יום ההתנדבות הבינלאומי מצוין ב-5 בדצמבר, ונועד להכיר ולהוקיר את תרומתם של מיליוני מתנדבים ברחבי העולם. זהו יום להבעת תודה לפעילים ולהתנדבות משמעותית במגוון תחומים. התנדבות היא כלי ראשון במעלה כדי לבטא את רוח הנדיבות, לפתח את כוח הרצון, חמלה, אהבה ומגוון ערכים נוספים שקיימים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. באקרופוליס החדשה, מציינים את יום ההתנדבות עם ארבע אירועים שיחולו במהלך דצמבר 2025 ויתקיימו בת"א, חיפה, רשל"צ ובמושבה מנחמיה.

לאחרונה קיימנו משחקים אולימפיים באקרופוליס החדשה בישראל. אלו היו יומיים של טקס מתמשך, תחרויות ספורט במגוון רחב של ענפים ובהשתתפות עשרות ספורטאים - בשאיפה להתקרב יחד אל עבר ערכים של אחדות והרמוניה. המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה לא היו רק משהו פיזי, אלא הזדמנות לספורטאים להתחבר לחלק הגבוה ביותר שבתוכם. ומשם אנחנו שואבים את ההשראה שלנו. תחרות במובן העתיק שלה מורכבת משתי מילים ביוונית ״com petiere״. משמעות החיבור בין המילים היא ״להלחם עבור מטרה משותפת ביחד״. הניצחון האמיתי הוא לא לנצח את היריבים שלי, אלא ניצחון הרוח על החומר. כך המטרה של כולם היא משותפת - להתגבר על המכשולים הפנימיים שלנו - ״אני לא מספיק טוב״, ״אין לי כח״, ״מביך אותי להתמודד מול הקהל״ , ״חם/קר לי״ וכו׳. הדבר היפה הוא כשעושים את זה ביחד זה מקבל עוצמות חדשות. טקס פתיחה של המשחקים האולימפיים קשה לתפוס את זה בימינו, אבל ביוון העתיקה היה מנהג של "הפסקת אש אולימפית" מסורתית, במסגרתה הוכרזה הפסקת אש זמנית בין ערי המדינה היווניות, כדי לאפשר לספורטאים ולצופים להגיע בבטחה להשתתף במשחקים באולימפיה. המנהג הזה מעיד על החשיבות של המשחקים ועל הכוח של הספורט לחבר בין אנשים מעבר לסכסוכים כאלה ואחרים. אבל אולימפיה היא לא מקום פיזי, אלא מצב של הכרה שאנחנו מנסים לתרגל כפילוסופים. באמצעות רצון טוב, נדיבות והרבה אהבה הבאנו את "אולימפיה" למרכז אקרופוליס במנחמיה. חווינו במשך סופשבוע שלם איך יכול להראות עולם חדש וטוב יותר. כזה שכל אחד ואחת מנסים להיות הכי טובים שהם יכולים, לתת את הכי טוב שלהם, וגם כולם מעודדים אחד את השנייה לעשות זאת, צועדים ביחד לאותו כיוון.

יום הפילוסופיה הבינלאומי מצוין בכל העולם מדי שנה. הפילוסופיה היא היכולת שלנו לחיות את החיים עם עומק ועם ערנות, גם כשהנסיבות משתנות . היא הבחירה לחפש משמעות ולמצוא אותה. היא הבחירה המתמשכת ללמוד את עקרונות החיים, לתרגל אותם ולהעניק את הידע לכמה שיותר אנשים, כדי שנוכל להיות בני אדם שלמים יותר, חברה אמיצה יותר וקהילה מחוברת יותר. באקרופוליס החדשה, כבית ספר לפילוסופיה כדרך חיים, אנחנו מציינים את היום הזה מדי שנה מתוך מחויבות עמוקה . המחויבות היא להפוך חכמה עתיקה למשהו חי, מעשי ונגיש לכל אדם. בעידן שמלא שוני, רעש ומחלוקות, התמה של השנה שנקראת אחדות דרך מגוון מזמינה אותנו לזכור שאפשר לחיות יחד לא למרות ההבדלים, אלא בזכותם.   הבחירה באחדות איננה טשטוש של זהויות. היא הכרה בכך שכולנו חלק מפסיפס אנושי עשיר. כשאנחנו לומדים לראות את המשותף שמעבר להגדרות, אנחנו מגלים מחדש את החיבור, את התקווה ואת היכולת לבנות חברה טובה יותר.   לכבוד היום המיוחד הזה, המרכזים שלנו ברחבי הארץ יקיימו מגוון אירועים. הרצאות, מעגלי נשים, פעולות התנדבות, סדנאות ומוזיקה חיה . כל אלו נוגעים בדיוק ברעיון הזה. למצוא את מה שמאחד ביננו בתוך המגוון, ולהפוך את הפילוסופיה למסע חי של ריפוי, קהילה ואנושיות.

בשבוע האחרון של אוגוסט יצאה משלחת של כמה מתנדבים מטעם אקרופוליס החדשה לכנס בינלאומי לחילוץ והצלה ימי באיטליה. משלחת המשלחת הישראלית לסמינר חילוץ והצלה (אילון בוטל, דורון עמיאל, יורם אביטל, גל מתוקי) את הסמינר אירגנה אקרופוליס החדשה באיטליה שפועלת בתחום החילוץ וההצלה מול גורמי המדינה הרשמיים ברמה הארצית והמחוזית למעלה מ20שנה. בסמינר השתתפו כ90 משתתפים מלמעלה מ20 מדינות (בעיקר מאירופה המזרחית והמערבית). משך שלושה ימים חווינו ימים מרתקים של שלל דרכים בהם ניתן לחלץ בתנאי מים קשים (שטפונות). ראשית היינו בבריכה כדי לשפץ את הטכניקה של החילוץ עצמו. אח"כ בנהר עם זרימה שקטה אך כדי לדמות שיטפון, מארגני סמינר משכו את המחלצים עם חבלים ובכך כל מחלץ הרגיש את חוסר היציבות בעת זרימה מאד מהירה של מים. ביום השלישי, תירגלנו עבודה בסירת גומי בתנאי מים קשים בהם הסירה בקושי מסוגלת לנוע ועלינו לחתור באחידות כדי להגיע אל הטובעים. מעבר לידע המשמעותי שאותו ניקח לישראל תוך כדי שיתוף פעולה עם הגורמים הרשמיים בארץ, הסמינר היה שוב הוכחה איך אנשים שונים ממדינות שונות יכולים להתאחד סביב רעיון אחד משמעותי. לעזור ולסייע במקרי חירום. הרעיון הפשוט הזה יצר את הקשר המיוחד בין כל משתתפי הסמינר! קבלת תעודות רשמיות בנוכחות נציגים מהמחוז המקומי

בחג סוכות בנינו סוכת אחדות ופתחנו את מרכז אקרופוליס החדשה בפרדס חנה לשבעה ימי מפגשים של יחד. הסוכה שנבנתה לטובה האירוע בפרדס חנה סדנאות, הרצאות, שיח פילוסופי על בירה סביב מדורה, מופעים מוסיקליים ובמה פתוחה. בכל יום התקיימו פעילויות שונות, כשהקו המנחה הוא מרחב של חיבור, הקשבה ולב פתוח. כ-200 אורחים הגיעו לחגוג איתנו בסוכה. חווינו יחד שפע רגעים של עומק, יצירה והשראה. האירועים היו בכניסה חופשית ובהתנדבות מלאה של כל האמנים והמנחים.

קורס מגישי עזרה ראשונה והתרמות דם במרכזי אקרופוליס החדשה. מתנדבי אקרופוליס החדשה מרחבי הארץ בעיקבות ההכשרה כמגישי עזרה ראשונה החל ממרץ 2025, אנו מקיימים שיתוף פעולה עם מד"א. במהלך הקיץ מעל 20 מתנדבים שהגיעו מרחבי הארץ קיבלו הכשרה רשמית כמגישי עזרה ראשונה של מגן דוד אדום. עבורינו, כגברים ונשים ששואפים לשפר את עצמם ולתרום לקהילה, ההכשרה ושיתוף הפעולה עם מד"א מהווה חיבור טבעי וברור. במסגרת שיתוף הפעולה, קיימה אקרופוליס החדשה גם התרמת דם גדולה בתל אביב  אליה הוזמנו לא רק אנשים שלומדים במרכז שלנו אלא גם עובדים רבים שעובדים בעסקים מסביב למרכז.

איך חלום אחד פוגש גינה אחת והופך למציאות. עובדי הרווחה היו חסרי אונים, בתברואה הרימו ידיים, ואפילו הפקחים פחדו להיכנס לאזור מחשש לאלימות.   אבל אנחנו שאלנו את עצמנו: מה אם? מה אם  במקום להספיד את הגינה, ננקה אותה? מה אם  נזמין סטודנטים לשקם את הטרסות המתפרקות? ומה אם  בסוף כל העבודה הקשה ניצור אירוע אמנותי ענק שיהפוך את הגינה למיני-אמפי? במקום לתת למקום להתדרדר, החלטנו לאמץ אותו. להפוך אותו שלנו.   וכך, בתחילת 2025, נזרע רעיון קטן שהפך לחלום גדול. "ומה אם? – אמנות יוצרת מציאות" לאט-לאט,יותר ויותר אנשים הצטרפו אלינו ונדבקו בהתלהבות. ארגונים כמו "כפר הסטודנטים" ו"ארץ-עיר", שני קבלנים מקומיים נדיבים, ו אפילו עיריית חיפה, שהתגייסה ונתנה לנו תמיכה רחבה ואוהבת בכל היבט אפשרי. בשבוע שעבר, אחרי חודשים של עבודה מסורה והרבה ידיים יצירתיות ואוהבות, זה קרה: הגינה המוזנחת הפכה לאמפי תוסס ומלא חיים! 30 אמנים, 25 מתנדבים ו-350 אורחים הגיעו לאירוע בלתי נשכח של אמנות, תרבות ותקווה. אפשר היה לחוש את החשמל וההתרגשות באוויר.  בשבילנו, הערב הזה היה הרבה יותר מעוד אירוע. הוא עוד סמל לכוחה של הפילוסופיה ליצור שינוי אמיתי.  כדי לשנות את העולם, כל מה שצריך זה להביט סביב, להעז לחלום - ואז פשוט לקום ולעשות. בעצמנו.

יחד עם עמותת ׳אדמה טובה׳ - מרחב ריפוי לשורדי ה7 באוקטובר ומשפחותיהם, מתנדבי אקרופוליס החדשה העבירו שתי סדנאות על הפילוסופיה של השבר והמשבר, בהשראת האמנות היפנית העתיקה - קינטסוגי. הקינטסוגי הוא חלק מתפיסת ה׳וואבי סאבי׳ היפנית, אשר מכירה, בין השאר, בזמניות של הדברים, ובחשיבות של היותנו ברגע, עם נוכחות ומכוונות. כאשר חפץ (במקרה הזה חפץ אמנות) נשבר, הוא לא נזרק לפח ולא מודבק בדבק 3 שניות שאינו נראה, אלא להפך - הוא מאוחה בזהב, כך שכל הסדקים והשברים, המלאים זהב- מעלים את יקרו. התהליך של שבירת הכלי מאפשר לנו להתבונן על המשברים במובן הפילוסופי - התהליך של שבירת הכלי מאפשר לנו להתבונן על המשברים - אלה שנכפים עלינו ואלה שאנו שוברים עם שליטה, מתוך מטרה לעורר שינוי, לשבור משהו כדי לבנות נכון יותר (להיוולד מחדש). בשלב האיחוי, אנחנו מתבוננים על אופי התיקון - הקצב (לוקח זמן לאחות, ולכל חלק הזמן שלו), העזרה שלפעמים נדרשת בשלב הזה, הסבלנות, ההשוואתיות, הרצון להאיץ… כל אלה מלמדים אותנו לא מעט על התהליך, ובעיקר על עצמנו - על הדרך שבה אנו פועלים עם ובתוך החיים.

ידעתם שלאקרופוליס החדשה יש חווה אקולוגית ליד הכנרת? רגע, מה בעצם הקשר בין בי"ס לפילוסופיה, וחווה אקולוגית?  מבחינתנו יש קשר משמעותי. כמו שחכמים אמרו - "הטבע - המורה הגדול" כלומר כשעובדים באופן צמוד עם הטבע, אפשר ללמוד הרבה על הטבע של עצמנו. לא סתם אדם ואדמה הם מאותו שורש. יש בינינו קשר הדוק, גם אם בעידן המודרני שכחנו והתרחקנו ממנו.   בחווה שלנו אנחנו עובדים עם החוקים והאיכויות של הטבע.למשל עקרון המגוון, חוק המחזוריות, הרמוניה, שיתוף פעולה, אחדות ועוד, ותוך כדי עבודה בחווה אנחנו מטמיעים את החוקים והערכים הללו בתוך עצמנו. מתנדבים מתל אביב ב"חוות נופר" ידעתם שלאקרופוליס החדשה יש חווה אקולוגית ליד הכנרת? רגע, מה בעצם הקשר בין בי"ס לפילוסופיה, וחווה אקולוגית?  מבחינתנו יש קשר משמעותי. כמו שחכמים אמרו - "הטבע - המורה הגדול" כלומר כשעובדים באופן צמוד עם הטבע, אפשר ללמוד הרבה על הטבע של עצמנו. לא סתם אדם ואדמה הם מאותו שורש. יש בינינו קשר הדוק, גם אם בעידן המודרני שכחנו והתרחקנו ממנו.   בחווה שלנו אנחנו עובדים עם החוקים והאיכויות של הטבע.למשל עקרון המגוון, חוק המחזוריות, הרמוניה, שיתוף פעולה, אחדות ועוד, ותוך כדי עבודה בחווה אנחנו מטמיעים את החוקים והערכים הללו בתוך עצמנו. התרגול הזה משפיע על היכולת שלנו לפעול ביחד עם אחרים, מוסיף איכות לפעולות שלנו, משקיט את התודעה שלנו, ומרחיב את הגישה שלנו לחיים.הבנייה של חווה אקולוגית בונה אדם אקולוגי: מודע לעצמו, הרמוני ונדיב. מה יש בחווה?   עבודות כפיים מסורתיות, בנייה ו-DIY | גן ירק יצרני ואקולוגי מטע אקולוגי של מאות עצי פרי ארץ ישראליים, הדרים וטרופיים | הדרכות, סדנאות והכשרות מעשיות בואו לשמוע קצת יותר על הקשר בין פילוסופיה לאקולוגיה בפרק "אחדות מתוך מגוון"  בפודקאסט שלנו. ברק דואק, פילוסוף ואקולוג, על המורה הגדול שלנו - הטבע, ומה הוא מלמד אותנו על טבענו האמיתי. שיחה על המשמעות העמוקה והרחבה של התפיסה האקולוגית ומדוע היא רלוונטית לחיים שלנו כאן ועכשיו.מוזמנים לתאם הגעה אלינו ולקחת חלק בפעילויות בחווה - ברק  052-473-6936 וגם לעקוב אחרינו ולקבל השראה לחיים אקולוגים:   https://www.facebook.com/nupharfarm https://www.instagram.com/nuphar_farm

מדע, אבולוציה ותרבות מצביעים על אמת אחת: כולנו בני אדם, כולנו יחד מגפת הקורונה הדגישה שוב את האחדות של האנושות. הנגיף הדביק במחלה את כל הקבוצות האתניות, בכל החברות ובכל המדינות, באופן שווה. הווריאנטים השונים של נגיף הקורונה, שהתגלו בחלקים מסוימים של כדור הארץ, התפשטו לכל עבר וכך גם אסטרטגיות הלחימה והמלצות המניעה, שפעלו על כולם בצורה דומה. החיסונים היו יעילים ברמות דומות בכל המדינות. כל זה מראה, ששמונת מיליארד בני האדם המאכלסים את כדור הארץ כיום, הם אנושות אחת. במשך עשרות שנים, המדע היה ברור וקטגורי: כל בני האדם החיים על הפלנטה כיום הם חלק ממערך גנטי אחד- טקסון* יחיד, שנקרא על ידי מדענים הומו ספיאנס, ללא חלוקה לתת-קבוצות מובחנות. אין גזעים, קבוצות אתניות או שבטים, שלהם תכונות ביולוגיות או גנטיות שונות מהשאר ומה שמכריע אף יותר הוא, שאין גזעים, קבוצות אתניות או שבטים, שהתפתחותם האבולוציונית שונה. אין בני אדם עליונים או נחותים. מנקודת המבט של התפתחות המינים, אין בני אדם מתקדמים יותר מאחרים. יש לזכור עובדה זו ברגע ההיסטורי הנוכחי, בו מטאטאים אידאולוגיות של עליונות מן העבר ומחליפים אותן בגרסאות מעודכנות. מנקודת המבט של המין שלנו, אין שום טיעון מדעי התומך ברעיון, שחלק אחד מהאנושות טוב מן האחר. גנטיקה היתה אחת מענפי הביולוגיה, שסיפקו את ההוכחות הבלתי ניתנות לערעור לאחדות האנושות. בשנת 2003 הסתיים 'פרויקט הגנום האנושי', שהצליח לזהות את הרצף המלא של הד.נ.א האנושי. לשם כך נעשה שימוש בד.נ.א של גברים ונשים ממוצא אפרו-אמריקאי, סיני, אסיאתי, לטיני ולבן. זוהו כמעט 30,000 גנים המאפשרים את היווצרותם של בין 250,000 ל-300,000 חלבונים שונים. אפשר לומר שמדריך ההוראות הגנטי שלנו מכיל 3,055 מיליון אותות וכל אדם חולק עם אחרים 99.99% מאותו קוד גנטי. רק 1,250 נוקלאוטידים, מפרידים בין אדם אחד למשנהו. לכן, אין מחסום גנטי לרביה בין שני בני אדם כלשהם. כשלשני הורים יש את המחסום הגנטי הזה, גם אם הם דומים מאוד מבחינה מורפולוגית, הצאצאים שלהם יהיו עקרים. זה לא קורה בקרב בני אדם של ימינו. הצאצאים של שני בני אדם, שנלקחו באקראי מקרב האנושות כולה, הם ברי-קיימא מבחינה רבייה (אם לא קיימות כל נסיבות פתולוגיות אחרות). אחדות זו קורית גם בחשיפה לפתוגנים. אם כל הדברים שווים, מה שגורם לפתולוגיה אצל כל פרט יכול לגרום להשפעה דומה אצל פרט אחר, בלי קשר למוצאו. התגובה הפיזיולוגית של קבוצות אנושיות שונות המותאמות, לתנאי סביבה שונים (למשל התנאים הקיצוניים של אזורי צפון סיביר או המדבריות הלוהטים של דרום מערב אפריקה והמגוון הגדול של אזורים המיושבים על ידי בני האדם בין שני אזורי הקיצון), אינה תוצאה של הסתגלות אבולוציונית. כפי שהוכח- אין הבדל גנטי. יש הבדל אפיגנטי**, כלומר סביבות שונות מולידות ביטויים מגוונים של אותו גנום. מצד שני, יותר ויותר ידוע על חשיבותו של ה'מיקרוביום האנושי', כלומר הקהילה העשירה והמגוונת מאוד של מיקרואורגניזמים המאכלסים כל אינדבדואל ומאפשרים התאמה גמישה רבה. כיום, כל אינדבדואל כבר מוגדר כ'הולוביונט', כלומר, אורגניזם שבו מתקיימים יחד שפע של מינים אחרים, בעיקר חיידקים ווירוסים, הקשורים באופן הדוק זה לזה ולאינדבדואל שהם חלק ממנו. מצב בריאותם והסתגלותם לסביבה, הינו תוצאה של מערכות יחסים אלו. לכן, איננו עוסקים בעובדות המבדילות בין בני אדם, שמיוחסות למאפיינים האינהרנטיים של כל אחד. עכשיו, כשאנו מדברים על אנושות אחת, אין פירוש הדבר אנושות אחידה. בין שמונת מיליארד בני האדם ישנו מגוון מעשיר גדול, שמתבטא ביסודו באמצעות וריאציות אינסופיות של תרבויות וייצוגים. המגוון הגדול הזה רחוק מלהוות סיבה, לסווג את האנושות בקנה מידה של טוב או רע או להכשיל אותה. הוא מייצג עושר עצום והזדמנות לעתיד, מאחר שכל תרבות מכילה פתרונות יעילים לאותן בעיות. הודות לאבולוציה התרבותית והרוחנית שלהם, יכולת היצירה וההסתגלות הגדולה של בני האדם סיפקה אינסוף תשובות לבעיות, שכולנו חולקים. נויתן לומר, שאם האנושות מאופיינת בקוד גנטי עם אלפים רבים של גנים, אשר ביטויים מאפשר הסתגלות לדרגה רחבה של נסיבות סביבתיות- יש לה גם מורשת תרבותית גדולה המוגדרת באינספור דרכים. מורשת זו מספקת מגוון עצום של אפשרויות לפרשנויות ותשובות לנסיבות, שתמיד העסיקו את בני האדם כולם. פילוסופיה שהתגבשה סביב רעיון האחדות, כמו זו של "אקרופוליס החדשה", אינה יכולה שלא להסכים באופן מלא לכך, שההומו סאפיינס מהווה אנושות אחת. ______ * במיון עולם הטבע, טַקסוֹן (taxon), היא קבוצה שמקבצת את כל האורגניזמים בעלי תכונות משותפות. ** אפיגנטיקה (Epigenetics) הוא תחום בביולוגיה העוסק בשינויים בתפקוד הגנים, שאינם כרוכים בשינוי רצף הד.נ.א עצמו. אפי-(מיוונית: מעל, מחוץ) מרמז, שאין כלל שינוי ברצף הגנטי של ה-DNA, אלא רק בעיצוב ביטויים של גנים ספציפיים.

מפגש עם פרופ' בן-עמי שילוני, חתן פרס ישראל לחקר תרבות המזרח הרחוק, מלמד שלמרות השוני החיצוני בין העם היפני לעם היהודי, המשותף ביניהם גדול הרבה יותר. גשר להבנה בין בני אדם יכול להיות גם גשר להבנה בין תרבויות, ואת הגשר הזה יש לבנות קודם כל בתוכנו. מגיל צעיר מאוד נמשכתי ליפן, והתרבות שלה ריתקה אותי. בסביבתי הקרובה תהו לא פעם מה מחפשת בת "העם הנבחר" אצל עם של עובדי אלילים, אך אהבתי נותרה בעינה. השנים חלפו, והפכתי לסטודנטית מן המניין ללימודי יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם זכיתי ללמוד אצל פרופ' בן-עמי שילוני, חוקר בעל שם עולמי בתרבות ובהיסטוריה של יפן, שבדרך הוראתו המיוחדת הצליח להעביר אלי חיים של עם ושל תרבות מימיה הקדומים ועד לעת החדשה. אהבתי רק התעצמה. כשביקרתי ביפן, היה זה כמו מפגש עם אהבה ישנה, המלווה בתחושה של הכרות אינטימית ועמוקה. אהבתי את עדינותם של האנשים, הערצתי את הסדר, הניקיון והאסתטיקה ונפעמתי מיופיו הטהור של הטבע. נדמה היה לי שההרמוניה מתקיימת שם בכל. למרות שהמראה החיצוני שלי השתלב היטב בנוף המקומי, בכל מקום אליו הלכתי, בעיני היפנים הייתי "גאיג'ין", בשפתם – זרה. שנים רבות אחר כך, פגשתי את פרופ' שילוני בביתו בירושלים. היום, כפרופסור אמריטוס, הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר המזרח הרחוק, וזכה בפרסים רבים לאורך השנים על הפצת תרבות יפן. על טאטאמי (מחצלת קטנה) במרכז השולחן הונח קנקן תה יפני עם מאצ'ה (תה יפני) ושתי כוסות תואמות. לצדן עוגיות הנושאות דמויות של לוחמי סומו, כל אחת עטופה בנפרד באסתטיות רבה. לרגע נדמה היה שאנחנו במקום אחר, מבקשים להתבונן במבט ציפור על שני העמים, מעל הזמן. במבט ראשון, קשור ההבדל המשמעותי ביותר בין היהודים ליפנים באמונה – ליהודים יש רק אל אחד, אמונה ודת אחת, בעוד שאצל היפנים האמונה היא גמישה ומגוונת. "ביפן אתה לא צריך להאמין בבודהה כדי להיות בודהיסט, או להאמין באלת השמש כדי להיות שינטואיסט… אתה יכול להיות שינטואיסט, או שלא. אתה יכול להיות נוצרי ויפני, יהודי ויפני… זה לא מתנגש", מסביר פרופ' שילוני. כשאנו מתחילים להעמיק בהכרות עם שני העמים, אנו מגלים לא מעט קווי דמיון, חלקם אפילו מפתיעים. לשני העמים היסטוריה שמתחילה עם אב אחד – העם העברי עם אברהם, והעם היפני עם הקיסר ג'ימו. בשני העמים המסורת מתייחסת למקורו של העם ולהגירה שנעשתה בהשראה אלוהית, וכוללת את המושגים: "עם נבחר" ו"ארץ מובטחת". "בניגוד לעמים רבים, שהתגבשו במאות השנים האחרונות על ידי שלטון קולוניאלי, היהודים והיפנים הם עמים עתיקים בעלי רציפות. איש לא המציא את העם היהודי, כשם שאיש לא המציא את העם היפני", אומר פרופ' שילוני. למעשה, עד עצם היום הזה, בצד חיי קידמה מערביים מודרניים, שני העמים ממשיכים לשמר מסורות עתיקות, לדבר באותה שפה ולקיים פולחנים דתיים הדומים לאלה שקיימו אבותיהם. בשני העמים נשמרת עד עצם היום הזה שושלת רוחנית סמלית. ביהדות, הכוהנים שכבר אינם משרתים בבית המקדש, ואצל היפנים – שושלת הקיסרים, הנחשבים לצאצאיה הישירים של אלת השמש, מולכת ביפן מאות שנים וממשיכה למלא תפקיד דתי חשוב. עד היום, בשתי המסורות מקיימים טקסים מסורתיים הנוגעים לחיי היומיום, כמו אלה הקשורים בניקיון ובטהרה. אני נזכרת באחת מהחוויות המשמעותיות שלי ביפן – הביקור בסנטו, בית המרחץ היפני. בכניסה השלנו את הנעליים. מאחורי וילון נתגלה חדר הלבשה בו השארנו את בגדינו בארוניות. מעבר לדלת הזזה מסורתית נחשף מתחם הרחצה, אליו נכנסנו כשבידינו רק מגבת קטנה, סבון ושמפו. שם, על שרפרף עץ קטן מול מראה כל אחת חפפה את שערה וקרצפה את גופה היטב, בשקט. בינינו הסתובבה בלנית, כמו מוודאת שאף אחת לא תתרשל. רק לאחר השלמת מלאכת ניקיון הגוף, הורשינו לטבול בבריכות המים, עוברות מבריכת המינרלים לבריכת המים הקרים ומיד לבריכת המים החמים מאוד. הפינוק האמיתי היה לצאת אל גן פנימי קטן מתחת לכיפת השמיים, לשבת בתוך בריכת מים חמימים ולתת לגשם לטפטף עלינו. היה זה כמו טקס התחדשות שהעלה בי את זיכרון המקווה היהודי. במפגש עם פרופ' שילוני למדתי גם על מסעם הדומה של שני העמים במאות ה-19 וה-20: שני העמים נאלצו להיפתח לעולם המערבי לאחר תקופת הסתגרות – של היפנים במדינת האיים ושל היהודים בתוך העיירה היהודית. עבור שני העמים היתה מלחמת העולם השנייה האירוע הטרגי ביותר בתולדותיהם, ושניהם כמעט הגיעו להכחדה בעקבותיה – יפן נהרסה בהפצצות, ושליש מבני העם היהודי הושמדו במחנות ההשמדה של הנאצים. למרות הטרגדיות, שגשגו שני העמים. בשל ההתבססות המסורתית על האות הכתובה בשתי המסורות, בתחילת המאה ה-19 היו היפנים והיהודים שני העמים בעלי השיעור הגבוה ביותר של יודעי קרוא וכתוב בעולם, מה שאיפשר להם להגיע להישגים גדולים. "הם שני עמים עם אמביציה אדירה, עם כשרון לימוד אדיר והצלחה בכל מיני תחומים…", מסכם פרופ' שילוני בגאווה. אני מהרהרת בימים שעוברים על בני האדם בזמן הזה, על הסגר וההסתגרות – של אנשים, עמים ומדינות. נדמה שהכי קל לנו לראות את מה שמפריד ושונה, שהכי קל לנו להסתגר במה שמוכר וידוע. אני קוראת את מה שכתב פרופ' שילוני בהקדמה לספרו: "כיהודי, ישראלי, וכסטודנט ותיק של יפן, חשבתי שזוהי חובתי… לחבר את העולמות בהם אני חי. מחקר השוואתי של היהודים והיפנים יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את שניהם. ההבדלים הבסיסיים וקווי הדמיון הבולטים יכולים לספק לנו נקודת מבט חדשה על הדתות, המסורות, הערכים, ודרכי התנהגות של שני העמים." (The Jews and the Japanese: The Successful Outsiders, 1992). ממרחק הזמן אני רואה את הגשר שהצליח פרופ' שילוני לבנות, בתוכו קודם כל. הגשר בין בני אדם באשר הם, הוא זה שאיפשר לו להעביר תרבות והיסטוריה של עם שלא נולד או גדל בתוכו, כאילו היה בתוכו. איך עושים את זה? "קודם כל צריך שתהיה אמפתיה, מין אהדה לסביבה", אומר פרופ' שילוני בחיוך רחב, כאילו הדבר ברור מאליו, ואז הוא ממשיך ומסביר: "אם נבוא בצורה של נזיפה וביקורת ונחפש פגמים, אז משהו בראייה מיטשטש וזה הורס את ההבנה… אפשר להבין כל דבר אם נכנסים אליו באהדה, ואם מנסים להבין את האנשים, את המוטיבציה שלהם ואת ההקשר התרבותי והחברתי שלהם. בני אדם יכולים להבין בני אדם אחרים, צריך רק לראות את המשותף. והמשותף בין בני האדם הרבה יותר גדול מאשר השוני". כל תרבות מבטאת את היופי ואת החוכמה בדרכה שלה. אם נדע לראות זאת, נוכל לבנות גשר של הבנה בין תרבויות שונות, שהוא גם המפתח להבנה בין בני האדם. שהרי למרות כל ההבדלים החיצוניים, כולנו חולקים מהות אנושית משותפת; והחיבור האנושי הוא זה שיאפשר לנו לראות את היופי והחוכמה בכל תרבות. *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם

בין אחדות לריבוי, בין זהות לשוני — מסע פילוסופי בעקבות האפשרות לבנות חברה אנושית פתוחה, הרמונית ואוניברסלית, שבה הגיוון אינו איום אלא מקור לחיבור, יצירה והתעלות משותפת מבוא האחד והרבים, אחדות ומגוון, נתפסים אצלנו בתרבות המודרנית כמושגים וייצוגים שלעתים קרובות מנוגדים או אפילו בלתי ניתנים לגישור. הנטייה לאחדות של דבר או של פעולה, יכולה להיות מקושרת עם כוח צנטריפטל, כלומר, עם דחף שדוחף את החלקים או הרכיבים לקראת מרכז מאוחד (פיזי או דמיוני) המתחיל ממכנה משותף. הנטייה לגיוון, או כוח צנטריפוגלי, הוא דחף הפוך שנראה שהוא מחפש ספציפיות במקום גורמים משותפים לחלקים או רכיבים. אם מתחילים מתוך גישה רציונלית כזו, זה הגיוני מאחר שהכל לא יכול להיות היפוכו, שני ההיבטים הללו הם הפכים: בתחום הפוליטי, למשל, מדינות מסוימות מסומנות בהיסטוריה שלהן בנטייה עמוקה לריכוזיות, ואחרות, להיפך, בדחף פדרלי, שמותיר מרחב ביטוי גדול יותר לאוטונומיות מקומיות. כיום, כל האבולוציה של החברות שלנו מתבטאת באמצעות מגמות שונות, לעתים קרובות שזורות זו בזו: קיטוב כלפי אחד או אחר מהעקרונות (אחדות או גיוון), חיזוק או היחלשות של זה או אחר, אך לעתים רחוקות באמצעות אישור אחד או אחר. אחר כעיקרון מנחה. לפיכך, התבונה האנליטית, הנלקחת עד קצה גבול היכולת, מנסה לקשר "כמיטב יכולתה" בין ההבדלים והכוחות הללו, האנטגוניסטיים לכאורה, מנסה לחשוב אחרת על המגוון התרבותי בכדי לברוח מהדואליות, מבלי להצליח באמת, מכאן הניסוי והטעיה בביטוייו. כמה סוציולוגים, כמו ויקטור רודומטוף, הבינו שאי אפשר להפריד את ה"גלובלי" מה"מקומי": השניים שלובים זה בזה. "גלוקליזציה", או "גלוקלי", הוא מונח שימושי מאוד לאופן שבו הדברים שאנו נוטים לראות כנפרדים - המקומי והגלובלי, אך גם הישן והחדש, המוכר והזר, הדומה והשונה, העצמי והאחר - כרוכים, למעשה, זה בזה. אבל אנחנו יכולים לראות את הגבולות של גישה רציונלית כזו, כי מה ש"גלובלי" ומשלב את החלקים ומה ש"מקומי" אינם חלק מאותו מישור מציאות! מול הגיוון ההולך וגובר מכל הסוגים (תרבותי, דתי, פוליטי וכו'), אוכלוסיות מפתחות תחושת פיצול ומתח ההולכים וגוברים, כך שבכל שנה שעוברת, מה שמפריד חזק יותר ממה שמאחד, ואחדות דרך מגוון נראית יותר ויותר כמו אוטופיה. אחדות או מגוון מדוע הגישה הנוכחית משווה מגוון עם חלוקה? זה שהחברה מגוונת יותר לא אומר בהכרח שהיא מפולגת יותר. למעשה, שום דבר לא מונע מאיתנו לדמיין שיחידה, קולקטיב, יכולים להיות להיפך, פוריים יותר, מחדשים ודינמיים יותר כתוצאה מהגידול במספר היבטיהם. בספר "שני מקורות המוסר והדת" (1932), הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון מבחין בין שני סוגי מוסר שיכולים לייצג שתי גישות שונות לשני המושגים של אחדות ומגוון: "מוסר סגור", המבוסס על עקרונות נוקשים ושמרניים, וכן "מוסר פתוח", המושתת על הדחף החיוני, אהבת האנושות והפתיחות לאידיאלים אוניברסליים. ברגסון מגדיר “מוסר סגור” ככזה השולט בחברות אנושיות מסורתיות המנסות לשמור על לכידות באמצעות נורמות וערכים שנכפו בצורה פחות או יותר אוטוריטרית. במסגרת זו חלות על הפרט חובות מוסריות ספציפיות לקבוצה אליה הוא משתייך, בין אם מדובר במשפחה, שבט או לאום. המטרה העיקרית של המוסר הסגור היא הישרדות קולקטיבית, והיא נוטה להחריג ולחלק את האנושות לישויות נפרדות, שבהן כל קבוצה נותנת עדיפות לאינטרסים שלה, למשל. לפיכך, לפי ברגסון, מוסר סגור יכול להוביל רק לעימות בין קבוצות או עמים, משום שהוא מחשיב את אלה שמחוץ לקבוצה כ"אחרים" שעלולים להיות עוינים. זו הגישה השלטת כיום. הוא גם מציין שבחברה המבוססת על מוסר סגור יש מעט מקום ליצירתיות או לחופש הפרט, שכן כל התנהגות חייבת להתאים למסורות ולנורמות מבוססות. מצד שני, "מוסר פתוח" שברגסון מקשר עם דמויות היסטוריות כמו ישו או סוקרטס, הוא מודל של פתיחות אוניברסלית שחורגת מגבולות הקבוצות המוגבלות. הוא מוצג על ידי אנשים יוצאי דופן, המתוארים לעתים קרובות כגיבורים או מיסטיקנים, המביאים ממד יצירתי ורוחני למוסר. על ידי פעולה לפי עקרונות של אהבה, נדיבות והכלה, דמויות אלו פותחות חברות סגורות לראייה רחבה יותר של האנושות והחיים. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני האנושות, לפי ברגסון, הוא להתרחק מהמוסר הסגור למוסר יותר אוניברסלי המסוגל לאחד את האנושות סביב ערכים משותפים. זה מתבטא לעתים קרובות באמצעות חוויות מיסטיות או טרנסצנדנטיות, שבהן הפרט נעשה מודע לקשר שלו עם היקום כולו. מנקודת מבט זו, מוסר פתוח אינו רק סדרה של כללים שיש לעקוב אחריהם, אלא דחף יצירתי הדוחף את הפרט להתגבר על עצמו ולהיפתח לדרך הוויה חדשה. עבור ברגסון, המיסטיקנים הגדולים, כמו פרנציסקוס הקדוש מאסיזי וטרזה הקדושה מאווילה, הם דוגמאות למוסר זה בפעולה. השפעתם חורגת הרבה מעבר לקבוצה או לקהילה שלהם, מכיוון שהם מגלמים עקרונות של אהבה וסולידריות המשפיעים על האנושות כולה. עבור ברגסון, "המיסטיקן הוא מישהו שחווה התעלות של המתחם". זה חרג מעבר לחוויה המשותפת של האנושות, לשם אנשים רגילים מעולם לא הלכו, כלומר למפגש עם אלוהים, שעבור ברגסון פירושו חזרה למקור הדחף החיוני. לפי תפיסה זו, החלקים אינם מופיעים כפסיפס (כאשר כל יסוד מהווה ישות נפרדת), ולא ככור היתוך (שבו כל ההבדלים מתמוססים), אלא כמבוך, שבו זהות (אחדות) ושוני (ריבוי) אינם מוצגים כהפכים, אלא כנוכחות בו-זמנית, משלימה וסבוכה. הם מהווים את הליבה של היחס בין אוניברסליזם לפרטיקולאריזם, המחייב דו-קיום של ניגודים כדי להיות מובנים. מדיטציה על כל אחד מהניגודים הללו מראה את התועלת שלו, את גבולותיו ואת הצללים שלו, ומפתחת ראיה של הרמוניה באמצעות התנגדות, או לכל הפחות, דרך חשיבה פרדוקסלית שיכולה לתפוס את העולם מבלי לצמצם אותו. אחדות גורמת לנו לראות את השלם כדבר יחיד בלתי ניתן לחלוקה. מעלתו היא לאחד, לקשר את החלקים המופרדים לכדי שלם. זה העיקרון של איחוד מחודש, של התכנסות, הקשור לרצון. היא מאפשרת פיתוח של סולידריות על פני הבדלים. האיחוד נותן משמעות, תכלית, מטרה כללית. היא מאפשרת פיתוח של זהות המתנגדת לשינוי. הצללים שלה הם אחידות, מאסיפיקציה, דיקטטורה, מיגור השונות, קץ האמנות והגאונות, שליטה והומוגניות מוגזמות. ריבוי מאפשר לנו לראות אלמנטים נפרדים. זה מבטיח שוני, מקוריות ויכולת לקחת בחשבון את האופי הספציפי של כל דבר או ישות. הוא מאפשר לנו להבין דבר על ידי לימוד החלקים המרכיבים אותו. הוא מתמקד בניואנסים, היבטים ובמיוחדות. הצללים שלו הם אנוכיות, אינדיבידואליזם, רצונות בלתי מוגבלים, הפרדה, היעדר טובת הכלל וסולידריות ובקיצור, היעדר כל ארגון חברתי. כל מה שאנו יודעים הוא בעת ובעונה אחת אחד ומרובה, דבר אחד וכמה. בהתאם לצרכים, לרצונות, לצרכים ולמטרות שלנו, נעדיף אחדות או ריבוי. אחדות ומגוון בחוויה ההיסטורית של הדמוקרטיה האתונאית, למשל, תור הזהב של אתונה היה קצר מאוד, אך בעוצמה לא שכיחה. אתונה התוותה דרך שבה ניתן להתאים את המיסטיקה והתבונה. תור הזהב של אתונה היה ההעלאה אל הקודש שאפשרה להאיר את ה"אגורה" ואת המרחב הציבורי מממד אחר. בעזרת העלאת המחשבה כלפי הטוב והקולקטיבי, הצליחה התודעה להתגבר על סתירות והתנגדויות, וקישרה מיתוס ללוגוס. איחוד השונות התאפשר באמצעות התעלות והתרוממות לאקרופוליס, כחוויה אינדיבידואלית וקולקטיבית. תוך כדי קידום גישה הומניסטית המבוססת על סולידריות וכבוד הדדי, "אקרופוליס החדשה" מאפשרת לאנשים להתגבר על דעות קדומות ומגבלות המוטלות על ידי מחסומים תרבותיים. היא מעודדת פתיחות מחשבתית וחשיבה אקלקטית, המבקשת לפתח תודעה אוניברסלית יותר באמצעות הוראת פילוסופיה, חינוך אזרחי וקידום תרבות של שלום. בהיותו שואב השראה ממסורות פילוסופיות ומיסטיות שונות, הוא מזמין אותנו להרהר בשאלות מהותיות כמו משמעות החיים, צדק ואחריות כלפי אחרים, ולחיות ולשתף בערכים נצחיים שתמיד רוממו את התודעה האנושית. "אקרופוליס החדשה" מקדמת את הטוב ביותר בכל אחד, מעודדת אותך לפתח את הפוטנציאל שלך כאינדיבידואל ביחס לאחרים, לבנות את היסודות של ציוויליזציה הגיונית ואותנטית, לא רק להיום, אלא ביסודה למחר. היא משקפת אתיקה פתוחה, שבה מתעלים גבולות בין קבוצות ובה השונות נתפסת כיתרון לניצול, לא כמכשול שיש להתגבר עליו.