מהי המשמעות הייחודית של חיינו כאן, בחלקה הגיאוגרפית הזו של העולם, רוחשת התנועה והפעילות? מה עוד קרה וקורה כאן מעבר לקיומנו הזמני-העכשווי כבני אדם, שמשך חייהם קצר ממשך קיומה של האדמה? אילו סמלים גלויים לעינינו ואולי איננו קוראים אותם? התנועה על פני האדמה ארצנו נמצאת במחצית הדרך בין שני עמקי נהרות גדולים, מצרים וארם נהריים, שהיו מרכזים מדיניים רבי עצמה ומקורות של תרבויות רבות תנופה, ועל כן יש כאן הרבה מאוד שרידים. דרכים ראשיות בינלאומיות עוברות כאן ובהן צעדו צבאות, סוחרים ועולי רגל בני דתות שונות. אפשר לדמיין את העקבות שהותירו אחריהם: צבאות משוריינים הותירו חלקי כלים, אולי חללים; סוחרים איבדו מטבעות ודברי ערך אחרים; עולי הרגל הותירו שרידי מדורות וצמחייה שעלתה מתוך שיירי מאכל וגלעינים שונים. מבט על שניים מן התלים הניצבים בצמתים של שתי דרכים ראשיות, תל חצור ותל מגידו, חושף מידע מעניין. תל חצור ניצבת על דרך הים בקרבת דרך המלך, ותל מגידו - בצומת של שתי דרכים מרכזיות: האחת מחברת את פניקיה ומישור עמק עכו עם דרך ההר המרכזית (מכונה גם דרך האבות); השנייה, מוליכה ממצרים לסוריה וארם נהריים בדרך הים. מיקום שתי הערים חזק הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה מסחרית. תל חצור נחשב לתל הגדול ביותר בארץ ולעיר הכנענית החשובה והמוכרת ביותר, החל מהאלף השלישי לפני הספירה, ועד היום אין הסבר ברור לגודלה ולעצמתה. תל מגידו הייתה העיר המרכזית בעמק יזרעאל במהלך האלף הרביעי, השלישי והשני לפני הספירה. בתקופת הברזל, ברובו של האלף הראשון לפני הספירה, הייתה עדיין עיר מרכזית אך כבר היו מרכזים נוספים באזור שהתחרו בה. חצור מוזכרת בכתבי מארי (היא סוריה כיום) ובמכתבי תל אל-עמארנה במצרים. גם מגידו מוזכרת במכתבי תל אל-עמארנה. בדומה לאותם נתיבים שנכבשו תחת רגלי צועדים שונים, אנו רואים כי אותם תלים נושבו שוב ושוב על-ידי אוכלוסיות שונות. בתל חצור נתגלו 21 שכבות התיישבות ובתל מגידו - 26 שכבות. שכבות התיישבות אלה נוצרו על-ידי עמים שונים, שבחרו כולם שוב ושוב באותן נקודות אסטרטגיות והקימו את יישוביהם על שרידי ההתיישבות הקודמת, שנחרבה לרוב במלחמה, לעתים תוך שינויים ארכיטקטוניים ולעתים כמעט ללא שינוי. האם רק משום המיקום האסטרטגי-המסחרי-ביטחוני? האם רק גובה ונגישות לדרכים ולמים יכולים להסביר את המשיכה הזו? בתל חצור אפשר לראות כי מקדש אחד (או ארמון פולחני) נבנה על קודמו, תוך הכנסת שינויים בכיווני השערים. מפליא עוד יותר לראות את האזור המקודש בתל מגידו. 13 שכבות התיישבות בנו את המקדש על גבי המקדש הקודם תוך הגדלתו, צמצומו, שינוי כיווני פתחיו, הוספת במה ועוד. בתקופות מסוימות נחרבה העיר כולה אך המקדש נותר שלם. איך אפשר להסביר זאת? האם אנרגטית יש שם משהו שניתן היה לזהות ושאותו יכלו לקבל ושאפו לשמר? מירצ'ה אליאדה, חוקר בתחום הדתות וסופר[1] סוקר בספרו "תבניות בדת השוואתית" את ההירופאניות – ההתגלויות של קדושה בסביבות שונות. אותם עצמים, דוממים או חיים, מקבלים משמעות שונה עבור בני תרבויות שונות. למשל, העמים השמיים העריצו בשלב מסוים בהיסטוריה שלהם את הזוג האלוהי של אל הסערה והפוריות, בעל, ואלת הפוריות (החקלאית בעיקרה), בלית. הנביאים היהודיים התייחסו לזה כאל חילול קודש. מנקודת המבט שלהם, דרך הרפורמה של משה הם הגיעו לתפיסה נעלה יותר, טהורה ושלמה יותר של האלוהות. אך הפולחן של בעל ובלית היה גם הוא הירופאניה. הוא חשף את קדושת החיים האורגניים, הכוחות היסודיים של הדם, המיניות והפוריות. פולחן זה נמשך מאות שנים עד אשר הוחלף ב"צורה האלוהית" של אלוהים, שעלתה על "הצורה האלוהית" של בעל. הצורה החדשה קידשה את החיים וחשפה אפשרות רוחנית אחרת, שבה חיי האדם וגורלו היו בעלי ערכים חדשים. חילופי המשמעות והמאבקים על שליטה במשמעות דתית או בהירופאניה מסוימת מוכרים לנו גם כיום בין דתות הספר - יהדות, נצרות ואסלאם. כל אחת מן הדתות מבקשת לחדש את ההירופאניה בדרכה שלה, על גבי אותן אבנים עצמן. אלפי שנים אחורה, וגם כיום. לא המצאנו דבר. התנועה בשמים מעל אם נרים את מבטנו מן האדמה אל השמים נראה עוד תנועה שעוברת כאן, במשך שנים, דורות ותקופות. בעונות השנה השונות ניתן לצפות בארצנו במיליוני עופות ממאות מינים שונים. אל מאות מיני העופות המקננים בישראל חוברים מאות מיני עופות אחרים הנודדים מאירופה ומאסיה לאפריקה, החולפים על פני הארץ בשתי עונות הנדידה. ישראל מציעה להם מגוון רחב של אזורים ביו-גיאוגרפיים ועושר במגוון מקומות חיות. אין עוד מקום בעולם שבו עופות דואים נסקרים בצורה כה מקיפה. השבר הסורי-אפריקני משמש ציר נדידה מרכזי שנתי לציפורים, כלומר מסלולי הנדידה עוברים מעל הדרכים הראשיות הבינלאומיות של העולם העתיק, דרך הים, דרך המלך ודרך ההר. זוהי תופעת טבע משמעותית ביותר וקדומה, המעלה את השאלה, האם העופות החלו לנדוד בעקבות תנועת בני האדם או שמא תנועת העופות השפיעה על התפתחות האדם, שהיה בעל כישורים פחותים לחיים בג'ונגל ונע לסוואנות הפתוחות ומשם בעקבות העופות הנודדים? כמו התנועה האנושית על פני הנתיבים העתיקים שנכבשו ברגליים, גם תנועת העופות בשמים, באותם נתיבים בלתי מסומנים (לפחות לא לעין האנושית), יכולה להיות הרמונית או מתנגשת. נראה כי בשנים האחרונות אנו מסקרים יותר את ההתנגשויות השונות, התנגשויות הרות אסון של עופות במטוסים והתנגשויות אינטרסים בין אנשי שמירת הטבע לבין דייגים. מי היה כאן קודם? עופות מים נודדים או דייגי ברכות דגים? והאם ניתן "ללמד" שקנאים שמסלול מעופם צרוב במוחם מרגע שבקעו מהביצה? בשנים האחרונות מספקים לשקנאים דגים למאכל כחלק מפתרון מערכתי שיאפשר גם את המשך המעבר של העופות במסלול הקדום וגם את פרנסתם של בני האדם בענף זה. וזה עוד לא הכול. התנועה מתחת לפני האדמה ישראל נמצאת באזור פעיל מבחינה גיאולוגית, בעיקר בשל הימצאותה באזור מפגש של שלושה לוחות טקטוניים – הלוח האירו-אסיאתי, לוח ערב והלוח האפריקני. למעשה, ישראל נמצאת בחלק של הלוח האפריקני, ומתוכו על תת הלוח ישראל וסיני, שבינו לבין לוח ערב נוצר שבר המוכר בשם השבר הסורי-אפריקני. ציר האנרגיה המרכזי של ארץ ישראל עובר מצפון לדרום לאורך בקעת הירדן, שהיא חלק מהשבר. ראשיתו בצפון, בתורכיה, והוא מסתיים באפריקה באזור הימות. ים סוף, שבמרכזו עובר השבר הסורי-אפריקני, נמצא בין הלוח האפריקני והלוח הערבי, שמתרחקים זה מזה. במילים אחרות, גם האדמה מתחתינו נמצאת בתנועה מתמדת, ולא רק בהקשר אסטרונומי. רעידות אדמה קלות עד בינוניות החוזרות באזורנו משחררות כנראה את האנרגיה המצטברת בנקודות החיכוך של הלוחות הטקטוניים. בעודנו ממתינים לרעידת האדמה הבאה אנו הולכים וקרבים לשכנים אחדים, ומתרחקים מאחרים מבלי שנשים לב לכך. מה יכול אדם אחד לעשות? הפילוסופיה המעשית נותנת כיוון ודרך להתייחסות אל מה שקורה סביבנו. ראשית, היא נותנת פרספקטיבה. אנו חיים בנקודת זמן קטנה אחת, לא רק כבני אנוש אלא כאנושות בכלל. רב הנסתר על הגלוי כאשר אנו מנסים לפענח את המשמעות העמוקה של אירועים ותופעות סביבנו. ללא ספק, כשאנו חוזרים לפסוק מספר שופטים פרק ג', "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", אנו מבינים שהיה בזה משהו מיוחד ושונה, מפני שהרעש המתמשך במקום הפיזי שבו אנו חיים הוא רעש קונקרטי, רעש של תנועה ערה של אזור שאין בו מנוחה. ניעזר בקונפוציוס[2] כדי להזכיר את האפשרות של כל אחד מאיתנו ליישר קודם כל את המחצלת שלו לפני שיפנה ליישר לאחרים. היכן שנראה חיכוך או התנגשות נפנה את מבטנו פנימה ונבדוק מהו החיכוך ומהי ההתנגשות בתוכנו. היכן שנראה מעוף הרמוני חוצה גבולות עם כיוון ומטרה, נשאף לחבור אליו. במקום תנועת צבאות, ולא רק במובן הפשוט, נוסיף תנועה הרמונית שיכולה להדהד בלבותיהם של כלל אחינו בני האדם. בתוך כל הרעש הנראה והנשמע, למעלה בשמים, כאן על פני האדמה ותחתיה, יכול כל אחד מאיתנו להיות פשוט אדם ולהוסיף יציבות, שקט והרמוניה באשר יהיה. *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם [1]אליאדה, מ. (2003). תבניות בדת השוואתית. הוצאת נמרוד [2]קונפוציוס (קונג פו צה). (1960). מאמרות. הוצאת ביאליק

מסע בין גיהינום לגן עדן: הסמלים, המספרים והחניכה הרוחנית ביצירת המופת של דנטה הקומדיה האלוהית היא יצירת מופת ספרותית ואבן דרך הגותית שהעניקה השראה למערב כפי שעשה הומרוס בעת העתיקה. היצירה נכתבה בראבנה שבאיטליה בין השנים 1304 ל-1316, בזמן שדנטה שהה בגלות מסיבות פוליטיות. היא מתארת את מסעו של דנטה בשלושת העולמות שמעבר: הגיהינום, כור המצרף וגן העדן. המפתחות המתמטיים של "הקומדיה האלוהית" הקומדיה האלוהית כתובה כשיר ארוך מאוד (14,233 בתים, שווה ערך לספר בן 700 עמודים) הכתוב בחרוזים לפי ארכיטקטורה מדויקת מאוד ומפתחות מתמטיים. אחד המפתחות המספריים שבהם השתמש דנטה בשירו הוא המפתח המשולש. דנטה משתמש בצורה פואטית נדירה הנקראת "טרצינה", המעניקה לשיר מקצב משולש. כל בית מורכב מ-3 שורות. השורה הראשונה מתחרזת עם השלישית, והשורה השנייה מתחרזת עם השורה הראשונה והשלישית של הבית הבא, וכך נוצרת צורת שרשור בין הבתים. בנוסף, בכל שורה יש 11 הברות (“Endeca-syllable”), כלומר 33 הברות בכל בית (3 שורות של 11 הברות כל אחת). 33 הוא גם מספר השירים בכל אחד משלושת החלקים, הגיהינום, כור המצרף וגן העדן, 3 חיות סמליות שומרות על הגיהינום, שבתוכו יש שלושה נהרות וכדומה. "הקומדיה האלוהית", יצירה ארכיטיפית וסמלית הקומדיה האלוהית היא יותר משירה דמיונית יוצאת דופן, יותר מיצירה בעלת גוונים תיאולוגיים, מלאה בכל הלמדנות של זמנה, ויותר מעדות על המנהגים והדמויות של זמנה. היא טקסט של הנשמה, על הנשמה ובעבור הנשמה; יצירה ארכיטיפית וסמלית המדברת על המהותי, על מימושו הרוחני של האדם ועל מלאותו בחיים האלה. הקריאה בו וההגות בו הן "אלגוריות, מוסריות או אנגוגיות", במילותיו של דנטה עצמו, אנגוגיות במובן זה שהן נושאות משמעות רוחנית ומיסטית המתאימה לעילוי הנשמה. ה"קומדיה האלוהית", מסע חניכה היצירה מגוללת בגוף ראשון את מסעו הדמיוני של המספר, המוצא עצמו לפתע שקוע ביער חשוך. שם הוא פוגש את ורגיליוס, המשורר הרומי העתיק, שמזמין אותו להיכנס אל העולם שמעבר. ורגיליוס נשלח על ידי ביאטריס, גבירתו האהובה של דנטה, כדי להציל את נשמתו האבודה של דנטה והופך למדריך שלו. הם מתחילים את מסעם בגיהינום, אחריו בא כור המצרף, שם לבסוף ורגיליוס מוחלף על ידי ביאטריס עצמה, ולבסוף גן העדן, עד לגילויו של אלוהים, או המסתורין של מקור העולם. קטעים מתוך "דנטה ומסע החניכה של הקומדיה האלוהית" "הקומדיה האלוהית" מתחילה בליל חמישי הקדוש שלפני יום שישי הטוב, 8 באפריל, שנת 1300, ב"יער אפל, באמצע שביל החיים". גילו של הכותב הוא שלושים וחמש, ודנטה איבד את דרכו, אבוד בחיים; למעשה, הוא איבד את עצמו. היער הזה מייצג את חיי היומיום שלנו, כאשר הם ריקים ממשמעות ונשלטים על ידי חרדה. הכותב מוצא לבסוף את ורגיליוס... ורגיליוס הוא אבן דרך בספרות הרומית, בדיוק כמו שהומרוס הוא ליוונים; הוא "המשורר בה"א-הידיעה" שעימו, כמובן, מזדהה דנטה. ורגיליוס, מחבר האיניאדה, שבה יוצא איניאס למסע אל הגיהינום, ניחן איכשהו בניסיון מסוים. דנטה רואה במרחק את הר כור המצרף מואר בקרני השמש ורוצה ללכת לשם, אך 3 חיות מונעות זאת ממנו: הפנתר, סמל לתאווה; האריה, דימוי לגאווה; והזאבה, דימוי לחמדנות, שיקוף של שלושת החטאים בני המוות, אותם יראה הכותב מאוחר יותר בתיווכן של הנשמות שנענשו. "... נגד הפחד שתפס אותי בהופעתו של אריה. נדמה היה לי שהוא בא היישר לקראתי, מלא ברעב זועם, כשראשו מורם, והרעיד את כל האוויר". ("הגיהינום", שיר 1, בית 45). בהתחלה ורגיליוס מסביר לדנטה שהוא לא יכול ללכת ישירות אל השמש וההר המואר, אלא הוא חייב לעבור דרך סבלות הגיהינום וגאולת כור המצרף: "טוב שתלך בדרך אחרת [...] אם אתה רוצה לברוח מהמקום הפראי הזה... אני אהיה המדריך שלך ואקח אותך מכאן למקום נצחי בו תשמע את הזעקות הנואשות, תראה את הרוחות העתיקות זועקות בכאב כל אחת למוות השני; ותראה את אלה המרוצים באש, כי הם מקווים שיום אחד, בעתיד, יהפכו לאנשים מאושרים. ואם תלך אליהם אחר כך, תמצא נשמה ראויה הרבה יותר ממני: אעזוב אותה כשאעזוב". ("הגיהינום", שיר 1, בתים 90-123). דנטה עובר את שעריו של האדס ואת תשעת המעגלים של בור הגיהינום; כמו יוליסס באודיסאה ואיניאס באיניאדה של ורגיליוס, אבל עם מדריך. ללא מדריך, דנטה היה נידון להישאר ביער החשוך או לעולם לא למצוא את דרכו חזרה לגיהינום. בנוסף, המסע מלא במהמורות שורגיליוס מנסה, ככל יכולתו, לסכל: מזגם הרע או זעמם של שומרי מעגלי התופת; הדלתות הסגורות של דיטה; התעלפותו של דנטה; המדרגות התלולות שעליהן ורגיליוס היה צריך לשאת את דנטה; השקרים של מלקודה וכדומה. ורגיליוס הוא, במובן מסוים, החוט של אריאדנה. כמו בכל מסע רוחני, יש צורך במורה ומדריך שילוו אתכם לאורך הדרך. ורגיליוס מסביר לדנטה מה מצפה לו: הוא יצטרך להתמודד עם החטאים, החושך והכאב של הגיהינום, לפני שיוכל להיכנס לכור המצרף. זהו נתיב החניכה, המסומל על ידי איוב היושב על ערמת האפר ועל ידי החומר השחור של האלכימאים: כל דרך אל האור מתחילה במפגש עם החושך והאפלה. ורגיליוס גם צופה שכאשר יגיעו לגן עדן, הוא יוחלף בנשמה ראויה יותר, כלומר בביאטריס. גם זה משמעותי: כדי להתעלות לגבהים רוחניים, דנטה יזדקק לא רק לאינטליגנציה מלאת ההשראה שמייצג ורגיליוס, אלא, מרגע מסוים הוא יצטרך לעורר בעצמו את האהבה-אינטואיציה שמסמלת ביאטריס. התבונה שלנו והתפיסה המנטלית שלנו, אותן מייצג ורגיליוס, נדחקות אל תהום הנשייה של עצמנו. הן לבדן לא יאפשרו לנו להגיע להתעוררות רוחנית, גם אם הן מהוות מדריך ומעבר הכרחי כדי להגיע לפסגות מסוימות. היצירה המונומנטלית של הקומדיה האלוהית, על עוצמת הנרטיב, הגיאוגרפיה הדמיונית וחוזקם של כל תיאוריה, העניקה השראה לאמנים רבים במשך מאות שנים, החל מבוטיצ'לי, אך גם וויליאם בלייק, גוסטב דורה וסלבדור דאלי, אם למנות את הידועים ביותר. היום היא מזמינה אותנו לגלות מחדש את הדרך הפנימית לעבר הגבוה ביותר שבעצמנו. רשימה בבליוגרפית: Isabelle Ohmann (2021). Dante et le voyage initiatique de la Divine Comédie, Isabelle Ohmann, Éditions Maison de la Philosophie, Collection Petites conférences philosophiques. 88 pages. Isabelle Ohmann (2021). ‘Dante, poète éternel’. Revue Acropolis, nº332. https://www.revue-acropolis. fr/dante-poete-eternel/

ידעתם בסניף מנחמיה של אקרופוליס החדשה יש חווה? ירקות טריים, אווירה נהדרת ועכשיו גם יוגה! 🍷 יינות מדהימים שמביאה אלינו ענת ברק, סומיליי'ה ואוצרת יין. 🍞 לחמי מחמצת בריאים ומגוונים של "פת השדה". 🧀 גבינות עיזים משובחות, יוגורט ולבנה של מחלבת "עז-עיז". 🥧 פטאייר עסיסיים של אחינו הדרוזים. וכמובן - הירקות הכי שמחים בעמק 😄 🌶️🥒🥬🥕 מוסיקה, תה, קפה וחברה טובה

שני תרגילי דמיון שיכולים לשפוך אור על מחזורי הטבע: המחזור הקטן, של היום והלילה, והמחזור הגדול, של עונות השנה. מה הם יכולים ללמד אותנו על מקומנו בתוך הטבע, ועל העבודה הנכונה איתו? לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת, פרק ג', פסוק א') רבים מאיתנו חיים בערים הגדולות וימינו עוברים עלינו בעודנו ממהרים. במקרה הטוב, אנו עושים זאת ביעילות, תוך ניסיון למצוא היגיון ומשמעות בפרטים המרכיבים את שעותינו. במקרה הגרוע, אנו נופלים ללא רצון אל גלגלי השיניים של השעונים השונים המטלטלים אותנו מכאן לשם. הפרטים משתלטים עלינו ואנו הופכים מלהטוטן, המטיל כדורים אל החלל, לאחד הכדורים עצמם המתעופפים בחלל. בשני המקרים אנו מצויים הרחק מעצת הפילוסופים הזן–בודהיסטים: "כשאתה יושב – שב, כשאתה הולך – לך". העומס מכניע אותנו, ואיננו חווים את הרגע במלואו. מה חדש תחת השמש? הפסוק בכותרת לקוח ממגילת קהלת, שכתב שלמה המלך בערוב ימיו. בניגוד לספרי תנ"ך אחרים, המדגישים את חופש הבחירה של האדם, ספר זה מדגיש את הקבוע מראש ואת התפיסה המחזורית של העולם והזמן: הכול חוזר על עצמו, כל מה שיהיה כבר היה והעולם אינו משתנה. אבל אפשר גם לראות בו ספר אופטימי, המזהה חוקיות וסדר ומשחרר את האדם להתקיים כמות שהוא, בלי ציפיות מוגזמות לגאולה חיצונית ובלי מרירות. יש זמן מתאים ויש תקופה לכל דבר תחת הרקיע, כי רק מה שמעל הרקיע עומד מעל הזמן. משעון פנימי לשעון חיצוני בספרו, "כימים אחדים", כותב הסופר מאיר שלו: "אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא את המחוגים הללו לראשונה. בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון. 'אין לי כסף לשעון…', אמרה, ואחר כך התרככה. הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: 'אתה לא צריך שעון, זיידה, תראה כמה שעונים יש בעולם'. היא הראתה לי את צלו של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו ובצינתו אמר תשע בבוקר, את העלעלים האדומים של הרימון שאמרו אמצע מרס, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים ואת הקמטים שבזוויות עיניה שריצדו ואמרו ארבעים. 'אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון, אתה תהיה רק לידו'" (שם, עמ' 97). בשנים שלפני המצאת השעון המכני, חי האדם בהתאמה לזמן האורגני של הטבע. קרבה זו אפשרה לו להיות קשוב לקול הפנימי שלו בהקשרים קטנים כגדולים: החל מתחושות של רעב, צמא ועייפות, וכלה בתובנות על מעשים נכונים הדורשים מאמץ ממושך ומרוכז למרות העייפות. כך, למשל, את הפסקת האוכל עשה איכר אחד לאחר חריש של שני תלמים, ואילו איכר אחר לאחר חריש של שלושה תלמים או ארבעה, כאשר גופו אותת לו שהגיע הזמן לכך. אבל בזמן הקציר עבדו כולם, למרות העייפות, במרץ וללא הפסק, על–מנת לסיים את העבודה במועד ולאחסן מזון לחורף. הפעולה המחוברת לזמן של הטבע תמכה באחדות הגוף והנפש וסייעה לנהל אותם בהתאם למטרה. עם המעבר מחיי פרט ומשפחה לחיי קהילה ועם, נוצר צורך ליצור שעון אובייקטיבי יותר, שיצליח לכוון את פעולתן של קהילות גדולות. שעון השמש הראשון הומצא, ככל הנראה, במצרים העתיקה בשנת 3,500 לפני הספירה. בשנת 1,500 לפני הספירה חולק השעון ליחידות זמן בנות שעה. בשלב מאוחר יותר הומצאו שעוני המים, שעוני החול, שעוני הנר ועוד. בתחילת המאה ה-13 פותחו השעונים המכניים הראשונים. כל עיירה ועיר שכיבדו את עצמם העמידו שעון מכני גדול בכיכר העיר. בהמשך פותחו שעונים קטנים, אותם יכול היה האדם לשאת ממקום למקום. המכניזציה של הזמן והאפשרות לפתוח את ה"קרביים" של שעון, לחפור ולהוציא ממנו חלק, לתקן אותו או להחליפו באחר, השפיעה גם על תפיסת גוף האדם כסוג של מכונה שאפשר לפתוח, להוציא, לתקן או להחליף חלקים בתוכה. על–ידי כך התחדד הנתק בתוך האדם כשלמות, נתק שהחל באריסטו, ש"הרחיק" את הפן האלוהי מן האדם והמשיך להרחקת הפן הפסיכולוגי מן הפן הפיזי. התנועה שהחלה בכיוון של דיוק יחידות הזמן והתלות הגוברת של האדם באמצעים חיצוניים, תרמה להתרחקות הגוברת של האדם מהשעון הפנימי שלו. הפקעת קצב הזמן מן היחיד והקהילה וקביעת זמן אחיד לכולם העבירה את הבסיס למשמעת לגורם חיצוני ומנוכר. האמצעים המכניים הביאו למצבים שבהם האדם שואף לנהל את עתותיו, אך לא פעם הופך עבד לזמן. השעון המעורר מקפיץ אותו אל בוקר חדש, לוחות הזמנים של רכבות ואוטובוסים מכתיבים את הגעתו לעבודה, הפסקת הצהריים מתקיימת בשעה נתונה, ולא תמיד כשהוא רעב, וכן הלאה. יתירה מזאת, נראה כי ככל שלוחות הזמנים נעשו שרירותיים ומדויקים יותר, כך גם פותחו אמצעי תחבורה מהירים יותר המאפשרים "יציאה" נוספת מן הזמן: לא עוד הגעה ברגל או בכרכרה, המחזקים את חוויית הזמן האורגני, אלא במכוניות מהירות וברכבות מהירות עוד יותר, ואפילו נגד כיוון השעון, כמו במקרה של טיסות טרנס–אטלנטיות, שמהן יוצא אדם לא פעם טרוד וכל חושיו צועקים: האם לילה עכשיו או יום? בחזרה לזמן הקדוש אפשר להתייחס לזמן חול כמאפיין של התופעות המשתנות והחולפות, ולזמן חגיגי וקדוש כמאפיין של המהות הנצחית, שהיא השורש של אותן תופעות. חוויה זו אינה מתרחשת רק אחת לשבוע או בחגים מיוחדים. בכל יום יכול אדם ליצור לעצמו את הזמן הקדוש, שיאפשר לו לנוח תוך כדי עמל ולהרהר על היום החולף בעודו מתהווה, על הייעוד שלו ובאיזו מידה התקרב למימושו היום. כל אחד מאיתנו יכול לעצור את זמן החול וליצור מרחב מנטלי מקודש, ללא קשר למקום הפיזי שהוא נמצא בו. המוסלמי יפרוש את מרבדו ויכרע לתפילה גם אם הוא נמצא על אי תנועה, בכיתת לימוד או בגינה ציבורית; הבודהיסט ייכנס למצב של מדיטציה, יציבות ושקט גם בתוך מקום סואן; והיהודי המאמין יסתפק במעבר צר בקצה מטוס בטיסה טרנס–אטלנטית. מעבר לזמנים המוסכמים על כולנו כקולקטיב, על כל אחד מאיתנו למצוא בתוכו את הזמן הפנימי שלו לתפילה, להתבוננות, לרפלקציה. שם נמצא הקול הפנימי שלו, שאיתו הוא מנסה לחדש את הקשר. אנו עובדים עם הטכנולוגיה, נהנים ממנה, מתקשרים, לומדים, חולקים. אנו יכולים לחצות יבשות וימים במהירות כדי להיפגש במועד אחד מסוים ואחיד עבור כולנו. אך כאשר אנו מתכנסים, מלמדים או פוגשים חבר, הבה נסיר את השעון. אמנם אנו פועלים תחת חוקי הזמן, אך בתוך חוקים אלה אנו יודעים ליצור חלל קדוש שבו איננו ממהרים אלא נוכחים בכל הווייתנו. *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם רשימה בבליוגרפית: כספי, י. (200). לדרוש אלוהים. ידיעות אחרונות. סימון, א. (2002). בקש שלום ורדפהו. יהדות כאן ועכשיו. ידיעות אחרונות. שוורץ, פ. (1999). המורשת ודרכי התודעה. אקרופוליס החדשה. שלו, מ. (1994). כימים אחדים. עם עובד https://beginning.galim.org.il/clock.html https://www.daat.ac.il/daat/toshba/lihiyot/3.htm https://www.bendov.info/heb/

מאז ומעולם הייתה השמש מסתורין שאותו ניסו בני האדם לחקור ולהסביר. גם היום, על אף החידושים הטכנולוגיים וכישוריו של האדם המודרני, השמש נותרה חידה שאנו יכולים להבין רק בצורה יחסית. בדומה למדע, בכוחה של המסורת העתיקה ללמדנו על תפקודה של השמש בהיבטים הפיזיקליים, אך יש הטוענים שמעבר לכך, יכולה המסורת ללמדנו רבות על התפקודים המטא-פיזיים שלה. בסקירה של התרבויות המפוארות מהעבר נמצא שהקלטים, בני האינקה, המצרים, אנשי המזרח הרחוק ובני התרבויות השמיות העתיקות ייחסו לשמש חשיבות עצומה. השמש הייתה עמוד התווך של הפולחן הרוחני וכן של ההתנהלות היום-יומית, שהייתה מבוססת על המחזוריות הטבעית ועל השפעותיה על הקיום בכל היבטיו. אפשר לראות זאת באמצעות המונומנטים המופלאים ששרדו אלפי שנים, הסטונהנג' באי הבריטי, מקדשי אנגקור בקמבודיה, הפירמידות המצויות ברחבי הגלובוס וכדומה. הדבר המופלא הוא שלמרות הפערים התרבותיים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים שבין התרבויות, קיימת בכולן אוריינטציה אוניברסלית ברורה החושפת חלקים מהמסתורין של הקוסמוס; המסתורין של האדם והבריאה. מדענים ומומחי התרבויות העתיקות עומדים על כך שלא היה כל קשר בין הציביליזציות של העבר, ובכל זאת קיימים ביניהן קווי דמיון שאינם יד המקרה. אפשר למצוא אצלן את אותם עקרונות פולחניים וארכיטקטוניים, ותפיסותיהן לגבי האדם והעולם זהות. הכיצד? אותם מומחים טוענים שחייב להיות גורם נשגב המאחד בן התרבויות. אם כן, מהו? ננסה לתארו במאמר קצר זה. המחזוריות תנועת כדור הארץ סביב השמש וסביב צירו היא הסיבה לכך שקיומנו מצוי תחת השפעתו של חוק המחזורים. יום, חודש, שנה ועידן; התנאים על פני הארץ משתנים בהתאם למחזוריות הטבעית, ואילו השמש נשארת אחת, נצחית ובלתי משתנה. בני התרבויות הקדומות חיו על פי המקצב הטבעי, וידעו כי לכל רגע במהלך היממה ולכל עונה בשנה יש איכות ספציפית המשפיעה באופן נגלה ונראה, וחשובות יותר השפעותיה על המציאות בנסתר. ימי שוויון השמש היו בעלי משמעות מרחיקת לכת. טקסים קולקטיביים גדולי ממדים ציינו את לידתה המחודשת של השמש באביב – זמן של התחדשות, ואת התכנסותה של השמש בסתיו – זמן של תנועה פנימה, טיהור והבנה של אחריותו של האדם לשמור על האור הרוחני למרות נסיגת השמש. ימי מפנה השמש ציינו את הקוטביות שבין החיים למוות: ליל המפנה של הקיץ, המסמל את השיא ביום הארוך של השנה ותחילתו של המוות עם נסיגתה של השמש ביום שאחריו, וליל המפנה של החורף, המסמל את התחייה המחודשת מתוך החושך הגדול, בזריחה שאחרי הלילה הארוך בשנה. הפולחן הקולקטיבי היה התחקות ושחזור התנועה הקוסמית, כאמצעי שאפשר לאדם להתחבר אל כוחות החיים, המניעים את גלגל הזמן. המיתולוגיה האצטקית מתארת תהליך מחזורי של התהוות וחורבן העולם, המסומל על-ידי לידה ומוות של השמש: לאחר שנחרב העולם בפעם הרביעית התכנסו האלים במטרה לברוא מחדש את השמש, ולשם כך אחדים מהם הקריבו את עצמם באש הקדושה. הדאגה הכנה לעתידו של הקוסמוס אפשרה את לידתה המחודשת של השמש, והעולם נברא מחדש. מאז, מדי לילה, השמש נלחמת בחשכה, ותפקידו של האדם לעזור לה במאבקה לזרוח מחדש ולהקרין מאורה. בקשתם של האלים להישרף באש הקדושה לטובת לידתה המחודשת של השמש מסמלת את האתגר האנושי להקריב את נוחות הפרט לטובת רווחת הכלל, ובכך להיות לגורם אקטיבי ומשפיע. עבור בני העולם העתיק, המיתוס היה מדריך של חיים. צופן המשקף, ובו בזמן מסתיר, את האמת, והאתגר הוא לזהות את האמת הטמונה בו ולתרגמה למעשים. מאבקה של השמש בחשכה מסמל את הקרב המתמיד בין האור-החכמה לבין החושך-הבערות. צדדים אלו של התודעה קיימים אצל כל אדם, ובכל חברה. החכמה והבערות נתונות לבחירה החופשית. בחירה באור היא התגייסות ל"צבא" השמש ונכונות להילחם לצידה מול החשכה. הקדמונים ראו את עצמם כבניה של השמש, השתקפות הנשמה הגדולה. המיתוס הוא קריאה להיות מקור של שפע, של נתינה. כפי שטבעי לשמש להקרין, כך טבעי שהפרט יהיה דוגמה אישית של אור. הקרבן האישי, שבמקור הזמין את הקהילה והפרט לתת את הטוב ביותר, היה גורם מרכזי בפולחן. הם ידעו שבכוחו של התהליך הרוחני, המתקיים בקרבו של הפרט, להשפיע על החברה ועל הקוסמוס. בתקופות מאוחרות, כשאבדה החכמה והאגואיזם בא על חשבון ערכי המוסר, הוחלף הקרבן האישי הפנימי בקרבנות אדם ובעלי חיים, וצימאון האלים לדם החליף את כוונותיו הכנות של האדם לשרת את בוראו. הכבוד שרחשו חכמי העבר לטבע חשף בפניהם את סודותיו. שרידיו של העולם העתיק הם הוכחה לכך שהציביליזציות העתיקות היו מפותחות לפחות כמו זו המודרנית, ובאספקטים מסוימים אף יותר. בעת שאנו חומדים את הקוסמוס ועושים כל שבאפשרותנו לכופף את חוקיו, בדרך כלל למטרות אנוכיות, אנשי העולם העתיק ידעו שהסוד טמון בכך שהאדם, בצניעות, התייחס אל עצמו כחלק ממערכת עצומה של חיים שאין בכוונתו לחמוד אותה; להיפך, הוא ידע שחובתו לתחזקה, ללמוד את חוקיה ולחיות על פיהם בענווה. הדת והמדע בימינו מפריד האדם בצורה מלאכותית בין הדת למדע, ואילו המסורת העתיקה התייחסה אליהם כאל קונספטים שאינם נפרדים. הדת הטבעית הייתה פתוחה לגילויים חדשים והמדע היה הוליסטי, אשר אינו מסתפק בתשובות אמפיריות. הסימבוליזם והמחקר הסולרי היו שלובים זה בזה וחיזקו את העיקרון של האחדות האוניברסלית. כאשר אנו מביטים אל הרקיע בשעות החשכה אנו רואים אין-סוף כוכבים, שכל אחד מהם הוא מערכת שמש המרוחקת מאיתנו מרחק שנות אור. האם ייתכן כי היקום, שהתודעה האנושית מוגבלת מלתפוס בשלמותו, הוא תוצאה של סדרת תופעות פיזיקליות אקראיות? תורתו של פיתגורס מתייחסת ליקום כאל ישות רוחנית קוסמית מורכבת, אשר כל מרכיביה קשורים יחד, ועיקרון אחד חל על כולם. על בסיס תפיסה זו, השמש היא המתווכת של הישות הקוסמית הגדולה בתוך המערכת הסולרית שלנו. בהיבט הנגלה היא מקור האנרגיה האחראית על כל תופעות הפוטוסינתזה והתהליכים האטמוספריים. בהיבט המטא-פיזי, זו הישות הרוחנית שפולחן השמש עומד במרכזה. אלי השמש בעולם העתיק סימלו את העיקרון הרוחני שכל צורת חיים בכדור הארץ אוצרת בתוכה. התפיסה של חכמי העבר הייתה שונה לחלוטין מהתפיסה הרציונלית, החסרה, של האדם המודרני. הם חשבו בצורה מיתית, ובבסיס תפיסת עולמם היה קיים עיקרון אחד של חיים, המבוטא על-ידי הדואליות הקמאית שבין החומר לרוח. דואליות זו היא המקור לכל הביטויים שאנו מכירים, כמו אור וחושך, חיובי ושלילי, זכר ונקבה וכדומה. מתפיסה זו נובע שהעיקר סמוי מן העין. כלומר, תשומת לבם הייתה מרוכזת במחקר של הקוד הרוחני, של הקוטב הנסתר. אם ברצוננו לנסות ולהבין את אנשי העבר, עלינו ראשית לחיות על פי אותה תפיסה הזרה כל כך לאדם המודרני, הדתי והחילוני כאחד – שאיננה התפיסה החומרית והרציונלית שכולנו שבויים בה. הדמיון וההקבלה המופלאים, החוזרים על עצמם במשך אלפי שנים במרבית הציביליזציות הקדומות, הם תוצאה של חיבור בלתי אמצעי לאותו מקור רוחני אוניברסלי שאבד, שהיה עיקרון מנחה לאסטרונומים, לפיזיקאים, לארכיטקטים ולבנאים המרשימים של העבר. חיי הנצח חיי הנצח עמדו במרכזו של פולחן השמש. בהיבט האנושי, מחזוריותה של השמש מסמלת את המופע החוזר של נשמת האדם. כפי שהשמש אינה חדלה להתקיים עם נסיגתה בזמן החשכה, כך נשמתו של האדם אינה חדלה להתקיים עם המוות. ספר המתים המצרי מתאר את המוות כהפרדה בין כוח החיים, המכונה "כָּא", לבין גוף הנפטר. ברגע המוות מתחילה הנשמה את מסעה אל עולם המתים, בדיוק כפי שהשמש עושה את מסעה אל הבלתי נראה עם שקיעתה. בדומה לשמש, רוחו של האדם ממשיכה להתקיים בנסתר עד לשעת הזריחה, שם מסתיים מסעה בעולם המתים, והיא חוזרת למחזור חיים נוסף. גלגול נשמות לא היה אמונה בלבד עבור הקדמונים, אלא הזיכרון המקורי הנצחי של האדם הנמצא במסע מתמשך בין הנגלה לנסתר, מסע שתכליתו איחוד מחודש עם האל. בכל גלגול צוברת הנשמה התנסויות וחוויות שונות המקרבות אותה לאיחוד המיוחל, המכונה על-ידי הבודהיסטים "נירוונה" או "הארה", מצב שבו התודעה האנושית נשגבת ומשוחררת מן ההתניות היצריות, החומרנות והאגואיזם. סיכום כדי לחשוף את המסתורין של השמש, עלינו לחשוף מחדש את המסתורין של האדם, שהיום מכוסה על-ידי הצעיפים העבים של התקופה; תקופה שבה התפיסה הרווחת והשגויה של האנושות הופכת אותנו לאדוני העולם. עלינו לחזור ולחקור את הסיבות העמוקות של קיומנו, להתחקות אחר השמש ולהקרין, להיות מקור של נתינה ושפע. כאשר נלמד לחזור לשורשים נוכל לגעת מחדש באותה אמת אוניברסלית, שהייתה מקור השראה בעבר. יותר מכול סימל פולחן השמש את סולם הערכים של בני העולם העתיק, סולם ערכים שהיום חסר כל כך. עלינו לחקור מחדש את ה"אני הפנימי" הקשור לנדיבות, לחמלה ולאלטרואיזם, ומאחד אותנו, כפרטים וכחברה, עם המקור האוניברסלי של החיים. מה ידעו בני השמש שאנחנו איננו יודעים? ייתכן שהמפתח לכך נמצא בהבנה עמוקה של אמרתו האלמותית של אפלטון, כי האדם הוא אל, הוא רק שכח זאת.

שעת בוקר מוקדמת; מצרים הגדולה מתעוררת ליום חדש. השמש יוצאת לאטה מבין העננים ושולחת את קרניה הבהירות אל תלולית עפר, ממנה מגיחה חיפושית קטנה ושחורה. החיפושית העליזה מפזזת לה כה וכה, עד שמגיעה – מכל הדברים שבעולם – אל ערימת גללים שהשאירה אחריה עז, שעה קלה קודם לכן. מהערימה צרה החיפושית כדור עגול ומושלם, אותו היא אוספת עמה ברגליה האחוריות אל תלולית העפר, הבית שאותו עמלה להכין לצאצאיה… החרפושית הינה אחד הסמלים המוכרים ביותר ממצרים העתיקה ואולי המזוהה ביותר עמה. המצרים קשרו בדמיונם בין חיפושית הזבל לבין אחד ממאפייניה של שמש הבוקר, הרגע המסוים בו נולדת השמש מחדש באופק המזרחי. דמותה הייחודית של החרפושית מופיעה באמנות המצרית באופנים רבים ומגוונים: מפוסלת בגדלים שונים, חקוקה על קירות קברים ומקדשים, מצוירת על פפירוסים, מעטרת קמעות ומתנוססת על תכשיטים מלכותיים מפוארים. הבחירה המצרית לתאר את אחד מפניו של אל השמש – אחד האלים המרכזיים ביותר בתודעה המצרית העתיקה – בחרק שולי הניזון מגללי בעלי חיים, מעלה אצל רבים כיום תחושה אמביוולנטית ועשויה להישמע לאוזנינו המודרניות תמוהה למדי. עם זאת, בחינה מעמיקה של סמל החרפושית, חושפת בפנינו את נקודת מבטם הייחודית של המצרים הקדמונים על היקום ומרכיביו, את עושר דמיונם ואת יכולתם לקשור בין תופעות טבעיות שונות, לכדי מערכת סמלית אחת שלמה. המצרים, כמו בני חברות מסורתיות רבות, ניהלו את חייהם בתוך ממלכת הטבע וכחלק בלתי נפרד ממנה. סביבתם הטבעית כללה צמחים, חיות, חרקים, זוחלים, עופות ודגים, והיה זה אך טבעי עבורם להשתמש בדימויים טבעיים אלו כמטאפורות סמליות, הממחישות רעיונות מופשטים, דתיים ופילוסופיים. בניגוד לדעה המקובלת, המצרים לא סגדו לחיות עצמן, אלא השתמשו בדמויותיהן ומנהגיהן להמחשה ויזואלית, סמלית ורעיונית של תפיסותיהם אודות טבע המציאות והעולם. החרפושית – אופיה ומנהגיה החרפושית המצרית מזוהה לרוב עם חיפושיות ממשפחת–העל 'הזבליתיים' – Scarabaeoidea, או בשמן העממי: 'חיפושיות זבל'. החיפושיות קיבלו את שמן משום שהן ניזונות בלעדית או בעיקר מגללי פרות, סוסים, עזים וכד'. חיפושיות הזבל מכינות לעצמן מזון לשעת הדחק, בה לא ימצאו בקרבתן גללים למאכל: הן נוברות בצואה הנקרית בדרכן וצרות ממנה כדור קטן; לאחר מכן הן אוחזות בו באמצעות רגליהן האחוריות החזקות ומגלגלות אותו בעודן במהופך אל עבר איזור מתאים, בו הן חופרות מחילה באדמה. הכדורים משמשים גם להדגרת צאצאיהן: החיפושיות חופרות מחילות, ומכניסות אליהן כדור זבל בו הן חופרות גומה, מטילות בה וסוגרות אותה בגוש זבל נוסף. זחל החרפושית בוקע וניזון מכדור הזבל שסביבו, הופך לגולם בתוכו ובהמשך בוקע ממנו כחרפושית בוגרת. סמליות החרפושית סמל הינו אלמנט צורני קונקרטי, המשמש כמרכבה לערכים ומשמעויות מופשטים. הסמל משמש כשער, המאפשר לאלו היודעים להביט בו – שלא באמצעות עיניהם הפיזיות, להיחשף לתובנות ורבדים עדינים יותר של המציאות. בשל היותו רב רובדי, מצליח הסמל לשאת עמו משמעויות רבות, וכך זה שאוזנו הפנימית כרויה לסודות שפת הסמלים, יכול לפענח אותו על כל רבדיו ומשמעויותיו. החרפושית כסמל, מציגה בפנינו במספר אופנים את דרכו של אדם שהינו תלמיד החניך לאמת, הפילוסוף השואף אל החכמה: עבודה אינטליגנטית עם אתגרי החיים: היות והיא מגלגלת את כדור הזבל במהופך באמצעות רגליה האחוריות, אין חיפושית הזבל מסוגלת לראות לאן מועדות פניה, ועל כן היא פוגשת באתגרים ומחסומים רבים בדרכה, אך בתושייה רבה היא מוצאת את הדרך להתמודד עימם. כך גם האדם, שכבן תמותה אינו יודע את העתיד לבוא והוא פוגש בדרכו קשיים רבים ומגוונים איתם הוא נדרש להתמודד. כמו חיפושית הזבל, עליו למצוא בתוכו את הכלים והאינטליגנציה שיאפשרו לו להתקדם לעבר מטרתו וייעודו, החבויים מן העין. עבודה עם החומר: כמו חיפושית הזבל, נובר האדם בחומר הגשמי, קשיי היום יום ואתגרי המציאות ולומד לעבוד עימם, לעצבם כך שיתאימו למטרותיו הרוחניות. החיפושית יוצרת מהזבל כדור מושלם, בניסיונה לגלגלו אל מחילתה; כך גם האדם מעבד את אישיותו – בידיעה שלעולם לא ישיג שלמות, היות והחומר זמני ונתון לאנטרופיה, במטרה שלאחר העידון ההכרחי, תהיה אישיותו המיכל האידיאלי לקדושה ולמשמעות. הליכה אחר הדרכת הקול הפנימי: פעמים רבות נדרשת חיפושית הזבל לעבור מרחק עצום בין המקום בו מצאה גללים לבין האיזור בו תחפור את מחילתה, אך הטבע צייד אותה בחוש כיוון פנימי מפותח, המדריך אותה בדרכה על פני גבעות ועמקים. גם עבורנו הדרך ארוכה ותלולה, ולא תמיד המטרה הסופית נראית ברורה; אך כמו החרפושית, גם אנו צוידנו בחוש כיוון פנימי מפותח, קול דומם המדריך אותנו בחשכת הבערות, אל עבר הרחבת הכרתנו. התמדה: מסעה של חיפושית הזבל אינו קל ולעתים היא נדרשת, כסיזיפוס המיתולוגי, לגלגל את כדורה בהתמדה במעלה גבעות תלולות, לעיתים כמעט אנכיות לחלוטין; כזהו מסעו של האדם הנושא עמו את כובד הרגליו, פחדיו ועכבותיו, והפיתוי לעצור בצד הדרך ולחדול ממאמץ הוא רב ומזמין. על מנת לחצות את הדרך הארוכה ללא עצירה במקום, צריך ההולך בדרך לעבוד עם ערך ההתמדה, להמשיך בדרכו על אף המרחק, הקשיים, הפחדים והספקות המכבידים שהוא נושא עימו במעלה ההר. המטמורפוזה שלהאדם הפנימי: למתבונן מהצד, שאינו מכיר את גלגל חייה הייחודי של חיפושית הזבל, נדמה כאילו מגיחה חיפושית שלמה ובוגרת מתוך כדור הזבל כמעשה קסמים, כמו נס של יצירת יש מאין. זהו מסעו של זה, אשר שואף לפרוץ את מגבלות החומר הכובל אותו לאדמה ולצאת חופשי אל עצמאות רוחנית. מעניין הוא שלא רק המצרים הקדמונים השתמשו באלמנט סמלי זה אודות החרפושית, על מנת לסמל את התפתחותו של האדם הפנימי. הספר "סוד הפרח הזהוב", חיבור סיני טאואיסטי בן המאה ה-12 הדן במדיטציה, מציג את חיפושית הזבל המגלגלת את כדורה, אשר בתוכו מתפתחים חיים כתולדה של מאמצו השלם של המודט בריכוז רוחני. הטקסט ממשיך ושואל: "אם יכולה בריה חדשה לגדול בגללים ולהשיל את עורה, מדוע לא יוכל מעונו של ליבנו האלוהי ליצור אף הוא גוף, אם נמקד את רוחנו בכך?" שאיפתו של האדם אל אור השמש: מתחת לקליפה הקשיחה והשחורה המגנה על גופה של חיפושית הזבל, נסתרות זוג כנפיים עדינות אשר מאפשרות לה להתרומם באוויר; כך הן גם כנפיו של האדם, שהינן יכולותיו הרוחניות הנחבאות מתחת לשריון העבה של אישיותו, על שלל הרגליה, מגרעותיה ופחדיה. בדומה לחיפושית, יכול האדם להרים את המעטה החיצוני הקשה של חיי היום–יום, לפרוס את כנפיו, לעוף אל עבר השמים ולתור אחר אור השמש – למרות שאופי חייו, כובל אותו אל האדמה, אל דאגות הפרנסה והקיום. החניכים של מצרים העתיקה ראו בחרפושית סמל לתהליך האבולוטיבי אותו ביקשו לעבור בעצמם, אותו תהליך המשנה את מהותו של האדם, הופך אותו מפחם ליהלום, מזחל לפרפר, מאדם עיוור המזדהה לחלוטין עם אישיותו הזמנית, לאדם–אל, שרגליו מהלכות על האדמה וראשו פונה לשמש. ביבליוגרפיה: Andrews, Carol, Amulets of Ancient Egypt, (London, 1994). Ben-Tor, Daphna, The Scarab, A Reflection of Ancient Egypt, (Tel-Aviv, 1993). Shaw, Ian & Nicholson, Paul, The British Museum Dictionary of Ancient Egypt, (Barcelona, 1995).

הנאורות הבטיחה חירות, שוויון ותבונה... אז כיצד הפכה גם לקרקע שעליה צמחו רעיונות של גזע, עליונות ועבדות? בכל התקופות ובכל פילוסופיות קיים, למרות כוונותיהן הטובות, גם צד אפל. עידן הנאורות אולי נשכח מעט במערב, אך הוא הוליד גם השפעות חשוכות אשר שרדו עד היום. ננסה להבין כיצד הנאורות יצרה חשיבה גזענית עכשווית, ומדוע אסור לנו להתעלם ממנה. במדינות מסוימות המתמודדות עם בערות הולכת וגדלה, לאומניות, רלטיביזם ואידיאולוגיות מפלגות, התנועה האינטלקטואלית של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה נתפסת כיכולה לתת מענה לכוחות ה"כאוס" והפוסט-מודרניזם. האנשים ה"נאורים" החדשים הללו, המחויבים לאידיאל הקידמה הבלתי מוגבלת, הרציונליזם המכני והליברליזם הקלאסי, אינם לוקחים בחשבון את לב הפרדוקס שמכילה הפילוסופיה של הנאורות. הפרדוקס של תנועת הנאורות, המעודדת הומניזם, הוא שרעיונותיה בדבר חירות האדם וזכויות הפרט - מושגים שאיננו יכולים שלא לדבוק בהם - השתרשו דווקא במדינות שהכפיפו בני אדם אחרים לעבדות ושהובילו להשמדת אוכלוסיות ילידיות רבות. כפי שאמר ג'אמל בואי (Jamelle Bouie), "שלטון קולוניאלי והפקעת אדמות פעלו יחד עם התפשטות החירות, והליברליזם הופיע יחד עם המושגים המודרניים שלנו לגבי גזע וגזענות". קארולוס לינאוס והולדת הטקסונומיה, סיווג המינים באותה תקופה החלה גם הביולוגיה המודרנית להתפתח, עם הבנתנו את המנגנונים של העולם החי. בין אלה שהניחו את היסודות לכך תופס חוקר הטבע השבדי קארולוס לינאוס מקום מרכזי; הוא זה שהגה את הטקסונומיה שלנו, כלומר את הסיווג (שעדיין נמצא בשימוש עד היום) של מינים לקטגוריות, סדרים, משפחות. הטקסונומיה היתה מבוססת על תפיסת חיים קבועה ותלויית-טריטוריה, שבה כל ישות מוגדרת על ידי השתייכותה למין, שהוא בתורו נטוע בסביבה, במקום. הגיחה היחידה של לינאוס מחוץ לארץ הולדתו לשהות קצרה בלפלנד, חיזקה את דחייתו מתרבויות אחרות. הטקסונומיה שלו חלה גם על בני אדם, וקבעה ביניהם היררכיה שלמה של תת-מינים, מעין גזענות פסאודו-מדעית שהשפעתה הורגשה עוד זמן רב אחריו. הגזע כפי שאנו מבינים אותו היום – הטקסונומיה הביולוגית ההופכת את השוני הפיזי ליחסי שליטה – הוא תוצר של עידן הנאורות. בין הפצת החירות לשמירה על העבדות העבדות היתה סתירה מהותית, שאנשי עידן הנאורות ניסו לפתור. עלינו להבין כיצד היא משפיעה על הבנתנו את העולם היום. השמצות, סגרגציה ועבדות הן לא דבר חדש בהיסטוריה האנושית, אך אלה שנהגו כך בעבר לא ניסו באותה העת גם לקדם חירות ושיפורים עבור החברה כולה או להצדיק זכויות אדם ואת היותנו שווים כבני אדם בפני החוק. הדיכוטומיה בין ציביליזציה לפראות מאפיינת את התפשטות המערב מחוץ לאירופה, שעל סמך רעיונות הנאורות הצדיק את עצמו כמביא את ה"ציביליזציה" לעמים בורים ופראיים, כלומר, כל אלו שלא היו כמותם! אירופה, יורשת הנאורות, התמקדה בעצמה מבלי לנסות להבין את העמים שבהם פגשה. על פי קאנט, "שחורים נחותים בהרבה" מלבנים במאמר Race: The History of an Idea in the West מסביר ההיסטוריון איוון הנאפורד (Ivan Hannaford) כי המחשבה המדעית של הנאורות יצרה טקסונומיה גזעית ואת האידיאולוגיה של "קוד הצבע, לבן נעלה על שחור". כך ביטלו הוגי הנאורות את הסדר המטאפיזי והתיאולוגי של הדברים, לטובת תיאור וסיווג לוגי יותר, שיסדר את האנושות לפי קריטריונים פיזיולוגיים ומנטליים המבוססים על "עובדות" נצפות ונראות, ראיות וניסויים. על פי התיאוריה האנתרופולוגית של עמנואל קאנט, למשל, אנשים ממדינות חמות מתבגרים מהר יותר מכל הבחינות, אבל הם לעולם לא יגיעו לשלמות של האנשים מאזורים ממוזגים. האנושות משיגה את השלמות הגדולה ביותר שלה בגזע הלבנים. ההודים והצהובים כבר פחות מוכשרים. שחורים נמוכים הרבה יותר. במקום אחר אומר קאנט כי ללבנים יש את כל הדחפים של הטבע ברגשות ובתשוקות, כל הכישרונות, כל הנטיות לתרבות ולציביליזציה, והם יכולים לציית ממש כפי שהם יכולים לשלוט. הם היחידים שתמיד מתקדמים בצורה מושלמת. במקומות אחרים, קאנט טוען שלבנים יש את כל הדחפים של הטבע ברגשות ובתשוקות, כל הכישרונות, כל הנטיות לתרבות ולציוויליזציה, ויכולים לציית במהירות שהם שולטים. הם היחידים שתמיד מתקדמים בצורה מושלמת. לא ניתן להפריד את התיאוריה הגזעית הזו מהפילוסופיה המוסרית עליה זוכה קאנט לשבחים, שכן, כפי שמציין עמנואל אזה (Emmanuel Eze) היא מייצגת חלק מהותי מהקריירה של הפילוסוף. בספר "צבע התבונה: רעיון ה'גזע' באנתרופולוגיה של קאנט", כותב אזה: עמדתו של קאנט לגבי חשיבות צבע העור לא רק כקודיפיקציה אלא כעדות לקודיפיקציה של עליונות או נחיתות רציונלית, באה לידי ביטוי בהערה שהוא משמיע לגבי יכולת החשיבה של אדם "שחור". כאשר קאנט מדבר על אמירה כלשהי של אדם אפריקאי, הוא דוחה אותה, ומוסיף: "האיש הזה היה שחור לגמרי מכף רגל ועד ראש, מה שמוכיח בבירור שמילותיו היו טיפשיות'. לכן, לא ניתן לטעון שצבע העור היה עבור קאנט מאפיין פיזי בלבד. זה היה סממן של תכונה מוסרית קבועה ובלתי ניתנת לשינוי. ג'ון לוק והצדקת העבדות וולטר (Voltaire) הצעיר, שכף רגלו לא דרכה מעולם בארצות האקזוטיות הללו, מתאר כעובדה מוכחת את קיומו של שבט בקונגו שאנשיו בגודל זעיר ועיניהם אדומות. חוקרים אחרים נשבעו שהם נתקלו בילידים עם זנב חתול. המוחות המשכילים ביותר של אירופה אהבו להכין מאגרים של קוריוזים. הפילוסוף האמפיריקן האנגלי ג'ון לוק (John Locke, 1704-1632) הקדים את הפילוסוף האידיאליסט קאנט בהגנתו על העבדות, ובמקביל קידם את ההגנה על החירות הפוליטית והכלכלית. הוא נחשב לאבי הדמוקרטיה המודרנית. לוק נותן לבעלים "כוח וסמכות מוחלטים" על עבדיהם. התנגדותו של לוק לעבדות מתייחסת רק להתנגדותו לשליטה פוליטית של מונרך אבסולוטי כמו זו של החצרות באירופה, אך לא לסחר בעבדים! על פי לוק, אלוהים נתן את כדור הארץ לבני האדם במשותף: אך מכיוון שכדור הארץ ניתן להם גם עבור היתרונות הגדולים ביותר ונוחות החיים הגדולה ביותר שעשויה לנבוע ממנו, לא ניתן לשער או להאמין שאלוהים התכוון שכדור הארץ יישאר המוני וחסר תרבות. בהקשר של הקולוניזציה האנגלית, מדובר בטענה המצדיקה ביזה מבלי להתחשב בתושבים הילידים. סיכום בסופו של דבר, מושגי הנחיתות הללו תמיד היו מושרשים בחברה שלנו. השיח הפופולרי על הנאורות כיום מתעלם מהסתירה הזו ומביטוייה העכשוויים – כמו אלה שניתן לראות בהתמשכותה של היררכיה על בסיס גזע בתוך הדמוקרטיה הוותיקה בעולם, ארצות הברית. כמה הוגים הרואים בעצמם מגניו של אידיאל הנאורות העזו אפילו ללעוג לרעיון שקיים קשר בין הנאורות לתפיסותינו המודרניות של גזע והיררכיה גזעית, כאילו לא קיים מחקר בנושא. זה לא רק מצער, זה אירוני: זוהי בגידה בעקרונות העליונים של הנאורות שהאדירה את העובדות, ההתבוננות, ההיגיון ושיקול הדעת. וזה גם מסוכן. עימות עם הפרדוקס של הנאורות נותן משקל לערכים שלנו עצמנו. דחייה של העימות הזה היא סגידה להוגי הנאורות כקדושים, והעדפת ההערצה להם על פני האמת.

טסלה היה ממציא מבריק, פיזיקאי ומהנדס חשמל שהקדים את זמנו. אל מול הכוחות שפעלו לייצר חשמל יקר, שיעשיר מאוד את בעלי הפטנטים עליו, ביקש טסלה לייצר חשמל אלחוטי, חינם אין כסף, מאנרגיות מתחדשות וללא תלות במשאבי כדור הארץ המתכלים. המצאותיו הרבות (ביניהן הרדיו והמכונית החשמלית) לא זכו להכרה בימי חייו, ורק כיום מתברר עד כמה פורצת דרך היתה עבודתו, ועד כמה שאף לחלוקה הוגנת של משאבי העולם, וליצירת אנרגיה בת קיימא. ניקולה טסלה היה אחד המוחות הגדולים ביותר של המאות ה-19 וה-20, אולם רק לעתים נדירות זוכרים כי אחת מהמצאותיו הרבות היא הכוח החשמלי של זרם החילופין (AC). כשאנחנו מזכירים את גילוי החשמל, או איך הגענו להשתמש בו בציוויליזציה המודרנית שלנו, אנחנו חושבים קודם כל על תומס אדיסון, מייקל פאראדיי, ורנר פון סימנס או אפילו בנג'מין פרנקלין – גם אם האחרון עשה רק כמה ניסויים, שהמפורסם מכולם היה הניסיון שלו לגלות אם ברק עשוי מחשמל. טסלה, שנולד בכפר סמיליאן (כיום בקרואטיה של ימינו) ב-1856, נמשך למתמטיקה ולפיזיקה מגיל צעיר ועד מהרה פנה לתחום חדש ומתפתח של פיזיקה, חשמל ואלקטרומגנטיות. לאחר שעזר בשיפור מסלולי החשמליות של זאגרב הוא היגר לארה"ב, ארץ ההזדמנויות. שם הוא עבד תחת תומס אדיסון. מהר מאוד התנגשו האישיות ושיטות העבודה, שלהם וטסלה עזב להקים בית מלאכה משלו. אדיסון כבר ביסס את פטנט הכוח החשמלי של הזרם הישר (DC) שלו, בעוד לטסלה היו רעיונות אחרים וראה פוטנציאל גדול יותר בכוח AC. טסלה תכנן ומכר את הפטנט על גנרטור AC לג'ורג' וסטינגהאוס בשנת 1885. את הכסף שהרוויח השקיע במעבדה משלו בה חקר עוד את הפוטנציאל של כוח AC, ובמיוחד את היכולות האלחוטיות של סיגנל AC. אינטרסים כלכליים מול המצאות פורצות דרך אדיסון קידם את השימוש בכוח DC. זה מובן, שכן הוא היה הבעלים של רוב הפטנטים לשימוש בו, ובמקביל עשה דמוניזציה לכוח AC כמסוכן למשתמשים. למרות שהיה קל לייצר ולהשתמש בכוח DC, הוא לא היה זול לשינוע מכיוון שהוא דרש כבלי נחושת עבים ויצר אבדות רבות בחום. כוח AC, לעומת זאת, היה קל יחסית לייצור, מעט יותר קשה לשימוש, אבל קל מאוד לשינוע עקב המצאה אחרת, השנאי. המצאה חדשה זו איפשרה להגביר מתח ברשת. על ידי הגדלת המתח, הזרם מופחת באופן טבעי ופוחתים גם ההפסדים בכבלים במהלך ההובלה. עם זאת, ההפסדים עדיין היו משמעותיים מכיוון שלא ניתן היה להגביר את המתח ללא הגבלת זמן, אך זוהי מערכת חלוקת החשמל שאנו משתמשים בה עד היום. טסלה לא היה מרוצה ממערכת התחבורה מבוססת הכבלים, ומיקד את האנרגיה ותשומת הלב שלו במערכת אלחוטית. הוא יצר את מגדל טסלה קרוב למעבדתו בלונג איילנד בשנת 1901. המגדל תוכנן להעביר עד 10 מיליון כוח סוס של חשמל באוויר, באמצעות אות AC בתדר נמוך מאוד. התדר המדובר היה קרוב לתהודת שומאן (7.83 הרץ או מחזורים לשנייה), ששומאן עצמו גילה רק בשנת 1952! הפרויקט נתמך במקור על ידי ג'יי.פי. מורגן, אך הוא נסוג במהירות כשהבין שהרעיון מאחורי מגדל טסלה היה לספק חשמל אלחוטי בחינם. לרוע המזל, בשל חוסר המימון נכנסה המעבדה של טסלה נכנסה לחובות, הפרויקט נזנח והמגדל פורק ב-1917. בשני העשורים האחרונים לחייו הסתגר טסלה בביתו ומת בשנת 1938. מספרים שהמשיך לעבוד ללא הפוגה ושמר לעצמו למעלה מ-2,000 המצאות ופטנטים. ניקולה טסלה היה אדם בעל מוח מדהים, שהקדים את זמנו. הוא הניח את הבסיס למוחות המדעיים של הדורות הבאים, המחפשים תדיר אחר אפשרויות חדשות וטובות יותר לשפר את מצב האנושות על פני כדור הארץ.

למרות העובדה שאנו נולדים עם סט קבוע של גנים, קיימת לנו האפשרות לשחק עם ההרכב הגנטי שקיבלנו, להביא גנים מסויימים לידי ביטוי ולנטרל את השפעתם של גנים אחרים. האפשרות הזאת נקראת אפיגנטיקה. בעבר היו רוב המדענים משוכנעים כי יצורים חיים הם תוצר פשוט של הגנים שלהם – ושנגזר עלינו לחיות ולסבול מתנאים שנקבעו מראש בתוכנית גנטית אותה הורישו לנו אבותינו ואבות אבותינו. עשרים השנים האחרונות של המחקר במדעי החיים הפכו לחלוטין את האמונה הזו. הן הראו שאנחנו יכולים להשפיע על חיינו, לשנות את עצמנו, לשנות את התנהגותנו ולחרוג מהגבולות שלנו, לעבר אופקים שלא שיערנו שאפשריים. מחקרו של ד"ר ברוס ליפטון גילה כי הסביבה בה פועל קרום התא שולטת בהתנהגות ובפיזיולוגיה של התא, על ידי הפעלה והשבתה של הגנים. התגליות הללו התנגשו עם דעתם של רוב המדענים, שטענו שהחיים נשלטים על ידי הגנים, והמחלוקת הזו הפכה את המדע האפיגנטי לאחד מתחומי המחקר החשובים ביותר כיום. מטא גנטיקה אפיגנטיקה מוגדרת כמדע החוקר שינויים גנטיים הפיכים או ניתנים להעברה הלאה, אשר אינם מלווים בשינוי במטען הגנטי; במילים אחרות – שינויים שאינם משנים את הדנ"א. שינויים כאלה יכולים להתרחש באופן ספונטני או כתוצאה מלחץ, כתגובה לסביבה או לגורמים חיצוניים אחרים. תופעות אפיגנטיות פועלות כמו מתגים המדליקים ומכבים את הגנים, בהתאם לנסיבות ובעוצמות שונות. לכן הן מאפשרות את התרחשותם של שילובים לא מתוכנתים רבים בין גנים, באמצעות תופעת המתילציה. למרות שתגליות הקשורות לאפיגנטיקה הן עדכניות מאוד, המונח עצמו נטבע כבר בשנת 1942 על ידי קונרד האל וואדינגטון, מהמילה epi ביוונית, שפירושה "מעבר" ("מעבר לגנטיקה"). אפיגנטיקה היא כמו שכבה של קוד מעל הקוד, כפי שמסביר ז'ואל דה רונה היטב בספרו "הסימפוניה של העולם החי: כיצד האפיגנטיקה יכולה לשנות את חייך". זוהי "מטא-תוכנה" ביולוגית המשנה באופן עמוק את תפקידה של הגנטיקה הקלאסית. שינוי אפיגנטי אינו מוטציה, אלא כוונון של הדרך בה באים הגנים לידי ביטוי בגלל השפעה סביבתית או התנהגותית. ניתן להשוות גנטיקה ואפיגנטיקה לטקסט של ספר ולתהליך הקריאה, שבו כל אדם מפרש את הספר בצורה אחרת, לפי ניסיונו ודמיונו… אחרים משווים את הגנטיקה לדף התווים ואת האפיגנטיקה לפרשנות שמקבלת הסימפוניה כשהיא מבוצעת. השאלה הגדולה היא איך נוכל להפוך למנצחים על התזמורת המוזיקלית שלנו עצמנו. אנחנו יכולים להשפיע על עצמנו, על החברה ואפילו על האבולוציה כל מה שאנו חווים משפיע על מצבנו הפיזי, על מצבנו הפסיכולוגי, על מהלך חיינו ועל תודעתנו, וממלא תפקיד חשוב בכוונון האפיגנטי דרכו הגנים שלנו באים לידי ביטוי. אנחנו יורשים את הגנטיקה שלנו, אבל יש לנו את החירות להשפיע על האפיגנטיקה שלנו, באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, ועל האבולוציה של החברה שלנו, דרך האינטראקציות שאנו בוחרים לקיים זה עם זה. כיום ניתן להרחיב את האינטראקציות הללו, לטוב ולרע, באמצעות שימוש ברשתות החברתיות. בעולם האפיגנטי הכל הפיך, מה שמדגיש את החשיבות של לקיחת אחריות על חיינו והבהרת הבחירות שלנו. ההתנהגות שלנו והרצון שלנו לפעול יכולים לשנות אותנו. בעזרת אפיגנטיקה, אנו יכולים לנתב מחדש את התהליכים ה"פסיכוסומטיים" השליליים בדרכים שיועילו לבריאותנו ולאיזון הנפשי שלנו. חמש מילות המפתח לכוונון מוצלח הן תזונה, פעילות גופנית, הימנעות ממתח, הנאה והרמוניה. כל אלה קשורים זה בזה ודורשים את חיי המשמעת עליהם המליצו הפילוסופים העתיקים מהמזרח ומהמערב, שהתעניינו בהשפעות ההדדיות בין הנפש והגוף, כגישות מניעתיות. מחקרים עדכניים מוכיחים שלתרגולים האומנויות העתיקות כמו מדיטציה, יוגה, וצורות של מדיטציה דינמית כמו טאי צ'י וצ'י גונג יכולה להיות השפעה חיובית על חילוף החומרים שלנו ועל ליקויים מסוימים כמו לחץ דם גבוה. הודות למחקרים אלה, חוכמה עתיקה ותגליות חדשות מצאו נקודת מפגש. היום אנו יודעים שכל הטכניקות הללו להרפיית הגוף וויסות הנשימה מאפשרות לנו להגיע לרמה גבוהה של ריכוז והרפיה כאחד. היו גם טענות כי חולים הסובלים מסרטן, כאשר תרגלו טכניקות אלו לצד תזונה בריאה, הצליחו לשנות את התאים הסרטניים שלהם ולהחזירם למצב תקין. מחקרים עדכניים הראו שמצבי לחץ גדול, כמו במקרה של קורבנות השואה או רעב גדול, יכולים לגרום לשינויים גנטיים היכולים לעבור בירושה במשך דורות גם לאלו שלא חיו את החוויות הללו, אם כי כיום אנו יודעים שניתן לשנותם חזרה. לכן, הרגלי תזונה, פעילות גופנית, זיהום, מתח, דאגות, מערכות היחסים החברתיות והמשפחתיות שלנו ואירועים שמחים ועצובים יכולים להשפיע על מהלך חיינו ועל מצב הנפש שלנו ולמלא תפקיד חשוב בכוונון האפיגנטי של הדרך בה באים הגנים שלנו לידי ביטוי. לכן, חיים עם חברי אמת, חיי רגש יציבים והתפתחות פנימית יכולים להיות רק השפעות מועילות, לא רק על הבריאות הפיזית שלנו, אלא גם על הבריאות שלנו באופן כללי. גם לאמונה יש השפעה דוסון צ'רץ' מתאר כיצד מצבנו הנפשי משפיע על הגנים שלנו. הוא מדגים כיצד לגורמים כמו אמונות, כוונות, מדיטציה, אלטרואיזם, אופטימיות, שיתוף פעולה וביטחון יש השפעה עקבית על הגנים הקשורים ללחץ, המעורבים במיוחד בתהליכי ההזדקנות ובמערכת החיסון. לסיכום, למערכת היחסים שאנו יוצרים עם הסביבה הפנימית והחיצונית שלנו יש חשיבות מכרעת כדי לאפשר לנו לשנות את עצמנו ולעשות שימוש בכל הכלים שיכולים לעזור לנו להעלות את הכרתנו. זהו גם אתגר חברתי. חיוני שנבין שאיננו יכולים לשנות את עצמנו בלבד; אנחנו צריכים גם לשנות את הדרך שבה אנו חיים ביחד. כדי לעשות זאת, עלינו להתחבר מחדש למטרות גבוהות יותר, כפי שהפגין ארנו בלטרמה בהקרבה העצמית שלו במתקפת הטרור בשנת 2018 (ארנו בלטרמה היה סגן אלוף בצבא צרפת, שנהרג על ידי מחבל לאחר שהחליף מקומות עם בן ערובה). האומה כולה הייתה מאוחדת בהכרת התודה שלה לבלטרמה ולגיבורים אחרים. הוא הצליח להתמודד עם האתגר העומד בפני כולנו: למצוא את האיזון העדין בין חירות לביטחון. הדוגמה שלו אפשרה לנו להיות מודעים לכך שגישות אחרות אפשריות, ושלעולם לא צריך להשתחוות לגורל.

ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות של סמלים, מתרבויות מכל רחבי העולם. אינני מכיר תרבות אנושית אחת אשר אין לה, לצד תפיסתה החברתית והדתית, גם עולם סמלי. בתוך אוסף הסמלים של התרבות ישנם אלמנטים החוזרים על עצמם, בין אם ביצירות אמנות, עיטורים של מקדשים או פינות השראה בבתים פרטיים. מדוע בוחר האדם שוב ושוב לעבוד עם הסמלים? מהו כוחם ומה הם מאפשרים, בשונה מהשפה המדוברת או מהכתב? העולם המסורתי מתייחס למציאות כמורכבת משני אלמנטים: רוח וחומר. הרוח היא העיקרון היוצר והמוביל, אך היא מופשטת ואינה ניתנת לתפיסה באמצעות החושים; ואילו המציאות החומרית היא אוסף הצורות המייצגות את הביטויים השונים של העולם הרוחני. חלק מחיינו נחווה בעולם החומר. עלינו לדאוג לצרכינו היום–יומיים: הפיזיים, הרגשיים וכדומה. אבל מעבר לכך, אנו עדים לקיומה של מציאות בלתי נראית, מציאות מיתית, הקיימת בשאיפות שלנו לגעת במהות החיים; למה אנחנו כאן ומה תפקידנו? מה הם העקרונות הנמצאים בבסיס הקיום? שאלות אלה אינן שאלות מדעיות, אלה שאלות אנושיות. במקרים רבים נגלה שהתשובות שהאדם נתן לשאלות אלה נמצאות, יותר מכול, עמוק בתוך התפיסה הסמלית שלו. אם נתאמץ נגלה, דרך הסמלים, עולם שלם של משמעויות נסתרות. משמעויות אלו מסמלות קשרים הדדיים הקיימים בין כוחות הטבע הנמצאים בבסיס הקיום. ביוון מסופר כי התאוס נכנס לתוך הכאוס ויוצר בו סדר, ובתהליך הדרגתי נולדים האלים זה מתוך זה, עד שלבסוף נוצר עולם החומר הגשמי. במצרים עולה האי הראשוני, המייצג את האחדות, מתוך האוקיינוס ההיולי, וממנו נוצרים האלים הראשונים, המסמלים תהליך הדרגתי של הכנסת סדר והפרדה. בספר בראשית מסופר על אלוהים, הבורא באמצעות המילה, ועל–ידי כך מפריד בין השמים לארץ, בין האור לחושך, ולבסוף יוצר את בעלי החיים ואת האדם. מיתוסי בריאה אלו מייצגים את אותה תפיסה מסורתית שעולם גשמי זה, שאנו רואים וחווים באמצעות חושינו, אינו אלא ביטוי של עקרונות מופשטים ורוחניים. התפיסה המקובלת היום מנוגדת לחלוטין ויוצאת מתוך נקודת מבט הפוכה. עולם הרוח נתפס כתוצאת לוואי של מורכבות חומרית – ההכרה האנושית. המחשבות והרגשות הם תולדה של קשרים פיזיולוגיים בין חומרים כימיים בגופינו, ותו לא. אם ננסה לכפות פרשנות ברוח זו על מיתוסי הבריאה ונתייחס אליהם כאל ניסיונותיו הראשונים של האדם להבין ולתאר כיצד נוצר העולם באופן פיזיקלי, נחמיץ את העיקר. כפי שמתאר זאת מירצ'ה איליאדה: "תוך כדי חקר החברות המסורתיות הללו, עובדה אחת בלטה לעינינו במיוחד: ההתקוממות שלהן נגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, והנוסטלגיה שלהן לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית, 'הזמן הגדול'1". זאת אומרת, שהמשמעות אינה במאורעות שקרו, אלא בעיקרון המיתולוגי שמניע ונמצא בבסיס הדברים. האלים השונים מייצגים עקרונות רוחניים וכוחות טבע. הקשרים בין האלים והאינטראקציות ביניהם מסמלים את האופן שבו כוחות הטבע פועלים זה עם זה, בתוך העולם ובתוך כך גם על האדם. בתפיסה המסורתית הרוח הבלתי נראית קודמת לחומר. הנראה והמוצק הוא ביטוי של הבלתי נראה. העבודה עם סמלים הייתה ועודנה אמצעי של האדם לגעת ברבדים העדינים והמופשטים של המציאות, אותם רבדים שאי אפשר לתפוס או לתאר באמצעות המילים. הסמל כמוהו כגשר המחבר בין הנראה לבלתי נראה. הוא מסתיר, ובו בזמן מגלה. הוא מאפשר לתודעה שלנו לנסוק מעבר לגבולות המוכר והידוע, ולהתחבר לרובד של המציאות שלרוב חולף על פנינו מבלי שנדע לראותו או לזהותו. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, השפה הסמלית היא חלק בלתי נפרד מחיינו. זו שפה פשוטה, כל כך פשוטה שלרוב היא חולפת על פנינו מבלי שנבחין בה. החיים מדברים איתנו באמצעות השפה הסמלית. אם נקשיב לה ונלמד אותה, תתאפשר לנו חוויה אנושית אחרת. ללא סמלים לא נוכל להגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו, כיוון שלא נדע כלל על קיומן של חוויות אלה. החורף, למשל, הוא תקופה בת שלושה חודשים, שבה קר יותר ומואר פחות. הקור מוביל להתכנסות פנימה. יש פחות חיים ברובד הנגלה, העצים משילים את עליהם והפקעות מתחבאות עמוק באדמה על–מנת לאפשר שמירה על ניצוץ החיים, כדי שיוכל לשוב וללבלב באביב. האור, המסמל את ההכרה, את היכולת ללכת בביטחון ולראות את הדרך – מועט בחורף. גם בחיינו יש תקופות חשוכות וקרות שבהן אנו חווים אבדן של כיוון ומשמעות, של חוסר ביטחון וחוסר בהירות. אם נפתח את ההכרה הסמלית על–ידי התבוננות בכוחות הטבע, נוכל להתמודד טוב יותר עם תקופות אלה בחיינו, נוכל לצלוח את הסערות ולצאת מנצחים, כפי שהאביב מנצח תמיד בסופו של דבר את החורף, קשה ככל שיהיה. מעבר לתפקיד הסמל ככלי אישי עבור כל אחד, יש בו גם כוח של אחדות. שימוש נכון בסמלים מאפשר לנו, כאנושות, להתאחד סביב עקרון אוניברסלי ולבטא אותו כקבוצה. מסיבה זו ישנם בתרבויות רבות חגים בעלי סמליות הקשורה לעקרונות של הטבע ולחוקיות המחזורית המתבטאת בהם. חג החנוכה, לדוגמה, נותן נופך רחב יותר לסמליות של החורף. המיתוס של החג מתאר כד קטן של שמן שהצליח להזין את מנורת המקדש בדרך נס, במהלך שמונה ימים שלמים. מהי משמעות הדבר? בחושך, בחורף, בשפל המחזור, קשה לזהות ולמצוא את המקור אשר מאיר את חיינו וממלא אותם בשמחה ובמשמעות. אבל אם נתאמץ, נצליח למצוא את הכד הקטן המכיל את שביב התקווה שבתוכנו; הניצוץ שלעולם אינו כבה. ייתכן ששביב זה יראה לנו חלוש מכדי שיוכל להאיר שוב את חיינו, אך אם נעז ונתקרב אליו, נגלה מחדש את נס הבריאה. ככל שנשתמש בו, ייצא מתוך החשכה עוד ועוד אור. המכוונות המשותפת של קהילה לעיקרון סמלי מאפשרת לכל פרט בתוכה להפוך לשליח של העקרונות הרוחניים בתוך העולם. על כך נאמר, "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". כל אחד, בכך שהוא חי את הסמל, הופך בעצמו לסמל עבור הסובבים אותו,ובכך מקרין אור והופך לדוגמה חיה של עקרונות הטבע בתוך החברה האנושית. על–ידי ההשתתפות בחגים האדם הופך שותף במעשה הבריאה ומאפשר את התגשמותה בתוך העולם החומרי. השאלות האנושיות שציינו בתחילת המאמר נמצאות בבסיס מסעו הרוחני של האדם. העבודה עם העולם הסמלי היא אחד הכלים החשובים שיש לנו על–מנת לצעוד במסע זה. אם נהפוך את חיינו לסמל של המהות הרוחנית המפעמת בנו נוסיף משמעות ועומק לחיינו, וחשוב מכך נוסיף באופן פעיל אור גם לעולם סביבנו. נסיים בדבריה של דליה שטיינברג גוזמן, המנהלת הבין–לאומית של אקרופוליס החדשה: "תיבת נח וזאת של סרגון, המטה של הרקולס, הסוכך של ברהאמה, הסכין של צ'ווין, קוואצל של האצטקים והיונה של הנוצרים – הם סמלים; כמותם, הדמויות שמשרטטים הכוכבים בשמים ושמפתחות הפרשנות שלהן הם היחסים השונים המוכתבים על–ידי נקודות התצפית; כמותם, מחולות החתונה של הדבורים ופתיתי השלג דמויי הכוכבים. ספר זה עצמו הוא סמל של סמל אחר, טוב יותר, שחלמתי אני. ואתה, קורא שלי, הנך סמל של הישות הפנימית שלך, הנאבקת לגלות מחדש ולהפוך לחלק מודע מן המהות הממשית שלה". 1 מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית, הוצאת כרמל, 2000

מה יש לפרופסור בעל שם עולמי בביולוגיה לומר לנו על החברה והעתיד? ראיון עם פרופ' סטוארט קאופמן על שאלות שמטרידות את כולנו. בעודי צעיר יחסית, הכיר לי אבי, פרופסור לביולוגיה במקצועו, את עבודתו של אדם ושמו סטיוארט קאופמן, שסיפק אלטרנטיבות מיוחדות מאוד לתאוריית התפתחות החיים. קאופמן הציג מודלים מתמטיים פשוטים ומקסימים, המתארים הופעה ספונטנית של סדר בתוך תהליכים אקראיים, לכאורה, והדגים כיצד הסדר מתאר בצורה אלגנטית מאוד הרבה מהתהליכים שאנו מכירים, המאפשרים את קיום החיים והתפתחותם.על עבודותיו זכה קאופמן בפרסים שונים, בין השאר בשותפות מקארתור, אחד הפרסים היוקרתיים שקיימים עבור חשיבה יצירתית.בהמשך פגשתי את עבודתו במהלך לימודיי במכון הרמס*, מכון מחקר אנתרופולוגי בין-לאומי, מייסודה של אקרופוליס החדשה, שבו אני שותף.לפני כשנה קיבלתי הזמנה להגיע להרצאה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת הכנס ה-30 של ILASOL – האגודה הישראלית לאסטרוביולוגיה ומקור החיים. ההרצאה הייתה מתוכננת בדיוק ליום ולשעה שבה תוכננה הפגישה החודשית של מכון הרמס – ועוד בירושלים. שמחנו על ההזדמנות, ויחד עם שלושה חברי מכון נוספים הזמנו מקום מראש והגענו בבוקר לאולם ההרצאה.אולם רוטברג, שבו התקיימה ההרצאה, היה בקומה הראשונה, וכאשר מצאנו לבסוף את המקום, 20 דקות לפני שעת ההתחלה, היו נוכחים, חוץ מארבעתנו, שני הפרופסורים שארגנו את המפגש ופרופסור קאופמן ואשתו. פרופסור בעל שם עולמי מגיע לדבר על מקורות החיים ובקושי מגיעים אנשים לשמוע. הופתענו. אם זה לא מעניין, אז מה כן?הסיטואציה כולה הייתה מעט סוראליסטית. ישבנו נבוכים באולם וחיכינו, ולבסוף הגיעו עוד כ-15 אנשים. לאחר כמה תקלות טכניות – הכנס החל.לאחר הקדמה קצרה, עלה פרופסור קאופמן והחל לדבר על עבודתו. ניסינו לעקוב כמיטב יכולתנו, בכל זאת, איננו מומחים בתחום האסטרוביולוגיה… ועם זאת, נראה היה שקיימת אפשרות, לא לגמרי מופרכת, לאתר קווים מקבילים בין הרעיונות המדעיים שהציג קאופמן לבין רעיונות חברתיים. נוסף על כך, מראיונות אחרים ששמעתי איתו, ידעתי שבנוסף למדע חשוב לו גם ההיבט של האתיקה האנושית.במסגרת האינטימיות של הכנס, בהפסקה, בעידודה של חברתנו ענת, אזרנו אומץ, ואחד מחברי המכון ביקש את כתובת המייל של הפרופסור כדי להמשיך לשוחח איתו ולשאול אותו שאלות. הוא הסכים בצניעות המאפיינת אותו ואמר שישמח להמשיך לשוחח.קיימנו פגישת "סקייפ" ארוכה ובמהלכה הייתה לי ההזדמנות לראיין אותו ולשאול אותו על פילוסופיה, פיזיקה התפתחות החיים וחוקי הטבע. ידיעותיו עמוקות ורחבות, וזו הייתה באמת הזדמנות יוצאת דופן לקבל מבט מעמיק על המציאות.בתחילת המפגש ביקשתי את רשותו להקליט את השיחה בינינו כדי לפרסם דברים מתוכה בהמשך, והוא הסכים בשמחה. זו הייתה שיחה ארוכה, לכן אביא חלקים מתוכה שקשורים יותר לנושא התרבות שלנו וכן כוללת בעיות ופתרונות אפשריים שהוא העלה.באחת מההרצאות שלך ציינת שאתה הומניסט ושיש צורך במשהו שייתן כיוון ויאפשר פיתוח של אתיקה גלובלית. אמרת שאחד הכלים לכך הוא הקדושה, ושכעת עלינו להמציא מחדש את הקדוש, כדי שיאפשר לכוון את האתיקה הגלובלית שאנו זקוקים לה. האם תוכל לפרט על כך?"אני כעת קורא הקדמה לספר של אנדראס וובר (ANDREAS WEBER) שמתייחס למה שאתה מדבר עליו.וובר זיהה את הכוח של אהבה, אותו הוא מכנה מעורבות עצמתית, ככוח המניע את ההתהוות ליצור קשרים ולקשור גורלות בין ישויות ביקום, במקום הכוח המכני של יעילות כלכלית. אפשר בקלות להתאהב בזה.הנה, אנחנו שני אנשים המדברים על ערכים, אני קצת יותר זקן, על כן השינוי צריך לבוא מהדור שלך."בימינו אנו תלויים על זנב של נמר שנקרא קפיטליזם, שאומר שכדי להתפרנס עלינו למכור דברים אחד לשני. אנחנו כבר לא יכולים ללקט ולצוד כדי לאכול, לכן עלינו לעסוק בסחר חליפין. אבל מה הם המוצרים שאנחנו מחליפים בינינו? לרוב אלו הם דברים חסרי תועלת שהורסים את כדור הארץ…"פעם ניסחתי זאת כך: אנחנו מייצרים ומוכרים פינגווינים סגולים מפלסטיק לשים ליד הברכה. אנחנו מוכרים כל מיני דברים טיפשיים למלא בהם את הסביבה שלנו!חלק מהעולם התעורר ואמר, 'מה שאנחנו עושים כמעט חסר משמעות לחלוטין!' האם יש דרך אחרת להתפרנס? האם יש עיקרון אחר שעל פיו נוכל להחליף דברים בינינו, באופן שלכולנו יהיה מה לאכול אבל לא נתעסק בפינגווינים סגולים מפלסטיק לשים ליד הברכה?… כלומר להתפרנס בצורה שתאפשר יותר שייכות? קל להגיד את זה, אבל זה לא נראה בלתי אפשרי! עם זאת, הכוחות שמתנגדים לזה הם הסטטוס-קוו והתאגידים הגדולים, שמנסים להתפרנס עוד ועוד על ידי מכירת פינגווינים. אולי תובנה מעין זו תצליח לפרוץ, ואז תיוולד מערכת ערכים חדשה שתתפשט בקרב האנושות."בפגישה שנכחתי בה לאחרונה אנשים אמרו שיש חוסר סיפוק בכל מקום. אנשים פונים לפעילות רוחנית מכל סוג שהוא, כי הם אינם מוצאים משמעות במה שהם עושים. אנשים יודעים, לדוגמה, שמערכת הבנקאות עושקת את כולם, אבל אנחנו עדיין לא עושים דבר בנדון. אנשים יודעים שיש מעט מדי תאגידים עם יותר מדי כוח, כולנו יודעים את זה, נכון? אנשים מודאגים מזה."בהחלט, אנשים מחפשים לחיות עם משמעות ולא רק לאכול ולישון, מחפשים לתת ערך עמוק יותר לקיום הזה."אני לא מתיימר לדעת איך לגרום לשינוי כזה לקרות, אבל בוא נתבונן על זה כך: כיום הרבה תהליכים אינטלקטואלים מוחלפים על ידי רובוטים, כמו 'סירי', לדוגמה.אפילו העבודה האינטלקטואלית שלנו תוחלף כנראה על ידי תהליכים אלגוריתמיים. אבל אני לא חושב שהמוח האנושי הוא אלגוריתמי, וגם לא התהוות החיים. אנחנו מהופנטים על ידי מחשבים, אבל אני לא חושב שהמוח האנושי הוא מחשב. אולי אוטומציה רובוטית תחליף אותנו עד כדי כך שנשאל עצמנו – מה בעצם הערך שלנו? מהי היצירה שבני אדם מסוגלים אליה, ומכונות לא? ייתכן שנגיע לתשובה שהערך האמיתי שלנו טמון בגילוי ההבדל הזה.לדוגמה, האם לא תעדיף ריהוט שנוצר באופן ידני לפני 400 שנה בפרובנס על פני ריהוט שנוצר במכונה? כמובן. נעדיף משהו שמישהו נתן לו ערך, שמישהו עשה אותו באהבה.לכן כיום אנחנו מעריכים יותר את היצירה האנושית מאשר לפני 50 או 70 שנה, כאשר יצירות ממוכנות היו דבר חדש. אולי מה שנעריך יותר מכול בסופו של דבר הוא את היצירתיות האנושית…"קשה לי לראות איך זה יקרה באופן ספונטני. מניסיוני, אם לא נעשה מאמץ מיוחד, נמשיך לפעול בכיוון שמקדם את הנוחיות וההישרדות שלנו, ולאו דווקא בכיוון ערכי יותר."אני מסכים לחלוטין. אולי ננסח זאת כך: רובוטים מחליפים אותנו; המכונות החליפו את העבודה הידנית; פטיש אוויר חזק יותר מפטיש ידני – אם יש את כל המכונות הללו סביבנו, אנחנו יכולים פשוט לשכב ולא לעשות כלום. להיות בפייסבוק ולאכול מרשמלו, נכון? אבל מה עשינו כדי לזכות במרשמלו? כלום. לכן אלו יהיו חיים חסרי משמעות לחלוטין. הרעיון הזה דוחה עבור שנינו – לא בגלל שאנחנו יהודים או מתמטיקאים, אלא בגלל שאנחנו בני אדם. עולם כזה נחווה כמדבר של חוסר משמעות."לפחות חלק מאיתנו בטח יגיד לעצמו: יש לי מכונת כביסה וטלוויזיה ואני יכול לשבת שבע שעות מול המסך ולהיות מבודר – אבל חיי חסרי משמעות… צריך ליצור ערוצים כדי שיהיה משהו על הפרק עבורנו, כבני אדם, לפעול למענו – גם אם זה נשמע קצת מתחסד לומר את זה."ההיסטוריון ארנולד טוינבי כותב, 'ציביליזציות נולדות, מתבגרות ומתות. ובמותן יש לידה מחדש רוחנית.' בדוגמה הקנונית של קריסת האימפריה הרומית, קונסטנטין רצה לאחד מחדש את האימפריה תחת משהו שילכד אותה, והוא בחר לשם כך את הנצרות, מה שהביא להתפשטות הנרחבת של דת זו.האם ייתכן ששינוי כגון זה נמצא כעת באוויר? אולי בית הספר לפילוסופיה שבו אתה לומד הוא ביטוי נוסף של אותו דבר? מה אתה מחפש?מה אתה מחפש, אלי?"ומה אתה מחפש? מה את מחפשת?יש חשיבות רבה כל כך לשאלה הזו, אולי יותר חשיבות מאשר לתשובה שניתן לה. את השאלה הזו הצגתי לעצמי פעמים רבות כל כך במהלך חיי, והתשובה אף פעם לא נותרה זהה.גם התשובה שנתתי לפרופסור קאופמן, שלא אפרט אותה כאן, הייתה מעט שונה, ועזרה לי לדייק משהו בהתנהלות שלי. זוהי שאלה שקוראת לאקטיביות, שמתחילה מבפנים אבל ללא ספק מביאה לתהליכים קונקרטיים.כמדען וכפילוסוף, אני מודה על כך שהשאלה הזו, בין השאר, הביאה אותי לפגוש באדם כפרופסור קאופמן, שיש לו האומץ והפתיחות – עם הרבה אהבה ובלי הרבה ביקורת, אבל עם מבט מפוקח – להתבונן על המציאות שאנו חיים בה.אנחנו באמת מתעסקים הרבה מאוד עם פינגווינים סגולים מפלסטיק ושוכחים תוך כדי כך את העיקר. אבל אז מישהו שואל אותנו:מה אתה מחפש?ואנחנו נזכרים.כאשר ביקשתי רשות לפרסם מאמר מתוך הריאיון, פרופסור קאופמן הציב תנאי אחד בלבד: הוא ביקש שאשאיר ערוץ פתוח למי שמעוניין ליצור קשר ולהמשיך את השיח שלנו, מתוך תקווה ואמונה שאולי מתוך המפגש והשיח, לאט לאט, נגלה דברים משמעותיים יותר שנוכל ליצוק אל חיינו.אז בשמחה, כל מי שרוצה מוזמן ליצור איתי קשר בכתובת-eli@acropolis.org.

פרוייקט "עושים טוב בגליל" של מתנדבי אקרופולס החדשה בסניף כרמיאל נוצר כדי לתת מענה לכל צורך שעולה הן באיזור כרמיאל והן בישובים הסמוכים לו בגליל. צוות המתנדבים שלנו פועל בשיתוף עם המועצה המקומית, עמותות וארגונים במושבה, וכן עם שפע אנשים טובים. אנחנו קשובים לכל צורך, פרטי או קהילתי, ומסייעים במגוון רחב של תחומים: חלוקת מזון לנזקקים, ניקיון, טיפוח ושיפור פני הישוב, תחזוקה בגינות קהילתיות, חינוך והרצאות בבתי ספר ובמרכזי צעירים, סיוע בשיפור פני מקלטים וכן בפרוייקטים קהילתיים כדוגמת המקרר הקהילתי להצלת מזון, תרומה ופעילויות למחלקת ילדים בבית חולים הילל יפה ועוד ועוד.