מה יש לפרופסור בעל שם עולמי בביולוגיה לומר לנו על החברה והעתיד? ראיון עם פרופ' סטוארט קאופמן על שאלות שמטרידות את כולנו. בעודי צעיר יחסית, הכיר לי אבי, פרופסור לביולוגיה במקצועו, את עבודתו של אדם ושמו סטיוארט קאופמן, שסיפק אלטרנטיבות מיוחדות מאוד לתאוריית התפתחות החיים. קאופמן הציג מודלים מתמטיים פשוטים ומקסימים, המתארים הופעה ספונטנית של סדר בתוך תהליכים אקראיים, לכאורה, והדגים כיצד הסדר מתאר בצורה אלגנטית מאוד הרבה מהתהליכים שאנו מכירים, המאפשרים את קיום החיים והתפתחותם.על עבודותיו זכה קאופמן בפרסים שונים, בין השאר בשותפות מקארתור, אחד הפרסים היוקרתיים שקיימים עבור חשיבה יצירתית.בהמשך פגשתי את עבודתו במהלך לימודיי במכון הרמס*, מכון מחקר אנתרופולוגי בין-לאומי, מייסודה של אקרופוליס החדשה, שבו אני שותף.לפני כשנה קיבלתי הזמנה להגיע להרצאה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת הכנס ה-30 של ILASOL – האגודה הישראלית לאסטרוביולוגיה ומקור החיים. ההרצאה הייתה מתוכננת בדיוק ליום ולשעה שבה תוכננה הפגישה החודשית של מכון הרמס – ועוד בירושלים. שמחנו על ההזדמנות, ויחד עם שלושה חברי מכון נוספים הזמנו מקום מראש והגענו בבוקר לאולם ההרצאה.אולם רוטברג, שבו התקיימה ההרצאה, היה בקומה הראשונה, וכאשר מצאנו לבסוף את המקום, 20 דקות לפני שעת ההתחלה, היו נוכחים, חוץ מארבעתנו, שני הפרופסורים שארגנו את המפגש ופרופסור קאופמן ואשתו. פרופסור בעל שם עולמי מגיע לדבר על מקורות החיים ובקושי מגיעים אנשים לשמוע. הופתענו. אם זה לא מעניין, אז מה כן?הסיטואציה כולה הייתה מעט סוראליסטית. ישבנו נבוכים באולם וחיכינו, ולבסוף הגיעו עוד כ-15 אנשים. לאחר כמה תקלות טכניות – הכנס החל.לאחר הקדמה קצרה, עלה פרופסור קאופמן והחל לדבר על עבודתו. ניסינו לעקוב כמיטב יכולתנו, בכל זאת, איננו מומחים בתחום האסטרוביולוגיה… ועם זאת, נראה היה שקיימת אפשרות, לא לגמרי מופרכת, לאתר קווים מקבילים בין הרעיונות המדעיים שהציג קאופמן לבין רעיונות חברתיים. נוסף על כך, מראיונות אחרים ששמעתי איתו, ידעתי שבנוסף למדע חשוב לו גם ההיבט של האתיקה האנושית.במסגרת האינטימיות של הכנס, בהפסקה, בעידודה של חברתנו ענת, אזרנו אומץ, ואחד מחברי המכון ביקש את כתובת המייל של הפרופסור כדי להמשיך לשוחח איתו ולשאול אותו שאלות. הוא הסכים בצניעות המאפיינת אותו ואמר שישמח להמשיך לשוחח.קיימנו פגישת "סקייפ" ארוכה ובמהלכה הייתה לי ההזדמנות לראיין אותו ולשאול אותו על פילוסופיה, פיזיקה התפתחות החיים וחוקי הטבע. ידיעותיו עמוקות ורחבות, וזו הייתה באמת הזדמנות יוצאת דופן לקבל מבט מעמיק על המציאות.בתחילת המפגש ביקשתי את רשותו להקליט את השיחה בינינו כדי לפרסם דברים מתוכה בהמשך, והוא הסכים בשמחה. זו הייתה שיחה ארוכה, לכן אביא חלקים מתוכה שקשורים יותר לנושא התרבות שלנו וכן כוללת בעיות ופתרונות אפשריים שהוא העלה.באחת מההרצאות שלך ציינת שאתה הומניסט ושיש צורך במשהו שייתן כיוון ויאפשר פיתוח של אתיקה גלובלית. אמרת שאחד הכלים לכך הוא הקדושה, ושכעת עלינו להמציא מחדש את הקדוש, כדי שיאפשר לכוון את האתיקה הגלובלית שאנו זקוקים לה. האם תוכל לפרט על כך?"אני כעת קורא הקדמה לספר של אנדראס וובר (ANDREAS WEBER) שמתייחס למה שאתה מדבר עליו.וובר זיהה את הכוח של אהבה, אותו הוא מכנה מעורבות עצמתית, ככוח המניע את ההתהוות ליצור קשרים ולקשור גורלות בין ישויות ביקום, במקום הכוח המכני של יעילות כלכלית. אפשר בקלות להתאהב בזה.הנה, אנחנו שני אנשים המדברים על ערכים, אני קצת יותר זקן, על כן השינוי צריך לבוא מהדור שלך."בימינו אנו תלויים על זנב של נמר שנקרא קפיטליזם, שאומר שכדי להתפרנס עלינו למכור דברים אחד לשני. אנחנו כבר לא יכולים ללקט ולצוד כדי לאכול, לכן עלינו לעסוק בסחר חליפין. אבל מה הם המוצרים שאנחנו מחליפים בינינו? לרוב אלו הם דברים חסרי תועלת שהורסים את כדור הארץ…"פעם ניסחתי זאת כך: אנחנו מייצרים ומוכרים פינגווינים סגולים מפלסטיק לשים ליד הברכה. אנחנו מוכרים כל מיני דברים טיפשיים למלא בהם את הסביבה שלנו!חלק מהעולם התעורר ואמר, 'מה שאנחנו עושים כמעט חסר משמעות לחלוטין!' האם יש דרך אחרת להתפרנס? האם יש עיקרון אחר שעל פיו נוכל להחליף דברים בינינו, באופן שלכולנו יהיה מה לאכול אבל לא נתעסק בפינגווינים סגולים מפלסטיק לשים ליד הברכה?… כלומר להתפרנס בצורה שתאפשר יותר שייכות? קל להגיד את זה, אבל זה לא נראה בלתי אפשרי! עם זאת, הכוחות שמתנגדים לזה הם הסטטוס-קוו והתאגידים הגדולים, שמנסים להתפרנס עוד ועוד על ידי מכירת פינגווינים. אולי תובנה מעין זו תצליח לפרוץ, ואז תיוולד מערכת ערכים חדשה שתתפשט בקרב האנושות."בפגישה שנכחתי בה לאחרונה אנשים אמרו שיש חוסר סיפוק בכל מקום. אנשים פונים לפעילות רוחנית מכל סוג שהוא, כי הם אינם מוצאים משמעות במה שהם עושים. אנשים יודעים, לדוגמה, שמערכת הבנקאות עושקת את כולם, אבל אנחנו עדיין לא עושים דבר בנדון. אנשים יודעים שיש מעט מדי תאגידים עם יותר מדי כוח, כולנו יודעים את זה, נכון? אנשים מודאגים מזה."בהחלט, אנשים מחפשים לחיות עם משמעות ולא רק לאכול ולישון, מחפשים לתת ערך עמוק יותר לקיום הזה."אני לא מתיימר לדעת איך לגרום לשינוי כזה לקרות, אבל בוא נתבונן על זה כך: כיום הרבה תהליכים אינטלקטואלים מוחלפים על ידי רובוטים, כמו 'סירי', לדוגמה.אפילו העבודה האינטלקטואלית שלנו תוחלף כנראה על ידי תהליכים אלגוריתמיים. אבל אני לא חושב שהמוח האנושי הוא אלגוריתמי, וגם לא התהוות החיים. אנחנו מהופנטים על ידי מחשבים, אבל אני לא חושב שהמוח האנושי הוא מחשב. אולי אוטומציה רובוטית תחליף אותנו עד כדי כך שנשאל עצמנו – מה בעצם הערך שלנו? מהי היצירה שבני אדם מסוגלים אליה, ומכונות לא? ייתכן שנגיע לתשובה שהערך האמיתי שלנו טמון בגילוי ההבדל הזה.לדוגמה, האם לא תעדיף ריהוט שנוצר באופן ידני לפני 400 שנה בפרובנס על פני ריהוט שנוצר במכונה? כמובן. נעדיף משהו שמישהו נתן לו ערך, שמישהו עשה אותו באהבה.לכן כיום אנחנו מעריכים יותר את היצירה האנושית מאשר לפני 50 או 70 שנה, כאשר יצירות ממוכנות היו דבר חדש. אולי מה שנעריך יותר מכול בסופו של דבר הוא את היצירתיות האנושית…"קשה לי לראות איך זה יקרה באופן ספונטני. מניסיוני, אם לא נעשה מאמץ מיוחד, נמשיך לפעול בכיוון שמקדם את הנוחיות וההישרדות שלנו, ולאו דווקא בכיוון ערכי יותר."אני מסכים לחלוטין. אולי ננסח זאת כך: רובוטים מחליפים אותנו; המכונות החליפו את העבודה הידנית; פטיש אוויר חזק יותר מפטיש ידני – אם יש את כל המכונות הללו סביבנו, אנחנו יכולים פשוט לשכב ולא לעשות כלום. להיות בפייסבוק ולאכול מרשמלו, נכון? אבל מה עשינו כדי לזכות במרשמלו? כלום. לכן אלו יהיו חיים חסרי משמעות לחלוטין. הרעיון הזה דוחה עבור שנינו – לא בגלל שאנחנו יהודים או מתמטיקאים, אלא בגלל שאנחנו בני אדם. עולם כזה נחווה כמדבר של חוסר משמעות."לפחות חלק מאיתנו בטח יגיד לעצמו: יש לי מכונת כביסה וטלוויזיה ואני יכול לשבת שבע שעות מול המסך ולהיות מבודר – אבל חיי חסרי משמעות… צריך ליצור ערוצים כדי שיהיה משהו על הפרק עבורנו, כבני אדם, לפעול למענו – גם אם זה נשמע קצת מתחסד לומר את זה."ההיסטוריון ארנולד טוינבי כותב, 'ציביליזציות נולדות, מתבגרות ומתות. ובמותן יש לידה מחדש רוחנית.' בדוגמה הקנונית של קריסת האימפריה הרומית, קונסטנטין רצה לאחד מחדש את האימפריה תחת משהו שילכד אותה, והוא בחר לשם כך את הנצרות, מה שהביא להתפשטות הנרחבת של דת זו.האם ייתכן ששינוי כגון זה נמצא כעת באוויר? אולי בית הספר לפילוסופיה שבו אתה לומד הוא ביטוי נוסף של אותו דבר? מה אתה מחפש?מה אתה מחפש, אלי?"ומה אתה מחפש? מה את מחפשת?יש חשיבות רבה כל כך לשאלה הזו, אולי יותר חשיבות מאשר לתשובה שניתן לה. את השאלה הזו הצגתי לעצמי פעמים רבות כל כך במהלך חיי, והתשובה אף פעם לא נותרה זהה.גם התשובה שנתתי לפרופסור קאופמן, שלא אפרט אותה כאן, הייתה מעט שונה, ועזרה לי לדייק משהו בהתנהלות שלי. זוהי שאלה שקוראת לאקטיביות, שמתחילה מבפנים אבל ללא ספק מביאה לתהליכים קונקרטיים.כמדען וכפילוסוף, אני מודה על כך שהשאלה הזו, בין השאר, הביאה אותי לפגוש באדם כפרופסור קאופמן, שיש לו האומץ והפתיחות – עם הרבה אהבה ובלי הרבה ביקורת, אבל עם מבט מפוקח – להתבונן על המציאות שאנו חיים בה.אנחנו באמת מתעסקים הרבה מאוד עם פינגווינים סגולים מפלסטיק ושוכחים תוך כדי כך את העיקר. אבל אז מישהו שואל אותנו:מה אתה מחפש?ואנחנו נזכרים.כאשר ביקשתי רשות לפרסם מאמר מתוך הריאיון, פרופסור קאופמן הציב תנאי אחד בלבד: הוא ביקש שאשאיר ערוץ פתוח למי שמעוניין ליצור קשר ולהמשיך את השיח שלנו, מתוך תקווה ואמונה שאולי מתוך המפגש והשיח, לאט לאט, נגלה דברים משמעותיים יותר שנוכל ליצוק אל חיינו.אז בשמחה, כל מי שרוצה מוזמן ליצור איתי קשר בכתובת-eli@acropolis.org.

טסלה היה ממציא מבריק, פיזיקאי ומהנדס חשמל שהקדים את זמנו. אל מול הכוחות שפעלו לייצר חשמל יקר, שיעשיר מאוד את בעלי הפטנטים עליו, ביקש טסלה לייצר חשמל אלחוטי, חינם אין כסף, מאנרגיות מתחדשות וללא תלות במשאבי כדור הארץ המתכלים. המצאותיו הרבות (ביניהן הרדיו והמכונית החשמלית) לא זכו להכרה בימי חייו, ורק כיום מתברר עד כמה פורצת דרך היתה עבודתו, ועד כמה שאף לחלוקה הוגנת של משאבי העולם, וליצירת אנרגיה בת קיימא. ניקולה טסלה היה אחד המוחות הגדולים ביותר של המאות ה-19 וה-20, אולם רק לעתים נדירות זוכרים כי אחת מהמצאותיו הרבות היא הכוח החשמלי של זרם החילופין (AC). כשאנחנו מזכירים את גילוי החשמל, או איך הגענו להשתמש בו בציוויליזציה המודרנית שלנו, אנחנו חושבים קודם כל על תומס אדיסון, מייקל פאראדיי, ורנר פון סימנס או אפילו בנג'מין פרנקלין – גם אם האחרון עשה רק כמה ניסויים, שהמפורסם מכולם היה הניסיון שלו לגלות אם ברק עשוי מחשמל. טסלה, שנולד בכפר סמיליאן (כיום בקרואטיה של ימינו) ב-1856, נמשך למתמטיקה ולפיזיקה מגיל צעיר ועד מהרה פנה לתחום חדש ומתפתח של פיזיקה, חשמל ואלקטרומגנטיות. לאחר שעזר בשיפור מסלולי החשמליות של זאגרב הוא היגר לארה"ב, ארץ ההזדמנויות. שם הוא עבד תחת תומס אדיסון. מהר מאוד התנגשו האישיות ושיטות העבודה, שלהם וטסלה עזב להקים בית מלאכה משלו. אדיסון כבר ביסס את פטנט הכוח החשמלי של הזרם הישר (DC) שלו, בעוד לטסלה היו רעיונות אחרים וראה פוטנציאל גדול יותר בכוח AC. טסלה תכנן ומכר את הפטנט על גנרטור AC לג'ורג' וסטינגהאוס בשנת 1885. את הכסף שהרוויח השקיע במעבדה משלו בה חקר עוד את הפוטנציאל של כוח AC, ובמיוחד את היכולות האלחוטיות של סיגנל AC. אינטרסים כלכליים מול המצאות פורצות דרך אדיסון קידם את השימוש בכוח DC. זה מובן, שכן הוא היה הבעלים של רוב הפטנטים לשימוש בו, ובמקביל עשה דמוניזציה לכוח AC כמסוכן למשתמשים. למרות שהיה קל לייצר ולהשתמש בכוח DC, הוא לא היה זול לשינוע מכיוון שהוא דרש כבלי נחושת עבים ויצר אבדות רבות בחום. כוח AC, לעומת זאת, היה קל יחסית לייצור, מעט יותר קשה לשימוש, אבל קל מאוד לשינוע עקב המצאה אחרת, השנאי. המצאה חדשה זו איפשרה להגביר מתח ברשת. על ידי הגדלת המתח, הזרם מופחת באופן טבעי ופוחתים גם ההפסדים בכבלים במהלך ההובלה. עם זאת, ההפסדים עדיין היו משמעותיים מכיוון שלא ניתן היה להגביר את המתח ללא הגבלת זמן, אך זוהי מערכת חלוקת החשמל שאנו משתמשים בה עד היום. טסלה לא היה מרוצה ממערכת התחבורה מבוססת הכבלים, ומיקד את האנרגיה ותשומת הלב שלו במערכת אלחוטית. הוא יצר את מגדל טסלה קרוב למעבדתו בלונג איילנד בשנת 1901. המגדל תוכנן להעביר עד 10 מיליון כוח סוס של חשמל באוויר, באמצעות אות AC בתדר נמוך מאוד. התדר המדובר היה קרוב לתהודת שומאן (7.83 הרץ או מחזורים לשנייה), ששומאן עצמו גילה רק בשנת 1952! הפרויקט נתמך במקור על ידי ג'יי.פי. מורגן, אך הוא נסוג במהירות כשהבין שהרעיון מאחורי מגדל טסלה היה לספק חשמל אלחוטי בחינם. לרוע המזל, בשל חוסר המימון נכנסה המעבדה של טסלה נכנסה לחובות, הפרויקט נזנח והמגדל פורק ב-1917. בשני העשורים האחרונים לחייו הסתגר טסלה בביתו ומת בשנת 1938. מספרים שהמשיך לעבוד ללא הפוגה ושמר לעצמו למעלה מ-2,000 המצאות ופטנטים. ניקולה טסלה היה אדם בעל מוח מדהים, שהקדים את זמנו. הוא הניח את הבסיס למוחות המדעיים של הדורות הבאים, המחפשים תדיר אחר אפשרויות חדשות וטובות יותר לשפר את מצב האנושות על פני כדור הארץ.

מפגש של הייטקיסט עם המיתוס של נחשון בן עמינדב וכיצד החלטות חשובות נעשות עם הלב, תוך התמסרות. היציאה מממלכת הודאות הסיפור שלי  מתחיל כאשר "התפוטרתי" מהעבודה שלי לפני 3 שנים. מהסתכלות על האירוע בדיעבד, אני מבין שזה היה שלב הכרחי לשני הצדדים. מצד החברה בה עבדתי, היה צורך לצמצם עובדים. מצידי, הרגשתי צורך לחפש ולגלות את עצמי בעולם הקריירה, לגלות מה היכולות שלי ומה אני עוד יכול ללמוד. ללא רגשות אשמה או כעס, הסתיימה לה מערכת יחסים טובה מאוד שארכה גם היא 3 שנים. כך, לאחר שזמן רב לא הייתי מובטל, התחלתי תקופה של אבטלה, ומבלי להשתהות התחלתי לחפש את העבודה הבאה באותו תחום, של תכנות מערכות מידע אינטרנטיות. חיפוש אחר עבודה יכול לעורר תחושות של לחץ ותסכול, אני מאמין, שזו חוויה שכולם חווים. עבורי, זה היה מצב מאוד עדין, מכיוון שהעיתוי שלו היה בזמן המיוחד של הכנות לחתונה שלי. מצאתי את עצמי בדוחק וחשתי צורך להאיץ את התהליך. התחלתי את החיפושים, ובמקביל חתמתי בלשכה עבור דמי האבטלה שמובטחים למשך שלושה חודשים. ניקרה בראש כל הזמן המחשבה "הזמן קצוב, וכדאי למצוא עבודה לפני שיסתיימו שלושת חודשי האבטלה!״. אוסיף גם, שלאותו לחץ, נוספו גם ההכנות הרבות לחתונה. המחשבה  "אני חייב למצוא עבודה!” בערה בי. במהלך תקופה זו, התנסיתי בראיונות במקומות עבודה רבים. בחלקם לא התקבלתי עקב חוסר ניסיון ולחלקם כן התקבלתי, אך סרבתי בגלל חוסר התאמה. הרגשתי מתוסכל. יום החתונה כמעט הגיע, ובחרתי להשתהות, לעצור את תהליך מציאת העבודה ולהתמסר לצו השעה – החתונה. החלטתי שאחריה אחזור ל״מסע החיפושים״. נחשון בן עמינדב אני עוצר כאן את הסיפור שלי וממשיך רגע בסיפור אחר, סיפור מיתולוגי מהתרבות הקרובה אלינו – המיתוס  של יציאת מצרים וחציית ים סוף. כמו שבוודאי כולנו מכירים, בני ישראל יצאו ממצרים והחלו את מסעם לעבר הארץ המובטחת. בתחילת דרכם הם נתקלו במחסום בלתי עביר לחלוטין – ים סוף. לפי סיפורי חז"ל: בסיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שבעה ימים לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים, הם מצאו את עצמם עומדים מול ים סוער לפניהם, וצבא מצרים מאחוריהם. בורא העולם אמר למשה רבינו "דבר אל בני-ישראל ויסעו!" הפקודה ניתנה להתקדם. ברגעים אלו התגלה אומץ ליבו של נחשון ומסירותו לרצון הבורא. כך אמר רבי יהודה: כאשר בני-ישראל עמדו מול ים סוף וניתן להם הציווי להתקדם, היה כל אחד מן השבטים מתחמק ואומר 'אינני רוצה לרדת ראשונה אל הים'. ראה זאת נחשון בן עמינדב וקפץ אל הים. ומשה היה עומד ומתפלל לפני בורא העולם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידי טובעים בים הסוער, ואתה מרבה בתפילה? השיב משה: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואת הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה." (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו– ל"ז) על נחשון בן עמינדב נאמר בפסוק המופיע בספר תהילים ס״ט:  "הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת מים שטפתני… אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה." בסיפור זה אנו פוגשים את נחשון בן עמינדב שביטא אומץ לב, ונחישות אל מול הלא נודע האינסופי כי התמסר לרגע המיוחד הזה. רק כאשר הגיעו מים עד נפש, המים עולים לאורך גופו, מגיעים עד אפו וכבר לא נותר לו אויר – אז נחצה ים סוף והתאפשר המעבר. רק תעוזה של איש אחד שעשה צעד אמיץ, אפשר את ההזדמנות להתקדם ולהגיע אל הארץ המובטחת. להיכנס למים למרות הפחד ובחזרה לסיפור שלי. במהלך חיפושי אחר עבודה, ספק מתוסכל ודואג למשכורת, ספק מתרגש לקראת הדבר הבא,  נקרתה בדרכי  הזדמנות מיוחדת. פגשתי במודעה באינטרנט, שמציעה קורס בחינם של 10 שבועות שבה תינתן הכשרה אינטנסיבית בתחום חדש ומבוקש בשוק העבודה ולמסיימים בהצלחה תינתן עבודה בחברה (הכשרה זו נקראת BOOTCAMP בעגה המקצועית).במקביל, המשכתי להתראיין בעוד מקומות, והגעתי למקום עבודה מעניין עם אנשים טובים, בתחום התעסוקה אותו אני כבר מכיר. תהליך הקבלה היה מאוד חיובי. המפגש בשתי האפשרויות התרחש סמוך למועד הסיום של דמי האבטלה. ניצבתי בפני הכרעה – האם ללכת למקום חדש למשך 3 חודשים ללא הכנסה, בחברה לא ידועה, מבלי שיובטח לי שאתקבל לעבודה בסיומה, או ללכת למקום מוכר ולחזור לעבוד. עבורי, זו הייתה דילמה משמעותית כי היא הדגישה דילמה עמוקה יותר – להישמע לקול ההרפתקני, הלוחמני והנחוש שרוצה ללכת אל הלא נודע, או להישמע לקול שרוצה ללכת למקום הבטוח, המוכר. ובשלב זה אני רוצה לחבר בין 2 הסיפורים – הסיפור שלי וזה של נחשון בן עמינדב. המשותף להם – רגעי הבחירה והפעולה. גם אני שאלתי את עצמי האם לחצות את ים סוף? (כלומר ההכשרה) האם לחזור אחורה למצרים? האם פשוט ללכת בכיוון שאני כבר מכיר? (כלומר להתחיל לעבודה במקום העבודה שהוצע לי). נחשון התחיל להיכנס למים וכך גם אני. בחרתי בהכשרה למרות הסיכונים הרבים שהיא הביאה איתה. הכניסה למים החלה במבחני קבלה להכשרה, ולאחר שעברתי אותם אחרי מאמץ רב וסופי שבוע של עבודה, המים רק עלו והגיעו לגובה הבטן – ההכשרה החלה להיות מאתגרת בה פגשתי המון אזורים לא מוכרים, המון כלים טכנולוגיים ובאף רגע לא ידעתי בודאות שאני הולך להתקבל או שהולכים להדיח אותי מהקורס. כמו נחשון, המשכתי להתקדם, וכך גם אי הודאות המשיכה עד ש"מים הגיעו עד נפש". בסופו של דבר, הים נפתח ותחילתה של הדרך לארץ המובטחת התגלתה, ואני במאמצים רבים הצלחתי לסיים את ההכשרה ולהתקבל לעבודה באותו תחום חדש ומבוקש. זה היה רגע מאוד משמח להיות בו, שכמובן, הביא איתו לאחר מכן הרפתקאות חדשות בדיוק כמו ההרפתקאות שניצבו מול בני ישראל בדרכם. היום, כשאני מסתכל בדיעבד על הפעולות וההחלטות שקיבלתי, אני שואב המון השראה מהאומץ, מהנחישות ומהתעוזה שגיליתי בתוכי,  ואשר אפשרו לי ללכת אחרי הלב. לעיתים רחוקות מתגלות הזדמנויות כאלה, ולרוב, אנחנו לא שמים לב אליהן. זה מסר חשוב, שאני לוקח, מהתקופה הזו של חיי. זו הרפתקה שלימדה אותי המון על עצמי, חיזקה אותי והפכה אותי לאדם טוב יותר. הגעתי אל צומת, שקלתי בהגיון את כל האפשרויות,  אבל בסופו של דבר מצאתי קול פנימי, תחושת בטן, וההחלטה נעשתה עם הקשבה ללב. למדתי להתמסר ללב וזה מה שהפך אותי לאדם נחוש, אמיץ וטוב יותר – קודם כל בעיני עצמי. אנחנו צריכים יותר ללכת עם הלב, יותר ללכת עם הלא נודע כי הדרך המובטחת מתגלה רק כאשר המים ״מגיעים עד נפש״. חובתנו להקשיב לסימנים מהחיים ומהלב שרומזים לנו לעשות צעד לעבר משהו שהוא גדול יותר ומפחיד יותר – ולעשות אותו.

הם טסים באוויר, מטפסים על קירות, נלחמים במפלצות – הם תמיד ינצחו ויגברו על כל המכשולים. מיהם גיבורי העל ומדוע הם שובים כל כך את דמיוננו? מה יש בהם שיכול ללמד אותנו גם על חיינו שלנו? בשנים האחרונות כובש ז'אנר גיבורי העל כל מסך, בכל פינה. בין אם זה קפטן  אמריקה, סופרמן, ספיידרמן, או איירון מן (שאין לו ממש כוחות על, אבל למה להתעכב על דקויות). כולם עסוקים בלנצח מפלצות ולהציל את העולם. למה אנחנו אוהבים אותם כל כך? מהו סוד המשיכה לגיבורי העל? למה אנו זקוקים בחיינו לדמויות גדולות מהחיים על מנת לשאת אליהן את עינינו? מה יש בהם, בגיבורי העל, שמשלהב כך את דמיונם של צעירים ומבוגרים כאחד? ניתן להגיד שאנו אוהבים את הפנטזיה, את האקשן הבלתי פוסק שנשפך עלינו בתלת מימד מהמסכים; אבל האם אין שם דבר נוסף אליו אנו כמהים? חצי אל, חצי בן אדם על מנת לחקור שאלה זו, נעזוב לרגע את גיבורי העל המודרניים ונחזור אחורה, לסוג נוסף של גיבורים בעלי כוחות על אנושיים, שהצילו את העולם והרגו מפלצות. בואו נחזור לדמויות אשר שלהבו מאז ומעולם את דמיונם של בני האדם – הגיבורים היווניים. אותם גיבורים מיתיים, דוגמת אכילס, הרקולס ותזאוס, היו חציים אדם וחציים אל. אימם היתה תמיד בת אנוש אבל אביהם היה אחד מאלי הפנתאון היווני. שילוב זה, בין בן אנוש לאל, הפך את הגיבור לדמות מיוחדת במינה. מצד אחד היו לו כוחות על-אנושיים, הוא היה חזק במידה בלתי אפשרית, לוחם עז, חכם וערמומי, ומצד שני, הוא היה כמונו, בני האדם הרגילים; חווה צער, אהבה, פחד, תשוקה וכל שאר הרגשות האנושיים, שאנו חווים ביומיום שלנו. המתח הזה, בין הרגש האנושי לכוחות האלוהיים – הוא זה שהופך את הגיבור לדמות מורכבת כל כך. מצד אחד אנו מעריצים את הכוח והעוצמה האלוהית של הגיבור, ומצד שני אנחנו מזדהים עם האנושיות שבו. מצד אחד היינו רוצים להיות חזקים כמוהו ואמיצים כמוהו, ומצד שני אנחנו רואים היכן הוא נופל, היכן הוא טועה, היכן (בדיוק כמונו) הוא נופל לכעס, לאנוכיות, לקנאה ואיך הוא מצליח, בעזרת כוחותיו, להתגבר על עצמו ולנצח במלחמה. גיבור לא מושלם הרקולס, הגיבור היווני, הוא דוגמה מובהקת לענייננו. הרקולס היה בנם של זאוס,  ראש האלים, ושל אלקמני, בת אנוש. הוא נחשב לגיבור האולטימטיבי, בעל כוחות על-אנושיים ורצון בלתי מתפשר להילחם ברוע. עם זאת, לאורך כל עלילותיו מתואר גם אופיו הרגשני וחוסר יכולתו לשלוט בזעם האצור בקרבו. מספרים שכאשר היה צעיר הוא נשא אישה ונולדו לו שלושה ילדים. הרה, אשתו של זאוס, אשר שנאה את הרקולס כיוון שהיה בנו של בעלה מחוץ לנישואים – שלחה בו זעם וטירוף כה חזקים עד אשר איבד עשתונותיו והרג במו ידיו את אשתו וילדיו. כאשר התעורר הרקולס מהתקף זעמו, ראה מה עשה והתאבל על כך בכל ליבו. על מנת לכפר על חטאיו הוא יצא לשרת את מלך מיקנה, ובשירותו ביצע שתים עשרה משימות גבורה עילאיות, אשר אודותן מסופר ברוב עלילותיו. אם כן, מי היה הרקולס? רוצח שפל, או גיבור נערץ? התשובה איננה לכאן או לכאן. האנשים שהעריצו את הרקולס, העריצו את יכולתו להרוג אריה במו ידיו, לנצח מפלצת ים מרושעת וללכוד איילה מקודשת בעלת קרני זהב, אבל בה בעת הם גם זיהו את אופיו האנושי וידעו שהוא אינו אל ואינו מושלם. הוא חטא והיה צריך לכפר על חטאיו. הוא טעה והיה צריך ללמוד איך לא לטעות שוב – הוא היה אנושי. גם מותו הוא מוות עם מוסר השכל. עם תום שתים עשרה המשימות, עטוף בתהילת עולם, נשוי לאישה חדשה, בגד בו ליבו האנושי והוא התאהב באחרת. הוא זכה בה ורצה לשאתה לאישה. אשתו הנוכחית, דיאנירה, שמעה זאת ושלחה לו כותונת כמתנה. על הכותונת היא מרחה שיקוי שנאמר לה שיחזיר את הרקולס לחיקה. ברגע שהרקולס לבש את הכותונת, היא נדבקה לעורו וגרמה לו ייסורי תופת; הוא בנה מדורה ושרף את גופו. נאמר שבאותו הרגע עלה הרקולס לשמים והתקבל כאל על ידי אביו זאוס. איזה סוף נורא לגיבור כה מהולל. איזו אכזריות! בוודאי שכך נראית הדברים אם מסתכלים עליהם ברמה השטחית. אך ברמה עמוקה יותר, מותו הוא סמל. הרקולס היה חצי אדם וחצי אל. למרות כל גבורתו, עדיין שלטו בו גם התשוקה, חוסר הרצון להסתפק במה שיש לו והאנוכיות – כל אותן תכונות אנושיות. ברגע ששרף את גופו הפיזי, הוא נפרד מרגשות אלה, והפך לאל במלואו; אל אשר עבר וחצה את הקיום האנושי, והוא משוחרר ממנו. אנו, כמובן, איננו הרקולס. אבל המתח הזה בין האדם לאל – הוא המתח שהופך את דמותו לנגישה לנו כל כך ואהובה עלינו. זהו אותו המתח הקיים גם בגיבורים המודרניים שאנחנו אוהבים כל כך. הם חזקים, הם מהירים, הם יודעים הכול ומנצחים את כולם, אבל בו בזמן הם כל כך אנושיים. הם נופלים, הם טועים, הם אוהבים, הם מקנאים, הם שונאים והחשוב מכל, הם לומדים שיעורים מהחיים. אנחנו כמהים לכוחותיהם ומזדהים עם כאבם. גם הגיבורים היווניים וגם המודרניים, משלהבים את דמיוננו ונוגעים בלבנו. אך יש סוד נוסף הקושר אותנו אליהם; ישנו שיעור נוסף שניתן ללמוד מהם. איזהו גיבור? המנצח את עצמו הגיבורים במיתולוגיה היוונית הם יותר מדמויות פיקטיביות שנועדו לגרום לנו הנאה. ניתן לקרוא את סיפוריהם גם כסמל; סמל לעולם הפנימי שלנו כבני אדם. בכל הפילוסופיות המסורתיות מתואר המתח בין חלקו הגבוה של האדם, אשר בא לידי ביטוי בערכים נעלים כמו נדיבות, חמלה, אהבה, נתינה, אומץ והקרבה למען הזולת, לבין החלקים הנמוכים המתבטאים בכל אחד מאיתנו דרך התשוקות, האגו, האנוכיות, הכעס, האכזריות, הקנאה ורבים אחרים. המתח בין שני החלקים קיים בכולנו – והשאלה היא, מאיזה חלק אנו פועלים. בכולנו יש יסוד נעלה ויסוד נמוך. כולנו כמו הגיבורים: בני אדם ובני אלים. כל התרבויות העתיקות הכירו את המתח הזה ואת שדה הקרב האמיתי של האדם, שדה הקרב הנמצא בתוך נפשנו. "איזהו גיבור?", שאלו חז"ל. מיהו הגיבור? זה שעושה מעשי גבורה? זה שמדגים את כוח שריריו? לא – "הכובש את יצרו". בודהה מכוון לאותו מקום בדיוק כאשר הוא מדבר על הלוחם. הוא אומר, "חזק מזה שמנצח מאות קרבות, הוא זה המנצח את עצמו". גם בודהה וגם חז"ל מצביעים על שדה הקרב הפנימי, שדה הקרב שבתוכנו. בשדה הקרב הזה אנחנו מנצחים ומפסידים, נופלים ואז לומדים להתרומם שוב ולהתחיל מחדש. זה שדה הקרב של הפילוסוף המתבונן על חייו ומנסה לחיות בכל יום נכון יותר, צודק יותר, נקי יותר מהאופן שבו חי אתמול. זה שדה הקרב שלנו. השדה שבו אנו נלחמים, לומדים וגדלים, יום יום. אנו זקוקים לגיבורים. אנו זקוקים להם לא רק על מנת שיבדרו אותנו, שימטירו עלינו אפקטים של תעופה ומהירות והרבה פופקורן בקולנוע. אנו זקוקים להם כדי לקבל השראה. הם סמל לאופן שבו אנו יכולים להתגבר על המכשולים בחיינו, גם אם הם מכשולים קטנים. הם מתארים את האופן שבו אנו יכולים לנצח את ה"אויבים" שלנו, האויבים הפנימיים. הם סמל לגיבור היומיומי, הפנימי, הגיבור שהוא אנחנו. לכן, בפעם הבאה שנראה אותם על מסכי הענק, בואו נזכור שהם רק סמל לאותם מאבקים קטנים אך משמעותיים, שאנו מנהלים מדי יום.

מעט מאוד מההבדלים בין בני האדם הם מולדים. רוב ההבדלים נובעים משוני בתרבות, בסביבה ובשפה. מבט על נורמות חברתיות, על הבניה תרבותית ועל האחווה האנושית שיכולה להיווצר למרות ההבדלים. לפני מספר שנים צפיתי בסרט התיעודי "בייביז" שיצר תומאס באלמס. הוא עוקב אחר השנה הראשונה לחייהם של ארבעה תינוקות ממונגוליה, יפן, קליפורניה ונמיביה. הסרט אינו מכיל קריינות, הוא נותן לתמונות לדבר בעד עצמן, ומציג את הניגוד העצום הקיים בין ארבע התרבויות הללו. מדהים לראות כיצד, תוך שנה אחת בלבד, חוו ארבעת התינוקות הללו חוויות שונות לחלוטין מהחיים על הפלנטה הזו, מה שללא ספק ישפיע רבות על הדרך שבה הם יבינו את העולם ויחיו בו. כולנו מובנים על ידי החינוך התרבותי שלנו, ותרבותנו משפיעה עלינו יותר ממה שנדמה לנו. לפי האנתרופולוגית האמריקאית רות בנדיקט: "ההבדלים המכריעים המבדילים בין חברות אנושיות ובין בני אדם אינם ביולוגיים. הם תרבותיים". הסביבה התרבותית שלנו מגדירה עבורנו מה נכון, מקובל, היגייני, נורמלי, מסוכן, בטוח, מנומס וכדומה. היא מפתחת את הטעם שלנו, היא מעצבת את הדעות שלנו, מחליטה מה נלמד ומה לא נלמד, היא משפיעה על סולם הערכים שלנו ומשפיעה על הדרך בה אנו חושבים, מרגישים ופועלים. ההבניה התרבותית שלנו היא מה שאנחנו מכירים, ובדרך כלל איננו מפקפקים בה. התרבות שלנו היא נקודת ההתייחסות שלנו לאופן שבו הדברים נעשים ב"דרך הנכונה". אנושי מאוד לחשוב שהדרך שבה למדנו משהו היא הטובה ביותר, ולשפוט דרכים אחרות לעשות משהו  לרעה. אבל כאן טמון פוטנציאל עצום לאי-הבנות ולקונפליקטים. כמו שהסרט "בייביז" מתאר טוב כל כך: אין רק דרך אחת ללדת, לגדל ילדים, לשמור עליהם וכדומה. יש דרכים רבות לעשות משהו, ולכולן יש היגיון וסיבה מאחוריהן. מה שתקף לנורמות תרבותיות שונות, תקף גם להיסטוריה. אנו נוטים לשפוט את העבר על פי הסטנדרטים הנוכחיים שלנו, ולחשוב שזה הדבר הנכון לעשות. עם זאת, כפי שמנסחת זאת בתמציתיות השורה הראשונה הבלתי נשכחת ברומן "המקשר" של ל"פ הארטלי: "העבר הוא ארץ זרה; הם עושים דברים אחרת שם." ללמוד לחשוב בעצמנו אם כך, איזו גישה עלינו לאמץ מול דבר שהוא שונה מאוד, ולעיתים קרובות מתנגש עם הנורמות שלנו? איך נוכל עדיין לחוש "מה נכון ומה לא נכון" – המצפן המוסרי שלנו, שהוא כל כך חשוב! – ועם זאת לא להפוך לשיפוטיים? אני חושב שנקודת פתיחה טובה תהיה להכיר בכך שליישב חילוקי דעות זו אכן משימה קשה מאוד, וגם לקבל את העובדה שזה ידרוש מאיתנו מאמץ אמיתי. כולנו נצטרך לפתח תחושת עצמי עמוקה ואותנטית, שאינה מרגישה מאוימת מהשונה. כולנו נצטרך ללמוד לחשוב בעצמנו, כדי שנוכל להתבונן על ההבדלים בעיניים רעננות וחסרות פניות. כולנו נצטרך להגדיל את היכולת שלנו לאהוב. וכולנו נצטרך לזכור שהרוב המכריע של ההבדלים בינינו הם מקריים לחלוטין, ושאילו היינו נולדים לנסיבות שונות, היינו חיים וחושבים אחרת לגמרי. כל אלה הם דברים שקשה להשיג, ונשאלת השאלה: מה יכול לעזור לנו לעשות את המאמץ הזה? יכולים להיות לכך שני מניעים: האחד הוא הכרח מוחלט, כיוון שהעולם שלנו הולך וקטן, ויש בו פחות מקום "לחיות ולתת לחיות". השני הוא אולי התקווה האידיאליסטית הטבועה בנפשנו, המתבטאת במילותיה של אודה לשמחה של שילר, שהונצחה בסימפוניה התשיעית של בטהובן: כוח הקסם שלַךְ מאחד מחדש / את כל מה שנפרד בגלל מנהגים / ותחת כנפייך העדינות / כל בני האדם הופכים להיות אחים. אני משוכנעת שיום אחד נבין כולנו שאנחנו חלק מאותה אנושות, ושתמיד היינו מאוחדים מעבר להבדלים הגזעיים, המיניים, התרבותיים, הדתיים, החברתיים והאחרים שלנו.

אנחנו מוצפים במידע מכל עבר, והדרך הקלה להתמודד איתו היא להסתמך על תבניות המחשבה, התפיסות והדעות המוקדמות שלנו. אבל כמו שלימד אותנו סוקרטס, הדרך לגשת אל הידע, היא בהבנה שלמעשה, אנחנו לא יודעים דבר. זו שאלה ששאל הפיזיקאי והפילוסוף אטיין קליין את תלמידיו כשהם לעגו לאנשים שחושבים שכדור הארץ שטוח. אנחנו יודעים שכדור הארץ הוא עגול, כדור כמעט מושלם, זו עובדה מדעית. וקל יותר לומר את זה מאחר שהיינו בחלל וראינו אותו. אם לא היינו רואים אותו פיזית והיינו צריכים להשתמש בדמיון, השאלה היתה אחרת.  התבוננות בעקמומיות כדור הארץ,  בשינוי צללי השמש בקווי רוחב שונים, או בתנועות הכוכבים והפלנטות לאורך עונות השנה, יכולים גם הם לתת לנו רמזים ולאפשר לנו לבנות רעיון, מודל של כוכב הלכת שלנו ושל צורתו. כדי להתחיל בתהליך זה, עלינו לשאול את עצמנו שאלות, על האמונות שלנו, התפיסות וההרגלים שלנו. הדברים שאנו עושים מבלי לחשוב עליהם, הדברים שהמוח שלנו עושה כמעט ללא מאמץ. לחשוב נגד המוח הפילוסוף גסטון בשלאר אמר שעלינו לחשוב נגד המוח שלנו, מה שנשמע מנוגד לאינטואיציה. אבל כוונתו היא שעלינו להתנגד למחשבות הראשונות שלנו, אלה שמגיעות מהר, ואפשר לומר, בלי לחשוב. כל כך הרבה דברים קורים בחברה המודרנית שלנו, וקשה לקחת את הזמן לחשוב וללמוד כל נושא. ברוב המקרים אנו מקשיבים למילים ולמחשבות של אחרים, אותם אנו מכנים מומחים. אבל לא כל המומחים שווים, וחלקם עלולים ליפול לנטייה לתת עצות ודעות בעניינים  שמחוץ לידע שלהם. כשמישהו אומר: "אני לא מומחה, אבל…", עלינו להתייחס לכל משפט שיגיע אחר כך בערבון מוגבל. המגיפה הנוכחית היא דוגמה טובה לאנשים שמקשיבים למגוון רחב מאוד של "מומחים" וש"עושים מחקר משלהם". זה מראה שמידע הוא מסובך, ושקשה להמיר אותו לידע מבלי לעשות כמה טעויות בדרך. משהו יכול לקרות כשאנחנו מגלים נושא ויש לנו אשליה שאנחנו יודעים מספיק כדי לחוות דעה נחרצת לגביו: הוא נקרא אפקט דאנינג-קרוגר, על שם שני הפסיכולוגים שגילו את התופעה. אפקט דאנינג-קרוגר מתפוגג כאשר ככל שלומדים יותר לעומק נושא מסויים, מבינים יותר ויותר, ממש כמו סוקרטס, שאנחנו לא יודעים כלום. כאן אנחנו מדברים יותר על תודעה מאשר על ידע. היכולת שלנו להיות מודעים לגבולות שלנו, לחוזקות ולחולשות שלנו היא משהו שצריך לעבוד עליו. האחריות שלנו היא להישאר ערניים להיות מודעים למה שאנחנו יודעים ולא יודעים, זו אחריות שלנו כפילוסופים. מדי פעם עלינו לשאול את עצמנו "איך אני יודע את מה שאני חושב שאני יודע?". זה יחזיק אותנו ערניים. אנחנו לא יכולים לדעת כל דבר על כל נושא, אבל אנחנו יכולים בענווה לדעת מתי אנחנו לא יודעים. החיפוש אחר הידע והיחס שלנו אליו הוא איזון מתמיד בין שכנוע, ספק ואמונה. יש לנו את הזכות לשאול כל שאלה ואת הכוח להפוך אותה למסע שלנו. ישנה שמחה אמיתית בגילוי ובחשיפת מסתרי הטבע; זה מה שמשאיר אותנו צעירים בלב.

״מוזיקה צריכה להצית באדם אש״. מאחורי מילים אלו חבוי סיפור חייו של בטהובן, אחד מגדולי המלחינים בכל הזמנים, אשר יותר מכל חי את המסר הזה במלואו. מהי אותה אש אליה מתכוון מטהובן ומהו המסר המשתקף בסיפורו? בטהובן נפטר לפני כמעט 200 שנה, ולמרות זאת הוא רלוונטי היום יותר מאי פעם. הוא הכיר בכוחה המשפיע של המוזיקה – הכוח לעצב ולחנך את האדם לאורם של הערכים האוניברסליים האנושיים. סיפור חייו, המשתקף באופן מובהק ביצירתו, נוגע במיתוס ההרואי של האדם-הגיבור, הנאבק במחסומים חיצוניים ופנימיים כדי למצוא ולממש את ייעודו בעולם. מאמר זה לא יעסוק במוזיקה שכתב אלא במסע אשר עבר, שבזכותו העניק לאנושות מתנות נפלאות כל כך. בתרבויות רבות ניתן למצוא את מיתוס הגיבור בצורות שונות. חוקר המיתוסים הנודע ג׳וזף קמפבל1, הציג מבנה סכמטי בעל שלבים עקרוניים שהגיבור עובר במסעו: היציאה – הגיבור נתון בעולמו המוכר, וגם אם נקרא לצאת להרפתקה, הוא מסרב. בשלב זה הפוטנציאל שלו עדיין רדום, והוא מונע ממניעים אנוכיים ואישיים יותר. החניכה – כאן הגיבור חוצה את הסף אל הלא נודע ופוגש באתגרים הגדולים של חייו. הוא נאלץ לרדת לשאול, למעמקים, ומתמודד עם משבר גדול, שבמהלכו הוא מגלה כוחות פנימיים. החזרה – הגיבור חוזר לעולם הרגיל לאחר שנולד מחדש, ומשתמש בכוחותיו לטובת הזולת. ילדות ונעורים – היציאה למסע לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בון שבגרמניה ב-16 בדצמבר 1770. בילדותו סבל מהזנחה ומהתעללות פיזית ונפשית. אביו נהג לכלוא אותו במרתף ולחייב אותו להתאמן בפסנתר במשך שעות רבות ללא הפסקה, מתוך תקווה שילדו הצעיר יתגלה כ"ילד פלא" כפי שהיה מוצרט. העובדה שהצליח לצאת מתקופת ילדותו ולהמשיך לאהוב מוזיקה, היא בבחינת נס. כשהיה בטהובן בן 22, הגיע לווינה והשתקע בעיר, במטרה ללמוד מטובי המוזיקאים ולממש את עצמו כפסנתרן וכמלחין. בתקופה זו של חייו המוקדמים, רוב חבריו ומכריו השתייכו ל"בונים החופשיים”. באותם ימים היה זה ארגון צעיר, והושם בו דגש על טיפוח והפצת רעיונות וערכים כמו שוויון, אחווה אוניברסלית וחופש. למרות שלא ידוע בוודאות על השתייכותו של בטהובן עצמו לארגון, ההשפעה שספג מחבריו היתה רבה, והדיה ניכרים היטב בפרק המסיים את הסימפוניה התשיעית, למילות ה"אוֹדֶה לשמחה" המפורסמת של שילר. בהשפעת הבונים החופשיים, התגבשה תפיסת עולמו המוסרית והרוחנית של בטהובן. הוא האמין בטוב הבסיסי שקיים באדם, וראה באמנות כלי חשוב ומהותי היכול לקדם את האחווה, השמחה והחופש. התבגרות – החיפוש אחר ה"אני האותנטי" בין המאה ה-18 למאה ה-19, החלה להתעורר באירופה התודעה האינדיבידואלית של האדם, אשר התבטאה ברצון להתנער מערכי השמרנות – ערכים שתייגו את האדם לפי מעמדו החברתי-כלכלי, ואשר נשלטו על ידי מוסדות הדת והמונרכיה. בטהובן עצמו היה אינדבידואליסט, שמעולם לא היה תלוי באיש ואף נחשב למוזיקאי העצמאי הראשון בהיסטוריה של המוזיקה המערבית. למרות שהיה ממעמד פשוט, הוא לא איפשר שיתייחסו אליו כאל פחות ערך. אופיו האסרטיבי גרם לבני האצולה לכבד אותו ולראות בו שווה להם. הוא סירב להיחשב כמי שבא לשעשע תמורת תשלום, אלא התעקש להביא את עצמו ואת האמנות שלו כפי שהם. למאבקו להישאר עצמאי ובלתי תלוי היה מחיר. אנקדוטה מפורסמת מספרת כיצד ביקש ממנו הנסיך ליכנובסקי – מפטרוניו הקבועים, לנגן בפני אורחים בטירתו, שהיו קצינים מצבאו של נפוליאון. בטהובן סירב כיוון שהתאכזב וחש נבגד כשנפוליאון הכריז על עצמו כקיסר (ואף קרע את שמו מעמוד השער של הסימפוניה השלישית שלו, הארואיקה – שבמקור הוקדשה לו). הנסיך התעקש ובטהובן נעל עצמו בחדר וסירב לצאת. הנסיך שבר את הדלת, ובטהובן יצא בזעם אל הקור והגשם. הוא שלח לנסיך מסר: "נסיך! מה שהינך – הינך במקרה ומתוקף זכות לידתך. מה שהנני – הנני בזכות עצמי. תמיד היו ותמיד יהיו אלפי נסיכים. אך יש רק בטהובן אחד". הנסיך לא נשאר חייב, וביטל את הקצבה השנתית הנדיבה של בטהובן, שאפשרה לו להתרכז בעיקר בהלחנה. ישנן אנקדוטות רבות כמו זו, שמראות את הטבע האימפולסיבי והגס באישיותו של בטהובן. הוא תואר לא פעם כמי שאינו שולט בכעסו ומתקשה בניהול מערכות יחסים ובתקשורת אנושית בסיסית. מאידך, בטהובן העניק לנו מתנות נפלאות של יופי שמימי, המהדהדות בנצח. כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזו? נגיע לכך בהמשך. יצירותיו הגדולות של בטהובן, המשקפות את הכפפת הרצון האישי בפני מטרה נעלה יותר – לא היו יכולות להיוולד לו היה בטהובן ממשיך לפעול מתוך מניעים אישיים. היה עליו להתעורר למשימה רחבה יותר, שדרשה ממנו להתעלות מעבר לגסות ולגעת בגבהים של נשמתו. התעלות זו מתוארת בצורות שונות בפילוסופיה הקלאסית, בתרבויות ובדתות רבות. זהו לבו של מיתוס הגיבור – התהליך האלכימי של השינוי הפנימי והמרת הלב – התעוררות לטבע נצחי ורוחני בתוכנו, אשר בהדרגה מוביל ומעצב את חיינו. טבע זה מונע מתוך נדיבות, רצון לגעת בערכים נצחיים ולבטא אותם בעולם. כך הופכת אישיותו של האדם להיות כלי, מרכבה לכוחותיו הפנימיים. אולם כדי שאדם יוכל להתאחד עם העצמי הגבוה שלו – עליו לגבש זהות אינדיבידואלית. כדי שתיוולד הכרה עצמית נדרש חיכוך, כפי שגזעי העץ מתחככים זה בזה כדי ליצור אש. הכוח הפנימי של בטהובן כמשרתם של כוחות אנושיים גדולים חייב אותו להתמודדות הגדולה מכל, ולמבחן הגורלי עבור הגיבור – ויתור על ההזדהות עם סבלו האישי. הירידה לשאול – והלידה מחדש סביב גיל 30 הגיע בטהובן למסקנה הבלתי נמנעת, ממנה ניסה להימלט ואותה ניסה לא פעם להכחיש – הוא הלך ואיבד את השמיעה שלו. היתה זו מכה קשה עבורו כמוזיקאי, שגאוותו בחוש השמיעה שלו הפכה למבוכה גדולה. אנשים חשבו אותו ליהיר ומתנשא, כאשר התעלם מהם מפאת חרשותו. הוא בודד עצמו בהדרגה מהחברה, והתכנס בכאבו ובסבלו. שמיעתו אכן הידרדרה, אך באופן איטי, וכפי שקורה לעתים קרובות החרדה מהבעיה חמורה יותר מהבעיה עצמה. כראייה, במשך יותר מעשור הוא המשיך להופיע כפסנתרן, ותקשר עם סביבתו הקרובה. בקיץ של שנת 1802 החריף והידרדר מצבו הפיזי והנפשי של בטהובן בעוצמות שלא ידע קודם ובעצת רופאיו הוא פרש למספר שבועות לכפר ההבראה הייליגנשטט בפאתי וינה. משם כתב לשני אחיו את המסמך המפורסם והמרגש ביותר בחייו – צוואת הייליגנשטט: "אתם, אשר חושבים או אומרים שאני מרושע, עקשן או מיזנתרופ, עד כמה אתם טועים לגביי. אינכם יודעים את הסיבה הנסתרת אשר גורמת לי להיראות כך בעיניכם. עוד מילדותי, ואילך, ליבי ונפשי היו מלאים בתחושה העדינה של הרצון הטוב, ונטיתי לעבר הגשמת דברים גדולים… …עוד מעט מזה והייתי מסיים את חיי – הדבר היחיד שעצר מבעדי היה האמנות שלי. שכן אכן נראה לי בלתי אפשרי לעזוב את העולם הזה לפני שסיימתי את כל היצירות שחשתי דחף להלחין. הסבלנות, עליי לבחור בה כעת כמדריכתי וזאת אכן עשיתי… אולי אשתפר, אולי לא. אני מוכן. נאלצתי להפוך לפילוסוף כבר בשנתי ה – 28.  זה לא קל, ועבור האמן זה קשה בהרבה מכל אדם אחר. אלוהים הגדול המשקיף אל תוך נשמתי הפנימית ביותר, אתה רואה לתוך לבי ואתה יודע שהוא מלא באהבה לאנושות וברצון לעשות טוב." צוואת הייליגנשטט מסמלת את התחתית אליה שקע בטהובן בדכאונו – עד כדי ששקל לשים קץ לחייו. זוהי נקודת המפנה במסע, שממנה אפשר רק לעלות… וכך אכן עשה. הוא בחר להתמסר לייעודו, על אף מצבו האישי. הוא סרב לסיים את חייו, לפני שמשימתו תושלם למרות הסבל הגדול שחווה. החרשות הביאה אותו לניתוק מהחברה, אולם בתוך הבדידות והשקט מכל קול חיצוני – נגלה אליו קולו הפנימי. משהשלים עם גורלו – המוזיקה השמיימית החלה להישמע באזניו הפנימיות יותר מאי פעם. באופן אירוני, הוא שמע כעת בבירור את מוזיקת הספֵירות וניצת בו דחף עז לגבש אותה לצלילים – בעוד שאר העולם היה חירש לה. בעשור שלאחר מכן הגיע שטף אדיר של יצירות מופת, שאין רבות כדוגמתן בתולדות המוזיקה. עד 1812 נכתבו הסימפוניות מספר 2 עד 8, הקונצ'רטי לפסנתר מס' 4 ו-5, הקונצ'רטו לכינור, האופרה "פידליו”, שלוש רביעיות המיתרים "רזומובסקי" ושפע של סונטות לפסנתר ויצירות אחרות. פינאלה בתחילת הדרך, היה על בטהובן לבנות את אישיותו האינדיבידואלית, זו שמאוחר יותר תתגבש ותזדהה עם הרוחני והנצחי. כוח הרצון, הוא שאיפשר לו לפרוץ דרך ולבסס את מעמדו כמלחין מקובל ומוערך בחברה הוינאית של תחילת המאה ה-19. ואז, בלב החשכה האפלה מכל – בשיאה של ההתמודדות הנפשית הקשה בחייו – הוא גילה את כוח האהבה. האנרגיה המחייה של האהבה נולדה כאור בוהק בלב החורף, ורוממה מעלה את המניעים הפנימיים שלו. לאחר שהשלים עם גורלו, הוא ביטא את השפע האמנותי והיצירתי שקלט מעולמות עליונים ביצירות המוזיקליות שכתב. כוח הבריאה והאהבה שהוא תיעל, דרש צורות מוזיקליות רחבות, מורכבות ועצמתיות יותר כדי לבטא את הערכים והאידאות הגדולות הללו של כוח רצון, אומץ, גבורה, אהבה, חכמה, אחווה ושמחה. כתוצאה מכך, הוא הוביל שינויים שקידמו את עולם הצורות המוזיקליות באופן חסר תקדים. זו הסיבה שבטהובן מתואר כמהפכן הן באפיו והן במוזיקה שלו. המוזיקה של בטהובן מלאה באש – מלהיטה, דרמטית, מעוררת, הרואית, בלתי מתפשרת. האש אליה מתכוון בטהובן, ניתן עתה לראות, אינה בהכרח אש הרגשות והמחשבות שלנו, אלא יותר מכל – האש הניצתת בנשמת האדם כאשר הוא נאבק למלא את ייעודו בעולם. כאשר מצא מטרה רחבה יותר, למרות כל מה שעבר בחייו הקשים, הוא התגבר על יצריו –  לטובת היצירה, ובכך הוא היה גיבור. לא מושלם ונטול פגמים, אלא מי שמצליח לכבוש את הטוב והיפה בתוכו. אולי נוכל ללמוד מכך שיעור גם על חיינו אנו – במקום לחפש להיאבק בקשיים של אישיותנו, נוכל להרים מבטנו מעלה ולפעול למען מטרה נשגבת. לכולנו הפוטנציאל להיות גיבור, בכל רגע של התעלות, של מאמץ להגשים את ייעודנו למרות טלטלות החיים. זוהי מורשתו של מלחין גדול, אמן ופילוסוף. מי יתן ונדע להקשיב למסר שלו. 1   ג׳וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, הוצאת בבל, 2013 * המאמר נכתב לכבוד חגיגות 250 שנה להולדתו של בטהובן. הוא מבוסס על רעיונות מתוך הספר: David Tame, Beethoven and the spiritual path. Theosophical Publishing House, 1994 עיצוב: שירה משולם חזקיה, ליטל כספין

מהי התנהגות אנושית? אין ספק שבכולנו טבועה היכולת לדאוג לזולת, לפעול בדאגה ובאמפתיה, לתרום מעצמנו בנדיבות ולשתף פעולה. מצד שני, במאות האחרונות הולכות ונפוצות הרבה יותר התנהגויות ודרכי חשיבה אגואיסטיות, אינטרסנטיות ואנוכיות. כדי להגדיל את השפעתו של האלטרואיזם, עלינו לטפח אותו בתוכנו ולתרגל אותו בכל תחום של חיינו בספר "אלטרואיזם: המדע והפסיכולוגיה של טוב הלב", מביא מתיו ריקרד שני ציטוטים, המבטאים את כל מה שרע בעולמנו. הראשון הוא אמירה של סטיב פורבס, איל ההון האמריקאי, בראיון ברשת פוקס בנוגע לעליית מפלס האוקיינוסים. הוא אמר: "לשנות את מה שאנחנו עושים רק כי משהו עומד לקרות בעוד מאה שנה זה, הייתי אומר, מוזר מאוד". הציטוט השני שייך לראש חברת הבשר הגדולה ביותר בארה"ב, אשר הביע את אותה גישה אגוצנטרית, ביתר פתיחות: "מה שחשוב הוא שאנחנו מוכרים את הבשר שלנו. מה שיקרה בעוד חמישים שנה זה לא ענייננו". שתי ההצהרות הללו הן דוגמאות לחשיבה הנפוצה של האדם האינדיבידואליסטי, האינטרסנטי, מה שנקרא רציונלי – ותוצאה של יותר מ-200 שנה של קידום אינדיבידואליזם כעמדה פילוסופית, מוסרית, חברתית ופוליטית. הפילוסופיה של האינדיבידואליזם גורסת שהצרכים של כל אדם חשובים יותר מהצרכים של החברה או של הקבוצה כולה. היא שואפת לחופש מכל סוג של חובות המוטלות על ידי מוסדות דתיים, חברתיים או ממשלתיים ודורשת שלפרט תהיה הזכות לקדם את האינטרסים שלו, ללא צורך להתחשב באינטרסים של החברה. מה נשאיר אחרינו לדורות הבאים? האינדיבידואליזם הולך יד ביד עם האמונה שכל המעשים, המילים והמחשבות שלנו מונעים מאנוכיות. השקפה זו הפכה לסוג של דוֹגמה, עד כדי כך שאפילו לפעולות האלטרואיסטיות ביותר מיוחסת מוטיבציה אנוכית. מדענים, פסיכולוגים ופילוסופים רבים טוענים שאין דבר כזה אלטרואיזם טהור. עם זאת, אין ספק שלרוב האנשים כן אכפת מרווחתם של הדורות הבאים ואינם רוצים להשאיר כוכב לכת מזוהם ועני למי שבא אחרינו. אין גם ספק שלאורך ההיסטוריה בני אדם הפגינו יכולת מדהימה לשיתוף פעולה, טוב לב, נדיבות, נכונות לתרום לטובת הכלל על חשבונם, אמפתיה, חמלה וחוסר אנוכיות עד כדי הקרבה עצמית מוחלטת. בניגוד למה שנראה כהסתערות בלתי פוסקת של חדשות מזעזעות שמוצגות לעתים קרובות בכותרות בתקשורת, מחקרים רבים מראים שכאשר מתרחשת אסון טבע או טרגדיה אחרת, עזרה הדדית מתבטאת יותר מאשר "כל אדם לעצמו", שיתוף מתבטא יותר מאשר בזיזה, רוגע יותר מבהלה, אכפתיות יותר מאדישות, אומץ יותר מפחדנות. טוב לב הוא פוטנציאל טבעי אפילו לפני 1.8 מיליון שנה הדגמנו את היכולת לטפל זה בזה, כפי שמוכיחה גולגולת קדומה שהתגלתה באתר דמניסי בגאורגיה: לגולגולת הייתה רק שן ניבית אחת, לאחר שאיבדה את השיניים האחרות מוקדם מאוד. עם זאת, האיש הצליח לחיות עד גיל 45 וברור שכדי לשרוד כל כך הרבה זמן, הקבוצה היתה חייבת לטפל בו ואחרים לעסו את האוכל עבורו. אין באמת ספק שיש לנו פוטנציאל טבעי ומולד לטוב לב. יש גם אינספור דוגמאות לאמפתיה, שיתוף פעולה והקרבה עצמית בין בעלי חיים: צב שמחזיר צבים אחרים לעמוד על רגליהם, קוף שמציל את חברו המחושמל, דולפינים שמגנים על בני אדם מכרישים, בבונים שמצילים אנטילופה מנמר, דרור שמחייה דרור נוסף המחוסר הכרה – פשוט היכנסו לאינטרנט ותראו בעצמכם את עשרות הדוגמאות. לכולנו יש בחירה הנקודה היא לא האם ניתן להוכיח את קיומו של אלטרואיזם מעל לכל ספק או לא. כוונה מטבעה היא בלתי אפשרית להוכחה – איך אפשר "להוכיח" שמישהו פעל ללא כוונות אנוכיות? הנקודה האמיתית היא שאנחנו, בני האדם, יכולים לבחור אם אנחנו רוצים לפעול בצורה אנוכית או לא אנוכית. לכולנו יש את הבחירה לחשוב רק על עצמנו או גם על אחרים. כפי שניסח זאת מרטין לותר קינג: "כל אדם צריך להחליט אם הוא ילך באור של האלטרואיזם היוצר או בחושך של האנוכיות ההורסת". אנוכיות נמצאת בלבן של רוב הבעיות שאנו מתמודדים איתן כיום. רק הנכונות שלנו לפעול מתוך אחריות והתחשבות באינטרסים של "האחר" או "הכלל" תאפשר לנו לפתור את הבעיות הללו. טיפח הפוטנציאל המולד שלנו לאלטרואיזם הפך להכרח.

האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? לאורך עשרות, מאות ואלפי השנים האחרונות היו לאהבה "כ­והנים” רבים – מרטין לותר קינג, אמא תרזה, ג'לאל א–דין רומי, בודהה, ועוד רבים מספור, מוכרים יותר ופחות – כולם אמרו אהבה, לימדו אהבה, כתבו, שרו, התפללו ועמלו כדי להעיר בבני זמנם את האהבה. אלפי שנים חלפו, אך נראה שאהבה עדיין חסרה בעולם. האם אהבה היא רגש? כימיקלים במוח שלנו? האם לא מאוחר מדי לשנות את העולם? במסורות עתיקות מכל העולם, האהבה הייתה תמיד כוח הקיים ללא קשר לאדם או לרגשותיו. לפי המסורות האלה, האהבה היא אחד מחוקי הטבע הבסיסיים המניעים את העולם – ויותר משהאהבה מתקיימת בתוך האדם, האדם מתקיים בתוך האהבה. אחד מכוהני האהבה של כל הזמנים אמר פעם: "כאשר אני מדבר על אהבה, אינני מדבר על איזו תגובה רפה ורגשנית. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את העיקרון המאחד העילאי של החיים. בדרך כלשהי, אהבה היא המפתח הפותח את הדלת המובילה למציאות המוחלטת" (מרטין לותר קינג). מאות שנים לפני כן, כתב דאנטה ב"קומדיה האלוהית": "אהבה היא הכוח המניע את השמש והכוכבים". אני חושב שזו לא מטאפורה. אם נביט על האהבה כעיקרון של הטבע, נבין שאהבה היא כוח המושך דברים נפרדים להתאחד. עבורנו, בני האדם, אהבה היא חוויה של משיכה פיזית או רגשית, אבל כמו כוח המשיכה הפועל גם על האדם וגם על כל היקום, אולי גם חוויית המשיכה האנושית פועלת על כל חלקיק בקוסמוס? האם ייתכן שכוח המשיכה שאנו מכירים כחוק בסיסי של פיזיקה הוא למעשה הביטוי של כוח האהבה בתוך החומר? השקפה כזו עשויה לעזור לנו להבין את דברי החכמים העתיקים שלימדו שכל היקום מלא באהבה. אז מדוע היא כה חסרה? לפי תפיסה זו, שהיא עתיקה אבל אוניברסלית, כל שעלינו לעשות כדי לחזק את האהבה בעולם הוא ללמוד כיצד לתת לה ביטוי. האהבה איננה זו שחסרה, אלו אנחנו שחסרים אותה, כאשר איננו נותנים ביטוי לאהבה. אולי לא לשווא כותב לנו אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" כי עלינו ללמוד כיצד לאהוב. למרות כל החכמה שלנו ועל אף כל היכולות המרשימות שלנו, נותרנו בני אדם לא מושלמים, ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. כולנו מכירים את העיקרון הבסיסי האומר שאם רצונך להיות אהוב, עליך ראשית כל להיות אוהב, להעניק אהבה. הסופר לב טולסטוי משתף אותנו בתובנותיו וכותב: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם". זוהי תפיסה מהפכנית ונראה לי שדי בהבנה עמוקה שלה כדי לפתור מחצית מבעיות העולם. רוצים עוד אהבה בחיים? עשו טוב לאחרים. ככל שאנו משקיעים ומעניקים יותר לאנשים (ולבעלי–החיים, לצמחים ולדוממים) שסביבנו, גדלה היכולת שלנו לחוש אהבה. אנו גדלים ככלי קיבול לאהבה הקיימת מסביב, וכך מכילים בתוכנו יותר אהבה. האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? האם זו הסיבה שאנו מחפשים תדיר להיות צודקים יותר מן האחרים? האם הביקורת המופנית היום כלפי כל האנשים הסובבים אותנו היא רק קיר שמגן עלינו, אבל בו–בזמן מהווה גם מחסום לאהבה? מצד אחד אנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ובו–בזמן אנו שולחים החוצה קוצים כדי להרחיק את כל מי שעמו עלינו לפתח קשרי אהבה. כתשובה שמעבר לזמן עונה לנו רומי: "אהבה היא הדת שלי. כל לב עבורי הוא מקדש". האם יש תקווה לאנושות שלנו ללא אהבה? האם זה באמת משנה אם נגיע לכוכבים אחרים? אם יהיו לנו מחשבים מהירים יותר? אם נחיה חיי נצח? כל עוד ההתפתחות הטכנולוגית שלנו תעלה על ההתפתחות האנושית שלנו, הטכנולוגיה שלנו תאיים להרוס אותנו. הטכנולוגיה יכולה רק להעצים את מי שאנחנו – היא כלי בידינו. שאלת עתידנו נשארה כשהייתה – לא מה הם האמצעים העומדים לרשותנו, אלא מי אנחנו? "יום אחד, אחרי שנדע לשלוט ברוח, בגלים, בגאות ובשפל ובכוח הכבידה, נרתום את האנרגיה של האהבה לצרכינו. ואז, בפעם השנייה בתולדות העולם, האדם יגלה את האש" (פייר טיילר דה שרדן, האבולוציה של הצניעות). כולנו רוצים לאהוב יותר, אבל כשזה מגיע למפגש היומיומי האמיתי שלנו עם אנשים, זה לא תמיד עובד. אילו רק האנשים סביבנו היו "קשובים יותר", "יעילים יותר", "אחראיים יותר", היה זה פשוט יותר לאהוב אותם. אך זו לא הדרך. חישבו כמה ריבים ומלחמות החלו במטרה לשנות את האדם האחר באופן שנראה לנו. האם אפשר בכלל לשנות אנשים אחרים? בוודאי שנוכל להשפיע על אחרים על–ידי דוגמה אישית, על כן דרך האהבה מציעה לנו להתחיל בשינוי של עצמנו. העולם מלא באהבה ועדיין היא חסרה. מה היה קורה אם כולם היו מפסיקים לנסות לקבל אהבה והיו מתחילים לתת אהבה? האם אז הייתה חסרה אהבה למישהו בעולם?

נדמה שהפחד הקמאי ביותר של האדם הוא הפחד מהמוות. ועם זאת, אין עוררין על כך שכולנו נמות, ביום מן הימים. סיפורה של הרופאה שחוללה מהפכה ביחסו של העולם המערבי לגוססים, לחולים ולבני משפחותיהם, ושינתה את הדרך בה אנו מתייחסים אל המוות "אין מקריות בחיים, אפילו לא נסיבות הלידה שלנו, והדברים שאנחנו תופסים כטרגדיות למעשה אינם טרגדיות כלל, כי אנחנו יכולים לבחור להתייחס אליהם כאל הזדמנויות לגדול, ואז ניווכח לדעת שהם בעצם אתגרים שאנו עשויים להזדקק להם כדי לשנות את חיינו". ("המוות חשוב לחיים", אליזבט קובלר-רוס). ד"ר אליזבת קובלר-רוס (2004-1926) היתה פסיכיאטרית שווייצרית-אמריקאית מהפכנית בתחומה. היא פעלה בתקופה מטריאליסטית, שבה שלטו שיטות הרפואה האקדמיות, ועם זאת העזה לפתח תפיסה רוחנית, הומנית והוליסטית לגבי הטיפול באדם החולה. במוסדות הרפואה זו היתה מהפיכה. פרפרי הנשמה קובלר-רוס נחשפה למוות לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, עת עבדה במחנה פליטים ליד ציריך. עם תום המלחמה, ב-1945, ביקרה במחנה ההשמדה מיידנק, כשהיא בת 19 בלבד.  היתה זו חוויה מכוננת עבורה, שגרמה לה זעזוע עמוק. במהלך הסיור שערכה במחנה הבחינה בציורי פרפרים שציירו ילדים על קירות הצריפים בהם הוחזקו בלילה האחרון לחייהם. היא תהתה מה פירוש הסמל הזה ולמה בחרו הילדים לצייר דווקא אותו. שנים לאחר מכן, בעקבות חוויות מיסטיות שחוותה, דיברה קובלר-רוס על סמליות הפרפר: "לזכרם של הילדים באושוויץ ובמיידנק אנחנו משתמשים במודל של הגולם והפרפר. אתם כמו פקעת הגולם של הפרפר. פקעת הגולם היא מה שאנחנו רואים בראי – רק משכן זמני של האני האמיתי שלכם. כשפקעת הגולם ניזוקה ללא תקנה, אתם מתים ופקעת הגולם, שנוצרה מאנרגיה פיזית, תשחרר – באופן סמלי – את הפרפר… החלק הנצחי שבכם ישוחרר מהקונכייה הפיזית שלכם. מה שאתם קוברים או שורפים הוא לא אתם, זו רק פקעת הגולם". קובלר-רוס ידעה שתהליך המוות כרוך בסבל עבור החולה ובני משפחתו, ולכן לימדה שהסבל הזה מהווה גם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות אישית ורוחנית: "כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או כקללה, אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים". לדעת למות, לדעת לחיות כשסיימה קובלר-רוס את לימודי הרפואה, נסעה לניו-יורק בעקבות עבודתו של בעלה. היא התמסרה לעבודתה בבית החולים ושם נחשפה לטיפול הניתן בבית החולים למאושפזים הגוססים, וליחס למשפחותיהם. הם היו "מוקצים", איש כמעט לא שוחח איתם או נגע בהם, ובוודאי לא הייתה הכרה בצרכים הרגשיים שלהם ושל משפחותיהם, או הכנתם לקראת המוות. הטיפול היה פיזי-תרופתי בלבד, והתבסס על מחקרים רפואיים. היא כתבה: "הידע עוזר, אבל ידע לבדו לא יכול לעזור לאף אחד. אם לא תשתמשו בלב שלכם ובראש שלכם ובנשמה שלכם, לא תוכלו לעזור לאף אחד. בכל שנות העבודה שלי עם חולים למדתי, שגם אם הם סכיזופרניים כרוניים, ילדים הסובלים מפיגור קשה או חולים גוססים, לכל אחד יש מטרה. כל אחד יכול ללמוד מכם או להיעזר בכם, אך גם להפוך למורה שלכם". כך החלה קובלר-רוס לעבוד עם חולים סופניים, מבוגרים וילדים כאחד. לדבריה, חולים סופניים מלמדים אותנו לא רק על תהליך המוות, אלא גם איך לחיות כך שלא יוותרו דברים לא פתורים עבורנו. בעקבות עבודתה הממושכת עם ילדים ומבוגרים, היא זיהתה חמישה שלבים שחווה אדם חולה, או אדם הקרוב למוות שלו עצמו, או של היקר לו. השלבים אותם היטיבה לתאר הינם: הכחשה, כעס, התמקחות, דכאון וקבלה. קובלר-רוס הצביעה על כך שהיחס של החברה המערבית למוות הינו יחס של הכחשה, התעלמות, חוסר קבלה ובהלה. לדבריה אנשים נמנעים לדבר על המוות, מתוך הנחה ילדותית ש"אם לא מדברים על זה – זה לא קיים". כרופאה וכאדם, יחס זה היה בלתי נתפס עבור קובלר-רוס, והיא החלה להנהיג נורמות חדשות לפיהן ניתנה אפשרות לחולה הסופני להיות מטופל גם בביתו, להיות שותף להחלטות אודות טיפולים, מינון התרופות, משככי הכאבים שהוא מקבל, תוך מתן ליווי רגשי לו ולבני משפחתו. את מודל הטיפול הזה, המהפכני לזמנו, היא החלה להפיץ בבתי חולים, בתי אבות, הוספיסים, ובקרב מוסדות רווחה לקשישים. "אני חושבת שהמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהחולים הייתה ההבנה שיש משהו מעבר לתרופות, מעבר לטיפולים חשמליים ומעבר למדע הרפואה. שבעזרת אהבה ואכפתיות אמיתיים אפשר לעזור לאנשים רבים מאד להחלים". מסע הפרידה מן החיים קובלר-רוס ראתה במוות חלק מן החיים, חלק ממסע עצום ואינסופי של האדם, וחינכה דורות של מטפלים ומטופלים לראות בו מלווה קבוע, המעורר בנו דווקא את הצורך למצוא משמעות, להחליט על סדרי העדיפויות, לא לבזבז זמן, ולנהוג באנושיות גם כשהזמנים קשים ומאיימים. לדבריה, תהליך ההיפרדות מהחיים מעניק הזדמנות לחולה ולבני משפחתו להעלות את "העניינים הלא פתורים" ביניהם, ולאפשר למת להמשיך את דרכו הלאה בשלווה ובשלמות. על-מנת שיתאפשר תהליך אמיץ שכזה, נדרשים החולה ובני משפחתו להעז "להסתכל למוות בעיניים", לקבל את דרכו של האדם בעולם, את בחירותיו, ולעזור לו ולהם להשלים עם מה שהיה ועם מה שלא היה. "אם אתם חיים נכון, אתם אף פעם לא מפחדים למות. למות זו ההנאה הגדולה ביותר שמחכה לכם. אתם בכלל לא צריכים לדאוג או להיות עסוקים בזה, אלא במה שאתם עושים היום. אם תבחרו היום את הבחירה הגבוהה ביותר בכל דבר, לא רק במעשים, אלא גם במילים ובמחשבות, רגע המוות יהיה לכם רגע מבורך בצורה שלא תיאמן". בחירה גבוהה פירושה לפעול בצורה אתית, מתוך המקום הטהור ביותר בליבנו. למצוא משמעות בכל מעשה, להיות הכי טובים שאנו יכולים להיות – שהרי בסוף יום כזה, אנו הולכים לישון מתוך סיפוק ושלמות. בסוף חיים כאלה, נוכל למות בשקט, עם סיפוק, ופחות חרטות. ואולם עבודתה של קובלר-רוס לא תמיד התקבלה בברכה על ידי הסביבה. יוזמתה להקמת הוספיס לתינוקות וילדים הנגועים באיידס, נבלמה ב-1985 על ידי תושבי האזור שחששו לגור בסמיכות לנשאים של המחלה. ב-1994 הוצת מרכז טיפולי שהקימה, ככל הנראה על ידי מתנגדים לעבודתה עם חולי איידס. מסר של חמלה ושל אומץ ב-1995 סבלה קובלר-רוס מסדרת אירועים מוחיים, שהותירה אותה בשיתוק חלקי וגרמה לסגירת  מרכז הריפוי אותו ניהלה. בראיון שהעניקה בשנת 2002 הצהירה קובלר-רוס כי היא מוכנה למוות ואינה חוששת מפניו. בשנת 2004 הלכה קובלר-רוס לעולמה. מאז החלה את פועלה לימדה אודות הגישה הטיפולית והאנושית לנוטים למות ולקרוביהם במכללות, סמינרים, בתי ספר לרפואה, בתי חולים ומוסדות לעבודה סוציאלית. במהלך חייה קיבלה 20 אותות הוקרה, וב-2007, שלוש שנים לאחר פטירתה, נכנסה להיכל התהילה הלאומי של הנשים האמריקאיות. מעורר השראה לראות כיצד פועלה של אישה אחת השפיע ושינה מציאות של אנשים רבים כל כך. קובלר-רוס גרמה לשינוי חברתי מהותי ביחס למוות. היא נטעה בקרב בני אדם, רופאים, מטפלים, חולים, ילדים ומשפחות, רוח של חמלה, אהבה, קירבה ופתיחות אמיצה. המסר שלה היה מאוד ברור: "חברתנו תתקדם רק אם נפסיק לרטון על מגרעותיה ונאזור אומץ לעשות משהו בנידון. קשה ומכאיב להודות בפחדינו… רק האמיצים שבינינו מסוגלים להודות בכך. אלה שמסוגלים להיאבק בקושי, בעלי התקווה הרואים אור בקצה המנהרה, הם אנשים העשויים ללא חת, שהיה להם האומץ להיאבק בקשיים שבנפשם פנימה – וכך גם בחברה בכללותה".

"כל המשוררים הטובים מחברים את כל שיריהם היפים לא מכוחה של מומחיות, אלא מהשראה אלוהית. כשם שהמתהוללים לא מרקדים כשהם שפויים בדעתם, כך הפייטנים הליריים לא מפייטים זמירות יפות כשהן שפויים בדעתם אלא שעה שייכנסו לתוך ההרמוניה והקצב… הלא חפץ עדין הוא המשורר, מוכנף וקדוש ואין בכוחו לומר דברי שירה עד שתבוא עליו השראה אלוהית ועד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו" (סוקרטס ואיאון, כתבי אפלטון כרך 1 עמ' 78) ההשראה כפי שמכנים אותה ביוון העתיקה היא המוזה. רוב האנשים אומרים 'יש לי מוזה' או 'אני מלא השראה' למרות שהם לא ממש יודעים איך היא נוחתת עליהם ומתי זה יקרה שוב, כי המוזה היא לא "דבר", היא ישות, היא אנרגיה, היא רוח – לא משנה איך נקרא לזה, זהו עניין מופשט, מעבר למילים, מעבר להסברים. כותבים בעזרת המוזה שירים, רוקדים בעזרתה ואותה, מנגנים ומפסלים, חווים אותה ומעבירים אותה רק בעזרת חוויה. זהו זרם שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. זו לא רק תחושה של הנאה, אושר, אהבה או שקט, זה רגע של מלאות, בהירות, התעלות, קליטה, אבל גם של ביטוי, של עשיה, של נתינה- זאת אומרת של זרימה דו כיוונית, פנימה והחוצה. למה קשה להסביר את זה במילים? מה זה שמעבר למילה? מה זה החלק המופשט? הנסתר, שאי אפשר לגעת בו, לראות, לשמוע או להריח? לרוב קשה לזמן את המוזה, אבל היא נוחתת, כאילו היא בוחרת בנו ומציפה אותנו, ומוציאה מאיתנו משהו מיוחד. ומה היא מוציאה מאיתנו? עוד דברים לא מוחשיים שקשה להגדיר – כמו אהבה, חמלה, יופי ובהירות. ההשראה היא כמו קסם, מטה קסמים שנוגע בנו, זרם של מים שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. כולנו מכירים את הרגעים הללו – זה כמו לכתוב שיר, לקרוא אותו הרבה זמן אחר כך, ולשאול את עצמנו "אני כתבתי את זה?”. זה כמו לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. כמו לומר משהו ולא לדעת מאיפה זה יצא. זה כמו אסימון שנופל, תובנה, שמובילה אותי לעשות עוד צעד בדרך, ונותנת לי כח לפעול. כמו לראות סרט טוב או לקרוא ספר שממלאים אותנו בכח לעשות, לשנות או להשתנות. מקור המילה מוזה הינו מהאלה מנמוזין, בתם של אורנוס וגאיה, השמיים והארץ, ופרוש המילה הוא זיכרון. מנמוזין מסמלת את האנרגיה של ההשראה על ידי הזכרון והחיבור בין  אורנוס אל השמיים וגאיה אלת האדמה, זאת אומרת, החיבור בין השמיים לארץ, בין הבלתי ניתן לתפיסה לבין העולם המוחשי הקונקרטי. מאוחר יותר במיתולגיה היוונית, מנמוזין המוזה האחת התפתחה לשלוש מוזות, מנמה, מלטה ואאודה, שהיו שלושה ביטויים של המוזה האחת, ואז הזיכרון סומל על ידי המוזה ‘מנמה’. ‘מלטה’ סימלה את התרגול ו’אאודה’ סימלה את ההשבה , ההקרנה והנתינה כדי להחזיר לעולם מהטוב שניתן לנו. לאחר מכן התפתחו תשע המוזות: קליאו – מוזת ההיסטוריה השולטת באירועים המהותיים באמצעות הצורך, החוק והפעולה. מלפומנה – מוזת הטרגדיה, הגורמת להתעוררות על ידי הכאב, מקלפת את הקליפות וחושפת את יופי הנשמה. טרפסיכורי – המוזה של הריקוד והתנועה הפיזיים והמטאפיזיים, כי כאשר הנשמה רטטה, היוונים קראו לנשמה טרפסיכורי. טאליה – מוזת הקומדיה המעוררת את ההבנה על המציאות ועל עצמנו. אאוטרפה – מוזת המוזיקה של הצליל והשקט שבין הצלילים, היא זו שגורמת לשמחה. אראטו – מוזת שירי האהבה והשירה הפואטית, זו שמעוררת את התשוקה והאהבה. פוליהימניה – מוזת המוזיקה הקדושה והריקוד הטקסי, היא הזמרת הגדולה. קאליופה – מוזת השירה האפית והקול היפה. אוראניה – מוזת האסטרונומיה המגשימה הרמוניה ויופי באמצעות הקוסמוס. לאיזה מוזה התחברתם? למנמוזין? לאאודה? לקאליופה? למוזה האחת או לאחת המוזות מתוך התשע? איזו אנרגיה הייתם רוצים לקבל? ברור שלכל מוזה יש אנרגיה שונה והיא ״מחבבת״ מזון אחר אך דליה שטיינברג גוזמן ממליצה לנו לתפוס את המוזות ״כיחידה הרמונית אחת יותר מאשר כיחידות נפרדות". ובאמת לכל המוזות מכנה אחד משותף, ערך אליו הן נמשכות והוא הרמוניה , כמו שמצוטט מכתבי אפלטון – בזמן שהאדם או האמן נכנס לתוך ההרמוניה והקצב יש סיכוי שתבוא עליו השראה! ולשם כך הוא צריך להשתחרר מהדאגות, לעזוב את תעסוקות היומיום, להשתיק את המחשבות, לשנות את המצב המנטלי המוכר , ״עד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו״. זה אולי נשמע מסובך אבל זה לא בלתי אפשר, כי זה אומר לחפש בתוכנו ולא מחוצה לנו, כלומר, זה תלוי בנו. לצאת לטבע, לדמיין, להקשיב למוזיקה – אלו הן תזכורת להרמוניה ולהשראה, אבל המפתח להשראה האמיתית נמצא בתוכנו, כלומר זה להתקרב לעצמיות הפנימית שלנו ולאמת שלנו, ולתת לכוח של הנשמה לצוף.

כשאנשים מנסים לתאר מדוע הם אוהבים מוזיקה, הם נוטים לפרט מה היא גורמת להם לחוש ואכן, למוזיקה יש שלל השפעות על תפקודי הגוף. מאמר זה הוא הצצה אל ההשפעות הפיזיולוגיות והנוירולוגיות המיטיבות שיש למוזיקה. * בתור מוזיקאי וחוקר נלהב של כוחה של המוזיקה, אני נוטה לגלות שיש בתוכי דעות רבות ומורכבות על הנושא. מצד אחד אני באמת מאמין שלמוזיקה יש כוח לגשר על כל הפערים, לאחד בין כולנו ובתוכנו בינינו לבין עצמנו ובנוסף גם כוח לרפא את הרוח, הגוף והנפש. אכנה את הצד הזה שבי "הרומנטי", זה שמאמין שהמוזיקה הינה כלי מאגי, קסום, שאי אפשר למדוד אמפירית אבל השפעתו גדולה לאין שיעור. מאידך, יש את החלק האנליטי שבי שמנסה לנתח את המציאות דרך הפריזמה המדעית, זאת שמדברת בעובדות ובסטטיסטיקה, בנתונים חד משמעיים, המאפשרים לאבחן בעיה, ובעזרת תהליך מדעי של ניסוי וטעייה לגלות את הדרך הנכונה והמדוייקת המובילה לפתרון יעיל ובדוק.  אותו מידע חסר הביסוס, המכיל בתוכו אי-דיוקים כה רבים, מצליח לעיתים לעורר גם את החלק ה"רומנטי" שבי – זה שמאמין שכל הסגולות שמייחסים לכוחה של המוזיקה נכונות . רק שנדמה שאופן ההתנסחות הנהוג בקהילה המדעית אל מול האופן שבו מתנסחים בקרב זרמים "ניו-אייג'יים" מדברים בשפות הפוכות. אולי אפשרי לאחד את ה"מאמין" ואת ה"מחושב"? אולי אפשרי להיות מדען-מאמין החוקר אמפירית את מה שניתן למדוד, אך זוכר בצניעות את העובדה שההיכרות שלנו עם היקום על מורכבותו ובפרט עם המוח והשפעות התדרים על הגוף הינה מוגבלת ומצומצמת ביותר ושאנו רחוקים מלפענח מדוע וכיצד מוזיקה משפיעה עלינו באופן רחב כל כך ואפילו על חיות וצמחים? את המאמר הזה אני כותב מטעם מכון "טריסטן" החוקר את הקשר בין הרוח, הפילוסופיה והאומנויות המוזאיות – ודווקא תחת המעטה הזה אני חש שליחות להביא קצת מתוך התגליות המדעיות מהתקופה האחרונה החושפות נדבך קטן מתוך ההשפעה המיסתורית והרחבה של המוזיקה על הגוף.  המוזיקה היא מתנתו של אפולו (לפי המיתולוגיה היוונית, אפולו אחד מ-12 האלים של האולימפוס, הוא אל השמש, האור, הרפואה, המוזיקה והשירה) והיא לא רק מנעימה את זמננו אלא גם מיטיבה עם פעילות מוחית.  המוזיקה נחקרת עוד מראשית התהוותה התרבותית של האנושות. אפלטון אמר שמוזיקה ״פורטת על החושים ודרכם, היא חודרת אל הנשמה״. אפלטון הוסיף, שחינוך מוזיקלי תורם הרבה יותר מאשר פיתוח זריזות אצבעות, קואורדינציה או חיזוק הקול. חינוך מוזיקלי בגיל צעיר עוזר "לכייל" את הנפש ולעזור לה לחוות עונג וכאב באופן נכון¹. מוזיקה נחשבת לאחת הפעילויות המשלבות בתוכן את המגוון הרחב ביותר של גירויים, החל מלעורר קשת רחבה של רגשות, יכולות מוטוריות ויכולות קוגניטיביות. היא מערבת את כל החושים, מאפשרת לנו  להקשיב, להתבונן, לגעת, להרגיש, לנוע. חוויה מוזיקלית מעוררת רגשות חזקים כגון שמחה, אושר ועצבות מטהרת ולפעמים מסוגלת לעורר תגובות גופניות כגון דמעות או צמרמורות בכל הגוף.  מחקרים אחרונים, המתבססים על הטכנולוגיה העכשווית ביותר למדידת פעילות ביו-אקטיבית מראים באופן ברור שמוזיקה מסוגלת להשפיע באופן משמעותי על המוח, להשפיע על צורתו, פעילותו העצבית ומסוגלת "לחווט" מחדש את האונות על מנת להתגבר על פציעות וטראומות מוחיות². המוח הינו איבר דינמי מאוד המשתנה ומתאים את עצמו נוכח הפעילויות השונות והדרישות המגיעות מהגירויים הסביבתיים. פעילות מוזיקלית ידועה בתור כלי יעיל המסוגל לעורר את המוח להתאים את עצמו או אפילו לשנות את צורתו³ (Brain Plasticity). היכולת להתאים את המוח אינה שמורה רק למוזיקאים מחוננים, אלא גם מתרחשת בקרב ילדים הלומדים לנגן4 וגם אצל מבוגרים שזה עתה התחילו, אולם ביעילות נמוכה יותר5.  לכן, היעזרות בטיפולים המשלבים מוזיקה על מנת לשקם ולהתאים את הפעילות המוחית נושאת בחובה שפע של יתרונות. היתרונות לא רק מתבטאים בשיקום/שיפור יכולות מוטוריות ובעיות נוירולוגיות, אלא גם בשיפור המאזן ההורמונאלי של הגוף ושיקום תהליכים רגשיים קוגניטיביים באלו הסובלים ממחלות/בעיות תפקוד נוירולוגיות.   מה הופך מוזיקה לכל כך יעילה בתפקודי המוח?   במשך העשור האחרון, כלי ההדמייה המוחית השתפרו ואפשרו לנו להעמיק את ההבנה שלנו עד כמה רחבה ויעילה יכולתו של המוח להתאים עצמו לצרכים מורכבים ומשתנים. אותן התאמות שאנו מייחסים להן את "שינוי הצורה" של המוח , אינן מסתכמות בשינוי צורני בלבד, אלא כוללות שיפור באיכות והיקף התפקודים העצביים של המוח, החל מהרקמות העדינות ביותר של רשתות עצבים עד למבנה האנטומי הכולל של המוח. מאידך, ההבנה שלנו את המנגנונים המושפעים משינויי צורה אלה מוגבלת מאוד ורחוקה מלהיות שלמה. ישנם שינויי צורה המתרחשים על פני חלונות זמן משתנים. למשל, ישנם שינויים שעלולים להתרחש בתוך שניות עד דקות, היווצרותן של סינפסות חדשות ודנדריטים (מבנים מסועפים המחברים בין תאי עצב) עשויות להתרחש בתוך שעות או ימים. שינויים אחרים עשויים לקחת מספר שבועות. אימון ארוך-טווח על משימות ספציפיות עשוי אף להתבטא ביצירת כלי דם חדשים הנחוצים לשנע את החמצן והגלוקוז הדרוש לפעילות העצבית החדשה.  בזמן לימוד מוזיקה, כלי נגינה או שירה, מופרשים במוח חומרים כגון דופמין וסרוטונין, אשר משפיעים על המאזן הרגשי של הגוף והמסוגלים לייצר תחושת תגמול ועידוד למידה. הוכח כי מוחם של נבדקים ייצר הכי הרבה דופמין וסרוטונין בזמן תגובות רגשיות למוזיקה מכל שאר הפעילויות. סוג כזה של פעילויות מגביר את פעילות הזיכרון ומשפר את יכולת הגוף לזכור גירויים שמיעתיים המעוררים תגובות רגשיות עוצמתיות.  מעבר להשפעה המיטיבה על תפקוד המוח, המוזיקה מאפשרת ריפוי של פגיעה במוח, כמו למשל בשבץ מוחי.   אפאזיה, הינה תופעה שכיחה והרסנית הנגרמת משבץ מוחי או פציעה מוחית אחרת המבטאת באובדן כושר הדיבור והיכולת להבין שפה.  ההערכה הינה שבין 24%-52% מנפגעי שבץ חמור סובלים ממידה כלשהי של אפאזיה בתוך השבוע הראשון ממועד השבץ.  קיימים מקרים בני מעל מאה שנים בספרות הרפואית של נפגעי שבץ שהצליחו להשיב יכולות דיבור מסוימות באמצעות טיפול באינטונציה מלודית – טיפול המלמד את החולה ללמוד מחדש לדבר על ידי שירה. בעזרת המחקרים האחרונים ובאמצעות טכנולוגיות חדישות של דימות-המוח החדישים אנו לומדים שאפלטון צדק – חינוך למוזיקה בהחלט מעצב את היכולות שלנו לחוות את החיים ולכוונן את הרגשות שלנו.  לימוד מוזיקה והאזנה לה לטווח ארוך יכולה לווסת את מאזן החומרים והפעילות העצבית במוח. היוונים הקדומים ידעו בהחלט מדוע הם מיקמו את המוזיקה והרפואה תחת אל אחד, האל אפולו.   Plato, Laws, II, 673a; 654b; VII, 812d 2. Apollo’s gift: new aspects of neurologic music therapy.” Article by Eckart Altenmu ̈ ller, Gottfried Schlaug , 2015  3.  Wan, C.Y., Schlaug, G., 2010. Music making as a tool for promoting brain plasticity across the life-span. Neuroscientist 16, 566–577. 4. Hyde, K.L., Lerch, J., Norton, A., Forgeard, M., Winner, E., Evans, A.C., Schlaug, G., 2009. 5. Bangert, M., Altenmüller, E., 2003. Mapping perception to action in piano practice: a longitudinal DC- EEG-study. BMC Neurosci. 4, 26–36. * מאמר זה נכתב בהשראת המאמר: מתנתו של אפולו: היבטים חדשים של תרפיה נאורולוגית במוזיקה, מאת אקארט אלטנמולר וגוטפריד שלאוג  ** הכותב הינו חבר במכון טריסטן לקידום האמנויות המוזאיות.