איך יכול המשפט "אם אין אני לי, מי לי" ממסכת אבות לסייע לנו בתהליך התפתחות ההכרה שלנו? המפתח טמון דווקא במי שלכאורה לא נמצא בו: האחר. את המשפט "אם אין אני לי, מי לי" שמעתם בוודאי. בדרך כלל הוא מוזכר כאשר מישהו מבקש להדגיש ולהסביר את דאגתו לעצמו. גם אני פגשתי ופוגש משפט זה בסיטואציות שונות, ולמרות שאני מכיר בערכו ותקפותו, אני מוצא עצמי פעמים רבות חש באי נוחות כאשר הוא נשלף ונשלח כחץ אל האוויר. משפט זה הוא מסוג המשפטים שאדם חייב להסכים עמם. הוא תופס אמת עקרונית ומתאר את הצורך הבסיסי של האדם לקחת אחריות על חייו ולהיסמך קודם כל על עצמו; בתחומים שונים של הנפש, בעלי מקצוע שונים פועלים ומחנכים לאורו. ובכל זאת, מה מקור אי הנוחות המופיעה אצלי כאשר אני פוגש בו? נראה לי כי אי הנחת קשורה לכך שלמרות שהעמדה שמשפט זה מבטא נכונה וחשובה, היא באותה נשימה גם חסרה. מה חסר בה? האחר. כלומר, המשפט שמשמש אותנו כמקור של השראה, כדי לפתח עצמנו במו ידינו במקום לתפקד כמבקשי נדבה הנסמכים על שולחן לא לנו, מהווה בעיתות אחרות חומה בצורה ומכותרת, בה אנו כלואים, מוחזקים על ידי האגו שלנו. אכן אם אין אני לי מי לי, אבל האם כאן זה מסתיים? מה יכול לצאת מטענה זאת? כל אחד לעצמו? אדם לאדם זאב? ואם כך, מהם החברה והקולקטיב? האם הם רק צבר של אינדיבידואלים שצריכים לפעול למען עצמם? התשובה היא לא. ואכן, אם נחזור למקורותיו של משפט זה, נמצא שרבים ממצטטיו משמיטים שני חלקים נוספים בו. מקור המשפט הוא מסכת אבות (פרק א' פסוק י"ג) ולהלן מופעו השלם: "הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". כלומר, למשפט כפי שהוא מופיע בפרקי אבות שלושה חלקים. הראשון: אם אין אני לי מי לי; השני: וכשאני לעצמי, מי אני; והשלישי: ואם לא עכשיו, אימתי. אני מבקש להראות להלן, איך שלושת החלקים הללו נוגעים בשלושה צירים, אשר בינם ובאמצעותם מתרחשת הדרמה של החיים וההתפתחות האפשרית של  האדם. מהם צירים אלו? בהתאמה לשלושת החלקים המוזכרים, מדובר על ציר ההכרה, ציר המרחב וציר הזמן. הדרך אל השחרור והחופש: דרך הקרב הפנימי והמסתורין ציר ההכרה – קשור לתהליך ההתעוררות וההתפתחות של הכרתו של האדם. בתהליך זה לומד האדם להכיר את עצמו, ומתוך כך בהמשך גם את החברה ואת העולם. כאן אנו עוסקים ביכולת של האדם לבנות את האינדיבידואליות שלו, לבחור להיות מי שהוא, ועל ידי כך לעשות צעדים ראשונים של יציאה ממסת ההמון, מהתפקוד האינסטינקטיבי חסר ההכרה שהתגבש בעירוב של גנטיקה והטבעה חברתית, אל יכולת בחירה ופעולה מתוך הכרה. שלב זה, ברמות הגבוהות שלו, מתואר במיתוסים ובמסורות אזוטריות של המזרח והמערב כשלב המבקש מהאדם לקיים בתוכו את העימות בין הנמוך לגבוה, בין החייתי שבתוכו ובין האנושי שבתוכו, ורק מתוך הקרב הפנימי נולד החופש המוחלט. תהליך אדיר זה מתחיל ביכולתו של האדם לשמוע את הצורך הבסיסי בתוכו, ויותר מכך, ביכולתו לבחור לצאת לדרך. אם לא יעשה זאת, איש לא יעשה זאת עבורו – אם אין אני לי, מי לי. ציר המרחב – בעיצומו של התהליך, ככל שהאדם מצליח להתעלות מעבר להזדהותו החומרית ומתחיל לפגוש בפסגות הרוח המאופיינת בקיומם של ערכים ואידאלים אנושיים, הוא קולט שהמסע שיצא אליו רחב הרבה יותר מאשר חזה, ומתברר לו שיצא לפגוש את עצמו ומצא את המרחב, את העולם. אז הוא מתחיל לקלוט את האשליה שבגבולות הברורים לכאורה של עצמו, אז הוא מתחיל לחוות את הקשר העז שלא ניתן לניתוץ בינו ובין בני האדם האחרים, ואף מעבר לכך. יתרה מכך, מתוך צעידה בדרך ההתפתחות מתברר לאדם כי אחד הכלים החשובים וההכרחיים בדרך זאת הוא מעשה הנתינה והערך של הנדיבות. האדם העולה במשעול ההר, קולט יותר ויותר שהדרך אל השחרור והחופש היא דרך של התרחבות ושל חיבור, ולא של צמצום וניתוק; דרך של אהבה שהיא ביטוי לסימפטיה שיש בין כל הדברים באשר הם. כך, האינדיבידואל שנולד כתוצאה מכך שהעז לצאת מהתודעה הכבולה של ההמונים, מוצא עצמו מצטרף שוב לזרם הרחב של החיים. שוב לא רק הוא ועצמו, אלא החיים כולם, והפעם הוא עושה זאת מתוך בחירה – וכשאני לעצמי, מה אני. והזמן? הזמן מסתורי. יש צורך בזמן כדי לממש את תהליך ההתפתחות המתואר של האדם, על שלביו השונים, ויחד עם זאת, הרגע החשוב, הרגע היחיד שקיים, הוא תמיד עכשיו – ואם לא עכשיו אימתי? מה חשוב יותר מבין החלקים? אין. אם לא תופס האדם באין אני לי מי לי, אין התחלה של דרך. נמצא האדם כהלך היושב בפתחה של הדרך ומצפה לישועה, ואין הוא יודע לא את עצמו ולא את האחר, ולא את הדרך, והזמן עומד מלכת. והאדם שמחזיק אך ורק באין אני לי מי לי, יוכל להתקדם עד לגבול מסוים, וממנו לא ינוע. כן, יש צורך בלקיחת האחריות הראשונה, בהתנעת המנוע, אבל אם תמשיך המוטיבציה לזעוק אני ובלתי עוד, בזה תסתכם הדרך – בגילוי מבואות האני. ושני חלקים אלו, אם לא יחוברו לממד הזמן – לכאן ולעכשיו – יישארו רק כדימוי או תמונה של תקווה, שלא באמת נעורה לחיים. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? אם נביט נכוחה אל החברה בה אנו חיים, חברה מערבית חומרנית המחנכת לצרכנות כערך, המעודדת את חבריה לקחת ככל יכולתם ולא ככל צרכם, נהיה חייבים להסכים כי כיום אנו אוחזים חלקית בעיקר בחלקו הראשון של המשפט, אם אין אני לי מי לי. כוח האינדיבידואל, לעשות לביתי, "אני לא פראייר", חוזים אישיים, אלפי חברים אבל בפייסבוק… מכירים? ומה עם הילדים, והחלשים, והעניים, והקשישים, וניצולי השואה, והחולים, והנכים, והעובדים מבוקר עד לילה ומתקשים להוציא את לחמם? מה נאמר להם? אם אין אני לי מי לי, דאגו לעצמכם? חווית הקולקטיב והערבות ההדדית נחלשו וחסרות. כל אחד לעצמו, שחור ולבן, דתי וחילוני, מזרחי ומערבי, יהודי וערבי, פליט מכאן ופליט משם, מהגר ועולה, דתי וחרדי, פיסות של נפרדות אין קץ. וגם אם לרגע מסתמן חיבור כזה או אחר, פעמים רבות יתגלה כי הכסף הוא שמדביקו. לא צריך "אם אין אני לי מי לי" להוציא את אחריות הכלל, ולא צריכה אחריות הכלל להסיר מאחריות הפרט. על שניהם לחזק האחד את השני, ועכשיו. ומה עם ההכרה של "כאשר אני לעצמי מה אני"? לא נבין ולא נחוש בחוסר, כל עוד החומר הוא הציר, וככזה הוא מוגבל והמשחק הוא או אני או אתה, והבה נלקט מכל הבא ליד. ולרגעים פה ושם שומעים איש או אישה בתוככי כלוב הזהב קול אחר, ועולה בהם צורך, אולי לבחון אחרת. אז פעמים רבות קול הספק ודיכוי ההמון ילחשו באוזנם: בסדר, אם אתם מתעקשים על חיפוש ומשמעות ובחינה מחודשת ודרך אחרת, בסדר, אבל לא עכשיו. עכשיו יש דברים דחופים על הפרק. צריך לסיים ללמוד וללכת לצבא, והנה טיול השחרור, וצריך להקים משפחה ולבסס מעט את החומר, עוד רגע, כאשר יהיה פנאי ושקט יגיע הזמן. אבל אם לא עכשיו – אימתי? עורו אחים ואחיות, גיבורים, הרפתקנים, מבקשות ומבקשי חכמה. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? בשבילכם, אבל כבר הבנו שלא רק. הכתובת על הקיר כבר שנים רבות, ובאין ספור שפות. והנה בשפת הקודש העברית, כאן ועכשיו, כדי לבדוק ולבחון, למשש ולממש: "אם אין אני לי,  מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". רונן חלבי

לאורך ההיסטוריה האנושית, תמיד היו תרבויות אשר הכירו את המסתורין של האדם והעולם, וידעו לאפשר לאלו המעוניינים בכך תהליך של חניכות. מהי חניכות מיסטית? מהי חניכות מאגית? ואיך הן קשורות למהות החיים ולתפקידו של האדם בעולם? בתי בת הארבע וחצי עומדת במרכז הסלון, מצביעה על תמונתה עם שיער קצר ומבקשת תספורת. אני, זוג מספריים בידי, מתקשה לגזור את תלתלי הילדות, שלא ישובו עוד בצורתם הנוכחית והלב נחצה לשניים: ה"אמא" שבי שמתקשה לחתוך, וה"מחנכת" שבי, שיודעת שרגשותיי כרגע אינם רלבנטיים, הילדה מבקשת גדילה, עצמאות, התבגרות ובמילותיה שלה: "אני מחליטה על עצמי!". וכך, מעשה של יומיום הופך לטקס קטן, סמלי. בתרבויות העתיקות ידעו לציין מעברים משמעותיים בחיים באמצעות טקס. המעבר המשמעותי מכולם היה המעבר של נער או נערה מילדות לבגרות. זהו השלב בו הובלו המתבגרים לתוך חווית המפגש עם גבולותיהם, עם הפחד הגדול ביותר, החושך העמוק ביותר בתוכם, כדי ששם יוכלו למצוא את הכוח הפנימי, האומץ והיכולת הלא מוכרת לחצות את הגבול. המעבר סימל סוג של "מוות" ביחס לחלקים הילדותיים שבהם, ו"לידה" של ממש אל החלקים הבוגרים שלהם. נכון, גם היום אנחנו יכולים לפגוש במסורות השונות את הטקס הזה בלבוש משתנה: מטקס בר או בת  המצווה ביהדות, לטקסי האש בתנועות הנוער, ועד לסיום קורס בצבא. אך האם אנו יודעים "לעשות שימוש" ברגעים הללו, כפי שידעו חכם השבט, הכוהן או מרלין הקוסם בתהליך חניכותו של המלך ארתור? האם אנו יודעים להיעזר בשלב המעבר לצורך "האצה" של תהליך ההתפתחות של המתבגר, החניך? האם החוויה תיזכר כרגע משמעותי בחייו, כזה שלפניו ואחריו הדברים אינם אותו דבר? נראה שלצורך כך נדרש יותר מרגע אחד, מעשה אחד או טקס אחד. לכך נדרשים חיים שלמים שמכוונים לתהליך של חינוך להתפתחות פנימית, או כפי שנהוג היה לכנות זאת במסורות העתיקות, תהליך של "חניכות לאמת".    לחשוף את המסתורין מהי אם כן אותה "אמת" אותה חיפשו ולאורה חינכו תרבויות עתיקות, כמו אותם שבטים אינדיאנים, כמו חניכי מצרים העתיקה, או תלמידיו של פיתגורס בבית הספר למסתורין? התפיסה שניתן למצוא בכל אחת מהתרבויות הללו, וכן ברגעים שונים בהיסטוריה, במקומות שונים בעולם, מתייחסת אל אמת נסתרת מהעין, שהיא מהות החיים ויש לה קשר לתפקידו של האדם מאז ומתמיד. האמת הזו מספרת על חוקי הטבע, על ההכוונה של הטבע בתהליך ההתפתחות והאבולוציה, ועל מחויבותו של האדם לבטא דבר אחד: להיות "כלי שרת" עבור הטבע על ידי כך שיחיה חיים שבמרכזם עומד תהליך של התפתחות ההכרה. זה ה"מסע" בו עסקו כל החכמים מאז ומעולם, ומלבדו הכול "קליפות" של צורות מתחלפות שחשיבותן משנית. עד כמה שניתן לדבר על תהליך של התפתחות ההכרה, היכולת לעסוק בכך באופן אינטלקטואלי הינה מוגבלת. ההתפתחות איננה תוצאה של הבנה אינטלקטואלית, אלא תוצר של חינוך עצמי וחוויה אישית. מדובר על דרך שבה אדם מזהה את ציר חייו בתהליך מתמיד של למידה, התפתחות וגדילה, ומעצם כך הוא מזהה קשר בין הדברים שנקרים על דרכו. דבר אינו שרירותי; קיימת אחדות בלתי נראית בין החוויות השונות. על מנת לעבור ממצב של ריבוי למצב זה של אחדות – כלומר ממצב בו חייו של האדם הינם אוסף של אירועים חיצוניים, למצב בו חייו הינם תמיד דבר אחד: תלמידות, נדרש תהליך של חינוך. זהו חינוך שונה מאוד מזה הקיים במערכות החינוך המוכרות. זהו חינוך שבו יש משמעות עצומה לקשר שבין התלמיד למורה, והמורה אינו מעביר ידע, אלא הוא מורה של חיים. הוא מורה משום שהוא חווה את מה שהוא מלמד, הוא מורה משום שהוא בעל ניסיון. הוא אינו מלמד את מה שהוא בוחר ללמד, אלא מעביר הלאה את מה שהוא עצמו קיבל מהמורה שלו. הוא מהווה חולייה בשרשרת ארוכה של מורים ותלמידים שצעדו באותה הדרך, לאורך ההיסטוריה האנושית. המורה תמיד יכוון לדבר אחד – ל"חינוך העצמי" של התלמיד, כלומר להביאו למקום בו יתעוררו בתוכו הכוחות הפנימיים: האומץ, החכמה והידיעה הפנימית, עד שלא יזדקק עוד למורה, ויוכל גם הוא להמשיך ולהעביר את החכמה לתלמידים הבאים.   החניכות בחברות המסורתיות: כל אדם הוא חלק מהשרשרת בחברות המסורתיות העתיקות, החיים נוהלו על פי קצב מסוים, עם שלבים מסודרים וקבועים שנקבעו בהתאמה לשלבים שאותם חווה האדם במהלך חייו, ובהתאמה למחזורי הטבע. בדיוק כפי שכל צמח שחי בסביבה טבעית ופורייה צומח ונובל בהתאם לעונות השנה, כך השבט או החברה כוונו לספק את המצע המתאים, את החינוך המותאם לחוקי הטבע ולאדם עצמו. זאת, על מנת לאפשר לו להגשים את הפוטנציאל האנושי החבוי בו, להובילו לדרך של תלמידות. נכון אמנם שכל אדם יחווה את התהליך באופן פרטי מאוד ומיוחד לו, אבל הציר, העקרונות, הכלים, הם אותם כלים אוניברסליים ונצחיים. בחברה המסורתית התקיימו שלושה סוגים של חניכות: חניכות שבטית, חניכות מיסטית וחניכות מאגית. גם היום, כשאנו נמצאים בדרך של התפתחות ההכרה, פועלים עלינו שלושת השלבים הללו, אלא שהיום החברה והקהילה כבר אינם ממלאים את תפקיד ההכוונה באופן המסורתי. החניכות השבטית מתבססת על התפתחות כרונולוגית, בהתאם לגילו של האדם. תפקידה לעזור לאדם לעבור משלב גילאי אחד למשנהו בתוך החברה. במשך חיי האדם ישנן שלוש תקופות גיל בסיסיות, בהן תפקידיו משתנים: הילד – תפקידו לקבל . בשנותיו הראשונות צריך הילד רק לקבל, ובהדרגה יקבל אחריות בתוך החברה. המבוגר – צריך לפעול על פי מה שקיבל ולהוסיף על כך את ניסיונו האישי. לבנות ולבטא את עצמו על ידי שיהפוך את הידע שרכש לניסיון. הזקן – תפקידו לתת , להעביר הלאה. רק לו יש את הפרספקטיבה הנכונה על החיים בזכות הניסיון והיכולת להביט לאחור. הוא "חכם השבט", הוא זה שיעביר את החכמה בעזרת המיתוסים, הסיפורים שמצפינים בתוכם את החכמה.  זוהי ההתפתחות הטבעית בחברה – הדור הראשון מעביר לשלישי, השני לרביעי וכך הלאה. במבנה השרשרת הזאת, אין אדם שהוא מחוץ לשרשרת. כיום, בעיקר בחברה המערבית, כשהקריטריון הוא עד כמה האדם הוא פרודוקטיבי, לזקנים אין כמעט תפקיד בחברה. דוחקים אותם הצידה, אל מחוץ למסגרת. המבוגרים, בגלל היותם שקועים בעשייה היומיומית, מוצאים עצמם כלואים בתוך ראייה סובייקטיבית. אין להם את הזמן הנחוץ לצורך הבשלה, לכן חסרה להם הפרספקטיבה הדרושה על החיים ונוצר אלמנט של שחיקה. אדם יהיה מאושר באם מצא את מקומו בתוך החברה, את אותו הדבר שמאפשר לו לחיות במתח הנכון ולהוסיף את התוספת האישית שלו למרקם הכללי. הוא יהיה מאושר אם אין עליו עול כבד מדי, אך גם לא מעט מדי נתינה. לשלב זה אמור להגיע החניך בחניכות השבטית. כאן מסתיימת בניית הכלי, מכאן הוא נקרא לחניכויות הבאות.   החניכות המיסטית זוהי חניכות פסיבית. האדם בשל לקליטה, אך אינו עושה דבר מיוחד כדי להתפתח. חניכות זו מטרתה להעיר את האדם ולאפשר לו להיווכח באופן ברור בקיומו של העולם הרוחני. דבר זה מתרחש על ידי מצבים של "הארה" רגעית בהם האדם מתעלה, רואה או חש משהו, ואז חוזר למצבו הקודם. חוויות אלה יוצרות את החיבור בין העולם הרוחני לעולם הקונקרטי. האדם נפתח לתפיסת עולם רחבה יותר. הוא קולט משהו מהחוקיות של הטבע. "רואה" לרגע קט את ה"אמת", באופן חלקי אך חד משמעי. שלב זה מקנה את הידיעה אך אינו מקנה עצמאות.  האדם נמצא בחלל ובזמן הנכונים במצב של קליטה, הוא "עולה ונפתח" לראייה רחבה, אך לאחר מכן "שב ונופל" בחזרה למקום בו הוא נמצא בסולם ההכרתי. בדיוק לשם מכוון הטקס בתרבויות אותן הזכרנו. ה"מורה", החכם, המחנך, יוצר עבור החניך את החלל והזמן המסודרים באופן מכוון, עם הצליל, הריח והאווירה המתאימים, בכדי שיהוו צינור דרכו יוכל החניך לחוות את חוקי הטבע באופן מזוכך. בחברות ובתרבויות העתיקות, טקסי הדת והחג היו הזמן והמקום בו עברו התלמידים והחניכים את הטקסים המיסטיים.   החניכות המאגית זוהי חניכות אקטיבית, הדורשת מאמץ. זהו תהליך של שינוי פנימי, אלכימיה. תהליך המעלה את האדם מדרגה אחר מדרגה, דרך של טיפוס. זוהי הדרך המקנה לנו עצמאות. האדם צועד בתוך החיים עם הידיעה שרכש בחניכות המיסטית, ואם קיים בו שכנוע פנימי שהמיסטיקה אכן קיימת, הוא יתחיל את הטיפוס מעלה, וחייו יקבלו משמעות חדשה. כעת, כל שלב אליו יעפיל הוא שלו. זוהי הדרך היחידה לעצמאות רוחנית.  החניכות המאגית מבקשת שליטה עצמית, חינוך עצמי, עלייה של שלב אחר שלב בתהליך ארוך אך בלתי הפיך. כל מדרגה שעולים בה שוב אינה אובדת, מה שהאדם השיג שייך לו. הוא עצמו בנה את המדרגות שלו. חניכות זו דורשת מהאדם לתת, לטפס בעצמו במעלה הציר האנכי, ולא לחכות להארה הרגעית. כל שלב חדש שמגיעים אליו הוא התקדמות נוספת בדרך לעצמאות. עבור זה ש"צועד בדרך", החיים עצמם הם התהליך, הם הופכים להיות כל כולם חלק מהחניכות המאגית.  החניכות המיסטית צריכה להוות גשר, ושתיהן יחד – החניכות המיסטית והמאגית – צריכות לעבוד במקביל. זוהי הדרך להתפתחות הרוחנית. כשאנו מחפשים דוגמאות בהיסטוריה לחברות שמימשו תהליך של חניכות לאמת, אנו מוצאים שכמעט בכל תקופה היה המשך של שרשרת המורים והתלמידים שהעבירו את החכמה מאחד לשני. מצרים העתיקה, יוון של פיתגורס, הבודהיזם הטיבטי ועוד. גם בתקופות חשוכות יותר בהיסטוריה תמיד היו אלו שהמשיכו לשמור על סודותיה של החכמה העתיקה. מדוע נשמר תמיד תהליך החניכות בסוד? מדוע אין עקרונות וכלים כתובים שניתן לחקותם ולממשם בכל רגע, עבור כל מי שחפץ? כנראה שככל שנרבה במילים, כך נמעיט להבין במה באמת מדובר, מהו באמת המסתורין, מהי החניכות ומה חווה האדם שעובר תהליך שכזה. המילים הן לפעמים רק מכשול, מגבלה, הטעיה, ובהמשך הן יכולות להוות מקור לשחיקה, אם יפלו על אזנים ערלות. תהליך כזה של חינוך וחניכות דורש התמסרות לדרך עצמה, ולמורה הנכון המבטא את הדרך עצמה. איך נדע שאנו מוכנים? כיצד נזהה את המורה? ובכן, בעניין זה נאמר: "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע".

את זיהום האוויר כולנו רואים, וכולנו מודעים להשלכות שלו. אבל יש עוד סוגי זיהום מסביבנו - זיהום של רגשות, זיהום של רעיונות. מול הזיהום הזה הצלחנו לפתח נוגדנים, אבל אפילו לא הם לא מספיקים כדי לקיים חיים בריאים, מאושרים וטובים. אנחנו חיים בעולם מזוהם, והתרגלנו אליו. רמת הזיהום הסביבתי, בייחוד בערים הגדולות, עולה מיום ליום, אך מכיוון שאיננו יכולים לעזוב אותן כי מרכז חיינו נמצא שם, פשוט הסתגלנו למצב. הגוף שלנו מייצר נוגדנים וכמעט באופן טבעי, התרגלנו לבלתי טבעי. עם זאת, התהליך מורכב יותר: המצב אינו מוגבל רק לסביבה הפיזית אלא חורג ממנה, לרמה הפסיכולוגית והנפשית, ומרעיל את החוויות אנושיות ברמות שלא שיערנו. זיהום פסיכולוגי זיהום פסיכולוגי מתבטא ברגשות גסים שחודרים דרך כל סדקי החיים. נראה שאלימות, תוקפנות, אנוכיות קיצונית הם דברים נורמליים ברוב החברות. בהתחלה הם גורמים סבל רב – והם ממשיכים לעשות זאת – אבל אם תהינו עד כמה אפשר להחזיק מעמד עד שזה יתפוצץ, היום אנו מייצרים נוגדנים כדי שיגנו עלינו, וממשיכים כמיטב יכולתנו. אין ספק שאנחנו רדופים על ידי חוסר ביטחון, פחד וחוסר הגנה, אבל הנוגדנים שפיתחנו יצרו צורה של אדישות לכאורה, שאינה אמיתית. הקור הזה שבו אנחנו מקבלים את האכזריות הכי גדולה – שאנחנו אוכלים איתה את ארוחת הבוקר שלנו כל יום, הודות לתקשורת – הוא מנגנון הגנה, כדי שנוכל לומר לעצמנו, "זה עדיין לא נגע בי, או שזה יגע בי הרבה יותר מאוחר, או שאולי לעולם לא…" ומה לעשות עם השחיתות שמופיעה במפתיע, אפילו במקום שחשבנו שהוא מוכר ובטוח? שוב האדישות, ההתחמקות מהקליע, ממשיכים ללכת כאילו לא ראינו כלום, כי אנו חושבים שהמחאה שלנו לא תועיל לאף אחד, ואולי אף תזיק לביטחוננו. יש כאלה שנכנסים למשחק, שמצדיקים אותו; אחרים זזים הצידה בניסיון לא לחלות. בדרך זו או אחרת, הנוגדנים גורמים לנו לראות דברים שמצפוננו אמור להבריח אותנו ממנו מבושה, כמשהו כמעט נורמלי. זיהום מנטלי גם הרעיונות השולטים היום מותקפים על ידי וירוסים שונים. קודם כל, כבר לא מקובל בכלל שיש רעיונות, כלומר לחשוב. יש קבוצה קטנה למדי של נושאים המקובלים על ידי דעת הקהל, שעברו מניפולציה מתוחכמת, ובהיעדר משהו אחר, זה מה שכולם מאמינים שהם חושבים. מול מחלה זו, שוב הופיעו נוגדנים. הם מטמיעים את הרעיונות האלה – אם הם ראויים להיקרא כך – ודוחים כל רעיונות אחרים שמתנגדים להם. בסופו של דבר, הפסיביות הזו לא בריאה, היא רק הודאה תת-מודעת שלא למדנו לחשוב בעצמנו ושגם אם ננסה לעשות זאת, יתייגו אותנו כמשוגעים. עברנו מוטציה. למרות שהנוגדנים שפיתחנו עוזרים לנו לחיות בצורה מסוימת, אורח חיים זה אינו טבעי. אם היינו עוזבים לפתע את החברות המזוהמות שלנו והולכים למקום שהוא גן עדן שבו הכל שונה וטוב יותר, רק כשהיינו חוזרים משם היינו מגלים עד כמה התרגלנו לנשום בתוך הלכלוך הזה. אז מה ניתן לעשות? במצב כזה נותרות לנו שתי אפשרויות: להתמסר למוטציה באמצעות כבילת הדורות האנושיים, שיהפכו יותר ויותר מלאכותיים ומותאמים לזיהום המעוות, או לדחות את הזיהום על ידי חיפוש תרופות לטיהור האוויר, הרגשות והרעיונות. משימה אחרונה זו קשה מאוד; אם היינו מתחילים מוקדם יותר, הייתה פחות עבודה, אבל עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם מגיפה שחונקת אותנו ושפעמים רבות גוזלת את הכוח לפרוץ את דרכנו ממנה. אבל זה שווה את זה. ייצור עוד ועוד נוגדנים אינו הפתרון, אלא חיים בגופים בריאים. הפתרון הוא לא בחיים של התגוננות מתמדת מפני אלף התקפות, אלא בחיים תוך יצירת אפשרויות נוספות וטובות יותר עבור האדם. מנקודת מבט פילוסופית, שדה הפעולה האקולוגי הזה הוא אינסופי.

התנדבות, כתרגול פילוסופי מעשי, היא מצב של הכרה ערה באמצעותה המתרגל הולך ומשתנה בד בבד עם היותו משנה משהו, באדם, בחברה ובטבע. לעתים, במקום לחשוב גדול ורחוק, כדאי לראות את המעשה הקטן, האפשרי, הקרוב והיומיומי. בארצנו הקטנה מתקיימת פעילות וולונטרית רבה. אין היום כמעט חברות עסקיות המכבדות את עצמן שאינן מקיימות פעילויות התנדבות. יש שפע אדיר של פעילויות שבהן ניתן לקחת חלק. כל זה יכול להיות נחמד מאוד, ואפילו גורם להרגשה טובה כאשר עושים זאת. אני בטוח שזה גם תורם למקומות הרבים שבהם אותם ארגונים מתנדבים. פעמים רבות לא לגמרי מעניין את הנזקקים מה המניע של מי שבא לעזור להם. במובן זה, פעילויות ההתנדבות הללו ברוכות ותורמות רבות לאנשים רבים, לכן עדיף שיתקיימו מאשר שלא. אבל האם זה מה שאנחנו צריכים באמת? האם זה מה שהמושג ׳התנדבות׳ אומר? השאלה שלדעתי צריכה להישאל, היא ׳מה היא התנדבות?׳ מה יש במושג הזה? אני לא יכול שלא לחשוב על המילה שממנה נגזרת המילה התנדבות, הלא היא ״נדיבות״. מהי נדיבות? האם נדיבות משמעה לתת נדבה לקבצן ברחוב, מבלי לרצות לקבל תמורה? או שמה מדובר במושג עמוק יותר? כאדם שנוסע בתדירות גבוהה בתחבורה הציבורית מירושלים לתל אביב ובחזרה, שלוש–ארבע פעמים בשבוע, אני מעביר לערך 12-16 שעות בשבוע בתחבורה הציבורית. לכן, אחד הדברים ששמתי לב אליהם שוב ושוב הוא מצב שבו אני מוצא את עצמי נוסע באוטובוס ורוצה לשאול מישהו שאלה. אני מתבונן סביב לראות למי אוכל לפנות, אבל סביבי עומדים לפעמים שלושה, לפעמים עשרה אנשים שכולם עם אוזניות, והדרך היחידה להשיג את תשומת לבו של אדם היא רק אם אני נוגע בכתפו וגורם לו לעצור ולהסיר לרגע את האוזניות כדי שאוכל לשאול אותו שאלה קטנה, או לחילופין להתריע בפניו שהתיק שלו פתוח. כדי להיות נדיב עליי להיות ער למציאות סביבי. אני מאמין שמעל הכול נדיבות משמעותה להיות ער; להיות ער ונוכח בעולם כאדם מיטיב. אני מאמין שנדיבות איננה רק לתת נדבה לקבצן; נדיבות איננה רק לצאת לפעילויות התנדבות מדי פעם. להיות נדיב, לטעמי, זה להיות ער בתוך העולם הסובב אותי, להיות ער ולאפשר לעצמי לקלוט את הצורך של אדם אחר בקבלת עזרה. להיות ער מול מי שמחפש איך מגיעים למקום מסוים (הרגל שנעלם כמעט מהחברה שלנו בעקבות האפליקציות השונות), להיות ער לזקנה שסוחבת את הסלים הכבדים בשוק, להיות ער למישהו שהתיק שלו פתוח, להיות ער למי שלא יכול לעמוד ורוצה לשבת באוטובוס, למי שבוכה ברחוב כי גנבו לה משהו, לחבר בעבודה שלי חש מדוכדך, לאדם במשפחה שלי או לזר ברחוב שמחפש את קרבתי (כמה מאיתנו מחפשים להיות פשוט בתקשורת עם אחרים? כמעט כולם כנראה…). להיות נדיב פירושו להיות ער לצורך, להיות זמין ונכון לעזרה, ומעל הכול להיות אמיץ מספיק כדי להביא את כל זה לכדי פעולה! יש צורך רב כל כך סביבנו, לא רק בשכונות המצוקה, לא רק כאשר האש משתוללת – יש צורך באנשים שישמרו על ערנות בחיי היום–יום שלהם, שיכירו את עצמם ואת יכולותיהם ויהיו מוכנים לתרום מעצמם למען עזרה לאחר, יהיה אשר יהיה. יש צורך באנשים שיתנסו באופן קבוע בתרגול אמיץ של ערנות פעילה בסביבתם. יש צורך באנשים שלא רק ידברו על נדיבות, אלא יתרגלו אותה בצורה פעילה בחיי היום–יום, בכל מקום! בבית, בעבודה ובאוניברסיטה, ולא רק בפעילות התנדבות יומית חד–פעמית פעם ב… לא רק כשמקום העבודה שלי שולח אותי ואת עמיתיי לצוות לפעילות התנדבות (שכנראה לא אוכל לסרב לה), לא רק על מנת לשמר ולטפח אינטרסים עסקיים ותדמיתיים של המקום שבו אני עובד, לא רק על מנת לקדם אג׳נדות פוליטיות של מפלגה כזאת או אחרת, לא רק על מנת לקבל מלגה בלימודים, ועוד ועוד סיבות שבגללן מתקיימות פעילויות התנדבות רבות בישראל. להתנדב לשם הנדיבות! פשוט מאוד, להתנדב כי אכפת לי מזה שחסרה נדיבות בעולם, להתנדב כי אני בן אדם שמבין שהניכור הולך ומתגבר מסביב, ואף מטופח בצורה מובהקת על–ידי כוחות כלכליים ופוליטיים כאלו ואחרים. להתנדב כי אני בן אדם שלא מוכן לקחת חלק בניכור הזה. גם אם זה לא נעים לי לפעמים להיות ער למה שקורה בשכונה לידי, בבית ממול, במשרד לידי בעבודה, בבית שלי. כמה מאיתנו זקוקים לעזרה? כמה מאיתנו היינו רוצים שמישהו פשוט יהיה אמיץ מספיק בשביל לשאול אותנו באמת מה שלומנו? כמה מאיתנו היינו שמחים לקבל דוגמא מאדם שמראה לנו שאפשר אחרת, שיש תקווה. כמה מאיתנו היינו רוצים שמישהו יגיד לנו ברגע הנכון, ״גבר, התיק שלך פתוח, המפתח עומד ליפול לך מהתיק…״ כולנו! הערנות הזאת קיימת בכולנו! בתוך עולם שהולך וקורס תחת משקל הניכור והאינטרסים, נדיבות פשוטה ויום–יומית היא איננה ״רעיון נחמד״ וזניח, היא חובתנו כבני אדם. זאת הסיבה שכל הפעילות באקרופוליס החדשה – הלימודית, הארגונית, התרבותית, האקולוגית והסוציאלית – נעשית כולה על–ידי מתנדבים. כן, כולה! נשמע הזוי? כן, בעולם שבו אנחנו חיים, זה אכן על גבול ה״לא מציאותי״ ולמרות זאת, כך הוא הדבר! אם גם בכם קיים הצורך לפתח ולטפח את הערנות והנדיבות בתוככם ובתוך העולם, אני מזמין אתכם לפתוח את הלב, להיות ערים, לראות מי לידכם זקוק למשהו, וליצור תקשורת פשוטה, אנושית, אכפתית. וכן, להגיע מדי פעם ולתרגל יחד נתינה, להצטרף לאחת מפעילויות ההתנדבות הקרובות שלנו. כל יד שמחוברת ללב פועם וער תעזור.

למרות העובדה שאנו נולדים עם סט קבוע של גנים, קיימת לנו האפשרות לשחק עם ההרכב הגנטי שקיבלנו, להביא גנים מסויימים לידי ביטוי ולנטרל את השפעתם של גנים אחרים. האפשרות הזאת נקראת אפיגנטיקה. בעבר היו רוב המדענים משוכנעים כי יצורים חיים הם תוצר פשוט של הגנים שלהם – ושנגזר עלינו לחיות ולסבול מתנאים שנקבעו מראש בתוכנית גנטית אותה הורישו לנו אבותינו ואבות אבותינו. עשרים השנים האחרונות של המחקר במדעי החיים הפכו לחלוטין את האמונה הזו. הן הראו שאנחנו יכולים להשפיע על חיינו, לשנות את עצמנו, לשנות את התנהגותנו ולחרוג מהגבולות שלנו, לעבר אופקים שלא שיערנו שאפשריים. מחקרו של ד"ר ברוס ליפטון גילה כי הסביבה בה פועל קרום התא שולטת בהתנהגות ובפיזיולוגיה של התא, על ידי הפעלה והשבתה של הגנים. התגליות הללו התנגשו עם דעתם של רוב המדענים, שטענו שהחיים נשלטים על ידי הגנים, והמחלוקת הזו הפכה את המדע האפיגנטי לאחד מתחומי המחקר החשובים ביותר כיום. מטא גנטיקה אפיגנטיקה מוגדרת כמדע החוקר שינויים גנטיים הפיכים או ניתנים להעברה הלאה, אשר אינם מלווים בשינוי במטען הגנטי; במילים אחרות – שינויים שאינם משנים את הדנ"א. שינויים כאלה יכולים להתרחש באופן ספונטני או כתוצאה מלחץ, כתגובה לסביבה או לגורמים חיצוניים אחרים. תופעות אפיגנטיות פועלות כמו מתגים המדליקים ומכבים את הגנים, בהתאם לנסיבות ובעוצמות שונות. לכן הן מאפשרות את התרחשותם של שילובים לא מתוכנתים רבים בין גנים, באמצעות תופעת המתילציה. למרות שתגליות הקשורות לאפיגנטיקה הן עדכניות מאוד, המונח עצמו נטבע כבר בשנת 1942 על ידי קונרד האל וואדינגטון, מהמילה epi ביוונית, שפירושה "מעבר" ("מעבר לגנטיקה"). אפיגנטיקה היא כמו שכבה של קוד מעל הקוד, כפי שמסביר ז'ואל דה רונה היטב בספרו "הסימפוניה של העולם החי: כיצד האפיגנטיקה יכולה לשנות את חייך". זוהי "מטא-תוכנה" ביולוגית המשנה באופן עמוק את תפקידה של הגנטיקה הקלאסית. שינוי אפיגנטי אינו מוטציה, אלא כוונון של הדרך בה באים הגנים לידי ביטוי בגלל השפעה סביבתית או התנהגותית. ניתן להשוות גנטיקה ואפיגנטיקה לטקסט של ספר ולתהליך הקריאה, שבו כל אדם מפרש את הספר בצורה אחרת, לפי ניסיונו ודמיונו… אחרים משווים את הגנטיקה לדף התווים ואת האפיגנטיקה לפרשנות שמקבלת הסימפוניה כשהיא מבוצעת. השאלה הגדולה היא איך נוכל להפוך למנצחים על התזמורת המוזיקלית שלנו עצמנו. אנחנו יכולים להשפיע על עצמנו, על החברה ואפילו על האבולוציה כל מה שאנו חווים משפיע על מצבנו הפיזי, על מצבנו הפסיכולוגי, על מהלך חיינו ועל תודעתנו, וממלא תפקיד חשוב בכוונון האפיגנטי דרכו הגנים שלנו באים לידי ביטוי. אנחנו יורשים את הגנטיקה שלנו, אבל יש לנו את החירות להשפיע על האפיגנטיקה שלנו, באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, ועל האבולוציה של החברה שלנו, דרך האינטראקציות שאנו בוחרים לקיים זה עם זה. כיום ניתן להרחיב את האינטראקציות הללו, לטוב ולרע, באמצעות שימוש ברשתות החברתיות. בעולם האפיגנטי הכל הפיך, מה שמדגיש את החשיבות של לקיחת אחריות על חיינו והבהרת הבחירות שלנו. ההתנהגות שלנו והרצון שלנו לפעול יכולים לשנות אותנו. בעזרת אפיגנטיקה, אנו יכולים לנתב מחדש את התהליכים ה"פסיכוסומטיים" השליליים בדרכים שיועילו לבריאותנו ולאיזון הנפשי שלנו. חמש מילות המפתח לכוונון מוצלח הן תזונה, פעילות גופנית, הימנעות ממתח, הנאה והרמוניה. כל אלה קשורים זה בזה ודורשים את חיי המשמעת עליהם המליצו הפילוסופים העתיקים מהמזרח ומהמערב, שהתעניינו בהשפעות ההדדיות בין הנפש והגוף, כגישות מניעתיות. מחקרים עדכניים מוכיחים שלתרגולים האומנויות העתיקות כמו מדיטציה, יוגה, וצורות של מדיטציה דינמית כמו טאי צ'י וצ'י גונג יכולה להיות השפעה חיובית על חילוף החומרים שלנו ועל ליקויים מסוימים כמו לחץ דם גבוה. הודות למחקרים אלה, חוכמה עתיקה ותגליות חדשות מצאו נקודת מפגש. היום אנו יודעים שכל הטכניקות הללו להרפיית הגוף וויסות הנשימה מאפשרות לנו להגיע לרמה גבוהה של ריכוז והרפיה כאחד. היו גם טענות כי חולים הסובלים מסרטן, כאשר תרגלו טכניקות אלו לצד תזונה בריאה, הצליחו לשנות את התאים הסרטניים שלהם ולהחזירם למצב תקין. מחקרים עדכניים הראו שמצבי לחץ גדול, כמו במקרה של קורבנות השואה או רעב גדול, יכולים לגרום לשינויים גנטיים היכולים לעבור בירושה במשך דורות גם לאלו שלא חיו את החוויות הללו, אם כי כיום אנו יודעים שניתן לשנותם חזרה. לכן, הרגלי תזונה, פעילות גופנית, זיהום, מתח, דאגות, מערכות היחסים החברתיות והמשפחתיות שלנו ואירועים שמחים ועצובים יכולים להשפיע על מהלך חיינו ועל מצב הנפש שלנו ולמלא תפקיד חשוב בכוונון האפיגנטי של הדרך בה באים הגנים שלנו לידי ביטוי. לכן, חיים עם חברי אמת, חיי רגש יציבים והתפתחות פנימית יכולים להיות רק השפעות מועילות, לא רק על הבריאות הפיזית שלנו, אלא גם על הבריאות שלנו באופן כללי. גם לאמונה יש השפעה דוסון צ'רץ' מתאר כיצד מצבנו הנפשי משפיע על הגנים שלנו. הוא מדגים כיצד לגורמים כמו אמונות, כוונות, מדיטציה, אלטרואיזם, אופטימיות, שיתוף פעולה וביטחון יש השפעה עקבית על הגנים הקשורים ללחץ, המעורבים במיוחד בתהליכי ההזדקנות ובמערכת החיסון. לסיכום, למערכת היחסים שאנו יוצרים עם הסביבה הפנימית והחיצונית שלנו יש חשיבות מכרעת כדי לאפשר לנו לשנות את עצמנו ולעשות שימוש בכל הכלים שיכולים לעזור לנו להעלות את הכרתנו. זהו גם אתגר חברתי. חיוני שנבין שאיננו יכולים לשנות את עצמנו בלבד; אנחנו צריכים גם לשנות את הדרך שבה אנו חיים ביחד. כדי לעשות זאת, עלינו להתחבר מחדש למטרות גבוהות יותר, כפי שהפגין ארנו בלטרמה בהקרבה העצמית שלו במתקפת הטרור בשנת 2018 (ארנו בלטרמה היה סגן אלוף בצבא צרפת, שנהרג על ידי מחבל לאחר שהחליף מקומות עם בן ערובה). האומה כולה הייתה מאוחדת בהכרת התודה שלה לבלטרמה ולגיבורים אחרים. הוא הצליח להתמודד עם האתגר העומד בפני כולנו: למצוא את האיזון העדין בין חירות לביטחון. הדוגמה שלו אפשרה לנו להיות מודעים לכך שגישות אחרות אפשריות, ושלעולם לא צריך להשתחוות לגורל.

איזה רטט יש למחשבה? איזה תדר יש לה? על פי התפיסה האזוטרית, המחשבות אינן ערטילאיות אלא הן עשויות מחומר מנטלי עדין. ואם המחשבה עשויה מחומר, נוכל להשתמש בה כדי לעצב את המציאות שאנו רוצים לראות. מהי מחשבה? מנקודת מבט חומרית זוהי תוצאה מקרית של האבולוציה הביולוגית, תגובה של המוח לגירויים מסוימים מהסביבה. אבל עבור הוגים רבים, הסבר כזה אינו מספק, לאור עושרה העצום ומורכבותה של המחשבה האנושית. הסבר חלופי למסתרי המחשבה מגיע מהעולם ה"אוקולטי" או המחקרים האזוטריים: זהו המושג "צורות מחשבה", מונח שזכה לפופולריות על ידי שני תיאוסופים בני תחילת המאה ה-20, אנני בזנט וצ'רלס ובסטר לדבייטר. בתפיסה האזוטרית של החיים, המונח "חומר" אינו מתייחס רק לחומר הפיזי על כל היבטיו, מסלעים ועד גזים ומאטומים ועד חורים שחורים. הוא כולל גם מצבים עדינים של חומר, כמו חומר אנרגטי, חומר אסטרלי וחומר מנטלי – "החומר שממנו עשויים החלומות", כפי שניסח זאת שייקספיר. על פי ספר הקיבליון, אחד משבעת החוקים האוניברסליים הוא "הכל רוטט". כשם שאור וצליל הם מצבי רטט העוברים באוויר ומייצרים אפקט מוחשי, כך גם המחשבה היא רטט שיש לו אפקט. וכפי שאנו יודעים שהצבע האולטרה סגול רוטט בקצב מהיר יותר מהצבע האדום, וכתוצאה מכך לא נראה לעין האנושית, כך החומר הנפשי רוטט במהירות גבוהה בהרבה מהחומר הפיזי וגם הוא לא ניתן לגילוי. כך שנוכל לדמיין כי העולם המנטלי מורכב מסוג עדין מאוד של חומר, שבכל זאת יש לו צורה, כי לכל חומר, עדין ככל שיהיה, יש צורה. האם היקום הוא תוצר של התודעה האנושית? דרך נוספת להתבונן על כך היא דרך העדשה של אקסיומה הרמטית אחרת מהקיבליון: "הכל הוא תודעה. היקום הוא מנטלי". אם נסתכל על כל מה שסביבנו – הערים המודרניות שלנו על בנייניהן, מערכות התברואה והתקשורת שלהן, בתי החולים וכל צורות הארגון החברתי והמסחרי, מה כל זה אם לא תוצר של התודעה האנושית, קונקרטיזציה של המחשבה? נוכל גם ללכת רחוק יותר: אם נתבונן בטבע וביקום כולו, האם אין גם הם קונקרטיזציה של המחשבה האלוהית, תוצר של תודעת האל, כפי שכינו אותה הפילוסופים ההרמטיים? ואם אנו מוקפים בצורות חשיבה שהתממשו, בין אם הן אנושיות ובין אם אלוהיות, האין צורות המחשבה המקוריות שהולידו אותן מתקיימות גם הן במישור כלשהו שאינו נראה לעין, אבל מובן לתודעתנו ואולי אפילו נגלה לאלה שפיתחו חושים פנימיים מסוימים? הבה נסתכל כעת על צורות המחשבה שלנו ועל ההשפעות שיכולות להיות להן, על עצמנו ועל אחרים. מחשבות שליליות יכולות להתחזק אם מזינים אותן באובססיביות על פי הכותבים התיאוסופיים שהוזכרו לעיל, לצורת המחשבה יש שלושה היבטים: צורה, המשקפת את טבעה; צבע, המשקף את איכותה; ומובהקות של צורה או קו מתאר, המשקף את בהירותה. צורות אלו נובעות מ"הגוף המנטלי" שלנו עצמו, שפולט רטט. הרטט הזה בוקע מהגוף המנטלי וגורם ל"חומר המנטלי" שמסביב לרטוט בהתאם לו, ומכך נוצרת צורה מנטלית. השלב האחרון בתהליך זה הוא שאת הצורה המנטלית מאכלס "יסוד זמני" המעניק לה חיים: היא הופכת לסוג של ישות חיה. אם הרטט המנטלי המקורי חלש, אזי צורת המחשבה תתמוסס במהרה אל האטמוספירה המנטלית; אבל אם הוא חזק, והאדם החושב ממשיך "להזין" אותו על ידי חשיבה חוזרת ונשנית עליו ופיתוחו, אזי צורת המחשבה החיה הזו תתחזק יותר ויותר. אפשר בקלות לראות שתהליך זה עלול להיות מסוכן למפיק המחשבה, כי אם המחשבה אינה תוצר של כוח רצונו ובחירתו החופשית, אלא של תשוקותיו, תאוותיו או הפנטזיות הבלתי נשלטות שלו, צורת המחשבה יכולה לקבל חיים משלה ולהפוך לאובססיה מייסרת. עם זאת, אם המחשבה מודעת, ומופקת על ידי רצונו של האדם החושב, אז ניתן להשתמש בה כדי ליצור את העולם המנטלי שאנו רוצים. אם נרצה שעולמנו המנטלי יאוכלס במחשבות נעלות, יפות ופילנתרופיות, נוכל לטפח בכוונה צורות מחשבה כאלה על ידי חשיבה בכיוון זה ובחירת חומר הקריאה, הסרטים והסרטונים שאנו צופים בהם, המוזיקה או הפודקאסטים שאנו מאזינים להם. תדר של תודעה יכול להשפיע על העולם אלה המסוגלים לתפוס צורות כאלה באופן ישיר, באמצעות תפיסה על חושית, אומרים כי צורת מחשבה טהורה היא דבר בעל יופי מעודן, בצורתה, בצבעה ובמתאר שלה, בעוד שלמחשבה כמו בצע כסף, תשוקה לנקמה או קנאה יש מראה דוחה במישור המנטלי. במציאות, לא נוכל לדבר במקרה זה על המישור המנטלי, אלא על המישור המנטלי-אסטרלי, כי מחשבות כאלה הן רגשיות יותר מאשר מנטליות. כולנו נתונים למחשבות נמוכות, אבל על ידי טיפוח של מחשבות גבוהות יותר, המחשבות הנמוכות מרגישות יותר ויותר "לא במקום" ומפנות את מקומן למחשבות הגבוהות, שהן במהותן חזקות יותר. היבט מעניין נוסף הוא ההשפעה שיש למחשבות של אדם אחד על אחרים. הבה נדמיין שיש לנו את הזכות להיות בנוכחות מאסטר של חוכמה, או לפחות אדם בשלב גבוה יותר של התפתחות רוחנית מאיתנו. האם המחשבות והרטטים שלהם יכולים להשפיע עלינו? כן, כפי שכנראה כולנו חווינו, וזה מכיוון שיש משהו ברטט המחשבה של העולם המנטלי שלנו שמגיב לרטט המחשבה ששולח המורה. כשזה קורה, כל התודעה שלנו רוטטת עם מחשבותיהם, ואנחנו מתרוממים זמנית לרמה שלהם, או לפחות לרמה שאנו יכולים להגיב אליה. המצב יהיה שונה אם בקהל יש אדם שטרם התעוררו בו רטטים כאלה, כי הוא לא טיפח אותם. הוא יהיה, במילותיו של הבודהה, "כמו הכפית שאינה טועמת מהמרק", גם אם היא טבולה בו. את ההשפעה הזאת אפשר להרחיב לקנה מידה גדול הרבה יותר, כאשר הוגה דעות חזק, בין אם הוא קשור לדת, למדע, לאמנות או לפוליטיקה, מעביר מסר לעולם. אלה שהמסר מהדהד בהם מאמצים אותו מיד, וצורת המחשבה מתחזקת על ידי חסידיו והופכת לצורת מחשבה קולקטיבית אשר יכולה לפעמים להשפיע על מיליוני מוחות חלשים יותר המושפעים ממנה, רק כיוון שהיא חזקה כל כך וגורמת להם להאמין שהיא נכונה בהכרח. אנו יכולים לראות זאת בהיסטוריה (ובהווה) לטוב ולרע, בהתאם לאיכות הרעיון המקורי. זה כוחה של דעת הקהל. אך כשם שאדם שגופו המנטלי אינו מהדהד עם רטט של אדם אחר, אינו מושפע אפוא מצורות המחשבה שלו, בין אם הן טובות או רעות, כך אם נטפח את העולם המנטלי שלנו נוכל להימנע מלהיות מושפעים מדעת הקהל אם היא אינה עולה בקנה אחד עם החשיבה שפיתחנו בעצמנו. הדבר החשוב ביותר הוא לפיכך לפתח צורות מחשבה משלנו ולהפוך ל"חושבים חופשיים" במובן הטוב ביותר של המילה.

כיצד ראו חכמי התרבויות העתיקות את האדם? המוסלמים הסופים דיברו על הנשמה הסודית שבאדם, זו הזוכרת את אלוהים. הסינים הדאואיסטים דיברו על הצ'י, כוח החיוּת של האדם. ההודים ההינדים דיברו על הצליל הקבוע הרוטט בליבה של כל ישות חיה. מבט על תפיסות פילוסופיות אזוטריות מהמזרח, שמגלה כיצד ראתה כל תרבות את המסתורין של האדם ושל הקיום. במאמר זה אבחן את נושא המבנה האזוטרי של האדם מנקודת המבט של המסורת המזרחית. אציג כמה מהסיווגים הסופיים, ההינדיים והדאואיסטים של המרכיבים הרוחניים של האדם. לפני שאתחיל, הבה נזכור את העובדה שרוב המושגים המוצגים חובקים שפע רחב כל כך של משמעות וכוללים פרק זמן כה רב עד שלא ניתן להבינם במאמר כה קצר. למסורת הסופית, הנחשבת לממד המיסטי והאזוטרי של האסלאם, יש גוף ידע עשיר ומגוון מאוד. יש בה גישה אקלקטית מאוד לידע, שבה התורה האסלאמית הבסיסית הועשרה והוגברה על ידי מחשבה יוונית, עברית, פרסית והודית. ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם התורה הסופית מתייחסת רבות לרעיון האדם כישות רבת פנים. אנו מוצאים, למשל, את המושג אֵל-אָטַאִיף אָ-סִיטַה اللطائف الستة, שתורגם כ"ששת העדינים" או ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם. כנקודת מוצא, אשתמש בשירו הידוע של רומי: "מתתי כמינרל והפכתי לצמח / מתתי כצמח והפכתי לחיה / מתתי כחיה והייתי בן אדם / מדוע שאפחד? מתי הקטין אותי המוות?" אנו מוצאים בו התייחסויות ל"נשמות" הרבות של האדם ולרמות רבות של עלייה רוחנית. שלוש הנשמות הראשונות המוזכרות בשיר הן: הנשמה המינרלית הממוקמת במערכת השלד; הנשמה הצמחית הממוקמת בכבד וקשורה למערכת העיכול, ולנשמה החייתית הממוקמת בלב ומחוברת למערכת הדם. לאחר מכן אנו מוצאים את "הנשמה האישית", הקשורה למונח נָאפְס نفس (בתרגום חופשי: האישיות, או ה"עצמי" הנמוך).  נאמר כי נָאפְס ממוקם בעיקר במוח וקשור למערכת העצבים. זה גם המיקום של האגו שלנו. הנָאפְס הוא אותו מימד של האדם שעומד בין התחום הרוחני או האלוהי לבין הגוף הפיזי. זהו שדה הקרב של האדם, שבו מתנהל המאבק או הקרב הרוחני נגד הנטיות המושכות כלפי מטה של הנשמה החייתית ורצונותיה האגואיסטיים. מהלב אל הרוח ואל הניצוץ האלוהי מרכז תודעה חשוב נוסף, הקשור גם לג'יהאד الجهاد ("המלחמה הפנימית") הוא קאלב قلب (הלב). זה המקום שבו הרוח הנכספת מתעמתת עם המשיכה כלפי מטה של האני הנמוך. בין שני היריבים הללו מתנהל קרב על מנת שאחד ישתלט על ליבו היקר של האדם. ככל שטוהר הלב גדול יותר, כך הוא פתוח יותר למשיכה שאין לעמוד בפניה של הרוח האלוהית שבפנים. לעתים קרובות ניתן למצוא את "מרכז הלב" הזה כמילה נרדפת ל"אינטלקט", לא במובן שבו נעשה שימוש לרעה במילה זו כיום, אלא במלוא המובן של האינטלקטוס הלטיני, כלומר, אותה יכולת באדם הקרויה הבחנה ואינטואיציה. זהו מקום מושבה של הנשמה האנושית. מעניין לציין שהיכולת הרגילה לתבונה, הנקראת עאקל العقل, נובעת מהמילה איקל إقال, שפירושה אזיקים. עבור הסופים, התבונה האינטלקטואלית כובלת את האדם, ומונעת ממנו לפעול למען עלייתו הרוחנית. לאחר מכן, יש את הנשמה הסודית הקשורה למונח סִר سر, שהוא החלק בנו שזוכר את אלוהים. הנשמה הזו היא זו שיודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. סִר קשור כנראה לשני מונחים נוספים: חָאפי خافي (הנקרא הסוד הפנימי ביותר), בתרגום חופשי לאינטואיציה וממוקם באמצע המצח (בין העיניים) ואל-אָחְפַה الاخفة, אותה "נקודת אחדות" בכל אדם שבה התָזַ'לְיָאת تجليات (ההתגלות) של אללה (אלוהים) מתגלה ישירות. לבסוף, יש לנו רוח  روح או נשמת הנשמה. זהו המרכז שבו האדם "נמשך חזרה למקורו האלוהי". זה הניצוץ האלוהי הטהור שבתוכנו. שלושת האוצרות הדאואיסטים הבה נסתכל כעת על הסינים וליתר דיוק על המסורת הדאואיסטית. עבור הסינים הקדמונים, שינוי וטרנספורמציה הם המאפיינים המגדירים את הקוסמוס. גם האדם נמצא בתהליך מתמשך של התהוות, תוך השתתפות במשחק הגומלין הבלתי פוסק של שני עקרונות יסוד ומשלימים, יין ויאנג. התנועות הדינמיות שלהם קשורות יחדיו על ידי הכוח המתפשט שנקרא צ'י או קי (נשימה חיונית או כוח חיוני). משחק הגומלין הבסיסי הזה של יין ויאנג מוליד את המושג הוּן, ההיבט הקל יותר של נשמת האדם, המחובר לגן העדן (יאנג), ולפּוֹ, המרכיב האנושי הגס יותר המחובר לכדור הארץ (יין). בתוך הדאואיזם, אנו מוצאים מודלים או ייצוגים שונים של האדם. למשל, יש מודל פוליטי, שבו האדם דומה למערכת המנהלית והבירוקרטית של המדינה; מודל תיאולוגי, הרואה את כל גוף האדם כמקום מגוריהם של אלים פנימיים המוצגים וניזונים במדיטציה; ומודל אלכימי, שבו מרכיבי המבנה העדין של האדם נתפסים כמרכיבים ותרכובות הדרושים לעבודה האלכימית של טרנספורמציה פנימית. הדאואיסטים אומרים שהדאו הוליד שלושה מרכיבים עיקריים (הנקראים שלושת האוצרות) בקוסמוס ובאדם. מרכיב אחד הוא ג'ינג, הבסיס החומרי של הגוף הפיזי. הוא מתואר כ"תמצית" אשר לאחר הלידה מאוחסנת בכליות. מרכיב נוסף הוא צ'י, הכוח החיוני או האנרגטי אשר באמצעות "שדה צ'י" העשוי ממרידיאנים עדינים, מופץ בכל הגוף. המרכיב השלישי הוא שֵן. ניתן להבין את שֵן כמרכזו של האדם המודע והמנגנון הפסיכו-מנטלי שלו. זה מתייחס גם למושג "האדם בכללותו", כפי שנמצא בביטויים כמו שְיָאוֹ-שֵן, "טיפוח העצמי". יש עוד כמה מושגים שמעניין להזכיר. טִי מתייחס ל"גוף" ולמערכות הביולוגיות שלו. שִינְג, או "התבנית", הוא זה שנותן צורה ואינדיבידואליות לגוף הפיזי, ו-שִין או לב-נפש. עבור הסינים, שִין הוא מרכז הרגשות, ההכרה והקישור האפשרי ליכולות הגבוהות יותר של אינטואיציה והבנה. אטמן, המהות הפנימית ביותר של האדם להודו יש אולי את המסורת העתיקה והעשירה ביותר של ידע הקשור למבנהו העדין של האדם ובה אנו מוצאים שפע של אסכולות ושיטות. בשל אופיין האזוטרי והקדוש במהותו, רבות מתורות אלו היו נתונות לכל מיני עיוותים ואי הבנות. שלא לדבר על העובדה שבשל תופעת הניו-אייג', הרעיונות הללו זכו לעתים קרובות להאדרה, פישוט-יתר והפכו חומרניים עד כדי לעג. אנחנו צריכים, למשל, רק להביט על הפופולריות שרכש לאחרונה מושג כמו הצ'אקרות. אתחיל באזכור המושג המטאפיזי ביותר מבין המושגים ההינדיים, אטמן. פירוש המילה אטמן היה במקור "מהות" או "נשימה" ואנו יכולים לראות את קווי הדמיון שלה עם מושגים עתיקים אחרים כמו ה-Pneuma היוונית והמונח הלטיני Spiritus. בהקשר זה, ניתן להבין את אטמן גם כ"צליל" הקבוע ורוטט בליבה של כל ישות חיה. בפילוסופיה ההינדית, אטמן נתפס כעצמי האמיתי של הפרט, המהות הפנימית ביותר של כל אדם ואדם. במסורות הינדיות מסוימות, העצמי האמיתי הזה קיבל אופי אוניברסלי והוא הובן כזהה לברהמן או ל"אני האוניברסלי". אטמן ("צליל" או "נשימה"), השוכן חבוי בתוך כל פרט, צריך להתגשם, כביכול, דרך ה"גופים" השונים, המהווים את המכלול של בן האדם. ל"גופים" או כלי התודעה הללו ניתן שמות שונים: שרירה ("גוף"), קוֹשָה ("נדן"), וָהַאנָה ("מרכבה" או "כלי") וכדומה. במערכת שנמצאת באופנישדות, הם הוצגו כשכבות של בצל המכסות את האטמן. במערכת זו, השכבה החיצונית ביותר ידועה בשם אָנַמאיה קוֹשָה. זהו הגוף הפיזי או הביולוגי. האדם חי דרך השכבה הזו ומזהה את עצמו עם מסה של עור, בשר, שומן, עצמות וכדומה. הנדן הבא הוא פְּרַאנָמאיה קוֹשָה. זהו הגוף החיוני או האנרגטי (מהמילה "פראנה", אנרגיה), הנחשב כמכיל את כל הפונקציות החיוניות. כל עוד עיקרון חיוני זה קיים באורגניזם, החיים הביולוגיים נמשכים. ואז מגיע המָאנוֹמאיה קוֹשָה. נדן ה"נפש" הזה (מהמילה "מנאס" בסנסקריט) קשור למצב התודעה הרגיל שלנו. לכן הוא כולל את המושג "עצמי אישי" ורצונות אישיים (קאמה בסנסקריט). זה הגוף הגורם למגוון, ל"אני" ול"שלי". המוח עצמו נחשב לנייטרלי וגם כפול. לכן הוא יכול לנוע לעבר ה"אזורים" הנמוכים יותר של רצונות אישיים ואנוכיים, או להימשך אל אזורים גבוהים יותר של מחשבה טהורה. ואכן, הנדן הבא שהוזכר הוא הויגְ'נָאנַמאיה קוֹשָה. הוא קשור ליכולות האינטלקטואליות וההבחנות הנכונות של מנאס או למוח ומחשבה גבוהים יותר. הנדן העדין ביותר, כלי התודעה הגבוהה והאוניברסלית יותר, הוא האָנַַנַדָמאיה קוֹשָה. זהו "גוף" האושר (אננדה), שהוא הפנימי מכולם. בו, המוח והחושים מפסיקים לתפקד והאדם "מתעורר" למציאות של אטמן. רמת תודעה זו קשורה אפוא למושג בּוּדְהִי (מהשורש בּוּד: להיות ער, להבין, לדעת).

כאשר אנו מצליחים, לרגעים ספורים, לברוח מהשגרה החומרית של לחיות את חיינו בצורה קטנה ומצומצמת, נפקחות עינינו אל מול עוצמת היקום אשר אנו יודעים שאינה נתפסת, אך למרות זאת אנו חשים שאינה זרה לנו כבני אדם. מהו, אם כך, הדבר הראשון שמושך את תשומת לבנו? הסדר, ההרמוניה הבלתי מעורערת אשר בה כל הדברים מתפתחים, הצלילים הבלתי נלאים אשר דרכם מופיעים שוב ושוב המחזורים. זוהי מוזיקה. כך מקבלות משמעות חדשה מילותיהם של הפילוסופים העתיקים אשר סיפרו לנו על  ״ההרמוניה של הספרות״. כך אנו מבינים שלמעשה, מאחורי הרעשים שלנו, קיימים צלילים יפים ומאחדים, אשר קושרים בעדינות את הצורות הקיומיות של החיים. אנו מבינים אם כך שהמוזיקה המגיעה לאוזנינו אינה אלא צל–ולא משום כך פחות יפה עבור חושינו הבלתי מושלמים– של אותה מוסיקה קוסמית אחרת שלבטח תהדהד בצורה מחזורית ואינסופית בחלל. לכן היום ראיתי את המוזיקה והבנתי את סודה הגדול. היא איננה עבודה או יצירה של בני האדם, או לפחות אינה הפרי של בני האדם העיוורים והכבולים אל החומר. היא מגיעה ממחוזות רחוקים ומאפשרת לעצמה להילכד לרגע על ידי גאונים, אשר ברגעי ההשראה אותם הם מזמנים, מסוגלים הם להתעלות אל עבר הספרות של ההרמוניה. אלו הם בני האדם המאושרים– באמת מאושרים?- אשר בכוחם לחוות את ההתעלות אל עבר עולם עליון זה, ולאחר מכן לשרבט, בייאוש החפזון, כמה תווים על דפיהם, או כמה אקורדים על כליהם, בניסיון להעביר הלאה את מה שהם הצליחו לראות כה בבהירות. ולנו נותר רק להאזין ולראות. לפתוח את הדלת המאגית הזו שפעם הייתה סודית וכיום מראה לנו את דרכה של המוזיקה. הצלילים אינם גוועים באוויר, אינם נמוגים עם הזמן; מספיק לרצות לראות בכדי שנבחין בהם רוקדים בחלל, חוזרים על עצמם אלפי פעמים בזיכרון. זוהי ההרמוניה הקוראת אל אבותיה; זו המוזיקה המופיעה בפנינו. האם גם אתה רוצה לראותה? יש הרבה סופרים שכתבו אותה למענך. ישנם בני אדם רבים המבטאים את האמת שלהם באמצעות יופיים של הצלילים. לבטח אם נאפשר לעצמנו לגשת אל הרמוניה זו אשר קיימת בעומקה של הוויתנו, ייסורים רבים היו נמחקים כבמטה של קסם; המקצב האוניברסלי היה משליט סדר ביקום הקטן לו אנו קוראים ״אדם״. תרגמה: הדר ויינרב

שני תרגילי דמיון שיכולים לשפוך אור על מחזורי הטבע: המחזור הקטן, של היום והלילה, והמחזור הגדול, של עונות השנה. מה הם יכולים ללמד אותנו על מקומנו בתוך הטבע, ועל העבודה הנכונה איתו? הבה נעצום עיניים ונדמיין את עצמנו עומדים בטבע; בשדה, על גבעה, על שפת נחל… נדמיין כיצד השמש שוקעת במערב. אור היום מפנה את מקומו לחשכה, וחום האדמה והאוויר מתפזרים עם הרוח. אלפי אורות קטנים מאירים את השמים ואת האדמה על יושביה. השעות עוברות. שחור הלילה מעמיק והקור מתחזק, ובחצות הליל זורחת הלבנה; מזכירה לנו בחצי חיוך את היום שכבר עבר. כאשר הלבנה מתקרבת לרום השמים, השחר מפציע; החשכה מתפזרת והאור מתחזק, עד אשר השמש מפציעה במזרח. קרניה מפזרות במהירות את הצללים, חומה מתפשט על פני האדמה. נדמיין כיצד השמש עולה ועולה בשמים, כיצד אורה וחומה מעירים את הטבע לפעילות נמרצת של חיים. כאשר השמש מגיעה לרום השמים נותר מעט מאוד צל; קרניה חודרות ביעילות את האטמוספירה, שכבת ההגנה האוורירית של כדור הארץ, ומחממות בהדרגה את פני האדמה עד לשיא החום, המגיע בתוך מספר שעות. לקראת הערב הצללים מתארכים והשמש שוקעת, עושה את דרכה אל המערב. כאשר היא מתקרבת אל האופק, כחול השמים מתחלף בשלל צבעים עזים ורוח מערבית כמו אוספת את החום והאור בחזרה אל השמש, הממשיכה ללא לאות בדרכה אל עבר המחזור הבא. מקצב השמים, מקצב האדם תרגיל דמיון זה ממחיש, עבור חלקנו, עד כמה חיי העיר רחוקים מיופיו של הטבע, ואולי גם אם אנו חיים מחוץ לעיר, לא בטוח שאנחנו מפנים את הזמן הדרוש כדי להתבונן בו בעיני הרוח. אך מבעד לחומת המגן של חיי התרבות המערבית נותרו זיכרונות רבים ועמוקים, סמלים הטבועים עמוק בנפש האנושית שלנו; עצב השקיעה, בדידות הלילה, כיסופי השחר, התרגשות הזריחה, עצמת צוהרי היום, הפליאה של שעת–ערביים… צמחים, בעלי חיים ובני אדם חיים ופועלים לפי מקצב השמים. אף שהרחקנו מעלינו את מחזורי הטבע והשפעתם – בעזרת בתים, תאורה, מיזוג אוויר – השפעתם עלינו גדולה מכפי שאנו יודעים. איברי גופנו עובדים ונחים באופן מחזורי לאורך היום. מנוחת לילה הכרחית לגופנו, כמו גם לעיבוד הרגשי והמחשבתי של חוויות היום. חשיפה בלתי מוגזמת לאור השמש חיונית לפעילות התקינה של הגוף שלנו ומשפרת את מצב רוחנו. כמונו, גם לבעלי החיים סדר יום התנהגותי, טקסי ממש, ביחס למחזור זה. שעת ההתעוררות, איסוף מזון או ציד, מנוחה, טיפוח עצמי; כל אלו מתרחשים במועדים קבועים לאורך היום, לפי אור השמש. תרנגולות, הנוהגות להטיל ביצה בשעות הבוקר, יטילו כמות גדולה יותר של ביצים אם מדליקים ומכבים את אורות הלול. כמוהן, צמחים שונים מזדקפים וכמשים, פותחים וסוגרים את עלי הכותרת שלהם, מפיצים ריח ומייצרים צוף, לפי עצמת ומיקום השמש. חמניות פונות בשעות הבוקר אל המזרח, בצהריים לדרום ולפנות ערב למערב. אם נזכור שהשמש היא מקור החום והאור המרכזי על פני כדור הארץ, נבין שזה טבעי ביותר שכל היצורים החיים מתאמצים כדי להפיק את המיטב מכל רגע במחזור. ישנן פעולות שמתאים יותר לבצע ביום ואחרות שמתאים לבצע בלילה. ישנם בעלי חיים יומיים המתאימים יותר לסביבה מוארת וחמה, ואחרים המתאימים יותר לסביבה חשוכה וקרה. ישנם צמחים שמושכים חרקים במהלך היום ואחרים שעושים זאת במהלך הלילה. ומהיום והלילה, לעונות השנה המתחלפות שוב נעצום עיניים ונחזור בדמיוננו לאותו המקום בטבע… נדמיין כיצד השמש זורחת במזרח, עולה בשמים ומאירה את פנינו מדרום, צוללת ושוקעת במערב. יום ולילה חולפים, עוד יום, עוד לילה. בכל פעם השמש זורחת מעט מאוחר יותר, בנקודה דרומית יותר מיום האתמול. הימים מתקצרים והלילות מתארכים. נעשה קר יותר ויותר במהלך הלילה. עננות כבדה נעשית נפוצה. גשם יורד בכל כמה ימים, לעתים חלש, לעתים חזק. בעלי החיים מרבים להסתתר תחת ענפים, במערות ובמחילות. עלי העצים מאדימים ונושרים, גזעיהם נותרים עירומים, זכר לפאר שאבד. אנחנו מתעטפים במעילנו נגד הגשם, הרוח והקור, מתכנסים לתוך עצמנו. שמחים על גשמי הברכה אך מקווים שימי הקיץ ישובו בקרוב. לבסוף, בעיצומו של מאבק האיתנים, הכף מתחילה לנטות לעבר השני. בכל יום השמש זורחת מעט מוקדם יותר ובצוהרי היום מגיעה לגובה רב יותר מיום האתמול. הימים מתחממים ומתארכים, כבר אין צורך במעיל והלילה נעשה קצר יותר ויותר. כאשר משך היום משתווה סוף סוף למשך הלילה, הטבע כולו מתעורר לחיים. העצים מתעוררים מחדש מתרדמתם, פרחים צצים בכל מקום. בעקבותיהם הציפורים, הפרפרים ושלל בעלי החיים מתעוררים משנת החורף, יוצאים לחפש מזון ואהבה. גם אנחנו חשים את שמחת האביב, יוצאים אל האור והחום, יוצאים לכבוש את העולם. יום ולילה חולפים, עוד יום, עוד לילה… הימים מתארכים, השמש זורחת צפונית יותר ויותר, עולה גבוה יותר ויותר בכל יום, עד אשר היא מאירה, בצוהרי היום, ממש מעל ראשינו. האוויר חם, המים חמים, האדמה חמה. הימים כבר מתחילים להתקצר, אך החום יישאר עוד זמן רב. הפרחים מתחלפים בפירות. צמחים רבים מתייבשים בחום השמש, מהם נותרים רק זרעים; תקווה למחזור החדש. כאשר משך היום ומשך הלילה משתווים בשנית, משב רוח מסלק את החום הכבד. הכול חוזר חלילה. בני התרבויות העתיקות היו אובססיביים ממש בניסיונם לעקוב אחר מקצב השמים ולחזות אותו. הם עשו זאת מסיבות הישרדותיות בוודאי; חיוני לכל צייד, לקט וחקלאי לדעת בדיוק מתי עליו לחפש כל בעל חיים, לקטוף את פירותיו, עליו ושורשיו של כל צמח, מתי לזרוע ומתי לקצור. אך הם עשו זאת גם מסיבות רוחניות; אנשים אלו, אשר ראו את עצמם חלק בלתי נפרד מהטבע, בחרו לעצב את חייהם על–פי מקצב השמים. מעגל החיים חגים ומועדים, טקסי מעבר וחניכה, ריקודים, מאכלים, תפילות – לכל אלו נבחר בקפידה המועד המתאים ביום ובשנה. תפילת הודיה בבוקר לאחר זריחת השמש, וחגיגת אביב של טיהור והתחדשות, מקובלות בדתות רבות. למרות שישנם הבדלים רבים בין המנהגים והטקסים, ישנם מספר סמלים מרכזיים שחוזרים על עצמם. סמלים אלו נועדו לסייע לבני האדם, באשר הם, בתהליכי ההתפתחות שלהם. שכן, חוק ההתפתחות אחד הוא, ולו שני ילדים – האור והחושך, החיצוני והפנימי, החי והמת. המעבר התקין בין שני צדדים אלו של החוק האחד הוא המפתח לבריאות הגוף, איזון הנפש ושגשוג הרוח. סתיו – מוות – זריעה חורף – שכחה – מנוחה אביב – לידה – פריחה קיץ – התבגרות – הבשלה הפילוסוף, המכיר את חוקי הטבע, משתמש בזרימה הטבעית של המחזור כדי להגשים את ייעודו. הוא זורע את חלומותיו בסתיו, מטפח אותם בחורף, חושף אותם באביב ומגשים אותם בקיץ.

תהליך רוחני הוא תהליך שבו מתעורר באדם צורך לחקור את המסתורין של קיומו ושל קיום העולם. אז מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל תוך האוקיינוס. בתהליך הזה משתחררת התודעה מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה בינו לבין שאר בני האדם, בינו לבין העולם. במפגש אקראי עם צעיר התפתחה בינינו שיחה, שבמהלכה סיפר לי על תהליך בו החל לפני שנים אחדות, הכולל תרגול סוגים שונים של מדיטציה, יוגה ומגוון סדנאות בנושא התפתחות אישית ורוחנית. הקשבתי קשב רב כאשר סיפר בהתלהבות על רגשות של אחדות ואושר, ועל כך שמצא את האני האמיתי שלו. כששאלתי האם הלימודים גרמו לו לפתח מידה רבה יותר של חמלה וסובלנות כלפי סביבתו וכיצד אחריותו כלפי העולם גדלה בזכות התהליך, הוא השיב שהחשוב מבחינתו הוא להתרכז בחוויה האישית. בסיום השיחה הזמנתי אותו לבוא ולהתנדב בפעולה שאנו מקיימים, והוא השיב שלא יגיע כיוון שמיטב זמנו מוקדש לדרך הרוחנית. כשפנינו כל אחד לדרכו חשבתי על העידן הנוכחי, שבו ההתפתחות האישית תופסת תאוצה, תרגול טכניקות רוחניות הפך לדבר שבאופנה, ובדומה לרכישת מוצרים, אותה מעודדת תרבות הצריכה, מוצעים מגוון "מוצרי מדף רוחניים". בדרך זו הפך האמצעי למטרה, שהתרוקנה מתוכן. טכניקות רבות מציעות תרגול מדיטטיבי להשגת שלווה ואיזון נפשי, בעוד שהסיבה לעצם קיומן היא לתמוך בתהליך פירוק הגבולות המפרידים בין האדם לבין עצמו, ובין האדם לחברה ולטבע. התפיסה האגוצנטרית, שבה האדם נמצא במרכז ועושה למען עצמו יצרה מציאות הרמונית אשלייתית, בעוד שהסבל וחוסר הצדק נוכחים בעולם. אמצעים מדיטטיביים, שבמקור העירו את רוחו של האדם לגילוי נדיבות, הפכו למוצרי צריכה עם תג מחיר, המוצעים על ידי תעשייה עם רצון טוב, אך ללא כיוון. החזרה אל המקור – הדחף המניע את היקום התפיסה הבודהיסטית מתארת אוקיינוס אינסופי של חכמה ממנו נולדו כל הישויות בתהליך של הפרדה, מעין מפץ שפיזר את מי האוקיינוס לאין ספור טיפות המורכבות מאותו חומר מקורי. כשם שטיפת האוקיינוס מורכבת מאותו חומר כמו האוקיינוס, כך התודעה האנושית היא השתקפות של החכמה המקורית לפני ההפרדה. הטיפות מתקיימות בנפרד זו מזו, עד שבשלב מסוים בוער בהן הצורך לחזור אל אוקיינוס החכמה שממנו הופרדו, והן מתחילות תהליך של חזרה אל המקור, עד לשלב שבו הטיפה הופכת אחת עם האוקיינוס, ואינה נפרדת עוד. המסע חזרה מכונה בתורת המזרח "דהרמה", דחף המניע את היקום כולו. באופן מקביל, תהליך רוחני מתחיל אצל האדם עם התעוררות הצורך לחקור את המסתורין בדבר קיומו וקיום העולם. השלב הראשוני הוא יציאה מההמון. רוב בני האדם מעבירים את חייהם במרדף אחר עינוגים, חיי נוחות ומילוי צרכים פיזיים שונים. יציאה מההמון היא שלב הכרחי שבו האדם, הטיפה, מבין שבוער בו צורך אחר, עמוק יותר, שאינו קיים בהכרח אצל הרוב. חיי היומיום השגרתיים וסיפוק הריגושים כבר אינם ממלאים אותו כבעבר, וכפי שאומרת טריניטי לגיבור ניאו בסרט "מטריקס", הוא "כבר יודע לאן הדרך הזו מובילה”. בסרט מתואר תהליך היציאה של ניאו מהאשליה, המלווה בחששות ובפחדים. חבריו מפצירים בו להמשיך ומזכירים לו שהוא כבר מכיר את החיים הריקים מתוכן. בעצם בחירתו להתעורר, הוא נחשף למציאות האמיתית, אותה הוא מתחיל לחקור וללמוד. החקירה אינה מסתכמת בסקרנות אינטלקטואלית או באגירת ידע בלבד. החקירה היא חדירה עמוקה פנימה כדי להכיר את מהות ההוויה האנושית והפוטנציאל החבוי בה. בו הזמן היא גם התנועה החוצה, כדי להכיר את חוקי העולם. היציאה מההמון יוצרת אצל האדם זהות אינדיבידואלית, המאפשרת לו להתבונן על החיים מנקודת מבט מפוכחת, שאינה מונעת מהשפעות אופנתיות. כך הוא רוכש עצמאות ומתחיל לזהות את ההפרדה בינו לבין העולם.  בשלב זה, דחף נכון ילווה בתחושת אחריות ורצון לשייכות, לנתינה וחיפוש טובת הכלל. ליבה של דרך רוחנית הוא היכולת למוסס את גבולות האגו ולהתחיל להזדהות עם הקהילה. בשלב זה מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל האוקיינוס. הדרך היחידה למנוע מטיפה להתייבש, היא להחזירה לאוקיינוס; כך היא הופכת לאוקיינוס כולו כמו הטיפה, גם האדם. מציאת הדרך חזרה אל האחווה האנושית היא מקור כוחו. בודהה הסביר לתלמידיו שהאשליה הגדולה של בני האדם היא הנפרדות. חוסר היכולת לראות את הגורמים המאחדים, ממקמת את האדם במצב של מגננה מתמדת על האגו ועל זהותו הנפרדת, ומשאבים רבים מוקדשים לתחרותיות בין חברים, בתוך משפחה ובין מדינות ועמים, במקום להתרכז בגורמים היוצרים הדדיות ושיתופיות. בודהה גם לימד שלמרות הפרדוקס, התייחסות לכלל כשם שאנו מתייחסים לעצמנו היא העצמאות  האישית האולטימטיבית. האדם זוכה בחופש רק כאשר תודעתו משוחררת מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה; רק כך נוכל למצוא את מקומנו הטבעי בעולם. בתרבות שבה רוב מערכות היחסים מבוססות על אינטרסים, עלינו לשאול את עצמנו מה טיב מערכות היחסים במעגלים השונים של חיינו, מה המניע? למרות הנפרדות, בכוחה של הדרך הרוחנית לחבר מחדש וליצור את האיחוד. יתכן שדברים אלו פשוטים להבנה, אך לרוב אנו רחוקים מליישמם. הבנה ללא פרקטיקה אינה תורמת דבר מלבד סיפוק אינטלקטואלי מעצם ההבנה של רעיון של מסוים. "קול הדממה", טקסט קדום  שמקורו בטיבט, מפציר בחניך לעזוב את שלב הלימוד, שיופיו מסנוור והוא יכול להיות  להיות בוגדני אם שוקעים רק בו. כלומר הלימוד הוא שלב ביניים ועל אף שמפתה להישאר בו, בגלל הריגוש שבהבנות החדשות, הוא חסר, כל עוד אין ביטוי מעשי של האחריות כלפי העולם. השלב הבא במסעו של האדם חזרה אל טבעו האמיתי, הוא שלב הפרקטיקה. בשלב זה הפנים והחוץ הן תנועות המשלימות זו את זו. התנועה פנימה היא הלימוד, ההתבוננות פנימה המאפשרת להכיר בתמצית של הטוב; התנועה החוצה, היא הביטוי הערכי של הטוב. כדי לפעול כך, נדרש האדם לגייס מאמץ, רצון ותבונה, הנמצאים בקונפליקט מתמיד עם הנטייה האגואיסטית המושרשת בכולנו. זו הסיבה שהדרך הרוחנית נתפסת על ידי המסורות כקרב בין האדם ליצריו. הגיבור הוא זה הכובש את יצרו, הוא המודל והדוגמה לאב הטיפוס האנושי שאינו נכנע לחולשותיו. על פי הגישה ההוליסטית המסורתית, באדם יש שני קטבים: הרוחני והגשמי, אשר לכל אחד מהם צורך שונה. הקוטב הרוחני הוא התנועה לכיוון האחדות, לעבר גילוי צדדים אצילים הקשורים לנדיבות, אהבה, חמלה וצדק. מנגד, הקוטב הארצי משתוקק לבטא את  הצדדים האינסטינקטיביים, נעדרי ההכרה, הקשורים לכעס, לנפרדות ולהישרדות. שני צדדים אלה של התודעה מאפיינים את כולנו. האדם הרוחני, שער לנוכחותם, נמצא בקרב מתמיד בין הכוחות ושאיפתו, כמובן, היא להביא לניצחון צדדיו האצילים. זהו מצב של מודעות ערה, שאינה מסתפקת באי נקיטת עמדה המאפיינת את חיי הנוחות של התפיסה המטריאליסטית , המעודדים תרגול גישות רוחניות בפרשנות מעוקרת מן המאמץ הנדרש מן האדם לגייס את כוח הרצון, שבאמצעותו מתגלה צידו האצילי והאנושי של האדם. בזכות האתגר והקרב בונה האדם את סולם ההתפתחות הרוחנית, ובכל בחירה בצורך הרוחני על פני הדחפים החומריים, הוא גדל. החניך הרוחני מתייחס אל עצמו כאל חלק מרקמה אנושית. הוא רואה בהעמקת הקשר עם שותפיו לדרך את אחריותו, והיא האתגר של חייו. הברית בין תלמיד למורה – העיקרון המופלא של העברת החכמה מאז ומעולם התבצע עקרון העברת החכמה על ידי הקשר המופלא שבין מורה לתלמיד. לפני כ-2500 שנה, כאשר פגש אפלטון הצעיר סוקרטס, לאחר שזכה לחינוך של מיטב המורים, הוא פגש לראשונה בחייו מורה דרך, וביקש את הדרכתו. מה שהפך את מפגשו של אפלטון עם המורה לרב עצמה היה העובדה שסוקרטס לא רק דיבר על החכמה, אלא חי אותה, ובער בו הצורך לחלוק את חוויותיו. לבו של אפלטון נשבה בדמותו של סוקרטס, האדם הפשוט, שמעולם לא הפנה עורף לאמת, גם כאשר שילם במחיר חייו. מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין סוקרטס לאפלטון מסמלת את הדוגמה האישית שאין כדוגמתה כדי להעביר את הניסיון, הלימוד והחוויה הרוחנית. המורה הוא בעל סמכות בזכות העובדה שהוא מלמד רק את מה שביכולתו להחיות על ידי מעשה. בראש ובראשונה גם הוא רק תלמיד, התר בכל מאודו אחר צו הלב וגילוי המסתורין של החיים, תוך הרחבת גבולותיו הפנימיים והאחריות אותה הוא מגלה כלפי תלמידיו. תלמיד רוחני הוא אדם אשר התעורר בו הצורך ללמוד ולחשוף את טבעו האמיתי ואת טבעו של העולם. בשלבים הראשונים של ההתעוררות הרוחנית, מתרבות בקרב התלמיד שאלות. הצורך יוצר חוסר, אי שקט ודחף לחפש תשובות. רק כאשר ברור לו שהוא שבע מהתשובות הריקות, המורה מגיע. חוק יסוד בטבע מראה שכל מצב של ריק הוא בלתי אפשרי, וכי דברים נולדים כיוון שהיה  צורך שקדם להם. כך גם הצורך של התלמיד האמיתי במורה של אמת מוליד את הפגישה עם המורה, וכאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע. המורה מתקדם צעד או שניים לפני חניכיו, כך שהוא קרוב אליהם מספיק כדי שיוכלו ללמוד ממנו ולזהות את הצעד הבא במסע שיעשו. ככל שהתלמיד מתקדם הוא הופך עצמאי יותר ועומד יותר בזכות עצמו. הברית בין מורה לתלמיד מבוססת על אהבה ללא תנאי וללא אינטרסים אישיים. למורה יש צורך להעביר את החכמה, ובכך גם הוא בא על שכרו. התלמיד צמא לחכמה ובשל כך מוסר את עצמו למורה. בנוסף לאהבה, כוללת הברית מחויבות הדדית. חובתו של המורה לעשות הכול בכדי לקדם את תלמידו, והתלמיד, לאחר שביקש את הדרכתו של המורה, מחויב לשיעוריו. המורה מפגיש את התלמיד עם הוכחה חיה שביכולתו לשנות את עצמו, ואת העולם. סוקרטס יצא בזמנו נגד הסופיסטים, אשר מכרו ידע רוחני לכל המרבה במחיר. גם בתקופתנו יש רבים המעידים על עצמם כמורים, ומציעים את האושר והידע המושלם, אף על פי שהם אינם מקיימים אותו בהכרח; המדברים על אחדות כאשר בחייהם היא חסרה; על חמלה שנותרת סיסמה ריקה ממעשה; ועל רוחניות, כאשר הגורם המניע אותם הוא ממון ותהילה. בתקופתנו איבד העיקרון המופלא של העברת החכמה בין מורים לתלמידים את תוכנו. החינוך להישגים ולתחרותיות תפס את מקום החינוך לערכים, והמורה, מדריך הנשמות, הפך לדמות שאינה מוערכת, אשר כל תפקידו להכשיר את תלמידיו למקצוע, והצלחותיו נמדדות בציונים. תרבות הצריכה המשומנת הפכה למורה הגדול, והיא משפיעה ומעוררת בבני האדם צרכים מזויפים. כך כולנו לומדים כיצד לחלום, לחשוב, להרגיש, לחיות, להיראות, לקנות ולהיות נתון סטטיסטי שנמדד בתרומתו למכונה. נוכח כל אלו עלינו לחזור לשורשים, ולזכור שלאדם היום תפקיד חשוב מאין כמותו בלידה המחודשת של רוח האחווה, ובתחייה של רעיונות ואידאלים נצחיים, הנכונים תמיד. עלינו להתבונן בכנות עמוק פנימה ולבחון מחדש את זהותנו. האם אנו מסתפקים בהלך הרוח הנוכחי? האם די לנו לעשות לעצמנו? או שבוער בנו השינוי, ואנו רוצים להשפיע במעשינו על העולם, לחפש את נתיב העשייה הרוחנית? החכמה האוניברסלית תמיד בנמצא. זהו עולם האידאות שעליו דיברו החכמים הקדומים. כמו בעבר, גם היום דרושים מחפשי אמת נלהבים, המשתוקקים לחיות את החכמה, ומורים המצביעים על השבילים ובכוח הדוגמה האישית מראים שהצעידה בדרך אפשרית. "וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, י"ג).

מחשבות ותובנות בעקבות שיח עם ד״ר צילה זן-בר צור אודות אחווה, עזרה הדדית וכוחה של קהילה לרפא, לאהוב ולהיות שם עבורנו ברגעים המכוננים של החיים. לא לנשים בלבד. מחשבות ותובנות בעקבות שיח עם ד״ר צילה זן-בר צור אודות אחווה, עזרה הדדית וכוחה של קהילה לרפא, לאהוב ולהיות שם עבורנו ברגעים המכוננים של החיים. לא לנשים בלבד. כשהייתי בהיריון הראשון הרגשתי שאני על גג העולם. חיים חדשים החלו לנבוט בתוכי ואני למדתי על כל אחד משלבי ההתפתחות של העוברית, ואפילו כתבתי לה יומן שתקרא כשהיא תהיה בהריון עם הילד הראשון שלה, כמו התחלה של מסורת העוברת מאם לבתה. הרגשתי שאני עוברת תהליך משמעותי, אך לא ממש היה לי עם מי לחלוק אותו. שתי הסבתות שלי כבר לא היו בחיים, אחותי היתה עסוקה עד מעל הראש בטיפול בילדים קטנים ואמי לא ממש שיתפה בתהליכים שעברו עליה. אז כתבתי, ושיתפתי את הבת שתהיה לי… לאחר הלידה חזרתי הביתה עם בעלי והתינוקת החדשה שלנו. הייתי אישה עצמאית, סמכתי על עצמי שאסתדר, וגם רציתי לחוות את חלום חיי המשפחה הצעירה. מהר מאד הבנתי שאפשר לקרוא, ללמוד ולתכנן דברים משמעותיים, אבל ברגע האמת הם מתבררים כאחרים. את הדברים המשמעותיים אנחנו חווים ולומדים מהחיים. לא ממש עיכלתי את הרעיון שאני אימא, שיש לי ילדה ושזה לכל החיים. לא ממש הבנתי מה זה אומר, או למה אני בוכה? ולמה היא בוכה? ואיך זה שאני לא יודעת מה לעשות כדי שהיא תפסיק, ואני כל הזמן עייפה… מהר מאד את תחושת הביטחון והוודאות שהיתה לי עד אז בחיים, החליפה תחושת חוסר אונים; את תחושת הבטן המלאה, החליפה תחושה של ריקות וערגה לחיים שהיו בתוכה… לא הספקתי לעשות שום דבר ובכל פעם שהתיישבתי לאכול, היא היתה בוכה. כבר לא רציתי לאכול. הקילוגרמים נשרו מגופי ומהר מאד משקלי ירד מתחת למשקל שהיה לפני ההיריון. אלו לא היו החיים שתכננתי או דמיינתי לעצמי, ובטח לא אלה שהכרתי לפני כן. כלפי חוץ, הכל היה בסדר. בפנים היה לי קשה, אבל לא יכולתי להתלונן, כי מה זה בעצם היה אומר עלי כאישה? כאימא? הזיכרון הזה עלה בתוכי כששוחחתי עם ד"ר צילה זן-בר צור, חוקרת ומלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מרצה על תרבויות שבטיות על דרך המשי ומנחה טקסים במעברי החיים. פגשנו אותה כדי לשוחח על תפיסת הנשיות והביטויים הפולקלוריים שלה אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל, נושא הדוקטורט שלה. ד"ר זן-בר צור שיתפה בחוויית החזרה שלה הביתה לאחר הלידה הראשונה: "נשמעה דפיקה בדלת והנה זו סבתא שלי שבאה אלי הביתה עם שני סלים גדולים ואמרה שהיא באה להיות איתי במשך ארבעים יום. אמרתי לה לא, לא, סבתא, יום אחד מספיק, והיא הסתכלה עלי במין חמלה כזאת ואמרה שהיא לא צריכה שאני אארח אותה ואטפל בה, אלא שהיא באה לטפל בי. מאוחר יותר הבנתי שבעולם שממנו היא באה ארבעים יום לאחר הלידה האישה לא היתה לבד. אחת היתה שומרת עליה, אחרת מטפלת בתינוק ומביאה לה אותו להנקה. היתה מי שמבשלת לה אוכל מזין, זו שעושה לה עיסויים בשמנים, וגם מי שמעודדת את רוחה…". היום אני חושבת לעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז. הנשים הללו אולי לא למדו או קראו בספרים, אבל נדמה שהן ידעו בדיוק מה יולדת צריכה. ד"ר זן-בר צור, ילידת ישראל, גדלה אמנם בבית סבתה, שם חוותה את הפולקלור הנשי של יהודיות יוצאות אפגניסטן, אך דווקא חוויות ההורות הראשוניות שלה הולידו בתוכה את הרצון לחקור את אותם מקורות נשיים. היא מתארת את החיים הקשים של הנשים אותן ראיינה: "הן חיו בחברה פטריארכלית שמרנית בה האישה לא התחתנה מתוך בחירה, אלא מתוך שידוך שהיה מעין עסקה, והיא היתה צריכה לשרת את חמותה, את בעלה, את חמה וילדיה… מעמדן השתנה רק אחרי גיל המעבר, שאז הן יכלו לכהן במלאכות הנפש והרוח, בתפקידים כמו: יועצת, פותרת חלומות, מרפאה, רוקחת, מיילדת, מקוננת ומיילדת את הנשמה. בשלב הזה הן יצרו קואליציות נשיות, ובין היתר גם ניהלו את הטקסים הנשיים, כמו "טקס הנזיד הלבן" לאישה בגיל המעבר, ה"טוצ'יאק" שהיה מעגל נשים שבטי שאיפשר לנשים לדבר בצורה פתוחה וכנה… עבור נשים אלה המטבח לא נועד רק כדי לבשל אוכל, אלא גם רעיונות, והוא שימש כמרחב להזנה רוחנית ולריפוי מקומות פצועים. המטבח, החמאם והמקווה היו המרחבים הטרנספורמטיביים". כדי להמחיש זאת, משתפת זן-בר צור בסיפור מכונן מחיי סבתה. "בעבר משפחות חיו בחצר המשותפת, וקיר המטבח בחצר נקרא 'הקיר הנשי', עליו יכלה האישה להביע את עצמה באמצעות סמלים. לאחר 16 שנות נישואין במהלכם לא הצליחה סבתי להתעבר, היא תלתה את נפת הקמח שלה על הקיר כדי לומר שהיא סיימה את תפקידה ושסבא יכול לקחת לו אישה אחרת. אם גבר היה מוריד את הנפה וקונה חדשה, זה היה אומר שהוא הולך להביא אישה חדשה. אם הוא הוריד אותה אך לא קנה חדשה, הוא ביקש גישור, יש על מה לדבר… סבא שלי הוריד את הנפה ואת שק הקמח של סבתא, ניפה קמח, לש בצק ואפה ממנו לחם, מעשה מאד לא שגרתי לגבר בחצר. בכך הוא אמר: 'אני מאמין שהרחם שלך יתמלא ויצור חי ייאפה שם'. אמא שלו תלתה על הקיר ערסל בו פירות מיובשים, ובכך אמרה לכולם שהיא מאמינה שכלתה שתביא פירות מתוקים. סבתא בכתה מאד, בכי שאגרה בתוכה שנים ארוכות. לאחר זמן מה היא ילדה את ילדתה הבכורה, ואחר כך את אבי. לאורך שנים, בט"ו בשבט היא היתה מכינה ערסל ובו פירות מיובשים, לזכר אותה מחווה שעשתה עבורה חמותה". לכאורה, החיים שלנו במאה ה-21 רחוקים מאוד מחייהן של אותן יהודיות יוצאות אפגניסטן. אנחנו חופשיות לבחור את חיינו – לרכוש השכלה, להרוויח כסף ולהיות עצמאיות מבחינה כלכלית, לבחור האם להתחתן ועם מי, האם להביא ילד לעולם, עם מי ומתי, לממש את עצמנו בקריירה ועוד. למרות זאת, אם נודה באמת, בצמתי חיים משמעותיות וברגעים של משבר וקושי, מרביתנו לבד. לעתים אנו מאמינות שהקושי הוא רק אצלנו ושומרות אותו בין ארבעת קירות ביתנו. התרחקנו מהאימהות והסבתות שלנו, כי נדמה לנו שאין הן יכולות להבין את עולמנו ולכן גם לא להיות שם עבורנו. היום, לא רק שאין לנו מטבח משותף או טקסים, כל אישה חיה את חייה לבדה. החיים שלנו הם פער מתמיד בין הצרכים הרגשיים שלנו למציאות אינדיבידואלית אינטנסיבית בודדה. מחקרה של ד"ר זן-בר צור שופך אור על החשיבות בשיתוף הנשי, המפגיש כל אחת מאתנו עם סיפור שהיא יכולה למצוא בתוכה, עם געגוע לשבטיות נשית עתיקה, לחיבור הבין-דורי… כל אלה מאפשרים לנו להעיר בתוכנו את הדברים שלא תמיד יש להם מילים, לרכך בתוכנו את המעברים והמשברים, לאפשר ריפוי. חוויית הקושי שלי לאחר הלידה הראשונה נחקקה בתוכי וליוותה אותי במשך שנים. הבנתי שהזמן שבו ערסלתי את בתי היה הזמן שבו הייתי הכי זקוקה לערסול בעצמי, לעטיפה אוהבת ודואגת שתאפשר לי לרגע להיות מונחת ולנשום בתקופת המעבר הזאת. לאחר מספר שנים בחרתי להתנדב בארגון "אם לאם", במסגרתו אימהות ותיקות מלוות נשים אחרי לידה. רציתי להיות עבור אישה אחרת מה שהיה כה חסר עבורי באותם ימים. כולנו עוברות חוויות די דומות במסע החיים, ורב המשותף בינינו מאשר המבחין ומבדיל. לכן, חשוב שנזכור שכל אחת יכולה להיות כתף בעבור מישהי, ובאותו הזמן גם לקבל כתף ממישהי אחרת. היא לא חייבת להיות מהמשפחה הביולוגית שלנו, זו יכולה להיות כל אישה שאנו פוגשות בדרך: השכנה, החברה, או אפילו זו שהכרנו באופן אקראי בתור בסופרמרקט. אנחנו יכולות גם ליצור בעצמנו את המעגלים הנשיים התומכים שלנו, את המקומות המיוחדים שמאפשרים לנו ביטוי, בהם אנו יכולות להיות עטופות ולקבל עזרה, וגם להיות שם בעבור אחרות. זה חשוב ומשמעותי לנו כנשים אינדיבידואליות, אך חשוב עוד יותר בעצם היותנו שייכות למשפחה גדולה יותר, משפחת בני האדם, בה לנו כנשים ישנה אחריות גדולה יותר – כשאנחנו מרפאות את עצמנו, לא רק שאנחנו מאפשרות לעצמנו להיות מי שאנחנו, אלא אנו גם מעבירות את הריפוי הזה לילדינו, לבני משפחותינו, לקהילות ולחברות בהן אנו חיים… לאנושות כולה! * הכותבת הינה חברה במכון הרמס – מכון אנתרופולוגי בינלאומי החוקר את המורשת הלא חומרית של תרבויות, בעבר ובהווה.

מהי הוודאות שאותה אנו כל כך מחפשים? ומהן ההזדמנויות הקיימות דווקא במפגש עם חוסר ודאות? מבט פילוסופי על מבוך החיים בעזרת בודהא, אפלטון, אפיקטטוס, ועוד. ״היכן אני נמצא?״, ״איך אני יודע זאת?״ ו״מה עלי לעשות?״ הן שאלות בסיס שאנו שואלים עצמנו ועונים להם אינספור פעמים במהלך חיינו. כאשר אנו נתקלים בחוסר ודאות, אנו נבוכים, לא פעם חשים חסרי אונים ובעיקר שואפים לצאת מהר ככל האפשר ממצב זה. איזו ודאות מניחה את דעתנו? על מה היא מסתמכת? המחשבה על כך שהאדם שואף לידיעה, שהוא זקוק לה כדי לחיות כמעט מרוממת אותי, כפילוסוף. אולם אני גם יודע, שמדובר בידיעה ובודאות, שניתן לכנותן ״מן המעלה הראשונה״, כלומר שקשורות לפשט של הדברים. הודאות שאנו מסתפקים בה בחיי היום יום שלנו, היא דקה מאוד ושברירית, לפחות מנקודת מבט פילוסופית. מדוע? משום שאנו נסמכים על מידע חלקי ביותר שיש לנו, שמקורותיו בחושים שיש לנו ובעיבוד שעשינו לו. בנוסף לכך במידע אחר שקיבלנו לא תמיד עם הכרה, במהלך תהליך החיברות שעבר כל אחד מאתנו. איש מאתנו לא גדל בריק, מינקות אנו אוספים מידע מגוון ושונה על עצמנו, על הסובבים אותנו ועל העולם. אפשר לטעון שבעשרות השנים האחרונות, עם ההתפתחות הטכנולוגית העצומה יש לנו נגישות רבה יותר לאין שעור למידע מסוגים שונים. יתכן, שככל שאנו מורגלים לאינסוף מידע שמונח בכף ידינו, במכשירים הקטנים שהפכו הרחבה של ידינו והם עמנו בכל מקום… קשה לנו יותר עם תחושה של אי ודאות. על הצורך שלנו בודאות ועל הודאות שבה אנו מסתפקים בדרך כלל לחיות חיים שלמים, אומרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית, דרך קולם של חכמים ממזרח ומערב שהיא בבחינת משענת קנה רצוץ. מדוע? משום שהמידע שיש לנו, שחלקו אספנו ואנו אוספים ומעבדים בעצמנו וחלקו קיבלנו ואנו ממשיכים לקבל לא תמיד עם הכרה, הוא מידע חלקי מאוד וככזה הוא אשלייתי. הוא אינו תופס את המציאות במלואה ולכך יש נגזרות רבות על החיים שלנו. הקולות המוכרים ביותר ממערב וממזרח שמזכירים טענה זאת, הם של אפלטון במשל המערה שלו והרעיון שמגיע מן המזרח על כך שהעולם כפי שאנו תופסים אותו תפיסה ראשונית הוא בבחינת אשליה. כולנו פוגשים מידי פעם במציאות שיש בה פחות ודאות, אולי כחלק ממצב משברי כזה או אחר ולעתים גם במחזור היסטורי שהוא גדול מהחיים האינדיבידואלים שלנו ומביא עמו גל גדול של אי ודאות. אם למשל נדמיין את החיים של האנשים, לפחות במערב בסוף המאה ה-19 ובמהלך החצי הראשון ויותר של המאה ה-20, נראה לי שאפשר בקלות לקלוט את אי הודאות ששרר מכל עבר בעצם ההתרחשויות ההיסטוריות הגדולות. אנו, קוראי הרשימה הזאת, חיים כבר בתחילתה של המאה עשרים ואחת ולפחות במה שמכונה העולם המערבי, כולל בארצנו הקטנטונת שרבה בה אי הידיעה בנוגע לעתיד, הסתגלנו והתרגלנו למציאות חיים שקטה פחות או יותר, מוכרת, שעמה אנו יודעים פחות או יותר לזהות את כללי המשחק שלה, וחיים עמם. מאידך, אין ספק שבשנים האחרונות אולי בחודשים האחרונים, החלה מגמה שתחילתה עדינה והמשכה ברור יותר, של ערעור הודאות שאליה הורגלנו. איך הערעור הזה מתבטא? נראה שיש מגמה של התערערות של מסגרות פוליטיות ושלטוניות בעולם המערבי כולו, בארץ אולי ברורה יותר חוסר הודאות וחוסר היציבות שחווינו בהקשר הזה בשנים האחרונות ואולי עודנו חווים. הדבר הבולט ביותר שלכאורה מביא את חוסר הודאות המדובר הוא המגיפה שאנו כולם חיים עמה ולא ברור עדיין מהלכה. ההתמודדות עם המגיפה הכניס את העולם כולו לסחרחרת של מהלכים שהייתה לה ועוד יש לה השפעה נרחבת על שטחים שונים בחיים שלנו, שטחים כמו בריאות בוודאי אבל גם כלכלה, חברה, חופש ופרטיות, צורות של שימוש בכוח המדינה ועוד. מעבר לכך אפשר גם להזכיר את השינויים האקלימיים שאנו עוברים, גם אם חלקנו מעדיף לסגור את עיניו בקשר לזאת, לי לפחות נדמה שכבר אי אפשר באמת לעשות זאת. משהו אחר קורה בכדור הארץ ואפילו בלי להבין עד הסוף מה קורה ולמה, נוסף כאן ממד נוסף של חוסר ודאות. ברמה הבסיסית ביותר במהלך מהיר יחסית, לפחות מנקודת מבט היסטורית, הרגלים שונים שלנו כבר אינם ברורים מאליהם ואנו מתקשים מאוד לדעת מה ילד יום בקשת שלמה של ביטויי חיינו. אין ספק שאנו חיים עם אווירה ברורה ומוחשית יותר של אי ודאות ושיש לכך השלכות פיזיות ונפשיות והיא מעוררת תגובות שונות שאנו מודעים להן וגם שלא. בתוך המציאות הזאת ברירת המחדל שלנו היא לשאוף לחזור לחיינו כפי שהיינו רגילים להם, לנורמליות… אולם על כך אין לנו שליטה ושאלת השליטה האינדיבידואלית אף הולכת ומחריפה בהקשר של ניהול המצב על ידי המדינות בהן אנו חיים. אז מה אפשר לעשות עם מצב של חוסר ודאות שלא ברור מתי יפסק ושאין לנו בו לכאורה שליטה משמעותית לפחות? בהקשר הזה  אני רוצה להציע מספר מחשבות, להצביע על ההזדמנויות שיש לנו כאשר אנו פוגשים במצבים של חוסר ודאות, מן הסוג שאנו חיים כעת ואולי נוספים. ההזדמנות להביט עם הכרה על החיים שלנו: מתוך שבירת מה שהיינו רגילים אליו, מה שהיה אולי נעים ומוכר ובתוך אי ודאות, יש לנו הזדמנות שכמעט נדחפת אלינו, לבדוק ולהרהר בחיינו עד כה. היכולת לעצור לרגע לשאול שאלות על החיים שלנו, לבדוק מה אנו עושים ולמה, היא חשובה מאין כמוה, משום שהיא יכולה לסייע לנו להכניס הכרה במה שלעתים אנו חיים באופן אוטומטי. אומרים על הבודהא שאמר שהמשאב המשמעותי שיש לאדם הוא ערנות. לא פעם המחיר של חיים מוכרים, שאין בהם חוסר ודאות הוא חוסר ערנות. וגם אם בסופו של תהליך הבדיקה שנעשה על מהלך חיינו נאשרר את כולו ונשאף לחיות אותו בשלמותו, כבר לא נהיה אותם האנשים כפי שהיינו בעבר. נדמה לי שבמהלך פרוץ מגפת הקורונה וההתפתחות שלה, שטף את בני האדם גל גדול של הסתכלות וניסיון הערכה של החיים האנושיים שלנו, אין ספק שיש משמעות לגל זה, גם אם הנטייה לחזור למה שהיה גדולה יותר. ההזדמנות לעשות הבחנה פילוסופית פרקטית בין מה שבשליטה שלנו לבין מה שלא בשליטה שלנו: כאן אני מבקש לגייס פילוסוף סטואי בשם אפיקטטוס שמיוחסים לו הדברים הבאים: לא הדברים הם המדריכים מנוחתו של אדם, אלא דעתו עליהם.למעשה עושה אפיקטטוס הבחנה בין מה שקורה במציאות ובין הדעה שלנו על הדברים שקורים. אולי תמצאו בהבחנה זאת הפתעה. אין בכך כל בעיה, זאת הזדמנות להרהר על הדברים. אכן יש בעולם התרחשויות רבות, קטנות כגדולות, שאין לנו שליטה בהן. לא אנו ביקשנו שיגיעו ויופיעו ויהיו נוכחים פתע בחיינו. כולנו מכירים מציאות זאת. אבל האם אנו גם מכירים את החופש הבסיסי שיש לנו ואיש אינו יכול לקחת מאיתנו? החופש לחשוב ולהגיב למציאות שלא הזמנו, כפי שאנו בוחרים?! זה כלל וכלל לא עניין של מה בכך וכפי שאומר אפיקטטוס אולי הדבר המשמעותי יותר שמטריד את המנוחה שלנו מן המציאות עצמה הוא הפרשנות שלנו למציאות והדרך בה אנו מגיבים לה. האם אפשר להגיב אחרת לנסיבות חיינו? אין ספק שכן. כיצד? יש כאן עניין של למידה ותרגול שהם חלק משמעותי ובסיסי בחיי הפילוסוף. מוזמנים לחקור על כך. ההזדמנות לשאול מהם החיים? היכן הם מתרחשים? גם כאן יתכן שהשאלות מעלות תמיהה. מה המשמעות של השאלה היכן החיים מתרחשים? הכוונה לעורר את תשומת ליבנו שמעבר לחיים שכולנו מכירים, החיים ״בחוץ״, הכוללים אירועים והתרחשויות וצורות רבות ומגוונות של חיים. מלבדם, יש לכל אחד מאיתנו אפשרות לחיים ״פנימיים״. החיים הללו כוללים את המהלך המתמשך של הלמידה שלנו על עצמנו ועל העולם, הם כוללים ניסיונות יקרים שאספנו בדרך, עומק, יופי ועניין – שהם התוצאה של כיצד אנו חיים את החיים. ככל שאנו לא רק חיים ״בחוץ״, ככל שאנו לא רק תלויים בנסיבות ובאירועים, ככל שאנו יודעים לחיות גם חיים מלאים של ״לבדות״ (לא בדידות) בעת שחוסר ודאות נמצא מסביבנו ואין לנו שליטה עליו, החיים הפנימיים שלנו יכולים להמשיך לנבוע ולהתפתח לעתים אפילו ביתר שאת דווקא לנוכח אי הנוחות החיצונית. אולי נזכר לרגע כולנו בימים של סגר מלא בשל התפרצות הנגיף, איך מלאנו את חיינו? האם מצאנו שגם עם תנועה חיצונית מינימלית יש לנו חיים ענפים, מלאים ומעניינים? או שגילנו שאנו מתקשים להיות עם עצמנו? חשים בודדים וחסרי יכולת ולא יכולים לחכות כבר לשטף החיים החיצוניים שלו הורגלנו? גם כאן, יש ערך רב למחשבה ובדיקה עצמית. ההזדמנות לעבוד עם הבשורה האפשרית של משבר: כאמור לא פעם הרגעים של חוסר ודאות בחיים שלנו, הולכים יד ביד עם מה שאנו מכנים משברים. באופן אינסטינקטיבי, איש לא אוהב משברים, לא רוצה להיות ברגעים בהם נשברים הדברים, החיים שלנו כפי שאנו רגילים אליהם, גם אם במשברים הללו יש בשורות של ממש. בסדר, לא נזמן משברים לחיינו, אבל אם הם כבר כאן… האם לא יהיה כדאי לשאול עצמנו ולברר מה הבשורה האפשרית שמגיעה לפתחנו עם המשבר? האם לא תהיה זו שעת חסד כדי לעשות משהו אחרת ולא רק לשאוף בכל כוחנו לחזור לחיים המוכרים שלנו? כאן ככל שאי הודאות גדולה יותר וככל שאין לנו שליטה בה, ההזדמנות הפנימית שלנו גדולה יותר. אבל לא מדובר בעניין ברור וקל. יש צורך לגייס אומץ ונחישות והעזה כדי לעבוד עם משבר לא רק בשאיפה לחזור למצב שהיה בתחילתו אלא אף לשפר את מצבנו. יש כאן הזדמנות נפלאה לשינוי בר תוקף! רואים? ההזדמנות לראות אלו ודאויות יש בחיים שלנו: לא פעם מתוך ההעדר מתגלה מה שיש. גם כאן דווקא בעת של חוסר ודאות על ביטויה השונים לא פעם מסתתרת הזדמנות להצליח לראות באופן ברור יותר את הודאויות שיש לנו בחיים. לכולנו יש ודאויות כאלה, לא פעם אנו לא רואים אותן משום שאנו תופסים אותן כדבר שהוא מובן מאליו, או משום שאנו לא מישירין אליהן מבט. נסו להביט על חייכם דווקא על הרקע הנוכחי המתפתח שלהם, חפשו את הודאי, הבטוח, הדברים שאינם מוטלים בספק, יסוד הביטחון שלכם. הוא בוודאי שם. אפשר לחשוב ולמנות עוד הזדמנויות, אולי תמשיכו לעשות זאת אתם. מבחינה פילוסופית כולן תישענה על הדבר העיקרי שקורה בזמן שאנו רואים שיש בו חוסר ודאות:  משהו במה שאנו קראנו לו מהלך חיינו הודאי, נסדק… משהו במסכה, בצעיפים שביננו ובין המעמקים של החיים, בין הגלוי לבין הסמוי לעין, מבצבץ… לרגעים ולא באופן אוטומטי, אם אנו אוספים עצמנו ומשתלטים על החרדה והתשוקה לחזור לעונג שאליו אנו רגילים, אנו יכולים להבחין במציאות עדינה יותר, פנימית וחיצונית שקיימת. אנו יכולים להיכנס פנימה למה שביהדות מכנים פרד״ס: יש פשט ואחר כך רמז ואחר כך דרש וכל אלו מוליכים אל הסוד. חיי ההישרדות שלנו, המוכרים, הנוחים (גם אם לא תמיד אנו מודים או חווים שהם נוחים) הם הפשט של החיים, עליו אנו מביטים ולו אנו מאמינים. אבל החיים כוללים הרבה יותר מכך! מה עם הרמז? והדרש? והסוד? כמה נפלא לחשוב על כך, שדווקא בעת שאנו מפרשים את המציאות קשה ומאיימת, שוכנות הזדמנויות נדירות של מחקר ולמידה וחיים, של פריצה אמיתית של גבולות חיינו ועוד צעדים משמעותיים בדרך הפלאית והחידתית שנקראת חיי אדם. ואתם? מה תבקשו? את הודאות שלכם חזרה או אחרת? איש איש ותשובתו, איש איש וחייו.אבל בסופו של דבר כך נארגים חיי הכלל שלנו, וכך מתגבשת דמותנו האנושית, בתוך מרקם החיים הגדול והכולל של היקום כולו. שלכם, רונן חלבי, מנהל אקרופוליס החדשה בישראל