איך יכול המשפט "אם אין אני לי, מי לי" ממסכת אבות לסייע לנו בתהליך התפתחות ההכרה שלנו? המפתח טמון דווקא במי שלכאורה לא נמצא בו: האחר. את המשפט "אם אין אני לי, מי לי" שמעתם בוודאי. בדרך כלל הוא מוזכר כאשר מישהו מבקש להדגיש ולהסביר את דאגתו לעצמו. גם אני פגשתי ופוגש משפט זה בסיטואציות שונות, ולמרות שאני מכיר בערכו ותקפותו, אני מוצא עצמי פעמים רבות חש באי נוחות כאשר הוא נשלף ונשלח כחץ אל האוויר. משפט זה הוא מסוג המשפטים שאדם חייב להסכים עמם. הוא תופס אמת עקרונית ומתאר את הצורך הבסיסי של האדם לקחת אחריות על חייו ולהיסמך קודם כל על עצמו; בתחומים שונים של הנפש, בעלי מקצוע שונים פועלים ומחנכים לאורו. ובכל זאת, מה מקור אי הנוחות המופיעה אצלי כאשר אני פוגש בו? נראה לי כי אי הנחת קשורה לכך שלמרות שהעמדה שמשפט זה מבטא נכונה וחשובה, היא באותה נשימה גם חסרה. מה חסר בה? האחר. כלומר, המשפט שמשמש אותנו כמקור של השראה, כדי לפתח עצמנו במו ידינו במקום לתפקד כמבקשי נדבה הנסמכים על שולחן לא לנו, מהווה בעיתות אחרות חומה בצורה ומכותרת, בה אנו כלואים, מוחזקים על ידי האגו שלנו. אכן אם אין אני לי מי לי, אבל האם כאן זה מסתיים? מה יכול לצאת מטענה זאת? כל אחד לעצמו? אדם לאדם זאב? ואם כך, מהם החברה והקולקטיב? האם הם רק צבר של אינדיבידואלים שצריכים לפעול למען עצמם? התשובה היא לא. ואכן, אם נחזור למקורותיו של משפט זה, נמצא שרבים ממצטטיו משמיטים שני חלקים נוספים בו. מקור המשפט הוא מסכת אבות (פרק א' פסוק י"ג) ולהלן מופעו השלם: "הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". כלומר, למשפט כפי שהוא מופיע בפרקי אבות שלושה חלקים. הראשון: אם אין אני לי מי לי; השני: וכשאני לעצמי, מי אני; והשלישי: ואם לא עכשיו, אימתי. אני מבקש להראות להלן, איך שלושת החלקים הללו נוגעים בשלושה צירים, אשר בינם ובאמצעותם מתרחשת הדרמה של החיים וההתפתחות האפשרית של  האדם. מהם צירים אלו? בהתאמה לשלושת החלקים המוזכרים, מדובר על ציר ההכרה, ציר המרחב וציר הזמן. הדרך אל השחרור והחופש: דרך הקרב הפנימי והמסתורין ציר ההכרה – קשור לתהליך ההתעוררות וההתפתחות של הכרתו של האדם. בתהליך זה לומד האדם להכיר את עצמו, ומתוך כך בהמשך גם את החברה ואת העולם. כאן אנו עוסקים ביכולת של האדם לבנות את האינדיבידואליות שלו, לבחור להיות מי שהוא, ועל ידי כך לעשות צעדים ראשונים של יציאה ממסת ההמון, מהתפקוד האינסטינקטיבי חסר ההכרה שהתגבש בעירוב של גנטיקה והטבעה חברתית, אל יכולת בחירה ופעולה מתוך הכרה. שלב זה, ברמות הגבוהות שלו, מתואר במיתוסים ובמסורות אזוטריות של המזרח והמערב כשלב המבקש מהאדם לקיים בתוכו את העימות בין הנמוך לגבוה, בין החייתי שבתוכו ובין האנושי שבתוכו, ורק מתוך הקרב הפנימי נולד החופש המוחלט. תהליך אדיר זה מתחיל ביכולתו של האדם לשמוע את הצורך הבסיסי בתוכו, ויותר מכך, ביכולתו לבחור לצאת לדרך. אם לא יעשה זאת, איש לא יעשה זאת עבורו – אם אין אני לי, מי לי. ציר המרחב – בעיצומו של התהליך, ככל שהאדם מצליח להתעלות מעבר להזדהותו החומרית ומתחיל לפגוש בפסגות הרוח המאופיינת בקיומם של ערכים ואידאלים אנושיים, הוא קולט שהמסע שיצא אליו רחב הרבה יותר מאשר חזה, ומתברר לו שיצא לפגוש את עצמו ומצא את המרחב, את העולם. אז הוא מתחיל לקלוט את האשליה שבגבולות הברורים לכאורה של עצמו, אז הוא מתחיל לחוות את הקשר העז שלא ניתן לניתוץ בינו ובין בני האדם האחרים, ואף מעבר לכך. יתרה מכך, מתוך צעידה בדרך ההתפתחות מתברר לאדם כי אחד הכלים החשובים וההכרחיים בדרך זאת הוא מעשה הנתינה והערך של הנדיבות. האדם העולה במשעול ההר, קולט יותר ויותר שהדרך אל השחרור והחופש היא דרך של התרחבות ושל חיבור, ולא של צמצום וניתוק; דרך של אהבה שהיא ביטוי לסימפטיה שיש בין כל הדברים באשר הם. כך, האינדיבידואל שנולד כתוצאה מכך שהעז לצאת מהתודעה הכבולה של ההמונים, מוצא עצמו מצטרף שוב לזרם הרחב של החיים. שוב לא רק הוא ועצמו, אלא החיים כולם, והפעם הוא עושה זאת מתוך בחירה – וכשאני לעצמי, מה אני. והזמן? הזמן מסתורי. יש צורך בזמן כדי לממש את תהליך ההתפתחות המתואר של האדם, על שלביו השונים, ויחד עם זאת, הרגע החשוב, הרגע היחיד שקיים, הוא תמיד עכשיו – ואם לא עכשיו אימתי? מה חשוב יותר מבין החלקים? אין. אם לא תופס האדם באין אני לי מי לי, אין התחלה של דרך. נמצא האדם כהלך היושב בפתחה של הדרך ומצפה לישועה, ואין הוא יודע לא את עצמו ולא את האחר, ולא את הדרך, והזמן עומד מלכת. והאדם שמחזיק אך ורק באין אני לי מי לי, יוכל להתקדם עד לגבול מסוים, וממנו לא ינוע. כן, יש צורך בלקיחת האחריות הראשונה, בהתנעת המנוע, אבל אם תמשיך המוטיבציה לזעוק אני ובלתי עוד, בזה תסתכם הדרך – בגילוי מבואות האני. ושני חלקים אלו, אם לא יחוברו לממד הזמן – לכאן ולעכשיו – יישארו רק כדימוי או תמונה של תקווה, שלא באמת נעורה לחיים. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? אם נביט נכוחה אל החברה בה אנו חיים, חברה מערבית חומרנית המחנכת לצרכנות כערך, המעודדת את חבריה לקחת ככל יכולתם ולא ככל צרכם, נהיה חייבים להסכים כי כיום אנו אוחזים חלקית בעיקר בחלקו הראשון של המשפט, אם אין אני לי מי לי. כוח האינדיבידואל, לעשות לביתי, "אני לא פראייר", חוזים אישיים, אלפי חברים אבל בפייסבוק… מכירים? ומה עם הילדים, והחלשים, והעניים, והקשישים, וניצולי השואה, והחולים, והנכים, והעובדים מבוקר עד לילה ומתקשים להוציא את לחמם? מה נאמר להם? אם אין אני לי מי לי, דאגו לעצמכם? חווית הקולקטיב והערבות ההדדית נחלשו וחסרות. כל אחד לעצמו, שחור ולבן, דתי וחילוני, מזרחי ומערבי, יהודי וערבי, פליט מכאן ופליט משם, מהגר ועולה, דתי וחרדי, פיסות של נפרדות אין קץ. וגם אם לרגע מסתמן חיבור כזה או אחר, פעמים רבות יתגלה כי הכסף הוא שמדביקו. לא צריך "אם אין אני לי מי לי" להוציא את אחריות הכלל, ולא צריכה אחריות הכלל להסיר מאחריות הפרט. על שניהם לחזק האחד את השני, ועכשיו. ומה עם ההכרה של "כאשר אני לעצמי מה אני"? לא נבין ולא נחוש בחוסר, כל עוד החומר הוא הציר, וככזה הוא מוגבל והמשחק הוא או אני או אתה, והבה נלקט מכל הבא ליד. ולרגעים פה ושם שומעים איש או אישה בתוככי כלוב הזהב קול אחר, ועולה בהם צורך, אולי לבחון אחרת. אז פעמים רבות קול הספק ודיכוי ההמון ילחשו באוזנם: בסדר, אם אתם מתעקשים על חיפוש ומשמעות ובחינה מחודשת ודרך אחרת, בסדר, אבל לא עכשיו. עכשיו יש דברים דחופים על הפרק. צריך לסיים ללמוד וללכת לצבא, והנה טיול השחרור, וצריך להקים משפחה ולבסס מעט את החומר, עוד רגע, כאשר יהיה פנאי ושקט יגיע הזמן. אבל אם לא עכשיו – אימתי? עורו אחים ואחיות, גיבורים, הרפתקנים, מבקשות ומבקשי חכמה. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? בשבילכם, אבל כבר הבנו שלא רק. הכתובת על הקיר כבר שנים רבות, ובאין ספור שפות. והנה בשפת הקודש העברית, כאן ועכשיו, כדי לבדוק ולבחון, למשש ולממש: "אם אין אני לי,  מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". רונן חלבי

לאורך ההיסטוריה האנושית, תמיד היו תרבויות אשר הכירו את המסתורין של האדם והעולם, וידעו לאפשר לאלו המעוניינים בכך תהליך של חניכות. מהי חניכות מיסטית? מהי חניכות מאגית? ואיך הן קשורות למהות החיים ולתפקידו של האדם בעולם? בתי בת הארבע וחצי עומדת במרכז הסלון, מצביעה על תמונתה עם שיער קצר ומבקשת תספורת. אני, זוג מספריים בידי, מתקשה לגזור את תלתלי הילדות, שלא ישובו עוד בצורתם הנוכחית והלב נחצה לשניים: ה"אמא" שבי שמתקשה לחתוך, וה"מחנכת" שבי, שיודעת שרגשותיי כרגע אינם רלבנטיים, הילדה מבקשת גדילה, עצמאות, התבגרות ובמילותיה שלה: "אני מחליטה על עצמי!". וכך, מעשה של יומיום הופך לטקס קטן, סמלי. בתרבויות העתיקות ידעו לציין מעברים משמעותיים בחיים באמצעות טקס. המעבר המשמעותי מכולם היה המעבר של נער או נערה מילדות לבגרות. זהו השלב בו הובלו המתבגרים לתוך חווית המפגש עם גבולותיהם, עם הפחד הגדול ביותר, החושך העמוק ביותר בתוכם, כדי ששם יוכלו למצוא את הכוח הפנימי, האומץ והיכולת הלא מוכרת לחצות את הגבול. המעבר סימל סוג של "מוות" ביחס לחלקים הילדותיים שבהם, ו"לידה" של ממש אל החלקים הבוגרים שלהם. נכון, גם היום אנחנו יכולים לפגוש במסורות השונות את הטקס הזה בלבוש משתנה: מטקס בר או בת  המצווה ביהדות, לטקסי האש בתנועות הנוער, ועד לסיום קורס בצבא. אך האם אנו יודעים "לעשות שימוש" ברגעים הללו, כפי שידעו חכם השבט, הכוהן או מרלין הקוסם בתהליך חניכותו של המלך ארתור? האם אנו יודעים להיעזר בשלב המעבר לצורך "האצה" של תהליך ההתפתחות של המתבגר, החניך? האם החוויה תיזכר כרגע משמעותי בחייו, כזה שלפניו ואחריו הדברים אינם אותו דבר? נראה שלצורך כך נדרש יותר מרגע אחד, מעשה אחד או טקס אחד. לכך נדרשים חיים שלמים שמכוונים לתהליך של חינוך להתפתחות פנימית, או כפי שנהוג היה לכנות זאת במסורות העתיקות, תהליך של "חניכות לאמת".    לחשוף את המסתורין מהי אם כן אותה "אמת" אותה חיפשו ולאורה חינכו תרבויות עתיקות, כמו אותם שבטים אינדיאנים, כמו חניכי מצרים העתיקה, או תלמידיו של פיתגורס בבית הספר למסתורין? התפיסה שניתן למצוא בכל אחת מהתרבויות הללו, וכן ברגעים שונים בהיסטוריה, במקומות שונים בעולם, מתייחסת אל אמת נסתרת מהעין, שהיא מהות החיים ויש לה קשר לתפקידו של האדם מאז ומתמיד. האמת הזו מספרת על חוקי הטבע, על ההכוונה של הטבע בתהליך ההתפתחות והאבולוציה, ועל מחויבותו של האדם לבטא דבר אחד: להיות "כלי שרת" עבור הטבע על ידי כך שיחיה חיים שבמרכזם עומד תהליך של התפתחות ההכרה. זה ה"מסע" בו עסקו כל החכמים מאז ומעולם, ומלבדו הכול "קליפות" של צורות מתחלפות שחשיבותן משנית. עד כמה שניתן לדבר על תהליך של התפתחות ההכרה, היכולת לעסוק בכך באופן אינטלקטואלי הינה מוגבלת. ההתפתחות איננה תוצאה של הבנה אינטלקטואלית, אלא תוצר של חינוך עצמי וחוויה אישית. מדובר על דרך שבה אדם מזהה את ציר חייו בתהליך מתמיד של למידה, התפתחות וגדילה, ומעצם כך הוא מזהה קשר בין הדברים שנקרים על דרכו. דבר אינו שרירותי; קיימת אחדות בלתי נראית בין החוויות השונות. על מנת לעבור ממצב של ריבוי למצב זה של אחדות – כלומר ממצב בו חייו של האדם הינם אוסף של אירועים חיצוניים, למצב בו חייו הינם תמיד דבר אחד: תלמידות, נדרש תהליך של חינוך. זהו חינוך שונה מאוד מזה הקיים במערכות החינוך המוכרות. זהו חינוך שבו יש משמעות עצומה לקשר שבין התלמיד למורה, והמורה אינו מעביר ידע, אלא הוא מורה של חיים. הוא מורה משום שהוא חווה את מה שהוא מלמד, הוא מורה משום שהוא בעל ניסיון. הוא אינו מלמד את מה שהוא בוחר ללמד, אלא מעביר הלאה את מה שהוא עצמו קיבל מהמורה שלו. הוא מהווה חולייה בשרשרת ארוכה של מורים ותלמידים שצעדו באותה הדרך, לאורך ההיסטוריה האנושית. המורה תמיד יכוון לדבר אחד – ל"חינוך העצמי" של התלמיד, כלומר להביאו למקום בו יתעוררו בתוכו הכוחות הפנימיים: האומץ, החכמה והידיעה הפנימית, עד שלא יזדקק עוד למורה, ויוכל גם הוא להמשיך ולהעביר את החכמה לתלמידים הבאים.   החניכות בחברות המסורתיות: כל אדם הוא חלק מהשרשרת בחברות המסורתיות העתיקות, החיים נוהלו על פי קצב מסוים, עם שלבים מסודרים וקבועים שנקבעו בהתאמה לשלבים שאותם חווה האדם במהלך חייו, ובהתאמה למחזורי הטבע. בדיוק כפי שכל צמח שחי בסביבה טבעית ופורייה צומח ונובל בהתאם לעונות השנה, כך השבט או החברה כוונו לספק את המצע המתאים, את החינוך המותאם לחוקי הטבע ולאדם עצמו. זאת, על מנת לאפשר לו להגשים את הפוטנציאל האנושי החבוי בו, להובילו לדרך של תלמידות. נכון אמנם שכל אדם יחווה את התהליך באופן פרטי מאוד ומיוחד לו, אבל הציר, העקרונות, הכלים, הם אותם כלים אוניברסליים ונצחיים. בחברה המסורתית התקיימו שלושה סוגים של חניכות: חניכות שבטית, חניכות מיסטית וחניכות מאגית. גם היום, כשאנו נמצאים בדרך של התפתחות ההכרה, פועלים עלינו שלושת השלבים הללו, אלא שהיום החברה והקהילה כבר אינם ממלאים את תפקיד ההכוונה באופן המסורתי. החניכות השבטית מתבססת על התפתחות כרונולוגית, בהתאם לגילו של האדם. תפקידה לעזור לאדם לעבור משלב גילאי אחד למשנהו בתוך החברה. במשך חיי האדם ישנן שלוש תקופות גיל בסיסיות, בהן תפקידיו משתנים: הילד – תפקידו לקבל . בשנותיו הראשונות צריך הילד רק לקבל, ובהדרגה יקבל אחריות בתוך החברה. המבוגר – צריך לפעול על פי מה שקיבל ולהוסיף על כך את ניסיונו האישי. לבנות ולבטא את עצמו על ידי שיהפוך את הידע שרכש לניסיון. הזקן – תפקידו לתת , להעביר הלאה. רק לו יש את הפרספקטיבה הנכונה על החיים בזכות הניסיון והיכולת להביט לאחור. הוא "חכם השבט", הוא זה שיעביר את החכמה בעזרת המיתוסים, הסיפורים שמצפינים בתוכם את החכמה.  זוהי ההתפתחות הטבעית בחברה – הדור הראשון מעביר לשלישי, השני לרביעי וכך הלאה. במבנה השרשרת הזאת, אין אדם שהוא מחוץ לשרשרת. כיום, בעיקר בחברה המערבית, כשהקריטריון הוא עד כמה האדם הוא פרודוקטיבי, לזקנים אין כמעט תפקיד בחברה. דוחקים אותם הצידה, אל מחוץ למסגרת. המבוגרים, בגלל היותם שקועים בעשייה היומיומית, מוצאים עצמם כלואים בתוך ראייה סובייקטיבית. אין להם את הזמן הנחוץ לצורך הבשלה, לכן חסרה להם הפרספקטיבה הדרושה על החיים ונוצר אלמנט של שחיקה. אדם יהיה מאושר באם מצא את מקומו בתוך החברה, את אותו הדבר שמאפשר לו לחיות במתח הנכון ולהוסיף את התוספת האישית שלו למרקם הכללי. הוא יהיה מאושר אם אין עליו עול כבד מדי, אך גם לא מעט מדי נתינה. לשלב זה אמור להגיע החניך בחניכות השבטית. כאן מסתיימת בניית הכלי, מכאן הוא נקרא לחניכויות הבאות.   החניכות המיסטית זוהי חניכות פסיבית. האדם בשל לקליטה, אך אינו עושה דבר מיוחד כדי להתפתח. חניכות זו מטרתה להעיר את האדם ולאפשר לו להיווכח באופן ברור בקיומו של העולם הרוחני. דבר זה מתרחש על ידי מצבים של "הארה" רגעית בהם האדם מתעלה, רואה או חש משהו, ואז חוזר למצבו הקודם. חוויות אלה יוצרות את החיבור בין העולם הרוחני לעולם הקונקרטי. האדם נפתח לתפיסת עולם רחבה יותר. הוא קולט משהו מהחוקיות של הטבע. "רואה" לרגע קט את ה"אמת", באופן חלקי אך חד משמעי. שלב זה מקנה את הידיעה אך אינו מקנה עצמאות.  האדם נמצא בחלל ובזמן הנכונים במצב של קליטה, הוא "עולה ונפתח" לראייה רחבה, אך לאחר מכן "שב ונופל" בחזרה למקום בו הוא נמצא בסולם ההכרתי. בדיוק לשם מכוון הטקס בתרבויות אותן הזכרנו. ה"מורה", החכם, המחנך, יוצר עבור החניך את החלל והזמן המסודרים באופן מכוון, עם הצליל, הריח והאווירה המתאימים, בכדי שיהוו צינור דרכו יוכל החניך לחוות את חוקי הטבע באופן מזוכך. בחברות ובתרבויות העתיקות, טקסי הדת והחג היו הזמן והמקום בו עברו התלמידים והחניכים את הטקסים המיסטיים.   החניכות המאגית זוהי חניכות אקטיבית, הדורשת מאמץ. זהו תהליך של שינוי פנימי, אלכימיה. תהליך המעלה את האדם מדרגה אחר מדרגה, דרך של טיפוס. זוהי הדרך המקנה לנו עצמאות. האדם צועד בתוך החיים עם הידיעה שרכש בחניכות המיסטית, ואם קיים בו שכנוע פנימי שהמיסטיקה אכן קיימת, הוא יתחיל את הטיפוס מעלה, וחייו יקבלו משמעות חדשה. כעת, כל שלב אליו יעפיל הוא שלו. זוהי הדרך היחידה לעצמאות רוחנית.  החניכות המאגית מבקשת שליטה עצמית, חינוך עצמי, עלייה של שלב אחר שלב בתהליך ארוך אך בלתי הפיך. כל מדרגה שעולים בה שוב אינה אובדת, מה שהאדם השיג שייך לו. הוא עצמו בנה את המדרגות שלו. חניכות זו דורשת מהאדם לתת, לטפס בעצמו במעלה הציר האנכי, ולא לחכות להארה הרגעית. כל שלב חדש שמגיעים אליו הוא התקדמות נוספת בדרך לעצמאות. עבור זה ש"צועד בדרך", החיים עצמם הם התהליך, הם הופכים להיות כל כולם חלק מהחניכות המאגית.  החניכות המיסטית צריכה להוות גשר, ושתיהן יחד – החניכות המיסטית והמאגית – צריכות לעבוד במקביל. זוהי הדרך להתפתחות הרוחנית. כשאנו מחפשים דוגמאות בהיסטוריה לחברות שמימשו תהליך של חניכות לאמת, אנו מוצאים שכמעט בכל תקופה היה המשך של שרשרת המורים והתלמידים שהעבירו את החכמה מאחד לשני. מצרים העתיקה, יוון של פיתגורס, הבודהיזם הטיבטי ועוד. גם בתקופות חשוכות יותר בהיסטוריה תמיד היו אלו שהמשיכו לשמור על סודותיה של החכמה העתיקה. מדוע נשמר תמיד תהליך החניכות בסוד? מדוע אין עקרונות וכלים כתובים שניתן לחקותם ולממשם בכל רגע, עבור כל מי שחפץ? כנראה שככל שנרבה במילים, כך נמעיט להבין במה באמת מדובר, מהו באמת המסתורין, מהי החניכות ומה חווה האדם שעובר תהליך שכזה. המילים הן לפעמים רק מכשול, מגבלה, הטעיה, ובהמשך הן יכולות להוות מקור לשחיקה, אם יפלו על אזנים ערלות. תהליך כזה של חינוך וחניכות דורש התמסרות לדרך עצמה, ולמורה הנכון המבטא את הדרך עצמה. איך נדע שאנו מוכנים? כיצד נזהה את המורה? ובכן, בעניין זה נאמר: "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע".

את זיהום האוויר כולנו רואים, וכולנו מודעים להשלכות שלו. אבל יש עוד סוגי זיהום מסביבנו - זיהום של רגשות, זיהום של רעיונות. מול הזיהום הזה הצלחנו לפתח נוגדנים, אבל אפילו לא הם לא מספיקים כדי לקיים חיים בריאים, מאושרים וטובים. אנחנו חיים בעולם מזוהם, והתרגלנו אליו. רמת הזיהום הסביבתי, בייחוד בערים הגדולות, עולה מיום ליום, אך מכיוון שאיננו יכולים לעזוב אותן כי מרכז חיינו נמצא שם, פשוט הסתגלנו למצב. הגוף שלנו מייצר נוגדנים וכמעט באופן טבעי, התרגלנו לבלתי טבעי. עם זאת, התהליך מורכב יותר: המצב אינו מוגבל רק לסביבה הפיזית אלא חורג ממנה, לרמה הפסיכולוגית והנפשית, ומרעיל את החוויות אנושיות ברמות שלא שיערנו. זיהום פסיכולוגי זיהום פסיכולוגי מתבטא ברגשות גסים שחודרים דרך כל סדקי החיים. נראה שאלימות, תוקפנות, אנוכיות קיצונית הם דברים נורמליים ברוב החברות. בהתחלה הם גורמים סבל רב – והם ממשיכים לעשות זאת – אבל אם תהינו עד כמה אפשר להחזיק מעמד עד שזה יתפוצץ, היום אנו מייצרים נוגדנים כדי שיגנו עלינו, וממשיכים כמיטב יכולתנו. אין ספק שאנחנו רדופים על ידי חוסר ביטחון, פחד וחוסר הגנה, אבל הנוגדנים שפיתחנו יצרו צורה של אדישות לכאורה, שאינה אמיתית. הקור הזה שבו אנחנו מקבלים את האכזריות הכי גדולה – שאנחנו אוכלים איתה את ארוחת הבוקר שלנו כל יום, הודות לתקשורת – הוא מנגנון הגנה, כדי שנוכל לומר לעצמנו, "זה עדיין לא נגע בי, או שזה יגע בי הרבה יותר מאוחר, או שאולי לעולם לא…" ומה לעשות עם השחיתות שמופיעה במפתיע, אפילו במקום שחשבנו שהוא מוכר ובטוח? שוב האדישות, ההתחמקות מהקליע, ממשיכים ללכת כאילו לא ראינו כלום, כי אנו חושבים שהמחאה שלנו לא תועיל לאף אחד, ואולי אף תזיק לביטחוננו. יש כאלה שנכנסים למשחק, שמצדיקים אותו; אחרים זזים הצידה בניסיון לא לחלות. בדרך זו או אחרת, הנוגדנים גורמים לנו לראות דברים שמצפוננו אמור להבריח אותנו ממנו מבושה, כמשהו כמעט נורמלי. זיהום מנטלי גם הרעיונות השולטים היום מותקפים על ידי וירוסים שונים. קודם כל, כבר לא מקובל בכלל שיש רעיונות, כלומר לחשוב. יש קבוצה קטנה למדי של נושאים המקובלים על ידי דעת הקהל, שעברו מניפולציה מתוחכמת, ובהיעדר משהו אחר, זה מה שכולם מאמינים שהם חושבים. מול מחלה זו, שוב הופיעו נוגדנים. הם מטמיעים את הרעיונות האלה – אם הם ראויים להיקרא כך – ודוחים כל רעיונות אחרים שמתנגדים להם. בסופו של דבר, הפסיביות הזו לא בריאה, היא רק הודאה תת-מודעת שלא למדנו לחשוב בעצמנו ושגם אם ננסה לעשות זאת, יתייגו אותנו כמשוגעים. עברנו מוטציה. למרות שהנוגדנים שפיתחנו עוזרים לנו לחיות בצורה מסוימת, אורח חיים זה אינו טבעי. אם היינו עוזבים לפתע את החברות המזוהמות שלנו והולכים למקום שהוא גן עדן שבו הכל שונה וטוב יותר, רק כשהיינו חוזרים משם היינו מגלים עד כמה התרגלנו לנשום בתוך הלכלוך הזה. אז מה ניתן לעשות? במצב כזה נותרות לנו שתי אפשרויות: להתמסר למוטציה באמצעות כבילת הדורות האנושיים, שיהפכו יותר ויותר מלאכותיים ומותאמים לזיהום המעוות, או לדחות את הזיהום על ידי חיפוש תרופות לטיהור האוויר, הרגשות והרעיונות. משימה אחרונה זו קשה מאוד; אם היינו מתחילים מוקדם יותר, הייתה פחות עבודה, אבל עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם מגיפה שחונקת אותנו ושפעמים רבות גוזלת את הכוח לפרוץ את דרכנו ממנה. אבל זה שווה את זה. ייצור עוד ועוד נוגדנים אינו הפתרון, אלא חיים בגופים בריאים. הפתרון הוא לא בחיים של התגוננות מתמדת מפני אלף התקפות, אלא בחיים תוך יצירת אפשרויות נוספות וטובות יותר עבור האדם. מנקודת מבט פילוסופית, שדה הפעולה האקולוגי הזה הוא אינסופי.

התנדבות, כתרגול פילוסופי מעשי, היא מצב של הכרה ערה באמצעותה המתרגל הולך ומשתנה בד בבד עם היותו משנה משהו, באדם, בחברה ובטבע. לעתים, במקום לחשוב גדול ורחוק, כדאי לראות את המעשה הקטן, האפשרי, הקרוב והיומיומי. בארצנו הקטנה מתקיימת פעילות וולונטרית רבה. אין היום כמעט חברות עסקיות המכבדות את עצמן שאינן מקיימות פעילויות התנדבות. יש שפע אדיר של פעילויות שבהן ניתן לקחת חלק. כל זה יכול להיות נחמד מאוד, ואפילו גורם להרגשה טובה כאשר עושים זאת. אני בטוח שזה גם תורם למקומות הרבים שבהם אותם ארגונים מתנדבים. פעמים רבות לא לגמרי מעניין את הנזקקים מה המניע של מי שבא לעזור להם. במובן זה, פעילויות ההתנדבות הללו ברוכות ותורמות רבות לאנשים רבים, לכן עדיף שיתקיימו מאשר שלא. אבל האם זה מה שאנחנו צריכים באמת? האם זה מה שהמושג ׳התנדבות׳ אומר? השאלה שלדעתי צריכה להישאל, היא ׳מה היא התנדבות?׳ מה יש במושג הזה? אני לא יכול שלא לחשוב על המילה שממנה נגזרת המילה התנדבות, הלא היא ״נדיבות״. מהי נדיבות? האם נדיבות משמעה לתת נדבה לקבצן ברחוב, מבלי לרצות לקבל תמורה? או שמה מדובר במושג עמוק יותר? כאדם שנוסע בתדירות גבוהה בתחבורה הציבורית מירושלים לתל אביב ובחזרה, שלוש–ארבע פעמים בשבוע, אני מעביר לערך 12-16 שעות בשבוע בתחבורה הציבורית. לכן, אחד הדברים ששמתי לב אליהם שוב ושוב הוא מצב שבו אני מוצא את עצמי נוסע באוטובוס ורוצה לשאול מישהו שאלה. אני מתבונן סביב לראות למי אוכל לפנות, אבל סביבי עומדים לפעמים שלושה, לפעמים עשרה אנשים שכולם עם אוזניות, והדרך היחידה להשיג את תשומת לבו של אדם היא רק אם אני נוגע בכתפו וגורם לו לעצור ולהסיר לרגע את האוזניות כדי שאוכל לשאול אותו שאלה קטנה, או לחילופין להתריע בפניו שהתיק שלו פתוח. כדי להיות נדיב עליי להיות ער למציאות סביבי. אני מאמין שמעל הכול נדיבות משמעותה להיות ער; להיות ער ונוכח בעולם כאדם מיטיב. אני מאמין שנדיבות איננה רק לתת נדבה לקבצן; נדיבות איננה רק לצאת לפעילויות התנדבות מדי פעם. להיות נדיב, לטעמי, זה להיות ער בתוך העולם הסובב אותי, להיות ער ולאפשר לעצמי לקלוט את הצורך של אדם אחר בקבלת עזרה. להיות ער מול מי שמחפש איך מגיעים למקום מסוים (הרגל שנעלם כמעט מהחברה שלנו בעקבות האפליקציות השונות), להיות ער לזקנה שסוחבת את הסלים הכבדים בשוק, להיות ער למישהו שהתיק שלו פתוח, להיות ער למי שלא יכול לעמוד ורוצה לשבת באוטובוס, למי שבוכה ברחוב כי גנבו לה משהו, לחבר בעבודה שלי חש מדוכדך, לאדם במשפחה שלי או לזר ברחוב שמחפש את קרבתי (כמה מאיתנו מחפשים להיות פשוט בתקשורת עם אחרים? כמעט כולם כנראה…). להיות נדיב פירושו להיות ער לצורך, להיות זמין ונכון לעזרה, ומעל הכול להיות אמיץ מספיק כדי להביא את כל זה לכדי פעולה! יש צורך רב כל כך סביבנו, לא רק בשכונות המצוקה, לא רק כאשר האש משתוללת – יש צורך באנשים שישמרו על ערנות בחיי היום–יום שלהם, שיכירו את עצמם ואת יכולותיהם ויהיו מוכנים לתרום מעצמם למען עזרה לאחר, יהיה אשר יהיה. יש צורך באנשים שיתנסו באופן קבוע בתרגול אמיץ של ערנות פעילה בסביבתם. יש צורך באנשים שלא רק ידברו על נדיבות, אלא יתרגלו אותה בצורה פעילה בחיי היום–יום, בכל מקום! בבית, בעבודה ובאוניברסיטה, ולא רק בפעילות התנדבות יומית חד–פעמית פעם ב… לא רק כשמקום העבודה שלי שולח אותי ואת עמיתיי לצוות לפעילות התנדבות (שכנראה לא אוכל לסרב לה), לא רק על מנת לשמר ולטפח אינטרסים עסקיים ותדמיתיים של המקום שבו אני עובד, לא רק על מנת לקדם אג׳נדות פוליטיות של מפלגה כזאת או אחרת, לא רק על מנת לקבל מלגה בלימודים, ועוד ועוד סיבות שבגללן מתקיימות פעילויות התנדבות רבות בישראל. להתנדב לשם הנדיבות! פשוט מאוד, להתנדב כי אכפת לי מזה שחסרה נדיבות בעולם, להתנדב כי אני בן אדם שמבין שהניכור הולך ומתגבר מסביב, ואף מטופח בצורה מובהקת על–ידי כוחות כלכליים ופוליטיים כאלו ואחרים. להתנדב כי אני בן אדם שלא מוכן לקחת חלק בניכור הזה. גם אם זה לא נעים לי לפעמים להיות ער למה שקורה בשכונה לידי, בבית ממול, במשרד לידי בעבודה, בבית שלי. כמה מאיתנו זקוקים לעזרה? כמה מאיתנו היינו רוצים שמישהו פשוט יהיה אמיץ מספיק בשביל לשאול אותנו באמת מה שלומנו? כמה מאיתנו היינו שמחים לקבל דוגמא מאדם שמראה לנו שאפשר אחרת, שיש תקווה. כמה מאיתנו היינו רוצים שמישהו יגיד לנו ברגע הנכון, ״גבר, התיק שלך פתוח, המפתח עומד ליפול לך מהתיק…״ כולנו! הערנות הזאת קיימת בכולנו! בתוך עולם שהולך וקורס תחת משקל הניכור והאינטרסים, נדיבות פשוטה ויום–יומית היא איננה ״רעיון נחמד״ וזניח, היא חובתנו כבני אדם. זאת הסיבה שכל הפעילות באקרופוליס החדשה – הלימודית, הארגונית, התרבותית, האקולוגית והסוציאלית – נעשית כולה על–ידי מתנדבים. כן, כולה! נשמע הזוי? כן, בעולם שבו אנחנו חיים, זה אכן על גבול ה״לא מציאותי״ ולמרות זאת, כך הוא הדבר! אם גם בכם קיים הצורך לפתח ולטפח את הערנות והנדיבות בתוככם ובתוך העולם, אני מזמין אתכם לפתוח את הלב, להיות ערים, לראות מי לידכם זקוק למשהו, וליצור תקשורת פשוטה, אנושית, אכפתית. וכן, להגיע מדי פעם ולתרגל יחד נתינה, להצטרף לאחת מפעילויות ההתנדבות הקרובות שלנו. כל יד שמחוברת ללב פועם וער תעזור.

כאשר אנו מצליחים, לרגעים ספורים, לברוח מהשגרה החומרית של לחיות את חיינו בצורה קטנה ומצומצמת, נפקחות עינינו אל מול עוצמת היקום אשר אנו יודעים שאינה נתפסת, אך למרות זאת אנו חשים שאינה זרה לנו כבני אדם. מהו, אם כך, הדבר הראשון שמושך את תשומת לבנו? הסדר, ההרמוניה הבלתי מעורערת אשר בה כל הדברים מתפתחים, הצלילים הבלתי נלאים אשר דרכם מופיעים שוב ושוב המחזורים. זוהי מוזיקה. כך מקבלות משמעות חדשה מילותיהם של הפילוסופים העתיקים אשר סיפרו לנו על  ״ההרמוניה של הספרות״. כך אנו מבינים שלמעשה, מאחורי הרעשים שלנו, קיימים צלילים יפים ומאחדים, אשר קושרים בעדינות את הצורות הקיומיות של החיים. אנו מבינים אם כך שהמוזיקה המגיעה לאוזנינו אינה אלא צל–ולא משום כך פחות יפה עבור חושינו הבלתי מושלמים– של אותה מוסיקה קוסמית אחרת שלבטח תהדהד בצורה מחזורית ואינסופית בחלל. לכן היום ראיתי את המוזיקה והבנתי את סודה הגדול. היא איננה עבודה או יצירה של בני האדם, או לפחות אינה הפרי של בני האדם העיוורים והכבולים אל החומר. היא מגיעה ממחוזות רחוקים ומאפשרת לעצמה להילכד לרגע על ידי גאונים, אשר ברגעי ההשראה אותם הם מזמנים, מסוגלים הם להתעלות אל עבר הספרות של ההרמוניה. אלו הם בני האדם המאושרים– באמת מאושרים?- אשר בכוחם לחוות את ההתעלות אל עבר עולם עליון זה, ולאחר מכן לשרבט, בייאוש החפזון, כמה תווים על דפיהם, או כמה אקורדים על כליהם, בניסיון להעביר הלאה את מה שהם הצליחו לראות כה בבהירות. ולנו נותר רק להאזין ולראות. לפתוח את הדלת המאגית הזו שפעם הייתה סודית וכיום מראה לנו את דרכה של המוזיקה. הצלילים אינם גוועים באוויר, אינם נמוגים עם הזמן; מספיק לרצות לראות בכדי שנבחין בהם רוקדים בחלל, חוזרים על עצמם אלפי פעמים בזיכרון. זוהי ההרמוניה הקוראת אל אבותיה; זו המוזיקה המופיעה בפנינו. האם גם אתה רוצה לראותה? יש הרבה סופרים שכתבו אותה למענך. ישנם בני אדם רבים המבטאים את האמת שלהם באמצעות יופיים של הצלילים. לבטח אם נאפשר לעצמנו לגשת אל הרמוניה זו אשר קיימת בעומקה של הוויתנו, ייסורים רבים היו נמחקים כבמטה של קסם; המקצב האוניברסלי היה משליט סדר ביקום הקטן לו אנו קוראים ״אדם״. תרגמה: הדר ויינרב

שני תרגילי דמיון שיכולים לשפוך אור על מחזורי הטבע: המחזור הקטן, של היום והלילה, והמחזור הגדול, של עונות השנה. מה הם יכולים ללמד אותנו על מקומנו בתוך הטבע, ועל העבודה הנכונה איתו? הבה נעצום עיניים ונדמיין את עצמנו עומדים בטבע; בשדה, על גבעה, על שפת נחל… נדמיין כיצד השמש שוקעת במערב. אור היום מפנה את מקומו לחשכה, וחום האדמה והאוויר מתפזרים עם הרוח. אלפי אורות קטנים מאירים את השמים ואת האדמה על יושביה. השעות עוברות. שחור הלילה מעמיק והקור מתחזק, ובחצות הליל זורחת הלבנה; מזכירה לנו בחצי חיוך את היום שכבר עבר. כאשר הלבנה מתקרבת לרום השמים, השחר מפציע; החשכה מתפזרת והאור מתחזק, עד אשר השמש מפציעה במזרח. קרניה מפזרות במהירות את הצללים, חומה מתפשט על פני האדמה. נדמיין כיצד השמש עולה ועולה בשמים, כיצד אורה וחומה מעירים את הטבע לפעילות נמרצת של חיים. כאשר השמש מגיעה לרום השמים נותר מעט מאוד צל; קרניה חודרות ביעילות את האטמוספירה, שכבת ההגנה האוורירית של כדור הארץ, ומחממות בהדרגה את פני האדמה עד לשיא החום, המגיע בתוך מספר שעות. לקראת הערב הצללים מתארכים והשמש שוקעת, עושה את דרכה אל המערב. כאשר היא מתקרבת אל האופק, כחול השמים מתחלף בשלל צבעים עזים ורוח מערבית כמו אוספת את החום והאור בחזרה אל השמש, הממשיכה ללא לאות בדרכה אל עבר המחזור הבא. מקצב השמים, מקצב האדם תרגיל דמיון זה ממחיש, עבור חלקנו, עד כמה חיי העיר רחוקים מיופיו של הטבע, ואולי גם אם אנו חיים מחוץ לעיר, לא בטוח שאנחנו מפנים את הזמן הדרוש כדי להתבונן בו בעיני הרוח. אך מבעד לחומת המגן של חיי התרבות המערבית נותרו זיכרונות רבים ועמוקים, סמלים הטבועים עמוק בנפש האנושית שלנו; עצב השקיעה, בדידות הלילה, כיסופי השחר, התרגשות הזריחה, עצמת צוהרי היום, הפליאה של שעת–ערביים… צמחים, בעלי חיים ובני אדם חיים ופועלים לפי מקצב השמים. אף שהרחקנו מעלינו את מחזורי הטבע והשפעתם – בעזרת בתים, תאורה, מיזוג אוויר – השפעתם עלינו גדולה מכפי שאנו יודעים. איברי גופנו עובדים ונחים באופן מחזורי לאורך היום. מנוחת לילה הכרחית לגופנו, כמו גם לעיבוד הרגשי והמחשבתי של חוויות היום. חשיפה בלתי מוגזמת לאור השמש חיונית לפעילות התקינה של הגוף שלנו ומשפרת את מצב רוחנו. כמונו, גם לבעלי החיים סדר יום התנהגותי, טקסי ממש, ביחס למחזור זה. שעת ההתעוררות, איסוף מזון או ציד, מנוחה, טיפוח עצמי; כל אלו מתרחשים במועדים קבועים לאורך היום, לפי אור השמש. תרנגולות, הנוהגות להטיל ביצה בשעות הבוקר, יטילו כמות גדולה יותר של ביצים אם מדליקים ומכבים את אורות הלול. כמוהן, צמחים שונים מזדקפים וכמשים, פותחים וסוגרים את עלי הכותרת שלהם, מפיצים ריח ומייצרים צוף, לפי עצמת ומיקום השמש. חמניות פונות בשעות הבוקר אל המזרח, בצהריים לדרום ולפנות ערב למערב. אם נזכור שהשמש היא מקור החום והאור המרכזי על פני כדור הארץ, נבין שזה טבעי ביותר שכל היצורים החיים מתאמצים כדי להפיק את המיטב מכל רגע במחזור. ישנן פעולות שמתאים יותר לבצע ביום ואחרות שמתאים לבצע בלילה. ישנם בעלי חיים יומיים המתאימים יותר לסביבה מוארת וחמה, ואחרים המתאימים יותר לסביבה חשוכה וקרה. ישנם צמחים שמושכים חרקים במהלך היום ואחרים שעושים זאת במהלך הלילה. ומהיום והלילה, לעונות השנה המתחלפות שוב נעצום עיניים ונחזור בדמיוננו לאותו המקום בטבע… נדמיין כיצד השמש זורחת במזרח, עולה בשמים ומאירה את פנינו מדרום, צוללת ושוקעת במערב. יום ולילה חולפים, עוד יום, עוד לילה. בכל פעם השמש זורחת מעט מאוחר יותר, בנקודה דרומית יותר מיום האתמול. הימים מתקצרים והלילות מתארכים. נעשה קר יותר ויותר במהלך הלילה. עננות כבדה נעשית נפוצה. גשם יורד בכל כמה ימים, לעתים חלש, לעתים חזק. בעלי החיים מרבים להסתתר תחת ענפים, במערות ובמחילות. עלי העצים מאדימים ונושרים, גזעיהם נותרים עירומים, זכר לפאר שאבד. אנחנו מתעטפים במעילנו נגד הגשם, הרוח והקור, מתכנסים לתוך עצמנו. שמחים על גשמי הברכה אך מקווים שימי הקיץ ישובו בקרוב. לבסוף, בעיצומו של מאבק האיתנים, הכף מתחילה לנטות לעבר השני. בכל יום השמש זורחת מעט מוקדם יותר ובצוהרי היום מגיעה לגובה רב יותר מיום האתמול. הימים מתחממים ומתארכים, כבר אין צורך במעיל והלילה נעשה קצר יותר ויותר. כאשר משך היום משתווה סוף סוף למשך הלילה, הטבע כולו מתעורר לחיים. העצים מתעוררים מחדש מתרדמתם, פרחים צצים בכל מקום. בעקבותיהם הציפורים, הפרפרים ושלל בעלי החיים מתעוררים משנת החורף, יוצאים לחפש מזון ואהבה. גם אנחנו חשים את שמחת האביב, יוצאים אל האור והחום, יוצאים לכבוש את העולם. יום ולילה חולפים, עוד יום, עוד לילה… הימים מתארכים, השמש זורחת צפונית יותר ויותר, עולה גבוה יותר ויותר בכל יום, עד אשר היא מאירה, בצוהרי היום, ממש מעל ראשינו. האוויר חם, המים חמים, האדמה חמה. הימים כבר מתחילים להתקצר, אך החום יישאר עוד זמן רב. הפרחים מתחלפים בפירות. צמחים רבים מתייבשים בחום השמש, מהם נותרים רק זרעים; תקווה למחזור החדש. כאשר משך היום ומשך הלילה משתווים בשנית, משב רוח מסלק את החום הכבד. הכול חוזר חלילה. בני התרבויות העתיקות היו אובססיביים ממש בניסיונם לעקוב אחר מקצב השמים ולחזות אותו. הם עשו זאת מסיבות הישרדותיות בוודאי; חיוני לכל צייד, לקט וחקלאי לדעת בדיוק מתי עליו לחפש כל בעל חיים, לקטוף את פירותיו, עליו ושורשיו של כל צמח, מתי לזרוע ומתי לקצור. אך הם עשו זאת גם מסיבות רוחניות; אנשים אלו, אשר ראו את עצמם חלק בלתי נפרד מהטבע, בחרו לעצב את חייהם על–פי מקצב השמים. מעגל החיים חגים ומועדים, טקסי מעבר וחניכה, ריקודים, מאכלים, תפילות – לכל אלו נבחר בקפידה המועד המתאים ביום ובשנה. תפילת הודיה בבוקר לאחר זריחת השמש, וחגיגת אביב של טיהור והתחדשות, מקובלות בדתות רבות. למרות שישנם הבדלים רבים בין המנהגים והטקסים, ישנם מספר סמלים מרכזיים שחוזרים על עצמם. סמלים אלו נועדו לסייע לבני האדם, באשר הם, בתהליכי ההתפתחות שלהם. שכן, חוק ההתפתחות אחד הוא, ולו שני ילדים – האור והחושך, החיצוני והפנימי, החי והמת. המעבר התקין בין שני צדדים אלו של החוק האחד הוא המפתח לבריאות הגוף, איזון הנפש ושגשוג הרוח. סתיו – מוות – זריעה חורף – שכחה – מנוחה אביב – לידה – פריחה קיץ – התבגרות – הבשלה הפילוסוף, המכיר את חוקי הטבע, משתמש בזרימה הטבעית של המחזור כדי להגשים את ייעודו. הוא זורע את חלומותיו בסתיו, מטפח אותם בחורף, חושף אותם באביב ומגשים אותם בקיץ.

תהליך רוחני הוא תהליך שבו מתעורר באדם צורך לחקור את המסתורין של קיומו ושל קיום העולם. אז מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל תוך האוקיינוס. בתהליך הזה משתחררת התודעה מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה בינו לבין שאר בני האדם, בינו לבין העולם. במפגש אקראי עם צעיר התפתחה בינינו שיחה, שבמהלכה סיפר לי על תהליך בו החל לפני שנים אחדות, הכולל תרגול סוגים שונים של מדיטציה, יוגה ומגוון סדנאות בנושא התפתחות אישית ורוחנית. הקשבתי קשב רב כאשר סיפר בהתלהבות על רגשות של אחדות ואושר, ועל כך שמצא את האני האמיתי שלו. כששאלתי האם הלימודים גרמו לו לפתח מידה רבה יותר של חמלה וסובלנות כלפי סביבתו וכיצד אחריותו כלפי העולם גדלה בזכות התהליך, הוא השיב שהחשוב מבחינתו הוא להתרכז בחוויה האישית. בסיום השיחה הזמנתי אותו לבוא ולהתנדב בפעולה שאנו מקיימים, והוא השיב שלא יגיע כיוון שמיטב זמנו מוקדש לדרך הרוחנית. כשפנינו כל אחד לדרכו חשבתי על העידן הנוכחי, שבו ההתפתחות האישית תופסת תאוצה, תרגול טכניקות רוחניות הפך לדבר שבאופנה, ובדומה לרכישת מוצרים, אותה מעודדת תרבות הצריכה, מוצעים מגוון "מוצרי מדף רוחניים". בדרך זו הפך האמצעי למטרה, שהתרוקנה מתוכן. טכניקות רבות מציעות תרגול מדיטטיבי להשגת שלווה ואיזון נפשי, בעוד שהסיבה לעצם קיומן היא לתמוך בתהליך פירוק הגבולות המפרידים בין האדם לבין עצמו, ובין האדם לחברה ולטבע. התפיסה האגוצנטרית, שבה האדם נמצא במרכז ועושה למען עצמו יצרה מציאות הרמונית אשלייתית, בעוד שהסבל וחוסר הצדק נוכחים בעולם. אמצעים מדיטטיביים, שבמקור העירו את רוחו של האדם לגילוי נדיבות, הפכו למוצרי צריכה עם תג מחיר, המוצעים על ידי תעשייה עם רצון טוב, אך ללא כיוון. החזרה אל המקור – הדחף המניע את היקום התפיסה הבודהיסטית מתארת אוקיינוס אינסופי של חכמה ממנו נולדו כל הישויות בתהליך של הפרדה, מעין מפץ שפיזר את מי האוקיינוס לאין ספור טיפות המורכבות מאותו חומר מקורי. כשם שטיפת האוקיינוס מורכבת מאותו חומר כמו האוקיינוס, כך התודעה האנושית היא השתקפות של החכמה המקורית לפני ההפרדה. הטיפות מתקיימות בנפרד זו מזו, עד שבשלב מסוים בוער בהן הצורך לחזור אל אוקיינוס החכמה שממנו הופרדו, והן מתחילות תהליך של חזרה אל המקור, עד לשלב שבו הטיפה הופכת אחת עם האוקיינוס, ואינה נפרדת עוד. המסע חזרה מכונה בתורת המזרח "דהרמה", דחף המניע את היקום כולו. באופן מקביל, תהליך רוחני מתחיל אצל האדם עם התעוררות הצורך לחקור את המסתורין בדבר קיומו וקיום העולם. השלב הראשוני הוא יציאה מההמון. רוב בני האדם מעבירים את חייהם במרדף אחר עינוגים, חיי נוחות ומילוי צרכים פיזיים שונים. יציאה מההמון היא שלב הכרחי שבו האדם, הטיפה, מבין שבוער בו צורך אחר, עמוק יותר, שאינו קיים בהכרח אצל הרוב. חיי היומיום השגרתיים וסיפוק הריגושים כבר אינם ממלאים אותו כבעבר, וכפי שאומרת טריניטי לגיבור ניאו בסרט "מטריקס", הוא "כבר יודע לאן הדרך הזו מובילה”. בסרט מתואר תהליך היציאה של ניאו מהאשליה, המלווה בחששות ובפחדים. חבריו מפצירים בו להמשיך ומזכירים לו שהוא כבר מכיר את החיים הריקים מתוכן. בעצם בחירתו להתעורר, הוא נחשף למציאות האמיתית, אותה הוא מתחיל לחקור וללמוד. החקירה אינה מסתכמת בסקרנות אינטלקטואלית או באגירת ידע בלבד. החקירה היא חדירה עמוקה פנימה כדי להכיר את מהות ההוויה האנושית והפוטנציאל החבוי בה. בו הזמן היא גם התנועה החוצה, כדי להכיר את חוקי העולם. היציאה מההמון יוצרת אצל האדם זהות אינדיבידואלית, המאפשרת לו להתבונן על החיים מנקודת מבט מפוכחת, שאינה מונעת מהשפעות אופנתיות. כך הוא רוכש עצמאות ומתחיל לזהות את ההפרדה בינו לבין העולם.  בשלב זה, דחף נכון ילווה בתחושת אחריות ורצון לשייכות, לנתינה וחיפוש טובת הכלל. ליבה של דרך רוחנית הוא היכולת למוסס את גבולות האגו ולהתחיל להזדהות עם הקהילה. בשלב זה מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל האוקיינוס. הדרך היחידה למנוע מטיפה להתייבש, היא להחזירה לאוקיינוס; כך היא הופכת לאוקיינוס כולו כמו הטיפה, גם האדם. מציאת הדרך חזרה אל האחווה האנושית היא מקור כוחו. בודהה הסביר לתלמידיו שהאשליה הגדולה של בני האדם היא הנפרדות. חוסר היכולת לראות את הגורמים המאחדים, ממקמת את האדם במצב של מגננה מתמדת על האגו ועל זהותו הנפרדת, ומשאבים רבים מוקדשים לתחרותיות בין חברים, בתוך משפחה ובין מדינות ועמים, במקום להתרכז בגורמים היוצרים הדדיות ושיתופיות. בודהה גם לימד שלמרות הפרדוקס, התייחסות לכלל כשם שאנו מתייחסים לעצמנו היא העצמאות  האישית האולטימטיבית. האדם זוכה בחופש רק כאשר תודעתו משוחררת מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה; רק כך נוכל למצוא את מקומנו הטבעי בעולם. בתרבות שבה רוב מערכות היחסים מבוססות על אינטרסים, עלינו לשאול את עצמנו מה טיב מערכות היחסים במעגלים השונים של חיינו, מה המניע? למרות הנפרדות, בכוחה של הדרך הרוחנית לחבר מחדש וליצור את האיחוד. יתכן שדברים אלו פשוטים להבנה, אך לרוב אנו רחוקים מליישמם. הבנה ללא פרקטיקה אינה תורמת דבר מלבד סיפוק אינטלקטואלי מעצם ההבנה של רעיון של מסוים. "קול הדממה", טקסט קדום  שמקורו בטיבט, מפציר בחניך לעזוב את שלב הלימוד, שיופיו מסנוור והוא יכול להיות  להיות בוגדני אם שוקעים רק בו. כלומר הלימוד הוא שלב ביניים ועל אף שמפתה להישאר בו, בגלל הריגוש שבהבנות החדשות, הוא חסר, כל עוד אין ביטוי מעשי של האחריות כלפי העולם. השלב הבא במסעו של האדם חזרה אל טבעו האמיתי, הוא שלב הפרקטיקה. בשלב זה הפנים והחוץ הן תנועות המשלימות זו את זו. התנועה פנימה היא הלימוד, ההתבוננות פנימה המאפשרת להכיר בתמצית של הטוב; התנועה החוצה, היא הביטוי הערכי של הטוב. כדי לפעול כך, נדרש האדם לגייס מאמץ, רצון ותבונה, הנמצאים בקונפליקט מתמיד עם הנטייה האגואיסטית המושרשת בכולנו. זו הסיבה שהדרך הרוחנית נתפסת על ידי המסורות כקרב בין האדם ליצריו. הגיבור הוא זה הכובש את יצרו, הוא המודל והדוגמה לאב הטיפוס האנושי שאינו נכנע לחולשותיו. על פי הגישה ההוליסטית המסורתית, באדם יש שני קטבים: הרוחני והגשמי, אשר לכל אחד מהם צורך שונה. הקוטב הרוחני הוא התנועה לכיוון האחדות, לעבר גילוי צדדים אצילים הקשורים לנדיבות, אהבה, חמלה וצדק. מנגד, הקוטב הארצי משתוקק לבטא את  הצדדים האינסטינקטיביים, נעדרי ההכרה, הקשורים לכעס, לנפרדות ולהישרדות. שני צדדים אלה של התודעה מאפיינים את כולנו. האדם הרוחני, שער לנוכחותם, נמצא בקרב מתמיד בין הכוחות ושאיפתו, כמובן, היא להביא לניצחון צדדיו האצילים. זהו מצב של מודעות ערה, שאינה מסתפקת באי נקיטת עמדה המאפיינת את חיי הנוחות של התפיסה המטריאליסטית , המעודדים תרגול גישות רוחניות בפרשנות מעוקרת מן המאמץ הנדרש מן האדם לגייס את כוח הרצון, שבאמצעותו מתגלה צידו האצילי והאנושי של האדם. בזכות האתגר והקרב בונה האדם את סולם ההתפתחות הרוחנית, ובכל בחירה בצורך הרוחני על פני הדחפים החומריים, הוא גדל. החניך הרוחני מתייחס אל עצמו כאל חלק מרקמה אנושית. הוא רואה בהעמקת הקשר עם שותפיו לדרך את אחריותו, והיא האתגר של חייו. הברית בין תלמיד למורה – העיקרון המופלא של העברת החכמה מאז ומעולם התבצע עקרון העברת החכמה על ידי הקשר המופלא שבין מורה לתלמיד. לפני כ-2500 שנה, כאשר פגש אפלטון הצעיר סוקרטס, לאחר שזכה לחינוך של מיטב המורים, הוא פגש לראשונה בחייו מורה דרך, וביקש את הדרכתו. מה שהפך את מפגשו של אפלטון עם המורה לרב עצמה היה העובדה שסוקרטס לא רק דיבר על החכמה, אלא חי אותה, ובער בו הצורך לחלוק את חוויותיו. לבו של אפלטון נשבה בדמותו של סוקרטס, האדם הפשוט, שמעולם לא הפנה עורף לאמת, גם כאשר שילם במחיר חייו. מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין סוקרטס לאפלטון מסמלת את הדוגמה האישית שאין כדוגמתה כדי להעביר את הניסיון, הלימוד והחוויה הרוחנית. המורה הוא בעל סמכות בזכות העובדה שהוא מלמד רק את מה שביכולתו להחיות על ידי מעשה. בראש ובראשונה גם הוא רק תלמיד, התר בכל מאודו אחר צו הלב וגילוי המסתורין של החיים, תוך הרחבת גבולותיו הפנימיים והאחריות אותה הוא מגלה כלפי תלמידיו. תלמיד רוחני הוא אדם אשר התעורר בו הצורך ללמוד ולחשוף את טבעו האמיתי ואת טבעו של העולם. בשלבים הראשונים של ההתעוררות הרוחנית, מתרבות בקרב התלמיד שאלות. הצורך יוצר חוסר, אי שקט ודחף לחפש תשובות. רק כאשר ברור לו שהוא שבע מהתשובות הריקות, המורה מגיע. חוק יסוד בטבע מראה שכל מצב של ריק הוא בלתי אפשרי, וכי דברים נולדים כיוון שהיה  צורך שקדם להם. כך גם הצורך של התלמיד האמיתי במורה של אמת מוליד את הפגישה עם המורה, וכאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע. המורה מתקדם צעד או שניים לפני חניכיו, כך שהוא קרוב אליהם מספיק כדי שיוכלו ללמוד ממנו ולזהות את הצעד הבא במסע שיעשו. ככל שהתלמיד מתקדם הוא הופך עצמאי יותר ועומד יותר בזכות עצמו. הברית בין מורה לתלמיד מבוססת על אהבה ללא תנאי וללא אינטרסים אישיים. למורה יש צורך להעביר את החכמה, ובכך גם הוא בא על שכרו. התלמיד צמא לחכמה ובשל כך מוסר את עצמו למורה. בנוסף לאהבה, כוללת הברית מחויבות הדדית. חובתו של המורה לעשות הכול בכדי לקדם את תלמידו, והתלמיד, לאחר שביקש את הדרכתו של המורה, מחויב לשיעוריו. המורה מפגיש את התלמיד עם הוכחה חיה שביכולתו לשנות את עצמו, ואת העולם. סוקרטס יצא בזמנו נגד הסופיסטים, אשר מכרו ידע רוחני לכל המרבה במחיר. גם בתקופתנו יש רבים המעידים על עצמם כמורים, ומציעים את האושר והידע המושלם, אף על פי שהם אינם מקיימים אותו בהכרח; המדברים על אחדות כאשר בחייהם היא חסרה; על חמלה שנותרת סיסמה ריקה ממעשה; ועל רוחניות, כאשר הגורם המניע אותם הוא ממון ותהילה. בתקופתנו איבד העיקרון המופלא של העברת החכמה בין מורים לתלמידים את תוכנו. החינוך להישגים ולתחרותיות תפס את מקום החינוך לערכים, והמורה, מדריך הנשמות, הפך לדמות שאינה מוערכת, אשר כל תפקידו להכשיר את תלמידיו למקצוע, והצלחותיו נמדדות בציונים. תרבות הצריכה המשומנת הפכה למורה הגדול, והיא משפיעה ומעוררת בבני האדם צרכים מזויפים. כך כולנו לומדים כיצד לחלום, לחשוב, להרגיש, לחיות, להיראות, לקנות ולהיות נתון סטטיסטי שנמדד בתרומתו למכונה. נוכח כל אלו עלינו לחזור לשורשים, ולזכור שלאדם היום תפקיד חשוב מאין כמותו בלידה המחודשת של רוח האחווה, ובתחייה של רעיונות ואידאלים נצחיים, הנכונים תמיד. עלינו להתבונן בכנות עמוק פנימה ולבחון מחדש את זהותנו. האם אנו מסתפקים בהלך הרוח הנוכחי? האם די לנו לעשות לעצמנו? או שבוער בנו השינוי, ואנו רוצים להשפיע במעשינו על העולם, לחפש את נתיב העשייה הרוחנית? החכמה האוניברסלית תמיד בנמצא. זהו עולם האידאות שעליו דיברו החכמים הקדומים. כמו בעבר, גם היום דרושים מחפשי אמת נלהבים, המשתוקקים לחיות את החכמה, ומורים המצביעים על השבילים ובכוח הדוגמה האישית מראים שהצעידה בדרך אפשרית. "וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, י"ג).

מהי הוודאות שאותה אנו כל כך מחפשים? ומהן ההזדמנויות הקיימות דווקא במפגש עם חוסר ודאות? מבט פילוסופי על מבוך החיים בעזרת בודהא, אפלטון, אפיקטטוס, ועוד. ״היכן אני נמצא?״, ״איך אני יודע זאת?״ ו״מה עלי לעשות?״ הן שאלות בסיס שאנו שואלים עצמנו ועונים להם אינספור פעמים במהלך חיינו. כאשר אנו נתקלים בחוסר ודאות, אנו נבוכים, לא פעם חשים חסרי אונים ובעיקר שואפים לצאת מהר ככל האפשר ממצב זה. איזו ודאות מניחה את דעתנו? על מה היא מסתמכת? המחשבה על כך שהאדם שואף לידיעה, שהוא זקוק לה כדי לחיות כמעט מרוממת אותי, כפילוסוף. אולם אני גם יודע, שמדובר בידיעה ובודאות, שניתן לכנותן ״מן המעלה הראשונה״, כלומר שקשורות לפשט של הדברים. הודאות שאנו מסתפקים בה בחיי היום יום שלנו, היא דקה מאוד ושברירית, לפחות מנקודת מבט פילוסופית. מדוע? משום שאנו נסמכים על מידע חלקי ביותר שיש לנו, שמקורותיו בחושים שיש לנו ובעיבוד שעשינו לו. בנוסף לכך במידע אחר שקיבלנו לא תמיד עם הכרה, במהלך תהליך החיברות שעבר כל אחד מאתנו. איש מאתנו לא גדל בריק, מינקות אנו אוספים מידע מגוון ושונה על עצמנו, על הסובבים אותנו ועל העולם. אפשר לטעון שבעשרות השנים האחרונות, עם ההתפתחות הטכנולוגית העצומה יש לנו נגישות רבה יותר לאין שעור למידע מסוגים שונים. יתכן, שככל שאנו מורגלים לאינסוף מידע שמונח בכף ידינו, במכשירים הקטנים שהפכו הרחבה של ידינו והם עמנו בכל מקום… קשה לנו יותר עם תחושה של אי ודאות. על הצורך שלנו בודאות ועל הודאות שבה אנו מסתפקים בדרך כלל לחיות חיים שלמים, אומרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית, דרך קולם של חכמים ממזרח ומערב שהיא בבחינת משענת קנה רצוץ. מדוע? משום שהמידע שיש לנו, שחלקו אספנו ואנו אוספים ומעבדים בעצמנו וחלקו קיבלנו ואנו ממשיכים לקבל לא תמיד עם הכרה, הוא מידע חלקי מאוד וככזה הוא אשלייתי. הוא אינו תופס את המציאות במלואה ולכך יש נגזרות רבות על החיים שלנו. הקולות המוכרים ביותר ממערב וממזרח שמזכירים טענה זאת, הם של אפלטון במשל המערה שלו והרעיון שמגיע מן המזרח על כך שהעולם כפי שאנו תופסים אותו תפיסה ראשונית הוא בבחינת אשליה. כולנו פוגשים מידי פעם במציאות שיש בה פחות ודאות, אולי כחלק ממצב משברי כזה או אחר ולעתים גם במחזור היסטורי שהוא גדול מהחיים האינדיבידואלים שלנו ומביא עמו גל גדול של אי ודאות. אם למשל נדמיין את החיים של האנשים, לפחות במערב בסוף המאה ה-19 ובמהלך החצי הראשון ויותר של המאה ה-20, נראה לי שאפשר בקלות לקלוט את אי הודאות ששרר מכל עבר בעצם ההתרחשויות ההיסטוריות הגדולות. אנו, קוראי הרשימה הזאת, חיים כבר בתחילתה של המאה עשרים ואחת ולפחות במה שמכונה העולם המערבי, כולל בארצנו הקטנטונת שרבה בה אי הידיעה בנוגע לעתיד, הסתגלנו והתרגלנו למציאות חיים שקטה פחות או יותר, מוכרת, שעמה אנו יודעים פחות או יותר לזהות את כללי המשחק שלה, וחיים עמם. מאידך, אין ספק שבשנים האחרונות אולי בחודשים האחרונים, החלה מגמה שתחילתה עדינה והמשכה ברור יותר, של ערעור הודאות שאליה הורגלנו. איך הערעור הזה מתבטא? נראה שיש מגמה של התערערות של מסגרות פוליטיות ושלטוניות בעולם המערבי כולו, בארץ אולי ברורה יותר חוסר הודאות וחוסר היציבות שחווינו בהקשר הזה בשנים האחרונות ואולי עודנו חווים. הדבר הבולט ביותר שלכאורה מביא את חוסר הודאות המדובר הוא המגיפה שאנו כולם חיים עמה ולא ברור עדיין מהלכה. ההתמודדות עם המגיפה הכניס את העולם כולו לסחרחרת של מהלכים שהייתה לה ועוד יש לה השפעה נרחבת על שטחים שונים בחיים שלנו, שטחים כמו בריאות בוודאי אבל גם כלכלה, חברה, חופש ופרטיות, צורות של שימוש בכוח המדינה ועוד. מעבר לכך אפשר גם להזכיר את השינויים האקלימיים שאנו עוברים, גם אם חלקנו מעדיף לסגור את עיניו בקשר לזאת, לי לפחות נדמה שכבר אי אפשר באמת לעשות זאת. משהו אחר קורה בכדור הארץ ואפילו בלי להבין עד הסוף מה קורה ולמה, נוסף כאן ממד נוסף של חוסר ודאות. ברמה הבסיסית ביותר במהלך מהיר יחסית, לפחות מנקודת מבט היסטורית, הרגלים שונים שלנו כבר אינם ברורים מאליהם ואנו מתקשים מאוד לדעת מה ילד יום בקשת שלמה של ביטויי חיינו. אין ספק שאנו חיים עם אווירה ברורה ומוחשית יותר של אי ודאות ושיש לכך השלכות פיזיות ונפשיות והיא מעוררת תגובות שונות שאנו מודעים להן וגם שלא. בתוך המציאות הזאת ברירת המחדל שלנו היא לשאוף לחזור לחיינו כפי שהיינו רגילים להם, לנורמליות… אולם על כך אין לנו שליטה ושאלת השליטה האינדיבידואלית אף הולכת ומחריפה בהקשר של ניהול המצב על ידי המדינות בהן אנו חיים. אז מה אפשר לעשות עם מצב של חוסר ודאות שלא ברור מתי יפסק ושאין לנו בו לכאורה שליטה משמעותית לפחות? בהקשר הזה  אני רוצה להציע מספר מחשבות, להצביע על ההזדמנויות שיש לנו כאשר אנו פוגשים במצבים של חוסר ודאות, מן הסוג שאנו חיים כעת ואולי נוספים. ההזדמנות להביט עם הכרה על החיים שלנו: מתוך שבירת מה שהיינו רגילים אליו, מה שהיה אולי נעים ומוכר ובתוך אי ודאות, יש לנו הזדמנות שכמעט נדחפת אלינו, לבדוק ולהרהר בחיינו עד כה. היכולת לעצור לרגע לשאול שאלות על החיים שלנו, לבדוק מה אנו עושים ולמה, היא חשובה מאין כמוה, משום שהיא יכולה לסייע לנו להכניס הכרה במה שלעתים אנו חיים באופן אוטומטי. אומרים על הבודהא שאמר שהמשאב המשמעותי שיש לאדם הוא ערנות. לא פעם המחיר של חיים מוכרים, שאין בהם חוסר ודאות הוא חוסר ערנות. וגם אם בסופו של תהליך הבדיקה שנעשה על מהלך חיינו נאשרר את כולו ונשאף לחיות אותו בשלמותו, כבר לא נהיה אותם האנשים כפי שהיינו בעבר. נדמה לי שבמהלך פרוץ מגפת הקורונה וההתפתחות שלה, שטף את בני האדם גל גדול של הסתכלות וניסיון הערכה של החיים האנושיים שלנו, אין ספק שיש משמעות לגל זה, גם אם הנטייה לחזור למה שהיה גדולה יותר. ההזדמנות לעשות הבחנה פילוסופית פרקטית בין מה שבשליטה שלנו לבין מה שלא בשליטה שלנו: כאן אני מבקש לגייס פילוסוף סטואי בשם אפיקטטוס שמיוחסים לו הדברים הבאים: לא הדברים הם המדריכים מנוחתו של אדם, אלא דעתו עליהם.למעשה עושה אפיקטטוס הבחנה בין מה שקורה במציאות ובין הדעה שלנו על הדברים שקורים. אולי תמצאו בהבחנה זאת הפתעה. אין בכך כל בעיה, זאת הזדמנות להרהר על הדברים. אכן יש בעולם התרחשויות רבות, קטנות כגדולות, שאין לנו שליטה בהן. לא אנו ביקשנו שיגיעו ויופיעו ויהיו נוכחים פתע בחיינו. כולנו מכירים מציאות זאת. אבל האם אנו גם מכירים את החופש הבסיסי שיש לנו ואיש אינו יכול לקחת מאיתנו? החופש לחשוב ולהגיב למציאות שלא הזמנו, כפי שאנו בוחרים?! זה כלל וכלל לא עניין של מה בכך וכפי שאומר אפיקטטוס אולי הדבר המשמעותי יותר שמטריד את המנוחה שלנו מן המציאות עצמה הוא הפרשנות שלנו למציאות והדרך בה אנו מגיבים לה. האם אפשר להגיב אחרת לנסיבות חיינו? אין ספק שכן. כיצד? יש כאן עניין של למידה ותרגול שהם חלק משמעותי ובסיסי בחיי הפילוסוף. מוזמנים לחקור על כך. ההזדמנות לשאול מהם החיים? היכן הם מתרחשים? גם כאן יתכן שהשאלות מעלות תמיהה. מה המשמעות של השאלה היכן החיים מתרחשים? הכוונה לעורר את תשומת ליבנו שמעבר לחיים שכולנו מכירים, החיים ״בחוץ״, הכוללים אירועים והתרחשויות וצורות רבות ומגוונות של חיים. מלבדם, יש לכל אחד מאיתנו אפשרות לחיים ״פנימיים״. החיים הללו כוללים את המהלך המתמשך של הלמידה שלנו על עצמנו ועל העולם, הם כוללים ניסיונות יקרים שאספנו בדרך, עומק, יופי ועניין – שהם התוצאה של כיצד אנו חיים את החיים. ככל שאנו לא רק חיים ״בחוץ״, ככל שאנו לא רק תלויים בנסיבות ובאירועים, ככל שאנו יודעים לחיות גם חיים מלאים של ״לבדות״ (לא בדידות) בעת שחוסר ודאות נמצא מסביבנו ואין לנו שליטה עליו, החיים הפנימיים שלנו יכולים להמשיך לנבוע ולהתפתח לעתים אפילו ביתר שאת דווקא לנוכח אי הנוחות החיצונית. אולי נזכר לרגע כולנו בימים של סגר מלא בשל התפרצות הנגיף, איך מלאנו את חיינו? האם מצאנו שגם עם תנועה חיצונית מינימלית יש לנו חיים ענפים, מלאים ומעניינים? או שגילנו שאנו מתקשים להיות עם עצמנו? חשים בודדים וחסרי יכולת ולא יכולים לחכות כבר לשטף החיים החיצוניים שלו הורגלנו? גם כאן, יש ערך רב למחשבה ובדיקה עצמית. ההזדמנות לעבוד עם הבשורה האפשרית של משבר: כאמור לא פעם הרגעים של חוסר ודאות בחיים שלנו, הולכים יד ביד עם מה שאנו מכנים משברים. באופן אינסטינקטיבי, איש לא אוהב משברים, לא רוצה להיות ברגעים בהם נשברים הדברים, החיים שלנו כפי שאנו רגילים אליהם, גם אם במשברים הללו יש בשורות של ממש. בסדר, לא נזמן משברים לחיינו, אבל אם הם כבר כאן… האם לא יהיה כדאי לשאול עצמנו ולברר מה הבשורה האפשרית שמגיעה לפתחנו עם המשבר? האם לא תהיה זו שעת חסד כדי לעשות משהו אחרת ולא רק לשאוף בכל כוחנו לחזור לחיים המוכרים שלנו? כאן ככל שאי הודאות גדולה יותר וככל שאין לנו שליטה בה, ההזדמנות הפנימית שלנו גדולה יותר. אבל לא מדובר בעניין ברור וקל. יש צורך לגייס אומץ ונחישות והעזה כדי לעבוד עם משבר לא רק בשאיפה לחזור למצב שהיה בתחילתו אלא אף לשפר את מצבנו. יש כאן הזדמנות נפלאה לשינוי בר תוקף! רואים? ההזדמנות לראות אלו ודאויות יש בחיים שלנו: לא פעם מתוך ההעדר מתגלה מה שיש. גם כאן דווקא בעת של חוסר ודאות על ביטויה השונים לא פעם מסתתרת הזדמנות להצליח לראות באופן ברור יותר את הודאויות שיש לנו בחיים. לכולנו יש ודאויות כאלה, לא פעם אנו לא רואים אותן משום שאנו תופסים אותן כדבר שהוא מובן מאליו, או משום שאנו לא מישירין אליהן מבט. נסו להביט על חייכם דווקא על הרקע הנוכחי המתפתח שלהם, חפשו את הודאי, הבטוח, הדברים שאינם מוטלים בספק, יסוד הביטחון שלכם. הוא בוודאי שם. אפשר לחשוב ולמנות עוד הזדמנויות, אולי תמשיכו לעשות זאת אתם. מבחינה פילוסופית כולן תישענה על הדבר העיקרי שקורה בזמן שאנו רואים שיש בו חוסר ודאות:  משהו במה שאנו קראנו לו מהלך חיינו הודאי, נסדק… משהו במסכה, בצעיפים שביננו ובין המעמקים של החיים, בין הגלוי לבין הסמוי לעין, מבצבץ… לרגעים ולא באופן אוטומטי, אם אנו אוספים עצמנו ומשתלטים על החרדה והתשוקה לחזור לעונג שאליו אנו רגילים, אנו יכולים להבחין במציאות עדינה יותר, פנימית וחיצונית שקיימת. אנו יכולים להיכנס פנימה למה שביהדות מכנים פרד״ס: יש פשט ואחר כך רמז ואחר כך דרש וכל אלו מוליכים אל הסוד. חיי ההישרדות שלנו, המוכרים, הנוחים (גם אם לא תמיד אנו מודים או חווים שהם נוחים) הם הפשט של החיים, עליו אנו מביטים ולו אנו מאמינים. אבל החיים כוללים הרבה יותר מכך! מה עם הרמז? והדרש? והסוד? כמה נפלא לחשוב על כך, שדווקא בעת שאנו מפרשים את המציאות קשה ומאיימת, שוכנות הזדמנויות נדירות של מחקר ולמידה וחיים, של פריצה אמיתית של גבולות חיינו ועוד צעדים משמעותיים בדרך הפלאית והחידתית שנקראת חיי אדם. ואתם? מה תבקשו? את הודאות שלכם חזרה או אחרת? איש איש ותשובתו, איש איש וחייו.אבל בסופו של דבר כך נארגים חיי הכלל שלנו, וכך מתגבשת דמותנו האנושית, בתוך מרקם החיים הגדול והכולל של היקום כולו. שלכם, רונן חלבי, מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

מפגש של הייטקיסט עם המיתוס של נחשון בן עמינדב וכיצד החלטות חשובות נעשות עם הלב, תוך התמסרות. היציאה מממלכת הודאות הסיפור שלי  מתחיל כאשר "התפוטרתי" מהעבודה שלי לפני 3 שנים. מהסתכלות על האירוע בדיעבד, אני מבין שזה היה שלב הכרחי לשני הצדדים. מצד החברה בה עבדתי, היה צורך לצמצם עובדים. מצידי, הרגשתי צורך לחפש ולגלות את עצמי בעולם הקריירה, לגלות מה היכולות שלי ומה אני עוד יכול ללמוד. ללא רגשות אשמה או כעס, הסתיימה לה מערכת יחסים טובה מאוד שארכה גם היא 3 שנים. כך, לאחר שזמן רב לא הייתי מובטל, התחלתי תקופה של אבטלה, ומבלי להשתהות התחלתי לחפש את העבודה הבאה באותו תחום, של תכנות מערכות מידע אינטרנטיות. חיפוש אחר עבודה יכול לעורר תחושות של לחץ ותסכול, אני מאמין, שזו חוויה שכולם חווים. עבורי, זה היה מצב מאוד עדין, מכיוון שהעיתוי שלו היה בזמן המיוחד של הכנות לחתונה שלי. מצאתי את עצמי בדוחק וחשתי צורך להאיץ את התהליך. התחלתי את החיפושים, ובמקביל חתמתי בלשכה עבור דמי האבטלה שמובטחים למשך שלושה חודשים. ניקרה בראש כל הזמן המחשבה "הזמן קצוב, וכדאי למצוא עבודה לפני שיסתיימו שלושת חודשי האבטלה!״. אוסיף גם, שלאותו לחץ, נוספו גם ההכנות הרבות לחתונה. המחשבה  "אני חייב למצוא עבודה!” בערה בי. במהלך תקופה זו, התנסיתי בראיונות במקומות עבודה רבים. בחלקם לא התקבלתי עקב חוסר ניסיון ולחלקם כן התקבלתי, אך סרבתי בגלל חוסר התאמה. הרגשתי מתוסכל. יום החתונה כמעט הגיע, ובחרתי להשתהות, לעצור את תהליך מציאת העבודה ולהתמסר לצו השעה – החתונה. החלטתי שאחריה אחזור ל״מסע החיפושים״. נחשון בן עמינדב אני עוצר כאן את הסיפור שלי וממשיך רגע בסיפור אחר, סיפור מיתולוגי מהתרבות הקרובה אלינו – המיתוס  של יציאת מצרים וחציית ים סוף. כמו שבוודאי כולנו מכירים, בני ישראל יצאו ממצרים והחלו את מסעם לעבר הארץ המובטחת. בתחילת דרכם הם נתקלו במחסום בלתי עביר לחלוטין – ים סוף. לפי סיפורי חז"ל: בסיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שבעה ימים לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים, הם מצאו את עצמם עומדים מול ים סוער לפניהם, וצבא מצרים מאחוריהם. בורא העולם אמר למשה רבינו "דבר אל בני-ישראל ויסעו!" הפקודה ניתנה להתקדם. ברגעים אלו התגלה אומץ ליבו של נחשון ומסירותו לרצון הבורא. כך אמר רבי יהודה: כאשר בני-ישראל עמדו מול ים סוף וניתן להם הציווי להתקדם, היה כל אחד מן השבטים מתחמק ואומר 'אינני רוצה לרדת ראשונה אל הים'. ראה זאת נחשון בן עמינדב וקפץ אל הים. ומשה היה עומד ומתפלל לפני בורא העולם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידי טובעים בים הסוער, ואתה מרבה בתפילה? השיב משה: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואת הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה." (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו– ל"ז) על נחשון בן עמינדב נאמר בפסוק המופיע בספר תהילים ס״ט:  "הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת מים שטפתני… אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה." בסיפור זה אנו פוגשים את נחשון בן עמינדב שביטא אומץ לב, ונחישות אל מול הלא נודע האינסופי כי התמסר לרגע המיוחד הזה. רק כאשר הגיעו מים עד נפש, המים עולים לאורך גופו, מגיעים עד אפו וכבר לא נותר לו אויר – אז נחצה ים סוף והתאפשר המעבר. רק תעוזה של איש אחד שעשה צעד אמיץ, אפשר את ההזדמנות להתקדם ולהגיע אל הארץ המובטחת. להיכנס למים למרות הפחד ובחזרה לסיפור שלי. במהלך חיפושי אחר עבודה, ספק מתוסכל ודואג למשכורת, ספק מתרגש לקראת הדבר הבא,  נקרתה בדרכי  הזדמנות מיוחדת. פגשתי במודעה באינטרנט, שמציעה קורס בחינם של 10 שבועות שבה תינתן הכשרה אינטנסיבית בתחום חדש ומבוקש בשוק העבודה ולמסיימים בהצלחה תינתן עבודה בחברה (הכשרה זו נקראת BOOTCAMP בעגה המקצועית).במקביל, המשכתי להתראיין בעוד מקומות, והגעתי למקום עבודה מעניין עם אנשים טובים, בתחום התעסוקה אותו אני כבר מכיר. תהליך הקבלה היה מאוד חיובי. המפגש בשתי האפשרויות התרחש סמוך למועד הסיום של דמי האבטלה. ניצבתי בפני הכרעה – האם ללכת למקום חדש למשך 3 חודשים ללא הכנסה, בחברה לא ידועה, מבלי שיובטח לי שאתקבל לעבודה בסיומה, או ללכת למקום מוכר ולחזור לעבוד. עבורי, זו הייתה דילמה משמעותית כי היא הדגישה דילמה עמוקה יותר – להישמע לקול ההרפתקני, הלוחמני והנחוש שרוצה ללכת אל הלא נודע, או להישמע לקול שרוצה ללכת למקום הבטוח, המוכר. ובשלב זה אני רוצה לחבר בין 2 הסיפורים – הסיפור שלי וזה של נחשון בן עמינדב. המשותף להם – רגעי הבחירה והפעולה. גם אני שאלתי את עצמי האם לחצות את ים סוף? (כלומר ההכשרה) האם לחזור אחורה למצרים? האם פשוט ללכת בכיוון שאני כבר מכיר? (כלומר להתחיל לעבודה במקום העבודה שהוצע לי). נחשון התחיל להיכנס למים וכך גם אני. בחרתי בהכשרה למרות הסיכונים הרבים שהיא הביאה איתה. הכניסה למים החלה במבחני קבלה להכשרה, ולאחר שעברתי אותם אחרי מאמץ רב וסופי שבוע של עבודה, המים רק עלו והגיעו לגובה הבטן – ההכשרה החלה להיות מאתגרת בה פגשתי המון אזורים לא מוכרים, המון כלים טכנולוגיים ובאף רגע לא ידעתי בודאות שאני הולך להתקבל או שהולכים להדיח אותי מהקורס. כמו נחשון, המשכתי להתקדם, וכך גם אי הודאות המשיכה עד ש"מים הגיעו עד נפש". בסופו של דבר, הים נפתח ותחילתה של הדרך לארץ המובטחת התגלתה, ואני במאמצים רבים הצלחתי לסיים את ההכשרה ולהתקבל לעבודה באותו תחום חדש ומבוקש. זה היה רגע מאוד משמח להיות בו, שכמובן, הביא איתו לאחר מכן הרפתקאות חדשות בדיוק כמו ההרפתקאות שניצבו מול בני ישראל בדרכם. היום, כשאני מסתכל בדיעבד על הפעולות וההחלטות שקיבלתי, אני שואב המון השראה מהאומץ, מהנחישות ומהתעוזה שגיליתי בתוכי,  ואשר אפשרו לי ללכת אחרי הלב. לעיתים רחוקות מתגלות הזדמנויות כאלה, ולרוב, אנחנו לא שמים לב אליהן. זה מסר חשוב, שאני לוקח, מהתקופה הזו של חיי. זו הרפתקה שלימדה אותי המון על עצמי, חיזקה אותי והפכה אותי לאדם טוב יותר. הגעתי אל צומת, שקלתי בהגיון את כל האפשרויות,  אבל בסופו של דבר מצאתי קול פנימי, תחושת בטן, וההחלטה נעשתה עם הקשבה ללב. למדתי להתמסר ללב וזה מה שהפך אותי לאדם נחוש, אמיץ וטוב יותר – קודם כל בעיני עצמי. אנחנו צריכים יותר ללכת עם הלב, יותר ללכת עם הלא נודע כי הדרך המובטחת מתגלה רק כאשר המים ״מגיעים עד נפש״. חובתנו להקשיב לסימנים מהחיים ומהלב שרומזים לנו לעשות צעד לעבר משהו שהוא גדול יותר ומפחיד יותר – ולעשות אותו.

הם טסים באוויר, מטפסים על קירות, נלחמים במפלצות – הם תמיד ינצחו ויגברו על כל המכשולים. מיהם גיבורי העל ומדוע הם שובים כל כך את דמיוננו? מה יש בהם שיכול ללמד אותנו גם על חיינו שלנו? בשנים האחרונות כובש ז'אנר גיבורי העל כל מסך, בכל פינה. בין אם זה קפטן  אמריקה, סופרמן, ספיידרמן, או איירון מן (שאין לו ממש כוחות על, אבל למה להתעכב על דקויות). כולם עסוקים בלנצח מפלצות ולהציל את העולם. למה אנחנו אוהבים אותם כל כך? מהו סוד המשיכה לגיבורי העל? למה אנו זקוקים בחיינו לדמויות גדולות מהחיים על מנת לשאת אליהן את עינינו? מה יש בהם, בגיבורי העל, שמשלהב כך את דמיונם של צעירים ומבוגרים כאחד? ניתן להגיד שאנו אוהבים את הפנטזיה, את האקשן הבלתי פוסק שנשפך עלינו בתלת מימד מהמסכים; אבל האם אין שם דבר נוסף אליו אנו כמהים? חצי אל, חצי בן אדם על מנת לחקור שאלה זו, נעזוב לרגע את גיבורי העל המודרניים ונחזור אחורה, לסוג נוסף של גיבורים בעלי כוחות על אנושיים, שהצילו את העולם והרגו מפלצות. בואו נחזור לדמויות אשר שלהבו מאז ומעולם את דמיונם של בני האדם – הגיבורים היווניים. אותם גיבורים מיתיים, דוגמת אכילס, הרקולס ותזאוס, היו חציים אדם וחציים אל. אימם היתה תמיד בת אנוש אבל אביהם היה אחד מאלי הפנתאון היווני. שילוב זה, בין בן אנוש לאל, הפך את הגיבור לדמות מיוחדת במינה. מצד אחד היו לו כוחות על-אנושיים, הוא היה חזק במידה בלתי אפשרית, לוחם עז, חכם וערמומי, ומצד שני, הוא היה כמונו, בני האדם הרגילים; חווה צער, אהבה, פחד, תשוקה וכל שאר הרגשות האנושיים, שאנו חווים ביומיום שלנו. המתח הזה, בין הרגש האנושי לכוחות האלוהיים – הוא זה שהופך את הגיבור לדמות מורכבת כל כך. מצד אחד אנו מעריצים את הכוח והעוצמה האלוהית של הגיבור, ומצד שני אנחנו מזדהים עם האנושיות שבו. מצד אחד היינו רוצים להיות חזקים כמוהו ואמיצים כמוהו, ומצד שני אנחנו רואים היכן הוא נופל, היכן הוא טועה, היכן (בדיוק כמונו) הוא נופל לכעס, לאנוכיות, לקנאה ואיך הוא מצליח, בעזרת כוחותיו, להתגבר על עצמו ולנצח במלחמה. גיבור לא מושלם הרקולס, הגיבור היווני, הוא דוגמה מובהקת לענייננו. הרקולס היה בנם של זאוס,  ראש האלים, ושל אלקמני, בת אנוש. הוא נחשב לגיבור האולטימטיבי, בעל כוחות על-אנושיים ורצון בלתי מתפשר להילחם ברוע. עם זאת, לאורך כל עלילותיו מתואר גם אופיו הרגשני וחוסר יכולתו לשלוט בזעם האצור בקרבו. מספרים שכאשר היה צעיר הוא נשא אישה ונולדו לו שלושה ילדים. הרה, אשתו של זאוס, אשר שנאה את הרקולס כיוון שהיה בנו של בעלה מחוץ לנישואים – שלחה בו זעם וטירוף כה חזקים עד אשר איבד עשתונותיו והרג במו ידיו את אשתו וילדיו. כאשר התעורר הרקולס מהתקף זעמו, ראה מה עשה והתאבל על כך בכל ליבו. על מנת לכפר על חטאיו הוא יצא לשרת את מלך מיקנה, ובשירותו ביצע שתים עשרה משימות גבורה עילאיות, אשר אודותן מסופר ברוב עלילותיו. אם כן, מי היה הרקולס? רוצח שפל, או גיבור נערץ? התשובה איננה לכאן או לכאן. האנשים שהעריצו את הרקולס, העריצו את יכולתו להרוג אריה במו ידיו, לנצח מפלצת ים מרושעת וללכוד איילה מקודשת בעלת קרני זהב, אבל בה בעת הם גם זיהו את אופיו האנושי וידעו שהוא אינו אל ואינו מושלם. הוא חטא והיה צריך לכפר על חטאיו. הוא טעה והיה צריך ללמוד איך לא לטעות שוב – הוא היה אנושי. גם מותו הוא מוות עם מוסר השכל. עם תום שתים עשרה המשימות, עטוף בתהילת עולם, נשוי לאישה חדשה, בגד בו ליבו האנושי והוא התאהב באחרת. הוא זכה בה ורצה לשאתה לאישה. אשתו הנוכחית, דיאנירה, שמעה זאת ושלחה לו כותונת כמתנה. על הכותונת היא מרחה שיקוי שנאמר לה שיחזיר את הרקולס לחיקה. ברגע שהרקולס לבש את הכותונת, היא נדבקה לעורו וגרמה לו ייסורי תופת; הוא בנה מדורה ושרף את גופו. נאמר שבאותו הרגע עלה הרקולס לשמים והתקבל כאל על ידי אביו זאוס. איזה סוף נורא לגיבור כה מהולל. איזו אכזריות! בוודאי שכך נראית הדברים אם מסתכלים עליהם ברמה השטחית. אך ברמה עמוקה יותר, מותו הוא סמל. הרקולס היה חצי אדם וחצי אל. למרות כל גבורתו, עדיין שלטו בו גם התשוקה, חוסר הרצון להסתפק במה שיש לו והאנוכיות – כל אותן תכונות אנושיות. ברגע ששרף את גופו הפיזי, הוא נפרד מרגשות אלה, והפך לאל במלואו; אל אשר עבר וחצה את הקיום האנושי, והוא משוחרר ממנו. אנו, כמובן, איננו הרקולס. אבל המתח הזה בין האדם לאל – הוא המתח שהופך את דמותו לנגישה לנו כל כך ואהובה עלינו. זהו אותו המתח הקיים גם בגיבורים המודרניים שאנחנו אוהבים כל כך. הם חזקים, הם מהירים, הם יודעים הכול ומנצחים את כולם, אבל בו בזמן הם כל כך אנושיים. הם נופלים, הם טועים, הם אוהבים, הם מקנאים, הם שונאים והחשוב מכל, הם לומדים שיעורים מהחיים. אנחנו כמהים לכוחותיהם ומזדהים עם כאבם. גם הגיבורים היווניים וגם המודרניים, משלהבים את דמיוננו ונוגעים בלבנו. אך יש סוד נוסף הקושר אותנו אליהם; ישנו שיעור נוסף שניתן ללמוד מהם. איזהו גיבור? המנצח את עצמו הגיבורים במיתולוגיה היוונית הם יותר מדמויות פיקטיביות שנועדו לגרום לנו הנאה. ניתן לקרוא את סיפוריהם גם כסמל; סמל לעולם הפנימי שלנו כבני אדם. בכל הפילוסופיות המסורתיות מתואר המתח בין חלקו הגבוה של האדם, אשר בא לידי ביטוי בערכים נעלים כמו נדיבות, חמלה, אהבה, נתינה, אומץ והקרבה למען הזולת, לבין החלקים הנמוכים המתבטאים בכל אחד מאיתנו דרך התשוקות, האגו, האנוכיות, הכעס, האכזריות, הקנאה ורבים אחרים. המתח בין שני החלקים קיים בכולנו – והשאלה היא, מאיזה חלק אנו פועלים. בכולנו יש יסוד נעלה ויסוד נמוך. כולנו כמו הגיבורים: בני אדם ובני אלים. כל התרבויות העתיקות הכירו את המתח הזה ואת שדה הקרב האמיתי של האדם, שדה הקרב הנמצא בתוך נפשנו. "איזהו גיבור?", שאלו חז"ל. מיהו הגיבור? זה שעושה מעשי גבורה? זה שמדגים את כוח שריריו? לא – "הכובש את יצרו". בודהה מכוון לאותו מקום בדיוק כאשר הוא מדבר על הלוחם. הוא אומר, "חזק מזה שמנצח מאות קרבות, הוא זה המנצח את עצמו". גם בודהה וגם חז"ל מצביעים על שדה הקרב הפנימי, שדה הקרב שבתוכנו. בשדה הקרב הזה אנחנו מנצחים ומפסידים, נופלים ואז לומדים להתרומם שוב ולהתחיל מחדש. זה שדה הקרב של הפילוסוף המתבונן על חייו ומנסה לחיות בכל יום נכון יותר, צודק יותר, נקי יותר מהאופן שבו חי אתמול. זה שדה הקרב שלנו. השדה שבו אנו נלחמים, לומדים וגדלים, יום יום. אנו זקוקים לגיבורים. אנו זקוקים להם לא רק על מנת שיבדרו אותנו, שימטירו עלינו אפקטים של תעופה ומהירות והרבה פופקורן בקולנוע. אנו זקוקים להם כדי לקבל השראה. הם סמל לאופן שבו אנו יכולים להתגבר על המכשולים בחיינו, גם אם הם מכשולים קטנים. הם מתארים את האופן שבו אנו יכולים לנצח את ה"אויבים" שלנו, האויבים הפנימיים. הם סמל לגיבור היומיומי, הפנימי, הגיבור שהוא אנחנו. לכן, בפעם הבאה שנראה אותם על מסכי הענק, בואו נזכור שהם רק סמל לאותם מאבקים קטנים אך משמעותיים, שאנו מנהלים מדי יום.

מעט מאוד מההבדלים בין בני האדם הם מולדים. רוב ההבדלים נובעים משוני בתרבות, בסביבה ובשפה. מבט על נורמות חברתיות, על הבניה תרבותית ועל האחווה האנושית שיכולה להיווצר למרות ההבדלים. לפני מספר שנים צפיתי בסרט התיעודי "בייביז" שיצר תומאס באלמס. הוא עוקב אחר השנה הראשונה לחייהם של ארבעה תינוקות ממונגוליה, יפן, קליפורניה ונמיביה. הסרט אינו מכיל קריינות, הוא נותן לתמונות לדבר בעד עצמן, ומציג את הניגוד העצום הקיים בין ארבע התרבויות הללו. מדהים לראות כיצד, תוך שנה אחת בלבד, חוו ארבעת התינוקות הללו חוויות שונות לחלוטין מהחיים על הפלנטה הזו, מה שללא ספק ישפיע רבות על הדרך שבה הם יבינו את העולם ויחיו בו. כולנו מובנים על ידי החינוך התרבותי שלנו, ותרבותנו משפיעה עלינו יותר ממה שנדמה לנו. לפי האנתרופולוגית האמריקאית רות בנדיקט: "ההבדלים המכריעים המבדילים בין חברות אנושיות ובין בני אדם אינם ביולוגיים. הם תרבותיים". הסביבה התרבותית שלנו מגדירה עבורנו מה נכון, מקובל, היגייני, נורמלי, מסוכן, בטוח, מנומס וכדומה. היא מפתחת את הטעם שלנו, היא מעצבת את הדעות שלנו, מחליטה מה נלמד ומה לא נלמד, היא משפיעה על סולם הערכים שלנו ומשפיעה על הדרך בה אנו חושבים, מרגישים ופועלים. ההבניה התרבותית שלנו היא מה שאנחנו מכירים, ובדרך כלל איננו מפקפקים בה. התרבות שלנו היא נקודת ההתייחסות שלנו לאופן שבו הדברים נעשים ב"דרך הנכונה". אנושי מאוד לחשוב שהדרך שבה למדנו משהו היא הטובה ביותר, ולשפוט דרכים אחרות לעשות משהו  לרעה. אבל כאן טמון פוטנציאל עצום לאי-הבנות ולקונפליקטים. כמו שהסרט "בייביז" מתאר טוב כל כך: אין רק דרך אחת ללדת, לגדל ילדים, לשמור עליהם וכדומה. יש דרכים רבות לעשות משהו, ולכולן יש היגיון וסיבה מאחוריהן. מה שתקף לנורמות תרבותיות שונות, תקף גם להיסטוריה. אנו נוטים לשפוט את העבר על פי הסטנדרטים הנוכחיים שלנו, ולחשוב שזה הדבר הנכון לעשות. עם זאת, כפי שמנסחת זאת בתמציתיות השורה הראשונה הבלתי נשכחת ברומן "המקשר" של ל"פ הארטלי: "העבר הוא ארץ זרה; הם עושים דברים אחרת שם." ללמוד לחשוב בעצמנו אם כך, איזו גישה עלינו לאמץ מול דבר שהוא שונה מאוד, ולעיתים קרובות מתנגש עם הנורמות שלנו? איך נוכל עדיין לחוש "מה נכון ומה לא נכון" – המצפן המוסרי שלנו, שהוא כל כך חשוב! – ועם זאת לא להפוך לשיפוטיים? אני חושב שנקודת פתיחה טובה תהיה להכיר בכך שליישב חילוקי דעות זו אכן משימה קשה מאוד, וגם לקבל את העובדה שזה ידרוש מאיתנו מאמץ אמיתי. כולנו נצטרך לפתח תחושת עצמי עמוקה ואותנטית, שאינה מרגישה מאוימת מהשונה. כולנו נצטרך ללמוד לחשוב בעצמנו, כדי שנוכל להתבונן על ההבדלים בעיניים רעננות וחסרות פניות. כולנו נצטרך להגדיל את היכולת שלנו לאהוב. וכולנו נצטרך לזכור שהרוב המכריע של ההבדלים בינינו הם מקריים לחלוטין, ושאילו היינו נולדים לנסיבות שונות, היינו חיים וחושבים אחרת לגמרי. כל אלה הם דברים שקשה להשיג, ונשאלת השאלה: מה יכול לעזור לנו לעשות את המאמץ הזה? יכולים להיות לכך שני מניעים: האחד הוא הכרח מוחלט, כיוון שהעולם שלנו הולך וקטן, ויש בו פחות מקום "לחיות ולתת לחיות". השני הוא אולי התקווה האידיאליסטית הטבועה בנפשנו, המתבטאת במילותיה של אודה לשמחה של שילר, שהונצחה בסימפוניה התשיעית של בטהובן: כוח הקסם שלַךְ מאחד מחדש / את כל מה שנפרד בגלל מנהגים / ותחת כנפייך העדינות / כל בני האדם הופכים להיות אחים. אני משוכנעת שיום אחד נבין כולנו שאנחנו חלק מאותה אנושות, ושתמיד היינו מאוחדים מעבר להבדלים הגזעיים, המיניים, התרבותיים, הדתיים, החברתיים והאחרים שלנו.

אנחנו מוצפים במידע מכל עבר, והדרך הקלה להתמודד איתו היא להסתמך על תבניות המחשבה, התפיסות והדעות המוקדמות שלנו. אבל כמו שלימד אותנו סוקרטס, הדרך לגשת אל הידע, היא בהבנה שלמעשה, אנחנו לא יודעים דבר. זו שאלה ששאל הפיזיקאי והפילוסוף אטיין קליין את תלמידיו כשהם לעגו לאנשים שחושבים שכדור הארץ שטוח. אנחנו יודעים שכדור הארץ הוא עגול, כדור כמעט מושלם, זו עובדה מדעית. וקל יותר לומר את זה מאחר שהיינו בחלל וראינו אותו. אם לא היינו רואים אותו פיזית והיינו צריכים להשתמש בדמיון, השאלה היתה אחרת.  התבוננות בעקמומיות כדור הארץ,  בשינוי צללי השמש בקווי רוחב שונים, או בתנועות הכוכבים והפלנטות לאורך עונות השנה, יכולים גם הם לתת לנו רמזים ולאפשר לנו לבנות רעיון, מודל של כוכב הלכת שלנו ושל צורתו. כדי להתחיל בתהליך זה, עלינו לשאול את עצמנו שאלות, על האמונות שלנו, התפיסות וההרגלים שלנו. הדברים שאנו עושים מבלי לחשוב עליהם, הדברים שהמוח שלנו עושה כמעט ללא מאמץ. לחשוב נגד המוח הפילוסוף גסטון בשלאר אמר שעלינו לחשוב נגד המוח שלנו, מה שנשמע מנוגד לאינטואיציה. אבל כוונתו היא שעלינו להתנגד למחשבות הראשונות שלנו, אלה שמגיעות מהר, ואפשר לומר, בלי לחשוב. כל כך הרבה דברים קורים בחברה המודרנית שלנו, וקשה לקחת את הזמן לחשוב וללמוד כל נושא. ברוב המקרים אנו מקשיבים למילים ולמחשבות של אחרים, אותם אנו מכנים מומחים. אבל לא כל המומחים שווים, וחלקם עלולים ליפול לנטייה לתת עצות ודעות בעניינים  שמחוץ לידע שלהם. כשמישהו אומר: "אני לא מומחה, אבל…", עלינו להתייחס לכל משפט שיגיע אחר כך בערבון מוגבל. המגיפה הנוכחית היא דוגמה טובה לאנשים שמקשיבים למגוון רחב מאוד של "מומחים" וש"עושים מחקר משלהם". זה מראה שמידע הוא מסובך, ושקשה להמיר אותו לידע מבלי לעשות כמה טעויות בדרך. משהו יכול לקרות כשאנחנו מגלים נושא ויש לנו אשליה שאנחנו יודעים מספיק כדי לחוות דעה נחרצת לגביו: הוא נקרא אפקט דאנינג-קרוגר, על שם שני הפסיכולוגים שגילו את התופעה. אפקט דאנינג-קרוגר מתפוגג כאשר ככל שלומדים יותר לעומק נושא מסויים, מבינים יותר ויותר, ממש כמו סוקרטס, שאנחנו לא יודעים כלום. כאן אנחנו מדברים יותר על תודעה מאשר על ידע. היכולת שלנו להיות מודעים לגבולות שלנו, לחוזקות ולחולשות שלנו היא משהו שצריך לעבוד עליו. האחריות שלנו היא להישאר ערניים להיות מודעים למה שאנחנו יודעים ולא יודעים, זו אחריות שלנו כפילוסופים. מדי פעם עלינו לשאול את עצמנו "איך אני יודע את מה שאני חושב שאני יודע?". זה יחזיק אותנו ערניים. אנחנו לא יכולים לדעת כל דבר על כל נושא, אבל אנחנו יכולים בענווה לדעת מתי אנחנו לא יודעים. החיפוש אחר הידע והיחס שלנו אליו הוא איזון מתמיד בין שכנוע, ספק ואמונה. יש לנו את הזכות לשאול כל שאלה ואת הכוח להפוך אותה למסע שלנו. ישנה שמחה אמיתית בגילוי ובחשיפת מסתרי הטבע; זה מה שמשאיר אותנו צעירים בלב.