למרות העובדה שאנו נולדים עם סט קבוע של גנים, קיימת לנו האפשרות לשחק עם ההרכב הגנטי שקיבלנו, להביא גנים מסויימים לידי ביטוי ולנטרל את השפעתם של גנים אחרים. האפשרות הזאת נקראת אפיגנטיקה. בעבר היו רוב המדענים משוכנעים כי יצורים חיים הם תוצר פשוט של הגנים שלהם – ושנגזר עלינו לחיות ולסבול מתנאים שנקבעו מראש בתוכנית גנטית אותה הורישו לנו אבותינו ואבות אבותינו. עשרים השנים האחרונות של המחקר במדעי החיים הפכו לחלוטין את האמונה הזו. הן הראו שאנחנו יכולים להשפיע על חיינו, לשנות את עצמנו, לשנות את התנהגותנו ולחרוג מהגבולות שלנו, לעבר אופקים שלא שיערנו שאפשריים. מחקרו של ד"ר ברוס ליפטון גילה כי הסביבה בה פועל קרום התא שולטת בהתנהגות ובפיזיולוגיה של התא, על ידי הפעלה והשבתה של הגנים. התגליות הללו התנגשו עם דעתם של רוב המדענים, שטענו שהחיים נשלטים על ידי הגנים, והמחלוקת הזו הפכה את המדע האפיגנטי לאחד מתחומי המחקר החשובים ביותר כיום. מטא גנטיקה אפיגנטיקה מוגדרת כמדע החוקר שינויים גנטיים הפיכים או ניתנים להעברה הלאה, אשר אינם מלווים בשינוי במטען הגנטי; במילים אחרות – שינויים שאינם משנים את הדנ"א. שינויים כאלה יכולים להתרחש באופן ספונטני או כתוצאה מלחץ, כתגובה לסביבה או לגורמים חיצוניים אחרים. תופעות אפיגנטיות פועלות כמו מתגים המדליקים ומכבים את הגנים, בהתאם לנסיבות ובעוצמות שונות. לכן הן מאפשרות את התרחשותם של שילובים לא מתוכנתים רבים בין גנים, באמצעות תופעת המתילציה. למרות שתגליות הקשורות לאפיגנטיקה הן עדכניות מאוד, המונח עצמו נטבע כבר בשנת 1942 על ידי קונרד האל וואדינגטון, מהמילה epi ביוונית, שפירושה "מעבר" ("מעבר לגנטיקה"). אפיגנטיקה היא כמו שכבה של קוד מעל הקוד, כפי שמסביר ז'ואל דה רונה היטב בספרו "הסימפוניה של העולם החי: כיצד האפיגנטיקה יכולה לשנות את חייך". זוהי "מטא-תוכנה" ביולוגית המשנה באופן עמוק את תפקידה של הגנטיקה הקלאסית. שינוי אפיגנטי אינו מוטציה, אלא כוונון של הדרך בה באים הגנים לידי ביטוי בגלל השפעה סביבתית או התנהגותית. ניתן להשוות גנטיקה ואפיגנטיקה לטקסט של ספר ולתהליך הקריאה, שבו כל אדם מפרש את הספר בצורה אחרת, לפי ניסיונו ודמיונו… אחרים משווים את הגנטיקה לדף התווים ואת האפיגנטיקה לפרשנות שמקבלת הסימפוניה כשהיא מבוצעת. השאלה הגדולה היא איך נוכל להפוך למנצחים על התזמורת המוזיקלית שלנו עצמנו. אנחנו יכולים להשפיע על עצמנו, על החברה ואפילו על האבולוציה כל מה שאנו חווים משפיע על מצבנו הפיזי, על מצבנו הפסיכולוגי, על מהלך חיינו ועל תודעתנו, וממלא תפקיד חשוב בכוונון האפיגנטי דרכו הגנים שלנו באים לידי ביטוי. אנחנו יורשים את הגנטיקה שלנו, אבל יש לנו את החירות להשפיע על האפיגנטיקה שלנו, באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, ועל האבולוציה של החברה שלנו, דרך האינטראקציות שאנו בוחרים לקיים זה עם זה. כיום ניתן להרחיב את האינטראקציות הללו, לטוב ולרע, באמצעות שימוש ברשתות החברתיות. בעולם האפיגנטי הכל הפיך, מה שמדגיש את החשיבות של לקיחת אחריות על חיינו והבהרת הבחירות שלנו. ההתנהגות שלנו והרצון שלנו לפעול יכולים לשנות אותנו. בעזרת אפיגנטיקה, אנו יכולים לנתב מחדש את התהליכים ה"פסיכוסומטיים" השליליים בדרכים שיועילו לבריאותנו ולאיזון הנפשי שלנו. חמש מילות המפתח לכוונון מוצלח הן תזונה, פעילות גופנית, הימנעות ממתח, הנאה והרמוניה. כל אלה קשורים זה בזה ודורשים את חיי המשמעת עליהם המליצו הפילוסופים העתיקים מהמזרח ומהמערב, שהתעניינו בהשפעות ההדדיות בין הנפש והגוף, כגישות מניעתיות. מחקרים עדכניים מוכיחים שלתרגולים האומנויות העתיקות כמו מדיטציה, יוגה, וצורות של מדיטציה דינמית כמו טאי צ'י וצ'י גונג יכולה להיות השפעה חיובית על חילוף החומרים שלנו ועל ליקויים מסוימים כמו לחץ דם גבוה. הודות למחקרים אלה, חוכמה עתיקה ותגליות חדשות מצאו נקודת מפגש. היום אנו יודעים שכל הטכניקות הללו להרפיית הגוף וויסות הנשימה מאפשרות לנו להגיע לרמה גבוהה של ריכוז והרפיה כאחד. היו גם טענות כי חולים הסובלים מסרטן, כאשר תרגלו טכניקות אלו לצד תזונה בריאה, הצליחו לשנות את התאים הסרטניים שלהם ולהחזירם למצב תקין. מחקרים עדכניים הראו שמצבי לחץ גדול, כמו במקרה של קורבנות השואה או רעב גדול, יכולים לגרום לשינויים גנטיים היכולים לעבור בירושה במשך דורות גם לאלו שלא חיו את החוויות הללו, אם כי כיום אנו יודעים שניתן לשנותם חזרה. לכן, הרגלי תזונה, פעילות גופנית, זיהום, מתח, דאגות, מערכות היחסים החברתיות והמשפחתיות שלנו ואירועים שמחים ועצובים יכולים להשפיע על מהלך חיינו ועל מצב הנפש שלנו ולמלא תפקיד חשוב בכוונון האפיגנטי של הדרך בה באים הגנים שלנו לידי ביטוי. לכן, חיים עם חברי אמת, חיי רגש יציבים והתפתחות פנימית יכולים להיות רק השפעות מועילות, לא רק על הבריאות הפיזית שלנו, אלא גם על הבריאות שלנו באופן כללי. גם לאמונה יש השפעה דוסון צ'רץ' מתאר כיצד מצבנו הנפשי משפיע על הגנים שלנו. הוא מדגים כיצד לגורמים כמו אמונות, כוונות, מדיטציה, אלטרואיזם, אופטימיות, שיתוף פעולה וביטחון יש השפעה עקבית על הגנים הקשורים ללחץ, המעורבים במיוחד בתהליכי ההזדקנות ובמערכת החיסון. לסיכום, למערכת היחסים שאנו יוצרים עם הסביבה הפנימית והחיצונית שלנו יש חשיבות מכרעת כדי לאפשר לנו לשנות את עצמנו ולעשות שימוש בכל הכלים שיכולים לעזור לנו להעלות את הכרתנו. זהו גם אתגר חברתי. חיוני שנבין שאיננו יכולים לשנות את עצמנו בלבד; אנחנו צריכים גם לשנות את הדרך שבה אנו חיים ביחד. כדי לעשות זאת, עלינו להתחבר מחדש למטרות גבוהות יותר, כפי שהפגין ארנו בלטרמה בהקרבה העצמית שלו במתקפת הטרור בשנת 2018 (ארנו בלטרמה היה סגן אלוף בצבא צרפת, שנהרג על ידי מחבל לאחר שהחליף מקומות עם בן ערובה). האומה כולה הייתה מאוחדת בהכרת התודה שלה לבלטרמה ולגיבורים אחרים. הוא הצליח להתמודד עם האתגר העומד בפני כולנו: למצוא את האיזון העדין בין חירות לביטחון. הדוגמה שלו אפשרה לנו להיות מודעים לכך שגישות אחרות אפשריות, ושלעולם לא צריך להשתחוות לגורל.

ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות של סמלים, מתרבויות מכל רחבי העולם. אינני מכיר תרבות אנושית אחת אשר אין לה, לצד תפיסתה החברתית והדתית, גם עולם סמלי. בתוך אוסף הסמלים של התרבות ישנם אלמנטים החוזרים על עצמם, בין אם ביצירות אמנות, עיטורים של מקדשים או פינות השראה בבתים פרטיים. מדוע בוחר האדם שוב ושוב לעבוד עם הסמלים? מהו כוחם ומה הם מאפשרים, בשונה מהשפה המדוברת או מהכתב? העולם המסורתי מתייחס למציאות כמורכבת משני אלמנטים: רוח וחומר. הרוח היא העיקרון היוצר והמוביל, אך היא מופשטת ואינה ניתנת לתפיסה באמצעות החושים; ואילו המציאות החומרית היא אוסף הצורות המייצגות את הביטויים השונים של העולם הרוחני. חלק מחיינו נחווה בעולם החומר. עלינו לדאוג לצרכינו היום–יומיים: הפיזיים, הרגשיים וכדומה. אבל מעבר לכך, אנו עדים לקיומה של מציאות בלתי נראית, מציאות מיתית, הקיימת בשאיפות שלנו לגעת במהות החיים; למה אנחנו כאן ומה תפקידנו? מה הם העקרונות הנמצאים בבסיס הקיום? שאלות אלה אינן שאלות מדעיות, אלה שאלות אנושיות. במקרים רבים נגלה שהתשובות שהאדם נתן לשאלות אלה נמצאות, יותר מכול, עמוק בתוך התפיסה הסמלית שלו. אם נתאמץ נגלה, דרך הסמלים, עולם שלם של משמעויות נסתרות. משמעויות אלו מסמלות קשרים הדדיים הקיימים בין כוחות הטבע הנמצאים בבסיס הקיום. ביוון מסופר כי התאוס נכנס לתוך הכאוס ויוצר בו סדר, ובתהליך הדרגתי נולדים האלים זה מתוך זה, עד שלבסוף נוצר עולם החומר הגשמי. במצרים עולה האי הראשוני, המייצג את האחדות, מתוך האוקיינוס ההיולי, וממנו נוצרים האלים הראשונים, המסמלים תהליך הדרגתי של הכנסת סדר והפרדה. בספר בראשית מסופר על אלוהים, הבורא באמצעות המילה, ועל–ידי כך מפריד בין השמים לארץ, בין האור לחושך, ולבסוף יוצר את בעלי החיים ואת האדם. מיתוסי בריאה אלו מייצגים את אותה תפיסה מסורתית שעולם גשמי זה, שאנו רואים וחווים באמצעות חושינו, אינו אלא ביטוי של עקרונות מופשטים ורוחניים. התפיסה המקובלת היום מנוגדת לחלוטין ויוצאת מתוך נקודת מבט הפוכה. עולם הרוח נתפס כתוצאת לוואי של מורכבות חומרית – ההכרה האנושית. המחשבות והרגשות הם תולדה של קשרים פיזיולוגיים בין חומרים כימיים בגופינו, ותו לא. אם ננסה לכפות פרשנות ברוח זו על מיתוסי הבריאה ונתייחס אליהם כאל ניסיונותיו הראשונים של האדם להבין ולתאר כיצד נוצר העולם באופן פיזיקלי, נחמיץ את העיקר. כפי שמתאר זאת מירצ'ה איליאדה: "תוך כדי חקר החברות המסורתיות הללו, עובדה אחת בלטה לעינינו במיוחד: ההתקוממות שלהן נגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, והנוסטלגיה שלהן לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית, 'הזמן הגדול'1". זאת אומרת, שהמשמעות אינה במאורעות שקרו, אלא בעיקרון המיתולוגי שמניע ונמצא בבסיס הדברים. האלים השונים מייצגים עקרונות רוחניים וכוחות טבע. הקשרים בין האלים והאינטראקציות ביניהם מסמלים את האופן שבו כוחות הטבע פועלים זה עם זה, בתוך העולם ובתוך כך גם על האדם. בתפיסה המסורתית הרוח הבלתי נראית קודמת לחומר. הנראה והמוצק הוא ביטוי של הבלתי נראה. העבודה עם סמלים הייתה ועודנה אמצעי של האדם לגעת ברבדים העדינים והמופשטים של המציאות, אותם רבדים שאי אפשר לתפוס או לתאר באמצעות המילים. הסמל כמוהו כגשר המחבר בין הנראה לבלתי נראה. הוא מסתיר, ובו בזמן מגלה. הוא מאפשר לתודעה שלנו לנסוק מעבר לגבולות המוכר והידוע, ולהתחבר לרובד של המציאות שלרוב חולף על פנינו מבלי שנדע לראותו או לזהותו. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, השפה הסמלית היא חלק בלתי נפרד מחיינו. זו שפה פשוטה, כל כך פשוטה שלרוב היא חולפת על פנינו מבלי שנבחין בה. החיים מדברים איתנו באמצעות השפה הסמלית. אם נקשיב לה ונלמד אותה, תתאפשר לנו חוויה אנושית אחרת. ללא סמלים לא נוכל להגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו, כיוון שלא נדע כלל על קיומן של חוויות אלה. החורף, למשל, הוא תקופה בת שלושה חודשים, שבה קר יותר ומואר פחות. הקור מוביל להתכנסות פנימה. יש פחות חיים ברובד הנגלה, העצים משילים את עליהם והפקעות מתחבאות עמוק באדמה על–מנת לאפשר שמירה על ניצוץ החיים, כדי שיוכל לשוב וללבלב באביב. האור, המסמל את ההכרה, את היכולת ללכת בביטחון ולראות את הדרך – מועט בחורף. גם בחיינו יש תקופות חשוכות וקרות שבהן אנו חווים אבדן של כיוון ומשמעות, של חוסר ביטחון וחוסר בהירות. אם נפתח את ההכרה הסמלית על–ידי התבוננות בכוחות הטבע, נוכל להתמודד טוב יותר עם תקופות אלה בחיינו, נוכל לצלוח את הסערות ולצאת מנצחים, כפי שהאביב מנצח תמיד בסופו של דבר את החורף, קשה ככל שיהיה. מעבר לתפקיד הסמל ככלי אישי עבור כל אחד, יש בו גם כוח של אחדות. שימוש נכון בסמלים מאפשר לנו, כאנושות, להתאחד סביב עקרון אוניברסלי ולבטא אותו כקבוצה. מסיבה זו ישנם בתרבויות רבות חגים בעלי סמליות הקשורה לעקרונות של הטבע ולחוקיות המחזורית המתבטאת בהם. חג החנוכה, לדוגמה, נותן נופך רחב יותר לסמליות של החורף. המיתוס של החג מתאר כד קטן של שמן שהצליח להזין את מנורת המקדש בדרך נס, במהלך שמונה ימים שלמים. מהי משמעות הדבר? בחושך, בחורף, בשפל המחזור, קשה לזהות ולמצוא את המקור אשר מאיר את חיינו וממלא אותם בשמחה ובמשמעות. אבל אם נתאמץ, נצליח למצוא את הכד הקטן המכיל את שביב התקווה שבתוכנו; הניצוץ שלעולם אינו כבה. ייתכן ששביב זה יראה לנו חלוש מכדי שיוכל להאיר שוב את חיינו, אך אם נעז ונתקרב אליו, נגלה מחדש את נס הבריאה. ככל שנשתמש בו, ייצא מתוך החשכה עוד ועוד אור. המכוונות המשותפת של קהילה לעיקרון סמלי מאפשרת לכל פרט בתוכה להפוך לשליח של העקרונות הרוחניים בתוך העולם. על כך נאמר, "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". כל אחד, בכך שהוא חי את הסמל, הופך בעצמו לסמל עבור הסובבים אותו,ובכך מקרין אור והופך לדוגמה חיה של עקרונות הטבע בתוך החברה האנושית. על–ידי ההשתתפות בחגים האדם הופך שותף במעשה הבריאה ומאפשר את התגשמותה בתוך העולם החומרי. השאלות האנושיות שציינו בתחילת המאמר נמצאות בבסיס מסעו הרוחני של האדם. העבודה עם העולם הסמלי היא אחד הכלים החשובים שיש לנו על–מנת לצעוד במסע זה. אם נהפוך את חיינו לסמל של המהות הרוחנית המפעמת בנו נוסיף משמעות ועומק לחיינו, וחשוב מכך נוסיף באופן פעיל אור גם לעולם סביבנו. נסיים בדבריה של דליה שטיינברג גוזמן, המנהלת הבין–לאומית של אקרופוליס החדשה: "תיבת נח וזאת של סרגון, המטה של הרקולס, הסוכך של ברהאמה, הסכין של צ'ווין, קוואצל של האצטקים והיונה של הנוצרים – הם סמלים; כמותם, הדמויות שמשרטטים הכוכבים בשמים ושמפתחות הפרשנות שלהן הם היחסים השונים המוכתבים על–ידי נקודות התצפית; כמותם, מחולות החתונה של הדבורים ופתיתי השלג דמויי הכוכבים. ספר זה עצמו הוא סמל של סמל אחר, טוב יותר, שחלמתי אני. ואתה, קורא שלי, הנך סמל של הישות הפנימית שלך, הנאבקת לגלות מחדש ולהפוך לחלק מודע מן המהות הממשית שלה". 1 מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית, הוצאת כרמל, 2000

מה יש לפרופסור בעל שם עולמי בביולוגיה לומר לנו על החברה והעתיד? ראיון עם פרופ' סטוארט קאופמן על שאלות שמטרידות את כולנו. בעודי צעיר יחסית, הכיר לי אבי, פרופסור לביולוגיה במקצועו, את עבודתו של אדם ושמו סטיוארט קאופמן, שסיפק אלטרנטיבות מיוחדות מאוד לתאוריית התפתחות החיים. קאופמן הציג מודלים מתמטיים פשוטים ומקסימים, המתארים הופעה ספונטנית של סדר בתוך תהליכים אקראיים, לכאורה, והדגים כיצד הסדר מתאר בצורה אלגנטית מאוד הרבה מהתהליכים שאנו מכירים, המאפשרים את קיום החיים והתפתחותם.על עבודותיו זכה קאופמן בפרסים שונים, בין השאר בשותפות מקארתור, אחד הפרסים היוקרתיים שקיימים עבור חשיבה יצירתית.בהמשך פגשתי את עבודתו במהלך לימודיי במכון הרמס*, מכון מחקר אנתרופולוגי בין-לאומי, מייסודה של אקרופוליס החדשה, שבו אני שותף.לפני כשנה קיבלתי הזמנה להגיע להרצאה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת הכנס ה-30 של ILASOL – האגודה הישראלית לאסטרוביולוגיה ומקור החיים. ההרצאה הייתה מתוכננת בדיוק ליום ולשעה שבה תוכננה הפגישה החודשית של מכון הרמס – ועוד בירושלים. שמחנו על ההזדמנות, ויחד עם שלושה חברי מכון נוספים הזמנו מקום מראש והגענו בבוקר לאולם ההרצאה.אולם רוטברג, שבו התקיימה ההרצאה, היה בקומה הראשונה, וכאשר מצאנו לבסוף את המקום, 20 דקות לפני שעת ההתחלה, היו נוכחים, חוץ מארבעתנו, שני הפרופסורים שארגנו את המפגש ופרופסור קאופמן ואשתו. פרופסור בעל שם עולמי מגיע לדבר על מקורות החיים ובקושי מגיעים אנשים לשמוע. הופתענו. אם זה לא מעניין, אז מה כן?הסיטואציה כולה הייתה מעט סוראליסטית. ישבנו נבוכים באולם וחיכינו, ולבסוף הגיעו עוד כ-15 אנשים. לאחר כמה תקלות טכניות – הכנס החל.לאחר הקדמה קצרה, עלה פרופסור קאופמן והחל לדבר על עבודתו. ניסינו לעקוב כמיטב יכולתנו, בכל זאת, איננו מומחים בתחום האסטרוביולוגיה… ועם זאת, נראה היה שקיימת אפשרות, לא לגמרי מופרכת, לאתר קווים מקבילים בין הרעיונות המדעיים שהציג קאופמן לבין רעיונות חברתיים. נוסף על כך, מראיונות אחרים ששמעתי איתו, ידעתי שבנוסף למדע חשוב לו גם ההיבט של האתיקה האנושית.במסגרת האינטימיות של הכנס, בהפסקה, בעידודה של חברתנו ענת, אזרנו אומץ, ואחד מחברי המכון ביקש את כתובת המייל של הפרופסור כדי להמשיך לשוחח איתו ולשאול אותו שאלות. הוא הסכים בצניעות המאפיינת אותו ואמר שישמח להמשיך לשוחח.קיימנו פגישת "סקייפ" ארוכה ובמהלכה הייתה לי ההזדמנות לראיין אותו ולשאול אותו על פילוסופיה, פיזיקה התפתחות החיים וחוקי הטבע. ידיעותיו עמוקות ורחבות, וזו הייתה באמת הזדמנות יוצאת דופן לקבל מבט מעמיק על המציאות.בתחילת המפגש ביקשתי את רשותו להקליט את השיחה בינינו כדי לפרסם דברים מתוכה בהמשך, והוא הסכים בשמחה. זו הייתה שיחה ארוכה, לכן אביא חלקים מתוכה שקשורים יותר לנושא התרבות שלנו וכן כוללת בעיות ופתרונות אפשריים שהוא העלה.באחת מההרצאות שלך ציינת שאתה הומניסט ושיש צורך במשהו שייתן כיוון ויאפשר פיתוח של אתיקה גלובלית. אמרת שאחד הכלים לכך הוא הקדושה, ושכעת עלינו להמציא מחדש את הקדוש, כדי שיאפשר לכוון את האתיקה הגלובלית שאנו זקוקים לה. האם תוכל לפרט על כך?"אני כעת קורא הקדמה לספר של אנדראס וובר (ANDREAS WEBER) שמתייחס למה שאתה מדבר עליו.וובר זיהה את הכוח של אהבה, אותו הוא מכנה מעורבות עצמתית, ככוח המניע את ההתהוות ליצור קשרים ולקשור גורלות בין ישויות ביקום, במקום הכוח המכני של יעילות כלכלית. אפשר בקלות להתאהב בזה.הנה, אנחנו שני אנשים המדברים על ערכים, אני קצת יותר זקן, על כן השינוי צריך לבוא מהדור שלך."בימינו אנו תלויים על זנב של נמר שנקרא קפיטליזם, שאומר שכדי להתפרנס עלינו למכור דברים אחד לשני. אנחנו כבר לא יכולים ללקט ולצוד כדי לאכול, לכן עלינו לעסוק בסחר חליפין. אבל מה הם המוצרים שאנחנו מחליפים בינינו? לרוב אלו הם דברים חסרי תועלת שהורסים את כדור הארץ…"פעם ניסחתי זאת כך: אנחנו מייצרים ומוכרים פינגווינים סגולים מפלסטיק לשים ליד הברכה. אנחנו מוכרים כל מיני דברים טיפשיים למלא בהם את הסביבה שלנו!חלק מהעולם התעורר ואמר, 'מה שאנחנו עושים כמעט חסר משמעות לחלוטין!' האם יש דרך אחרת להתפרנס? האם יש עיקרון אחר שעל פיו נוכל להחליף דברים בינינו, באופן שלכולנו יהיה מה לאכול אבל לא נתעסק בפינגווינים סגולים מפלסטיק לשים ליד הברכה?… כלומר להתפרנס בצורה שתאפשר יותר שייכות? קל להגיד את זה, אבל זה לא נראה בלתי אפשרי! עם זאת, הכוחות שמתנגדים לזה הם הסטטוס-קוו והתאגידים הגדולים, שמנסים להתפרנס עוד ועוד על ידי מכירת פינגווינים. אולי תובנה מעין זו תצליח לפרוץ, ואז תיוולד מערכת ערכים חדשה שתתפשט בקרב האנושות."בפגישה שנכחתי בה לאחרונה אנשים אמרו שיש חוסר סיפוק בכל מקום. אנשים פונים לפעילות רוחנית מכל סוג שהוא, כי הם אינם מוצאים משמעות במה שהם עושים. אנשים יודעים, לדוגמה, שמערכת הבנקאות עושקת את כולם, אבל אנחנו עדיין לא עושים דבר בנדון. אנשים יודעים שיש מעט מדי תאגידים עם יותר מדי כוח, כולנו יודעים את זה, נכון? אנשים מודאגים מזה."בהחלט, אנשים מחפשים לחיות עם משמעות ולא רק לאכול ולישון, מחפשים לתת ערך עמוק יותר לקיום הזה."אני לא מתיימר לדעת איך לגרום לשינוי כזה לקרות, אבל בוא נתבונן על זה כך: כיום הרבה תהליכים אינטלקטואלים מוחלפים על ידי רובוטים, כמו 'סירי', לדוגמה.אפילו העבודה האינטלקטואלית שלנו תוחלף כנראה על ידי תהליכים אלגוריתמיים. אבל אני לא חושב שהמוח האנושי הוא אלגוריתמי, וגם לא התהוות החיים. אנחנו מהופנטים על ידי מחשבים, אבל אני לא חושב שהמוח האנושי הוא מחשב. אולי אוטומציה רובוטית תחליף אותנו עד כדי כך שנשאל עצמנו – מה בעצם הערך שלנו? מהי היצירה שבני אדם מסוגלים אליה, ומכונות לא? ייתכן שנגיע לתשובה שהערך האמיתי שלנו טמון בגילוי ההבדל הזה.לדוגמה, האם לא תעדיף ריהוט שנוצר באופן ידני לפני 400 שנה בפרובנס על פני ריהוט שנוצר במכונה? כמובן. נעדיף משהו שמישהו נתן לו ערך, שמישהו עשה אותו באהבה.לכן כיום אנחנו מעריכים יותר את היצירה האנושית מאשר לפני 50 או 70 שנה, כאשר יצירות ממוכנות היו דבר חדש. אולי מה שנעריך יותר מכול בסופו של דבר הוא את היצירתיות האנושית…"קשה לי לראות איך זה יקרה באופן ספונטני. מניסיוני, אם לא נעשה מאמץ מיוחד, נמשיך לפעול בכיוון שמקדם את הנוחיות וההישרדות שלנו, ולאו דווקא בכיוון ערכי יותר."אני מסכים לחלוטין. אולי ננסח זאת כך: רובוטים מחליפים אותנו; המכונות החליפו את העבודה הידנית; פטיש אוויר חזק יותר מפטיש ידני – אם יש את כל המכונות הללו סביבנו, אנחנו יכולים פשוט לשכב ולא לעשות כלום. להיות בפייסבוק ולאכול מרשמלו, נכון? אבל מה עשינו כדי לזכות במרשמלו? כלום. לכן אלו יהיו חיים חסרי משמעות לחלוטין. הרעיון הזה דוחה עבור שנינו – לא בגלל שאנחנו יהודים או מתמטיקאים, אלא בגלל שאנחנו בני אדם. עולם כזה נחווה כמדבר של חוסר משמעות."לפחות חלק מאיתנו בטח יגיד לעצמו: יש לי מכונת כביסה וטלוויזיה ואני יכול לשבת שבע שעות מול המסך ולהיות מבודר – אבל חיי חסרי משמעות… צריך ליצור ערוצים כדי שיהיה משהו על הפרק עבורנו, כבני אדם, לפעול למענו – גם אם זה נשמע קצת מתחסד לומר את זה."ההיסטוריון ארנולד טוינבי כותב, 'ציביליזציות נולדות, מתבגרות ומתות. ובמותן יש לידה מחדש רוחנית.' בדוגמה הקנונית של קריסת האימפריה הרומית, קונסטנטין רצה לאחד מחדש את האימפריה תחת משהו שילכד אותה, והוא בחר לשם כך את הנצרות, מה שהביא להתפשטות הנרחבת של דת זו.האם ייתכן ששינוי כגון זה נמצא כעת באוויר? אולי בית הספר לפילוסופיה שבו אתה לומד הוא ביטוי נוסף של אותו דבר? מה אתה מחפש?מה אתה מחפש, אלי?"ומה אתה מחפש? מה את מחפשת?יש חשיבות רבה כל כך לשאלה הזו, אולי יותר חשיבות מאשר לתשובה שניתן לה. את השאלה הזו הצגתי לעצמי פעמים רבות כל כך במהלך חיי, והתשובה אף פעם לא נותרה זהה.גם התשובה שנתתי לפרופסור קאופמן, שלא אפרט אותה כאן, הייתה מעט שונה, ועזרה לי לדייק משהו בהתנהלות שלי. זוהי שאלה שקוראת לאקטיביות, שמתחילה מבפנים אבל ללא ספק מביאה לתהליכים קונקרטיים.כמדען וכפילוסוף, אני מודה על כך שהשאלה הזו, בין השאר, הביאה אותי לפגוש באדם כפרופסור קאופמן, שיש לו האומץ והפתיחות – עם הרבה אהבה ובלי הרבה ביקורת, אבל עם מבט מפוקח – להתבונן על המציאות שאנו חיים בה.אנחנו באמת מתעסקים הרבה מאוד עם פינגווינים סגולים מפלסטיק ושוכחים תוך כדי כך את העיקר. אבל אז מישהו שואל אותנו:מה אתה מחפש?ואנחנו נזכרים.כאשר ביקשתי רשות לפרסם מאמר מתוך הריאיון, פרופסור קאופמן הציב תנאי אחד בלבד: הוא ביקש שאשאיר ערוץ פתוח למי שמעוניין ליצור קשר ולהמשיך את השיח שלנו, מתוך תקווה ואמונה שאולי מתוך המפגש והשיח, לאט לאט, נגלה דברים משמעותיים יותר שנוכל ליצוק אל חיינו.אז בשמחה, כל מי שרוצה מוזמן ליצור איתי קשר בכתובת-eli@acropolis.org.

פרוייקט "עושים טוב בגליל" של מתנדבי אקרופולס החדשה בסניף כרמיאל נוצר כדי לתת מענה לכל צורך שעולה הן באיזור כרמיאל והן בישובים הסמוכים לו בגליל. צוות המתנדבים שלנו פועל בשיתוף עם המועצה המקומית, עמותות וארגונים במושבה, וכן עם שפע אנשים טובים. אנחנו קשובים לכל צורך, פרטי או קהילתי, ומסייעים במגוון רחב של תחומים: חלוקת מזון לנזקקים, ניקיון, טיפוח ושיפור פני הישוב, תחזוקה בגינות קהילתיות, חינוך והרצאות בבתי ספר ובמרכזי צעירים, סיוע בשיפור פני מקלטים וכן בפרוייקטים קהילתיים כדוגמת המקרר הקהילתי להצלת מזון, תרומה ופעילויות למחלקת ילדים בבית חולים הילל יפה ועוד ועוד.

פרוייקט "עושים טוב בעמק" של מתנדבי אקרופוליס החדשה בסניף מנחמיה נוצר כדי לתת מענה לכל צורך שעולה הן באיזור עמק המעיינות והן באיזור עמק הירדן, בימי שגרה כמו גם בשעת חירום. צוות המתנדבים שלנו פועל בשיתוף עם המועצות המקומיות, הועד של מנחמיה, עמותות וארגונים בעמק, וכן עם שפע אנשים טובים המבקשים לעזור ויחד לשפר את פני העמק. אנחנו קשובים לכל צורך, פרטי או קהילתי, ומסייעים במגוון רחב של תחומים: טיפוח ושיפוץ מרכזי נוער, חלוקת מזון לנזקקים, ניקיון מקלטים, ניקיון הירדן ושמורות הטבע מסביב, צביעה ושיפוץ תחנות אוטובוס, עזרה לחוות אקולוגיות באזורנו, תחזוקה בגינות קהילתיות, חינוך והרצאות בבתי ספר ובמרכזי צעירים ועוד ועוד.

"מאירים ת'עיר"  הוא פרויקט קהילתי שמתקיים בתל אביב. בשיתוף פעולה עם מחלקת הרווחה של עיריית ת"א ויחד עם ארגונים אחרים, פועלים המתנדבים לסייע לקהילות נזקקות רבות ברחבי העיר. בין אם זה ניקיון של מתנ"ס, צביעה של בית ספר או חלוקת אוכל לקשישים. הדס בוסקילה , מנהלת הפרויקט, מסכמת: “קצת מאמץ יחד עם הרבה רצון טוב ואהבה יוצרים את האור שמתפשט לכל עבר בקלילות”   מעירים ת'עיר בשיגרה: מעירים ת'עיר בחירום:

פרוייקט "עושים טוב במושבה" של מתנדבי אקרופולס החדשה בפרדס חנה נוצר כדי לתת מענה לכל צורך שעולה ברחבי פרדס חנה-כרכור, בימי שגרה כמו גם בשעת חירום. צוות המתנדבים שלנו פועל בשיתוף עם המועצה המקומית, עמותות וארגונים במושבה, וכן עם שפע אנשים טובים. אנחנו קשובים לכל צורך, פרטי או קהילתי, ומסייעים במגוון רחב של תחומים: חלוקת מזון לנזקקים, ניקיון, טיפוח ושיפור פני הישוב, תחזוקה בגינות קהילתיות, חינוך והרצאות בבתי ספר ובמרכזי צעירים, סיוע בשיפור פני מקלטים וכן בפרוייקטים קהילתיים כדוגמת המקרר הקהילתי להצלת מזון, תרומה ופעילויות למחלקת ילדים בבית חולים הילל יפה ועוד ועוד. ליטל כספין , מנהלת הפרויקט, מסכמת: “ אנחנו קהילה של אנשים שרוצים ליצור עולם טוב יותר, שמתחיל באדם טוב יותר. האדם הזה הוא אנחנו. ”

כיצד ראו חכמי התרבויות העתיקות את האדם? המוסלמים הסופים דיברו על הנשמה הסודית שבאדם, זו הזוכרת את אלוהים. הסינים הדאואיסטים דיברו על הצ'י, כוח החיוּת של האדם. ההודים ההינדים דיברו על הצליל הקבוע הרוטט בליבה של כל ישות חיה. מבט על תפיסות פילוסופיות אזוטריות מהמזרח, שמגלה כיצד ראתה כל תרבות את המסתורין של האדם ושל הקיום. במאמר זה אבחן את נושא המבנה האזוטרי של האדם מנקודת המבט של המסורת המזרחית. אציג כמה מהסיווגים הסופיים, ההינדיים והדאואיסטים של המרכיבים הרוחניים של האדם. לפני שאתחיל, הבה נזכור את העובדה שרוב המושגים המוצגים חובקים שפע רחב כל כך של משמעות וכוללים פרק זמן כה רב עד שלא ניתן להבינם במאמר כה קצר. למסורת הסופית, הנחשבת לממד המיסטי והאזוטרי של האסלאם, יש גוף ידע עשיר ומגוון מאוד. יש בה גישה אקלקטית מאוד לידע, שבה התורה האסלאמית הבסיסית הועשרה והוגברה על ידי מחשבה יוונית, עברית, פרסית והודית.   ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם התורה הסופית מתייחסת רבות לרעיון האדם כישות רבת פנים. אנו מוצאים, למשל, את המושג אֵל-אָטַאִיף אָ-סִיטַה اللطائف الستة, שתורגם כ"ששת העדינים" או ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם. כנקודת מוצא, אשתמש בשירו הידוע של רומי: "מתתי כמינרל והפכתי לצמח / מתתי כצמח והפכתי לחיה / מתתי כחיה והייתי בן אדם / מדוע שאפחד? מתי הקטין אותי המוות?"  אנו מוצאים בו התייחסויות ל"נשמות" הרבות של האדם ולרמות רבות של עלייה רוחנית. שלוש הנשמות הראשונות המוזכרות בשיר הן: הנשמה המינרלית הממוקמת במערכת השלד; הנשמה הצמחית הממוקמת בכבד וקשורה למערכת העיכול, ולנשמה החייתית הממוקמת בלב ומחוברת למערכת הדם. לאחר מכן אנו מוצאים את "הנשמה האישית", הקשורה למונח נָאפְס نفس (בתרגום חופשי: האישיות, או ה"עצמי" הנמוך).  נאמר כי נָאפְס ממוקם בעיקר במוח וקשור למערכת העצבים. זה גם המיקום של האגו שלנו. הנָאפְס הוא אותו מימד של האדם שעומד בין התחום הרוחני או האלוהי לבין הגוף הפיזי. זהו שדה הקרב של האדם, שבו מתנהל המאבק או הקרב הרוחני נגד הנטיות המושכות כלפי מטה של הנשמה החייתית ורצונותיה האגואיסטיים.   מהלב אל הרוח ואל הניצוץ האלוהי מרכז תודעה חשוב נוסף, הקשור גם לג'יהאד الجهاد ("המלחמה הפנימית") הוא קאלב قلب (הלב). זה המקום שבו הרוח הנכספת מתעמתת עם המשיכה כלפי מטה של האני הנמוך. בין שני היריבים הללו מתנהל קרב על מנת שאחד ישתלט על ליבו היקר של האדם. ככל שטוהר הלב גדול יותר, כך הוא פתוח יותר למשיכה שאין לעמוד בפניה של הרוח האלוהית שבפנים. לעתים קרובות ניתן למצוא את "מרכז הלב" הזה כמילה נרדפת ל"אינטלקט", לא במובן שבו נעשה שימוש לרעה במילה זו כיום, אלא במלוא המובן של האינטלקטוס הלטיני, כלומר, אותה יכולת באדם הקרויה הבחנה ואינטואיציה. זהו מקום מושבה של הנשמה האנושית. מעניין לציין שהיכולת הרגילה לתבונה, הנקראת עאקל العقل, נובעת מהמילה איקל إقال, שפירושה אזיקים. עבור הסופים, התבונה האינטלקטואלית כובלת את האדם, ומונעת ממנו לפעול למען עלייתו הרוחנית. לאחר מכן, יש את הנשמה הסודית הקשורה למונח סִר سر, שהוא החלק בנו שזוכר את אלוהים. הנשמה הזו היא זו שיודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. סִר קשור כנראה לשני מונחים נוספים: חָאפי خافي (הנקרא הסוד הפנימי ביותר), בתרגום חופשי לאינטואיציה וממוקם באמצע המצח (בין העיניים) ואל-אָחְפַה الاخفة, אותה "נקודת אחדות" בכל אדם שבה התָזַ'לְיָאת تجليات (ההתגלות) של אללה (אלוהים) מתגלה ישירות. לבסוף, יש לנו רוח  روح או נשמת הנשמה. זהו המרכז שבו האדם "נמשך חזרה למקורו האלוהי". זה הניצוץ האלוהי הטהור שבתוכנו.   שלושת האוצרות הדאואיסטים הבה נסתכל כעת על הסינים וליתר דיוק על המסורת הדאואיסטית. עבור הסינים הקדמונים, שינוי וטרנספורמציה הם המאפיינים המגדירים את הקוסמוס. גם האדם נמצא בתהליך מתמשך של התהוות, תוך השתתפות במשחק הגומלין הבלתי פוסק של שני עקרונות יסוד ומשלימים, יין ויאנג. התנועות הדינמיות שלהם קשורות יחדיו על ידי הכוח המתפשט שנקרא צ'י או קי (נשימה חיונית או כוח חיוני). משחק הגומלין הבסיסי הזה של יין ויאנג מוליד את המושג הוּן, ההיבט הקל יותר של נשמת האדם, המחובר לגן העדן (יאנג), ולפּוֹ, המרכיב האנושי הגס יותר המחובר לכדור הארץ (יין). בתוך הדאואיזם, אנו מוצאים מודלים או ייצוגים שונים של האדם. למשל, יש מודל פוליטי, שבו האדם דומה למערכת המנהלית והבירוקרטית של המדינה; מודל תיאולוגי, הרואה את כל גוף האדם כמקום מגוריהם של אלים פנימיים המוצגים וניזונים במדיטציה; ומודל אלכימי, שבו מרכיבי המבנה העדין של האדם נתפסים כמרכיבים ותרכובות הדרושים לעבודה האלכימית של טרנספורמציה פנימית. הדאואיסטים אומרים שהדאו הוליד שלושה מרכיבים עיקריים (הנקראים שלושת האוצרות) בקוסמוס ובאדם. מרכיב אחד הוא ג'ינג, הבסיס החומרי של הגוף הפיזי. הוא מתואר כ"תמצית" אשר לאחר הלידה מאוחסנת בכליות. מרכיב נוסף הוא צ'י, הכוח החיוני או האנרגטי אשר באמצעות "שדה צ'י" העשוי ממרידיאנים עדינים, מופץ בכל הגוף. המרכיב השלישי הוא שֵן. ניתן להבין את שֵן כמרכזו של האדם המודע והמנגנון הפסיכו-מנטלי שלו. זה מתייחס גם למושג "האדם בכללותו", כפי שנמצא בביטויים כמו שְיָאוֹ-שֵן, "טיפוח העצמי". יש עוד כמה מושגים שמעניין להזכיר. טִי מתייחס ל"גוף" ולמערכות הביולוגיות שלו. שִינְג, או "התבנית", הוא זה שנותן צורה ואינדיבידואליות לגוף הפיזי, ו-שִין או לב-נפש. עבור הסינים, שִין הוא מרכז הרגשות, ההכרה והקישור האפשרי ליכולות הגבוהות יותר של אינטואיציה והבנה.   אטמן, המהות הפנימית ביותר של האדם להודו יש אולי את המסורת העתיקה והעשירה ביותר של ידע הקשור למבנהו העדין של האדם ובה אנו מוצאים שפע של אסכולות ושיטות. בשל אופיין האזוטרי והקדוש במהותו, רבות מתורות אלו היו נתונות לכל מיני עיוותים ואי הבנות. שלא לדבר על העובדה שבשל תופעת הניו-אייג', הרעיונות הללו זכו לעתים קרובות להאדרה, פישוט-יתר והפכו חומרניים עד כדי לעג. אנחנו צריכים, למשל, רק להביט על הפופולריות שרכש לאחרונה מושג כמו הצ'אקרות. אתחיל באזכור המושג המטאפיזי ביותר מבין המושגים ההינדיים, אטמן. פירוש המילה אטמן היה במקור "מהות" או "נשימה" ואנו יכולים לראות את קווי הדמיון שלה עם מושגים עתיקים אחרים כמו ה-Pneuma היוונית והמונח הלטיני Spiritus. בהקשר זה, ניתן להבין את אטמן גם כ"צליל" הקבוע ורוטט בליבה של כל ישות חיה. בפילוסופיה ההינדית, אטמן נתפס כעצמי האמיתי של הפרט, המהות הפנימית ביותר של כל אדם ואדם. במסורות הינדיות מסוימות, העצמי האמיתי הזה קיבל אופי אוניברסלי והוא הובן כזהה לברהמן או ל"אני האוניברסלי". אטמן ("צליל" או "נשימה"), השוכן חבוי בתוך כל פרט, צריך להתגשם, כביכול, דרך ה"גופים" השונים, המהווים את המכלול של בן האדם. ל"גופים" או כלי התודעה הללו ניתן שמות שונים: שרירה ("גוף"), קוֹשָה ("נדן"), וָהַאנָה ("מרכבה" או "כלי") וכדומה. במערכת שנמצאת באופנישדות, הם הוצגו כשכבות של בצל המכסות את האטמן. במערכת זו, השכבה החיצונית ביותר ידועה בשם אָנַמאיה קוֹשָה. זהו הגוף הפיזי או הביולוגי. האדם חי דרך השכבה הזו ומזהה את עצמו עם מסה של עור, בשר, שומן, עצמות וכדומה. הנדן הבא הוא פְּרַאנָמאיה קוֹשָה. זהו הגוף החיוני או האנרגטי (מהמילה "פראנה", אנרגיה), הנחשב כמכיל את כל הפונקציות החיוניות. כל עוד עיקרון חיוני זה קיים באורגניזם, החיים הביולוגיים נמשכים. ואז מגיע המָאנוֹמאיה קוֹשָה. נדן ה"נפש" הזה (מהמילה "מנאס" בסנסקריט) קשור למצב התודעה הרגיל שלנו. לכן הוא כולל את המושג "עצמי אישי" ורצונות אישיים (קאמה בסנסקריט). זה הגוף הגורם למגוון, ל"אני" ול"שלי". המוח עצמו נחשב לנייטרלי וגם כפול. לכן הוא יכול לנוע לעבר ה"אזורים" הנמוכים יותר של רצונות אישיים ואנוכיים, או להימשך אל אזורים גבוהים יותר של מחשבה טהורה. ואכן, הנדן הבא שהוזכר הוא הויגְ'נָאנַמאיה קוֹשָה. הוא קשור ליכולות האינטלקטואליות וההבחנות הנכונות של מנאס או למוח ומחשבה גבוהים יותר. הנדן העדין ביותר, כלי התודעה הגבוהה והאוניברסלית יותר, הוא האָנַַנַדָמאיה קוֹשָה. זהו "גוף" האושר (אננדה), שהוא הפנימי מכולם. בו, המוח והחושים מפסיקים לתפקד והאדם "מתעורר" למציאות של אטמן. רמת תודעה זו קשורה אפוא למושג בּוּדְהִי (מהשורש בּוּד: להיות ער, להבין, לדעת).

הכירו את אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות במאה ה-17, שחקרה את ההבדלים בין החומר והרוח, שתי המהויות השונות כל כך זו מזו - הפועלות יחד בעולם אנגליה של המאה השבע-עשרה הייתה תקופה של קונפליקטים ושינויים, ובתנאים כאלה פיתחה הרוזנת אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות של זמנה, את חזונה הבהיר ואת השפעתה. מאחוזתה בראגלי הול, אנגליה, הייתה אן קונווי בדיאלוג מתמשך, בעיקר באמצעות מכתבים, עם ההתפתחויות המדעיות והפילוסופיות של דורה. באותה תקופה פרסם רנה דקארט את מחשבותיו על "דואליזם", המשפיעות עד היום: אמונתו שהתודעה והגוף (או הרוח והחומר) הם שתי מהויות נפרדות. שלא כמו רוב בני דורה, קונווי לא הסכימה עם דקארט, ושאלה כיצד יכולות מהויות שונות כל כך ונפרדות זו מזו לפעול יחד ולהתייחס זו לזו בקלות כזו. בספרה "העקרונות" אשר פורסם לאחר מותה אנו מוצאים את השקפתה של קונווי – המבוססת על רעיון ה"הרחבה" – שרוח וחומר הם למעשה שני מצבים שונים, או "שלבים" של אותה מהות בסיסית. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא במים, שבשלב הרחוק ביותר של "הרחבה" או דחיסות הם קרחיים ויציבים; בשלב השני והאמצעי של ההרחבה הם נוזלים וזורמים; ובשלב העדין והפחות מורחב שלהם הם גז או אדים. כל אחד מאלה הוא מים, אך בצורות שונות, עם מאפיינים, תפקודים ופעולות המיוחדות לכל שלב. "אם רוח וגוף מאוחדים בצורה בלתי נפרדת עד כדי כך ששום גוף אינו יכול להיות בלי רוח (…) זהו נימוק חזק לכך שהם בעלי טבע ומהות אחת, ושגוף אינו אלא רוח מקובעת ומעובה, ורוח אינה אלא גוף עדין ונמוג." (קונווי, "העקרונות"). יתרה מכך, כאשר קונווי מדברת על "גוף" ועל "רוח", המונח "גוף" מתייחס באופן נרחב לכל סוג של פתיחות או דחיסות. במובן זה, אפילו למחשבות יש גוף – דחיסות שבאמצעותה ניתן לשמר אותן, להיזכר בהן ולהחזיק אותן בתודעה. "השתקפות של תמונה דורשת אטימות או חשיכה מסוימות שאנו מכנים גוף."   שלושת מצבי התודעה במטפיזיקה של ההרחבה, קונוויי מסווגת שלושה מצבים או "ספֵירות" נפרדות. את הראשונה והגבוהה ביותר היא מכנה "אלוהים", את השנייה "ישוע" ואת השלישית, "הברואים". אלוהים הוא למעשה "הקבוע האלוהי", "הטוב" של אפלטון, "המוחלט" ששום דבר אינו מחוץ לו או מעבר לו, זה שהוא רובו רוח. הספירה השנייה, "ישוע", ניתנת להשוואה ראשית למרחב – זה שבתוכו כל הדברים נמצאים וחיים. היא גם משקפת מצב הכרה מסוים, שדמותו ההיסטורית של ישוע היא סמל שלו. זוהי הטרנסצנדנטיות של החומר, וחיים מוסריים המכוונים בתוקף כלפי העיקרון הראשון, הטוב. העיקרון "ישוע" הוא המרחב האינסופי שדרכו פוטנציאל התנועה לעבר "הטוב" אפשרי. "השני ניתן לשינוי רק לטוב; כך שמה שבטבעו הוא טוב, עשוי להיות טוב יותר". "[ישוע]… במרחב מסוים מכפיף עצמו לחוקי הזמן, כדי שיוכל לרומם את נשמות בני האדם מעל הזמן וההשחתה אל עצמו, שם הם מקבלים ברכה ועולים מִדרגה אחת של טוב וסגולה לדרגה אחרת, עד אין סוף." בספֵירה השלישית, "הברואים", שהיא הדחוסה והגופנית ביותר, החיים ניתנים לשינוי בשני כיוונים: או כלפי הטוב, המחוזות הגבוהים, או הרחק ממנו, לעבר ההשחתה. יכולת השינוי הזו כלפי מטה, לפי קונווי, יכולה לנבוע מפעולה מכוונת של רצון או מאדישות של רצון. קונווי גם מסבירה שלא ניתן להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף; רק ההפיכה להיות יותר רוח, ולהתאפיין יותר באמצעות "הטוב" מייצגת כיוון ארוך של מסע ואפשרות של אינסופיות. "אף אחד מהברואים לא יכול להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף, למרות שהוא יכול להפוך ליותר ויותר לרוח עד אינסוף… [גוף] תמיד מסוגל להפוך ליותר ויותר רוחני עד אינסוף כיוון שאלוהים, שהוא הרוח הראשונה והנעלה ביותר, הוא אינסופי ואינו יכול לקחת חלק אפילו בגשמיות הקטנה ביותר".   הנקודה הקטנה ביותר האפשרית היא גם המקום בו נמצא אלוהים קונווי ראתה כל דבר שהוא דחוס וגופני כניתן לחלוקה וניתן לשינוי עד אין קץ, עד למידה שבה הוא למעשה אשליה – חומר בשלב הראשון של החומריות. כל מה שנשאר הוא מונאדה, בלתי ניתן לחלוקה. במובן מסוים, המונאדה – הנקודה הקטנה ביותר האפשרית – חולקת את טבעה עם הספֵירה של "אלוהים" או המוחלט, במובן זה שגם היא לחלוטין בלתי ניתנת לחלוקה ולשינוי, היא הרוח בנקודת ההרחבה הרחוקה ביותר שלה. אן קונווי הייתה קשורה למסורת האפלטונית והכירה גם יצירות אזוטריות כמו הקבלה. אף על פי שלא הייתה ידועה בציבור לאחר מותה, עבודתה, כפי שהוסברה ב"עקרונות", המשיכה להשפיע על ההתפתחות המדעית, ובפרט על לייבניץ, שלימים פיתח את ה"מונאדולוגיה" שלו והיווה גשר בין המחשבה הרנסאנסית לעידן המודרני. אם החיים וחוקיהם אינם נובעים מבסיס חומרי, כפי שמציעה אן קונווי, סביר להציע שגם הבנתנו חייבת להגיב ולהתפתח על בסיס לא חומרי. חישבו על המדעים והאמנויות החומריים שלנו, הרפואה, הטכנולוגיה, המוזיקה וכדומה. בהתחשב בהשקפה זו, בכל התחומים הללו, הבנה עמוקה ומדויקת של החיים יכולה להיות מושגת בסופו של דבר רק אם אנו עצמנו ופעולותינו הופכים פחות נתונים לשינוי ולאדישות כלפי מה שהוא טוב (במובן הגבוה ביותר האפשרי). מבחינה פילוסופית, רעיון האחדות בין הרוח והחומר בהכרח מרומם בהכרח את האינטראקציות שלנו עם כל החיים הפיזיים לספֵירה של שלמות מוסרית ורוחנית גדולה יותר.

איזה רטט יש למחשבה? איזה תדר יש לה? על פי התפיסה האזוטרית, המחשבות אינן ערטילאיות אלא הן עשויות מחומר מנטלי עדין. ואם המחשבה עשויה מחומר, נוכל להשתמש בה כדי לעצב את המציאות שאנו רוצים לראות. מהי מחשבה? מנקודת מבט חומרית זוהי תוצאה מקרית של האבולוציה הביולוגית, תגובה של המוח לגירויים מסוימים מהסביבה. אבל עבור הוגים רבים, הסבר כזה אינו מספק, לאור עושרה העצום ומורכבותה של המחשבה האנושית. הסבר חלופי למסתרי המחשבה מגיע מהעולם ה"אוקולטי" או המחקרים האזוטריים: זהו המושג "צורות מחשבה", מונח שזכה לפופולריות על ידי שני תיאוסופים בני תחילת המאה ה-20, אנני בזנט וצ'רלס ובסטר לדבייטר. בתפיסה האזוטרית של החיים, המונח "חומר" אינו מתייחס רק לחומר הפיזי על כל היבטיו, מסלעים ועד גזים ומאטומים ועד חורים שחורים. הוא כולל גם מצבים עדינים של חומר, כמו חומר אנרגטי, חומר אסטרלי וחומר מנטלי – "החומר שממנו עשויים החלומות", כפי שניסח זאת שייקספיר. על פי ספר הקיבליון, אחד משבעת החוקים האוניברסליים הוא "הכל רוטט". כשם שאור וצליל הם מצבי רטט העוברים באוויר ומייצרים אפקט מוחשי, כך גם המחשבה היא רטט שיש לו אפקט. וכפי שאנו יודעים שהצבע האולטרה סגול רוטט בקצב מהיר יותר מהצבע האדום, וכתוצאה מכך לא נראה לעין האנושית, כך החומר הנפשי רוטט במהירות גבוהה בהרבה מהחומר הפיזי וגם הוא לא ניתן לגילוי. כך שנוכל לדמיין כי העולם המנטלי מורכב מסוג עדין מאוד של חומר, שבכל זאת יש לו צורה, כי לכל חומר, עדין ככל שיהיה, יש צורה.   האם היקום הוא תוצר של התודעה האנושית? דרך נוספת להתבונן על כך היא דרך העדשה של אקסיומה הרמטית אחרת מהקיבליון: "הכל הוא תודעה. היקום הוא מנטלי". אם נסתכל על כל מה שסביבנו – הערים המודרניות שלנו על בנייניהן, מערכות התברואה והתקשורת שלהן, בתי החולים וכל צורות הארגון החברתי והמסחרי, מה כל זה אם לא תוצר של התודעה האנושית, קונקרטיזציה של המחשבה? נוכל גם ללכת רחוק יותר: אם נתבונן בטבע וביקום כולו, האם אין גם הם קונקרטיזציה של המחשבה האלוהית, תוצר של תודעת האל, כפי שכינו אותה הפילוסופים ההרמטיים? ואם אנו מוקפים בצורות חשיבה שהתממשו, בין אם הן אנושיות ובין אם אלוהיות, האין צורות המחשבה המקוריות שהולידו אותן מתקיימות גם הן במישור כלשהו שאינו נראה לעין, אבל מובן לתודעתנו ואולי אפילו נגלה לאלה שפיתחו חושים פנימיים מסוימים? הבה נסתכל כעת על צורות המחשבה שלנו ועל ההשפעות שיכולות להיות להן, על עצמנו ועל אחרים.   מחשבות שליליות יכולות להתחזק אם מזינים אותן באובססיביות על פי הכותבים התיאוסופיים שהוזכרו לעיל, לצורת המחשבה יש שלושה היבטים: צורה, המשקפת את טבעה; צבע, המשקף את איכותה; ומובהקות של צורה או קו מתאר, המשקף את בהירותה. צורות אלו נובעות מ"הגוף המנטלי" שלנו עצמו, שפולט רטט. הרטט הזה בוקע מהגוף המנטלי וגורם ל"חומר המנטלי" שמסביב לרטוט בהתאם לו, ומכך נוצרת צורה מנטלית. השלב האחרון בתהליך זה הוא שאת הצורה המנטלית מאכלס "יסוד זמני" המעניק לה חיים: היא הופכת לסוג של ישות חיה. אם הרטט המנטלי המקורי חלש, אזי צורת המחשבה תתמוסס במהרה אל האטמוספירה המנטלית; אבל אם הוא חזק, והאדם החושב ממשיך "להזין" אותו על ידי חשיבה חוזרת ונשנית עליו ופיתוחו, אזי צורת המחשבה החיה הזו תתחזק יותר ויותר. אפשר בקלות לראות שתהליך זה עלול להיות מסוכן למפיק המחשבה, כי אם המחשבה אינה תוצר של כוח רצונו ובחירתו החופשית, אלא של תשוקותיו, תאוותיו או הפנטזיות הבלתי נשלטות שלו, צורת המחשבה יכולה לקבל חיים משלה ולהפוך לאובססיה מייסרת. עם זאת, אם המחשבה מודעת, ומופקת על ידי רצונו של האדם החושב, אז ניתן להשתמש בה כדי ליצור את העולם המנטלי שאנו רוצים. אם נרצה שעולמנו המנטלי יאוכלס במחשבות נעלות, יפות ופילנתרופיות, נוכל לטפח בכוונה צורות מחשבה כאלה על ידי חשיבה בכיוון זה ובחירת חומר הקריאה, הסרטים והסרטונים שאנו צופים בהם, המוזיקה או הפודקאסטים שאנו מאזינים להם.   תדר של תודעה יכול להשפיע על העולם  אלה המסוגלים לתפוס צורות כאלה באופן ישיר, באמצעות תפיסה על חושית, אומרים כי צורת מחשבה טהורה היא דבר בעל יופי מעודן, בצורתה, בצבעה ובמתאר שלה, בעוד שלמחשבה כמו בצע כסף, תשוקה לנקמה או קנאה יש מראה דוחה במישור המנטלי. במציאות, לא נוכל לדבר במקרה זה על המישור המנטלי, אלא על המישור המנטלי-אסטרלי, כי מחשבות כאלה הן רגשיות יותר מאשר מנטליות. כולנו נתונים למחשבות נמוכות, אבל על ידי טיפוח של מחשבות גבוהות יותר, המחשבות הנמוכות מרגישות יותר ויותר "לא במקום" ומפנות את מקומן למחשבות הגבוהות, שהן במהותן חזקות יותר. היבט מעניין נוסף הוא ההשפעה שיש למחשבות של אדם אחד על אחרים. הבה נדמיין שיש לנו את הזכות להיות בנוכחות מאסטר של חוכמה, או לפחות אדם בשלב גבוה יותר של התפתחות רוחנית מאיתנו. האם המחשבות והרטטים שלהם יכולים להשפיע עלינו? כן, כפי שכנראה כולנו חווינו, וזה מכיוון שיש משהו ברטט המחשבה של העולם המנטלי שלנו שמגיב לרטט המחשבה ששולח המורה. כשזה קורה, כל התודעה שלנו רוטטת עם מחשבותיהם, ואנחנו מתרוממים זמנית לרמה שלהם, או לפחות לרמה שאנו יכולים להגיב אליה. המצב יהיה שונה אם בקהל יש אדם שטרם התעוררו בו רטטים כאלה, כי הוא לא טיפח אותם. הוא יהיה, במילותיו של הבודהה, "כמו הכפית שאינה טועמת מהמרק", גם אם היא טבולה בו. את ההשפעה הזאת אפשר להרחיב לקנה מידה גדול הרבה יותר, כאשר הוגה דעות חזק, בין אם הוא קשור לדת, למדע, לאמנות או לפוליטיקה, מעביר מסר לעולם. אלה שהמסר מהדהד בהם מאמצים אותו מיד, וצורת המחשבה מתחזקת על ידי חסידיו והופכת לצורת מחשבה קולקטיבית אשר יכולה לפעמים להשפיע על מיליוני מוחות חלשים יותר המושפעים ממנה, רק כיוון שהיא חזקה כל כך וגורמת להם להאמין שהיא נכונה בהכרח. אנו יכולים לראות זאת בהיסטוריה (ובהווה) לטוב ולרע, בהתאם לאיכות הרעיון המקורי. זה כוחה של דעת הקהל. אך כשם שאדם שגופו המנטלי אינו מהדהד עם רטט של אדם אחר, אינו מושפע אפוא מצורות המחשבה שלו, בין אם הן טובות או רעות, כך אם נטפח את העולם המנטלי שלנו נוכל להימנע מלהיות מושפעים מדעת הקהל אם היא אינה עולה בקנה אחד עם החשיבה שפיתחנו בעצמנו. הדבר החשוב ביותר הוא לפיכך לפתח צורות מחשבה משלנו ולהפוך ל"חושבים חופשיים" במובן הטוב ביותר של המילה.

אל מול מדע המנוכר לטבע, ביקש ויקטור שאוברגר, יערן אוסטרי בן המאה ה-19, להכיר את חוקי הטבע מתוך התבוננות סבלנית בו. הוא הבין עד כמה המים חשובים לחיים עלי אדמות וראה כיצד הציביליזציה שלנו "הורגת" מים והופכת אותם לחסרי חיים. רק מעט אנשים בעולם שמעו על ויקטור שאוברגר, ועל תגליותיו על טבע המים. ועדיין, רעיונותיו של שאוברגר לגבי מים חשובים ללא ספק, כמו "השערת גאיה" של ג'יימס לאבלוק על כדור הארץ כמערכת מווסתת עצמית. שאוברגר טען, שאם אנחנו מתייחסים למים רק כאל תרכובת מולקולרית, אנו עושים להם עוול, ופוגעים גם בנו עצמנו. ויקטור שאוברגר נולד באוסטריה בשנת 1885, למשפחה של יערנים. המוטו המשפחתי שלו היה "נאמנים ליערות השקטים". לאחר שראה את ההשפעות של השכלה אוניברסיטאית על אחיו הגדולים – הם חזרו עם מה שהוא כינה "מנטליות טכנית-אקדמית" המבוססת על "מדע מנוכר לטבע" – הוא החליט לא ללכת בעקבותיהם, ובמקום זאת הפך יערן. באמצעות התבוננות סבלנית בטבע, הוא למד להבין רבים מסודות המים. התגלית המרכזית שלו הייתה מה שנקרא התנועה הספירלית-מערבלית של המים, אותה אתאר בהמשך מאמר זה. שאוברגר נודע לתהילה אך גם לשמצה כאשר הוזמן על ידי מעסיקו לבנות תעלת בולי עץ להובלת בולי עץ כרותים למנסרה באופן חסכוני. הוא עשה זאת ביעילות רבה כל כך שמעסיקו החל לכרות עוד עצים כדי להרוויח יותר כסף, וכתוצאה מכך שאוברגר התפטר והקדיש את שארית חייו להמצאות.   נחש שוחה על פני זרם מים את הצלחתו ביצירת תעלת העץ הוא ייחס לתצפיות שערך על תנועות הנחשים ועל צורת ביצי התרנגולת. הצפייה בנחש שוחה על פני זרם מים שנע במהירות בתנועת ספירלה כפולה (שילוב דמוי גל של פיתולים אנכיים ואופקיים) גרמה לו להבין שאם ניתן היה לגרום לבולי העץ להתפתל באותו אופן על ידי התאמת פיתולים הופכיים בצידי התעלה, הם לא היו נתקעים כאשר נעו במורד הזרם. הודות לפיתולים ההופכיים שהותקנו, אפילו בולי העץ הגדולים והכבדים ביותר נעו במורד התעלה כמו נחשים שמתפתלים ומסתובבים במים. באשר להשראה שקיבל מביצת התרנגולת, הוא השתמש בצורתה לעיצוב קיר סכר בתחתית התעלה, כדי שלא תהיה הצטברות של לחץ מים, כי המים ייאלצו לזרום חזרה נגד עצמם, דבר המקטין מאוד את התנופה ואת כוח ההרס שלהם.   דרכי הטבע הן תמיד עקיפות רוב נציבי היערות וההידרולוגים התנגדו לתכנון שלו, וזעמו כאשר התכנון פעל בצורה מושלמת, כי הדבר סתר את כל התיאוריות שלהם. ההידרולוגיה של ימיו טענה שהמים הם חומר כימי בלבד, ושיש לתעל אותם ליעדם בנתיבים הישרים והישירים ביותר, ליעילות מירבית. שאוברגר האמין בהיפך: עבורו מים היו יצור חי או מהות, שלהם צרכים חיוניים מסוימים (כגון ספירלה, תנועה מתפתלת), שאם  יתעלמו מהם יהפכו המים לתוקפניים והרסניים – שחיקת גדות נהר, למשל. "דרכי הטבע", הוא אמר, "הן תמיד עקיפות". תגלית נוספת הגיעה אליו כאשר חצה נחל הררי זורם במהירות. תוך כדי כך הוא עקר ממקומו במכת מקל דג שעמד נייח במים, והדג נורה מיד במעלה הזרם במהירות גבוהה. כתוצאה מניסיון זה הוא שאל את עצמו מספר שאלות: 1) כיצד הגיע הדג לעמדה כזו מעל המפל מלכתחילה? 2) איך הוא הצליח להישאר נייח בעיצומו של שטף משתולל ואז, איך הצליח להתגבר על התנגדות המים ומשקל גופו שלו ולנוע כנגד הזרם בקלות ובמהירות כזו? בהזדמנות אחרת הוא הבחין שטחב שהיה בתחתיתו של נחל התכופף דווקא בכיוון מעלה הזרם, למרות זרימת המים המהירה. נראה היה שהדבר דומה לתופעת הדג הנייח. ההסבר שלו לתופעות אלו היה "מערבולת האורך": על ידי סיבוב סביב צירו בתנועת סליל יצר הדג זרם נגדי שאיפשר לו להישאר נייח או, על ידי נפנוף זימים ויצירת מערבולות נוספות, לנוע במעלה הזרם במהירות יוצאת דופן. שאוברגר ניסח זאת בקביעה שבנוסף לכוח הכבידה המושך את המים החוצה מהמקור ויורד אל הים, קיימת אנרגיית ריחוף מקבילה המובילה את המים חזרה למקורם. כאשר הנהר נמצא במצב בריאותי מיטבי, כוחות הריחוף חזקים אפילו יותר מכוח הכבידה, וכתוצאה מכך קצות הטחב על קרקעית הנחל נמשכים "לאחור". בנהר הזורם באופן טבעי, מערבולת המים האורכית נוטה לזרום במרכז הנהר. בגלל תנועת המערבולת, הנהר מושך חומר למרכזו, כך שהחומר הכבד ביותר – המים הצפופים ביותר, ב-4 מעלות צלזיוס – יימצא במרכז. אל תוך המערבולת המרכזית הזו מוצא הדג את דרכו, וברגע שהוא שם הוא יכול להישאר כמה זמן שירצה, כמו בתוך פקעת, ולחכות למזון הנהר שיבוא לזרום אל פיו. זו הסיבה שימים גשומים או סוערים טובים לדייגים בנחלים כאלה, מכיוון שהדגים לא יכולים לשמור על מיקומם כשהמים חמים או כשהטמפרטורה משתנה תדיר.   רתימת תנועת המערבולת לטכנולוגיה בת קיימא  השאלה הנוספת ששאוברגר שאל כשראה את הדג הייתה – איך הגיע לשם מלכתחילה? זה היה גבוה בהרים מעל מפל – איך הדג הצליח לעבור מכשול אדיר כל כך? התשובה לכך הגיעה בהזדמנות אחרת כששכב וארב לצייד לא חוקי ליד בריכה מתחת למפל. לפתע, הוא ראה את כל הדגים הקטנים מתפזרים כאשר דג ענק נכנס לשדה ראייתו. הדג פנה ישירות לבסיס המפל והחל לשחות סביבו בצורה דמוית ביצה, כמו סוג של ריקוד. "בבת אחת", אומר שאוברגר, "הוא נעלם מתחת למפל המים, שנפל כמו מתכת נוזלית לתוך הבריכה. הדג קם לפתע על זנבו, ובזרם המים המתכנס בצורה חרוטית קלטתי תנועה פראית כמו סביבון, שהסיבה לה לא נראתה מיד. לאחר שנעלם באופן זמני, הדג הגיח שוב מתנועת הסחרור הזו וצף ללא מאמץ כלפי מעלה. בהגיעו לחלק התחתון של הפיתול העליון ביותר של המפל הוא עשה סלטה מהירה בפיתול גבוהה במעלה הזרם ובחבטה חזקה הושלך אל מעבר לפיתול העליון. בהינף חזק של סנפירי הזנב הוא נעלם." באמצעות תצפיות אלו ורבות אחרות, קבע שאוברגר שניתן להשתמש בתנועת המערבולת ליצירת טכנולוגיה בת קיימא לעתיד. הוא פיתח מספר המצאות יוצאות דופן. אחת החשובות שבהן הייתה "המנוע הקורס". "קריסה היא תהליך שאיבה שגורם לחומר לנוע פנימה, לא החוצה כמו במקרה של פיצוץ. עם זאת, תנועה פנימה (צנטריפוגלית) זו אינה נעה בנתיב ישר (רדיאלי) למרכז, אלא נעה בנתיב מתפתל ומסתחרר. זה נקרא מערבולת וזהו סוד הטבע ".   בשירות הטבע והאנושות שאוברגר חש צורך עז להגן על הטבע ולקדם טכנולוגיה בת קיימא. הוא הבין עד כמה המים חשובים לחיים עלי אדמות וראה כיצד הציביליזציה שלנו "הורגת" מים. המים שאנו שותים ומשתמשים בהם לשטיפה בימינו הם חסרי חיים, מזוהמים בכימיקלים, מועברים לבתים בתעלות ובצינורות ישרים. אפילו מים מינרליים נשמרים במיכלים שקופים ישרים, בעוד שהתנאים האידיאליים למים הם קרירות, חשיכה וחוסר חמצן. נהרות טבעיים נחשיים כמעט ואינם עולים על גדותיהם – "הטבע הוא חכם", היה שאוברגר חוזר על עצמו לעתים קרובות, כדרכו של פיתגורס. בנתיבי מים ישרים, לעומת זאת, סחף (חומרי הזנה) שוקע לקרקעית וגורם להצפות – הדרך של הטבע להחזיר מים לנחלים תת-קרקעיים בתוליים, משם הם יכולים לעלות שוב ולזרום באופן טבעי. יערות גם הם מרכזיים ליצירת מים, לבריאות הנהרות ולחקלאות. מים חסרי חיים, לעומת זאת, הם אגרסיביים, וגורמים הן להצפות והן לבצורת. אני מבקש לתת כבוד לאדם הגיבור הזה, שהלך בדרכו בשירות הטבע והאנושות למרות כל הכוחות שנעו נגדו. מניסיונו הוא אמר פעם, "הטבע מכוון ומגן על מי שמכבד ומשרת אותו בנאמנות". כשקראתי על חייו ותגליותיו, אכן התרשמתי שהטבע עזר לו לגלות את תגליותיו וגם הגן עליו מפני אויביו הרבים.

"עושים תלפיות"  הוא פרויקט קהילתי הפועל כחלק ממיזם "עושים טוב"  מבית אקרופוליס החדשה בישראל.הפרויקט נועד לשרת את אזור שוק תלפיות שבשכונת הדר בעיר חיפה – אזור שהיה מוזנח במשך שנים רבות וכיום חווה תהליך של התחדשות ופריחה מחודשת. כחלק מהתהליך, סניף אקרופוליס החדשה בחיפה העתיק את פעילותו אל לב השוק, לרחוב סירקין 15, מתוך כוונה להוסיף לאזור ממד של פילוסופיה, תרבות והתנדבות, ולהיות שותף פעיל בהתחדשות החברתית והקהילתית. מאז הקמת הפרויקט בנובמבר 2024, ריכז "עושים תלפיות" עשרות ואף מאות מתנדבות ומתנדבים, שפעלו סביב צרכים קהילתיים, סביבתיים וחברתיים בשכונה.בימים אלה מתמקד הפרויקט בשיקום הגינה הקהילתית ברחוב סירקין, בשיתוף פעולה עם עיריית חיפה, יזמים מקומיים, עמותת ארץ עיר ושותפים נוספים. במסגרת שיתוף הפעולה עמלו מתנדבים רבים על ניקוי, שיפוץ ובנייה מחדש של גינת סירקין, והפיכתה למרחב קהילתי חי, בטוח ומזמין. נתנאלה אשתמקר , מתנדבת בפרויקט, מסכמת: “הגינה בסירקין היא ההוכחה החיה לכך שכאשר יש חלום, כוונה טובה ומוכנות לקחת אחריות – הכול אפשרי. רק לפני שנה המקום הזה היה שטח מת: ילדים פחדו להיכנס ומבוגרים העדיפו לעקוף אותו בחושך. בזכות מתנדבים מופלאים, ובזכות שיתוף פעולה עם השכונה והעירייה – המציאות השתנתה מקצה לקצה.”   להשלמת התמונה, חשוב לציין גם את פעילותו המשמעותית של פרויקט "עושים תלפיות"  בתקופת מלחמת חרבות ברזל . במהלך 12 ימי הלחימה פעלו מתנדבות ומתנדבים רבים כתף אל כתף עם אנשי עיריית חיפה וגורמי הרווחה, במאמץ משותף לספק מצרכים, ציוד וסיוע שוטף למקלטים ברחבי שכונת הדר ואזור שוק תלפיות. הפעילות התאפיינה בזמינות מיידית, אחריות אזרחית ושיתוף פעולה עמוק עם המערכות העירוניות – מתוך מחויבות לביטחון התושבים ולחוסן הקהילתי דווקא בשעת חירום. בעקבות פעילות זו קיבלה אקרופוליס החדשה מכתב תודה רשמי מראש העיר, כהוקרה על תרומתה המשמעותית לקהילה בתקופה מאתגרת זו.