריאה, ואין הכוונה לעדינות או לרכות שהן תכונות אנושיות נפלאות, אלא חוסר בעמוד שדרה יציב ואיתן. מהו הגורם לשני ההפכים האלו? ההתנהלות הגסה ומולה ההתנהלות חסרת הביטחון, נעוצות בקושי לעמוד בלחצים החברתיים לצד הצורך בהוכחה עצמית. הבלבול גובר בהיעדר חינוך והכוונה מתאימים ובהיעדר מודלים ראויים לחיקוי, שהרי ידוע, שדוגמה אישית היא שיטת החינוך הטובה ביותר.   האביר לאורך ההיסטוריה תמיד היו גברים שחרגו מהזרם המרכזי ואימצו לעצמם רעיונות וערכים מוסריים לחיות לאורם, ובתקופתם היו מודל לחיקוי ופורצי דרך. הדוגמאות ההיסטוריות הקרובות ביותר שאנו מכירים במערב הם מסדרי האבירים מתקופת ימי הביניים. בזמנים בהם שררו הבערות והפחד, האיר אידאל האבירות את הדרך לאנשים ממעמדות שונים שהעשירו את חייהם בהרפתקה בה שזורים הדבקות באמת וההגנה על החלשים. בזכות זאת, הם התרחקו מגסות ומחולשה והצליחו לקיים חיי רוח לאור אידאל אנושי וערכי מוסר. האבירים היו מחויבים לקודי כבוד שהנחו את התנהגותם. הם התחייבו לאומץ לב, צניעות ושירות הכלל. האבירים פעלו למען מטרות נעלות, שחרגו מעיסוק בחיי השגרה והמרדף אחר ההצלחה של היחיד. לכל אביר הייתה גבירה שהיוותה מקור ההשראה לאצילות וטוהר, לה הקדיש את מעשי הגבורה המוסריים שלו. האבירים פעלו באחווה והערבות ההדדית הייתה אחד מעקרונות היסוד. הם חיו זה למען זה ובשם הגורל המשותף והאחווה היו מוכנים להקריב את חייהם, בשדה הקרב או בשגרה היומיומית. המטרה המשותפת איחדה את כוחותיהם. סולם הערכים המוסריים היה המדד לגבריות, ובמקביל לתרגול מיומנויות הלחימה עסק האביר בתרגול השליטה העצמית וחישול אופיו במטרה להיות טוב ואצילי ולהשתחרר מהגורמים המכוונים להצלחה על פי קריטריונים שטחיים המקובלים על הרוב.   ״הו דון קישוט, אל תהיה כל כך תמים…״ האם הרעיון האבירי תקף לתקופתנו? אולי זה נאיבי, אך אני מאמין שאידאל האבירות חי וקיים. הזמנים שונים – רכבים חשמליים החליפו את הסוסים האציליים, הסייבר החליף את השריון והאתגרים השתנו, אך האידאל שלאורו אדם חי ומוכן להקריב את הנוחות והאינטרס האישי שלו, עדיין תקף. במובנים רבים הזמן הנוכחי דומה לתקופת ימי הביניים. אנו חווים חושך תודעתי הולך וגובר, נסיגה ערכית בשטחים רבים של חיינו; הפחד תופס את מקומו של אומץ הלב, האגואיזם תופס את מקומה של הערבות ההדדי. הדאגה המוגזמת ליוקרה, נראות וחיי הבורגנות שיטחו את גיבורי התרבות וכתוצאה מכך, קרנה של הגבריות בנסיגה. ״מילתו של הגבר״ נשחקה, וביטוי שהיה סמל ליושרה ועמידה מכובדת בחובותיו כמעט ואיבד את תוקפו. מאידך, לשמחתנו יש יותר מודעות, פתיחות ושיח לגבי האתגרים איתם מתמודדים הגברים בימינו. קיים ניסיון לתת מענה תמיכתי ורגשי במסגרות שונות כגון סדנאות לניהול כעסים, לאבהות, למיניות. עבור רבים זו אלטרנטיבה טובה, אולם לא תמיד עוסקים בהן בכל האיכויות של אב הטיפוס  הגברי.   מה נחוץ לאדם? אדם זקוק לחזון כדי להגשים את העצמי הגבוה שלו. יתכן שהקושי בגיבוש הזהות של הגבריות החדשה מקורו בהיעדר דוגמאות עכשוויות וחזון ברור ומוצק. אידאלים אינם נוצרים מעצמם, אנחנו היוצרים שלהם. אנשי כבוד כמו דוד בן גוריון, נלסון מנדלה, מוחמד עלי, דור החלוצים שהקים את מדינת ישראל הם מקור השראה בזכות אומץ ליבם ומוכנותם להקריב הכל, גם את חייהם למען רעיון ערכי שהם האמינו בו. בזכות זה הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ושינו את פני ההיסטוריה. כשיש לאדם חזון ומצפן מוסרי שמכוון אותו הוא לומד לתעל את הכוחות שלו, להתמיר את האינסטינקטים החייתיים בסנטימנטים עדינים יותר. במקום הוולגריות לנהוג באצילות, במקום מאצ׳ואיזם להשרות תחושת ביטחון אמיתית, ובמקום שבריריות וחולשה – להיות עמוד שדרה איתן ויציב, וסמל לנדיבות ואהבה. כדי שנוכל לבסס מחדש את הזהות הגברית היפה, עלינו לשאוף לחבר בין אידאל האבירות והזמנים הנוכחיים. אני מאמין בכל לבי שזו תשובה אמיתית לאתגרים העכשוויים שהוזכרו לעיל. ״תהיה גבר״ איננה אמירה גסה או וולגרית. בזמנים ההיסטוריים שלנו אפשר להתייחס אליה כאל קריאה לתחייה מחודשת של הערכים המכבדים את הגבריות היפה.

החברה זקוקה לאמון על מנת לתפקד. היא זקוקה לאמון ברופאים שלה, במנהיגים שלה, בבעלי הסמכות שבה. אך אם חברות התרופות קונות מחקרים המקדמים את התרופות שהן מייצרות וקוברות מחקרים אחרים, אם בעלי תארים אקדמיים רוכשים אותם בכסף, אם בעלי הסמכות בחברה קנו את מה שמקנה להם סמכות – לא יתקיים אמון והחברה לא תוכל לתפקד. במרץ 2022 פרסם ה-British Journal of Medicine, אחד מכתבי העת הוותיקים והמוערכים ביותר בתחום הרפואה, מאמר בשם "האשליה של רפואה מבוססת ראיות". בקצרה, המאמר טוען כי "רפואה מבוססת ראיות הושחתה על ידי אינטרסים תאגידיים, רגולציה כושלת ומסחור של האקדמיה". ההשפעות המיטיבות האפשריות של תרופות גנריות מסוימות, למשל, אינן נחקרות בגלל חוסר הרווחיות שלהן, או לחילופין, מחקרים לא מתפרסמים אם לתוצאותיהם יש השפעה לרעה על הרווחים. מיותר לציין שיכולות להיות לכך השפעות עצומות על יכולתם של הרופאים לטפל באנשים, ועל הנגישות של כל בני האדם לשירותי רפואה. למעשה, אנשים מתים בגלל זה. אבל התנהלות הרעה הזו אינה ייחודית לתחום התרופות. כמה עולה לרכוש תואר? מחקר שפורסם ביולי ב-American Economic Journal בשם "מדוע עלה מספר בוגרי המכללות?" דן בהשפעה של "אינפלציית ציונים", כלומר מתן מלאכותי של ציונים גבוהים, על מספר בוגרי המכללות. על פי המאמר, העלייה במספר הבוגרים בעשורים האחרונים לא קשורה לביצועים טובים יותר של סטודנטים, אלא לזיוף ציונים על מנת להעביר סטודנטים. זה גם מזכיר את שערוריית השוחד למכללות ב-2019, שבה הורים שילמו סכומי כסף עצומים כדי לשחד פקידי מכללות ולנפח במרמה את תוצאות מבחני הקבלה, כדי שילדיהם יוכלו להיכנס לאוניברסיטאות מובילות (מה שמעלה את השאלה: עם כל המשאבים הכספיים האלה, למה לא הצליחו ילדיהם להגיע להישגים לימודיים גבוהים מלכתחילה? האם ייתכן שמשאבים כספיים אינם מספיקים להצלחה חינוכית?). אנחנו יכולים להמשיך לדבר על תחומים אחרים, כמו האקלים או מיליארדי הדולרים המושקעים ב"לכידת פחמן", הפולטת יותר פחמן ממה שהיא לוכדת, או מעורבות של בנקים גדולים במימון רשתות טרור וסמים, אבל לא הייתי רוצה לדכא את הקוראים. משבר מוסרי עמוק אפשר רק לומר שאם נחפש היטב, נוכל למצוא מגמות דומות בכל מקום. ולתופעות השונות לכאורה הללו יש משהו במשותף. הן מצביעות על משבר מוסרי בלב ליבה של דרך חיינו. אנו נוטים לראות באתיקה תחום תיאורטי, שאין לו רלוונטיות אמיתית לחיי היומיום שלנו, אבל אנו מפספסים אמת בסיסית מאוד – ללא אתיקה שום דבר לא יעבוד. חוסר האתיקה יאט את גלגלי הארגון, ויהפוך אותו לבירוקרטיה; הוא יגרום למשאבים "לדלוף" ולהיעלם; הוא יכניס את האנשים הלא נכונים לשלטון; הוא יעדיף את השטחי, על פני המהותי; ומעל לכל, הוא ישחק את יסודות האמון הנחוצים לכל חברה או ארגון. לדוגמה, המדיה החברתית החליפה את הערך של חיים מאושרים, בערך השקרי של חיים מאושרים למראית עין. במילים אחרות, חשוב יותר להיראות מאשר להתאמץ להיות. או, כמו במאמר שהוזכר לעיל, הערך המפוקפק של רווחיות החליף את ערכו של מחקר ישר ואובייקטיבי, מדע שמטרתו אמת, ואינו משרת אינטרסים אחרים. חוסר אתיקה יכול למוטט את החברה העניין הוא שהאתיקה היא תובענית. היא חייבת להיות בראש סדר העדיפויות של כל פרויקט, הבסיס שעליו ניתן לבנות את כל השאר. ברגע שאנו שמים אותה במקום השני, אנו מאבדים אותה. אין דבר כזה להיות חצי אתי. האם תטוסו עם חברת תעופה שאומרת לכם, "99% מהטייסים שלנו מאומנים"? או תלכו לבית חולים שאומר לכם, "רוב הרופאים שלנו עברו לימודי רפואה"? זה המקום אליו מוביל חוסר האתיקה. וכאשר האתיקה תיעלם, האמון ייעלם בעקבותיה. להיות אתי אין פירושו להיות מלאך, או לא לעשות טעויות. זה לא אומר לדעת תמיד מהי הפעולה האתית. להיות אתי פירושו לפעול על פי עקרונותינו, כמיטב הבנתנו ויכולתנו. הדבר החשוב הוא לנסות לעשות את הפעולה האתית, מבלי לרמות את עצמנו. אבל במקרים שהוזכרו לעיל, ברור שהאתיקה אפילו לא נלקחת בחשבון. עדיין יש תקווה; העובדה שמאמרים כמו זה נכתבים פירושה שעדיין אכפת לנו מהאתיקה כחברה. היו זמנים ומקומות בהיסטוריה שבהם הדברים האלה היו מובנים מאליהם. אבל זהו פעמון אזעקה, שעלינו להקשיב לו, ולהגיב אליו.