אנחנו מוצפים במידע מכל עבר, והדרך הקלה להתמודד איתו היא להסתמך על תבניות המחשבה, התפיסות והדעות המוקדמות שלנו. אבל כמו שלימד אותנו סוקרטס, הדרך לגשת אל הידע, היא בהבנה שלמעשה, אנחנו לא יודעים דבר. זו שאלה ששאל הפיזיקאי והפילוסוף אטיין קליין את תלמידיו כשהם לעגו לאנשים שחושבים שכדור הארץ שטוח. אנחנו יודעים שכדור הארץ הוא עגול, כדור כמעט מושלם, זו עובדה מדעית. וקל יותר לומר את זה מאחר שהיינו בחלל וראינו אותו. אם לא היינו רואים אותו פיזית והיינו צריכים להשתמש בדמיון, השאלה היתה אחרת.  התבוננות בעקמומיות כדור הארץ,  בשינוי צללי השמש בקווי רוחב שונים, או בתנועות הכוכבים והפלנטות לאורך עונות השנה, יכולים גם הם לתת לנו רמזים ולאפשר לנו לבנות רעיון, מודל של כוכב הלכת שלנו ושל צורתו. כדי להתחיל בתהליך זה, עלינו לשאול את עצמנו שאלות, על האמונות שלנו, התפיסות וההרגלים שלנו. הדברים שאנו עושים מבלי לחשוב עליהם, הדברים שהמוח שלנו עושה כמעט ללא מאמץ. לחשוב נגד המוח הפילוסוף גסטון בשלאר אמר שעלינו לחשוב נגד המוח שלנו, מה שנשמע מנוגד לאינטואיציה. אבל כוונתו היא שעלינו להתנגד למחשבות הראשונות שלנו, אלה שמגיעות מהר, ואפשר לומר, בלי לחשוב. כל כך הרבה דברים קורים בחברה המודרנית שלנו, וקשה לקחת את הזמן לחשוב וללמוד כל נושא. ברוב המקרים אנו מקשיבים למילים ולמחשבות של אחרים, אותם אנו מכנים מומחים. אבל לא כל המומחים שווים, וחלקם עלולים ליפול לנטייה לתת עצות ודעות בעניינים  שמחוץ לידע שלהם. כשמישהו אומר: "אני לא מומחה, אבל…", עלינו להתייחס לכל משפט שיגיע אחר כך בערבון מוגבל. המגיפה הנוכחית היא דוגמה טובה לאנשים שמקשיבים למגוון רחב מאוד של "מומחים" וש"עושים מחקר משלהם". זה מראה שמידע הוא מסובך, ושקשה להמיר אותו לידע מבלי לעשות כמה טעויות בדרך. משהו יכול לקרות כשאנחנו מגלים נושא ויש לנו אשליה שאנחנו יודעים מספיק כדי לחוות דעה נחרצת לגביו: הוא נקרא אפקט דאנינג-קרוגר, על שם שני הפסיכולוגים שגילו את התופעה. אפקט דאנינג-קרוגר מתפוגג כאשר ככל שלומדים יותר לעומק נושא מסויים, מבינים יותר ויותר, ממש כמו סוקרטס, שאנחנו לא יודעים כלום. כאן אנחנו מדברים יותר על תודעה מאשר על ידע. היכולת שלנו להיות מודעים לגבולות שלנו, לחוזקות ולחולשות שלנו היא משהו שצריך לעבוד עליו. האחריות שלנו היא להישאר ערניים להיות מודעים למה שאנחנו יודעים ולא יודעים, זו אחריות שלנו כפילוסופים. מדי פעם עלינו לשאול את עצמנו "איך אני יודע את מה שאני חושב שאני יודע?". זה יחזיק אותנו ערניים. אנחנו לא יכולים לדעת כל דבר על כל נושא, אבל אנחנו יכולים בענווה לדעת מתי אנחנו לא יודעים. החיפוש אחר הידע והיחס שלנו אליו הוא איזון מתמיד בין שכנוע, ספק ואמונה. יש לנו את הזכות לשאול כל שאלה ואת הכוח להפוך אותה למסע שלנו. ישנה שמחה אמיתית בגילוי ובחשיפת מסתרי הטבע; זה מה שמשאיר אותנו צעירים בלב.

״מוזיקה צריכה להצית באדם אש״. מאחורי מילים אלו חבוי סיפור חייו של בטהובן, אחד מגדולי המלחינים בכל הזמנים, אשר יותר מכל חי את המסר הזה במלואו. מהי אותה אש אליה מתכוון מטהובן ומהו המסר המשתקף בסיפורו? בטהובן נפטר לפני כמעט 200 שנה, ולמרות זאת הוא רלוונטי היום יותר מאי פעם. הוא הכיר בכוחה המשפיע של המוזיקה – הכוח לעצב ולחנך את האדם לאורם של הערכים האוניברסליים האנושיים. סיפור חייו, המשתקף באופן מובהק ביצירתו, נוגע במיתוס ההרואי של האדם-הגיבור, הנאבק במחסומים חיצוניים ופנימיים כדי למצוא ולממש את ייעודו בעולם. מאמר זה לא יעסוק במוזיקה שכתב אלא במסע אשר עבר, שבזכותו העניק לאנושות מתנות נפלאות כל כך. בתרבויות רבות ניתן למצוא את מיתוס הגיבור בצורות שונות. חוקר המיתוסים הנודע ג׳וזף קמפבל1, הציג מבנה סכמטי בעל שלבים עקרוניים שהגיבור עובר במסעו: היציאה – הגיבור נתון בעולמו המוכר, וגם אם נקרא לצאת להרפתקה, הוא מסרב. בשלב זה הפוטנציאל שלו עדיין רדום, והוא מונע ממניעים אנוכיים ואישיים יותר. החניכה – כאן הגיבור חוצה את הסף אל הלא נודע ופוגש באתגרים הגדולים של חייו. הוא נאלץ לרדת לשאול, למעמקים, ומתמודד עם משבר גדול, שבמהלכו הוא מגלה כוחות פנימיים. החזרה – הגיבור חוזר לעולם הרגיל לאחר שנולד מחדש, ומשתמש בכוחותיו לטובת הזולת. ילדות ונעורים – היציאה למסע לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בון שבגרמניה ב-16 בדצמבר 1770. בילדותו סבל מהזנחה ומהתעללות פיזית ונפשית. אביו נהג לכלוא אותו במרתף ולחייב אותו להתאמן בפסנתר במשך שעות רבות ללא הפסקה, מתוך תקווה שילדו הצעיר יתגלה כ"ילד פלא" כפי שהיה מוצרט. העובדה שהצליח לצאת מתקופת ילדותו ולהמשיך לאהוב מוזיקה, היא בבחינת נס. כשהיה בטהובן בן 22, הגיע לווינה והשתקע בעיר, במטרה ללמוד מטובי המוזיקאים ולממש את עצמו כפסנתרן וכמלחין. בתקופה זו של חייו המוקדמים, רוב חבריו ומכריו השתייכו ל"בונים החופשיים”. באותם ימים היה זה ארגון צעיר, והושם בו דגש על טיפוח והפצת רעיונות וערכים כמו שוויון, אחווה אוניברסלית וחופש. למרות שלא ידוע בוודאות על השתייכותו של בטהובן עצמו לארגון, ההשפעה שספג מחבריו היתה רבה, והדיה ניכרים היטב בפרק המסיים את הסימפוניה התשיעית, למילות ה"אוֹדֶה לשמחה" המפורסמת של שילר. בהשפעת הבונים החופשיים, התגבשה תפיסת עולמו המוסרית והרוחנית של בטהובן. הוא האמין בטוב הבסיסי שקיים באדם, וראה באמנות כלי חשוב ומהותי היכול לקדם את האחווה, השמחה והחופש. התבגרות – החיפוש אחר ה"אני האותנטי" בין המאה ה-18 למאה ה-19, החלה להתעורר באירופה התודעה האינדיבידואלית של האדם, אשר התבטאה ברצון להתנער מערכי השמרנות – ערכים שתייגו את האדם לפי מעמדו החברתי-כלכלי, ואשר נשלטו על ידי מוסדות הדת והמונרכיה. בטהובן עצמו היה אינדבידואליסט, שמעולם לא היה תלוי באיש ואף נחשב למוזיקאי העצמאי הראשון בהיסטוריה של המוזיקה המערבית. למרות שהיה ממעמד פשוט, הוא לא איפשר שיתייחסו אליו כאל פחות ערך. אופיו האסרטיבי גרם לבני האצולה לכבד אותו ולראות בו שווה להם. הוא סירב להיחשב כמי שבא לשעשע תמורת תשלום, אלא התעקש להביא את עצמו ואת האמנות שלו כפי שהם. למאבקו להישאר עצמאי ובלתי תלוי היה מחיר. אנקדוטה מפורסמת מספרת כיצד ביקש ממנו הנסיך ליכנובסקי – מפטרוניו הקבועים, לנגן בפני אורחים בטירתו, שהיו קצינים מצבאו של נפוליאון. בטהובן סירב כיוון שהתאכזב וחש נבגד כשנפוליאון הכריז על עצמו כקיסר (ואף קרע את שמו מעמוד השער של הסימפוניה השלישית שלו, הארואיקה – שבמקור הוקדשה לו). הנסיך התעקש ובטהובן נעל עצמו בחדר וסירב לצאת. הנסיך שבר את הדלת, ובטהובן יצא בזעם אל הקור והגשם. הוא שלח לנסיך מסר: "נסיך! מה שהינך – הינך במקרה ומתוקף זכות לידתך. מה שהנני – הנני בזכות עצמי. תמיד היו ותמיד יהיו אלפי נסיכים. אך יש רק בטהובן אחד". הנסיך לא נשאר חייב, וביטל את הקצבה השנתית הנדיבה של בטהובן, שאפשרה לו להתרכז בעיקר בהלחנה. ישנן אנקדוטות רבות כמו זו, שמראות את הטבע האימפולסיבי והגס באישיותו של בטהובן. הוא תואר לא פעם כמי שאינו שולט בכעסו ומתקשה בניהול מערכות יחסים ובתקשורת אנושית בסיסית. מאידך, בטהובן העניק לנו מתנות נפלאות של יופי שמימי, המהדהדות בנצח. כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזו? נגיע לכך בהמשך. יצירותיו הגדולות של בטהובן, המשקפות את הכפפת הרצון האישי בפני מטרה נעלה יותר – לא היו יכולות להיוולד לו היה בטהובן ממשיך לפעול מתוך מניעים אישיים. היה עליו להתעורר למשימה רחבה יותר, שדרשה ממנו להתעלות מעבר לגסות ולגעת בגבהים של נשמתו. התעלות זו מתוארת בצורות שונות בפילוסופיה הקלאסית, בתרבויות ובדתות רבות. זהו לבו של מיתוס הגיבור – התהליך האלכימי של השינוי הפנימי והמרת הלב – התעוררות לטבע נצחי ורוחני בתוכנו, אשר בהדרגה מוביל ומעצב את חיינו. טבע זה מונע מתוך נדיבות, רצון לגעת בערכים נצחיים ולבטא אותם בעולם. כך הופכת אישיותו של האדם להיות כלי, מרכבה לכוחותיו הפנימיים. אולם כדי שאדם יוכל להתאחד עם העצמי הגבוה שלו – עליו לגבש זהות אינדיבידואלית. כדי שתיוולד הכרה עצמית נדרש חיכוך, כפי שגזעי העץ מתחככים זה בזה כדי ליצור אש. הכוח הפנימי של בטהובן כמשרתם של כוחות אנושיים גדולים חייב אותו להתמודדות הגדולה מכל, ולמבחן הגורלי עבור הגיבור – ויתור על ההזדהות עם סבלו האישי. הירידה לשאול – והלידה מחדש סביב גיל 30 הגיע בטהובן למסקנה הבלתי נמנעת, ממנה ניסה להימלט ואותה ניסה לא פעם להכחיש – הוא הלך ואיבד את השמיעה שלו. היתה זו מכה קשה עבורו כמוזיקאי, שגאוותו בחוש השמיעה שלו הפכה למבוכה גדולה. אנשים חשבו אותו ליהיר ומתנשא, כאשר התעלם מהם מפאת חרשותו. הוא בודד עצמו בהדרגה מהחברה, והתכנס בכאבו ובסבלו. שמיעתו אכן הידרדרה, אך באופן איטי, וכפי שקורה לעתים קרובות החרדה מהבעיה חמורה יותר מהבעיה עצמה. כראייה, במשך יותר מעשור הוא המשיך להופיע כפסנתרן, ותקשר עם סביבתו הקרובה. בקיץ של שנת 1802 החריף והידרדר מצבו הפיזי והנפשי של בטהובן בעוצמות שלא ידע קודם ובעצת רופאיו הוא פרש למספר שבועות לכפר ההבראה הייליגנשטט בפאתי וינה. משם כתב לשני אחיו את המסמך המפורסם והמרגש ביותר בחייו – צוואת הייליגנשטט: "אתם, אשר חושבים או אומרים שאני מרושע, עקשן או מיזנתרופ, עד כמה אתם טועים לגביי. אינכם יודעים את הסיבה הנסתרת אשר גורמת לי להיראות כך בעיניכם. עוד מילדותי, ואילך, ליבי ונפשי היו מלאים בתחושה העדינה של הרצון הטוב, ונטיתי לעבר הגשמת דברים גדולים… …עוד מעט מזה והייתי מסיים את חיי – הדבר היחיד שעצר מבעדי היה האמנות שלי. שכן אכן נראה לי בלתי אפשרי לעזוב את העולם הזה לפני שסיימתי את כל היצירות שחשתי דחף להלחין. הסבלנות, עליי לבחור בה כעת כמדריכתי וזאת אכן עשיתי… אולי אשתפר, אולי לא. אני מוכן. נאלצתי להפוך לפילוסוף כבר בשנתי ה – 28.  זה לא קל, ועבור האמן זה קשה בהרבה מכל אדם אחר. אלוהים הגדול המשקיף אל תוך נשמתי הפנימית ביותר, אתה רואה לתוך לבי ואתה יודע שהוא מלא באהבה לאנושות וברצון לעשות טוב." צוואת הייליגנשטט מסמלת את התחתית אליה שקע בטהובן בדכאונו – עד כדי ששקל לשים קץ לחייו. זוהי נקודת המפנה במסע, שממנה אפשר רק לעלות… וכך אכן עשה. הוא בחר להתמסר לייעודו, על אף מצבו האישי. הוא סרב לסיים את חייו, לפני שמשימתו תושלם למרות הסבל הגדול שחווה. החרשות הביאה אותו לניתוק מהחברה, אולם בתוך הבדידות והשקט מכל קול חיצוני – נגלה אליו קולו הפנימי. משהשלים עם גורלו – המוזיקה השמיימית החלה להישמע באזניו הפנימיות יותר מאי פעם. באופן אירוני, הוא שמע כעת בבירור את מוזיקת הספֵירות וניצת בו דחף עז לגבש אותה לצלילים – בעוד שאר העולם היה חירש לה. בעשור שלאחר מכן הגיע שטף אדיר של יצירות מופת, שאין רבות כדוגמתן בתולדות המוזיקה. עד 1812 נכתבו הסימפוניות מספר 2 עד 8, הקונצ'רטי לפסנתר מס' 4 ו-5, הקונצ'רטו לכינור, האופרה "פידליו”, שלוש רביעיות המיתרים "רזומובסקי" ושפע של סונטות לפסנתר ויצירות אחרות. פינאלה בתחילת הדרך, היה על בטהובן לבנות את אישיותו האינדיבידואלית, זו שמאוחר יותר תתגבש ותזדהה עם הרוחני והנצחי. כוח הרצון, הוא שאיפשר לו לפרוץ דרך ולבסס את מעמדו כמלחין מקובל ומוערך בחברה הוינאית של תחילת המאה ה-19. ואז, בלב החשכה האפלה מכל – בשיאה של ההתמודדות הנפשית הקשה בחייו – הוא גילה את כוח האהבה. האנרגיה המחייה של האהבה נולדה כאור בוהק בלב החורף, ורוממה מעלה את המניעים הפנימיים שלו. לאחר שהשלים עם גורלו, הוא ביטא את השפע האמנותי והיצירתי שקלט מעולמות עליונים ביצירות המוזיקליות שכתב. כוח הבריאה והאהבה שהוא תיעל, דרש צורות מוזיקליות רחבות, מורכבות ועצמתיות יותר כדי לבטא את הערכים והאידאות הגדולות הללו של כוח רצון, אומץ, גבורה, אהבה, חכמה, אחווה ושמחה. כתוצאה מכך, הוא הוביל שינויים שקידמו את עולם הצורות המוזיקליות באופן חסר תקדים. זו הסיבה שבטהובן מתואר כמהפכן הן באפיו והן במוזיקה שלו. המוזיקה של בטהובן מלאה באש – מלהיטה, דרמטית, מעוררת, הרואית, בלתי מתפשרת. האש אליה מתכוון בטהובן, ניתן עתה לראות, אינה בהכרח אש הרגשות והמחשבות שלנו, אלא יותר מכל – האש הניצתת בנשמת האדם כאשר הוא נאבק למלא את ייעודו בעולם. כאשר מצא מטרה רחבה יותר, למרות כל מה שעבר בחייו הקשים, הוא התגבר על יצריו –  לטובת היצירה, ובכך הוא היה גיבור. לא מושלם ונטול פגמים, אלא מי שמצליח לכבוש את הטוב והיפה בתוכו. אולי נוכל ללמוד מכך שיעור גם על חיינו אנו – במקום לחפש להיאבק בקשיים של אישיותנו, נוכל להרים מבטנו מעלה ולפעול למען מטרה נשגבת. לכולנו הפוטנציאל להיות גיבור, בכל רגע של התעלות, של מאמץ להגשים את ייעודנו למרות טלטלות החיים. זוהי מורשתו של מלחין גדול, אמן ופילוסוף. מי יתן ונדע להקשיב למסר שלו. 1   ג׳וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, הוצאת בבל, 2013 * המאמר נכתב לכבוד חגיגות 250 שנה להולדתו של בטהובן. הוא מבוסס על רעיונות מתוך הספר: David Tame, Beethoven and the spiritual path. Theosophical Publishing House, 1994 עיצוב: שירה משולם חזקיה, ליטל כספין

מהי התנהגות אנושית? אין ספק שבכולנו טבועה היכולת לדאוג לזולת, לפעול בדאגה ובאמפתיה, לתרום מעצמנו בנדיבות ולשתף פעולה. מצד שני, במאות האחרונות הולכות ונפוצות הרבה יותר התנהגויות ודרכי חשיבה אגואיסטיות, אינטרסנטיות ואנוכיות. כדי להגדיל את השפעתו של האלטרואיזם, עלינו לטפח אותו בתוכנו ולתרגל אותו בכל תחום של חיינו בספר "אלטרואיזם: המדע והפסיכולוגיה של טוב הלב", מביא מתיו ריקרד שני ציטוטים, המבטאים את כל מה שרע בעולמנו. הראשון הוא אמירה של סטיב פורבס, איל ההון האמריקאי, בראיון ברשת פוקס בנוגע לעליית מפלס האוקיינוסים. הוא אמר: "לשנות את מה שאנחנו עושים רק כי משהו עומד לקרות בעוד מאה שנה זה, הייתי אומר, מוזר מאוד". הציטוט השני שייך לראש חברת הבשר הגדולה ביותר בארה"ב, אשר הביע את אותה גישה אגוצנטרית, ביתר פתיחות: "מה שחשוב הוא שאנחנו מוכרים את הבשר שלנו. מה שיקרה בעוד חמישים שנה זה לא ענייננו". שתי ההצהרות הללו הן דוגמאות לחשיבה הנפוצה של האדם האינדיבידואליסטי, האינטרסנטי, מה שנקרא רציונלי – ותוצאה של יותר מ-200 שנה של קידום אינדיבידואליזם כעמדה פילוסופית, מוסרית, חברתית ופוליטית. הפילוסופיה של האינדיבידואליזם גורסת שהצרכים של כל אדם חשובים יותר מהצרכים של החברה או של הקבוצה כולה. היא שואפת לחופש מכל סוג של חובות המוטלות על ידי מוסדות דתיים, חברתיים או ממשלתיים ודורשת שלפרט תהיה הזכות לקדם את האינטרסים שלו, ללא צורך להתחשב באינטרסים של החברה. מה נשאיר אחרינו לדורות הבאים? האינדיבידואליזם הולך יד ביד עם האמונה שכל המעשים, המילים והמחשבות שלנו מונעים מאנוכיות. השקפה זו הפכה לסוג של דוֹגמה, עד כדי כך שאפילו לפעולות האלטרואיסטיות ביותר מיוחסת מוטיבציה אנוכית. מדענים, פסיכולוגים ופילוסופים רבים טוענים שאין דבר כזה אלטרואיזם טהור. עם זאת, אין ספק שלרוב האנשים כן אכפת מרווחתם של הדורות הבאים ואינם רוצים להשאיר כוכב לכת מזוהם ועני למי שבא אחרינו. אין גם ספק שלאורך ההיסטוריה בני אדם הפגינו יכולת מדהימה לשיתוף פעולה, טוב לב, נדיבות, נכונות לתרום לטובת הכלל על חשבונם, אמפתיה, חמלה וחוסר אנוכיות עד כדי הקרבה עצמית מוחלטת. בניגוד למה שנראה כהסתערות בלתי פוסקת של חדשות מזעזעות שמוצגות לעתים קרובות בכותרות בתקשורת, מחקרים רבים מראים שכאשר מתרחשת אסון טבע או טרגדיה אחרת, עזרה הדדית מתבטאת יותר מאשר "כל אדם לעצמו", שיתוף מתבטא יותר מאשר בזיזה, רוגע יותר מבהלה, אכפתיות יותר מאדישות, אומץ יותר מפחדנות. טוב לב הוא פוטנציאל טבעי אפילו לפני 1.8 מיליון שנה הדגמנו את היכולת לטפל זה בזה, כפי שמוכיחה גולגולת קדומה שהתגלתה באתר דמניסי בגאורגיה: לגולגולת הייתה רק שן ניבית אחת, לאחר שאיבדה את השיניים האחרות מוקדם מאוד. עם זאת, האיש הצליח לחיות עד גיל 45 וברור שכדי לשרוד כל כך הרבה זמן, הקבוצה היתה חייבת לטפל בו ואחרים לעסו את האוכל עבורו. אין באמת ספק שיש לנו פוטנציאל טבעי ומולד לטוב לב. יש גם אינספור דוגמאות לאמפתיה, שיתוף פעולה והקרבה עצמית בין בעלי חיים: צב שמחזיר צבים אחרים לעמוד על רגליהם, קוף שמציל את חברו המחושמל, דולפינים שמגנים על בני אדם מכרישים, בבונים שמצילים אנטילופה מנמר, דרור שמחייה דרור נוסף המחוסר הכרה – פשוט היכנסו לאינטרנט ותראו בעצמכם את עשרות הדוגמאות. לכולנו יש בחירה הנקודה היא לא האם ניתן להוכיח את קיומו של אלטרואיזם מעל לכל ספק או לא. כוונה מטבעה היא בלתי אפשרית להוכחה – איך אפשר "להוכיח" שמישהו פעל ללא כוונות אנוכיות? הנקודה האמיתית היא שאנחנו, בני האדם, יכולים לבחור אם אנחנו רוצים לפעול בצורה אנוכית או לא אנוכית. לכולנו יש את הבחירה לחשוב רק על עצמנו או גם על אחרים. כפי שניסח זאת מרטין לותר קינג: "כל אדם צריך להחליט אם הוא ילך באור של האלטרואיזם היוצר או בחושך של האנוכיות ההורסת". אנוכיות נמצאת בלבן של רוב הבעיות שאנו מתמודדים איתן כיום. רק הנכונות שלנו לפעול מתוך אחריות והתחשבות באינטרסים של "האחר" או "הכלל" תאפשר לנו לפתור את הבעיות הללו. טיפח הפוטנציאל המולד שלנו לאלטרואיזם הפך להכרח.

האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? לאורך עשרות, מאות ואלפי השנים האחרונות היו לאהבה "כ­והנים” רבים – מרטין לותר קינג, אמא תרזה, ג'לאל א–דין רומי, בודהה, ועוד רבים מספור, מוכרים יותר ופחות – כולם אמרו אהבה, לימדו אהבה, כתבו, שרו, התפללו ועמלו כדי להעיר בבני זמנם את האהבה. אלפי שנים חלפו, אך נראה שאהבה עדיין חסרה בעולם. האם אהבה היא רגש? כימיקלים במוח שלנו? האם לא מאוחר מדי לשנות את העולם? במסורות עתיקות מכל העולם, האהבה הייתה תמיד כוח הקיים ללא קשר לאדם או לרגשותיו. לפי המסורות האלה, האהבה היא אחד מחוקי הטבע הבסיסיים המניעים את העולם – ויותר משהאהבה מתקיימת בתוך האדם, האדם מתקיים בתוך האהבה. אחד מכוהני האהבה של כל הזמנים אמר פעם: "כאשר אני מדבר על אהבה, אינני מדבר על איזו תגובה רפה ורגשנית. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את העיקרון המאחד העילאי של החיים. בדרך כלשהי, אהבה היא המפתח הפותח את הדלת המובילה למציאות המוחלטת" (מרטין לותר קינג). מאות שנים לפני כן, כתב דאנטה ב"קומדיה האלוהית": "אהבה היא הכוח המניע את השמש והכוכבים". אני חושב שזו לא מטאפורה. אם נביט על האהבה כעיקרון של הטבע, נבין שאהבה היא כוח המושך דברים נפרדים להתאחד. עבורנו, בני האדם, אהבה היא חוויה של משיכה פיזית או רגשית, אבל כמו כוח המשיכה הפועל גם על האדם וגם על כל היקום, אולי גם חוויית המשיכה האנושית פועלת על כל חלקיק בקוסמוס? האם ייתכן שכוח המשיכה שאנו מכירים כחוק בסיסי של פיזיקה הוא למעשה הביטוי של כוח האהבה בתוך החומר? השקפה כזו עשויה לעזור לנו להבין את דברי החכמים העתיקים שלימדו שכל היקום מלא באהבה. אז מדוע היא כה חסרה? לפי תפיסה זו, שהיא עתיקה אבל אוניברסלית, כל שעלינו לעשות כדי לחזק את האהבה בעולם הוא ללמוד כיצד לתת לה ביטוי. האהבה איננה זו שחסרה, אלו אנחנו שחסרים אותה, כאשר איננו נותנים ביטוי לאהבה. אולי לא לשווא כותב לנו אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" כי עלינו ללמוד כיצד לאהוב. למרות כל החכמה שלנו ועל אף כל היכולות המרשימות שלנו, נותרנו בני אדם לא מושלמים, ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. כולנו מכירים את העיקרון הבסיסי האומר שאם רצונך להיות אהוב, עליך ראשית כל להיות אוהב, להעניק אהבה. הסופר לב טולסטוי משתף אותנו בתובנותיו וכותב: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם". זוהי תפיסה מהפכנית ונראה לי שדי בהבנה עמוקה שלה כדי לפתור מחצית מבעיות העולם. רוצים עוד אהבה בחיים? עשו טוב לאחרים. ככל שאנו משקיעים ומעניקים יותר לאנשים (ולבעלי–החיים, לצמחים ולדוממים) שסביבנו, גדלה היכולת שלנו לחוש אהבה. אנו גדלים ככלי קיבול לאהבה הקיימת מסביב, וכך מכילים בתוכנו יותר אהבה. האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? האם זו הסיבה שאנו מחפשים תדיר להיות צודקים יותר מן האחרים? האם הביקורת המופנית היום כלפי כל האנשים הסובבים אותנו היא רק קיר שמגן עלינו, אבל בו–בזמן מהווה גם מחסום לאהבה? מצד אחד אנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ובו–בזמן אנו שולחים החוצה קוצים כדי להרחיק את כל מי שעמו עלינו לפתח קשרי אהבה. כתשובה שמעבר לזמן עונה לנו רומי: "אהבה היא הדת שלי. כל לב עבורי הוא מקדש". האם יש תקווה לאנושות שלנו ללא אהבה? האם זה באמת משנה אם נגיע לכוכבים אחרים? אם יהיו לנו מחשבים מהירים יותר? אם נחיה חיי נצח? כל עוד ההתפתחות הטכנולוגית שלנו תעלה על ההתפתחות האנושית שלנו, הטכנולוגיה שלנו תאיים להרוס אותנו. הטכנולוגיה יכולה רק להעצים את מי שאנחנו – היא כלי בידינו. שאלת עתידנו נשארה כשהייתה – לא מה הם האמצעים העומדים לרשותנו, אלא מי אנחנו? "יום אחד, אחרי שנדע לשלוט ברוח, בגלים, בגאות ובשפל ובכוח הכבידה, נרתום את האנרגיה של האהבה לצרכינו. ואז, בפעם השנייה בתולדות העולם, האדם יגלה את האש" (פייר טיילר דה שרדן, האבולוציה של הצניעות). כולנו רוצים לאהוב יותר, אבל כשזה מגיע למפגש היומיומי האמיתי שלנו עם אנשים, זה לא תמיד עובד. אילו רק האנשים סביבנו היו "קשובים יותר", "יעילים יותר", "אחראיים יותר", היה זה פשוט יותר לאהוב אותם. אך זו לא הדרך. חישבו כמה ריבים ומלחמות החלו במטרה לשנות את האדם האחר באופן שנראה לנו. האם אפשר בכלל לשנות אנשים אחרים? בוודאי שנוכל להשפיע על אחרים על–ידי דוגמה אישית, על כן דרך האהבה מציעה לנו להתחיל בשינוי של עצמנו. העולם מלא באהבה ועדיין היא חסרה. מה היה קורה אם כולם היו מפסיקים לנסות לקבל אהבה והיו מתחילים לתת אהבה? האם אז הייתה חסרה אהבה למישהו בעולם?

נדמה שהפחד הקמאי ביותר של האדם הוא הפחד מהמוות. ועם זאת, אין עוררין על כך שכולנו נמות, ביום מן הימים. סיפורה של הרופאה שחוללה מהפכה ביחסו של העולם המערבי לגוססים, לחולים ולבני משפחותיהם, ושינתה את הדרך בה אנו מתייחסים אל המוות "אין מקריות בחיים, אפילו לא נסיבות הלידה שלנו, והדברים שאנחנו תופסים כטרגדיות למעשה אינם טרגדיות כלל, כי אנחנו יכולים לבחור להתייחס אליהם כאל הזדמנויות לגדול, ואז ניווכח לדעת שהם בעצם אתגרים שאנו עשויים להזדקק להם כדי לשנות את חיינו". ("המוות חשוב לחיים", אליזבט קובלר-רוס). ד"ר אליזבת קובלר-רוס (2004-1926) היתה פסיכיאטרית שווייצרית-אמריקאית מהפכנית בתחומה. היא פעלה בתקופה מטריאליסטית, שבה שלטו שיטות הרפואה האקדמיות, ועם זאת העזה לפתח תפיסה רוחנית, הומנית והוליסטית לגבי הטיפול באדם החולה. במוסדות הרפואה זו היתה מהפיכה. פרפרי הנשמה קובלר-רוס נחשפה למוות לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, עת עבדה במחנה פליטים ליד ציריך. עם תום המלחמה, ב-1945, ביקרה במחנה ההשמדה מיידנק, כשהיא בת 19 בלבד.  היתה זו חוויה מכוננת עבורה, שגרמה לה זעזוע עמוק. במהלך הסיור שערכה במחנה הבחינה בציורי פרפרים שציירו ילדים על קירות הצריפים בהם הוחזקו בלילה האחרון לחייהם. היא תהתה מה פירוש הסמל הזה ולמה בחרו הילדים לצייר דווקא אותו. שנים לאחר מכן, בעקבות חוויות מיסטיות שחוותה, דיברה קובלר-רוס על סמליות הפרפר: "לזכרם של הילדים באושוויץ ובמיידנק אנחנו משתמשים במודל של הגולם והפרפר. אתם כמו פקעת הגולם של הפרפר. פקעת הגולם היא מה שאנחנו רואים בראי – רק משכן זמני של האני האמיתי שלכם. כשפקעת הגולם ניזוקה ללא תקנה, אתם מתים ופקעת הגולם, שנוצרה מאנרגיה פיזית, תשחרר – באופן סמלי – את הפרפר… החלק הנצחי שבכם ישוחרר מהקונכייה הפיזית שלכם. מה שאתם קוברים או שורפים הוא לא אתם, זו רק פקעת הגולם". קובלר-רוס ידעה שתהליך המוות כרוך בסבל עבור החולה ובני משפחתו, ולכן לימדה שהסבל הזה מהווה גם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות אישית ורוחנית: "כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או כקללה, אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים". לדעת למות, לדעת לחיות כשסיימה קובלר-רוס את לימודי הרפואה, נסעה לניו-יורק בעקבות עבודתו של בעלה. היא התמסרה לעבודתה בבית החולים ושם נחשפה לטיפול הניתן בבית החולים למאושפזים הגוססים, וליחס למשפחותיהם. הם היו "מוקצים", איש כמעט לא שוחח איתם או נגע בהם, ובוודאי לא הייתה הכרה בצרכים הרגשיים שלהם ושל משפחותיהם, או הכנתם לקראת המוות. הטיפול היה פיזי-תרופתי בלבד, והתבסס על מחקרים רפואיים. היא כתבה: "הידע עוזר, אבל ידע לבדו לא יכול לעזור לאף אחד. אם לא תשתמשו בלב שלכם ובראש שלכם ובנשמה שלכם, לא תוכלו לעזור לאף אחד. בכל שנות העבודה שלי עם חולים למדתי, שגם אם הם סכיזופרניים כרוניים, ילדים הסובלים מפיגור קשה או חולים גוססים, לכל אחד יש מטרה. כל אחד יכול ללמוד מכם או להיעזר בכם, אך גם להפוך למורה שלכם". כך החלה קובלר-רוס לעבוד עם חולים סופניים, מבוגרים וילדים כאחד. לדבריה, חולים סופניים מלמדים אותנו לא רק על תהליך המוות, אלא גם איך לחיות כך שלא יוותרו דברים לא פתורים עבורנו. בעקבות עבודתה הממושכת עם ילדים ומבוגרים, היא זיהתה חמישה שלבים שחווה אדם חולה, או אדם הקרוב למוות שלו עצמו, או של היקר לו. השלבים אותם היטיבה לתאר הינם: הכחשה, כעס, התמקחות, דכאון וקבלה. קובלר-רוס הצביעה על כך שהיחס של החברה המערבית למוות הינו יחס של הכחשה, התעלמות, חוסר קבלה ובהלה. לדבריה אנשים נמנעים לדבר על המוות, מתוך הנחה ילדותית ש"אם לא מדברים על זה – זה לא קיים". כרופאה וכאדם, יחס זה היה בלתי נתפס עבור קובלר-רוס, והיא החלה להנהיג נורמות חדשות לפיהן ניתנה אפשרות לחולה הסופני להיות מטופל גם בביתו, להיות שותף להחלטות אודות טיפולים, מינון התרופות, משככי הכאבים שהוא מקבל, תוך מתן ליווי רגשי לו ולבני משפחתו. את מודל הטיפול הזה, המהפכני לזמנו, היא החלה להפיץ בבתי חולים, בתי אבות, הוספיסים, ובקרב מוסדות רווחה לקשישים. "אני חושבת שהמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהחולים הייתה ההבנה שיש משהו מעבר לתרופות, מעבר לטיפולים חשמליים ומעבר למדע הרפואה. שבעזרת אהבה ואכפתיות אמיתיים אפשר לעזור לאנשים רבים מאד להחלים". מסע הפרידה מן החיים קובלר-רוס ראתה במוות חלק מן החיים, חלק ממסע עצום ואינסופי של האדם, וחינכה דורות של מטפלים ומטופלים לראות בו מלווה קבוע, המעורר בנו דווקא את הצורך למצוא משמעות, להחליט על סדרי העדיפויות, לא לבזבז זמן, ולנהוג באנושיות גם כשהזמנים קשים ומאיימים. לדבריה, תהליך ההיפרדות מהחיים מעניק הזדמנות לחולה ולבני משפחתו להעלות את "העניינים הלא פתורים" ביניהם, ולאפשר למת להמשיך את דרכו הלאה בשלווה ובשלמות. על-מנת שיתאפשר תהליך אמיץ שכזה, נדרשים החולה ובני משפחתו להעז "להסתכל למוות בעיניים", לקבל את דרכו של האדם בעולם, את בחירותיו, ולעזור לו ולהם להשלים עם מה שהיה ועם מה שלא היה. "אם אתם חיים נכון, אתם אף פעם לא מפחדים למות. למות זו ההנאה הגדולה ביותר שמחכה לכם. אתם בכלל לא צריכים לדאוג או להיות עסוקים בזה, אלא במה שאתם עושים היום. אם תבחרו היום את הבחירה הגבוהה ביותר בכל דבר, לא רק במעשים, אלא גם במילים ובמחשבות, רגע המוות יהיה לכם רגע מבורך בצורה שלא תיאמן". בחירה גבוהה פירושה לפעול בצורה אתית, מתוך המקום הטהור ביותר בליבנו. למצוא משמעות בכל מעשה, להיות הכי טובים שאנו יכולים להיות – שהרי בסוף יום כזה, אנו הולכים לישון מתוך סיפוק ושלמות. בסוף חיים כאלה, נוכל למות בשקט, עם סיפוק, ופחות חרטות. ואולם עבודתה של קובלר-רוס לא תמיד התקבלה בברכה על ידי הסביבה. יוזמתה להקמת הוספיס לתינוקות וילדים הנגועים באיידס, נבלמה ב-1985 על ידי תושבי האזור שחששו לגור בסמיכות לנשאים של המחלה. ב-1994 הוצת מרכז טיפולי שהקימה, ככל הנראה על ידי מתנגדים לעבודתה עם חולי איידס. מסר של חמלה ושל אומץ ב-1995 סבלה קובלר-רוס מסדרת אירועים מוחיים, שהותירה אותה בשיתוק חלקי וגרמה לסגירת  מרכז הריפוי אותו ניהלה. בראיון שהעניקה בשנת 2002 הצהירה קובלר-רוס כי היא מוכנה למוות ואינה חוששת מפניו. בשנת 2004 הלכה קובלר-רוס לעולמה. מאז החלה את פועלה לימדה אודות הגישה הטיפולית והאנושית לנוטים למות ולקרוביהם במכללות, סמינרים, בתי ספר לרפואה, בתי חולים ומוסדות לעבודה סוציאלית. במהלך חייה קיבלה 20 אותות הוקרה, וב-2007, שלוש שנים לאחר פטירתה, נכנסה להיכל התהילה הלאומי של הנשים האמריקאיות. מעורר השראה לראות כיצד פועלה של אישה אחת השפיע ושינה מציאות של אנשים רבים כל כך. קובלר-רוס גרמה לשינוי חברתי מהותי ביחס למוות. היא נטעה בקרב בני אדם, רופאים, מטפלים, חולים, ילדים ומשפחות, רוח של חמלה, אהבה, קירבה ופתיחות אמיצה. המסר שלה היה מאוד ברור: "חברתנו תתקדם רק אם נפסיק לרטון על מגרעותיה ונאזור אומץ לעשות משהו בנידון. קשה ומכאיב להודות בפחדינו… רק האמיצים שבינינו מסוגלים להודות בכך. אלה שמסוגלים להיאבק בקושי, בעלי התקווה הרואים אור בקצה המנהרה, הם אנשים העשויים ללא חת, שהיה להם האומץ להיאבק בקשיים שבנפשם פנימה – וכך גם בחברה בכללותה".

"כל המשוררים הטובים מחברים את כל שיריהם היפים לא מכוחה של מומחיות, אלא מהשראה אלוהית. כשם שהמתהוללים לא מרקדים כשהם שפויים בדעתם, כך הפייטנים הליריים לא מפייטים זמירות יפות כשהן שפויים בדעתם אלא שעה שייכנסו לתוך ההרמוניה והקצב… הלא חפץ עדין הוא המשורר, מוכנף וקדוש ואין בכוחו לומר דברי שירה עד שתבוא עליו השראה אלוהית ועד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו" (סוקרטס ואיאון, כתבי אפלטון כרך 1 עמ' 78) ההשראה כפי שמכנים אותה ביוון העתיקה היא המוזה. רוב האנשים אומרים 'יש לי מוזה' או 'אני מלא השראה' למרות שהם לא ממש יודעים איך היא נוחתת עליהם ומתי זה יקרה שוב, כי המוזה היא לא "דבר", היא ישות, היא אנרגיה, היא רוח – לא משנה איך נקרא לזה, זהו עניין מופשט, מעבר למילים, מעבר להסברים. כותבים בעזרת המוזה שירים, רוקדים בעזרתה ואותה, מנגנים ומפסלים, חווים אותה ומעבירים אותה רק בעזרת חוויה. זהו זרם שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. זו לא רק תחושה של הנאה, אושר, אהבה או שקט, זה רגע של מלאות, בהירות, התעלות, קליטה, אבל גם של ביטוי, של עשיה, של נתינה- זאת אומרת של זרימה דו כיוונית, פנימה והחוצה. למה קשה להסביר את זה במילים? מה זה שמעבר למילה? מה זה החלק המופשט? הנסתר, שאי אפשר לגעת בו, לראות, לשמוע או להריח? לרוב קשה לזמן את המוזה, אבל היא נוחתת, כאילו היא בוחרת בנו ומציפה אותנו, ומוציאה מאיתנו משהו מיוחד. ומה היא מוציאה מאיתנו? עוד דברים לא מוחשיים שקשה להגדיר – כמו אהבה, חמלה, יופי ובהירות. ההשראה היא כמו קסם, מטה קסמים שנוגע בנו, זרם של מים שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. כולנו מכירים את הרגעים הללו – זה כמו לכתוב שיר, לקרוא אותו הרבה זמן אחר כך, ולשאול את עצמנו "אני כתבתי את זה?”. זה כמו לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. כמו לומר משהו ולא לדעת מאיפה זה יצא. זה כמו אסימון שנופל, תובנה, שמובילה אותי לעשות עוד צעד בדרך, ונותנת לי כח לפעול. כמו לראות סרט טוב או לקרוא ספר שממלאים אותנו בכח לעשות, לשנות או להשתנות. מקור המילה מוזה הינו מהאלה מנמוזין, בתם של אורנוס וגאיה, השמיים והארץ, ופרוש המילה הוא זיכרון. מנמוזין מסמלת את האנרגיה של ההשראה על ידי הזכרון והחיבור בין  אורנוס אל השמיים וגאיה אלת האדמה, זאת אומרת, החיבור בין השמיים לארץ, בין הבלתי ניתן לתפיסה לבין העולם המוחשי הקונקרטי. מאוחר יותר במיתולגיה היוונית, מנמוזין המוזה האחת התפתחה לשלוש מוזות, מנמה, מלטה ואאודה, שהיו שלושה ביטויים של המוזה האחת, ואז הזיכרון סומל על ידי המוזה ‘מנמה’. ‘מלטה’ סימלה את התרגול ו’אאודה’ סימלה את ההשבה , ההקרנה והנתינה כדי להחזיר לעולם מהטוב שניתן לנו. לאחר מכן התפתחו תשע המוזות: קליאו – מוזת ההיסטוריה השולטת באירועים המהותיים באמצעות הצורך, החוק והפעולה. מלפומנה – מוזת הטרגדיה, הגורמת להתעוררות על ידי הכאב, מקלפת את הקליפות וחושפת את יופי הנשמה. טרפסיכורי – המוזה של הריקוד והתנועה הפיזיים והמטאפיזיים, כי כאשר הנשמה רטטה, היוונים קראו לנשמה טרפסיכורי. טאליה – מוזת הקומדיה המעוררת את ההבנה על המציאות ועל עצמנו. אאוטרפה – מוזת המוזיקה של הצליל והשקט שבין הצלילים, היא זו שגורמת לשמחה. אראטו – מוזת שירי האהבה והשירה הפואטית, זו שמעוררת את התשוקה והאהבה. פוליהימניה – מוזת המוזיקה הקדושה והריקוד הטקסי, היא הזמרת הגדולה. קאליופה – מוזת השירה האפית והקול היפה. אוראניה – מוזת האסטרונומיה המגשימה הרמוניה ויופי באמצעות הקוסמוס. לאיזה מוזה התחברתם? למנמוזין? לאאודה? לקאליופה? למוזה האחת או לאחת המוזות מתוך התשע? איזו אנרגיה הייתם רוצים לקבל? ברור שלכל מוזה יש אנרגיה שונה והיא ״מחבבת״ מזון אחר אך דליה שטיינברג גוזמן ממליצה לנו לתפוס את המוזות ״כיחידה הרמונית אחת יותר מאשר כיחידות נפרדות". ובאמת לכל המוזות מכנה אחד משותף, ערך אליו הן נמשכות והוא הרמוניה , כמו שמצוטט מכתבי אפלטון – בזמן שהאדם או האמן נכנס לתוך ההרמוניה והקצב יש סיכוי שתבוא עליו השראה! ולשם כך הוא צריך להשתחרר מהדאגות, לעזוב את תעסוקות היומיום, להשתיק את המחשבות, לשנות את המצב המנטלי המוכר , ״עד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו״. זה אולי נשמע מסובך אבל זה לא בלתי אפשר, כי זה אומר לחפש בתוכנו ולא מחוצה לנו, כלומר, זה תלוי בנו. לצאת לטבע, לדמיין, להקשיב למוזיקה – אלו הן תזכורת להרמוניה ולהשראה, אבל המפתח להשראה האמיתית נמצא בתוכנו, כלומר זה להתקרב לעצמיות הפנימית שלנו ולאמת שלנו, ולתת לכוח של הנשמה לצוף.

כשאנשים מנסים לתאר מדוע הם אוהבים מוזיקה, הם נוטים לפרט מה היא גורמת להם לחוש ואכן, למוזיקה יש שלל השפעות על תפקודי הגוף. מאמר זה הוא הצצה אל ההשפעות הפיזיולוגיות והנוירולוגיות המיטיבות שיש למוזיקה. * בתור מוזיקאי וחוקר נלהב של כוחה של המוזיקה, אני נוטה לגלות שיש בתוכי דעות רבות ומורכבות על הנושא. מצד אחד אני באמת מאמין שלמוזיקה יש כוח לגשר על כל הפערים, לאחד בין כולנו ובתוכנו בינינו לבין עצמנו ובנוסף גם כוח לרפא את הרוח, הגוף והנפש. אכנה את הצד הזה שבי "הרומנטי", זה שמאמין שהמוזיקה הינה כלי מאגי, קסום, שאי אפשר למדוד אמפירית אבל השפעתו גדולה לאין שיעור. מאידך, יש את החלק האנליטי שבי שמנסה לנתח את המציאות דרך הפריזמה המדעית, זאת שמדברת בעובדות ובסטטיסטיקה, בנתונים חד משמעיים, המאפשרים לאבחן בעיה, ובעזרת תהליך מדעי של ניסוי וטעייה לגלות את הדרך הנכונה והמדוייקת המובילה לפתרון יעיל ובדוק.  אותו מידע חסר הביסוס, המכיל בתוכו אי-דיוקים כה רבים, מצליח לעיתים לעורר גם את החלק ה"רומנטי" שבי – זה שמאמין שכל הסגולות שמייחסים לכוחה של המוזיקה נכונות . רק שנדמה שאופן ההתנסחות הנהוג בקהילה המדעית אל מול האופן שבו מתנסחים בקרב זרמים "ניו-אייג'יים" מדברים בשפות הפוכות. אולי אפשרי לאחד את ה"מאמין" ואת ה"מחושב"? אולי אפשרי להיות מדען-מאמין החוקר אמפירית את מה שניתן למדוד, אך זוכר בצניעות את העובדה שההיכרות שלנו עם היקום על מורכבותו ובפרט עם המוח והשפעות התדרים על הגוף הינה מוגבלת ומצומצמת ביותר ושאנו רחוקים מלפענח מדוע וכיצד מוזיקה משפיעה עלינו באופן רחב כל כך ואפילו על חיות וצמחים? את המאמר הזה אני כותב מטעם מכון "טריסטן" החוקר את הקשר בין הרוח, הפילוסופיה והאומנויות המוזאיות – ודווקא תחת המעטה הזה אני חש שליחות להביא קצת מתוך התגליות המדעיות מהתקופה האחרונה החושפות נדבך קטן מתוך ההשפעה המיסתורית והרחבה של המוזיקה על הגוף.  המוזיקה היא מתנתו של אפולו (לפי המיתולוגיה היוונית, אפולו אחד מ-12 האלים של האולימפוס, הוא אל השמש, האור, הרפואה, המוזיקה והשירה) והיא לא רק מנעימה את זמננו אלא גם מיטיבה עם פעילות מוחית.  המוזיקה נחקרת עוד מראשית התהוותה התרבותית של האנושות. אפלטון אמר שמוזיקה ״פורטת על החושים ודרכם, היא חודרת אל הנשמה״. אפלטון הוסיף, שחינוך מוזיקלי תורם הרבה יותר מאשר פיתוח זריזות אצבעות, קואורדינציה או חיזוק הקול. חינוך מוזיקלי בגיל צעיר עוזר "לכייל" את הנפש ולעזור לה לחוות עונג וכאב באופן נכון¹. מוזיקה נחשבת לאחת הפעילויות המשלבות בתוכן את המגוון הרחב ביותר של גירויים, החל מלעורר קשת רחבה של רגשות, יכולות מוטוריות ויכולות קוגניטיביות. היא מערבת את כל החושים, מאפשרת לנו  להקשיב, להתבונן, לגעת, להרגיש, לנוע. חוויה מוזיקלית מעוררת רגשות חזקים כגון שמחה, אושר ועצבות מטהרת ולפעמים מסוגלת לעורר תגובות גופניות כגון דמעות או צמרמורות בכל הגוף.  מחקרים אחרונים, המתבססים על הטכנולוגיה העכשווית ביותר למדידת פעילות ביו-אקטיבית מראים באופן ברור שמוזיקה מסוגלת להשפיע באופן משמעותי על המוח, להשפיע על צורתו, פעילותו העצבית ומסוגלת "לחווט" מחדש את האונות על מנת להתגבר על פציעות וטראומות מוחיות². המוח הינו איבר דינמי מאוד המשתנה ומתאים את עצמו נוכח הפעילויות השונות והדרישות המגיעות מהגירויים הסביבתיים. פעילות מוזיקלית ידועה בתור כלי יעיל המסוגל לעורר את המוח להתאים את עצמו או אפילו לשנות את צורתו³ (Brain Plasticity). היכולת להתאים את המוח אינה שמורה רק למוזיקאים מחוננים, אלא גם מתרחשת בקרב ילדים הלומדים לנגן4 וגם אצל מבוגרים שזה עתה התחילו, אולם ביעילות נמוכה יותר5.  לכן, היעזרות בטיפולים המשלבים מוזיקה על מנת לשקם ולהתאים את הפעילות המוחית נושאת בחובה שפע של יתרונות. היתרונות לא רק מתבטאים בשיקום/שיפור יכולות מוטוריות ובעיות נוירולוגיות, אלא גם בשיפור המאזן ההורמונאלי של הגוף ושיקום תהליכים רגשיים קוגניטיביים באלו הסובלים ממחלות/בעיות תפקוד נוירולוגיות.   מה הופך מוזיקה לכל כך יעילה בתפקודי המוח?   במשך העשור האחרון, כלי ההדמייה המוחית השתפרו ואפשרו לנו להעמיק את ההבנה שלנו עד כמה רחבה ויעילה יכולתו של המוח להתאים עצמו לצרכים מורכבים ומשתנים. אותן התאמות שאנו מייחסים להן את "שינוי הצורה" של המוח , אינן מסתכמות בשינוי צורני בלבד, אלא כוללות שיפור באיכות והיקף התפקודים העצביים של המוח, החל מהרקמות העדינות ביותר של רשתות עצבים עד למבנה האנטומי הכולל של המוח. מאידך, ההבנה שלנו את המנגנונים המושפעים משינויי צורה אלה מוגבלת מאוד ורחוקה מלהיות שלמה. ישנם שינויי צורה המתרחשים על פני חלונות זמן משתנים. למשל, ישנם שינויים שעלולים להתרחש בתוך שניות עד דקות, היווצרותן של סינפסות חדשות ודנדריטים (מבנים מסועפים המחברים בין תאי עצב) עשויות להתרחש בתוך שעות או ימים. שינויים אחרים עשויים לקחת מספר שבועות. אימון ארוך-טווח על משימות ספציפיות עשוי אף להתבטא ביצירת כלי דם חדשים הנחוצים לשנע את החמצן והגלוקוז הדרוש לפעילות העצבית החדשה.  בזמן לימוד מוזיקה, כלי נגינה או שירה, מופרשים במוח חומרים כגון דופמין וסרוטונין, אשר משפיעים על המאזן הרגשי של הגוף והמסוגלים לייצר תחושת תגמול ועידוד למידה. הוכח כי מוחם של נבדקים ייצר הכי הרבה דופמין וסרוטונין בזמן תגובות רגשיות למוזיקה מכל שאר הפעילויות. סוג כזה של פעילויות מגביר את פעילות הזיכרון ומשפר את יכולת הגוף לזכור גירויים שמיעתיים המעוררים תגובות רגשיות עוצמתיות.  מעבר להשפעה המיטיבה על תפקוד המוח, המוזיקה מאפשרת ריפוי של פגיעה במוח, כמו למשל בשבץ מוחי.   אפאזיה, הינה תופעה שכיחה והרסנית הנגרמת משבץ מוחי או פציעה מוחית אחרת המבטאת באובדן כושר הדיבור והיכולת להבין שפה.  ההערכה הינה שבין 24%-52% מנפגעי שבץ חמור סובלים ממידה כלשהי של אפאזיה בתוך השבוע הראשון ממועד השבץ.  קיימים מקרים בני מעל מאה שנים בספרות הרפואית של נפגעי שבץ שהצליחו להשיב יכולות דיבור מסוימות באמצעות טיפול באינטונציה מלודית – טיפול המלמד את החולה ללמוד מחדש לדבר על ידי שירה. בעזרת המחקרים האחרונים ובאמצעות טכנולוגיות חדישות של דימות-המוח החדישים אנו לומדים שאפלטון צדק – חינוך למוזיקה בהחלט מעצב את היכולות שלנו לחוות את החיים ולכוונן את הרגשות שלנו.  לימוד מוזיקה והאזנה לה לטווח ארוך יכולה לווסת את מאזן החומרים והפעילות העצבית במוח. היוונים הקדומים ידעו בהחלט מדוע הם מיקמו את המוזיקה והרפואה תחת אל אחד, האל אפולו.   Plato, Laws, II, 673a; 654b; VII, 812d 2. Apollo’s gift: new aspects of neurologic music therapy.” Article by Eckart Altenmu ̈ ller, Gottfried Schlaug , 2015  3.  Wan, C.Y., Schlaug, G., 2010. Music making as a tool for promoting brain plasticity across the life-span. Neuroscientist 16, 566–577. 4. Hyde, K.L., Lerch, J., Norton, A., Forgeard, M., Winner, E., Evans, A.C., Schlaug, G., 2009. 5. Bangert, M., Altenmüller, E., 2003. Mapping perception to action in piano practice: a longitudinal DC- EEG-study. BMC Neurosci. 4, 26–36. * מאמר זה נכתב בהשראת המאמר: מתנתו של אפולו: היבטים חדשים של תרפיה נאורולוגית במוזיקה, מאת אקארט אלטנמולר וגוטפריד שלאוג  ** הכותב הינו חבר במכון טריסטן לקידום האמנויות המוזאיות.

מה יכול המחזה אותלו ללמד אותנו על עצמנו? מה הוא יכול לספר לנו על אותם רגעים שבהם אנו אחוזי ספק עצמי, מפקפקים בעצמנו ולא סומכים על יכולותינו? איזה כוח מסמלת דסדמונה במחזה – ואיך יכול הכוח הזה לרפא את הספקות העצמיים שלנו? ברור שמעבר לבידור, התיאטרון יכול להיות גם אמצעי לחקור את העולם שבו אנו חיים, ומה פירוש להיות אנושיים. לאחרונה הזדמן לי לקרוא מחדש את המחזה אותלו, שבו עוסק שייקספיר בחוויה אנושית שהיא רלבנטית תמיד. כשקראתי שוב ופגשתי את הדמויות שוב לאחר שנים רבות, החל נושא אחר לצוץ לנגד עיני. הנה הניסיון שלי לשתף את מה שלמדתי מהמחזה משלוש הדמויות המרכזיות – אותלו, דסדמונה ויאגו. עבורי, לשלוש הדמויות הללו יש חשיבות מרכזית בהעברת משהו מהותי בחוויה האנושית. בתחילה, אותלו מוצג כמפקד צבא אמיץ, מוכשר ושאפתן, שהשתתף במסעות מלחמה ידועים רבים וצבר ניסיון במסעותיו. המחזה מתחיל כשאותלו הבטוח בעצמו מתחתן בסתר עם אהובתו דסדמונה, ומוכן להתמודד מול בתי המשפט, מכיוון שהוא לא מאמין שעשה משהו רע; הוא פשוט הלך בעקבות ליבו. עם זאת, כשזרעים של ספק מכים שורש, אהבתו של אותלו לדסדמונה נחלשת, והוא נכנע לחוסר הביטחון שלו. בסוף המחזה, אותלו מאשים את דסדמונה בבגידה, הורג אותה, ודמותו הופכת לאדם מטורף מאשמה שבסופו של דבר מתאבד, כיוון שהוא מבין שלא נותרה לו מטרה לחיות עבורה. הצירוף של אהבה ובגידה הם נושאים ברורים של הטרגדיה השייקספירית הקלאסית הזו. אז אילו השתקפויות של המצב האנושי נוכל למצוא באותלו? האם המחזה יכול להיות מטפורה למסע החיים האנושי? האם המחזה יכול לחקור את החוויה האנושית, השזורה בכוחות מנוגדים של מעלות ושל ספקות?   ספקות עצמיים מכרסמים אנו נולדים לעולם הזה ללא ספקות או בלבול. אנו מלאי סקרנות ופליאה, מסוגלים לזהות יופי באופן טבעי ולהוטים לחקור, צמאים להרפתקאות, חמושים באומץ ובנחישות. עם זאת, ככל שאנו גדלים, המחשבות, הרעיונות והתפיסות שלנו מושפעים לרוב מהסובבים אותנו: ההשכלה שלנו, הנסיבות שלנו והחוויות שלנו. אבל האם יכול להיות שדסדמונה ממשיכה ללחוש לנו בשקט את קריאת הנעורים? למרות גורלה, דסדמונה לעולם אינה מפקפקת או מטילה ספק ביושרו ובנאמנותו של אותלו. היא מגנה עליו עד נשימתה האחרונה. נראה שדסדמונה היציבה מסמלת את סגולות היופי, הטוב, הטוהר והאהבה שאיתם הזדהה אותלו בתחילה. אולי הנאמנות הבלתי פוסקת של דסדמונה מציעה רמז לכך שיש לנו כבני אדם את היכולת לשאוף ולבטא מידות טובות ללא קשר לנסיבות החיצוניות. החשד של אותלו בנאמנותה יכול להצביע על חוסר יכולתם של בני אדם לשמור על חתירה כנה אחר המעלות הללו. לספק יש דרך להפוך את עצמו למורכב יותר יותר, בדיוק כפי שיאגו מוסיף עלילות ובלבול במחזה. אפשר לטעון שיאגו, זה שמעורר את השאלות, אחראי לטרגדיה. עם זאת, האם לא יכול להיות שיאגו הוא רק תיאור של האלטר-אגו של אותלו, של משחקי המוחות ושל הספק העצמי? מניסיוני, ספקות תמיד מציגים את עצמם כשאלות מטרידות ומנדנדות, ולפעמים מגיעים עד להצהרות שליליות. לדוגמה, הם עשויים להתחיל ב-למה אני לא יכול? איך אני יכול? האם אצליח? ומהר מאוד הם הופכים ל"לעולם לא אצליח, אני לא יכול". בהזדמנויות שבחרתי להאמין לספקות שלי, הבנתי שזה משתק אותי וגורם לי להימנע מכל פעולה. בכך אני מאבד הזדמנות להביע את הנחישות שלי להתגבר על אתגרים. בדרך זו, ספקות יכולים להיות משתקים, ולעוור אותנו מול כל הזדמנות. אולם כאשר מתעוררים ספקות כאלה, גיליתי גם שתמיד יש לי את האפשרות להאמין בהם, או לפתור אותם.   התגברות על הספק באופן פרדוקסלי, גיליתי שגם לספקות יש קול של יכולת, שעלול להיות חלש בהתחלה. ככל שאני מקשיב יותר, הקול הזה מזמין אותי להעז יותר ולהיות מסוגל לפעול. בהתמדה, אפשר לחשוף את מה שמעבר לספק, וכך לחזק את השכנוע הפנימי שלנו. חוויה כזו של התגברות על ספק יכולה לעזור עוד יותר, כאשר נתמודד עם ספקות נוספים בעתיד. לדוגמה, כאשר אנו מתמודדים עם הדילמה של חוסר יכולת לבצע משימה קשה, עלינו לזהות את הפחדים השונים: פחד מכישלון, פחד ממחויבות, אם להזכיר רק כמה. להיכנע לקונפליקט זה להזדהות עם המגבלה. אבל כבני אדם, יש לנו גם את היכולת לחוות מעלות פנימיות שאינן תלויות או מוגבלות בנסיבות. הנרטיב של אותלו יכול אפוא לסמל את ההשלכות של השתלטות הפחדים שלנו, של אי זיהוי היכולות האמיתיות שלנו ואת הטבע והפוטנציאל המולד. בניגוד לאותלו, בזמן שאני חי את חיי היום, גיליתי את היכולת לזהות את לחישות דסדמונה בתוכי למרות הצעקות הרמות של יאגו. בכל יום, אני שואף ליצור הרמוניה בין הקולות האלה. כשיאגו אומר, "אני לא יכול להשיג את מה שהתכוונתי לעשות, אני לא מסוגל לעשות זאת," דסדמונה לוחשת בעדינות, "האם זו לא הזדמנות טובה להפוך את עצמי למסוגל?". במעמקי קבלת ההחלטה, מה שנדרש ממני הוא בחירה – כזו שאינה מוגדרת על ידי מגבלותיי אלא כזו שהיא תולדה של אמונה עצמית פנימית. קסם קורה כשאני מתמסר לקפיצת האמונה הזאת – ומבין שאני יכול לעוף! אחת הדרכים להתמודד עם הפחדים, היא פשוט להתחיל בעבודה לקראת המשימה עצמה. אחרי שהתחלתי את המשימה, אני מבין לפעמים כמה הפחדים היו מטופשים מלכתחילה; תוצאה של הפנטזיה שלי. לפעמים אני מבין שלמרות הפחד, אני יכול לגרום לדברים לעבוד. בהדרגה הפחד מתחיל לאבד את אחיזתו, כי באמצעות הפעולה, אני מצליח לקלוט שאפשר להתעמת עם הפחד.   דסדמונה – כוח של אהבה ושל ריפוי כשאני מסתכל אחורה ומהרהר בספקות שעמם התמודדתי, אני מתמלא בהכרת תודה. ההתלבטויות שלי נתנו לי הזדמנות לחזק את ההחלטות שלי, להתגבר עליהן על ידי הפעלה וחיזוק של המעלות שלי. לאורך הדרך עשיתי טעויות שאותן אני מעריך כשיעורים יקרי ערך. זה יהיה טיפשי לאחל או להאמין שספקות ופחדים פשוט ייעלמו. בלעדי אלה, אולי לעולם לא היינו מסוגלים לזהות על מה אנחנו צריכים להתגבר, ולצמוח. ניתן לשמור על דסדמונה בחיים. בניגוד לאותלו, יש לנו את היכולת להשתיק את יאגו, ולחזק את האהבה לדסדמונה. מה שאנחנו יכולים לקחת מאותלו של שייקספיר, אם כן, הוא הצורך לפתח הכרה פנימית באותן יכולות שלנו שעוזרות לנו לפתח מצפן פנימי שינחה אותנו, מצפן שיכול לעזור לנו להישאר ממוקדים במעלותינו. אנחנו לא צריכים להשתכנע מדחפיהם של הספקות. אנחנו יכולים להילחם בקקופוניה של יאגו ולכוון את עצמנו לשיר היפה של דסדמונה.

מפגש בין ילדה אסופית קטנה הנקרית בדרכו של אדם בוגר, דרך שיחותיהם צפות ועולות שאלות על מהות החיים, המוות ואלוהים. מחשבות על הרגעים האנושיים שאנו חווים בחיים, ומה נשאר מהם הרבה אחרי שהם מסתיימים... בילדותי, הייתי יושב על מדרגות ביתי וקורא. כך זוכרים אותי חברי ובני משפחתי. המשיכה לקריאה פועמת בתוכי עד היום. ספרים מעלים בי תגובה מיוחדת, התרגשות שאין לה הסבר… ריח הספרים, המילים והדמיון יוצרים בתוכי עולם אחר ומיוחד. עולם של מסעות למקומות זרים, פגישות עם דמויות דמיוניות או מציאותיות, גיבורים שעוברים במסעם הרפתקאות מופלאות, קשות ומלמדות. פין הוא שמו הספרותי של מחבר הספר "מר אל, כאן אנה"1, שהעדיף לשמור בסוד את זהותו האמיתית. עורך הוצאת הספרים העיד עליו כי הוא אכן גבר גדול מימדים, כפי שהוא מתאר את עצמו בספר, ואיש שיחה מרתק וסקרן אשר שמר על תמימותו למרות הסבל שעבר בחייו. פין גדל באיסט-אנד שבלונדון, ובספרו הוא מאפשר לקורא להציץ אל עולמם של אנשים פשוטים, קשי יום וטובי לב. יש משהו מסתורי בקשר בין הסופר והסיפור: האם זהו סיפור אמיתי, או שנכתב מהגיגי מחשבותיו של הסופר? זאת לא נדע. כמו מיתוס המבטא אמת המובאת דרך סיפור, גם ספר זה הוא סוג של מיתוס. זהו סיפור מיוחד ומעורר התפעלות על מערכת יחסים מיוחדת הנרקמת בין ילדה קטנה לבין בחור מגודל. בליל ערפל לונדוני פוגש בחור כבן תשע עשרה, ילדה מלוכלכת כבת חמש, הנושאת בידה בובת סחבות וקופסת צבעים ישנה. הבחור, פין שמו, מבין מדבריה שהיא ברחה מהמקום שבו סבלה וכעת אין לה בית. לבקשתה, פין מביא אותה לביתו, ומשפחתו מאמצת אותה לחיקה באהבה רבה. שמה של הילדונת הוא אנה. אנה מתגלה כילדה תוססת, פקחית ויצירתית, המרבה לשאול ולבחון את המציאות הסובבת אותה, ושואפת להכיר ולהבין את משמעות קיומו של האל. בעיניים פקוחות לרווחה ובנשמה רגישה ואוהבת, אנה סופגת לתוכה ידע רב, שאותו היא לומדת מתצפיותיה הרבות ומפין. מחשבותיה ומסקנותיה של אנה מעמיקות ותמימות בו זמנית, והיא מנסחת אותן בשפה ילדותית אך מתוחכמת. האלוהים, או כפי שאנה מכנה אותו, מר אל, הוא תמיד בהישג יד, ואת תורתו היא מסכמת במילים הבאות: "ויאמר אלוהים, אהוב אותי, אהוב אותם, אהוב זאת, ואל תשכח לאהוב את עצמך" (עמוד 26). זהו קשר בלתי אמצעי עם האלוהות ועם העצמי שלי. זה ספר מרגש מאד, שאינו קל ופשוט לקריאה, ובכל זאת אי אפשר להניחו מהיד. הספר מציג זווית ראייה רגישה וסקרנית על העולם הסובב אותנו, ובעיקר על שאלת האמונה באל. התכנים הדתיים שעולים בספר מקורם בדת הנוצרית, אך יש בו התייחסות מרתקת לנושא האמונה הכנה והפשוטה באל כבורא כל חי. אנה בורחת ממקורותיה (שלא ידוע מה הם) ומנסה למצוא מקום טוב יותר עבורה. בעזיבתה היא לוקחת רק בובת סמרטוטים הקושרת אותה אל עברה. המוטיב הזה של בריחה ממצבים שנראה שאין להם עתיד או תקווה הוא מוטיב שחוזר על עצמו בסיפורי ילדים רבים, כגון: הסיפור שאינו נגמר, הברווזון המכוער, נילס הולגרסן ועוד. תחילתו של המסע לשינוי ולגילוי עצמי הוא הזמן שבו הגיבור מבין שאין אפשרות להמשיך לחיות במציאות כמות שהיא, שהייאוש כולא אותו ושנדרש בו שינוי. אין ברירה אלא לשבור את כל המסגרות הקיימות על מנת להתחיל בדרך חדשה. נסו לדמיין סבל שהיה גורם לילדה בת חמש לברוח ממשפחתה, מחבריה ומחייה על מנת להתחיל בחיים חדשים. יש פחד גדול ביציאה לעולם הגדול, שאלות ופחדים מתעוררים. מה יהיה? לאן אלך? מי ירצה אותי? אך הגיבור חייב לצאת למסע הזה. אין דרך חזרה. "אבל אנה ידעה יפה מאד שאין טעם בהליכה "על בטוח"; כל המבקש להתקדם חייב תחילה לצאת לדרך. ה"יציאה" היא עניין מסוכן, מסוכן מאד, אבל הוא חייב להיעשות; אין דרך אחרת" (עמוד 65). לאחר העזיבה מתחיל מסע של למידה ומחקר. אנה חוקרת כל דבר חדש המגיע לחייה. היא מסתכלת על הדברים במבט משתאה ומנסה להבין את הסיטואציה בראייה כוללת, על כל מורכבותה. זהו תהליך למידה שאנו עושים בכל מקום חדש ולא מוכר אליו אנו מגיעים. לפעמים אנו עומדים וצופים מהצד, לומדים את המצב ואת מערכת הקשרים. לאחר ההיכרות הראשונית יש את האומץ להיכנס לתוך הסיטואציה החדשה. אנה מוקסמת מכל מה שקיים בעולם החדש שלה, ובגילה הצעיר היא מתחילה במחקר החיצוני וביכולת לקשר בין הדברים, כמו גילוי הקשר בין כמות תנועות כנפי הדבורה לצליל המופק מהן, היופי הקיים בלכלוך תוך הסתכלות דרך פריזמות אחרות, ועוד. מתוך המחקר החיצוני נובע מחקר פנימי על מציאת משמעות יצירתו של אלוהים. במחקרה לא מבחינה אנה בין אלוהים של הנצרות, היהדות או האחרים. היא מתייחסת לדת כראייה של אל הבורא את כל היקום. לגביה, הבנת הבריאה היא הסוד והמפתח להבנת מהותו של האל. היא רואה את הקשרים בין כל הדברים שקיימים בעולם, היא מכירה בתוכה שהכל קשור בכל, לכל דבר יש סיבה, אין אקראיות. הבנה זו מובילה אותנו להכרה במהותו של האל. בזמנים קדומים דיברו על כך שההכרה של כל הדברים שבתוכנו, היא המפתח לידיעת העולם והאלים. החקירה והחיפוש אחר תשובות מביאים את אנה ואת פין למקום של התמודדות עם הפחד הגדול ביותר של האדם – הפחד מפני המוות. חוסר הידיעה על החיים שלאחר החיים מגבירה בתוכנו את הפחד. אך המוות והפחד מפניו הם כלים שאנה ופין בחנו לאורך כל תקופת ההיכרות ביניהם. אנה לא פחדה מהמוות וראתה בו המשך ישיר של החיים. היא קיבלה את התפיסה הזו מסבתה שנפטרה בגיל תשעים ושלוש, והכינה את עצמה לקראת המוות – הכנה שהגיעה מתוך שמחה ואושר ולא מתוך פחד מהלא נודע. אנה מספרת על סבתה שנפטרה עם חיוך על שפתיה כי היא חייתה את החיים באושר. החיים הם פרוזדור הכנה לקראת הכניסה לעולם האחר שנפתח עם רגע המוות, והסבתא תארה לאנה ולפין את המוות כשלב בחיים: "זה כמו להפוך את הבגד, יקירי" (עמוד 140). כדי להפוך את הבגד בצורה פשוטה יש לחיות את החיים במלואם ולהתכונן לרגע המוות. בסיום הספר, לאחר שדרכיהם נפרדות, משיב פין לעצמו על השאלה "איפה אנה?": "מצאתי אותה מחדש – מצאתי אותה בתוכי." (עמוד 182). עם סיום הקריאה בספר ילדים זה עולות בי הרבה שאלות ותהיות. רשימה גדולה של נושאים, שכבוגרים ומבוגרים אנו שואלים ותוהים לפשרם. מה תפקידנו בעולם הנוכחי? מהו פחד ומה מקורו? מדוע הפחד הגדול ביותר שלנו הוא מפני המוות? מה הקשר ביני לבין העולם הסובב אותי ומדוע קשה לנו להשתנות? קשה לנו לעזוב את המקום מוכר והידוע, את המרחב שאנו חיים בו עכשיו. עלינו לחפש בתוכנו את הכוח הגדול, או להגיע לנקודה בה הסבל יוציא אותנו החוצה, ויאפשר לנו צעידה אל הלא נודע. לעזוב, על מנת לחקור את המרחב שבו אנו חיים ולהתחדש בתוכו. יש לנו היכולת לראות ולחקור את הנראה ומתוכו להבין דברים אחרים, להכיר את העולם הסובב אותנו ואת מהות האלוהות. התהליך דורש מאיתנו להכיר את עצמנו על אף המפגש הכואב עם המגרעות והקשיים שלנו. יחד איתם מגיעה גם ההכרה במעלות ובכוחות שלנו. כבני אדם אנו מונעים על ידי פחד, ובמיוחד פחד המוות. הפחד הזה משתק אותנו ולא מאפשר לנו לחיות את החיים במלואם. להפוך כל רגע בחיינו לרגע של אושר ושמחה, גם אם הוא מכיל בתוכו צער ועצבות. האחדות בין הניגודים של הצער והשמחה, הכאב והעונג היא זו שמאפשרת להרמוניה להתקיים. לא נוכל להעריך את היום מבלי שיהיה לילה, לא נוכל להכיר במשמעות של החורף מבלי שיהיה לנו קיץ. לכן, באותה המידה לחיות באמת פירושו להעז לפגוש במוות. כך, מתוך הישיבה על מדרגות ביתי יצאתי למסעות הרפתקניים, עם קצת היסוס ופחד. היתה ידיעה בתוכי של כוח גדול שיעזור לי במסע הזה. אני רוצה לאחל לכולנו וגם לעצמי שנדע לפרוש שוב את הכנפיים ולצאת למסעות, תוך גילוי העולמות החדשים בתוכנו, עולמות של שמחה ואושר הנובעים מהצלחה מהתמודדות עם אתגרים וקשיים. בכל פעם נוכל לשאוב כוח מהניסיון שעברנו על מנת למצוא אתגר גדול יותר, שייקח אותי לשיא חדש בחיים, ולדעת שאנה נמצאת בתוכי.

שני תרגילי דמיון שיכולים לשפוך אור על מחזורי הטבע: המחזור הקטן, של היום והלילה, והמחזור הגדול, של עונות השנה. מה הם יכולים ללמד אותנו על מקומנו בתוך הטבע, ועל העבודה הנכונה איתו? לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם  (קהלת, פרק ג', פסוק א') רבים מאיתנו חיים בערים הגדולות וימינו עוברים עלינו בעודנו ממהרים. במקרה הטוב, אנו עושים זאת ביעילות, תוך ניסיון למצוא היגיון ומשמעות בפרטים המרכיבים את שעותינו. במקרה הגרוע, אנו נופלים ללא רצון אל גלגלי השיניים של השעונים השונים המטלטלים אותנו מכאן לשם. הפרטים משתלטים עלינו ואנו הופכים מלהטוטן, המטיל כדורים אל החלל, לאחד הכדורים עצמם המתעופפים בחלל. בשני המקרים אנו מצויים הרחק מעצת הפילוסופים הזן–בודהיסטים: "כשאתה יושב – שב, כשאתה הולך – לך ". העומס מכניע אותנו, ואיננו חווים את הרגע במלואו. מה חדש תחת השמש? הפסוק בכותרת לקוח ממגילת קהלת, שכתב שלמה המלך בערוב ימיו. בניגוד לספרי תנ"ך אחרים, המדגישים את חופש הבחירה של האדם, ספר זה מדגיש את הקבוע מראש ואת התפיסה המחזורית של העולם והזמן: הכול חוזר על עצמו, כל מה שיהיה כבר היה והעולם אינו משתנה. אבל אפשר גם לראות בו ספר אופטימי, המזהה חוקיות וסדר ומשחרר את האדם להתקיים כמות שהוא, בלי ציפיות מוגזמות לגאולה חיצונית ובלי מרירות. יש זמן מתאים ויש תקופה לכל דבר תחת הרקיע, כי רק מה שמעל הרקיע עומד מעל הזמן. משעון פנימי לשעון חיצוני בספרו, "כימים אחדים", כותב הסופר מאיר שלו: "אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא את המחוגים הללו לראשונה. בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון. 'אין לי כסף לשעון…', אמרה, ואחר כך התרככה. הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: 'אתה לא צריך שעון, זיידה, תראה כמה שעונים יש בעולם'. היא הראתה לי את צלו של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו ובצינתו אמר תשע בבוקר, את העלעלים האדומים של הרימון שאמרו אמצע מרס, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים ואת הקמטים שבזוויות עיניה שריצדו ואמרו ארבעים. 'אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון, אתה תהיה רק לידו'" (שם, עמ' 97). בשנים שלפני המצאת השעון המכני, חי האדם בהתאמה לזמן האורגני של הטבע. קרבה זו אפשרה לו להיות קשוב לקול הפנימי שלו בהקשרים קטנים כגדולים: החל מתחושות של רעב, צמא ועייפות, וכלה בתובנות על מעשים נכונים הדורשים מאמץ ממושך ומרוכז למרות העייפות. כך, למשל, את הפסקת האוכל עשה איכר אחד לאחר חריש של שני תלמים, ואילו איכר אחר לאחר חריש של שלושה תלמים או ארבעה, כאשר גופו אותת לו שהגיע הזמן לכך. אבל בזמן הקציר עבדו כולם, למרות העייפות, במרץ וללא הפסק, על–מנת לסיים את העבודה במועד ולאחסן מזון לחורף. הפעולה המחוברת לזמן של הטבע תמכה באחדות הגוף והנפש וסייעה לנהל אותם בהתאם למטרה. עם המעבר מחיי פרט ומשפחה לחיי קהילה ועם, נוצר צורך ליצור שעון אובייקטיבי יותר, שיצליח לכוון את פעולתן של קהילות גדולות. שעון השמש הראשון הומצא, ככל הנראה, במצרים העתיקה בשנת 3,500 לפני הספירה. בשנת 1,500 לפני הספירה חולק השעון ליחידות זמן בנות שעה. בשלב מאוחר יותר הומצאו שעוני המים, שעוני החול, שעוני הנר ועוד. בתחילת המאה ה-13 פותחו השעונים המכניים הראשונים. כל עיירה ועיר שכיבדו את עצמם העמידו שעון מכני גדול בכיכר העיר. בהמשך פותחו שעונים קטנים, אותם יכול היה האדם לשאת ממקום למקום. המכניזציה של הזמן והאפשרות לפתוח את ה"קרביים" של שעון, לחפור ולהוציא ממנו חלק, לתקן אותו או להחליפו באחר, השפיעה גם על תפיסת גוף האדם כסוג של מכונה שאפשר לפתוח, להוציא, לתקן או להחליף חלקים בתוכה. על–ידי כך התחדד הנתק בתוך האדם כשלמות, נתק שהחל באריסטו, ש"הרחיק" את הפן האלוהי מן האדם והמשיך להרחקת הפן הפסיכולוגי מן הפן הפיזי. התנועה שהחלה בכיוון של דיוק יחידות הזמן והתלות הגוברת של האדם באמצעים חיצוניים, תרמה להתרחקות הגוברת של האדם מהשעון הפנימי שלו. הפקעת קצב הזמן מן היחיד והקהילה וקביעת זמן אחיד לכולם העבירה את הבסיס למשמעת לגורם חיצוני ומנוכר. האמצעים המכניים הביאו למצבים שבהם האדם שואף לנהל את עתותיו, אך לא פעם הופך עבד לזמן. השעון המעורר מקפיץ אותו אל בוקר חדש, לוחות הזמנים של רכבות ואוטובוסים מכתיבים את הגעתו לעבודה, הפסקת הצהריים מתקיימת בשעה נתונה, ולא תמיד כשהוא רעב, וכן הלאה. יתירה מזאת, נראה כי ככל שלוחות הזמנים נעשו שרירותיים ומדויקים יותר, כך גם פותחו אמצעי תחבורה מהירים יותר המאפשרים "יציאה" נוספת מן הזמן: לא עוד הגעה ברגל או בכרכרה, המחזקים את חוויית הזמן האורגני, אלא במכוניות מהירות וברכבות מהירות עוד יותר, ואפילו נגד כיוון השעון, כמו במקרה של טיסות טרנס–אטלנטיות, שמהן יוצא אדם לא פעם טרוד וכל חושיו צועקים: האם לילה עכשיו או יום? בחזרה לזמן הקדוש אפשר להתייחס לזמן חול כמאפיין של התופעות המשתנות והחולפות, ולזמן חגיגי וקדוש כמאפיין של המהות הנצחית, שהיא השורש של אותן תופעות. חוויה זו אינה מתרחשת רק אחת לשבוע או בחגים מיוחדים. בכל יום יכול אדם ליצור לעצמו את הזמן הקדוש, שיאפשר לו לנוח תוך כדי עמל ולהרהר על היום החולף בעודו מתהווה, על הייעוד שלו ובאיזו מידה התקרב למימושו היום. כל אחד מאיתנו יכול לעצור את זמן החול וליצור מרחב מנטלי מקודש, ללא קשר למקום הפיזי שהוא נמצא בו. המוסלמי יפרוש את מרבדו ויכרע לתפילה גם אם הוא נמצא על אי תנועה, בכיתת לימוד או בגינה ציבורית; הבודהיסט ייכנס למצב של מדיטציה, יציבות ושקט גם בתוך מקום סואן; והיהודי המאמין יסתפק במעבר צר בקצה מטוס בטיסה טרנס–אטלנטית. מעבר לזמנים המוסכמים על כולנו כקולקטיב, על כל אחד מאיתנו למצוא בתוכו את הזמן הפנימי שלו לתפילה, להתבוננות, לרפלקציה. שם נמצא הקול הפנימי שלו, שאיתו הוא מנסה לחדש את הקשר. אנו עובדים עם הטכנולוגיה, נהנים ממנה, מתקשרים, לומדים, חולקים. אנו יכולים לחצות יבשות וימים במהירות כדי להיפגש במועד אחד מסוים ואחיד עבור כולנו. אך כאשר אנו מתכנסים, מלמדים או פוגשים חבר, הבה נסיר את השעון. אמנם אנו פועלים תחת חוקי הזמן, אך בתוך חוקים אלה אנו יודעים ליצור חלל קדוש שבו איננו ממהרים אלא נוכחים בכל הווייתנו. כספי, י. (200). לדרוש אלוהים . ידיעות אחרונות. סימון, א. (2002). בקש שלום ורדפהו . יהדות כאן ועכשיו. ידיעות אחרונות. שוורץ, פ. (1999). המורשת ודרכי התודעה . אקרופוליס החדשה. שלו, מ. (1994). כימים אחדים . עם עובד https://beginning.galim.org.il/clock.html https://www.daat.ac.il/daat/toshba/lihiyot/3.htm https://www.bendov.info/heb/

בתרבויות רבות מסמל השאול את הלא מוכר, הלא ידוע, סך פחדיו של האדם והמקומות הלא מודעים בתוכו. כיצד יכולה "הירידה אל השאול" לעזור לנו למצוא מחדש את עצמנו? כיצד נוכל ברגעי משבר להוליד את עצמנו מחדש, מתוך החשכה? סיפור המיתוס של אינאנה, מתרבות שומר, יכול לתת לנו מפתחות חיים לכך. היו אלה ימים ולילות ארוכים של חיפוש עצמי ואינספור שאלות שאף ניסיון, לימוד או השכלה שהיו ברשותי לא הצליחו להעניק לי תשובות אליהן. ובאותם הימים, כמעט כל מסגרת או תבנית שדרכן הגדרתי את חיי שינו את צורתן, או שהאופן שבו התבוננתי עליהן השתנה. נדמה היה לי שכל חלק בתוכי, כל מסגרת שהאמנתי שהיא נכונה ואמיתית עבורי, נשברה לרסיסים. "בא לי למות!" חזרתי ואמרתי לא מעט פעמים, וזה לא שהיתה בי איזו כוונה לאבד את החיים, היה זה רק ביטוי של תחושת הקושי והאובדן שחוויתי בתוכי. הקרובים אלי נתנו בי מבטים מודאגים, "מה חסר לך?", שאלו, מנסים להבין. "יש לך הכל – בית, עבודה, משפחה, ילדים, וכולם בריאים ושלמים". ובאמת, מה חסר לי? שאלתי גם אני את עצמי. תשובה של ממש לא היתה לי, ליוו אותי תחושת מועקה נוראית ופחד מכך שאין לי יותר במה להיאחז. פעפע בי כאב עצום על איזה חור גדול ושחור שחשתי בתוכי ולא ידעתי איך להיות בו, מה לעשות איתו או כיצד למלאו. הייתי כמו עץ שידע אי אלו שנים, אך בפנים לא הצלחתי למצוא לו שורשים. ולא ביקשתי שורשים שיחברו אותי לשושלת המשפחתית, למורשת הדתית או הלאומית אליהן נולדתי. התעוררה בי איזו הבנה – שמעבר לצבע העור, לצורת העיניים ולממדי הגוף, שמעבר למשפחה, לחינוך שקיבלתי, לדת, לעם ולמדינה שלתוכם נולדתי, יש משהו גדול ועצום הרבה יותר שאת חכמתו ביקשתי – את חכמת המין האנושי. בזאת אני נזכרת כשאני קוראת את המיתוס "אינאנה יורדת לשאול", ותוהה כיצד הייתי חווה את אותה תקופה בחיי, אם אז הייתי יודעת את המיתוס כפי שאני יודעת היום. "אינאנה יורדת לשאול" הוא מיתוס שומרי עתיק שבמקור הופיע בכתב יתדות על לוח טיט שתוארך מלפני כ-3,700 שנים. למעשה, יש אומרים שהוא בין המיתוסים הכתובים הקדומים ביותר שאנו מכירים היום. אז בטח תשאלו – מה הקשר בין חיי כאן במאה ה-21 לחייה של אותה אינאנה שומרית? ומה כבר אפשר ללמוד מאיזה סיפור עתיק בן אלפי שנים? נתחיל בסיפורה של אינאנה, ולאחר מכן נמשיך לצלול. סיפור המיתוס האלה הגדולה אינאנה, מלכת השמים והארץ, מבקשת יום אחד לרדת אל השאול. היא נוטשת את השמים ואת הארץ, עוזבת את כל מקדשיה, לובשת את בגדיה המפוארים, מסדרת את שערה ומניחה על ראשה את הכתר, מתקשטת בתכשיטים ובאותות מלכותה. היא יוצאת אל העולם התחתון כשלצידה נינשובור, המשרתת הנאמנה שלה. היא מורה לה להישאר מאחור ונותנת לה הוראות מפורטות – מה לעשות, אל מי לפנות ומה לומר אם היא לא תשוב משם. אל השאול היא נכנסת לבדה. בפתח השאול היא מודיעה לשומר הסף שהגיעה כדי להיות נוכחת בטקס ההלוויה של בעלה של ארשכיגל, אחותה הגדולה. שומר הסף מודיע על כך לארשכיגל המבקשת ממנו לסגור את שבעת שערי העולם התחתון, ולהותיר בהם פתח צר דרכם תוכל אינאנה לעבור. כך עברה אינאנה שער אחר שער, ובהתאם לדרכי העולם התחתון, בכל אחד מהם הוסרו ממנה בהדרגה תכשיטיה ומלבושיה. כשעברה את השביעי, נכנסה לחדר המלכות ערומה וכורעת, ופנתה אל כס המלכות של ארשכיגל. זו שלחה בה את עין המוות, וגופה של אינאנה הפך לבשר רקוב שנתלה על וו בקיר השאול. כאשר מקץ שלושה ימים ולילות אינאנה לא שבה, מיהרה נינשובור למלא אחר הוראותיה המפורטות של גבירתה כדי להציל אותה: לאחר שעטתה על עצמה אותות אבל, היא פנתה בתחנוני עזרה אל האל הראשי אנליל, אך הוא סרב לסייע. ממנו פנתה אל נאנה, אל הירח ואביה של אינאנה. גם הוא סירב לסייע. שניהם זעמו על שאינאנה הפרה את חוקי החיים והמוות, ולכן עליה להיענש. נינשובור אינה מוותרת ופונה אל אנקי, אל החכמה, שמהעפר שמתחת לציפורניו יוצר שני יצורים ושולח אותם להיכנס כזבובים מבעד לשערי השאול. כאשר נכנסו שני היצורים לשאול, הם מוצאים בחדר המלכות את ארשכיגל כורעת כאישה העומדת ללדת. הם חוזרים על מילותיה אחת לאחת, והיא כה מרוצה שמציעה לתת להם מתנה. הם מתעקשים לקבל רק את גופתה של אינאנה. משקיבלו אותה, התיזו עליה האחד את "מזון החיים", והשני את "מי החיים" – שקיבלו מאל החכמה. אינאנה קמה לתחייה, אך כשביקשה לעלות מן העולם התחתון, נצמדו אליה שדי השאול, מזכירים לה את חוקיו – זה העולה, חייב לשלוח אחר במקומו. הם המשיכו ללוותה לאחר שעלתה מן השאול. תחילה ביקשו לקחת את נינשובור, לאחר מכן את בניה של אינאנה, אך היא סירבה להיפרד מהם. כשהגיעו לעיר ארך, מצאו את דומוזי, בעלה של אינאנה, יושב שאנן וטוב לב למרגלות עץ התפוח. אינאנה זרקה בו את עיני המוות, והשדים ביקשו מיד לתפוס אותו. דומוזי מצליח להימלט ומתחבא אצל אחותו, אלת הגפן. בסופו של דבר, כשעלה בידיהם לתפוס אותו, צר היה לאינאנה על דומוזי, אך מאחר שלא ניתן להפר את חוקי השאול, היא ציוותה שדומוזי ואחותו ישהו בשאול לסירוגין – חצי שנה כל אחד, וכך יהיה שוב ושוב עד קץ הימים. מהם מיתוסים? המיתוסים הם סיפורים בהם טמונה חכמה עתיקה. הם נושאים בתוכם גרעין של אמת הממתין רק שנגלה ונפצח אותו, שנשוב לגלות אותו. אך כדי שנוכל להתקרב לאותה אמת, עלינו לוותר על ההבנה שלנו את הדברים דרך מערכת החשיבה והאמונות הקיימות בנו היום. עלינו להתעלות מעל ההרגל לקרוא טקסט כפשוטו ולשאוף ללמוד איזו שפה סמלית שתאפשר לנו לקלוט את החכמה האוניברסלית הטמונה מאחורי המילים. באופן זה אני מבקשת לפגוש בחכמתה של אינאנה ולהביא לכאן כמה מחשבות הנוגעות למסע שלי, זה ששיתפתי אתכם בו, זה שאני מניחה שעבר על רבים בצורה כזו או אחרת, זה שאני מניחה ששוב יעבור עלי בקרוב, בזמן כזה או אחר. הבחירה החופשית הטקסט מתחיל ברצון או בהיפתחות של אינאנה לירידה אל השאול. האלה הגדולה, מלכת השמים והארץ, שלכאורה יש לה הכל, בוחרת לרדת לעולם התחתון לבדה. אף אחד לא שלח או הכריח אותה ללכת לשם, ונראה גם שאין זה מעשה אקראי או נטול מחשבה. זו בחירה חופשית ומתוכננת הנעשית בעיניים פקוחות, מה שמעלה בנו את התהייה – מדוע בוחרת אינאנה לרדת למקום שרבים מאמינים כי אין ממנו חזרה? לוותר כדי לפגוש את האפל אינאנה יוצאת אל השאול לבושה בבגדיה המפוארים, עונדת את תכשיטיה ואת סמלי מעמדה הרם, שכולם מוסרים מעליה בהדרגה בכל אחד משבעת שערי השאול דרכם היא עוברת. אינאנה ממשיכה, שער אחר שער, עד שמגיעה לחדר המלכות של ארשכיגל כשהיא נטולת כל, ערומה וכורעת. כלומר, כדי שאינאנה תוכל להגיע אל מעמקי העולם התחתון, עליה לוותר על כל מה ששימש אותה וסימל את מעמדה בעולם שעל פני האדמה. לצאת מהקווים הירידה לשאול והחזרה ממנו, ככל הנראה, אינה נתפסת כמעשה מקובל או נכון. אנליל ונאנה זועמים על אינאנה ומסרבים לסייע לה בטענה שעברה על חוקי החיים והמוות, ולכן עליה להישאר בשאול. אינאנה, לעומתם, מאמינה או יודעת כבר שהדרך לשאול והחזרה ממנו אפשרית, גם אם היא כרוכה בסכנות. אל השאול היא נכנסת רק לאחר שהבטיחה שנינשובור תפעל להחזרתה משם. ואכן, המעבר בין עולם המתים לחיים, כך מלמד אותנו מאוחר יותר אנקי, אפשרי אך הוא מצריך הכרות טובה של החוקים ודרכי ההתנהלות, כדי למצוא פרצות שיאפשרו לעבור עליהם. סוד החיים במחזורים כשאינאנה עולה מן השאול, היא מוצאת את דומוזי יושב לו נינוח למרגלות עץ התפוח, ומיד מורה לשלחו במקומה אל השאול. דומוזי בורח ועושה כל שביכולתו כדי להימנע מהירידה לשם. בסופו של דבר, אינאנה חומלת עליו ומאפשרת לאחותו לחלוק עמו באופן שווה את השהות בשאול – מחצית השנה כל אחד, וקובעת שכך יהיה שוב ושוב עד קץ הימים. כלומר, מה שנתפס בתחילת המיתוס כבלתי אפשרי, הופך למעשה מחזורי קבוע של שהות מעל ומתחת לפני האדמה. סיפור המסע הפרטי שלי אז אולי 3,700 שנה או יותר מפרידות בין אינאנה לביני, אך סיפור מסעה הנחוש והאמיץ לא חדל להדהד בתוכי, כמו מותיר אבני דרך להבנת המסע שלי – הבחירה החופשית, הוויתור,  ה"יציאה מהקווים". במסעי, בחרתי לצלול פנימה אל הלא נודע ולהתמסר לאותו חור שחור, מבלי לדעת שבסופו של דבר תיוולד בתוכי איזו דרך חדשה. בדרך הייתי צריכה לוותר על "מלבושיי", כלומר על האופן שבו ראיתי ותפסתי את עצמי ואת החיים, וכשעשיתי זאת, לא פעם בעיני אחרים "שברתי את הכלים", או את "הכללים", עשיתי דברים "לא הגיוניים". אבל בדרך למדתי שלא כל מה שאחרים חושבים שנכון – הוא נכון, גם אם הם הרוב. ולמדתי שאפשר לצאת מהבור השחור כעץ המכיר יותר את שורשיו, ומבקש כעת להעניק מפירותיו. כמה נוח ונעים לשבת חסר דאגה מתחת לעץ תפוח, לעצום את העיניים ולתת לדברים לחלוף… וכמה סבל ישנו בניסיון להיאחז במצב קיים, לברוח כשהחיים מבקשים מאיתנו להשתנות או להתפתח. אז אולי אינאנה מבקשת לספר על היכולת הטבועה בנו לחצות איזה גבול שנדמה שהוא בלתי אפשרי, ללכת אל המקום החשוך והלא נודע ולהתמסר אליו, למות לצורה המוכרת והידועה ולאפשר את לידתנו מחדש באותם החיים. ואולי היא גם מבקשת לספר שזהו תהליך מחזורי הכרחי, בלתי נמנע ובלתי מסתיים של מוות ולידה מחדש… סוד החיים.

בגיל 21 הנהיגה סופי שול קבוצה של צעירים גרמנים שהתנגדו למשטר הנאצי. כשנתפסה הוצאה להורג בגיליוטינה, אבל אומץ הלב שלה מהדהד אלינו מן העבר "הוורד הלבן" הייתה קבוצה של צעירים גרמנים אשר פעלו כנגד המשטר הנאצי. פעילותם כללה בעיקר הפצה נרחבת וחשאית של עלונים הקוראים לגרמנים להתאגד ולהתנגד למשטר הנאצי, שפעילותו סתרה בעיניהם את הערכים הגרמניים והאנושיים. הקבוצה החלה להפיץ את העלונים בקיץ 1942. בתחילת שנת 1943 הגבירה הקבוצה את פעילותה והיא הפכה להיות נועזת יותר ויותר. ב-18 בפברואר 1943 נתפסו סופי שול ואחיה, הנס שול, מראשי הקבוצה, כאשר השאירו עלונים של "הוורד הלבן" באוניברסיטת מינכן בה למדו. תוך ארבעה ימים, לאחר משפט בזק שנערך להם הוצאו להורג יחד עם חברם לקבוצה, כריסטוף פרובסט, ב-22 בפברואר 1943.  בחודשים שלאחר מכן נתפסו שאר חברי הקבוצה, בהם גם אלכס שמורל, חברם להנהגה. שמורל, וילי גראף וקורט הובר הוצאו הוצאו אף הם להורג, ואילו הפעילים האחרים בקבוצה קיבלו עונשי מאסר שונים. האמת שבפנים, הזוועה שבחוץ חברי הקבוצה העיקריים היו, כאמור, האחים הנס וסופי שול וחברם אלכס שמורל. מה הניע אותם לפעול? רמז לכך אפשר למצוא במכתב ששלחה סופי לחברתה באביב 1942: "האם זה לא תמוה ומעורר יראה שהכול כל כך יפה? למרות האימה. לאחרונה אני מבחינה במשהו עצום ומסתורי מציץ מתוך הנאתי הטהורה מן היופי – הבורא של היופי הזה… רק האדם יכול להיות מכוער באמת, כי יש לו הרצון החופשי לנכר את עצמו משיר ההלל הזה. לעתים קרובות נראה שהאדם יצליח להשתיק את המנון ההלל הזה באמצעות רעמי התותחים, הקללות וחילול הקודש שלו. אבל במהלך האביב האחרון מתברר לי קמעה-קמעה, שהוא לא יצליח לעשות זאת. לכן אני רוצה לנסות לעבוד קשה כדי לצדד במנצח." לסופי ברור היה שלמציאות שראתה יש שני פנים. מחד, היא רואה את פניה המכוערות של המלחמה; מאידך היא רואה את השלמות והיופי של הטבע, יופי חיצוני שהוא גם יופי פנימי, המהדהד ומתעורר בתוכה. בסופי מתעוררת ידיעה פנימית כי יש משמעות לכל, וכי השקר שבני האדם מקדמים כרגע הוא זמני; כי היפה והנכון ינצח, ובו היא רוצה לצדד. ברור לה גם שהדבר ידרוש ממנה מאמץ ומחיר כבד, וכפי שעולה ממכתביה, זהו מחיר שהייתה נכונה לעמוד בו. הידיעה הפנימית של הנכון, הצודק והאמיתי הצודק הדהדה תמיד בלבותיהם של אלו שרצו להביא את עצמם ואת העולם למקום טוב יותר. הידיעה הפנימית כי קיימים בעולם טוב, צדק ואמת, שהם מעבר לזמני ולסובייקטיבי, ובמובן מסוים הם נצחיים, היא שביל של אור שהוביל מאז ומעולם את האדם מחשכת הבערות אל אורה של האמת. הצדק ורוח האדם יכולים לנצח את הפחד העלונים והיומנים שהותירו אחריהם חברי הקבוצה מלמדים כי מה שהניע את חברי הקבוצה היה צורך עמוק בצדק. הם לא הסתפקו בחיי נוחות ובדאגה להישרדותם ולנוחותם האישית בלבד; הם הרגישו באופן עמוק את הצורך לחיות את הערכים עליהם חונכו וגדלו. בעלונים מצטטים החברים את החכם הסיני לאו דזה, את המשורר הגרמני ואיש הרוח גתה ועוד. מתוך העלונים עולה כי הידע שלהם רחב, ולא מצומצם לתרבות הגרמנית בלבד. הם שאבו השראה מתורות המזרח והמערב גם יחד, כיוון שהבינו כי חכמת האנושות ורוח האדם יכולות להתבטא באופנים רבים ובתרבויות שונות. במכתבים ובזיכרונות שהשאירו חברי "הוורד הלבן" מתגלים עוצמתם הפנימית והביטחון העמוק שלהם בצדקת דרכם. במכתבו האחרון של הנס שול להוריו, לפני הוצאתו להורג, כתב: "לא יכולנו לפעול בצורה אחרת ואנו בטוחים שתבינו אותנו. העתיד יצדיק את מעשינו." גם אל מול המוות, אהבה אלכס שמורל כתב גם הוא להוריו מהכלא: "האסון הזה היה הכרחי כדי לעלות אותי על הדרך הנכונה, ולכן זה לא היה אסון כלל… מה ידעתי עד עכשיו על אמונה אמיתית ועמוקה, על האמת, על האמת האחרונה והיחידה, על אלוהים?". שמורל ביקש מעורך דינו למסור להוריו כי הוא סולח למארי לואיזה, בת זוגו לשעבר, שאצלה ביקש להתחבא לאחר מעצר חבריו, והיא אשר הסגירה אותו לגסטאפו. היה חשוב לו ללכת אל מותו ללא שנאה לאיש, לרבות כלפי אלו שבגדו בו. מספר שעות לפני מותו הורשה שמורל לכתוב מכתב נוסף להוריו, ובו כתב בין היתר: "אני הולך למות, בידיעה שפעלתי בהתאם לעקרונות החשובים ביותר שלי ובהתאם לאמת. זה מאפשר לי לפגוש את מותי במצפון שקט." לפיד של אור בתוך החושך ההשפעה של חברי "הוורד הלבן" על אנשים הייתה עצומה, הן בתקופת המלחמה והן שנים רבות לאחריה, ולמעשה עד היום. סרטים, ספרים ומחזות נכתבו עליהם והם ממשיכים להשפיע על מאות אלפי אנשים ברחבי העולם. אילזה איכינגר, צעירה יהודיה למחצה אשה חיה באותה תקופה בוינה, מתארת את ההשפעה שהיתה ל"ורד הלבן" עליה בזמן המלחמה: "זה היה כמו אור סודי שהתפשט על פני הארץ, זה היה אושר. לא היו לנו סיכויים רבים לשרוד, אבל זה לא היה הדבר העיקרי. לא ההישארות בחיים, אלא החיים עצמם הם שדיברו אלינו דרך המוות של האח והאחות שול והחברים שלהם… אנחנו יכולים לחיות בלי כלום, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בלי תקווה." חברי "הוורד הלבן" העניקו תקווה לאנשים רבים. הם הוכיחו שאדם יכול לבחור להיות אדם, יהיו נסיבות חייו אשר יהיו. הם חיו הלכה למעשה את המשפט, "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות). ואיפה האומץ שלנו? אנו, לשמחתנו, איננו חיים תחת אימי משטר טוטליטרי כפי שחיו חברי "הוורד הלבן". כיצד הם יכולים להיות רלבנטיים לחיינו? כיצד אנו יכולים לקבל מהם השראה ובמה יכולה גבורתם להשפיע על חיינו? חברי "הוורד הלבן" התגברו על נסיבות לא פשוטות על מנת ללכת אחר צו ליבם, אחר מה שזיהו כמעשה נכון. כל אחד מאיתנו יכול להתבונן פנימה ולבחון האם במעשיו, במחשבתו, באורח דיבורו, בהתנהגותו כלפי הקרובים אליו וגם הרחוקים יותר, הוא מגשים את הערכים שבחר. האם יהיו אלה ערכים של צדק, גבורה, אמת ויופי? חברי "הוורד הלבן", כמו רבים לפניהם ורבים אחריהם, משאירים לנו מורשת אנושית המראה שהדבר אפשרי, בנסיבות חריגות וקיצוניות ולא כל שכן בנסיבות חיינו. את התשובות נוכל למצוא תמיד בתוכנו, ואז נדע גם לחיות לאורן. את השופטים והתליינים של חברי הקבוצה, שעבדו את השנאה ואת האפלה, איש לא יזכור. לעומת זאת, גבורתם ואהבתם לאמת של חברי "הוורד הלבן", תמשיך לפעם לעד בליבם של כל מחפשי האמת, הצדק והטוב. כל אותם אנשים שאינם מפחדים לחלום על עולם טוב יותר, ולהגשים את חלומם. כל הציטוטים במאמר מתוך הספר: "סופי שול והוורד הלבן", אנט דומבאך וג'אד ניובורן, בהוצאת פן וידיעות ספרים