יחד עם עמותת ׳אדמה טובה׳ - מרחב ריפוי לשורדי ה7 באוקטובר ומשפחותיהם, מתנדבי אקרופוליס החדשה העבירו שתי סדנאות על הפילוסופיה של השבר והמשבר, בהשראת האמנות היפנית העתיקה - קינטסוגי. הקינטסוגי הוא חלק מתפיסת ה׳וואבי סאבי׳ היפנית, אשר מכירה, בין השאר, בזמניות של הדברים, ובחשיבות של היותנו ברגע, עם נוכחות ומכוונות. כאשר חפץ (במקרה הזה חפץ אמנות) נשבר, הוא לא נזרק לפח ולא מודבק בדבק 3 שניות שאינו נראה, אלא להפך - הוא מאוחה בזהב, כך שכל הסדקים והשברים, המלאים זהב- מעלים את יקרו. התהליך של שבירת הכלי מאפשר לנו להתבונן על המשברים במובן הפילוסופי - התהליך של שבירת הכלי מאפשר לנו להתבונן על המשברים - אלה שנכפים עלינו ואלה שאנו שוברים עם שליטה, מתוך מטרה לעורר שינוי, לשבור משהו כדי לבנות נכון יותר (להיוולד מחדש). בשלב האיחוי, אנחנו מתבוננים על אופי התיקון - הקצב (לוקח זמן לאחות, ולכל חלק הזמן שלו), העזרה שלפעמים נדרשת בשלב הזה, הסבלנות, ההשוואתיות, הרצון להאיץ… כל אלה מלמדים אותנו לא מעט על התהליך, ובעיקר על עצמנו - על הדרך שבה אנו פועלים עם ובתוך החיים.

ידעתם שלאקרופוליס החדשה יש חווה אקולוגית ליד הכנרת? רגע, מה בעצם הקשר בין בי"ס לפילוסופיה, וחווה אקולוגית?  מבחינתנו יש קשר משמעותי. כמו שחכמים אמרו - "הטבע - המורה הגדול" כלומר כשעובדים באופן צמוד עם הטבע, אפשר ללמוד הרבה על הטבע של עצמנו. לא סתם אדם ואדמה הם מאותו שורש. יש בינינו קשר הדוק, גם אם בעידן המודרני שכחנו והתרחקנו ממנו.   בחווה שלנו אנחנו עובדים עם החוקים והאיכויות של הטבע.למשל עקרון המגוון, חוק המחזוריות, הרמוניה, שיתוף פעולה, אחדות ועוד, ותוך כדי עבודה בחווה אנחנו מטמיעים את החוקים והערכים הללו בתוך עצמנו. מתנדבים מתל אביב ב"חוות נופר" ידעתם שלאקרופוליס החדשה יש חווה אקולוגית ליד הכנרת? רגע, מה בעצם הקשר בין בי"ס לפילוסופיה, וחווה אקולוגית?  מבחינתנו יש קשר משמעותי. כמו שחכמים אמרו - "הטבע - המורה הגדול" כלומר כשעובדים באופן צמוד עם הטבע, אפשר ללמוד הרבה על הטבע של עצמנו. לא סתם אדם ואדמה הם מאותו שורש. יש בינינו קשר הדוק, גם אם בעידן המודרני שכחנו והתרחקנו ממנו.   בחווה שלנו אנחנו עובדים עם החוקים והאיכויות של הטבע.למשל עקרון המגוון, חוק המחזוריות, הרמוניה, שיתוף פעולה, אחדות ועוד, ותוך כדי עבודה בחווה אנחנו מטמיעים את החוקים והערכים הללו בתוך עצמנו. התרגול הזה משפיע על היכולת שלנו לפעול ביחד עם אחרים, מוסיף איכות לפעולות שלנו, משקיט את התודעה שלנו, ומרחיב את הגישה שלנו לחיים.הבנייה של חווה אקולוגית בונה אדם אקולוגי: מודע לעצמו, הרמוני ונדיב. מה יש בחווה?   עבודות כפיים מסורתיות, בנייה ו-DIY | גן ירק יצרני ואקולוגי מטע אקולוגי של מאות עצי פרי ארץ ישראליים, הדרים וטרופיים | הדרכות, סדנאות והכשרות מעשיות בואו לשמוע קצת יותר על הקשר בין פילוסופיה לאקולוגיה בפרק "אחדות מתוך מגוון"  בפודקאסט שלנו. ברק דואק, פילוסוף ואקולוג, על המורה הגדול שלנו - הטבע, ומה הוא מלמד אותנו על טבענו האמיתי. שיחה על המשמעות העמוקה והרחבה של התפיסה האקולוגית ומדוע היא רלוונטית לחיים שלנו כאן ועכשיו.מוזמנים לתאם הגעה אלינו ולקחת חלק בפעילויות בחווה - ברק  052-473-6936 וגם לעקוב אחרינו ולקבל השראה לחיים אקולוגים:   https://www.facebook.com/nupharfarm https://www.instagram.com/nuphar_farm

מדע, אבולוציה ותרבות מצביעים על אמת אחת: כולנו בני אדם, כולנו יחד מגפת הקורונה הדגישה שוב את האחדות של האנושות. הנגיף הדביק במחלה את כל הקבוצות האתניות, בכל החברות ובכל המדינות, באופן שווה. הווריאנטים השונים של נגיף הקורונה, שהתגלו בחלקים מסוימים של כדור הארץ, התפשטו לכל עבר וכך גם אסטרטגיות הלחימה והמלצות המניעה, שפעלו על כולם בצורה דומה. החיסונים היו יעילים ברמות דומות בכל המדינות. כל זה מראה, ששמונת מיליארד בני האדם המאכלסים את כדור הארץ כיום, הם אנושות אחת. במשך עשרות שנים, המדע היה ברור וקטגורי: כל בני האדם החיים על הפלנטה כיום הם חלק ממערך גנטי אחד- טקסון* יחיד, שנקרא על ידי מדענים הומו ספיאנס, ללא חלוקה לתת-קבוצות מובחנות. אין גזעים, קבוצות אתניות או שבטים, שלהם תכונות ביולוגיות או גנטיות שונות מהשאר ומה שמכריע אף יותר הוא, שאין גזעים, קבוצות אתניות או שבטים, שהתפתחותם האבולוציונית שונה. אין בני אדם עליונים או נחותים. מנקודת המבט של התפתחות המינים, אין בני אדם מתקדמים יותר מאחרים. יש לזכור עובדה זו ברגע ההיסטורי הנוכחי, בו מטאטאים אידאולוגיות של עליונות מן העבר ומחליפים אותן בגרסאות מעודכנות. מנקודת המבט של המין שלנו, אין שום טיעון מדעי התומך ברעיון, שחלק אחד מהאנושות טוב מן האחר. גנטיקה היתה אחת מענפי הביולוגיה, שסיפקו את ההוכחות הבלתי ניתנות לערעור לאחדות האנושות. בשנת 2003 הסתיים 'פרויקט הגנום האנושי', שהצליח לזהות את הרצף המלא של הד.נ.א האנושי. לשם כך נעשה שימוש בד.נ.א של גברים ונשים ממוצא אפרו-אמריקאי, סיני, אסיאתי, לטיני ולבן. זוהו כמעט 30,000 גנים המאפשרים את היווצרותם של בין 250,000 ל-300,000 חלבונים שונים. אפשר לומר שמדריך ההוראות הגנטי שלנו מכיל 3,055 מיליון אותות וכל אדם חולק עם אחרים 99.99% מאותו קוד גנטי. רק 1,250 נוקלאוטידים, מפרידים בין אדם אחד למשנהו. לכן, אין מחסום גנטי לרביה בין שני בני אדם כלשהם. כשלשני הורים יש את המחסום הגנטי הזה, גם אם הם דומים מאוד מבחינה מורפולוגית, הצאצאים שלהם יהיו עקרים. זה לא קורה בקרב בני אדם של ימינו. הצאצאים של שני בני אדם, שנלקחו באקראי מקרב האנושות כולה, הם ברי-קיימא מבחינה רבייה (אם לא קיימות כל נסיבות פתולוגיות אחרות). אחדות זו קורית גם בחשיפה לפתוגנים. אם כל הדברים שווים, מה שגורם לפתולוגיה אצל כל פרט יכול לגרום להשפעה דומה אצל פרט אחר, בלי קשר למוצאו. התגובה הפיזיולוגית של קבוצות אנושיות שונות המותאמות, לתנאי סביבה שונים (למשל התנאים הקיצוניים של אזורי צפון סיביר או המדבריות הלוהטים של דרום מערב אפריקה והמגוון הגדול של אזורים המיושבים על ידי בני האדם בין שני אזורי הקיצון), אינה תוצאה של הסתגלות אבולוציונית. כפי שהוכח- אין הבדל גנטי. יש הבדל אפיגנטי**, כלומר סביבות שונות מולידות ביטויים מגוונים של אותו גנום. מצד שני, יותר ויותר ידוע על חשיבותו של ה'מיקרוביום האנושי', כלומר הקהילה העשירה והמגוונת מאוד של מיקרואורגניזמים המאכלסים כל אינדבדואל ומאפשרים התאמה גמישה רבה. כיום, כל אינדבדואל כבר מוגדר כ'הולוביונט', כלומר, אורגניזם שבו מתקיימים יחד שפע של מינים אחרים, בעיקר חיידקים ווירוסים, הקשורים באופן הדוק זה לזה ולאינדבדואל שהם חלק ממנו. מצב בריאותם והסתגלותם לסביבה, הינו תוצאה של מערכות יחסים אלו. לכן, איננו עוסקים בעובדות המבדילות בין בני אדם, שמיוחסות למאפיינים האינהרנטיים של כל אחד. עכשיו, כשאנו מדברים על אנושות אחת, אין פירוש הדבר אנושות אחידה. בין שמונת מיליארד בני האדם ישנו מגוון מעשיר גדול, שמתבטא ביסודו באמצעות וריאציות אינסופיות של תרבויות וייצוגים. המגוון הגדול הזה רחוק מלהוות סיבה, לסווג את האנושות בקנה מידה של טוב או רע או להכשיל אותה. הוא מייצג עושר עצום והזדמנות לעתיד, מאחר שכל תרבות מכילה פתרונות יעילים לאותן בעיות. הודות לאבולוציה התרבותית והרוחנית שלהם, יכולת היצירה וההסתגלות הגדולה של בני האדם סיפקה אינסוף תשובות לבעיות, שכולנו חולקים. נויתן לומר, שאם האנושות מאופיינת בקוד גנטי עם אלפים רבים של גנים, אשר ביטויים מאפשר הסתגלות לדרגה רחבה של נסיבות סביבתיות- יש לה גם מורשת תרבותית גדולה המוגדרת באינספור דרכים. מורשת זו מספקת מגוון עצום של אפשרויות לפרשנויות ותשובות לנסיבות, שתמיד העסיקו את בני האדם כולם. פילוסופיה שהתגבשה סביב רעיון האחדות, כמו זו של "אקרופוליס החדשה", אינה יכולה שלא להסכים באופן מלא לכך, שההומו סאפיינס מהווה אנושות אחת. ______ * במיון עולם הטבע, טַקסוֹן (taxon), היא קבוצה שמקבצת את כל האורגניזמים בעלי תכונות משותפות. ** אפיגנטיקה (Epigenetics) הוא תחום בביולוגיה העוסק בשינויים בתפקוד הגנים, שאינם כרוכים בשינוי רצף הד.נ.א עצמו. אפי-(מיוונית: מעל, מחוץ) מרמז, שאין כלל שינוי ברצף הגנטי של ה-DNA, אלא רק בעיצוב ביטויים של גנים ספציפיים.

מפגש עם פרופ' בן-עמי שילוני, חתן פרס ישראל לחקר תרבות המזרח הרחוק, מלמד שלמרות השוני החיצוני בין העם היפני לעם היהודי, המשותף ביניהם גדול הרבה יותר. גשר להבנה בין בני אדם יכול להיות גם גשר להבנה בין תרבויות, ואת הגשר הזה יש לבנות קודם כל בתוכנו. מגיל צעיר מאוד נמשכתי ליפן, והתרבות שלה ריתקה אותי. בסביבתי הקרובה תהו לא פעם מה מחפשת בת "העם הנבחר" אצל עם של עובדי אלילים, אך אהבתי נותרה בעינה. השנים חלפו, והפכתי לסטודנטית מן המניין ללימודי יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם זכיתי ללמוד אצל פרופ' בן-עמי שילוני, חוקר בעל שם עולמי בתרבות ובהיסטוריה של יפן, שבדרך הוראתו המיוחדת הצליח להעביר אלי חיים של עם ושל תרבות מימיה הקדומים ועד לעת החדשה. אהבתי רק התעצמה. כשביקרתי ביפן, היה זה כמו מפגש עם אהבה ישנה, המלווה בתחושה של הכרות אינטימית ועמוקה. אהבתי את עדינותם של האנשים, הערצתי את הסדר, הניקיון והאסתטיקה ונפעמתי מיופיו הטהור של הטבע. נדמה היה לי שההרמוניה מתקיימת שם בכל. למרות שהמראה החיצוני שלי השתלב היטב בנוף המקומי, בכל מקום אליו הלכתי, בעיני היפנים הייתי "גאיג'ין", בשפתם – זרה. שנים רבות אחר כך, פגשתי את פרופ' שילוני בביתו בירושלים. היום, כפרופסור אמריטוס, הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר המזרח הרחוק, וזכה בפרסים רבים לאורך השנים על הפצת תרבות יפן. על טאטאמי (מחצלת קטנה) במרכז השולחן הונח קנקן תה יפני עם מאצ'ה (תה יפני) ושתי כוסות תואמות. לצדן עוגיות הנושאות דמויות של לוחמי סומו, כל אחת עטופה בנפרד באסתטיות רבה. לרגע נדמה היה שאנחנו במקום אחר, מבקשים להתבונן במבט ציפור על שני העמים, מעל הזמן. במבט ראשון, קשור ההבדל המשמעותי ביותר בין היהודים ליפנים באמונה – ליהודים יש רק אל אחד, אמונה ודת אחת, בעוד שאצל היפנים האמונה היא גמישה ומגוונת. "ביפן אתה לא צריך להאמין בבודהה כדי להיות בודהיסט, או להאמין באלת השמש כדי להיות שינטואיסט… אתה יכול להיות שינטואיסט, או שלא. אתה יכול להיות נוצרי ויפני, יהודי ויפני… זה לא מתנגש", מסביר פרופ' שילוני. כשאנו מתחילים להעמיק בהכרות עם שני העמים, אנו מגלים לא מעט קווי דמיון, חלקם אפילו מפתיעים. לשני העמים היסטוריה שמתחילה עם אב אחד – העם העברי עם אברהם, והעם היפני עם הקיסר ג'ימו. בשני העמים המסורת מתייחסת למקורו של העם ולהגירה שנעשתה בהשראה אלוהית, וכוללת את המושגים: "עם נבחר" ו"ארץ מובטחת". "בניגוד לעמים רבים, שהתגבשו במאות השנים האחרונות על ידי שלטון קולוניאלי, היהודים והיפנים הם עמים עתיקים בעלי רציפות. איש לא המציא את העם היהודי, כשם שאיש לא המציא את העם היפני", אומר פרופ' שילוני. למעשה, עד עצם היום הזה, בצד חיי קידמה מערביים מודרניים, שני העמים ממשיכים לשמר מסורות עתיקות, לדבר באותה שפה ולקיים פולחנים דתיים הדומים לאלה שקיימו אבותיהם. בשני העמים נשמרת עד עצם היום הזה שושלת רוחנית סמלית. ביהדות, הכוהנים שכבר אינם משרתים בבית המקדש, ואצל היפנים – שושלת הקיסרים, הנחשבים לצאצאיה הישירים של אלת השמש, מולכת ביפן מאות שנים וממשיכה למלא תפקיד דתי חשוב. עד היום, בשתי המסורות מקיימים טקסים מסורתיים הנוגעים לחיי היומיום, כמו אלה הקשורים בניקיון ובטהרה. אני נזכרת באחת מהחוויות המשמעותיות שלי ביפן – הביקור בסנטו, בית המרחץ היפני. בכניסה השלנו את הנעליים. מאחורי וילון נתגלה חדר הלבשה בו השארנו את בגדינו בארוניות. מעבר לדלת הזזה מסורתית נחשף מתחם הרחצה, אליו נכנסנו כשבידינו רק מגבת קטנה, סבון ושמפו. שם, על שרפרף עץ קטן מול מראה כל אחת חפפה את שערה וקרצפה את גופה היטב, בשקט. בינינו הסתובבה בלנית, כמו מוודאת שאף אחת לא תתרשל. רק לאחר השלמת מלאכת ניקיון הגוף, הורשינו לטבול בבריכות המים, עוברות מבריכת המינרלים לבריכת המים הקרים ומיד לבריכת המים החמים מאוד. הפינוק האמיתי היה לצאת אל גן פנימי קטן מתחת לכיפת השמיים, לשבת בתוך בריכת מים חמימים ולתת לגשם לטפטף עלינו. היה זה כמו טקס התחדשות שהעלה בי את זיכרון המקווה היהודי. במפגש עם פרופ' שילוני למדתי גם על מסעם הדומה של שני העמים במאות ה-19 וה-20: שני העמים נאלצו להיפתח לעולם המערבי לאחר תקופת הסתגרות – של היפנים במדינת האיים ושל היהודים בתוך העיירה היהודית. עבור שני העמים היתה מלחמת העולם השנייה האירוע הטרגי ביותר בתולדותיהם, ושניהם כמעט הגיעו להכחדה בעקבותיה – יפן נהרסה בהפצצות, ושליש מבני העם היהודי הושמדו במחנות ההשמדה של הנאצים. למרות הטרגדיות, שגשגו שני העמים. בשל ההתבססות המסורתית על האות הכתובה בשתי המסורות, בתחילת המאה ה-19 היו היפנים והיהודים שני העמים בעלי השיעור הגבוה ביותר של יודעי קרוא וכתוב בעולם, מה שאיפשר להם להגיע להישגים גדולים. "הם שני עמים עם אמביציה אדירה, עם כשרון לימוד אדיר והצלחה בכל מיני תחומים…", מסכם פרופ' שילוני בגאווה. אני מהרהרת בימים שעוברים על בני האדם בזמן הזה, על הסגר וההסתגרות – של אנשים, עמים ומדינות. נדמה שהכי קל לנו לראות את מה שמפריד ושונה, שהכי קל לנו להסתגר במה שמוכר וידוע. אני קוראת את מה שכתב פרופ' שילוני בהקדמה לספרו: "כיהודי, ישראלי, וכסטודנט ותיק של יפן, חשבתי שזוהי חובתי… לחבר את העולמות בהם אני חי. מחקר השוואתי של היהודים והיפנים יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את שניהם. ההבדלים הבסיסיים וקווי הדמיון הבולטים יכולים לספק לנו נקודת מבט חדשה על הדתות, המסורות, הערכים, ודרכי התנהגות של שני העמים." (The Jews and the Japanese: The Successful Outsiders, 1992). ממרחק הזמן אני רואה את הגשר שהצליח פרופ' שילוני לבנות, בתוכו קודם כל. הגשר בין בני אדם באשר הם, הוא זה שאיפשר לו להעביר תרבות והיסטוריה של עם שלא נולד או גדל בתוכו, כאילו היה בתוכו. איך עושים את זה? "קודם כל צריך שתהיה אמפתיה, מין אהדה לסביבה", אומר פרופ' שילוני בחיוך רחב, כאילו הדבר ברור מאליו, ואז הוא ממשיך ומסביר: "אם נבוא בצורה של נזיפה וביקורת ונחפש פגמים, אז משהו בראייה מיטשטש וזה הורס את ההבנה… אפשר להבין כל דבר אם נכנסים אליו באהדה, ואם מנסים להבין את האנשים, את המוטיבציה שלהם ואת ההקשר התרבותי והחברתי שלהם. בני אדם יכולים להבין בני אדם אחרים, צריך רק לראות את המשותף. והמשותף בין בני האדם הרבה יותר גדול מאשר השוני". כל תרבות מבטאת את היופי ואת החוכמה בדרכה שלה. אם נדע לראות זאת, נוכל לבנות גשר של הבנה בין תרבויות שונות, שהוא גם המפתח להבנה בין בני האדם. שהרי למרות כל ההבדלים החיצוניים, כולנו חולקים מהות אנושית משותפת; והחיבור האנושי הוא זה שיאפשר לנו לראות את היופי והחוכמה בכל תרבות. *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם

בין אחדות לריבוי, בין זהות לשוני — מסע פילוסופי בעקבות האפשרות לבנות חברה אנושית פתוחה, הרמונית ואוניברסלית, שבה הגיוון אינו איום אלא מקור לחיבור, יצירה והתעלות משותפת מבוא האחד והרבים, אחדות ומגוון, נתפסים אצלנו בתרבות המודרנית כמושגים וייצוגים שלעתים קרובות מנוגדים או אפילו בלתי ניתנים לגישור. הנטייה לאחדות של דבר או של פעולה, יכולה להיות מקושרת עם כוח צנטריפטל, כלומר, עם דחף שדוחף את החלקים או הרכיבים לקראת מרכז מאוחד (פיזי או דמיוני) המתחיל ממכנה משותף. הנטייה לגיוון, או כוח צנטריפוגלי, הוא דחף הפוך שנראה שהוא מחפש ספציפיות במקום גורמים משותפים לחלקים או רכיבים. אם מתחילים מתוך גישה רציונלית כזו, זה הגיוני מאחר שהכל לא יכול להיות היפוכו, שני ההיבטים הללו הם הפכים: בתחום הפוליטי, למשל, מדינות מסוימות מסומנות בהיסטוריה שלהן בנטייה עמוקה לריכוזיות, ואחרות, להיפך, בדחף פדרלי, שמותיר מרחב ביטוי גדול יותר לאוטונומיות מקומיות. כיום, כל האבולוציה של החברות שלנו מתבטאת באמצעות מגמות שונות, לעתים קרובות שזורות זו בזו: קיטוב כלפי אחד או אחר מהעקרונות (אחדות או גיוון), חיזוק או היחלשות של זה או אחר, אך לעתים רחוקות באמצעות אישור אחד או אחר. אחר כעיקרון מנחה. לפיכך, התבונה האנליטית, הנלקחת עד קצה גבול היכולת, מנסה לקשר "כמיטב יכולתה" בין ההבדלים והכוחות הללו, האנטגוניסטיים לכאורה, מנסה לחשוב אחרת על המגוון התרבותי בכדי לברוח מהדואליות, מבלי להצליח באמת, מכאן הניסוי והטעיה בביטוייו. כמה סוציולוגים, כמו ויקטור רודומטוף, הבינו שאי אפשר להפריד את ה"גלובלי" מה"מקומי": השניים שלובים זה בזה. "גלוקליזציה", או "גלוקלי", הוא מונח שימושי מאוד לאופן שבו הדברים שאנו נוטים לראות כנפרדים - המקומי והגלובלי, אך גם הישן והחדש, המוכר והזר, הדומה והשונה, העצמי והאחר - כרוכים, למעשה, זה בזה. אבל אנחנו יכולים לראות את הגבולות של גישה רציונלית כזו, כי מה ש"גלובלי" ומשלב את החלקים ומה ש"מקומי" אינם חלק מאותו מישור מציאות! מול הגיוון ההולך וגובר מכל הסוגים (תרבותי, דתי, פוליטי וכו'), אוכלוסיות מפתחות תחושת פיצול ומתח ההולכים וגוברים, כך שבכל שנה שעוברת, מה שמפריד חזק יותר ממה שמאחד, ואחדות דרך מגוון נראית יותר ויותר כמו אוטופיה. אחדות או מגוון מדוע הגישה הנוכחית משווה מגוון עם חלוקה? זה שהחברה מגוונת יותר לא אומר בהכרח שהיא מפולגת יותר. למעשה, שום דבר לא מונע מאיתנו לדמיין שיחידה, קולקטיב, יכולים להיות להיפך, פוריים יותר, מחדשים ודינמיים יותר כתוצאה מהגידול במספר היבטיהם. בספר "שני מקורות המוסר והדת" (1932), הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון מבחין בין שני סוגי מוסר שיכולים לייצג שתי גישות שונות לשני המושגים של אחדות ומגוון: "מוסר סגור", המבוסס על עקרונות נוקשים ושמרניים, וכן "מוסר פתוח", המושתת על הדחף החיוני, אהבת האנושות והפתיחות לאידיאלים אוניברסליים. ברגסון מגדיר “מוסר סגור” ככזה השולט בחברות אנושיות מסורתיות המנסות לשמור על לכידות באמצעות נורמות וערכים שנכפו בצורה פחות או יותר אוטוריטרית. במסגרת זו חלות על הפרט חובות מוסריות ספציפיות לקבוצה אליה הוא משתייך, בין אם מדובר במשפחה, שבט או לאום. המטרה העיקרית של המוסר הסגור היא הישרדות קולקטיבית, והיא נוטה להחריג ולחלק את האנושות לישויות נפרדות, שבהן כל קבוצה נותנת עדיפות לאינטרסים שלה, למשל. לפיכך, לפי ברגסון, מוסר סגור יכול להוביל רק לעימות בין קבוצות או עמים, משום שהוא מחשיב את אלה שמחוץ לקבוצה כ"אחרים" שעלולים להיות עוינים. זו הגישה השלטת כיום. הוא גם מציין שבחברה המבוססת על מוסר סגור יש מעט מקום ליצירתיות או לחופש הפרט, שכן כל התנהגות חייבת להתאים למסורות ולנורמות מבוססות. מצד שני, "מוסר פתוח" שברגסון מקשר עם דמויות היסטוריות כמו ישו או סוקרטס, הוא מודל של פתיחות אוניברסלית שחורגת מגבולות הקבוצות המוגבלות. הוא מוצג על ידי אנשים יוצאי דופן, המתוארים לעתים קרובות כגיבורים או מיסטיקנים, המביאים ממד יצירתי ורוחני למוסר. על ידי פעולה לפי עקרונות של אהבה, נדיבות והכלה, דמויות אלו פותחות חברות סגורות לראייה רחבה יותר של האנושות והחיים. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני האנושות, לפי ברגסון, הוא להתרחק מהמוסר הסגור למוסר יותר אוניברסלי המסוגל לאחד את האנושות סביב ערכים משותפים. זה מתבטא לעתים קרובות באמצעות חוויות מיסטיות או טרנסצנדנטיות, שבהן הפרט נעשה מודע לקשר שלו עם היקום כולו. מנקודת מבט זו, מוסר פתוח אינו רק סדרה של כללים שיש לעקוב אחריהם, אלא דחף יצירתי הדוחף את הפרט להתגבר על עצמו ולהיפתח לדרך הוויה חדשה. עבור ברגסון, המיסטיקנים הגדולים, כמו פרנציסקוס הקדוש מאסיזי וטרזה הקדושה מאווילה, הם דוגמאות למוסר זה בפעולה. השפעתם חורגת הרבה מעבר לקבוצה או לקהילה שלהם, מכיוון שהם מגלמים עקרונות של אהבה וסולידריות המשפיעים על האנושות כולה. עבור ברגסון, "המיסטיקן הוא מישהו שחווה התעלות של המתחם". זה חרג מעבר לחוויה המשותפת של האנושות, לשם אנשים רגילים מעולם לא הלכו, כלומר למפגש עם אלוהים, שעבור ברגסון פירושו חזרה למקור הדחף החיוני. לפי תפיסה זו, החלקים אינם מופיעים כפסיפס (כאשר כל יסוד מהווה ישות נפרדת), ולא ככור היתוך (שבו כל ההבדלים מתמוססים), אלא כמבוך, שבו זהות (אחדות) ושוני (ריבוי) אינם מוצגים כהפכים, אלא כנוכחות בו-זמנית, משלימה וסבוכה. הם מהווים את הליבה של היחס בין אוניברסליזם לפרטיקולאריזם, המחייב דו-קיום של ניגודים כדי להיות מובנים. מדיטציה על כל אחד מהניגודים הללו מראה את התועלת שלו, את גבולותיו ואת הצללים שלו, ומפתחת ראיה של הרמוניה באמצעות התנגדות, או לכל הפחות, דרך חשיבה פרדוקסלית שיכולה לתפוס את העולם מבלי לצמצם אותו. אחדות גורמת לנו לראות את השלם כדבר יחיד בלתי ניתן לחלוקה. מעלתו היא לאחד, לקשר את החלקים המופרדים לכדי שלם. זה העיקרון של איחוד מחודש, של התכנסות, הקשור לרצון. היא מאפשרת פיתוח של סולידריות על פני הבדלים. האיחוד נותן משמעות, תכלית, מטרה כללית. היא מאפשרת פיתוח של זהות המתנגדת לשינוי. הצללים שלה הם אחידות, מאסיפיקציה, דיקטטורה, מיגור השונות, קץ האמנות והגאונות, שליטה והומוגניות מוגזמות. ריבוי מאפשר לנו לראות אלמנטים נפרדים. זה מבטיח שוני, מקוריות ויכולת לקחת בחשבון את האופי הספציפי של כל דבר או ישות. הוא מאפשר לנו להבין דבר על ידי לימוד החלקים המרכיבים אותו. הוא מתמקד בניואנסים, היבטים ובמיוחדות. הצללים שלו הם אנוכיות, אינדיבידואליזם, רצונות בלתי מוגבלים, הפרדה, היעדר טובת הכלל וסולידריות ובקיצור, היעדר כל ארגון חברתי. כל מה שאנו יודעים הוא בעת ובעונה אחת אחד ומרובה, דבר אחד וכמה. בהתאם לצרכים, לרצונות, לצרכים ולמטרות שלנו, נעדיף אחדות או ריבוי. אחדות ומגוון בחוויה ההיסטורית של הדמוקרטיה האתונאית, למשל, תור הזהב של אתונה היה קצר מאוד, אך בעוצמה לא שכיחה. אתונה התוותה דרך שבה ניתן להתאים את המיסטיקה והתבונה. תור הזהב של אתונה היה ההעלאה אל הקודש שאפשרה להאיר את ה"אגורה" ואת המרחב הציבורי מממד אחר. בעזרת העלאת המחשבה כלפי הטוב והקולקטיבי, הצליחה התודעה להתגבר על סתירות והתנגדויות, וקישרה מיתוס ללוגוס. איחוד השונות התאפשר באמצעות התעלות והתרוממות לאקרופוליס, כחוויה אינדיבידואלית וקולקטיבית. תוך כדי קידום גישה הומניסטית המבוססת על סולידריות וכבוד הדדי, "אקרופוליס החדשה" מאפשרת לאנשים להתגבר על דעות קדומות ומגבלות המוטלות על ידי מחסומים תרבותיים. היא מעודדת פתיחות מחשבתית וחשיבה אקלקטית, המבקשת לפתח תודעה אוניברסלית יותר באמצעות הוראת פילוסופיה, חינוך אזרחי וקידום תרבות של שלום. בהיותו שואב השראה ממסורות פילוסופיות ומיסטיות שונות, הוא מזמין אותנו להרהר בשאלות מהותיות כמו משמעות החיים, צדק ואחריות כלפי אחרים, ולחיות ולשתף בערכים נצחיים שתמיד רוממו את התודעה האנושית. "אקרופוליס החדשה" מקדמת את הטוב ביותר בכל אחד, מעודדת אותך לפתח את הפוטנציאל שלך כאינדיבידואל ביחס לאחרים, לבנות את היסודות של ציוויליזציה הגיונית ואותנטית, לא רק להיום, אלא ביסודה למחר. היא משקפת אתיקה פתוחה, שבה מתעלים גבולות בין קבוצות ובה השונות נתפסת כיתרון לניצול, לא כמכשול שיש להתגבר עליו.

בתרבויות רבות מסמל השאול את הלא מוכר, הלא ידוע, סך פחדיו של האדם והמקומות הלא מודעים בתוכו. כיצד יכולה "הירידה אל השאול" לעזור לנו למצוא מחדש את עצמנו? כיצד נוכל ברגעי משבר להוליד את עצמנו מחדש, מתוך החשכה? סיפור המיתוס של אינאנה, מתרבות שומר, יכול לתת לנו מפתחות חיים לכך. היו אלה ימים ולילות ארוכים של חיפוש עצמי ואינספור שאלות שאף ניסיון, לימוד או השכלה שהיו ברשותי לא הצליחו להעניק לי תשובות אליהן. ובאותם הימים, כמעט כל מסגרת או תבנית שדרכן הגדרתי את חיי שינו את צורתן, או שהאופן שבו התבוננתי עליהן השתנה. נדמה היה לי שכל חלק בתוכי, כל מסגרת שהאמנתי שהיא נכונה ואמיתית עבורי, נשברה לרסיסים. "בא לי למות!" חזרתי ואמרתי לא מעט פעמים, וזה לא שהיתה בי איזו כוונה לאבד את החיים, היה זה רק ביטוי של תחושת הקושי והאובדן שחוויתי בתוכי. הקרובים אלי נתנו בי מבטים מודאגים, "מה חסר לך?", שאלו, מנסים להבין. "יש לך הכל – בית, עבודה, משפחה, ילדים, וכולם בריאים ושלמים". ובאמת, מה חסר לי? שאלתי גם אני את עצמי. תשובה של ממש לא היתה לי, ליוו אותי תחושת מועקה נוראית ופחד מכך שאין לי יותר במה להיאחז. פעפע בי כאב עצום על איזה חור גדול ושחור שחשתי בתוכי ולא ידעתי איך להיות בו, מה לעשות איתו או כיצד למלאו. הייתי כמו עץ שידע אי אלו שנים, אך בפנים לא הצלחתי למצוא לו שורשים. ולא ביקשתי שורשים שיחברו אותי לשושלת המשפחתית, למורשת הדתית או הלאומית אליהן נולדתי. התעוררה בי איזו הבנה – שמעבר לצבע העור, לצורת העיניים ולממדי הגוף, שמעבר למשפחה, לחינוך שקיבלתי, לדת, לעם ולמדינה שלתוכם נולדתי, יש משהו גדול ועצום הרבה יותר שאת חכמתו ביקשתי – את חכמת המין האנושי. בזאת אני נזכרת כשאני קוראת את המיתוס "אינאנה יורדת לשאול", ותוהה כיצד הייתי חווה את אותה תקופה בחיי, אם אז הייתי יודעת את המיתוס כפי שאני יודעת היום. "אינאנה יורדת לשאול" הוא מיתוס שומרי עתיק שבמקור הופיע בכתב יתדות על לוח טיט שתוארך מלפני כ-3,700 שנים. למעשה, יש אומרים שהוא בין המיתוסים הכתובים הקדומים ביותר שאנו מכירים היום. אז בטח תשאלו – מה הקשר בין חיי כאן במאה ה-21 לחייה של אותה אינאנה שומרית? ומה כבר אפשר ללמוד מאיזה סיפור עתיק בן אלפי שנים? נתחיל בסיפורה של אינאנה, ולאחר מכן נמשיך לצלול. סיפור המיתוס האלה הגדולה אינאנה, מלכת השמים והארץ, מבקשת יום אחד לרדת אל השאול. היא נוטשת את השמים ואת הארץ, עוזבת את כל מקדשיה, לובשת את בגדיה המפוארים, מסדרת את שערה ומניחה על ראשה את הכתר, מתקשטת בתכשיטים ובאותות מלכותה. היא יוצאת אל העולם התחתון כשלצידה נינשובור, המשרתת הנאמנה שלה. היא מורה לה להישאר מאחור ונותנת לה הוראות מפורטות – מה לעשות, אל מי לפנות ומה לומר אם היא לא תשוב משם. אל השאול היא נכנסת לבדה. בפתח השאול היא מודיעה לשומר הסף שהגיעה כדי להיות נוכחת בטקס ההלוויה של בעלה של ארשכיגל, אחותה הגדולה. שומר הסף מודיע על כך לארשכיגל המבקשת ממנו לסגור את שבעת שערי העולם התחתון, ולהותיר בהם פתח צר דרכם תוכל אינאנה לעבור. כך עברה אינאנה שער אחר שער, ובהתאם לדרכי העולם התחתון, בכל אחד מהם הוסרו ממנה בהדרגה תכשיטיה ומלבושיה. כשעברה את השביעי, נכנסה לחדר המלכות ערומה וכורעת, ופנתה אל כס המלכות של ארשכיגל. זו שלחה בה את עין המוות, וגופה של אינאנה הפך לבשר רקוב שנתלה על וו בקיר השאול. כאשר מקץ שלושה ימים ולילות אינאנה לא שבה, מיהרה נינשובור למלא אחר הוראותיה המפורטות של גבירתה כדי להציל אותה: לאחר שעטתה על עצמה אותות אבל, היא פנתה בתחנוני עזרה אל האל הראשי אנליל, אך הוא סרב לסייע. ממנו פנתה אל נאנה, אל הירח ואביה של אינאנה. גם הוא סירב לסייע. שניהם זעמו על שאינאנה הפרה את חוקי החיים והמוות, ולכן עליה להיענש. נינשובור אינה מוותרת ופונה אל אנקי, אל החכמה, שמהעפר שמתחת לציפורניו יוצר שני יצורים ושולח אותם להיכנס כזבובים מבעד לשערי השאול. כאשר נכנסו שני היצורים לשאול, הם מוצאים בחדר המלכות את ארשכיגל כורעת כאישה העומדת ללדת. הם חוזרים על מילותיה אחת לאחת, והיא כה מרוצה שמציעה לתת להם מתנה. הם מתעקשים לקבל רק את גופתה של אינאנה. משקיבלו אותה, התיזו עליה האחד את "מזון החיים", והשני את "מי החיים" – שקיבלו מאל החכמה. אינאנה קמה לתחייה, אך כשביקשה לעלות מן העולם התחתון, נצמדו אליה שדי השאול, מזכירים לה את חוקיו – זה העולה, חייב לשלוח אחר במקומו. הם המשיכו ללוותה לאחר שעלתה מן השאול. תחילה ביקשו לקחת את נינשובור, לאחר מכן את בניה של אינאנה, אך היא סירבה להיפרד מהם. כשהגיעו לעיר ארך, מצאו את דומוזי, בעלה של אינאנה, יושב שאנן וטוב לב למרגלות עץ התפוח. אינאנה זרקה בו את עיני המוות, והשדים ביקשו מיד לתפוס אותו. דומוזי מצליח להימלט ומתחבא אצל אחותו, אלת הגפן. בסופו של דבר, כשעלה בידיהם לתפוס אותו, צר היה לאינאנה על דומוזי, אך מאחר שלא ניתן להפר את חוקי השאול, היא ציוותה שדומוזי ואחותו ישהו בשאול לסירוגין – חצי שנה כל אחד, וכך יהיה שוב ושוב עד קץ הימים. מהם מיתוסים? המיתוסים הם סיפורים בהם טמונה חכמה עתיקה. הם נושאים בתוכם גרעין של אמת הממתין רק שנגלה ונפצח אותו, שנשוב לגלות אותו. אך כדי שנוכל להתקרב לאותה אמת, עלינו לוותר על ההבנה שלנו את הדברים דרך מערכת החשיבה והאמונות הקיימות בנו היום. עלינו להתעלות מעל ההרגל לקרוא טקסט כפשוטו ולשאוף ללמוד איזו שפה סמלית שתאפשר לנו לקלוט את החכמה האוניברסלית הטמונה מאחורי המילים. באופן זה אני מבקשת לפגוש בחכמתה של אינאנה ולהביא לכאן כמה מחשבות הנוגעות למסע שלי, זה ששיתפתי אתכם בו, זה שאני מניחה שעבר על רבים בצורה כזו או אחרת, זה שאני מניחה ששוב יעבור עלי בקרוב, בזמן כזה או אחר. הבחירה החופשית הטקסט מתחיל ברצון או בהיפתחות של אינאנה לירידה אל השאול. האלה הגדולה, מלכת השמים והארץ, שלכאורה יש לה הכל, בוחרת לרדת לעולם התחתון לבדה. אף אחד לא שלח או הכריח אותה ללכת לשם, ונראה גם שאין זה מעשה אקראי או נטול מחשבה. זו בחירה חופשית ומתוכננת הנעשית בעיניים פקוחות, מה שמעלה בנו את התהייה – מדוע בוחרת אינאנה לרדת למקום שרבים מאמינים כי אין ממנו חזרה? לוותר כדי לפגוש את האפל אינאנה יוצאת אל השאול לבושה בבגדיה המפוארים, עונדת את תכשיטיה ואת סמלי מעמדה הרם, שכולם מוסרים מעליה בהדרגה בכל אחד משבעת שערי השאול דרכם היא עוברת. אינאנה ממשיכה, שער אחר שער, עד שמגיעה לחדר המלכות של ארשכיגל כשהיא נטולת כל, ערומה וכורעת. כלומר, כדי שאינאנה תוכל להגיע אל מעמקי העולם התחתון, עליה לוותר על כל מה ששימש אותה וסימל את מעמדה בעולם שעל פני האדמה. לצאת מהקווים הירידה לשאול והחזרה ממנו, ככל הנראה, אינה נתפסת כמעשה מקובל או נכון. אנליל ונאנה זועמים על אינאנה ומסרבים לסייע לה בטענה שעברה על חוקי החיים והמוות, ולכן עליה להישאר בשאול. אינאנה, לעומתם, מאמינה או יודעת כבר שהדרך לשאול והחזרה ממנו אפשרית, גם אם היא כרוכה בסכנות. אל השאול היא נכנסת רק לאחר שהבטיחה שנינשובור תפעל להחזרתה משם. ואכן, המעבר בין עולם המתים לחיים, כך מלמד אותנו מאוחר יותר אנקי, אפשרי אך הוא מצריך הכרות טובה של החוקים ודרכי ההתנהלות, כדי למצוא פרצות שיאפשרו לעבור עליהם. סוד החיים במחזורים כשאינאנה עולה מן השאול, היא מוצאת את דומוזי יושב לו נינוח למרגלות עץ התפוח, ומיד מורה לשלחו במקומה אל השאול. דומוזי בורח ועושה כל שביכולתו כדי להימנע מהירידה לשם. בסופו של דבר, אינאנה חומלת עליו ומאפשרת לאחותו לחלוק עמו באופן שווה את השהות בשאול – מחצית השנה כל אחד, וקובעת שכך יהיה שוב ושוב עד קץ הימים. כלומר, מה שנתפס בתחילת המיתוס כבלתי אפשרי, הופך למעשה מחזורי קבוע של שהות מעל ומתחת לפני האדמה. סיפור המסע הפרטי שלי אז אולי 3,700 שנה או יותר מפרידות בין אינאנה לביני, אך סיפור מסעה הנחוש והאמיץ לא חדל להדהד בתוכי, כמו מותיר אבני דרך להבנת המסע שלי – הבחירה החופשית, הוויתור, ה"יציאה מהקווים". במסעי, בחרתי לצלול פנימה אל הלא נודע ולהתמסר לאותו חור שחור, מבלי לדעת שבסופו של דבר תיוולד בתוכי איזו דרך חדשה. בדרך הייתי צריכה לוותר על "מלבושיי", כלומר על האופן שבו ראיתי ותפסתי את עצמי ואת החיים, וכשעשיתי זאת, לא פעם בעיני אחרים "שברתי את הכלים", או את "הכללים", עשיתי דברים "לא הגיוניים". אבל בדרך למדתי שלא כל מה שאחרים חושבים שנכון – הוא נכון, גם אם הם הרוב. ולמדתי שאפשר לצאת מהבור השחור כעץ המכיר יותר את שורשיו, ומבקש כעת להעניק מפירותיו. כמה נוח ונעים לשבת חסר דאגה מתחת לעץ תפוח, לעצום את העיניים ולתת לדברים לחלוף… וכמה סבל ישנו בניסיון להיאחז במצב קיים, לברוח כשהחיים מבקשים מאיתנו להשתנות או להתפתח. אז אולי אינאנה מבקשת לספר על היכולת הטבועה בנו לחצות איזה גבול שנדמה שהוא בלתי אפשרי, ללכת אל המקום החשוך והלא נודע ולהתמסר אליו, למות לצורה המוכרת והידועה ולאפשר את לידתנו מחדש באותם החיים. ואולי היא גם מבקשת לספר שזהו תהליך מחזורי הכרחי, בלתי נמנע ובלתי מסתיים של מוות ולידה מחדש… סוד החיים. *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם.

כדי להרחיק מעצמנו את תחושת השעמום המעיקה, המצאנו אינספור הסחות דעת. אך לאט לאט מתברר שהתמכרנו להסחות הדעת הללו, ושהן כבר אינן מאפשרות לנו לחוות את חיינו במלואם. שעמום הוא דבר שכולנו מכירים, אך בעולמנו הטכנולוגי אנו פחות ופחות מסוגלים להתמסר אליו ולהשתמש במצב הנפשי כדי לעורר יצירתיות, למידה והתפתחות מודעת. כולנו מודעים לדחף לפנות לטלפונים שלנו ברגע שאנחנו מוצאים את עצמנו לבד או מחכים לאוטובוס, או אפילו במסעדה אם שאר האנשים עזבו את השולחן. הטלפון הפך לסיגריה החדשה, אליה אנו מושיטים יד כדי להפיג סרבול חברתי או שעמום. המילה לשעמום באנגלית (boring) מזכירה לנו את ה-Boring tool, מעין מקדחה שעובדת לאט וחודרת לתוך סלע קשה. האסוציאציה הזו נראית מתאימה למדי מכיוון שלמדנו לראות בטלפון שלנו את "כלי השעמום" במובנים רבים. זהו הכלי שאנו רואים כמפיג את השעמום, אך למרבה האירוניה זה בדיוק הדבר שאנו לעתים קרובות מוצאים את עצמנו משועממים ממנו. אנחנו גוללים בין תמונות ותכנים שבמקרה הטוב מושכים רק לזמן קצר את תשומת הלב הספונטנית שלנו, אבל בעיקר אנחנו פשוט גוללים כי זה מנחם אותנו, במובן השטחי, כאשר אנחנו מגורים, ולאו דווקא משועממים. השעמום הוא אתגר של יצירתיות מארק פישר המנוח, תיאורטיקן תרבותי ופילוסוף, כתב בבלוג שלו K-punk: "…השעמום הוא אתגר, אזהרה והזדמנות: אם אנחנו משועממים, זה כדי שנוכל לייצר משהו שימלא את החלל הזה." אבל, הוא ממשיך ואומר, "תאגידים קפיטליסטיים יוצאים מגדרם כדי להזמין אותנו לקיים אינטראקציה, לייצר תוכן משלנו, להצטרף לוויכוח. עכשיו אין תירוץ ואין הזדמנות להשתעמם". כפי שפישר מציין, מרחב השעמום הזה התמלא בטכנולוגיה, מה שמקשה עלינו יותר ויותר לחשוב ולהשתמש באמצעים ובאנרגיות המנטליות שלנו כדי לפעול בתשומת לב מרצון. שעמום ברמה בסיסית יכול לשמש ככוח חיובי להתחיל פעולה כלשהי, אך הוא יכול להוביל לרמות גבוהות יותר של מעורבות, אשר מחדדת את המוח באמצעות מיקוד ודמיון ובכך מביאה לתודעה מתעוררת ולהזנה של העצמי האישי. מעגל של גירויים שהולכים ומאבדים את כוחם הדבר שהטכנולוגיה, והמדיה החברתית במיוחד, טובות בו כל כך (והוא גם הסיבה שבגללה התרגלנו לשלוח יד אל הטלפון שלנו בכל פעם שיש לנו רגע פנוי – אבל גם כשעלינו לשים לב!) הוא שיש להן את היכולת לשכך והשתיק את תשומת הלב הספונטנית שלנו, בצורה יוצאת דופן. התראה על תוכן חדש שקופצת בכל שנייה לא מאפשרת לנו להגיע למצב של "שעמום", שבעבר חרדנו ממנו כל כך. אבל, באופן אירוני, הצורך העגום הזה של האגו שלנו להדוף את השעמום והרצון בגירוי מתמשך הוא זה שמחזיק אותנו בלולאה של חרדה ושל תחושת שעמום, בה אנו נאבקים להתמקד ובסופו של דבר נותרים לא מסופקים. הזמנה להתבוננות עמוקה בכל רגע בחיים אז לא רק שעלינו לאמן את עצמנו להפסיק להושיט יד ל"כלי השעמום", עלינו גם ללמוד לראות את השעמום עצמו בצורה חדשה. בהגדרה, שעמום הוא מצב רגשי שנחווה כאשר איננו מתעניינים או עוסקים בסביבתנו או במעשינו. אבל כשלומדים לשנות זאת באמצעות תשומת לב ודמיון, אנחנו מתחילים להעריך את הרגעים האלה כהזדמנויות להעלאת התודעה. המתנה בתחנת אוטובוס יכולה לשמש הזדמנות להתבונן בזמן שחולף, ועם תשומת לב נוכל ללמוד להיות בעלי מודעות מוגברת לסביבתנו, לספוג מראות וקולות ללא שיפוט או חשיבה אובייקטיבית. זה גורם לפתע לבנאלי, לטריוויאלי או למשעמם לכאורה להראות את עצמו בפנינו באור חדש. אנו יכולים ללמוד לחוות את הרגעים ה"לא מלאי אירועים" אלה כעמוקים ופואטיים ולחזות במציאות הארוגה היפה של קיומנו, שהיא רחוקה מלהיות משעממת.

מה נוכל לעשות כאשר אנו מרגישים שהכל נשמט מאיתנו, כשהרוח מטלטלת את הסירה שלנו? יש דרך לבנות בתוכנו את היציבות ואת הוודאות – אבל עלינו להתחיל עכשיו הרקליטוס, שהיה פילוסוף קדם-סוקרטי ביוון העתיקה, אמר כי "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", כי הכל זורם כל הזמן כמו מי נהר, בתנועה תמידית, כחלק מהותי מתהליך האבולוציה. בעקבות חוק הטבע הזה, גם החיים עצמם נמצאים בזרימה מתמדת, נעים כמו הנהר, דרך השדות היפים של האושר ודרך ההרים הסלעיים, מלאי המכשולים, כאחד. לעולם איננו יודעים מה נפגוש בזרם החיים הזה – גם רגעים של שלווה וודאות, וגם כאוס וחוסר ודאות. בתקופות של חוסר ודאות, אנו מוצאים את עצמנו מוקפים במים הלא מוכרים של הלא נודע, כאשר כל מה שבנינו בתחום החומרי של חיינו – אותם מבנים שהציעו לנו ביטחון והגנה – מאיימים להתמוטט. אנו עומדים חשופים מול האמת הלא נוחה על השבריריות ועל המהות הזמנית והחולפת של חיינו. האם באמת הכל זמני וחולף? בודהה מזכיר לנו כי "כל הדברים הם ארעיים, וכאשר אדם רואה את האמת הזו, הוא מתרחק מהסבל". אם כל הדברים הם ארעיים ואינם ודאיים, מה אם כן יכול להיות מבצר הוודאות שלנו בזמנים לא ברורים? מה יעמוד במבחן החיים? הפילוסופים העתיקים מכוונים אותנו פנימה בחיפוש אחר התשובה, כדי למצוא אמת אחרת. בתוך כל אי הוודאות של החיים, הדבר היחיד שנשאר בטוח – הוא אנו עצמנו, ועלינו לחפש את הנצחי והבלתי מתכלה לא בחוץ אלא בתוכנו. בבהגווד גיטה, קרישנה אומר לארג'ונה "הנשמה האינדיבידואלית היא בלתי שבירה ובלתי מסיסה, לא ניתנת לשריפה או לייבוש. היא נצחית, חודרת לכל, בלתי ניתנת לשינוי…", ומצביע כך על האני הנצחי שלנו, מעבר לאישיותנו המתכלה. מקור הוודאות חי אפוא בתוכנו; אולם האמת החמקמקה הזו נאבקת כדי להפגין את כוחה העוצמתי, במיוחד בזמנים שבהם יש צורך ביותר. האתגר הוא שברוב הפעמים איננו רואים את עצמנו כמהות נצחית הנושאת בתוכנו את ניצוץ ההתמדה; במשך כל חיינו, אנו בונים את הזהות שלנו על הטבע החולף של האישיות שלנו ושל רכושנו. מכאן שאנו מועדים ונופלים בפחד, בפגיעות ובחוסר ביטחון במצבנו האנושי, ברוח הקלה ביותר שמטלטלת את הסירה שלנו. הכרה בכוח הפנימי אם נכיר במהות הנצחית, הבלתי מנוצחת שלנו, נוכל לגעת בתוכנו במקום של רוגע וביטחון מול חוסר הוודאות. ואם נצליח להכות שורשים בתודעה המוגבהת הזו, נוכל לעמוד איתנים,  לזמן את כל הכוח הפנימי שלנו ולמצוא יציבות. עם זאת, יציבות וחוזק הם תוצאות של חיינו הפנימיים. הם תוצאות של מה שזרענו בתקופות של שלום ושל ודאות – פירות עמל העבודה הפנימית שלנו באמצעות תרגול דרכנו הרוחנית. המפתח הוא שעלינו להזין את האש הפנימית שלנו כל הזמן, גם בזמנים של רגיעה, כך שהיא תזין אותנו בכוח בעת הצורך. כפילוסופים, ההגנות האמיתיות שלנו הן האומץ שלנו, החוסן, הבהירות והרוגע שאנו בונים במסירות ובהתמדה בנתיב החיים, הרבה לפני שמתרחש משבר. כאשר אנו בונים את חיינו בקפידה על היסודות של האני הנצחי הגבוה שלנו, המבוססים על ערכים אנושיים נצחיים, אנו עומדים על קרקע יציבה של ודאות, בלתי מעורערת ויציבה. הכל כבר נמצא בתוכנו כפי שמזכיר לנו מרקוס אורליוס: "לעולם אל תתנו לעתיד להפריע לכם. אתם תפגוש אותו, אם תצטרכו, עם אותם כלי נשק של התבונה שמחמשים אתכם היום נגד ההווה". ואנו זוכרים שאור הוודאות שאנו מחפשים בתוך אי הוודאות האפלה סביבנו, כבר נמצא בתוכנו.

איך אנחנו מזדהים? האם אנחנו המגדר שלנו, המוצא שלנו, המקצוע שבחרנו? או שאנו מזדהים עם מה שמעבר לכל הזהויות השונות? במהותנו המשותפת כולנו בני אדם. אבל ההתפצלות שלנו לקבוצות ותתי קבוצות מובחנות, יכולה להיות מסוכנת אם לא נזכור את הבסיס המשותף לנו. "מי אתם?" – זו שאלה שאני בדרך כלל שואלת באחד השיעורים שלי. כשאני שואלת את אותה שאלה עשר פעמים ברציפות, אני דוחפת את המשתתפים בעדינות להבנה שלכולנו יש יותר מזהות אחת. יש אנשים הנוטים להזדהות בהתחלה עם שמם, הלאום, המגדר, המקצוע שלהם; אחרים מגדירים את עצמם דרך מערכות היחסים שלהם (אני אמא, חברה) וחלקם חושבים על עצמם בראש ובראשונה כבני אדם, "נשמה", "כוח של אנרגיה" או כמחפשי חוכמה. תרגיל זה גם גורם לנו להיות מודעים לכך שמעבר לזהויות המרובות שלנו יש "גרעין פנימי" או "מהות" מסתורית שקשה להגדירה אך היא זורחת מבעד לכל הזהויות השונות שלנו. אנחנו תמיד עצמנו, בין אם זה בעבודה, עם המשפחה שלנו או לבד. בכל סביבה אנו מבטאים היבטים שונים של עצמנו, אבל עמוק בפנים אנחנו עדיין אותו מרכז מסתורי של מודעות. בקצרה, כולנו גם אחד וגם רבים. האם הכל צפוי? או שהרשות נתונה? השלב הבא של התרגיל הזה חוקר את שורש הזהויות שלנו. האם נולדנו עם זהות? האם היא "נתונה מאלוהים" ואין לנו ברירה אלא לקבל ולשאת אותה כסוג של גורל? או האם זהות היא משהו שיכול להשתנות ואף להפוך לבחירה? רוב האנשים יאמרו שיש היבטים מסוימים בזהות שלנו (מין, שורשים תרבותיים וכדומה) שאיננו יכולים לשנות. עם זאת, היבטים אחרים שלנו הם תוצאה של בחירות שעשינו בשלב מסוים. לא נולדנו להיות "מתכנתי מחשבים" או "הורים" – אבל בחרנו להיות אותן. והכי חשוב, אנחנו תמיד יכולים לבחור כמה עדיפות אנחנו נותנים לכל אחת מהזהויות השונות שלנו, גם אם אנחנו לא יכולים לשנות אותן. למה אנחנו נותנים עדיפות: למגדר שלנו? ללאום שלנו? למעמד שלנו? אולי לתכונות הפנימיות שלנו? יש סכנה בהזדהות יתר עם זהות יחידנית ובחשיבה שאין לנו בחירה לגבי הזהות שלנו. זה מקטין אותנו, כי זה מתעלם מההיבטים הרבים האחרים של עצמנו, וזה רק מקצין את ההבדלים בינינו. הכלכלן חתן פרס נובל אמרטיה סן, טוען כי אלימות יכולה להיווצר בקלות כאשר אנשים נעולים בזהות יחידה ומדירים ממנה אחרים. בני ההוטו טובחים בבני הטוטסי, למשל, כאשר הם חשים תחושה חזקה ובלעדית של שייכות לקבוצה נפרדת, ואינם רואים את עצמם עוד כרואנדים, כאפריקאים או כבני אדם. מחוסר מודעות – למודעות למרבה הצער, המגמה ההולכת וגוברת של פוליטיקת זהויות מבקשת לנצל את הסנטימנטים החזקים שניתן לעורר כאשר אנשים מזדהים רק עם צד אחד של נושא מסוים. זה לא רק מפרק חברות ומביא למדינות מפוצלות כמו בריטניה לאחר הברקזיט או ארה"ב לאחר הבחירות לטראמפ. זה גם מסיט אנרגיה ותשומת לב מבעיות חשובות הרבה יותר, ואינו מציע פתרונות אמיתיים. יתרה מכך, פוליטיקת הזהויות לא מצליחה להתעלות מעל ההבדלים, אלא היא   משטיחה את ההבדלים בין פרטים מאותה קבוצה. היא הופכת את כל התומכים בברקזיט, למשל, לקבוצה אחת ואת התומכים בחזרה לאיחוד האירופי לקבוצה שנייה, ומתעלמת מהעובדה שאולי יש להם מעט מאוד במשותף. אי אפשר ליצור חברות הרמוניות ויציבות הבנויות על תנועות כאלה. כדי שהחברה והתרבות יתפקדו, אנו זקוקים לבסיס משותף, ועלינו ללמוד כיצד להתעלות מעל ההבדלים בינינו. עלינו לבחור במודע בזהות המאפשרת לנו להתחבר יותר לאחרים ולהזדהות איתם. החיים הם מסע מחוסר מודעות – למודעות. כשאנו לא מודעים, אנו מונעים על ידי כוחות או נסיבות פנימיים או חיצוניים; ואילו כשאנו מודעים אנו מבינים שיש לנו בחירה. אמרטיה סן אומר: "להכחיש בחירה במקום שבו קיימת בחירה אינו רק טעות אפיסטמית, זה יכול לגרור גם כישלון מוסרי ופוליטי בגלל התנערות מאחריותו של האדם להתמודד עם השאלה היסודית, הסוקרטית: 'איך אני צריך לחיות?'". ללמוד לבחור נכון בחירה קשורה באופן בלתי נמנע לאחריות. נראה שהרבה יותר קל לומר, "ככה אני, אני לא יכול לשנות את זה". אבל ההיסטוריה מלאה בזוועות שבוצעו משום שאנשים הרגישו שהם נאלצים לפעול בהתאם לזהות חיצונית ומקובעת. רק חשבו על הגרמנים שהרגו את היהודים או על ענפי האסלאם השונים שנלחמים זה בזה. המסר של אמרטיה סן הוא שעלינו לבחור את הזהות שלנו מרצוננו החופשי. קופי אנאן שנפטר לאחרונה אמר: "לחיות זה לבחור. אבל כדי לבחור נכון, אתה חייב לדעת מי אתה ומה אתה מייצג, לאן אתה רוצה להגיע, ולמה אתה רוצה להגיע לשם".

מדי פעם לאורך ההיסטוריה אנו שומעים על אנשים כמו אמא תרזה. אישה שוויתרה על חיים אישיים והחליטה להקדיש את כל חייה לטיפול באחרים. האם תרזה נולדה במקדוניה וכבר בגיל 12 החליטה להקדיש את חייה לעזור לעניים ולחולים. באחת הפעמים צוטטה כשאמרה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שראתה בהודו, נחרתו בנשמתה ושינו אותה. במסגרת פעילותה כנזירה נשלחה להודו, שם הקימה בעזרת נזירות ונזירים נוספים בתי ספר ובתי חולים והשיגה סיוע לחולים ולעניים. ברבות הימים הקימה מסדר משלה שפעל להשגת טיפול וסיוע לעניים, לחלשים, לחולים וליתומים בכל העולם. היה חשוב לה להעניק טיפול לכל נזקק, במיוחד לאלה שלא היה מי שיטפל בהם, המנודים, המוקצים מחמת מיאוס או נגע, המוזנחים והעזובים. בכל אחד מהם ראתה בן אנוש, ולדבריה "הסבל הגדול ביותר הוא להיות בודד." אמא טרזה הכירה בכאב הגדול שקיים בנפרדות. היא טענה שהמחלה הנוראית ביותר היא הבדידות, מחלה שלא נמצא לה מזור עד היום, והיא רק גדלה ומתפשטת כמגיפה. האם תרזה ביטאה רוח לוחמנית בהגנה על מי שהיה זקוק להגנתה, היא לא נתנה לדבר להגביל אותה. למרות היותה נזירה, היא יזמה והרחיבה את תחומי פעילותה מחוץ למוסכמות ולא נתנה לתכתיבים של תקופה מקום או אמונה להיות למכשול בדרכה. היא סחפה אחריה נזירות ונזירים רבים, וקיבלה את תמיכת העולם באהדה ובתרומות. מאמרותיה הידועות: "המחסור באהבה זו הדלות הגדולה ביותר". על כן הקדישה את חייה להביא אהבה לכל מקום ואדם בו טיפלה, גם לבודד ולמוזנח ביותר. היא הבינה את הערך שיש גם לעזרה הנפשית והרוחנית, שכן לא תמיד ניתן להביא מרפא פיזי לכל אדם, אך לפחות ניתן לרפא את בדידותו. "לעולם אל נא תרשה למי שבא אליך לעזוב מבלי להיות מאושר יותר". האם תרזה טענה שכבני אנוש אין אנו מסוגלים באמת להישאר אדישים כלפי סבל. כאשר אנו מתעלמים גם אנו סובלים. היא נתנה אהבה ללא תנאי, מתוך שמחה פשוטה וחוסר שיפוטיות ביחס לאחר. היא טענה שכולנו מסוגלים לדאוג לאנשים סביבנו, גם אם איננו מטפלים במקצוענו. כשאנו מצליחים לעזור לאדם אחר, לשנות את מצבו לטובה, לנהוג בנדיבות, אנושיות ואכפתיות, הדבר ממלא אותנו ומלווה אותנו גם בהסתיים המעשה טוב. בעידן המודרני כל אחד מסתגר יותר בחייו האישיים. למרות המדיות החברתיות שחושפות לכאורה יותר, למעשה אנו פחות מעורבים במה שקורה לאנשים באמת. עסוקים בעיקר איך אנחנו ניראים, כמה רואים אותנו, ופחות כמה באמת אכפת לנו מאחרים. אנו פחות ניפגשים פנים אל פנים, אפילו פחות מדברים בטלפון, מעדיפים להתכתב.. לכן אין פלא שתחושת הבדידות מועצמת. האם תרזה לא הרגישה שהיא מפסידה משהו בכך שכל חייה הסתובבה באזורי עוני ומחלות וטיפלה בחולים הכי קשים – להיפך, היא הייתה מאושרת. אהבה ככוח מגן יש דברים שאם חושבים עליהם בצורה מדעית בלבד הם נראים בלתי אפשריים. למשל כיצד אמא תרזה, אישה שכל חייה, מגיל 18, טיפלה בחולים הנגועים במחלות הקשות ומידבקות ביותר, באזורים קשים ועניים ביותר – מעולם לא נדבקה. היא חייתה עד גיל 87, ונפטרה בסופו של דבר ממחלת לב ולא ממחלה מדבקת! מדבריה: "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?". בעידן בו אנו מפחדים ממוות, ממחלות ומהחולים, כשמספרים לנו בחדשות שכל וירוס קטן יכול להרוג אותנו, וכמות החיסונים המתפרסמים ל"צריכה הכרחית" גדלה, הפחד נראה כסביר ומציאותי.  ואולם האם סוד החיסוניות טמון במערכת החיסון הפיסית בלבד? או שמא יש השפעה לחוסן רוחני על החיסוניות? בספרו "אהבה רפואה וניסים" מספר ד"ר ברני סגל על תקופה בה היה עובד בבית חולים לחולי שחפת, ולמרות שלא היה מחוסן, מעולם לא נדבק במחלה. הוא מסביר את התופעה בכך שחש אהבה כלפי החולים שלו, ולדבריו כאשר אוהבים מישהו באמת, לא ניתן להידבק ממנו. הגישה הרווחת של מטפלים ורופאים רבים כיום היא "להגן על עצמם" בעזרת חיץ פיסי, או נפשי, בינם לבין החולה/המטופל. "לא להיקשר יותר מידי", להתייחס למטופל כאל עוד “מקרה”, "לא לקחת ללב”. ואולם כבני אדם לא ניתן באמת לעשות זאת, אי אפשר באמת למנוע מהדברים לחדור אלינו, הם חודרים אלינו בכל מקרה. אפשר לבנות חומה שתפריד בינינו לכאב של אדם אחר, אבל לבניית חיץ בתוך ליבנו יש מחיר גבוה. אמא תרזה היוותה השראה לרבים. בהשראתה נפתחו מרכזים רבים בעולם, המסייעים לנזקקים וחולים. היא הייתה דוגמא חיה לכך שכשאדם מרגיש צורך לאהוב ולעזור, כשנמאס לו להתעלם ולהדחיק – הוא יכול לעשות ולהשפיע על הרבה מאוד אנשים. אמא תרזה לא הייתה אמא ביולוגית של אף ילד, אבל בפועל היא הייתה אמא של הרבה מאוד בני אדם! היא מלמדת אותנו, על ידי מעשיה, את סוד הנתינה שאפשרית מתוך אהבה גדולה לאנושות. היא לא יכלה להציל את כולם, היא לא פתרה את כל הבעיות, וגם לה עצמה לא חסרו קשיים וחוסר מושלמות. היא היתה דמות שנויה במחלוקת, וחלק מהביקורת עליה היתה שיתכן ומנעה אפשרות לסייע באמצעות רפואה מודרנית, כי האמינה בחסדי האל והגורל באשר למחלה ומוות של אדם, אך זה לא מוריד ממפעל החיים שלה להוות משענת לאנשים רבים כל כך. היא טענה שעצם הידיעה שמשהו רוצה לעזור לך, שאכפת לו ממך – מעוררת תקווה. את תפישתה האנושית היא ביטאה בין היתר בחיבור  "הייה בכל מקרה", בו היא מדגישה את החשיבות לא להיות תלוי בקולות חיצוניים, אלא לדבוק בערכים אנושיים. במצפן הפנימי. היא לא פעלה לא למען פרסים או מחמאות, ולא הפסיקה לפעול בגלל ביקורת, ציניות, או ניסיונות לעצור את פועלה. היא עשתה את דרכה מתוך אמונה פנימית שהיא עושה את המעשה הנכון, וזה מה שנתן לה את הכוח לעמוד בכל הקשיים. הייה בכל מקרה. "אם הינך מוצא שלווה ושמחה, אחרים עשויים לקנא; היה שמח בכל מקרה. את הטוב שהינך עושה היום, אנשים נוטים לשכוח מחר; עשה זאת בכל מקרה. תן לעולם את המיטב שלך, וזה לעולם לא יהיה מספיק; תן לעולם את המיטב שלך בכל מקרה. ובימים בהם זה נראה יותר מדי, פשוט עשה את שתוכל בכדי לעבור את היום; משום שנשמות פועלות דרכך בכל מקרה. אנשים נוטים לחוסר אחריות, חוסר הגיון והם מרוכזים בעצמם; סלח להם בכל מקרה. אם הינך אדיב, אחרים יכולים להאשים אותך באנוכיות ובמניעים נסתרים; היה אדיב בכל מקרה. אם הינך מצליח, תזכה בכמה חברים מדומים ובכמה אויבים מושבעים; היה מצליח בכל מקרה. אם הינך כנה וגלוי-לב, אנשים עשויים לרמות ולבגוד בך; היה כנה וגלוי-לב בכל מקרה. את שהינך בונה לאורך שנים, מישהו עשוי להרוס בן לילה; בנה בכל מקרה. אתה רואה, בסופו של דבר, זה בינך ובין האל; זה לעולם לא היה בינך ולבן מישהו אחר בכל מקרה". נכתב ע"י חברי קבוצת המטפלים "היגאה", באקרופוליס החדשה

המהפכה הנשית יצאה לדרך בתחילת המאה הקודמת, אך מה עם המהפכה הגברית? מאמר העוסק בשאלה מהי גבריות בריאה, המותאמת לעידן בו אנו חיים. הטבע פועל בצורה קוטבית ומשלימה; במזרח מכנים זאת אנרגיית היאנג (הזכרית) והמשלימה שלה, אנרגיית היין (הנקבית). שתיהן ביחד יוצרות את הדאו, השלם. כחלק מביטוי הקוטביות בטבע, לגבר יש איכויות ייחודיות, האמורות להיות מבוטאות ומשלימות את האיכויות הנשיות. אלו שני כוחות קוטביים משלימים, והחיים מותנים באיזון בין שניהם.   העולם שלנו משתנה תדיר, ובהתאמה גם הגדרות תפקידיו ואחריותו של הגבר. אם בעבר הגבר היה אחראי לציד ולהגנה מפני איתני הטבע, טורפים וכדומה, ברור שבתנאים של שובע ושל שפע מצופים ממנו דברים אחרים. כיום, למשל, יכולות לוגיות ומנטליות יהיו שימושיות יותר מכישורי הצייד. בתרבות המערבית המודרנית ״גבר״ נחשב כזה שהשיג מעמד כלכלי שכולל סמלי סטטוס כאלה ואחרים, קריירה נחשקת, כיבוש והעמדת דורות המשך. אך מעבר לצורות הביטוי השונות הקשורות לתנאים העכשוויים, קיימת תפיסה אוניברסלית ועל-זמנית לגבי תפקידו העקרוני של הגבר.   מאצ'ואיסטי מול שברירי מאז ומתמיד ניצב הגבר בעמדה בה עליו להוכיח את עצמו בהתאמה לסמלי הסטטוס המקובלים, כדי שיוכל להיות ראוי ולהשיג את מטרותיו. עמדה בסיסית זו, שבה נדרשת חובת הוכחה איננה עמדה קלה, וללא הכוונה והדרכה יכולים להיווצר בלבול ופרשנות שגויה. דוגמאות לכך אנו רואים בתרבות העכשווית שיצרה שתי תנועות עיקריות המנוגדות לכאורה   האחת לשנייה אך שתיהן תוצר של אותו בלבול: מחד אנו עדים להתגברות הגסות, הוולגריות והכוחניות מצד הגברים, מה שמוביל למוטיבציה של תחרות ואלימות, מעין פסאודו-גבריות או ״גבריות מזויפת״, בכל שכבות החברה ובכל מקום בעולם. אני זוכר את עצמי כנער צעיר שמנסה להיות ״גבר״ ומסגל לעצמו גינונים מאצ׳ואיסטים מוגזמים. התנועה השנייה היא השבריריות, חוסר הביטחון, הפסיביות והתלותיות. מאפיינים שגם הם מסתירים את הכוח ואת הנוכחות הגברית הבריאה, ואין הכוונה לעדינות או לרכות שהן תכונות אנושיות נפלאות, אלא חוסר בעמוד שדרה יציב ואיתן. מהו הגורם לשני ההפכים האלו? ההתנהלות הגסה ומולה ההתנהלות חסרת הביטחון, נעוצות בקושי לעמוד בלחצים החברתיים לצד הצורך בהוכחה עצמית. הבלבול גובר בהיעדר חינוך והכוונה מתאימים ובהיעדר מודלים ראויים לחיקוי, שהרי ידוע, שדוגמה אישית היא שיטת החינוך הטובה ביותר.   האביר לאורך ההיסטוריה תמיד היו גברים שחרגו מהזרם המרכזי ואימצו לעצמם רעיונות וערכים מוסריים לחיות לאורם, ובתקופתם היו מודל לחיקוי ופורצי דרך. הדוגמאות ההיסטוריות הקרובות ביותר שאנו מכירים במערב הם מסדרי האבירים מתקופת ימי הביניים. בזמנים בהם שררו הבערות והפחד, האיר אידאל האבירות את הדרך לאנשים ממעמדות שונים שהעשירו את חייהם בהרפתקה בה שזורים הדבקות באמת וההגנה על החלשים. בזכות זאת, הם התרחקו מגסות ומחולשה והצליחו לקיים חיי רוח לאור אידאל אנושי וערכי מוסר. האבירים היו מחויבים לקודי כבוד שהנחו את התנהגותם. הם התחייבו לאומץ לב, צניעות ושירות הכלל. האבירים פעלו למען מטרות נעלות, שחרגו מעיסוק בחיי השגרה והמרדף אחר ההצלחה של היחיד. לכל אביר הייתה גבירה שהיוותה מקור ההשראה לאצילות וטוהר, לה הקדיש את מעשי הגבורה המוסריים שלו. האבירים פעלו באחווה והערבות ההדדית הייתה אחד מעקרונות היסוד. הם חיו זה למען זה ובשם הגורל המשותף והאחווה היו מוכנים להקריב את חייהם, בשדה הקרב או בשגרה היומיומית. המטרה המשותפת איחדה את כוחותיהם. סולם הערכים המוסריים היה המדד לגבריות, ובמקביל לתרגול מיומנויות הלחימה עסק האביר בתרגול השליטה העצמית וחישול אופיו במטרה להיות טוב ואצילי ולהשתחרר מהגורמים המכוונים להצלחה על פי קריטריונים שטחיים המקובלים על הרוב.   ״הו דון קישוט, אל תהיה כל כך תמים…״ האם הרעיון האבירי תקף לתקופתנו? אולי זה נאיבי, אך אני מאמין שאידאל האבירות חי וקיים. הזמנים שונים – רכבים חשמליים החליפו את הסוסים האציליים, הסייבר החליף את השריון והאתגרים השתנו, אך האידאל שלאורו אדם חי ומוכן להקריב את הנוחות והאינטרס האישי שלו, עדיין תקף. במובנים רבים הזמן הנוכחי דומה לתקופת ימי הביניים. אנו חווים חושך תודעתי הולך וגובר, נסיגה ערכית בשטחים רבים של חיינו; הפחד תופס את מקומו של אומץ הלב, האגואיזם תופס את מקומה של הערבות ההדדי. הדאגה המוגזמת ליוקרה, נראות וחיי הבורגנות שיטחו את גיבורי התרבות וכתוצאה מכך, קרנה של הגבריות בנסיגה. ״מילתו של הגבר״ נשחקה, וביטוי שהיה סמל ליושרה ועמידה מכובדת בחובותיו כמעט ואיבד את תוקפו. מאידך, לשמחתנו יש יותר מודעות, פתיחות ושיח לגבי האתגרים איתם מתמודדים הגברים בימינו. קיים ניסיון לתת מענה תמיכתי ורגשי במסגרות שונות כגון סדנאות לניהול כעסים, לאבהות, למיניות. עבור רבים זו אלטרנטיבה טובה, אולם לא תמיד עוסקים בהן בכל האיכויות של אב הטיפוס  הגברי.   מה נחוץ לאדם? אדם זקוק לחזון כדי להגשים את העצמי הגבוה שלו. יתכן שהקושי בגיבוש הזהות של הגבריות החדשה מקורו בהיעדר דוגמאות עכשוויות וחזון ברור ומוצק. אידאלים אינם נוצרים מעצמם, אנחנו היוצרים שלהם. אנשי כבוד כמו דוד בן גוריון, נלסון מנדלה, מוחמד עלי, דור החלוצים שהקים את מדינת ישראל הם מקור השראה בזכות אומץ ליבם ומוכנותם להקריב הכל, גם את חייהם למען רעיון ערכי שהם האמינו בו. בזכות זה הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ושינו את פני ההיסטוריה. כשיש לאדם חזון ומצפן מוסרי שמכוון אותו הוא לומד לתעל את הכוחות שלו, להתמיר את האינסטינקטים החייתיים בסנטימנטים עדינים יותר. במקום הוולגריות לנהוג באצילות, במקום מאצ׳ואיזם להשרות תחושת ביטחון אמיתית, ובמקום שבריריות וחולשה – להיות עמוד שדרה איתן ויציב, וסמל לנדיבות ואהבה. כדי שנוכל לבסס מחדש את הזהות הגברית היפה, עלינו לשאוף לחבר בין אידאל האבירות והזמנים הנוכחיים. אני מאמין בכל לבי שזו תשובה אמיתית לאתגרים העכשוויים שהוזכרו לעיל. ״תהיה גבר״ איננה אמירה גסה או וולגרית. בזמנים ההיסטוריים שלנו אפשר להתייחס אליה כאל קריאה לתחייה מחודשת של הערכים המכבדים את הגבריות היפה.

החברה זקוקה לאמון על מנת לתפקד. היא זקוקה לאמון ברופאים שלה, במנהיגים שלה, בבעלי הסמכות שבה. אך אם חברות התרופות קונות מחקרים המקדמים את התרופות שהן מייצרות וקוברות מחקרים אחרים, אם בעלי תארים אקדמיים רוכשים אותם בכסף, אם בעלי הסמכות בחברה קנו את מה שמקנה להם סמכות – לא יתקיים אמון והחברה לא תוכל לתפקד. במרץ 2022 פרסם ה-British Journal of Medicine, אחד מכתבי העת הוותיקים והמוערכים ביותר בתחום הרפואה, מאמר בשם "האשליה של רפואה מבוססת ראיות". בקצרה, המאמר טוען כי "רפואה מבוססת ראיות הושחתה על ידי אינטרסים תאגידיים, רגולציה כושלת ומסחור של האקדמיה". ההשפעות המיטיבות האפשריות של תרופות גנריות מסוימות, למשל, אינן נחקרות בגלל חוסר הרווחיות שלהן, או לחילופין, מחקרים לא מתפרסמים אם לתוצאותיהם יש השפעה לרעה על הרווחים. מיותר לציין שיכולות להיות לכך השפעות עצומות על יכולתם של הרופאים לטפל באנשים, ועל הנגישות של כל בני האדם לשירותי רפואה. למעשה, אנשים מתים בגלל זה. אבל התנהלות הרעה הזו אינה ייחודית לתחום התרופות. כמה עולה לרכוש תואר? מחקר שפורסם ביולי ב-American Economic Journal בשם "מדוע עלה מספר בוגרי המכללות?" דן בהשפעה של "אינפלציית ציונים", כלומר מתן מלאכותי של ציונים גבוהים, על מספר בוגרי המכללות. על פי המאמר, העלייה במספר הבוגרים בעשורים האחרונים לא קשורה לביצועים טובים יותר של סטודנטים, אלא לזיוף ציונים על מנת להעביר סטודנטים. זה גם מזכיר את שערוריית השוחד למכללות ב-2019, שבה הורים שילמו סכומי כסף עצומים כדי לשחד פקידי מכללות ולנפח במרמה את תוצאות מבחני הקבלה, כדי שילדיהם יוכלו להיכנס לאוניברסיטאות מובילות (מה שמעלה את השאלה: עם כל המשאבים הכספיים האלה, למה לא הצליחו ילדיהם להגיע להישגים לימודיים גבוהים מלכתחילה? האם ייתכן שמשאבים כספיים אינם מספיקים להצלחה חינוכית?). אנחנו יכולים להמשיך לדבר על תחומים אחרים, כמו האקלים או מיליארדי הדולרים המושקעים ב"לכידת פחמן", הפולטת יותר פחמן ממה שהיא לוכדת, או מעורבות של בנקים גדולים במימון רשתות טרור וסמים, אבל לא הייתי רוצה לדכא את הקוראים. משבר מוסרי עמוק אפשר רק לומר שאם נחפש היטב, נוכל למצוא מגמות דומות בכל מקום. ולתופעות השונות לכאורה הללו יש משהו במשותף. הן מצביעות על משבר מוסרי בלב ליבה של דרך חיינו. אנו נוטים לראות באתיקה תחום תיאורטי, שאין לו רלוונטיות אמיתית לחיי היומיום שלנו, אבל אנו מפספסים אמת בסיסית מאוד – ללא אתיקה שום דבר לא יעבוד. חוסר האתיקה יאט את גלגלי הארגון, ויהפוך אותו לבירוקרטיה; הוא יגרום למשאבים "לדלוף" ולהיעלם; הוא יכניס את האנשים הלא נכונים לשלטון; הוא יעדיף את השטחי, על פני המהותי; ומעל לכל, הוא ישחק את יסודות האמון הנחוצים לכל חברה או ארגון. לדוגמה, המדיה החברתית החליפה את הערך של חיים מאושרים, בערך השקרי של חיים מאושרים למראית עין. במילים אחרות, חשוב יותר להיראות מאשר להתאמץ להיות. או, כמו במאמר שהוזכר לעיל, הערך המפוקפק של רווחיות החליף את ערכו של מחקר ישר ואובייקטיבי, מדע שמטרתו אמת, ואינו משרת אינטרסים אחרים. חוסר אתיקה יכול למוטט את החברה העניין הוא שהאתיקה היא תובענית. היא חייבת להיות בראש סדר העדיפויות של כל פרויקט, הבסיס שעליו ניתן לבנות את כל השאר. ברגע שאנו שמים אותה במקום השני, אנו מאבדים אותה. אין דבר כזה להיות חצי אתי. האם תטוסו עם חברת תעופה שאומרת לכם, "99% מהטייסים שלנו מאומנים"? או תלכו לבית חולים שאומר לכם, "רוב הרופאים שלנו עברו לימודי רפואה"? זה המקום אליו מוביל חוסר האתיקה. וכאשר האתיקה תיעלם, האמון ייעלם בעקבותיה. להיות אתי אין פירושו להיות מלאך, או לא לעשות טעויות. זה לא אומר לדעת תמיד מהי הפעולה האתית. להיות אתי פירושו לפעול על פי עקרונותינו, כמיטב הבנתנו ויכולתנו. הדבר החשוב הוא לנסות לעשות את הפעולה האתית, מבלי לרמות את עצמנו. אבל במקרים שהוזכרו לעיל, ברור שהאתיקה אפילו לא נלקחת בחשבון. עדיין יש תקווה; העובדה שמאמרים כמו זה נכתבים פירושה שעדיין אכפת לנו מהאתיקה כחברה. היו זמנים ומקומות בהיסטוריה שבהם הדברים האלה היו מובנים מאליהם. אבל זהו פעמון אזעקה, שעלינו להקשיב לו, ולהגיב אליו.