התיישבתי לכתוב על אלוהים, עד 900 מילים לבקשת העורכת. מאיפה מתחילים? מי יקרא את הכתבה ועל איזה עצב חשוף אני עלולה לדרוך בטעות? לקומם? לעורר גיחוך, ציניות ואולי אפילו משטמה? איך נושא עדין ואינטימי כל כך נתון למניפולציות חזקות כל כך, לסקטורים שלמים שמוכנים להרוג ולהיהרג עבורו, לזרמים דתיים קיצוניים שניכסו אותו לעצמם? ומה לי, הקטנה, יש בכלל להגיד? אז החלטתי לספר על אלוהים שלי, מתוך תקווה להתחבר לאלוהים שלכם כמה שיותר. יש לכם אחד כזה? לאלוהים שלי אין שם אחד ולא שמות רבים, אין לו מין או צורה, אפילו לא זאת המתבקשת של איש זקן עם זקן ארוך. אין לו דת ולא לאום, ואף לא פנקס שבו הוא רושם את מעשיי הרעים ומצקצק בלשונו כי גמרתי לו את כל הדיו. אני מדברת איתו מאז שאני זוכרת את עצמי, בקול רם לפעמים. שואלת שאלות, מתווכחת, מתלהמת, אפילו מדברת בבוטות, וגם צוחקת איתו המון. יש לו חוש הומור נפלא. זו מערכת היחסים המשמעותית ביותר שקיימת בחיי, ולמדתי, כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לא לצפות לשום דבר ובטח לא לנסות לשנות אותו בהתאם לציפיות שלי. כי אמנם כתוב שאלוהים ברא את האדם בצלמו, אבל לפעמים נדמה שאנחנו בראנו אותו בצלמנו, כלומר בהתאם לדמות שאנו רוצים שתתקיים ושתספק את הרצונות והחשקים שלנו. היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, קרבה הדוקה, אהבה העולה על גדותיה וגם זרות מנוכרת. באחד הריבים היותר מרשימים שלנו, כשהדברים הגיעו לכדי משבר קולוסאלי, הטחתי בפניו: “אם אני הגעתי למצב כזה ולתהום כזאת, סימן שאתה לא קיים!”. הוא נשאר שלו ורגוע ושלח אותי למיטה, קודחת מחום, הוזה ומעורפלת עם וירוס מהגיהינום, עד שאחרי ארבעה ימים, בעודי מקיאה את נשמתי מעל האסלה, נשאתי עיניי השמימה והתחננתי "או.קיי, הבנתי. אתה כאן. אפשר להפסיק עכשיו?”, והוא הפסיק, והיה שקט גדול, והבנתי. כאן, בתחתית, הכול נמצא והכול קיים, גם כאן יש אמת ואלוהים. החברה שהערצתי והייתי כרוכה אחריה, זו שפגעה והתייחסה אליי בזלזול, לימדה אותי לפתח ציר פנימי יציב, חזק, לא תלוי ועצמאי משלי; החבר שבגדתי באמונו לימד אותי על האנוכיות שקיימת בי, על החולשות שלי ועל איזה אדם אני רוצה להיות. הילד או הבעל שלי, שלעתים מטריף את דעתי, עד כדי כך שהייתי מוכנה לתרום אותו לויצ"ו, לימד אותי על נתינה ואהבה ללא תנאי; האמא הנוקשה, שלא הרעיפה עליי חום ואהבה, לימדה אותי להתחשל נוכח החיים, ולא לצפות לשום דבר חיצוני ש"ירים" אותי, אלא לדעת להרים את עצמי ולדעת מה אני מחפשת בבני האדם המקיפים אותי; הטראומה הנוראית שקרתה לי לימדה אותי על הכוחות שיש בי להתמודד מול מצבים בלתי אפשריים. כל נסיבות חיינו, כל הבחירות שלנו, אינן מקריות, הכול חלק מהתוכנית הגדולה, והכול נכון, צודק ויפה עבורנו. לפעמים אני מדמה את התוכנית האלוהית למשחק "פינבול" גדול (כמו אלה שהיו ממוקמים בבריכות השחייה), שולחן גדול ועליו משורטט מסלול מנקודה A ל–B והכדור, כלומר אנחנו, נשלחים על–ידי קפיץ מתוח לחלל העולם, אמורים להגיע ל-B. אבל אם אנחנו סוטים מהמסלול המתוכנן, והכדור שלנו מתחיל להידרדר לתהומות הנשיייה, אנחנו מקבלים "בומבה" מהחיים שמחזירה אותנו מיד למסלול. את ה"בומבה" הזאת אפשר לפרש כסטירה מהחיים או כמתנת אהבה גדולה של אלוהים. הפירוש הוא שלנו. אם אנחנו בוחרים להתכחש לקיומו של אלוהים, זה רק מפני שאנחנו לא יכולים להוכיח אותו מדעית או לפצח את סוד קיומו על–ידי ההיגיון. לא ניתן להוכיח אמונה וידיעה פנימית עמוקה על–ידי מחקר מנטלי. מורה חכם אמר לי פעם שאלוהים אף פעם לא מסתיר את פניו מאיתנו, זה אנחנו שבוחרים לא לראות אותו. אנו דורשים לדעת איפה הוא היה בשואה, ואם היה – כיצד איפשר את השמדת עמו? יחיאל דינור, הידוע בשם הספרותי שבחר לעצמו, ק. צטניק, היה ניצול שואה ששרד את התופת והגדיר אותה כ"שואה קוסמית" ואת אושוויץ, מחנה הריכוז שבו שהה, הגדיר כ"פלנטה אחרת", כזאת שיצר השטן, בהיעדר האלוהים. שנים מאוחר יותר, בעקבות טיפול תרפויטי שעבר, בעזרת סמי הזיה, התרחש אצלו מהפך תודעתי. באחת מהזיותיו הוא ראה קצין אס.אס עומד בשער של אושוויץ ומפהק, והחיזיון הזה עורר בו תגובת שרשרת: אם הוא מפהק – הוא עייף – אם הוא עייף – הוא אדם – אם הוא אדם ואני אדם – הייתי יכול לעמוד כאן במקומו ולמלא בדיוק את אותו תפקיד. בחיזיון נוסף הוא ראה את השם המפורש כתוב בשמי אושוויץ, והבין, אלוהים היה נוכח כל הזמן. כל אלה גרמו לו לשנות את תפיסתו ולקבוע: "אושוויץ – לא השטן יצר (אותה) ולא האלוהים, אלא אני ואתה, האדם". לכן, אולי השאלה המתבקשת היא לא "היכן היה אלוהים", אלא "היכן היה האדם". אלוהים נמצא כל הזמן; אפשר לומר שהוא פשוט נמצא במישור אחר, שנקרא לו אחדות. הוא נשאר שם ולא נכנס למישור הנפרדות והכאוס שיצר האדם, שם שוכנים הסבל, האכזריות, הגזענות, הבדלנות, האלימות, המטריאליזם. מה יש לאלוהים לחפש פה? ומה יש לנו? כל המסע שלנו תכליתו היא להתקרב לאותה אחדות – לראות את הנפרדות שקיימת בינינו, להכיר בה ולפעול לצמצום שלה, קודם כל בתוכנו. קל מאד לצקצק ולהצביע עליה מבחוץ: "הנוער של היום… איפה הערכים?”, “השחיתות הפוליטית… בן גוריון היה מתהפך בקברו". כמה קשה להסתכל ולראות אותה מבפנים. כמה קשה לראות את קצין האס.אס החבוי בתוכנו, שלעתים מתפרץ על האחר ומתייחס אליו בחוסר סובלנות, חוסר חמלה וחוסר אנושיות. להאמין באלוהים זה לדעת שיש כיוון, להכיר בכך שיש סדר, תכלית, שהדברים אינם שרירותיים וכאוטיים, שיש יד מכוונת, שאנחנו לא לבד. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא הידיעה שיש אלוהים. ניסח זאת יפה המשורר המודרני, מוקי: "אין לי שום ספק בך אתה בי ואני בך רק אל תיתן לי לשכוח". הבה נחדל מלהטריד את אלוהים בזוטות, להתפלל שנכסה את המינוס, שנמצא אהבה, שנקבל העלאה, שהפקק ייגמר. בואו נטריד אותו בשאלות החשובות באמת, כמו: מה התפקיד שלי בעולם הזה, לשם מה הגעתי לכאן, מהו צדק עבורי, איך אני יכול להיות אדם טוב יותר, חומל ואוהב יותר. אני בטוחה (ויודעת) שלשאלות האלה יש לו זמן, ושהוא עונה.

מי מכם שהיה בשנה האחרונה בסניפים השונים של אקרופוליס החדשה בארץ, נתקל אולי במופע ״להתעורר״ שאיתו הופענו השנה אני וחברי ושותפי למסע טל ברוכשטיין, תחת השם ״טל ואלמוג״. החלטתי לחשוף בפניכם קצת מהתהליכים שהתחוללו מאחורי הקלעים, או, נכון יותר, בתוך הלב שלי – לפני ובמהלך המופע. החלום ושברו לפני  כעשר שנים הייתי גיטריסט צעיר שהיגר לעיר הגדולה תל אביב, בתקווה לנסות את מזלו ולהצליח להפוך את המוזיקה למקצוע ולעיסוק מרכזי. התחלתי לנגן בכמה הרכבים, היתה לי להקה, התחלתי להכיר את האנשים הנכונים. בשלב מסוים התחלתי בעצמי ללמד אחרים לנגן בגיטרה, הופעתי לא מעט והרגשתי שהדלתות נפתחות בפניי. סוף סוף זה התחיל לקרות. היתה רק בעיה אחת – בשלב מסוים התחלתי להרגיש שמשהו חסר. הכל קרה בהתאם לציפיות – ובכל זאת משהו היה חסר. מה היה המשהו הזה? אפשר לקרוא לו משמעות, תכלית, מהות… כלומר, הרגשתי שכל עולם המוזיקה, כפי שחוויתי אותו אז, עם כל הכיף והריגוש שהיה בו – היה ריק מתוכן. התחלתי לשאול את עצמי: בשביל מה? מה המטרה של מה שאני עושה? למי זה עוזר? מה זה מקדם? לא היו לי תשובות, וזה היה מתסכל… רציתי לעשות משהו חשוב בעולם, משהו משמעותי – שישפיע, שיתרום, ולא הרגשתי שההופעות האלו, השירים שהופענו איתם, התוכן שלהם והאופן שבו הגשנו אותם – ענו על השאלות הללו. נותרתי עם ריק.  בערך באותו הזמן נחשפתי לאקרופוליס החדשה ולפילוסופיה כדרך חיים, והתחלתי לקבל רמזים על הכיוון החדש שבו אני עתיד לצעוד. תוך כמה חודשים התפטרתי מההרכבים שבהם ניגנתי ויצאתי לדרך חדשה. במקביל המשכתי להעמיק את הלימודים ואת התרגול של הפילוסופיה כדרך חיים. לאחר כמה שנים התחלתי בעצמי ללמד אחרים את הגישה, ולפני שנתיים קיבלתי את ההזדמנות לנהל את הסניף החיפאי. לא רוצה לחיות בחרטה בערך בזמן הזה, כשהעתקתי את מקום מגוריי מהמרכז לחיפה ונפרדתי מזוגיות ארוכה, החלו לעלות ולצוף שוב כל מיני שאלות שהטרידו את מנוחתי. הייתי בן 32, והרצתי במוחי את כל הדברים שעברו עליי בעשר השנים האחרונות. פתאום היתה לי חוויה מאוד מוחשית של המהירות של הזמן שחלף. זה הרגיש כל כך מהר! איך עברו להן עשר שנים? בקושי הספקתי למצמץ… ככה זה בחיים? אם עשר השנים האחרונות חלפו כל כך מהר – האם כך הולכות לחלוף גם עשר השנים הבאות? ואלו שאחריהן?  נחתה עליי ההבנה שכל החיים האלו הם סיפור די קצר שחולף לו די מהר, ובלי שאנחנו שמים לב – מגיע הסוף. זו לא היתה חרדת מוות – זו היתה ההבנה הברורה שאין ״אינסוף זמן״ כפי שהיה נדמה לי בילדות, בנערות ובמשך שנות ה-20. זו היתה חוויה ברורה שהזמן בחיים האלו הוא סופי ומוגבל. ואם הזמן בחיים הוא סופי ומוגבל – אז נשאלת השאלה, לאיזה צורך הייתי רוצה לנצל אותו? מה הייתי רוצה להשיג בזמן הזה?  בשלב הזה כבר היה לי ברור – לא ״הכל אפשרי״. אני יודע שזה מקובל ו״ניו-אייג׳י״ להגיד ש״הכל אפשרי״ ושכל אחד יכול לעשות כל מה שרק עולה על רוחו… ובמובן מסוים גם אני חשתי כך. אבל בנקודת הזמן הזו בחיי כבר עשיתי אי אלו בחירות, בחרתי לפסוע בשבילים מסוימים על פני שבילים אחרים – וידעתי שהאפשרויות שלי כבר יותר מצומצמות. התחלתי לשאול את עצמי: אם החיים ממשיכים פחות או יותר כמו שהם עכשיו – על מה אתחרט בהסתכלות לאחור? מה אתחרט שעשיתי? מה אתחרט שלא עשיתי? הגעתי להבנה עם עצמי שאני לא מוכן לחיות בחרטה.  כבר זמן מה שאני מבקש מהחיים לחיות בתחושה של הרפתקה – תחושה שאני חי, לא רק שורד, תחושה שאני מתעמת עם הפחד, חי קצת על הקצה, ולא חי רק באזורי הנוחות והביטחון המדומה. הגעתי עם עצמי להבנה שאני מוכן להסכים לקבל מצב שבו יש לי חלומות שאני מנסה להגשים ולא מצליח – אבל לא אהיה מוכן לקבל מצב שבו יש לי חלומות שאני אפילו לא מנסה להגשים אותם. על זה אני לא מוכן להתפשר.  מופע נולד נולד בי הצורך להרים מופע. גם לאחר שפרשתי מ״תעשיית המוזיקה״ ברור היה לי שאני לא פורש מהמוזיקה עצמה, מהיצירה, מהנגינה ומהשירה. להיפך – חיפשתי את המקום האותנטי יותר, האמיתי יותר של המוזיקה בחיים שלי ושל אנשים אחרים. כך גיליתי שהמוזיקה יכולה לפרוט על מיתרים שונים באדם. שיש לה כוח להשפיע עלינו, לעורר בנו רבדים שונים – החל מכעס ודיכאון וכלה בתקווה והתרוממות נפש. אני חיפשתי את הסוג השני. הסוג שעוזר לנו להתחבר לעצמנו ולטבע, שגורם לנו להרהר על החיים שלנו, ונותן לנו כוח להתמודד עם הקשיים. פתאום התחוור לי כמה מוזיקה כזו היא נדירה. לא בלתי קיימת – אבל בהחלט נדירה. פתאום נולד בי הצורך להביא את זה בעצמי – ליצור מופע שייגע בנשמות שבקהל, שלא רק ירגש – אלא גם שיהיה משמעותי, מהותי, משהו שאפשר יהיה לקחת כצידה לדרך. היו כל מיני שירים שכתבתי לאורך הדרך, אבל לאורך השנים לא באמת האמנתי בהם עד הסוף. יכול להיות שהיה לי חוסר ביטחון בנוגע אליהם, ואולי, במחשבה נוספת, זה היה כי כשהסתכלתי על כל אחד מהם בנפרד – הם נראו לי כמו חיצים ללא מטרה. חסרי כיוון. אבל כשנולד הקונספט של המופע – כבר יכולתי לדמיין את השירים האלו כחלק מהמופע. הבנתי שהמופע הזה צריך לגעת באנשים, לאפשר לי את המפגש עם הקהל, וכל אוסף של שירים שישרת את המטרה הזו – הוא טוב. זיהיתי את הצורך של הקהילה שסביבי, שכמהה לאמנות עם משמעות, למשהו שנוגע בלב, שקורא להתעוררות מהמכניות, מהסיזיפיות של היום-יום. ראיתי איך השירים הללו יכולים להיות צינור שדרכו עוברת איזושהי אמת… הסתכלתי עליהם שוב ופתאום ראיתי אותם באור אחר מבעבר. יכולתי להתחבר מחדש למשמעות שהיתה טמונה בהם. משירה לתפילה לאחר ההופעה הראשונה ירדתי מהבמה ומשהו לא התיישב לי. שרתי וניגנתי יפה, טל היה מדהים כהרגלו, כולם מחאו לנו כפיים, אבל בשבילי – משהו עדיין היה חסר… איזשהו חיפוש? התעוררות? פתיחה של הלב? לנגן ולשיר ״יפה״ זה אזור הנוחות שלי. זה הרי מה שהייתי רגיל לעשות במשך שנים. אבל האם זה באמת היה יפה? מה זה בעצם יופי אמיתי? אז הבנתי שזה היה יפה מבחוץ. מבפנים – עדיין לא יצאתי להרפתקה, או אולי בעצם – עדיין לא נכנסתי להרפתקה (בתוך עצמי)? הייתי צריך לפרוץ שם משהו. כל השאלות האלו הפגישו אותי עם עצמי. הפחדים עלו בי: מה יחשבו עליי? מה יקרה אם אטעה? אם אזייף? הפחיד אותי לצאת מאזור הנוחות שלי. בהופעות לאחר מכן החטלתי להתמדד עם הפחדים ולצאת להרפתקה. ואז סוף סוף הרגשתי שאני שר באמת! התחלתי ממש להתאהב בתחושת הסכנה והשחרור – אני עולה על הבמה כדי להתחיל לשיר – ולא יודע מה ייצא ממני. אני נכנס לזה ומשתחרר. בעבר ניסו להסביר לי שאני צריך לשיר אל הקהל, להתאמץ כדי לצאת אליו, להגיע אליו. לא פעם ניסיתי לעשות בדיוק את זה. פתאום אני מבין שאולי הלכתי בכיוון הלא נכון. אני לא צריך לשיר כלפי חוץ – אני צריך לשיר דווקא כלפי פנים.  אדם מקרין את אורו בעוצמה כלפי חוץ כשהוא נוכח, קודם כל – בינו לבין עצמו. אני לא צריך לשכנע אף אחד אחר במשמעות שיריי – אני צריך לשכנע קודם כל את עצמי. ברגעים כאלו אני נזכר בלאונרד כהן  האגדי שמהווה עבורי השראה אדירה – שבאחת ההופעות שלו עלה על הבמה, ירד על ברכיו, עצם את עיניו, והחל לשיר כאילו היה מתפלל.  ואולי, בעצם, שירה היא סוג של תפילה? מסע של התעוררות כל זה בשבילי היה ועודנו מסע של התעוררות.  לשאול את השאלות החשובות על החיים – ולהעז גם לתת לעצמי תשובות, ולחיות אותן. ואתכם אני שואל – מה זה בשבילכם להתעורר? ממה אתם צריכים להתפכח? ומה מונע מכם לעשות את זה, כאן ועכשיו?

המחשבות שלנו מעצבות את העולם שאנו רואים, ובתרבות שלנו זוכה החשיבה הרציונלית להערכה רבה. אך המוח האנושי מסוגל לעוד מגוון רחב של דרכי חשיבה, כמו דמיון, השראה ואינטואיציה. אז איך אנחנו חושבים? בשנים האחרונות הפכה הפילוסופיה לפופולרית כמקצוע בבתי הספר בגלל התועלת שלה להוראת לוגיקה וחשיבה. במקרים מסוימים, הצטמצם תחום הפילוסופיה כמעט לחלוטין למטרה היחידה של "חשיבה ביקורתית". זה די מצחיק כי ככל הנראה (לפי האתר AskPhilosophy), בעבר נמנעו בבתי ספר מללמד פילוסופיה כי הטלת ספק בכל דבר "מעודדת מהפכות". עם זאת, עצוב לראות את הפילוסופיה ואת החשיבה מצטמצמים למשהו חד מימדי כל כך, כשלמעשה, שניהם עשירים להפליא ורבי פנים. אלברט איינשטיין, שזוכה להכרה נרחבת כאחד מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים, התבטא פעמים רבות לגבי דרכי חשיבה אחרות. לגבי החשיבות שאנו נותנים למוח הרציונלי אמר: "המוח האינטואיטיבי הוא מתנה קדושה והמוח הרציונלי הוא משרת נאמן. יצרנו חברה שמכבדת את המשרת ושוכחת את המתנה".   אינטואיציה ותורת היחסות דמיון הוא עוד יכולת קוגניטיבית חשובה מאוד, ולפי איינשטיין: "הדמיון חשוב יותר מהידע. הידע מוגבל; הדמיון מקיף את העולם". הוא גם האמין "באינטואיציות ובהשראה" ודיבר על דרך חשיבה "מוזיקלית". כשנשאל על תורת היחסות שלו, הוא אמר: "זה עלה על דעתי באינטואיציה, והמוזיקה הייתה הכוח המניע מאחורי האינטואיציה הזו. הגילוי שלי היה תוצאה של תפיסה מוזיקלית". הוא גם אמר: "לעתים קרובות אני חושב במוזיקה. חי את החלומות בהקיץ שלי במוזיקה. אני רואה את החיים שלי במונחים של מוזיקה". קיימת גם חשיבה אנלוגית. חשיבה אנלוגית עוזרת לנו להבין משהו לא מוכר, על ידי הקבלה למשהו שמוכר לנו. במשך אלפי שנים איפשרו האנלוגיות לאנושות לתפוס דברים שהיו מעבר להישג ידם של חושינו. אנלוגיות יכולות ללבוש צורות רבות, אפילו מיתוס יכול להיות אנלוגיה. אמרו שסטיב ג'ובס היה חסיד ענק של אנלוגיה.   יש דרכים רבות להסתכל על העולם האם משנה כיצד אנו חושבים? כן, כי המחשבות שלנו מעצבות את העולם שאנו רואים, וקובעות איזה היבטים שלו אנחנו תופסים. דמיינו עץ, וכמה דרכים שונות יש להסתכל עליו ולחשוב עליו. אם היינו סוחרי עצים אולי היינו רואים את הערך הכספי של עץ בשוק. כאמנים היינו מסתכלים על העץ בצורה שונה מאוד ותופסים דברים רבים שאחרים עשויים שלא לשים לב אליהם. כמדענים שוב היינו מסתכלים על עץ אחרת, בהתאם לתחום העניין המיוחד שלנו. כעת דמיינו לעמוד מול עץ במצב של יראת כבוד פואטית – האם סוג החשיבה הפואטי הזה לא יכול לפתוח גם את ליבנו וגם את מוחנו?  יתכן שיצרנו בעיות רבות והרס מיותר כשנתנו חשיבות רבה מדי לחשיבה לוגית או אנליטית, מבלי לתת את הדעת על דרכי חשיבה חשובות לא פחות. הרי מהנדסי אושוויץ או הפצצות שהרסו את הירושימה, כנראה היו טובים מאוד בחשיבה לוגית. אבל בכל דבר בטבע יש קוטביות, ואני מאמינה שחשיבה רציונלית צריכה להיות מאוזנת על ידי חשיבה עם הלב… חשיבה פואטית אכן קיימת, אגב, ויש אפילו קורס של אוניברסיטת סטנפורד על חשיבה פואטית. ערכה של חשיבה כזאת מתואר להפליא במילותיו המצוטטות לעתים קרובות של אנטואן דה סנט-אכזופרי: "רק בלב אפשר לראות היטב; מה שחשוב באמת סמוי מן העין."   לצלול לעומק, להגביה עוף אולי הגיע הזמן להבין שוב את הפילוסופיה וה"חשיבה" במובן רחב ועמוק הרבה יותר, כמשהו שכולל את הרציונלי עם האינטואיטיבי, ההגיוני, האנלוגי והפיוטי. משהו שמאפשר לנו להפוך לבני אדם מוסריים ולהתקרב אל החוכמה ואל המסתורין של החיים. בדיאלוג "תיאטטוס" כותב אפלטון: "חשיבה היא השיחה שהנשמה מנהלת עם עצמה." והפילוסוף חורחה אנחל ליברגה אמר פעם: "פילוסופיה היא מוזיקה שיוצרת הנשמה במימד השקט של הבלתי נראה". "אנו הופכים למה שעליו אנחנו חושבים", אמר הבודהה…

אם נתבונן על עצמנו כעל תזמורת, מה תוכל התבוננות זו ללמד אותנו על חיינו? איזה צלילים מרכיבים אותנו? תוקפניים, חזקים, עדינים, או מעוררי השראה? איזה כלים מנגנים בתוכנו ומהו תפקידם? ומה יכול תפקידו של המנצח על התזמורת ללמד אותנו על חיינו שלנו? בתרבות של ימינו, כאשר אנו מדברים על ״לנצח בחיים״, אנחנו בדרך כלל מתכוונים להצלחה שלנו בעבודה, בתחום הזוגי, כמה כסף יש לנו, או את מי ניצחנו, על מי גברנו והרבה פעמים מודדים את ההצלחה וה״ניצחון״ שלנו ביחס לאחרים. אך האם יש משמעות נוספת ליכולת להיות ״מנצחים״ בחיים שלנו? משמעות הקשורה יותר לפילוסופיה – האהבה וההתקרבות לחכמה, זו המבקשת מהאדם ומאפשרת לו להביט פנימה, אל תוך עצמו, על מנת לנצח משהו אחר שאינו חיצוני אליו? האם קיים דבר כזה? אלו הן שאלות פילוסופיות אותן אנו מבקשים לחקור. בתפיסה פילוסופית, אמנות איננה רק היכולת לשיר, לרקוד או לנגן, אלא זו היכולת של האדם להתחבר, דרך האמנות, לאמנות החיים, לבטא בחיי היומיום את מה שהיינו רוצים לראות בהם. זו היכולת להיעזר במתנות ובמעלות שיש באמנות על מנת לבדוק היכן קיימות המעלות הללו בחיינו או היכן היינו רוצים לבטא אותן יותר. אם כך, האם יש קשר בין אמנות לבין היכולת לנצח בחיינו? על מנת לחקור את השאלה הזו, נבחן תחילה את משמעותו של המנצח על התזמורת.   בתוכנו קיים ניגון פנימי משמעות המילה לנצח (to conduct) הינה – להוביל, להנהיג, ובעולם הפיזיקה הכוונה היא גם להוליך אנרגיה או חשמל, שני היבטים מעניינים חשובים שעוד ניגע בהם וקשורים לתפקידו של המנצח. לעתים נדמה, שהמנצח לא עושה הרבה אלא רק מנפנף בידיו, ועולה השאלה – אם כל אחד מחברי התזמורת יודע את התפקיד שלו – מדוע יש צורך במנצח? זו שאלה מעניינת וחשוב שנשאל אותה גם בהקשר הפנימי, של הניגון הפנימי שמתרחש בתוך כל אחד מאיתנו. נסו רגע לדמיין שכל אחד מאיתנו הוא תזמורת שמהווה עולם קטן. בכל אחד מאיתנו יש את החלק של הכינור שמנגן צלילים נוגים, את החלק של הצ׳לו שמנגן צלילים עמוקים, את החצוצרה שמתריעה ואפילו את המשולש הקטן שפורט על החלקים העדינים. כל אחד הוא עולם ומלואו, מלא צלילים וקולות שממלאים אותנו בכל רגע נתון. הקולות הללו קיימים גם מחוצה לנו, אבל הם בעיקר בתוכנו, ובכל רגע נתון כל אחד מהכלים רוצה לקבל ביטוי ולהגיד את מה שיש לו לומר. וכאן בדיוק נכנס תפקידו החשוב של המנצח. המנצח הוא בעל הראייה הגבוהה ביותר, הוא זה אשר רואה את התמונה הגדולה ונותן את הכיוון של המוזיקה, את הכיוון של התזמורת. אם נשתמש במושגים מתוך עולם הפילוסופיה, המנצח הוא בעל ההכרה הגבוהה ביותר בתזמורת, הוא זה אשר רואה את הדברים מגבוה, ממעוף הציפור. הוא זה אשר מכיר את מכלול הצלילים, יודע מתי לתת סימן לכל כלי להיכנס ומאזן את הכלים בכל רגע נתון. המנצח הוא זה אשר אוהב את המוזיקה, אוהב את הצלילים ורואה בהם חלק בלתי נפרד ממנו, המשך ישיר שלו, בדיוק כפי שהוא אוהב כל כלי וכלי בתזמורת ורוצה שהוא ינגן ויכוון את עצמו למקום ההרמוני ביותר עבורו. מתוך האהבה הזו, המנצח מסוגל לראות את התמונה הגדולה יותר – כיצד לתת לכל כלי להתבטא ומתי וכיצד לאזן את כל הצלילים השונים לכדי מנגינה אחת הרמונית ומלאה יופי. הבה נשאל את עצמנו – האם גם בתוכנו קיים מנצח שכזה? האם גם בנו קיים חלק אשר יש בו את היכולת לתת את הכיוון לכל הקולות הקיימים בנו? חלק שרואה את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר, השייך לחלק הגבוה יותר שקיים בנו? הפילוסופיה אומרת לנו שכן, בכולנו נמצא החלק הזה, המנצח, אשר תפקידו לנצח ולכוון את הכלים המנגנים, אותם החלקים שבנו, כל אחד בתפקידו שלו, ברגע הנכון והמדויק עבורו. כמו המנצח אשר תפקידו הוא לקלוט את הרעיון של המוזיקה בשלמותה ולהעביר דרך עצמו את הרעיון הזה לשאר נגני התזמורת, כך גם תפקידו של החלק הגבוה שקיים בנו, לאפשר לנו לחבר את כל החלקים שבנו יחדיו לכדי כיוון אחד, גבוה יותר מסך חלקיו. המנצח הוא זה אשר מעביר חשמל, כמו בהגדרה המילונית, או במקרה שלנו, מעביר את האור דרכו על מנת שכל אחד מחברי התזמורת יוכל להתחבר לאור הזה ולהאיר את עצמו. גם לחלק זה שקיים בנו יש את היכולת, אם נדע להתחבר אליו, להאיר את כל שאר החלקים.   ללמוד להקשיב לניגון הפנימי אם כך, מה זה מבקש מאיתנו? איך נצליח להתחבר למנצח שבנו? היוונים דיברו על "דע את עצמך"; על מנת לדעת את עצמנו ולכוון את עצמנו למקום בו אנו רוצים להיות, עלינו קודם כל להתחיל להקשיב לקול הפנימי שנמצא בתוכנו, אותו אנו לרוב לא מזהים, או לא תמיד נותנים לו להתבטא. עלינו ללמוד להקשיב לצלילים השונים המתנגנים בנו, בכל רגע וסיטואציה ולארגן אותם, לסדר את התזמורת הפנימית שבנו. אם נקשיב טוב, נגלה שהמנצח הפנימי שבנו תמיד שם, מוכן למלא את תפקידו. האם אנחנו מזהים אותו ונותנים לו למלא את הייעוד שלו, את התפקיד שלו? כולנו יכולים להזדהות עם רגעים בחיים בהם עולים בתוכנו הרבה קולות וקשה לנו לדעת למי לתת את ההובלה. אך אם נקשיב ונזהה את המנצח הפנימי וניתן לו להוביל ולכוון את התזמורת, נגלה שטמון שם חופש מאוד גדול ומנגינה מיוחדת והרמונית המבקשת להתנגן. אם כך, להיות מנצחים בחיים לא מתייחס ליכולת שלנו להשיג דברים חיצוניים או לנצח מישהו או משהו, אלא ליכולת שלנו לנצח את עצמנו, להשיג את ההרמוניה הפנימית היכולה להתקיים כאשר כל חלק באישיות שלנו מקבל את מה שהוא צריך ואת מה שהוא יכול לתת.   גם לכל אדם סביבנו יש ניגון פנימי משלו רובד נוסף להתבוננות בנושא היא ההבנה שבנוסף לכך שכל אחד בפני עצמו מאיתנו הוא תזמורת, כל אחד מאיתנו הוא גם כלי בתוך תזמורת גדולה יותר מעצמנו, שהיא החברה והעולם. לכל אחד יש את הצליל שלו, מיוחד וייחודי, וכל כלי אחראי על האיכות וההרמוניה של נגינת התזמורת כולה. על ידי כך שכולנו נדע לכוון את הכלי שלנו לעבר משהו גדול יותר, יפה יותר, טוב יותר, כך תושג ההרמוניה הכוללת. אבל ההרמוניה הגדולה תגיע רק מהיכולת של כל אחד מאיתנו להכיר את התזמורת הקטנה שלו או שלה כדי להתחבר למנגינה הגדולה יותר של החיים. שני הפנים הללו קיימים בחיים שלנו ושניהם טומנים בחובם את ההזדמנות לתרגל את הרחבת ההכרה שלנו, ההזדמנות לתרגל את היכולת לראות בכל דבר אשר מגיע לחיינו כשיעור היכול לעזור לנו לצמוח, היכולת להיעזר במה שמגיע כדי להכיר את עצמנו יותר. במובן הזה האמנות היא עשירה ומלאה בהזדמנויות להתחבר ליופי, להרמוניה ולאהבה, הזדמנות להתחבר לחלק הגבוה והנעלה יותר שבנו, הזדמנות להיות המנצחים של חיינו.

מאז ומעולם הייתה השמש מסתורין שאותו ניסו בני האדם לחקור ולהסביר. גם היום, על אף החידושים הטכנולוגיים וכישוריו של האדם המודרני, השמש נותרה חידה שאנו יכולים להבין רק בצורה יחסית. בדומה למדע, בכוחה של המסורת העתיקה ללמדנו על תפקודה של השמש בהיבטים הפיזיקליים, אך יש הטוענים שמעבר לכך, יכולה המסורת ללמדנו רבות על התפקודים המטא-פיזיים שלה. בסקירה של התרבויות המפוארות מהעבר נמצא שהקלטים, בני האינקה, המצרים, אנשי המזרח הרחוק ובני התרבויות השמיות העתיקות ייחסו לשמש חשיבות עצומה. השמש הייתה עמוד התווך של הפולחן הרוחני וכן של ההתנהלות היום-יומית, שהייתה מבוססת על המחזוריות הטבעית ועל השפעותיה על הקיום בכל היבטיו. אפשר לראות זאת באמצעות המונומנטים המופלאים ששרדו אלפי שנים, הסטונהנג' באי הבריטי, מקדשי אנגקור בקמבודיה, הפירמידות המצויות ברחבי הגלובוס וכדומה. הדבר המופלא הוא שלמרות הפערים התרבותיים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים שבין התרבויות, קיימת בכולן אוריינטציה אוניברסלית ברורה החושפת חלקים מהמסתורין של הקוסמוס; המסתורין של האדם והבריאה. מדענים ומומחי התרבויות העתיקות עומדים על כך שלא היה כל קשר בין הציביליזציות של העבר, ובכל זאת קיימים ביניהן קווי דמיון שאינם יד המקרה. אפשר למצוא אצלן את אותם עקרונות פולחניים וארכיטקטוניים, ותפיסותיהן לגבי האדם והעולם זהות. הכיצד? אותם מומחים טוענים שחייב להיות גורם נשגב המאחד בן התרבויות. אם כן, מהו? ננסה לתארו במאמר קצר זה.   המחזוריות תנועת כדור הארץ סביב השמש וסביב צירו היא הסיבה לכך שקיומנו מצוי תחת השפעתו של חוק המחזורים. יום, חודש, שנה ועידן; התנאים על פני הארץ משתנים בהתאם למחזוריות הטבעית, ואילו השמש נשארת אחת, נצחית ובלתי משתנה. בני התרבויות הקדומות חיו על פי המקצב הטבעי, וידעו כי לכל רגע במהלך היממה ולכל עונה בשנה יש איכות ספציפית המשפיעה באופן נגלה ונראה, וחשובות יותר השפעותיה על המציאות בנסתר. ימי שוויון השמש היו בעלי משמעות מרחיקת לכת. טקסים קולקטיביים גדולי ממדים ציינו את לידתה המחודשת של השמש באביב – זמן של התחדשות, ואת התכנסותה של השמש בסתיו – זמן של תנועה פנימה, טיהור והבנה של אחריותו של האדם לשמור על האור הרוחני למרות נסיגת השמש. ימי מפנה השמש ציינו את הקוטביות שבין החיים למוות: ליל המפנה של הקיץ, המסמל את השיא ביום הארוך של השנה ותחילתו של המוות עם נסיגתה של השמש ביום שאחריו, וליל המפנה של החורף, המסמל את התחייה המחודשת מתוך החושך הגדול, בזריחה שאחרי הלילה הארוך בשנה. הפולחן הקולקטיבי היה התחקות ושחזור התנועה הקוסמית, כאמצעי שאפשר לאדם להתחבר אל כוחות החיים, המניעים את גלגל הזמן. המיתולוגיה האצטקית מתארת תהליך מחזורי של התהוות וחורבן העולם, המסומל על-ידי לידה ומוות של השמש: לאחר שנחרב העולם בפעם הרביעית התכנסו האלים במטרה לברוא מחדש את השמש, ולשם כך אחדים מהם הקריבו את עצמם באש הקדושה. הדאגה הכנה לעתידו של הקוסמוס אפשרה את לידתה המחודשת של השמש, והעולם נברא מחדש. מאז, מדי לילה, השמש נלחמת בחשכה, ותפקידו של האדם לעזור לה במאבקה לזרוח מחדש ולהקרין מאורה. בקשתם של האלים להישרף באש הקדושה לטובת לידתה המחודשת של השמש מסמלת את האתגר האנושי להקריב את נוחות הפרט לטובת רווחת הכלל, ובכך להיות לגורם אקטיבי ומשפיע. עבור בני העולם העתיק, המיתוס היה מדריך של חיים. צופן המשקף, ובו בזמן מסתיר, את האמת, והאתגר הוא לזהות את האמת הטמונה בו ולתרגמה למעשים. מאבקה של השמש בחשכה מסמל את הקרב המתמיד בין האור-החכמה לבין החושך-הבערות. צדדים אלו של התודעה קיימים אצל כל אדם, ובכל חברה. החכמה והבערות נתונות לבחירה החופשית. בחירה באור היא התגייסות ל"צבא" השמש ונכונות להילחם לצידה מול החשכה. הקדמונים ראו את עצמם כבניה של השמש, השתקפות הנשמה הגדולה. המיתוס הוא קריאה להיות מקור של שפע, של נתינה. כפי שטבעי לשמש להקרין, כך טבעי שהפרט יהיה דוגמה אישית של אור. הקרבן האישי, שבמקור הזמין את הקהילה והפרט לתת את הטוב ביותר, היה גורם מרכזי בפולחן. הם ידעו שבכוחו של התהליך הרוחני, המתקיים בקרבו של הפרט, להשפיע על החברה ועל הקוסמוס. בתקופות מאוחרות, כשאבדה החכמה והאגואיזם בא על חשבון ערכי המוסר, הוחלף הקרבן האישי הפנימי בקרבנות אדם ובעלי חיים, וצימאון האלים לדם החליף את כוונותיו הכנות של האדם לשרת את בוראו. הכבוד שרחשו חכמי העבר לטבע חשף בפניהם את סודותיו. שרידיו של העולם העתיק הם הוכחה לכך שהציביליזציות העתיקות היו מפותחות לפחות כמו זו המודרנית, ובאספקטים מסוימים אף יותר. בעת שאנו חומדים את הקוסמוס ועושים כל שבאפשרותנו לכופף את חוקיו, בדרך כלל למטרות אנוכיות, אנשי העולם העתיק ידעו שהסוד טמון בכך שהאדם, בצניעות, התייחס אל עצמו כחלק ממערכת עצומה של חיים שאין בכוונתו לחמוד אותה; להיפך, הוא ידע שחובתו לתחזקה, ללמוד את חוקיה ולחיות על פיהם בענווה.   הדת והמדע בימינו מפריד האדם בצורה מלאכותית בין הדת למדע, ואילו המסורת העתיקה התייחסה אליהם כאל קונספטים שאינם נפרדים. הדת הטבעית הייתה פתוחה לגילויים חדשים והמדע היה הוליסטי, אשר אינו מסתפק בתשובות אמפיריות. הסימבוליזם והמחקר הסולרי היו שלובים זה בזה וחיזקו את העיקרון של האחדות האוניברסלית. כאשר אנו מביטים אל הרקיע בשעות החשכה אנו רואים אין-סוף כוכבים, שכל אחד מהם הוא מערכת שמש המרוחקת מאיתנו מרחק שנות אור. האם ייתכן כי היקום, שהתודעה האנושית מוגבלת מלתפוס בשלמותו, הוא תוצאה של סדרת תופעות פיזיקליות אקראיות? תורתו של פיתגורס מתייחסת ליקום כאל ישות רוחנית קוסמית מורכבת, אשר כל מרכיביה קשורים יחד, ועיקרון אחד חל על כולם. על בסיס תפיסה זו, השמש היא המתווכת של הישות הקוסמית הגדולה בתוך המערכת הסולרית שלנו. בהיבט הנגלה היא מקור האנרגיה האחראית על כל תופעות הפוטוסינתזה והתהליכים האטמוספריים. בהיבט המטא-פיזי, זו הישות הרוחנית שפולחן השמש עומד במרכזה. אלי השמש בעולם העתיק סימלו את העיקרון הרוחני שכל צורת חיים בכדור הארץ אוצרת בתוכה. התפיסה של חכמי העבר הייתה שונה לחלוטין מהתפיסה הרציונלית, החסרה, של האדם המודרני. הם חשבו בצורה מיתית, ובבסיס תפיסת עולמם היה קיים עיקרון אחד של חיים, המבוטא על-ידי הדואליות הקמאית שבין החומר לרוח. דואליות זו היא המקור לכל הביטויים שאנו מכירים, כמו אור וחושך, חיובי ושלילי, זכר ונקבה וכדומה. מתפיסה זו נובע שהעיקר סמוי מן העין. כלומר, תשומת לבם הייתה מרוכזת במחקר של הקוד הרוחני, של הקוטב הנסתר. אם ברצוננו לנסות ולהבין את אנשי העבר, עלינו ראשית לחיות על פי אותה תפיסה הזרה כל כך לאדם המודרני, הדתי והחילוני כאחד – שאיננה התפיסה החומרית והרציונלית שכולנו שבויים בה. הדמיון וההקבלה המופלאים, החוזרים על עצמם במשך אלפי שנים במרבית הציביליזציות הקדומות, הם תוצאה של חיבור בלתי אמצעי לאותו מקור רוחני אוניברסלי שאבד, שהיה עיקרון מנחה לאסטרונומים, לפיזיקאים, לארכיטקטים ולבנאים המרשימים של העבר.   חיי הנצח חיי הנצח עמדו במרכזו של פולחן השמש. בהיבט האנושי, מחזוריותה של השמש מסמלת את המופע החוזר של נשמת האדם. כפי שהשמש אינה חדלה להתקיים עם נסיגתה בזמן החשכה, כך נשמתו של האדם אינה חדלה להתקיים עם המוות. ספר המתים המצרי מתאר את המוות כהפרדה בין כוח החיים, המכונה "כָּא", לבין גוף הנפטר. ברגע המוות מתחילה הנשמה את מסעה אל עולם המתים, בדיוק כפי שהשמש עושה את מסעה אל הבלתי נראה עם שקיעתה. בדומה לשמש, רוחו של האדם ממשיכה להתקיים בנסתר עד לשעת הזריחה, שם מסתיים מסעה בעולם המתים, והיא חוזרת למחזור חיים נוסף. גלגול נשמות לא היה אמונה בלבד עבור הקדמונים, אלא הזיכרון המקורי הנצחי של האדם הנמצא במסע מתמשך בין הנגלה לנסתר, מסע שתכליתו איחוד מחודש עם האל. בכל גלגול צוברת הנשמה התנסויות וחוויות שונות המקרבות אותה לאיחוד המיוחל, המכונה על-ידי הבודהיסטים "נירוונה" או "הארה", מצב שבו התודעה האנושית נשגבת ומשוחררת מן ההתניות היצריות, החומרנות והאגואיזם.   סיכום כדי לחשוף את המסתורין של השמש, עלינו לחשוף מחדש את המסתורין של האדם, שהיום מכוסה על-ידי הצעיפים העבים של התקופה; תקופה שבה התפיסה הרווחת והשגויה של האנושות הופכת אותנו לאדוני העולם. עלינו לחזור ולחקור את הסיבות העמוקות של קיומנו, להתחקות אחר השמש ולהקרין, להיות מקור של נתינה ושפע. כאשר נלמד לחזור לשורשים נוכל לגעת מחדש באותה אמת אוניברסלית, שהייתה מקור השראה בעבר. יותר מכול סימל פולחן השמש את סולם הערכים של בני העולם העתיק, סולם ערכים שהיום חסר כל כך. עלינו לחקור מחדש את ה"אני הפנימי" הקשור לנדיבות, לחמלה ולאלטרואיזם, ומאחד אותנו, כפרטים וכחברה, עם המקור האוניברסלי של החיים. מה ידעו בני השמש שאנחנו איננו יודעים? ייתכן שהמפתח לכך נמצא בהבנה עמוקה של אמרתו האלמותית של אפלטון, כי האדם הוא אל, הוא רק שכח זאת.

כולנו זוכרים רגעים של חסד, בהם נגענו לרגע ביכולת הבריאה והיצירה. כיצד נוכל להכיר את הכוחות הללו, להתמסר להם, לבטא אותם בחיינו ולהפוך אותם למציאות? לפני מספר שנים אירחנו באקרופוליס החדשה מוזיקאים שניגנו מוזיקה פרסית מסורתית. ההופעה הייתה נפלאה ומעוררת השראה. זכורה לי במיוחד שיחה אחרי ההופעה עם אחד מאותם מוזיקאים, שהותירה בי רושם עמוק שנשאר עד היום. זו היתה שיחה עם נגן חליל הניי. חליל הניי הוא חליל שנראה כמו צינור חלול ומנוקב; המיומן בנגינה עליו משמיע צלילים שמזכירים עולמות רחוקים מאוד מתל אביב המאובקת שלנו. אותו נגן הפליא לנגן בו, והצלילים שהפיק הרטיטו את לבי. נפלאות עוד יותר היו המילים שאמר אחרי ההופעה; הן באמת ובתמים שבו את דמיוני. כששאלנו אותו איך הוא מתכונן להופעה הוא אמר, "אני עוצם את עיני וקורא להשראה. מתפלל שאהיה מספיק חלול ונטול אגו, שההשראה תוכל לנגן דרכי בדיוק כפי שאני מנגן דרך החליל". הוא סיפר לנו שכך  הוא עושה לפני כל הופעה. הוא עושה זאת מתוך ההבנה הפנימית שהמוזיקה לא שייכת לו; גם הוא כלי בדיוק כמו החליל שהוא אוחז בידיו. המזיקה מגיעה ממקום אחר, מסתורי יותר, מקום לו הוא קורא – השראה. כאשר שואלים אותי על הכוח המסתורי שנקרא השראה, אני תמיד נותן את נגן הניי הזה כדוגמה. מהי השראה? איך ניתן לתאר אותה באמצעות המילה הכתובה? הרי היא מסתורין שנמצא מעבר להבנה. היא קשורה לרגעי חסד, בהם התודעה שלנו נוגעת במשהו גבוה ועמוק, בכוח של בריאה. כולנו מכירים את הרגעים בהם נובט בתוכנו רעיון, חלום, יצירה. אלה רגעי חסד, רגעים של חיבור לתדר מסתורי שפועם בתוכנו ומסביבנו. לרגע קסום אנחנו הופכים אחד איתו, והוא עוזר לנו לדמיין צורה חדשה, רעיון חדש, סוד שהיה חבוי בתוכנו וכעת התגלה. אלה רגעים מיוחדים. דליה שטיינברג-גוזמן, המנהלת הבינלאומית לשעבר של אקרופוליס החדשה, כותבת על רגעי הקסם האלה כך: "החכמים בעת העתיקה נהגו לומר, כי סוד העניין טמון ביכולתנו להפוך את עצמנו לקני סוף חלולים ולהניח לאינטואיציה לזרום דרכנו. אז מתחולל הנס: אנו נותרים ריקים, בעצם חלולים, וערב רב של רעיונות שוטף דרכנו ומאלץ אותנו לפעול במהירות רבה. מה שלא יאמר, לא יצויר, לא ייכתב או לא ייווצר ברגע זה – יאבד. אין מדובר ביצירות שהן בדיוק שלנו. משהו או מישהו מעניק לנו אותן, ותפקידנו הוא לקלוט אותן ולבטאן. זהו רגע של התעלות, של מגע עם עולם שונה מעולמנו שלנו, עולם מורכב יותר, יפה יותר, מושלם יותר בכל מרכיביו. הדבר דומה למכשיר קליטה רב רגישות העומד לרשותנו, מבלי שנדע את אופן פעולתו ואת הדרך להפעילו. איננו יכולים אלא לנצלו כאשר הוא פועל." (מתוך הספר: "הגיבור היומיומי"). מילים אלו מזכירות לי את אחד האלים מהמיתולוגיה היוונית: האל  קיירוס, אל ההזדמנות. המיתוס מתאר את האל כנער צעיר, קירח כולו חוץ מצמה אחת ארוכה. כאשר הוא חולף על פניך עליך לתפוס בצמתו והוא יוביל אותך להזדמנות שמחכה לך. האל קיירוס הוא סמל לכך שההזדמנויות הן כל הזמן מסביבנו. החיים מציעים לנו כל הזמן הזדמנויות. כל מה שעלינו לעשות הוא לזהות את ההזדמנות הנכונה ברגע הנכון ולתפוס אותה. עיקרון זה תקף גם לגבי ההשראה. השראה היא כוח שנמצא בכל מסביבנו. בנוף הנשקף מחלון מכונית נוסעת, בחוף ים בשקיעה, אינטראקציה עם אנשים, שיר ברדיו, תמונה, חיוך של ילד, חתול המקפץ על גדר בשכונה. כל דבר מסביבנו יכול להיות הגורם שיעזור לנו לגעת בהשראה. כל מה שנותר לנו לעשות, כדברי דליה שטיינברג גוזמן, הוא להיות מספיק עירניים ונקיים על מנת לקלוט את ההשראה הנמצאת מסביבנו  ולהפוך אותה למציאות, להפוך מחשבה ליצירה. זהו דבר מאוד חשוב בקשר שלנו עם ההשראה. הרבה פעמים היא מגיעה ברגעים לא צפויים. בהליכה, במקלחת, ברגע בו אנו מתעוררים בבוקר. אם לא נדע לקלוט את הרעיון ולהשאיר אותו אצלנו, הוא יתנדף כמו ענן בשמים. הדבר שהיה ברור כל כך לפני רגע וכמעט בהשיג ידינו, ייעלם כלא היה. אם כך, המפתח הראשון הוא היכולת שלנו להסתכל על העולם מסביבנו בפליאה. לחפש אילו סודות הוא טומן עבורנו. להיות פתוח להשראה. כפי שכותבת לאה גולדברג: לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל, עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל. לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל. היכולת הזאת, לחיות את החיים מבלי להפוך אותם לשגרה משעממת שבה אנחנו ישנים את ימינו, אלא להפך, מביטים  בכל כאילו זו הפעם הראשונה, היא זו שביכולתנו  לתרגל אם ברצוננו לקלוט את ההשראה. כאשר מדברים על השראה ישנו מפתח נוסף שניתן להתייחס אליו, המשלים את יכולתנו להיות בקשב אל העולם סביבנו. המפתח אליו אני מתכוון הוא היכולת שלנו להיות קשובים למעיין ההשראה האין סופי הטמון בתוכנו. המשפט "לדעת פירושו להיזכר" המיוחס לאפלטון, מרמז לנו על מפתח זה. אפלטון מנסה לכוון אותנו לרעיון המהפכני שאותו למד מהמורה שלו, סוקרטס. סוקרטס דיבר על יחסי מורה-תלמיד ועל הקשר המיוחד ביניהם. הוא טען שהמורה לא יכול ללמד את התלמיד דברים חדשים שאינו יודע. כל מה שהמורה יכול לעשות הוא לעזור לתלמיד להיזכר במה שהתלמיד כבר יודע בתוכו. המורה עוזר לתלמיד "ליילד" מתוכו את הידע, כמו מיילדת שעוזרת לאישה ההרה ללדת את ילדה. לכן, לא ניתן ללמד את כולם את אותו הידע. המורה צריך להכיר את התלמיד בצורה עמוקה ולספק  לו את המזון והכלים שיעזרו לו לגלות את הידע והעוצמה הטמונים בתוכו. ביהדות יש משפט שמתאר את אותו רעיון בצורה דומה: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כ"ב, ו'). איך כל זה קשור להשראה? התשובה טמונה בשם נוסף למילה השראה, שם מסתורי שמגיע מיוון העתיקה: "נשיקת המוזה". ביוון העתיקה נהגו לומר שהאמן מקבל נשיקה מהמוזה ואז הרעיונות היצירתיים מתעוררים בקרבו. מי היו המוזות? במיתולוגיה היוונית הן תשע בנותיו של זאוס והן מסמלות את האמנויות השונות (שירה, טרגדיה, קומדיה, מחול, אסטרונומיה ועוד). פרט חשוב מאוד בסמליות שלהן קשור לאמא המיתולוגית שלהם, אלת הזיכרון: מנמוזין. מדוע ההשראה נולדת מהזיכרון? תשובה לכך ניתן למצוא במשפט נוסף המיוחס לאפלטון: "האדם הוא אל, אבל הוא שכח זאת". הכול נמצא בתוכנו. כל התשובות, כל הרעיונות, כל היופי והיצירתיות נמצאים בהישג ידינו. כל מה שעלינו לעשות הוא להתבונן פנימה ולצלול אל תוך העולם הפנימי שלנו. במצרים העתיקה טענו שלכל אדם יש שמש פנימית, אור שמיוחד רק לו עצמו. הייעוד של כל אדם הוא להצליח לגלות את השמש בתוכו ולאפשר לה להקרין את אורה בעולם כולו. העולם החשוך שלנו זקוק לשמש. כל אחד מאיתנו יכול להיות מעיין של השראה, לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים. אסיים מאמר קצר זה עם אותה הבנה איתה התחלתי. ההשראה היא כוח מסתורי ובלתי מפוענח, שכאשר אנחנו מתחברים אליו אנו נישאים בזרם אדיר של רעיונות יצירתיים שעלינו לתפוס ולהגשים, אחרת הם פשוט נעלמים. המפתח להתחברות לזרם הזה הוא היכולת שלנו להיות "ריקים". לדעת להקשיב באמת לעולם סביבנו ולתוכנו פנימה. להסתכל על העולם כל פעם מחדש, כילדים שרואים אותו בפעם הראשונה. להעז לא להירדם אל תוך השגרה. אז מתרחש דבר המופלא. אנחנו מתחברים לאור שבתוכנו ומסוגלים להקרין אותו הלאה, ולהעניקו לאחרים.

תרבויות רבות בעולם בעתיק ציינו את היום הקצר ביותר בשנה ואת האור שבלב החורף. למרות הקור החיצוני, החורף מאפשר התעמקות, התבוננות, וחיים פנימיים שיסייעו לנו לנבוט ולפרוח מחדש באביב החורף כבר כאן! החורף כבר הגיע לחצי הצפוני של כדור הארץ. בבנגלור שבהודו הוציאו את הבגדים החמים מהארון, והקור באוויר צובט. באזורים רבים אחרים בעולם החורפים קשים יותר, ונדרשים אמצעים רבים הרבה יותר כדי להתמודד עם הקור. במידה רבה, החורף הוא עונה בה אנו נדרשים להפיק חום – ועבור הפילוסופים, יש לו משמעות עמוקה יותר מהמשמעות הפיזית בלבד. המחזורים בטבע עבור המשוררים, האמנים, המדענית ואוהבי המרחבים, הטבע הוא המוזה הגדולה – ובחיקו הם מוצאים השראה ונחמה. גם הפילוסופים מתבוננים  בטבע כדי לקבל השראה והבנה עמוקה יותר של המציאות. התבוננות מעמיקה בטבע, בשילוב הבנה עמוקה שהאדם הוא חלק מהטבע ולא מנותק ממנו, טומנת בחובו מפתחות רבים לאורח חיים משמעותי והרמוני יותר. משמעות החורף הקור האופייני של החורף מסמן האטה בתנועה של כל התהליכים בטבע. הוא מזכיר לנו להאט את התנועה התזזיתית של חיינו הקדחתניים ולעצור כדי לנשום ולהביט פנימה. החורף הוא זמן להתכנסות פנימית – זמן לבסס שקט פנימי ורוגע, המאפשרים התבוננות פנימית עמוקה יותר. האטת התנועה היא חיצונית בלבד – אין לבלבל אותה עם פסיביות או עם ניתוק. הזרע שנזרע בסתיו נובט באביב, ובחורף הוא פסיבי רק למראית עין, אבל מתחת לאדמה הוא תהליכי החיים הם במלוא עוצמתם, והשורשים מתפשטים וחודרים עמוק אל לב לאדמה. השקט וההתבוננות הפנימית העמוקה של החורף היא דרך לחזק את השורשים שלנו, את הקשר שלנו עם עצמנו ועם הערכים שהם בליבת חיינו. החורף הוא זמן להבהיר ולחזק את מה שחיוני, להבחין במה ששטחי ולהרפות מהרגלים, מדפוסים ומנטיות שאינם עוד כלי עזר לצמיחתנו או לשיפור העולם שסביבנו. ככל שנעמיק ונחזק את שורשי הבהירות וההתבוננות פנימה בחורף, הביטוי וההתגשמות שיגיעו יהיו תוססים וחיוניים הרבה יותר באביב שיבוא אחריו. סול אינוויקטוס – השמש הבלתי מנוצחת במעמקי החורף, ב-21 בדצמבר חל ההיפוך החורפי. זהו רגע המציין נקודת שיא במחזור השנתי, הלילה הארוך ביותר בשנה, ובאופן מטאפורי זהו שיא החושך. הביטוי מפנה השמש, Solstice, חולק את מקורו עם הרעיון הרומי של Sol Invictus, שמתורגם ל"השמש היא בלתי מנוצחת". זהו רעיון שהתקיים בתרבויות רבות בעולם העתיק – במנהגים ובמיתוסים שלהן, כמו המיתוס היפני על אמטראסו שמזכיר לנו שעד כמה שהרגעים הנוכחיים מאתגרים, השמש לעולם אינה מנוצחת על ידי החושך – היא תמיד עולה שוב. האור תמיד גובר על החושך! הלוואי שכולנו ננצל את ההזדמנות להעמיק פנימה ולבנות את החוסן הפנימי שלנו, שיאפשר תגובה חזקה של אמת, יופי וטוב לאתגרים העומדים בפנינו.

מה זה אומר "להפסיד בכבוד"? איזה כבוד יכול להיות בתבוסה? מה יכולים ללמד אותנו הכשלונות שלנו? ומדוע לדעת להפסיד זה בעצם לנצח? "לאן שתעוף – תעוף טוב יותר תגיע ראשון! תגיע מהר! חוץ מ… אם לא. לפעמים אתה לא. מצטער לספר, האמת היא פשוטה, נתקלים, נכשלים, לפעמים גם אתה". (ד"ר סוס, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים") כולם אוהבים להיות מנצחים; אף אחד לא רוצה להפסיד. כולנו חולמים שנוכל לכבוש את ניסיונות החיים, לנצח בכל משחק ובכל תחרות, להיות תמיד הטובים ביותר. ובכל זאת, בכל תחום שבו נעסוק, כמקצוע או כתחביב, תמיד יהיה מישהו טוב יותר מאיתנו, תמיד תהיה מטרה שלא נוכל להגיע אליה, נסיבות שמפילות אותנו, לפחות באופן זמני. כולנו בוודאי נעבור חוויות של הפסד – לא נקבל קידום, נידחה על ידי מושא אהבה שלנו, ניכשל בבחינה או פשוט נפסיד במשחק. בין אם אנחנו רוצים לקבל זאת או לא, להפסיד זה חלק מהחיים. כפילוסופים, אנו יכולים לשאול את עצמנו: אם להפסיד זה חלק מהחיים, האם זה דבר רע כל כך? האם אנחנו יכולים ללמוד משהו מהפסד? והאם אפשר להפסיד טוב? לגלות שאנחנו לא מושלמים בשפה שלנו, אנו מוצאים את הביטוי "לא יודע להפסיד בכבוד", כלומר, מי שלוקח תבוסה באופן רע. מעניין שהמונח כבוד קשור להפסד. אדם כזה אינו מתערער מול קשיים, הוא מביע ענווה. מפסיד טוב, אם כן, הוא מי שלוקח את ההפסד שלו בצורה מכובדת, בשוויון נפש ובענווה. אולם כאשר אנו מפסידים, אנו יכולים לחוש בושה ותסכול; לפעמים אנחנו רוצים לצרוח ולטפס על הקירות. הבושה והתסכול שבהפסד, למעשה, אינם קשורים לאדם או לנסיבות שהביסו אותנו, זו ההתנגדות הפנימית שלנו לקבל את העובדה שאיננו מושלמים ושעלינו להמשיך ולהתאמן; זוהי התנגדות לעובדה שבמשך החיים הזה אולי לא נוכל להשיג את כל מה שאנחנו חולמים עליו. אבל כשאנחנו מוותרים על ההתנגדות הזו, אנחנו מגלים, כפי שאמר אמרסון, ש"למצות את הרגע, למצוא בכל צעד בדרך את יעד המסע, לחיות את המספר הגדול ביותר של שעות טובות, זו חוכמה". במילים אחרות, המסע חשוב יותר מהיעד. מהו הניצחון האמיתי להפסיד פירושו לעמוד פנים אל פנים מול המגבלות שלנו, בין אם הן זמניות או קבועות. זו חוויה הממלאת אותנו ענווה, המלמדת אותנו למצוא את מקומנו בחיים, לזהות את כל מה שאנחנו עדיין צריכים לכבוש. כדי לנצח צריך להפסיד הרבה פעמים. להפסיד זה לחוש ענווה. מפסיד שאינו חש ענווה, חש מושפל. מפסיד שחש ענווה באמת, מעורר תחושת כבוד. אם לא נדע להפסיד, לא נדע לנצח, ולא נוכל ליהנות מהחיים במלואם. אחרי הכל, לדעת להפסיד זה לזכות בניצחון על עצמנו.

מכשירים דיגיטליים כמו מחשבים, טאבלטים ואינטרנט נכנסו לשימוש בבתי הספר, והם משנים את פני ההוראה והלמידה. איזה השפעות יש לכך על החינוך? מסתבר שלא כל ההשפעות הן חיוביות, והמאמר מזהה ארבע דרכים עיקריות שבהן יכולה הטכנולוגיה להשפיע לרעה על התהליך החינוכי. ברצוני לשתף אתכם במאמר מעניין שכותרתו "ארבע דרכים בהן שינתה הטכנולוגיה את החינוך באופן שלילי", מאת ד"ר חדיג'ה אלחומאייד. במאמר היא מתארת כיצד השתלבה הטכנולוגיה בהדרגה בתהליכי החינוך ובמתודולוגיה שלנו. הטכנולוגיה אינה משהו חדש ומיוחד לציביליזציה התעשייתית שלנו; היא נוכחת מאז החלה האנושות לצעוד על פני כדור הארץ, ככלי "לרתום את הטבע ולהתריס נגד כוחותיו הבלתי ניתנים לכיבוש". עם זאת, במהלך המאה האחרונה היא הפכה נוכחת יותר ויותר, עד לנקודה שבה היא אינה רק תוספת, אלא חיונית לאורח החיים שלנו. לדוגמה, 300 שעות של וידאו מועלות ליוטיוב בכל דקה, וכמעט 5 מיליארד סרטונים נצפים בכל יום. מכשירים דיגיטליים כמו מחשבים, טאבלטים, אייפד, מעבדי תמלילים, דואר אלקטרוני ואינטרנט נכנסו לכיתה ושינו את פני ההוראה והלמידה. המערכת מעודדת מורים להשתמש בטכנולוגיה בתדירות גבוהה ככל האפשר והתלמידים נחשפים מדי יום לכמויות גדולות של מידע המגיע אליהם באמצעות מגוון מכשירים טכנולוגיים. ואם יש מאגר של מחקרים המעלים על נס את ההשפעה החיובית של הכנסת טכנולוגיות למהלך ההוראה הרגיל על ביצועי התלמידים, אין הרבה מחקר לגבי השפעות שליליות שעלולות להיות לה. ירידה באוריינות בקריאה, בכתיבה ובחשבון עובדה היא שליותר ויותר תלמידים יש גישה ליותר טכנולוגיה ברחבי העולם. עם זאת, מחקרים שונים הראו ששימוש בטכנולוגיה לא בהכרח משפר את הביצועים או את כישורי הלמידה של התלמידים. היו סימנים להשפעות שליליות על מיומנויות הכתיבה בקרב תלמידים המשתמשים בכלים דיגיטליים, שכן יש להם נטייה להקליד מהר וללא הקפדה, תוך שימוש ביותר ויותר קיצורים. מכון קנדי שערך סקר בנושא הראה כי 51% מתלמידי תיכון הודו בכך שרימו במהלך בחינות, וכי לטכנולוגיה יש תפקיד בכך. כפי שמרמזת כותרת המאמר שלה, ד"ר אלחומאייד מתארת ארבע דרכים עיקריות שבהן טכנולוגיה יכולה להשפיע לרעה על תהליך החינוך: ההידרדרות בכישורי התלמידים בקריאה, כתיבה וחשבון, שהן שלוש המיומנויות הבסיסיות בהן מצופה מכל תלמיד לשלוט; הדה-הומניזציה של החינוך בסביבות רבות ועיוות היחסים בין מורים לתלמידים; בידודם של תלמידים בעולם דיגיטלי וירטואלי המרחיק אותם מכל צורה של אינטראקציה חברתית; והעמקת הפערים החברתיים בין אלו שיש להם ואלו שאין להם, כלומר, תלמידים שיכולים להחזיק בטכנולוגיה ואלו שלא. אין זה אומר שהטכנולוגיה אינה משפרת את ההישגים האקדמיים של התלמידים או משפרת את המוטיבציה שלהם לבצע את משימותיהם, אך נראה כי הסתמכות רבה מדי על טכנולוגיה משפיעה לרעה על כישורי הקריאה, הכתיבה והחשבון שלהם. וזה הגיוני כאשר מעדיפים הקלדה על פני כתיבה, או כאשר קריאת קבצי PDF ו-Word עדיפה על פני ספרים או מגזינים מנייר. השימוש הנכון בסימני פיסוק הוא דוגמה טובה לכך שלהודעות טקסט הייתה השפעה שלילית. לגבי חשבון, השימוש במחשבונים השפיע לרעה על יכולתם של התלמידים להגיע למסקנה הנכונה. מתמטיקה וחשבון, בצורותיהם הטהורות ביותר, הם מקצועות המקדמים גילוי, חקר וחשיבה ביקורתית. מערכת יחסים בריאה בין המורה לתלמידים הסתמכות היתר על טכנולוגיה בכיתות יצרה מחסום בין מורים לתלמידיהם, שכן הם מתקשרים ישירות באמצעות מכונה. לכן קשה למורים לנהל מערכת יחסים בריאה עם תלמידיהם ולהשפיע עליהם. זה יוצר רמה גבוהה יותר של חרדה בקרב תלמידי תיכון ואוניברסיטאות. זה מוביל "לשחיקה של היחסים החברתיים הכרוכים בהוראה, ובכך לשחיקה של אחת המטרות העיקריות של החינוך". ד"ר אלחומאייד מנסחת זאת היטב: "תכונה ייחודית אחת של הוראה פנים אל פנים היא שותפות ושיתוף פעולה, בעוד המאפיין המובהק ביותר של הוראה מבוססת טכנולוגיה הוא היעדר כל תחושה של שותפות או של יחד". הסתגרות היא מנגנון הגנה טבעי של הנפש, כיוון שהיא עשויה לפתח תחושת ביטחון כאשר התלמידים "מחוברים לגאדג'טים שלהם". לטכנולוגיה יש אפקט של המדמה קוקון, ומעניק לנו אשליה של נוחות תוך כדי מניעת הצורך שלנו באינטראקציה חברתית ושיתוף פעולה, מה שמוביל לתחושת בדידות. העצמת פערים חברתיים לגבי השימוש וההחזקה בטכנולוגיה, קיים פער בין המעמדות החברתיים. המחסור בציוד במדינות מתפתחות מייצר בעיות  לסטודנטים המבקשים למצוא עבודה בשכר טוב ומתחרים בשוק העולמי. גם במדינות מפותחות יש "פער דיגיטלי" בין רקעים חברתיים שונים. והפער הזה גדול עוד יותר בתוך מדינות עניות יותר. בעוד שהשימוש והשילוב המתמשך שלנו בטכנולוגיה הובילו לשינויים מהותיים בחברה שלנו ובדרך שבה תלמידים לומדים ומורים מלמדים, יש עדיין זמן למתן את ההשפעות השליליות ו"לרתום את הטוב". זה יכול להיעשות על ידי קידום אינטראקציה אנושית, תקשורת ושיתוף פעולה, על ידי שיתוף והשוואה של עבודות ופרויקטים כדי לעזור לחבר טוב יותר תלמידים ברחבי העולם ועל ידי עידוד "תלמידים בעלי ידע טכנולוגי" לעצב תוכן אינטראקטיבי שיעשיר את הלמידה שלהם. האובססיה שלנו לטכנולוגיה מצריכה פיקוח ושקיפות, אחרת היא עלולה להוביל לבעיות רבות שבמקרים מסוימים יכולות להיות קיצוניות. עלינו להיזהר לא להיות מסונוורים מההיבטים הטובים שמביאה הטכנולוגיה, עד כדי כך שלא נשים לב להשלכות השליליות שלה. מטרת המאמר של ד"ר אלחומאייד הייתה לשפוך אור על ההיבטים השליליים של הטכנולוגיה בחינוך, המושמטים לעתים קרובות, ולתת כמה אפשרויות כיצד ניתן למתן אותם.

על אף שעברו 500 שנה ממותו של לאונרדו דה וינצ׳י, דמותו עדיין מסקרנת, וכך גם המסרים העמוקים שהשאיר אחריו, מסרים בני מאות ואלפי שנים, אשר מחכים להתגלות מחדש... יום קיצי רגיל בטוסקנה, איטליה; נער צעיר מטייל כהרגלו בטבע הכפרי של אזור מגוריו. השמש נעימה, האוויר נקי, בשמים משייטים ענני נוצה, והנער מגלה שביל חדש ועולה עליו. השביל מושך במעלה גבעה גדולה, צעד אחר צעד הנער מטפס ומתנשף מן העלייה. כאשר הוא עוצר לתפוס את נשימתו, הוא מגלה כי מן המקום אליו הגיע הוא רואה מלמעלה את כל הכפר ושדותיו. מבטו סורק את הנופים המוכרים לו, וממקום גבוה זה הם נראים לו חדשים במקצת. לבסוף פונה הנער כדי להמשיך לטפס במעלה השביל, אך עיניו נופלות על פתח גדול וחשוך של מערה טבעית עצומה ועמוקה הנכנסת אל מעמקי הגבעה. הפתעה ניבטת מעיניו והוא קופא. שנים לאחר מכן יתאר הנער את החוויה ביומנו: "מערה ענקית, ובחזיתה עמדתי זמן מה, המום מן המקום שלא ידעתי על קיומו עד כה… כך עמדתי זמן מה, עד אשר לפתע ניעורו בי שני דברים, פחד ותשוקה – פחד מפני המערה האפלה, המאיימת; ותשוקה לראות אם יש בתוכה משהו נפלא." 1 שמו של הנער היה לאונרדו, והוא היה בנו הלא חוקי של האדון פיארו מוינצ’י. היה זה לאונרדו דה וינצ’י הצעיר. הימים היו שלהי ימי הביניים של אירופה; לאחר כמעט 1000 שנים של בורות ומלחמות, תקופה חדשה עמדה להגיע. במהלך ימי הביניים שררו באירופה רעב ומגפות, אמונות תפלות, עריצות דתית קיצונית וציד מכשפות. רוב האנשים מתו צעירים, שרדו בקושי וחיו בפחד מתמיד מפני ידה הקשה של הכנסייה או של העשירים בעלי האדמות. קצרה היריעה מכדי לתאר את אפלת ימי הביניים ולכן אין זה מפתיע שדווקא האנשים שחיו בעת ההיא הם שהעניקו לתקופה החדשה את שמה (ולא ההיסטוריונים בהביטם לאחור) – ה"רנסנס". "רנסנס" פירושו ה"לידה מחדש", של ערכים עתיקים, של מדע ואמנות, של תרבות ורפואה, של עתיד ותקווה חדשים, והיה זה לאונרדו אשר ברבות הימים סימל יותר מכל אדם אחר את מהותה של תקופה זו, את האדם החדש – את "איש הרנסנס". לאונרדו נולד בשנת 1452 ברפובליקת פירנצה, כשנה לפני נפילת העיר קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית (נראה אחר כך מדוע זה חשוב). הוא היה אדם רב כשרונות, וברבות השנים נודע כצייר, פסל, מתמטיקאי, מוזיקאי, רופא, אדריכל, מדען וממציא מהגדולים שידע העולם. הוא עבד עבור מלכים ואנשי אצולה, אבל בו בזמן קיים מחקר סודי ואסור על האנטומיה של האדם. הוא המציא מכונות תעופה, טנקים וגשרים מתקפלים, הוא חקר את מעופן של הציפורים, את הפרופורציות של הטבע, את יחסי האור והצל בציור, בנה כלי נגינה מיוחדים ובהם נבל בו ניגן באופן שמתואר כ"אלוהי". מה היה מקור סקרנותו האינסופית, שהביאה אותו לחקור תחומים רבים כל כך? כיצד הצליח להקדים את זמנו ולהבין את חוקי הטבע באופן עמוק כל כך? מאמר זה לא יסקור באופן נרחב את פועלו של האיש, וגם לא את ההיסטוריה של נדודיו או את הישגיו. כל זאת ניתן לקרוא היום בפירוט במספר רב של מקורות באינטרנט. מאמר זה, אשר נכתב לכבוד 500 שנה למותו של לאונרדו דה וינצ’י עוסק ברוחו, במסריו, בדוגמתו האישית ובשיעורים שאנו יכולים ללמוד ממנו – זאת מכיוון שאני מאמין שהיום, מאות שנים אחרי, אנו שוב זקוקים ל"רנסנס" ו"לאנשי רנסנס".אסביר למה הכוונה. עיקרון החשיבה העצמאית מגיל צעיר הראה לאונרדו כישרון רב באמנויות השונות, אבל לא היה לו די בכך. הוא ביקש לדעת כיצד נוצר המכחול בו צייר, מאיזה בעל חיים נלקחו שערות המברשת, ומאין הגיע הצבע (שאז היו מפיקים באופן ישיר מן הטבע). הוא ביקש לנסות ולהתנסות בכל החומרים שידו הייתה משגת. לאונרדו לא הסתפק במילים “כך נהוג", הוא לא קיבל דבר כמובן מאליו ובחן את הדברים בעצמו. כדי לחקור את גוף האדם הוא ניתח בסתר גופות, צייר את האיברים הפנימיים בדיוק ובכישרון שהיו שמורים לו בלבד, והניח את היסודות לאנטומיה המודרנית. הוא חקר את מעופן של ציפורים, את כנפי הפרפרים ואת זרימת המים במפלים. המחקרים בהידרודינמיקה והידראוליקה שימשו אותו בציור, ולאחר מכן בהמצאות של מנופים, גלגלי שיניים, גשרים מתקפלים ועוד. הוא עסק בגיאוגרפיה, בוטניקה, מתמטיקה וגאומטריה, ובכל התחומים האלו הוא יצר כלים חדשים למחקר פורץ דרך. אף שלא היה בעל השכלה, שכן לא למד בשום מוסד רשמי, הוא ראה עצמו כאדם משכיל – להפך – עבורו הייתה זו אחת ממעלותיו הגדולות שלא קיבל דבר מן המוכן אלא בחן את הדברים בעצמו. יכולתו של לאונרדו לחקור להתנסות ו"לחשוב בעצמו", אפשרה לו לנצח את אחת האשליות הגדולות שיש בחיים, “אשליית הידע". גם היום אנו "יודעים" הרבה דברים, או יהיה נכון יותר לומר שיש לנו הרבה "דעות". אנו קוראים ספר או רואים סרט דוקומנטרי, אולי לומדים באוניברסיטה מפי מרצה זה או אחר, ועתה אנו מרגישים שאנו "יודעים". הנטייה שלנו להיות "יודעים" נובעת מן הצורך לחוש ודאות וביטחון, אך ללא ענווה היא מעוורת אותנו. כאשר האגו נתפס במה שאנו "יודעים", אנו יכולים להתווכח ולכעוס על אנשים ש"יודעים" אחרת מאיתנו, אבל האמת היא שזה איננו ידע. כל שיש לנו הן פיסות של "מידע" שתמיד יהיו חלקיות ולעיתים מוטות. ידע אמיתי לא יכול להיות אינטלקטואלי בלבד, ידע צריך להיות מבוסס על התנסות והיכרות אישית עם נושא, בדיוק כפי שאי אפשר ללמוד שחייה בהתכתבות. במובן הזה הידע שייך להוויה השלמה של האדם, לידיים, לאצבעות, ללב, ולא רק לשכל. ה"מידע", כאשר הוא אינטלקטואלי בלבד, יכול להטעות ולהגביל אותנו. כך בדיוק הצליחו האחים רייט להקדים בהמצאת המטוס ללא כל תמיכה כספית והכשרה מיוחדת את כל קבוצות המדענים הממומנות והמושקעות שפעלו באותו הזמן אך התבססו יותר על "מידע" מאשר על "התנסות". ואני שואל, עד כמה היום אנו בודקים את הדברים לעומקם וחושבים בעצמנו? עד כמה אנו נותנים למה שנמצא בתקשורת ובאופנה להכתיב לנו את המציאות שאנו חיים בה? כמה אנשים היום מקבלים מן המוכן את תפיסת עולמם? המציאות השלמה או היופי של חוסר השלמות זוכרים את המערה? זהו אחד הפרטים האוטוביוגרפיים היחידים שלאונרדו כתב על עצמו, ואני מביא אותו מכיוון שהוא משקף דבר מה חשוב. המערה מסמלת את הלא ידוע והלא מודע ומעוררת פחד, אך בה בעת היא יכולה להיות מקור של חיים, של תשוקה וסקרנות. יש הרבה אור שמתחבא בתוך האפילה, או כפי שכתב זאת חוקר המיתוסים הנודע ג'וזף קמפבל, "המערה אליה אתה מפחד להיכנס מחזיקה באוצר אותו אתה מחפש". לאונרדו ביקש לחקור את המציאות והתגבר על הפחד מן הצדדים הכביכול אפלים שלה. בציוריו הוא גילה שדווקא הפגמים לכאורה הם אלו שמקנים לציור את התחושה המציאותית. הוא יצר חומרים חדשים שאפשרו לו לצייר צללים באופן שלא היה ניתן עד אז, וצללים אלו תופסים חלק חשוב בכל עבודותיו. בדוגמה אחרת הוא גילה שאפקט של עומק בציור נוצר על ידי טשטוש של גבולות האובייקטים "הרחוקים”. הוא הבין שהבלתי נראה חשוב בדיוק כמו הנראה, הלא מושלם הוא מרכיב בתוך השלמות, לחושך יש תפקיד לצד האור. זה חשוב מכיוון שהחיפוש שלנו אחר מושלמות בחיים הוא אחד הדברים שהכי מאמללים אותנו ומפריעים לנו לחיות. אנו מפחדים לעשות טעויות ונמנעים מהתמודדות עם האפלה שבתוכנו. האם מישהו למד אי פעם משהו והתקדם ללא טעויות? טעויות הן חלק מתהליך הצמיחה והגדילה שלנו, והן יכולות להיות חלק נפלא מן החיים שלנו, אם אנו למדים מהן ומשתדלים לעשות "טעויות" חדשות. אנו מפחדים לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, ולכן גם מפחדים להראות את עצמנו לאחרים באמת. אנו מנסים להחזיק מסכה במקום להיות אותנטיים. אנו רוצים לדעת בביטחון מה יהיו תוצאות הפעולות שלנו, ואין דבר שעוצר אותנו יותר מכך, אך בחיים אין לעולם ביטחון בתוצאה, כאלו הם, לא מושלמים. אבל הסדקים מאפשרים למשהו חדש לצמוח, מתוך הצל אנו מגלים דברים חדשים, מתוך הכאב יכולה להגיע אותנטיות. כשאנו מעזים להיכנס אל תוך הפחד, במקום מושלמות מזויפת אנו מקבלים אומץ, מקבלים אהדה, הבנה, אהבה, כוח, סיפוק וצמיחה. במקום חיים "מושלמים" אנו מקבלים חיים "שלמים". הסדר הקוסמי עיקרון שלישי שאני מבקש לקחת מדוגמתו של לאונרדו קשור לתפיסה שכל הדברים קשורים האחד לשני. מבחינת לאונרדו, רשימת תחומי העניין הרבים שציינו בהתחלה לא הייתה בגדר ריבוי ופיזור כי אם רשימת חלקים של דבר אחד – מחקר של החיים ושל החוקים של הטבע. לאונרדו לקח עקרונות מתחומים שונים כביכול ויישם אותם בשדות שלא חשבו לחבר ביניהם קודם. הוא הבין שישנם עקרונות מובילים ביקום אשר מתבטאים בצורה שונה בשדות שונים. עבורו היה הטבע כולו, על כל מרכיביו, דבר אחד אותו הוא שאף להכיר, וחוקיות אחת קוהרנטית חיברה את כל החלקים השונים בו. אחת הדוגמאות הבולטות לסדר הקוסמי הפלאי הזה היא השימוש הנרחב שלו במה שנקרא "יחס הזהב”. על יחס הזהב ניתן ללמוד באופן נרחב ביוטיוב וברשת בכלל, לכן רק אציין שזהו יחס מתמטי שנמצא לדוגמה בין האיברים השונים בגוף האדם. הוא גם נמצא בכנפי הפרפר, בעלים של צמחים, בקונכיות, בתנועת השמש והכוכבים ופחות או יותר בכל מקום בטבע שנביט בו. בציוריו עושה דה וינצ’י שימוש נרחב ביחסים אלו על מנת להעביר רעיונות סמליים עמוקים ולקשור קשרים כביכול נסתרים בתוך עבודותיו. עבור לאונרדו היה האדם חלק בלתי נפרד מן הבריאה וחוקיה וכך כתב באחת ממחברותיו, "בידי העתיקים היה האדם נקרא העולם הקטן, ושם זה הוענק לו היטב, מכיוון שכפי שהאדם מורכב מאדמה, מים אוויר ואש, גופו מדמה את זה של העולם…”  2 מדוע זה חשוב? "דע את עצמך" אומר הציווי העתיק, ורק אז "תדע את העולם והאלים". כאשר האדם הינו ער לאחדות ויודע שכל הדברים קשורים, מחוברים ומשפיעים, הוא מתחיל להתייחס אליהם בכבוד ובהערכה. יש היום יותר מדי נפרדות וניתוק וחסרה תקשורת אמיתית. בדידות נחשבת היום למגיפה ובארצות רבות בעולם (כמו באנגליה) אף מינו לתפקיד חדש "שר לענייני הבדידות".אנו זקוקים היום לרנסנס חדש וללידה מחודשת של התרבות. אנו זקוקיםהיום לאנשי רנסנס שיהיו מסוגלים להרחיב אופקים ולקשור בין התחומים השונים. אנשים שיוכלו בחשיבה עצמאית לתור אחר האמת אפילו כנגד המוסכמות בהן הם חיים. אנשים שלא יברחו מן החלקים המפחידים של המציאות, אלא שיחקרו אותה לעומק כדי למצוא את מה שמחבר בינינו. אנו זקוקים להם היום כפי שהיינו זקוקים להם לפני 500 שנה, ואולי אף יותר. ומילה אחרונה על קונסטנטינופול. במאה הרביעית קמה בעיר ספרייה גדולה שהייתה שניה אולי רק לספרייה הגדולה באלכסנדריה. בספרייה זו נשמרו הכתבים העתיקים של פילוסופים חשובים, עבודות של אנשי רוח, סופרים ומשוררים שחיו לפני ימי הביניים, וכן נשמרו בה כתבי קודש של יוון ושל תרבויות עתיקות נוספות. קצת לפני כיבוש העיר בידי האסלאם העבירו שומרי הספרייה את כל תכולתה לעיר פירנצה על מנת שהאוצר הבלום לא ייפול ויישמד. כאן יש לתת יד לדמיון, שכן מאז ומתמיד היו שומרים לידע הקדוש, לידע של הטבע, ושומרים אלו לא רק שמרו על הספרים אלא למדו אותם וחיו אותם והעבירו את האחריות לשמור על הידע הזה חי מדור לדור. אנו יודעים שלהעברת הספרייה לעיר פירנצה היה חלק חשוב בהפיכתה לעיר ממנה פרץ הרנסנס. אם כך, מי היו מוריו של לאונרדו? הייתכן שהם היו שומרים של ידע עתיק והמשיכו את עבודתם של פילוסופים ואנשי רוח עתיקים? גם היום קיימים אותם שומרים של ידע, שחיים אותו ומלמדים אותו ומדגימים אותו בחייהם, למען עתיד האנושות. 1  Leonardo da Vinci, Codex Arundel, fol. 155r 2.Leonardo da Vinci, from the Codex Leicester in: The Notebooks of Leonardo Da Vinci, vol. ii, p. 179 (Jean Paul Richter ed. 1883)

רמות הפשיעה בעולם הולכות ועולות, והאנושות עומדת מולן חסרת אונים. איזו אחריות יש לנו כחברה מול הפשע? איזו אחריות יש למנהיגים שלנו? הפילוסוף הסיני מנציוס חי במאה ה-4 לפני הספירה, אבל דווקא אצלו נוכל למצוא את התשובות. יש מגפה שממיטה הרס בימים אלה, וגורמת למצוקה, כאב ופחד. אני לא מדבר על הקורונה, אלא על מגפת הפשע. בארצות הברית כבר עשורים רבים שעבור ראשי הערים הגדולות הנושא הפך להיות פוליטי, ומושקעים בו כסף רב ומחשבה רבה, ובכל זאת לא נראה שהפתרון קרוב יותר. זו בעיה שעדיין לא מצאנו לה חיסון, למרות המאמצים שנעשו לכאורה בכיוון זה. אולי הפתרון איננו כרוך בהמצאה של שיטה או רפורמה חדשה, אלא ביישום מה שאנו כבר יודעים? כאשר איננו יכולים למצוא פתרונות בהווה, לפעמים מועיל להיוועץ בניסיונה הרב של האנושות, המגולם בחכמי ההיסטוריה. רעיונותיו של הפילוסוף הקונפוציאני מנציוס, למשל, רלבנטיים מאוד לנושא זה. מנציוס (או מנג דזה) היה פילוסוף סיני שחי במאה ה-4 לפני הספירה, בסוף שושלת ג'ואו, תקופה שהיסטוריונים מכנים "תקופת המדינות הלוחמות". תקופה זו, כפי שניתן לשער משמה, הייתה תקופה של סכסוך מתמיד בין המדינות השונות שהרכיבו את ממלכת ג'ואו. בעלי הכוח חיו בפחד מתמיד ממתנקשים שיבקשו לתפוס את השלטון, ופשוטי העם חיו תחת נטל מתמיד של מסים, שודדים ומלחמה. בני האדם הם טובים מיסודם מנציוס ראה עצמו כחסיד של קונפוציוס, החכם הגדול שחי מאה שנים קודם לכן, באומרו: "מאז הגיע האדם הגיע לעולם, לא היה אדם גדול יותר מקונפוציוס". הוא פיתח רעיון שקונפוציוס לימד עליו רבות – טוב לב או אנושיות (Ren 仁). למרות המלחמות להן היה עד במהלך חייו, מנציוס האמין שבני אדם הם טובים מלידה, ושיש בתוכם יש נבט של טוב לב שצריך להזין ולהרחיב כדי שיצמח לכדי מימוש מלא והגשמה. אבל אם אנו טובי לב מטבענו, מדוע אנשים פונים לפשע, על פי מנציוס? קשה כמובן להכליל לגבי פשיעה, שכן ישנם סוגים שונים של פשיעה, וסוגים שונים של עבריינים. אולם בהנחה שאנו דנים בחוקים הקשורים להגיון בריא שמטרתם לשמר את ההרמוניה של החברה (ולא חוקים המשמשים ככלי דיכוי), ישנם קווים משותפים מסוימים בכל הנוגע למקורות הפשע. ראשית, אנו יודעים כי לבני האדם יש צרכים בסיסיים – מזון בריא, מחסה בטוח, קהילה חברתית וכדומה. לרוב האנשים הנאלצים להתגבר על נסיבות קשות של עוני ובורות אין אמצעים פנימיים היכולים לסייע להם, ולכן במצבים שבהם הישרדותם עומדת על כף המאזניים הם יפנו לפשע. לטענת מנציוס, אם אדם פונה לפשע מסיבות אלו, אין זו אשמתו של הפושע בלבד אלא אשמתה של החברה, אשר אינה מפגינה טוב לב ואינה מקיימת את חובותיה כלפיהם. "כשאנשים מתים, האם אתה פשוט אומר, 'לא אני עשיתי את זה'? איך זה שונה מלהרוג אדם בנשק, ותוך כדי כך לומר, 'אני לא עשיתי את זה, זאת אשמת הנשק'? האם יש הבדל בין להרוג אדם עם סכין ולהרוג אותו בשלטון כושל?". חינוך, תמיכה קהילתית, צדק חלוקתי אף על פי כן, גם אם הצרכים הפיזיים של האדם מסופקים, אין זה מספיק. לפי מנציוס – "דרכם של האנשים היא כזו: גם אם בטנם מלאה באוכל, יש להם בגדים חמים והם חיים בנוחות אך ללא הדרכה, הם מתקרבים להיות חיות". מנציוס טען כי בני האדם שונים מבעלי חיים כיוון שיש להם צרכים הגוברים על התשוקות הביולוגיות שלהם. במדינות העולם הראשון, למשל, לרוב האנשים לא חסרה הזנה פיזית, אך לרבים חסרה הזנה רגשית, אינטלקטואלית, שכלית ומוסרית. חינוך, לעומת זאת, אינו רק הקניית ידע. "חינוך של אדם רק לידע ולא למוסר הוא חינוך לאיום על החברה", כפי שאמר תיאודור רוזוולט. חינוך פירושו גם ללמד שליטה עצמית, חיים משותפים, הרמוניה חברתית. אם לאנשים יש את מה שהם צריכים אבל הם חסרי חינוך, הם עדיין יפנו לפשע – מתוך שעמום, עצלות או חמדנות. זה המקרה של "שודדי המרפסת", שגונבים חבילות ממרפסות. אם אנשים יהיו חכמים אינטלקטואלית בלבד אך לא מעוצבים מוסרית, הפשע לא יסתיים, אלא רק ילך ויהיה מתוחכם יותר. זה המקרה של מה שנקרא פשעי צווארון לבן. אנשים לא גונבים חבילות או מלבינים הון למען הישרדות; הם גונבים כי הם חסרי שליטה עצמית, והם מורעלים על ידי תאוות בצע. השליט צריך להיות משרת העם מנציוס מטיל אחריות רבה על החברה, אך הוא מדבר גם על המאמץ האינדיבידואלי הנדרש מכל אזרח, ובמיוחד מאלה שיש להם אחריות להנהיג. אלה חייבים לעשות מאמץ מתמיד של שיפור עצמי, ולהזין את "זרעי" המעלות בתוכם. בעקבות תורתו של קונפוציוס, מנציוס תופס את הדוגמה האישית של המנהיג כמכרעת, ולכן טוען כי לא כל אדם יכול או צריך להיות מנהיג. מנהיגים אמיתיים יגרמו ליותר הרמוניה חברתית, למאמץ גדול יותר של האנשים, וכתופעת לוואי, לפחות פשע. יתר על כן, מנציוס ראה את השליט כמשרתו של העם. השלטון הוא מעשה של הקרבה, של חוסר דאגה לאני האישי כדי לשרת את החברה. "האנשים האם בעלי החשיבות העליונה, אחר כך טובת האדמה והתבואה, והפחות חשוב מכולם הוא השליט". סמכותו המוסרית של המנהיג נובעת מהיותו דוגמה עליונה למה שהוא מבקש מבני העם. אחרי הכל, איך מנהיגים יכולים לבקש מאנשים לפעול טוב יותר משפועלים הם עצמם? באופן כלשהו, מנציוס אינו מספר לנו דבר שאיננו יודעים כבר. אמנם איננו יכולים להתייחס לפשיעה בצורה פשטנית, אך אין ספק שאם כל האנשים יקבלו מענה לצרכיהם הבסיסיים ויקבלו חינוך איכותי המבוסס על ערכים אנושיים מתמשכים, רמות הפשיעה ירדו באופן משמעותי. השאלה האמיתית אינה למה יש פשע, אלא למה הדברים הללו לא מסופקים לכל בני האדם, כשיש לנו את האמצעים לעשות זאת… מה יידרש כדי שכך יהיה? האם המנהיגים מספקים דוגמה מוסרית? אם לא, מה יידרש כדי שיעשו זאת? אולי יש לנו חיסון לפשע, אלא שאנחנו לא רוצים להשתמש בו…

המציאות כפי שהכרנו אותה הולכת ומשתנה לנגד עינינו. המצב הכלכלי כבר אינו יציב, כמו גם הבטחון האישי והסכנות לבריאותנו. במצב עניינים שכזה, כמה מפתה לברוח לפנטזיה אוטופית של מציאות וירטואלית, שבה נוכל לחיות ללא השלכות. מאז תחילת מגפת הקורונה השתנו היבטים רבים של המציאות שהורגלנו אליה. בבת אחת הפכה  המציאות למקום לא יציב ולא נוח לחיות בו. רבים מהצרכים הבסיסיים שלנו, כמו מפגש חברתי ואינטראקציה אנושית הפכו מוגבלים מאוד. למצב זה הייתה השפעה פסיכולוגית, ורגשות כמו חוסר ודאות, בלבול, חרדה ופחד מהעתיד, גדלו בחברה שלנו באופן דרמטי. באווירה זו ישנה משאלת נפש נפוצה וטבעית "לחזור" למציאות כפי שהייתה לפני המגפה, או, אם אפשר, "ליצור מציאות חדשה". האפשרות השנייה הפכה לטריגר עבור מספר חברות בתעשיית הטכנולוגיה להאיץ את פיתוח המטאוורס. המטאוורס הוא מרחב וירטואלי שבו נוכל לקיים אינטראקציה אחד עם השני, ובעצם להמיר את רוב הפעילויות שלנו בעולם האמיתי לפעילויות בעולם הווירטואלי. כפי שמארק צוקרברג צופה: "מהרגע שאנו מתעוררים בבוקר ועד לרגע שאנו הולכים לישון, אנחנו יכולים לקפוץ לתוך המטאוורס ולעשות כמעט כל דבר שאפשר להעלות על הדעת". אוטופיה של עולם חדש וטוב במבט ראשון, הפתרון הזה ל"עולם טוב יותר" נראה אטרקטיבי מאוד. תארו לעצמכם איך כל אחד מאיתנו יוכל לבנות את העולם שלו, תוך שימוש בהגדרות המועדפות עליו, ממש כמו במשחק. תארו לעצמכם שתוכלו לבנות זהות חדשה באמצעות "אווטאר" ולפעול בעולם בצורה פתוחה וחופשית יותר. דמיינו את עצמכם הולכים לעבודה במרחב הווירטואלי מבלי שתצטרכו לעזוב את חמימות המיטה שלכם ביום קר מאוד, ואחרי העבודה, פוגשים את החברים שלכם או הולכים לטייל למקום אקזוטי. קל לדמיין שאנשים ירצו לבלות את רוב זמנם במציאות מדומה כזו, במקום להתמודד עם האתגרים האינסופיים של החיים האמיתיים. מצד שני, איננו יכולים להתעלם מהסכנות של המטאוורס. מספיק לצפות בסרט הדוקודרמה "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" (נטפליקס, 2020) כדי להיות מודעים לעומק הסכנות הללו. שתיים מהן המתוארות היטב בסרט זה הן: ההתמכרות ההדרגתית של האנושות לטכנולוגיה ומכאן הרצון "להיות מחוברים"; וניצול חולשות אנושיות על ידי חברות טכנולוגיה על מנת להגדיל את רווחיהן. מה הופך אותנו לבני אדם? מעבר לשתי הסכנות הללו, ישנה עוד סכנה חשובה: אובדן הרגישות האנושית והיכולת לחוות רגשות עדינים. ככל שאנו מעורבים יותר בסביבות לא טבעיות, כך נחלשים החושים העדינים שלנו, בניגוד לאינסטינקטים ולדחפים הגסים שמתחזקים. אנו כבר עדים למקרים שבהם אנשים עסוקים כל כך במשחקים הסלולריים שלהם, שהם מתעלמים מסביבתם, כולל מאנשים היושבים לידם וזקוקים לעזרה. בנוסף, החיים עצמם מכילים אנרגיות חיוניות רבות הנחוצות לחיים על כדור הארץ. ככל שאנו חושפים את עצמנו יותר לאוויר הפתוח וליופיים של האלמנטים הטבעיים, וככל שאנו מקיימים אינטראקציה פיזית זה עם זה, כך אנו מטעינים את עצמנו בכוחות חיים. כל התפתחות חברתית מתחילה בהתפתחות אישית לנוכח האמור לעיל, אם המציאות הנוכחית מאתגרת והמציאות המדומה, על כל פיתוייה, מאיימת על היבטים חשובים באנושות שלנו, מה נוכל לעשות כדי לחוות תקווה, ולא ייאוש, כשאנו חושבים על עתידנו? הפילוסופים הקלאסיים והמנהיגים הגדולים ממזרח וממערב כבר הציעו לנו מציאות חדשה וטובה יותר; מציאות שאנו יכולים לבנות עם הכוחות הפנימיים שלנו ולהשפיע על הסביבה שלנו. למשל: אם יש חוסר צדק ומוסר סביבנו, נוכל להיות צודקים ומוסריים יותר במעשינו; אם יש יותר מדי פחד סביבנו, נוכל לתת דוגמה טובה כיצד להיות קצת יותר אמיצים; אם אנשים סביבנו אובססיביים לכסף, נוכל להראות להם חיים מאוזנים יותר, שבהם כסף הוא רק כלי להשגת מטרות חשובות יותר וכדומה. מנהיגה הגדול של הודו, מהטמה גנדי, ביטא את הרוח הזו היטב: "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". מילים דומות נאמרו קודם לכן על ידי הפילוסוף אפלטון: "העיר היא מה שהיא כי האזרחים הם מה שהם", וגם על ידי החכם קונפוציוס: "כל התפתחות חברתית מתחילה בהתפתחות אישית". הם, וחכמים רבים נוספים, הצביעו על הקשר בין המצב הפנימי של האדם לבין מצבה הכללי של החברה. כעת, דמיינו את חייכם ושאלו את עצמכם: האם אני חיה בצורה שאני מאמינה שהיא הדרך הנכונה? האם מצאתי משהו ראוי לחיות עבורו? האם אני חווה את חיי כהרפתקה שבה אני הגיבור שיכול להתגבר על המכשולים בדרכי? כיצד והיכן אוכל לגלות את הכוח הפנימי הנדרש כדי להתמודד עם המכשולים הללו? להתחיל את המסע החי שלנו שאלות אלו יכולות להוות נקודת התחלה טובה על מנת להפוך את חיינו למסע יפה באמת, מסע שיספק לנו את כל מה שנוכל למצוא במרחב הווירטואלי, והרבה יותר מזה. מסע חי שייצור בהדרגה הרמוניה בתוכנו, עם אחרים ועם הטבע. כפי שאמר מרקוס אורליוס, פילוסוף וקיסר רומי מפורסם: "מי שחי בהרמוניה עם עצמו, חי בהרמוניה עם היקום". המסע הזה הוא הנתיב הפילוסופי, או הנתיב האבולוציוני, השייך לכל בני האדם. אבל נדרש מעט אומץ כדי לזהות אותו ולהתחיל ללכת בו. אל תחכו עד שהמציאות תשתנה מעצמה, או עד שהמציאות המלאכותית תשתלט על חייכם. התחילו עכשיו לבנות את עצמכם ואת המציאות שלכם, ועזרו לאחרים לעשות את אותו הדבר. ההרפתקה הזו לא רק תעניק לכם מציאות לחיות בה, אלא משמעות לחיות עבורה.