בין אחדות לריבוי, בין זהות לשוני — מסע פילוסופי בעקבות האפשרות לבנות חברה אנושית פתוחה, הרמונית ואוניברסלית, שבה הגיוון אינו איום אלא מקור לחיבור, יצירה והתעלות משותפת מבוא האחד והרבים, אחדות ומגוון, נתפסים אצלנו בתרבות המודרנית כמושגים וייצוגים שלעתים קרובות מנוגדים או אפילו בלתי ניתנים לגישור. הנטייה לאחדות של דבר או של פעולה, יכולה להיות מקושרת עם כוח צנטריפטל, כלומר, עם דחף שדוחף את החלקים או הרכיבים לקראת מרכז מאוחד (פיזי או דמיוני) המתחיל ממכנה משותף. הנטייה לגיוון, או כוח צנטריפוגלי, הוא דחף הפוך שנראה שהוא מחפש ספציפיות במקום גורמים משותפים לחלקים או רכיבים. אם מתחילים מתוך גישה רציונלית כזו, זה הגיוני מאחר שהכל לא יכול להיות היפוכו, שני ההיבטים הללו הם הפכים: בתחום הפוליטי, למשל, מדינות מסוימות מסומנות בהיסטוריה שלהן בנטייה עמוקה לריכוזיות, ואחרות, להיפך, בדחף פדרלי, שמותיר מרחב ביטוי גדול יותר לאוטונומיות מקומיות. כיום, כל האבולוציה של החברות שלנו מתבטאת באמצעות מגמות שונות, לעתים קרובות שזורות זו בזו: קיטוב כלפי אחד או אחר מהעקרונות (אחדות או גיוון), חיזוק או היחלשות של זה או אחר, אך לעתים רחוקות באמצעות אישור אחד או אחר. אחר כעיקרון מנחה. לפיכך, התבונה האנליטית, הנלקחת עד קצה גבול היכולת, מנסה לקשר "כמיטב יכולתה" בין ההבדלים והכוחות הללו, האנטגוניסטיים לכאורה, מנסה לחשוב אחרת על המגוון התרבותי בכדי לברוח מהדואליות, מבלי להצליח באמת, מכאן הניסוי והטעיה בביטוייו. כמה סוציולוגים, כמו ויקטור רודומטוף, הבינו שאי אפשר להפריד את ה"גלובלי" מה"מקומי": השניים שלובים זה בזה. "גלוקליזציה", או "גלוקלי", הוא מונח שימושי מאוד לאופן שבו הדברים שאנו נוטים לראות כנפרדים - המקומי והגלובלי, אך גם הישן והחדש, המוכר והזר, הדומה והשונה, העצמי והאחר - כרוכים, למעשה, זה בזה. אבל אנחנו יכולים לראות את הגבולות של גישה רציונלית כזו, כי מה ש"גלובלי" ומשלב את החלקים ומה ש"מקומי" אינם חלק מאותו מישור מציאות! מול הגיוון ההולך וגובר מכל הסוגים (תרבותי, דתי, פוליטי וכו'), אוכלוסיות מפתחות תחושת פיצול ומתח ההולכים וגוברים, כך שבכל שנה שעוברת, מה שמפריד חזק יותר ממה שמאחד, ואחדות דרך מגוון נראית יותר ויותר כמו אוטופיה. אחדות או מגוון מדוע הגישה הנוכחית משווה מגוון עם חלוקה? זה שהחברה מגוונת יותר לא אומר בהכרח שהיא מפולגת יותר. למעשה, שום דבר לא מונע מאיתנו לדמיין שיחידה, קולקטיב, יכולים להיות להיפך, פוריים יותר, מחדשים ודינמיים יותר כתוצאה מהגידול במספר היבטיהם. בספר "שני מקורות המוסר והדת" (1932), הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון מבחין בין שני סוגי מוסר שיכולים לייצג שתי גישות שונות לשני המושגים של אחדות ומגוון: "מוסר סגור", המבוסס על עקרונות נוקשים ושמרניים, וכן "מוסר פתוח", המושתת על הדחף החיוני, אהבת האנושות והפתיחות לאידיאלים אוניברסליים. ברגסון מגדיר “מוסר סגור” ככזה השולט בחברות אנושיות מסורתיות המנסות לשמור על לכידות באמצעות נורמות וערכים שנכפו בצורה פחות או יותר אוטוריטרית. במסגרת זו חלות על הפרט חובות מוסריות ספציפיות לקבוצה אליה הוא משתייך, בין אם מדובר במשפחה, שבט או לאום. המטרה העיקרית של המוסר הסגור היא הישרדות קולקטיבית, והיא נוטה להחריג ולחלק את האנושות לישויות נפרדות, שבהן כל קבוצה נותנת עדיפות לאינטרסים שלה, למשל. לפיכך, לפי ברגסון, מוסר סגור יכול להוביל רק לעימות בין קבוצות או עמים, משום שהוא מחשיב את אלה שמחוץ לקבוצה כ"אחרים" שעלולים להיות עוינים. זו הגישה השלטת כיום. הוא גם מציין שבחברה המבוססת על מוסר סגור יש מעט מקום ליצירתיות או לחופש הפרט, שכן כל התנהגות חייבת להתאים למסורות ולנורמות מבוססות. מצד שני, "מוסר פתוח" שברגסון מקשר עם דמויות היסטוריות כמו ישו או סוקרטס, הוא מודל של פתיחות אוניברסלית שחורגת מגבולות הקבוצות המוגבלות. הוא מוצג על ידי אנשים יוצאי דופן, המתוארים לעתים קרובות כגיבורים או מיסטיקנים, המביאים ממד יצירתי ורוחני למוסר. על ידי פעולה לפי עקרונות של אהבה, נדיבות והכלה, דמויות אלו פותחות חברות סגורות לראייה רחבה יותר של האנושות והחיים. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני האנושות, לפי ברגסון, הוא להתרחק מהמוסר הסגור למוסר יותר אוניברסלי המסוגל לאחד את האנושות סביב ערכים משותפים. זה מתבטא לעתים קרובות באמצעות חוויות מיסטיות או טרנסצנדנטיות, שבהן הפרט נעשה מודע לקשר שלו עם היקום כולו. מנקודת מבט זו, מוסר פתוח אינו רק סדרה של כללים שיש לעקוב אחריהם, אלא דחף יצירתי הדוחף את הפרט להתגבר על עצמו ולהיפתח לדרך הוויה חדשה. עבור ברגסון, המיסטיקנים הגדולים, כמו פרנציסקוס הקדוש מאסיזי וטרזה הקדושה מאווילה, הם דוגמאות למוסר זה בפעולה. השפעתם חורגת הרבה מעבר לקבוצה או לקהילה שלהם, מכיוון שהם מגלמים עקרונות של אהבה וסולידריות המשפיעים על האנושות כולה. עבור ברגסון, "המיסטיקן הוא מישהו שחווה התעלות של המתחם". זה חרג מעבר לחוויה המשותפת של האנושות, לשם אנשים רגילים מעולם לא הלכו, כלומר למפגש עם אלוהים, שעבור ברגסון פירושו חזרה למקור הדחף החיוני. לפי תפיסה זו, החלקים אינם מופיעים כפסיפס (כאשר כל יסוד מהווה ישות נפרדת), ולא ככור היתוך (שבו כל ההבדלים מתמוססים), אלא כמבוך, שבו זהות (אחדות) ושוני (ריבוי) אינם מוצגים כהפכים, אלא כנוכחות בו-זמנית, משלימה וסבוכה. הם מהווים את הליבה של היחס בין אוניברסליזם לפרטיקולאריזם, המחייב דו-קיום של ניגודים כדי להיות מובנים. מדיטציה על כל אחד מהניגודים הללו מראה את התועלת שלו, את גבולותיו ואת הצללים שלו, ומפתחת ראיה של הרמוניה באמצעות התנגדות, או לכל הפחות, דרך חשיבה פרדוקסלית שיכולה לתפוס את העולם מבלי לצמצם אותו. אחדות גורמת לנו לראות את השלם כדבר יחיד בלתי ניתן לחלוקה. מעלתו היא לאחד, לקשר את החלקים המופרדים לכדי שלם. זה העיקרון של איחוד מחודש, של התכנסות, הקשור לרצון. היא מאפשרת פיתוח של סולידריות על פני הבדלים. האיחוד נותן משמעות, תכלית, מטרה כללית. היא מאפשרת פיתוח של זהות המתנגדת לשינוי. הצללים שלה הם אחידות, מאסיפיקציה, דיקטטורה, מיגור השונות, קץ האמנות והגאונות, שליטה והומוגניות מוגזמות. ריבוי מאפשר לנו לראות אלמנטים נפרדים. זה מבטיח שוני, מקוריות ויכולת לקחת בחשבון את האופי הספציפי של כל דבר או ישות. הוא מאפשר לנו להבין דבר על ידי לימוד החלקים המרכיבים אותו. הוא מתמקד בניואנסים, היבטים ובמיוחדות. הצללים שלו הם אנוכיות, אינדיבידואליזם, רצונות בלתי מוגבלים, הפרדה, היעדר טובת הכלל וסולידריות ובקיצור, היעדר כל ארגון חברתי. כל מה שאנו יודעים הוא בעת ובעונה אחת אחד ומרובה, דבר אחד וכמה. בהתאם לצרכים, לרצונות, לצרכים ולמטרות שלנו, נעדיף אחדות או ריבוי. אחדות ומגוון בחוויה ההיסטורית של הדמוקרטיה האתונאית, למשל, תור הזהב של אתונה היה קצר מאוד, אך בעוצמה לא שכיחה. אתונה התוותה דרך שבה ניתן להתאים את המיסטיקה והתבונה. תור הזהב של אתונה היה ההעלאה אל הקודש שאפשרה להאיר את ה"אגורה" ואת המרחב הציבורי מממד אחר. בעזרת העלאת המחשבה כלפי הטוב והקולקטיבי, הצליחה התודעה להתגבר על סתירות והתנגדויות, וקישרה מיתוס ללוגוס. איחוד השונות התאפשר באמצעות התעלות והתרוממות לאקרופוליס, כחוויה אינדיבידואלית וקולקטיבית. תוך כדי קידום גישה הומניסטית המבוססת על סולידריות וכבוד הדדי, "אקרופוליס החדשה" מאפשרת לאנשים להתגבר על דעות קדומות ומגבלות המוטלות על ידי מחסומים תרבותיים. היא מעודדת פתיחות מחשבתית וחשיבה אקלקטית, המבקשת לפתח תודעה אוניברסלית יותר באמצעות הוראת פילוסופיה, חינוך אזרחי וקידום תרבות של שלום. בהיותו שואב השראה ממסורות פילוסופיות ומיסטיות שונות, הוא מזמין אותנו להרהר בשאלות מהותיות כמו משמעות החיים, צדק ואחריות כלפי אחרים, ולחיות ולשתף בערכים נצחיים שתמיד רוממו את התודעה האנושית. "אקרופוליס החדשה" מקדמת את הטוב ביותר בכל אחד, מעודדת אותך לפתח את הפוטנציאל שלך כאינדיבידואל ביחס לאחרים, לבנות את היסודות של ציוויליזציה הגיונית ואותנטית, לא רק להיום, אלא ביסודה למחר. היא משקפת אתיקה פתוחה, שבה מתעלים גבולות בין קבוצות ובה השונות נתפסת כיתרון לניצול, לא כמכשול שיש להתגבר עליו.

בתרבויות רבות מסמל השאול את הלא מוכר, הלא ידוע, סך פחדיו של האדם והמקומות הלא מודעים בתוכו. כיצד יכולה "הירידה אל השאול" לעזור לנו למצוא מחדש את עצמנו? כיצד נוכל ברגעי משבר להוליד את עצמנו מחדש, מתוך החשכה? סיפור המיתוס של אינאנה, מתרבות שומר, יכול לתת לנו מפתחות חיים לכך. היו אלה ימים ולילות ארוכים של חיפוש עצמי ואינספור שאלות שאף ניסיון, לימוד או השכלה שהיו ברשותי לא הצליחו להעניק לי תשובות אליהן. ובאותם הימים, כמעט כל מסגרת או תבנית שדרכן הגדרתי את חיי שינו את צורתן, או שהאופן שבו התבוננתי עליהן השתנה. נדמה היה לי שכל חלק בתוכי, כל מסגרת שהאמנתי שהיא נכונה ואמיתית עבורי, נשברה לרסיסים. "בא לי למות!" חזרתי ואמרתי לא מעט פעמים, וזה לא שהיתה בי איזו כוונה לאבד את החיים, היה זה רק ביטוי של תחושת הקושי והאובדן שחוויתי בתוכי. הקרובים אלי נתנו בי מבטים מודאגים, "מה חסר לך?", שאלו, מנסים להבין. "יש לך הכל – בית, עבודה, משפחה, ילדים, וכולם בריאים ושלמים". ובאמת, מה חסר לי? שאלתי גם אני את עצמי. תשובה של ממש לא היתה לי, ליוו אותי תחושת מועקה נוראית ופחד מכך שאין לי יותר במה להיאחז. פעפע בי כאב עצום על איזה חור גדול ושחור שחשתי בתוכי ולא ידעתי איך להיות בו, מה לעשות איתו או כיצד למלאו. הייתי כמו עץ שידע אי אלו שנים, אך בפנים לא הצלחתי למצוא לו שורשים. ולא ביקשתי שורשים שיחברו אותי לשושלת המשפחתית, למורשת הדתית או הלאומית אליהן נולדתי. התעוררה בי איזו הבנה – שמעבר לצבע העור, לצורת העיניים ולממדי הגוף, שמעבר למשפחה, לחינוך שקיבלתי, לדת, לעם ולמדינה שלתוכם נולדתי, יש משהו גדול ועצום הרבה יותר שאת חכמתו ביקשתי – את חכמת המין האנושי. בזאת אני נזכרת כשאני קוראת את המיתוס "אינאנה יורדת לשאול", ותוהה כיצד הייתי חווה את אותה תקופה בחיי, אם אז הייתי יודעת את המיתוס כפי שאני יודעת היום. "אינאנה יורדת לשאול" הוא מיתוס שומרי עתיק שבמקור הופיע בכתב יתדות על לוח טיט שתוארך מלפני כ-3,700 שנים. למעשה, יש אומרים שהוא בין המיתוסים הכתובים הקדומים ביותר שאנו מכירים היום. אז בטח תשאלו – מה הקשר בין חיי כאן במאה ה-21 לחייה של אותה אינאנה שומרית? ומה כבר אפשר ללמוד מאיזה סיפור עתיק בן אלפי שנים? נתחיל בסיפורה של אינאנה, ולאחר מכן נמשיך לצלול. סיפור המיתוס האלה הגדולה אינאנה, מלכת השמים והארץ, מבקשת יום אחד לרדת אל השאול. היא נוטשת את השמים ואת הארץ, עוזבת את כל מקדשיה, לובשת את בגדיה המפוארים, מסדרת את שערה ומניחה על ראשה את הכתר, מתקשטת בתכשיטים ובאותות מלכותה. היא יוצאת אל העולם התחתון כשלצידה נינשובור, המשרתת הנאמנה שלה. היא מורה לה להישאר מאחור ונותנת לה הוראות מפורטות – מה לעשות, אל מי לפנות ומה לומר אם היא לא תשוב משם. אל השאול היא נכנסת לבדה. בפתח השאול היא מודיעה לשומר הסף שהגיעה כדי להיות נוכחת בטקס ההלוויה של בעלה של ארשכיגל, אחותה הגדולה. שומר הסף מודיע על כך לארשכיגל המבקשת ממנו לסגור את שבעת שערי העולם התחתון, ולהותיר בהם פתח צר דרכם תוכל אינאנה לעבור. כך עברה אינאנה שער אחר שער, ובהתאם לדרכי העולם התחתון, בכל אחד מהם הוסרו ממנה בהדרגה תכשיטיה ומלבושיה. כשעברה את השביעי, נכנסה לחדר המלכות ערומה וכורעת, ופנתה אל כס המלכות של ארשכיגל. זו שלחה בה את עין המוות, וגופה של אינאנה הפך לבשר רקוב שנתלה על וו בקיר השאול. כאשר מקץ שלושה ימים ולילות אינאנה לא שבה, מיהרה נינשובור למלא אחר הוראותיה המפורטות של גבירתה כדי להציל אותה: לאחר שעטתה על עצמה אותות אבל, היא פנתה בתחנוני עזרה אל האל הראשי אנליל, אך הוא סרב לסייע. ממנו פנתה אל נאנה, אל הירח ואביה של אינאנה. גם הוא סירב לסייע. שניהם זעמו על שאינאנה הפרה את חוקי החיים והמוות, ולכן עליה להיענש. נינשובור אינה מוותרת ופונה אל אנקי, אל החכמה, שמהעפר שמתחת לציפורניו יוצר שני יצורים ושולח אותם להיכנס כזבובים מבעד לשערי השאול. כאשר נכנסו שני היצורים לשאול, הם מוצאים בחדר המלכות את ארשכיגל כורעת כאישה העומדת ללדת. הם חוזרים על מילותיה אחת לאחת, והיא כה מרוצה שמציעה לתת להם מתנה. הם מתעקשים לקבל רק את גופתה של אינאנה. משקיבלו אותה, התיזו עליה האחד את "מזון החיים", והשני את "מי החיים" – שקיבלו מאל החכמה. אינאנה קמה לתחייה, אך כשביקשה לעלות מן העולם התחתון, נצמדו אליה שדי השאול, מזכירים לה את חוקיו – זה העולה, חייב לשלוח אחר במקומו. הם המשיכו ללוותה לאחר שעלתה מן השאול. תחילה ביקשו לקחת את נינשובור, לאחר מכן את בניה של אינאנה, אך היא סירבה להיפרד מהם. כשהגיעו לעיר ארך, מצאו את דומוזי, בעלה של אינאנה, יושב שאנן וטוב לב למרגלות עץ התפוח. אינאנה זרקה בו את עיני המוות, והשדים ביקשו מיד לתפוס אותו. דומוזי מצליח להימלט ומתחבא אצל אחותו, אלת הגפן. בסופו של דבר, כשעלה בידיהם לתפוס אותו, צר היה לאינאנה על דומוזי, אך מאחר שלא ניתן להפר את חוקי השאול, היא ציוותה שדומוזי ואחותו ישהו בשאול לסירוגין – חצי שנה כל אחד, וכך יהיה שוב ושוב עד קץ הימים. מהם מיתוסים? המיתוסים הם סיפורים בהם טמונה חכמה עתיקה. הם נושאים בתוכם גרעין של אמת הממתין רק שנגלה ונפצח אותו, שנשוב לגלות אותו. אך כדי שנוכל להתקרב לאותה אמת, עלינו לוותר על ההבנה שלנו את הדברים דרך מערכת החשיבה והאמונות הקיימות בנו היום. עלינו להתעלות מעל ההרגל לקרוא טקסט כפשוטו ולשאוף ללמוד איזו שפה סמלית שתאפשר לנו לקלוט את החכמה האוניברסלית הטמונה מאחורי המילים. באופן זה אני מבקשת לפגוש בחכמתה של אינאנה ולהביא לכאן כמה מחשבות הנוגעות למסע שלי, זה ששיתפתי אתכם בו, זה שאני מניחה שעבר על רבים בצורה כזו או אחרת, זה שאני מניחה ששוב יעבור עלי בקרוב, בזמן כזה או אחר. הבחירה החופשית הטקסט מתחיל ברצון או בהיפתחות של אינאנה לירידה אל השאול. האלה הגדולה, מלכת השמים והארץ, שלכאורה יש לה הכל, בוחרת לרדת לעולם התחתון לבדה. אף אחד לא שלח או הכריח אותה ללכת לשם, ונראה גם שאין זה מעשה אקראי או נטול מחשבה. זו בחירה חופשית ומתוכננת הנעשית בעיניים פקוחות, מה שמעלה בנו את התהייה – מדוע בוחרת אינאנה לרדת למקום שרבים מאמינים כי אין ממנו חזרה? לוותר כדי לפגוש את האפל אינאנה יוצאת אל השאול לבושה בבגדיה המפוארים, עונדת את תכשיטיה ואת סמלי מעמדה הרם, שכולם מוסרים מעליה בהדרגה בכל אחד משבעת שערי השאול דרכם היא עוברת. אינאנה ממשיכה, שער אחר שער, עד שמגיעה לחדר המלכות של ארשכיגל כשהיא נטולת כל, ערומה וכורעת. כלומר, כדי שאינאנה תוכל להגיע אל מעמקי העולם התחתון, עליה לוותר על כל מה ששימש אותה וסימל את מעמדה בעולם שעל פני האדמה. לצאת מהקווים הירידה לשאול והחזרה ממנו, ככל הנראה, אינה נתפסת כמעשה מקובל או נכון. אנליל ונאנה זועמים על אינאנה ומסרבים לסייע לה בטענה שעברה על חוקי החיים והמוות, ולכן עליה להישאר בשאול. אינאנה, לעומתם, מאמינה או יודעת כבר שהדרך לשאול והחזרה ממנו אפשרית, גם אם היא כרוכה בסכנות. אל השאול היא נכנסת רק לאחר שהבטיחה שנינשובור תפעל להחזרתה משם. ואכן, המעבר בין עולם המתים לחיים, כך מלמד אותנו מאוחר יותר אנקי, אפשרי אך הוא מצריך הכרות טובה של החוקים ודרכי ההתנהלות, כדי למצוא פרצות שיאפשרו לעבור עליהם. סוד החיים במחזורים כשאינאנה עולה מן השאול, היא מוצאת את דומוזי יושב לו נינוח למרגלות עץ התפוח, ומיד מורה לשלחו במקומה אל השאול. דומוזי בורח ועושה כל שביכולתו כדי להימנע מהירידה לשם. בסופו של דבר, אינאנה חומלת עליו ומאפשרת לאחותו לחלוק עמו באופן שווה את השהות בשאול – מחצית השנה כל אחד, וקובעת שכך יהיה שוב ושוב עד קץ הימים. כלומר, מה שנתפס בתחילת המיתוס כבלתי אפשרי, הופך למעשה מחזורי קבוע של שהות מעל ומתחת לפני האדמה. סיפור המסע הפרטי שלי אז אולי 3,700 שנה או יותר מפרידות בין אינאנה לביני, אך סיפור מסעה הנחוש והאמיץ לא חדל להדהד בתוכי, כמו מותיר אבני דרך להבנת המסע שלי – הבחירה החופשית, הוויתור, ה"יציאה מהקווים". במסעי, בחרתי לצלול פנימה אל הלא נודע ולהתמסר לאותו חור שחור, מבלי לדעת שבסופו של דבר תיוולד בתוכי איזו דרך חדשה. בדרך הייתי צריכה לוותר על "מלבושיי", כלומר על האופן שבו ראיתי ותפסתי את עצמי ואת החיים, וכשעשיתי זאת, לא פעם בעיני אחרים "שברתי את הכלים", או את "הכללים", עשיתי דברים "לא הגיוניים". אבל בדרך למדתי שלא כל מה שאחרים חושבים שנכון – הוא נכון, גם אם הם הרוב. ולמדתי שאפשר לצאת מהבור השחור כעץ המכיר יותר את שורשיו, ומבקש כעת להעניק מפירותיו. כמה נוח ונעים לשבת חסר דאגה מתחת לעץ תפוח, לעצום את העיניים ולתת לדברים לחלוף… וכמה סבל ישנו בניסיון להיאחז במצב קיים, לברוח כשהחיים מבקשים מאיתנו להשתנות או להתפתח. אז אולי אינאנה מבקשת לספר על היכולת הטבועה בנו לחצות איזה גבול שנדמה שהוא בלתי אפשרי, ללכת אל המקום החשוך והלא נודע ולהתמסר אליו, למות לצורה המוכרת והידועה ולאפשר את לידתנו מחדש באותם החיים. ואולי היא גם מבקשת לספר שזהו תהליך מחזורי הכרחי, בלתי נמנע ובלתי מסתיים של מוות ולידה מחדש… סוד החיים. *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם.

כדי להרחיק מעצמנו את תחושת השעמום המעיקה, המצאנו אינספור הסחות דעת. אך לאט לאט מתברר שהתמכרנו להסחות הדעת הללו, ושהן כבר אינן מאפשרות לנו לחוות את חיינו במלואם. שעמום הוא דבר שכולנו מכירים, אך בעולמנו הטכנולוגי אנו פחות ופחות מסוגלים להתמסר אליו ולהשתמש במצב הנפשי כדי לעורר יצירתיות, למידה והתפתחות מודעת. כולנו מודעים לדחף לפנות לטלפונים שלנו ברגע שאנחנו מוצאים את עצמנו לבד או מחכים לאוטובוס, או אפילו במסעדה אם שאר האנשים עזבו את השולחן. הטלפון הפך לסיגריה החדשה, אליה אנו מושיטים יד כדי להפיג סרבול חברתי או שעמום. המילה לשעמום באנגלית (boring) מזכירה לנו את ה-Boring tool, מעין מקדחה שעובדת לאט וחודרת לתוך סלע קשה. האסוציאציה הזו נראית מתאימה למדי מכיוון שלמדנו לראות בטלפון שלנו את "כלי השעמום" במובנים רבים. זהו הכלי שאנו רואים כמפיג את השעמום, אך למרבה האירוניה זה בדיוק הדבר שאנו לעתים קרובות מוצאים את עצמנו משועממים ממנו. אנחנו גוללים בין תמונות ותכנים שבמקרה הטוב מושכים רק לזמן קצר את תשומת הלב הספונטנית שלנו, אבל בעיקר אנחנו פשוט גוללים כי זה מנחם אותנו, במובן השטחי, כאשר אנחנו מגורים, ולאו דווקא משועממים. השעמום הוא אתגר של יצירתיות מארק פישר המנוח, תיאורטיקן תרבותי ופילוסוף, כתב בבלוג שלו K-punk: "…השעמום הוא אתגר, אזהרה והזדמנות: אם אנחנו משועממים, זה כדי שנוכל לייצר משהו שימלא את החלל הזה." אבל, הוא ממשיך ואומר, "תאגידים קפיטליסטיים יוצאים מגדרם כדי להזמין אותנו לקיים אינטראקציה, לייצר תוכן משלנו, להצטרף לוויכוח. עכשיו אין תירוץ ואין הזדמנות להשתעמם". כפי שפישר מציין, מרחב השעמום הזה התמלא בטכנולוגיה, מה שמקשה עלינו יותר ויותר לחשוב ולהשתמש באמצעים ובאנרגיות המנטליות שלנו כדי לפעול בתשומת לב מרצון. שעמום ברמה בסיסית יכול לשמש ככוח חיובי להתחיל פעולה כלשהי, אך הוא יכול להוביל לרמות גבוהות יותר של מעורבות, אשר מחדדת את המוח באמצעות מיקוד ודמיון ובכך מביאה לתודעה מתעוררת ולהזנה של העצמי האישי. מעגל של גירויים שהולכים ומאבדים את כוחם הדבר שהטכנולוגיה, והמדיה החברתית במיוחד, טובות בו כל כך (והוא גם הסיבה שבגללה התרגלנו לשלוח יד אל הטלפון שלנו בכל פעם שיש לנו רגע פנוי – אבל גם כשעלינו לשים לב!) הוא שיש להן את היכולת לשכך והשתיק את תשומת הלב הספונטנית שלנו, בצורה יוצאת דופן. התראה על תוכן חדש שקופצת בכל שנייה לא מאפשרת לנו להגיע למצב של "שעמום", שבעבר חרדנו ממנו כל כך. אבל, באופן אירוני, הצורך העגום הזה של האגו שלנו להדוף את השעמום והרצון בגירוי מתמשך הוא זה שמחזיק אותנו בלולאה של חרדה ושל תחושת שעמום, בה אנו נאבקים להתמקד ובסופו של דבר נותרים לא מסופקים. הזמנה להתבוננות עמוקה בכל רגע בחיים אז לא רק שעלינו לאמן את עצמנו להפסיק להושיט יד ל"כלי השעמום", עלינו גם ללמוד לראות את השעמום עצמו בצורה חדשה. בהגדרה, שעמום הוא מצב רגשי שנחווה כאשר איננו מתעניינים או עוסקים בסביבתנו או במעשינו. אבל כשלומדים לשנות זאת באמצעות תשומת לב ודמיון, אנחנו מתחילים להעריך את הרגעים האלה כהזדמנויות להעלאת התודעה. המתנה בתחנת אוטובוס יכולה לשמש הזדמנות להתבונן בזמן שחולף, ועם תשומת לב נוכל ללמוד להיות בעלי מודעות מוגברת לסביבתנו, לספוג מראות וקולות ללא שיפוט או חשיבה אובייקטיבית. זה גורם לפתע לבנאלי, לטריוויאלי או למשעמם לכאורה להראות את עצמו בפנינו באור חדש. אנו יכולים ללמוד לחוות את הרגעים ה"לא מלאי אירועים" אלה כעמוקים ופואטיים ולחזות במציאות הארוגה היפה של קיומנו, שהיא רחוקה מלהיות משעממת.

מה נוכל לעשות כאשר אנו מרגישים שהכל נשמט מאיתנו, כשהרוח מטלטלת את הסירה שלנו? יש דרך לבנות בתוכנו את היציבות ואת הוודאות – אבל עלינו להתחיל עכשיו הרקליטוס, שהיה פילוסוף קדם-סוקרטי ביוון העתיקה, אמר כי "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", כי הכל זורם כל הזמן כמו מי נהר, בתנועה תמידית, כחלק מהותי מתהליך האבולוציה. בעקבות חוק הטבע הזה, גם החיים עצמם נמצאים בזרימה מתמדת, נעים כמו הנהר, דרך השדות היפים של האושר ודרך ההרים הסלעיים, מלאי המכשולים, כאחד. לעולם איננו יודעים מה נפגוש בזרם החיים הזה – גם רגעים של שלווה וודאות, וגם כאוס וחוסר ודאות. בתקופות של חוסר ודאות, אנו מוצאים את עצמנו מוקפים במים הלא מוכרים של הלא נודע, כאשר כל מה שבנינו בתחום החומרי של חיינו – אותם מבנים שהציעו לנו ביטחון והגנה – מאיימים להתמוטט. אנו עומדים חשופים מול האמת הלא נוחה על השבריריות ועל המהות הזמנית והחולפת של חיינו. האם באמת הכל זמני וחולף? בודהה מזכיר לנו כי "כל הדברים הם ארעיים, וכאשר אדם רואה את האמת הזו, הוא מתרחק מהסבל". אם כל הדברים הם ארעיים ואינם ודאיים, מה אם כן יכול להיות מבצר הוודאות שלנו בזמנים לא ברורים? מה יעמוד במבחן החיים? הפילוסופים העתיקים מכוונים אותנו פנימה בחיפוש אחר התשובה, כדי למצוא אמת אחרת. בתוך כל אי הוודאות של החיים, הדבר היחיד שנשאר בטוח – הוא אנו עצמנו, ועלינו לחפש את הנצחי והבלתי מתכלה לא בחוץ אלא בתוכנו. בבהגווד גיטה, קרישנה אומר לארג'ונה "הנשמה האינדיבידואלית היא בלתי שבירה ובלתי מסיסה, לא ניתנת לשריפה או לייבוש. היא נצחית, חודרת לכל, בלתי ניתנת לשינוי…", ומצביע כך על האני הנצחי שלנו, מעבר לאישיותנו המתכלה. מקור הוודאות חי אפוא בתוכנו; אולם האמת החמקמקה הזו נאבקת כדי להפגין את כוחה העוצמתי, במיוחד בזמנים שבהם יש צורך ביותר. האתגר הוא שברוב הפעמים איננו רואים את עצמנו כמהות נצחית הנושאת בתוכנו את ניצוץ ההתמדה; במשך כל חיינו, אנו בונים את הזהות שלנו על הטבע החולף של האישיות שלנו ושל רכושנו. מכאן שאנו מועדים ונופלים בפחד, בפגיעות ובחוסר ביטחון במצבנו האנושי, ברוח הקלה ביותר שמטלטלת את הסירה שלנו. הכרה בכוח הפנימי אם נכיר במהות הנצחית, הבלתי מנוצחת שלנו, נוכל לגעת בתוכנו במקום של רוגע וביטחון מול חוסר הוודאות. ואם נצליח להכות שורשים בתודעה המוגבהת הזו, נוכל לעמוד איתנים,  לזמן את כל הכוח הפנימי שלנו ולמצוא יציבות. עם זאת, יציבות וחוזק הם תוצאות של חיינו הפנימיים. הם תוצאות של מה שזרענו בתקופות של שלום ושל ודאות – פירות עמל העבודה הפנימית שלנו באמצעות תרגול דרכנו הרוחנית. המפתח הוא שעלינו להזין את האש הפנימית שלנו כל הזמן, גם בזמנים של רגיעה, כך שהיא תזין אותנו בכוח בעת הצורך. כפילוסופים, ההגנות האמיתיות שלנו הן האומץ שלנו, החוסן, הבהירות והרוגע שאנו בונים במסירות ובהתמדה בנתיב החיים, הרבה לפני שמתרחש משבר. כאשר אנו בונים את חיינו בקפידה על היסודות של האני הנצחי הגבוה שלנו, המבוססים על ערכים אנושיים נצחיים, אנו עומדים על קרקע יציבה של ודאות, בלתי מעורערת ויציבה. הכל כבר נמצא בתוכנו כפי שמזכיר לנו מרקוס אורליוס: "לעולם אל תתנו לעתיד להפריע לכם. אתם תפגוש אותו, אם תצטרכו, עם אותם כלי נשק של התבונה שמחמשים אתכם היום נגד ההווה". ואנו זוכרים שאור הוודאות שאנו מחפשים בתוך אי הוודאות האפלה סביבנו, כבר נמצא בתוכנו.

איך אנחנו מזדהים? האם אנחנו המגדר שלנו, המוצא שלנו, המקצוע שבחרנו? או שאנו מזדהים עם מה שמעבר לכל הזהויות השונות? במהותנו המשותפת כולנו בני אדם. אבל ההתפצלות שלנו לקבוצות ותתי קבוצות מובחנות, יכולה להיות מסוכנת אם לא נזכור את הבסיס המשותף לנו. "מי אתם?" – זו שאלה שאני בדרך כלל שואלת באחד השיעורים שלי. כשאני שואלת את אותה שאלה עשר פעמים ברציפות, אני דוחפת את המשתתפים בעדינות להבנה שלכולנו יש יותר מזהות אחת. יש אנשים הנוטים להזדהות בהתחלה עם שמם, הלאום, המגדר, המקצוע שלהם; אחרים מגדירים את עצמם דרך מערכות היחסים שלהם (אני אמא, חברה) וחלקם חושבים על עצמם בראש ובראשונה כבני אדם, "נשמה", "כוח של אנרגיה" או כמחפשי חוכמה. תרגיל זה גם גורם לנו להיות מודעים לכך שמעבר לזהויות המרובות שלנו יש "גרעין פנימי" או "מהות" מסתורית שקשה להגדירה אך היא זורחת מבעד לכל הזהויות השונות שלנו. אנחנו תמיד עצמנו, בין אם זה בעבודה, עם המשפחה שלנו או לבד. בכל סביבה אנו מבטאים היבטים שונים של עצמנו, אבל עמוק בפנים אנחנו עדיין אותו מרכז מסתורי של מודעות. בקצרה, כולנו גם אחד וגם רבים. האם הכל צפוי? או שהרשות נתונה? השלב הבא של התרגיל הזה חוקר את שורש הזהויות שלנו. האם נולדנו עם זהות? האם היא "נתונה מאלוהים" ואין לנו ברירה אלא לקבל ולשאת אותה כסוג של גורל? או האם זהות היא משהו שיכול להשתנות ואף להפוך לבחירה? רוב האנשים יאמרו שיש היבטים מסוימים בזהות שלנו (מין, שורשים תרבותיים וכדומה) שאיננו יכולים לשנות. עם זאת, היבטים אחרים שלנו הם תוצאה של בחירות שעשינו בשלב מסוים. לא נולדנו להיות "מתכנתי מחשבים" או "הורים" – אבל בחרנו להיות אותן. והכי חשוב, אנחנו תמיד יכולים לבחור כמה עדיפות אנחנו נותנים לכל אחת מהזהויות השונות שלנו, גם אם אנחנו לא יכולים לשנות אותן. למה אנחנו נותנים עדיפות: למגדר שלנו? ללאום שלנו? למעמד שלנו? אולי לתכונות הפנימיות שלנו? יש סכנה בהזדהות יתר עם זהות יחידנית ובחשיבה שאין לנו בחירה לגבי הזהות שלנו. זה מקטין אותנו, כי זה מתעלם מההיבטים הרבים האחרים של עצמנו, וזה רק מקצין את ההבדלים בינינו. הכלכלן חתן פרס נובל אמרטיה סן, טוען כי אלימות יכולה להיווצר בקלות כאשר אנשים נעולים בזהות יחידה ומדירים ממנה אחרים. בני ההוטו טובחים בבני הטוטסי, למשל, כאשר הם חשים תחושה חזקה ובלעדית של שייכות לקבוצה נפרדת, ואינם רואים את עצמם עוד כרואנדים, כאפריקאים או כבני אדם. מחוסר מודעות – למודעות למרבה הצער, המגמה ההולכת וגוברת של פוליטיקת זהויות מבקשת לנצל את הסנטימנטים החזקים שניתן לעורר כאשר אנשים מזדהים רק עם צד אחד של נושא מסוים. זה לא רק מפרק חברות ומביא למדינות מפוצלות כמו בריטניה לאחר הברקזיט או ארה"ב לאחר הבחירות לטראמפ. זה גם מסיט אנרגיה ותשומת לב מבעיות חשובות הרבה יותר, ואינו מציע פתרונות אמיתיים. יתרה מכך, פוליטיקת הזהויות לא מצליחה להתעלות מעל ההבדלים, אלא היא   משטיחה את ההבדלים בין פרטים מאותה קבוצה. היא הופכת את כל התומכים בברקזיט, למשל, לקבוצה אחת ואת התומכים בחזרה לאיחוד האירופי לקבוצה שנייה, ומתעלמת מהעובדה שאולי יש להם מעט מאוד במשותף. אי אפשר ליצור חברות הרמוניות ויציבות הבנויות על תנועות כאלה. כדי שהחברה והתרבות יתפקדו, אנו זקוקים לבסיס משותף, ועלינו ללמוד כיצד להתעלות מעל ההבדלים בינינו. עלינו לבחור במודע בזהות המאפשרת לנו להתחבר יותר לאחרים ולהזדהות איתם. החיים הם מסע מחוסר מודעות – למודעות. כשאנו לא מודעים, אנו מונעים על ידי כוחות או נסיבות פנימיים או חיצוניים; ואילו כשאנו מודעים אנו מבינים שיש לנו בחירה. אמרטיה סן אומר: "להכחיש בחירה במקום שבו קיימת בחירה אינו רק טעות אפיסטמית, זה יכול לגרור גם כישלון מוסרי ופוליטי בגלל התנערות מאחריותו של האדם להתמודד עם השאלה היסודית, הסוקרטית: 'איך אני צריך לחיות?'". ללמוד לבחור נכון בחירה קשורה באופן בלתי נמנע לאחריות. נראה שהרבה יותר קל לומר, "ככה אני, אני לא יכול לשנות את זה". אבל ההיסטוריה מלאה בזוועות שבוצעו משום שאנשים הרגישו שהם נאלצים לפעול בהתאם לזהות חיצונית ומקובעת. רק חשבו על הגרמנים שהרגו את היהודים או על ענפי האסלאם השונים שנלחמים זה בזה. המסר של אמרטיה סן הוא שעלינו לבחור את הזהות שלנו מרצוננו החופשי. קופי אנאן שנפטר לאחרונה אמר: "לחיות זה לבחור. אבל כדי לבחור נכון, אתה חייב לדעת מי אתה ומה אתה מייצג, לאן אתה רוצה להגיע, ולמה אתה רוצה להגיע לשם".

מדי פעם לאורך ההיסטוריה אנו שומעים על אנשים כמו אמא תרזה. אישה שוויתרה על חיים אישיים והחליטה להקדיש את כל חייה לטיפול באחרים. האם תרזה נולדה במקדוניה וכבר בגיל 12 החליטה להקדיש את חייה לעזור לעניים ולחולים. באחת הפעמים צוטטה כשאמרה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שראתה בהודו, נחרתו בנשמתה ושינו אותה. במסגרת פעילותה כנזירה נשלחה להודו, שם הקימה בעזרת נזירות ונזירים נוספים בתי ספר ובתי חולים והשיגה סיוע לחולים ולעניים. ברבות הימים הקימה מסדר משלה שפעל להשגת טיפול וסיוע לעניים, לחלשים, לחולים וליתומים בכל העולם. היה חשוב לה להעניק טיפול לכל נזקק, במיוחד לאלה שלא היה מי שיטפל בהם, המנודים, המוקצים מחמת מיאוס או נגע, המוזנחים והעזובים. בכל אחד מהם ראתה בן אנוש, ולדבריה "הסבל הגדול ביותר הוא להיות בודד." אמא טרזה הכירה בכאב הגדול שקיים בנפרדות. היא טענה שהמחלה הנוראית ביותר היא הבדידות, מחלה שלא נמצא לה מזור עד היום, והיא רק גדלה ומתפשטת כמגיפה. האם תרזה ביטאה רוח לוחמנית בהגנה על מי שהיה זקוק להגנתה, היא לא נתנה לדבר להגביל אותה. למרות היותה נזירה, היא יזמה והרחיבה את תחומי פעילותה מחוץ למוסכמות ולא נתנה לתכתיבים של תקופה מקום או אמונה להיות למכשול בדרכה. היא סחפה אחריה נזירות ונזירים רבים, וקיבלה את תמיכת העולם באהדה ובתרומות. מאמרותיה הידועות: "המחסור באהבה זו הדלות הגדולה ביותר". על כן הקדישה את חייה להביא אהבה לכל מקום ואדם בו טיפלה, גם לבודד ולמוזנח ביותר. היא הבינה את הערך שיש גם לעזרה הנפשית והרוחנית, שכן לא תמיד ניתן להביא מרפא פיזי לכל אדם, אך לפחות ניתן לרפא את בדידותו. "לעולם אל נא תרשה למי שבא אליך לעזוב מבלי להיות מאושר יותר". האם תרזה טענה שכבני אנוש אין אנו מסוגלים באמת להישאר אדישים כלפי סבל. כאשר אנו מתעלמים גם אנו סובלים. היא נתנה אהבה ללא תנאי, מתוך שמחה פשוטה וחוסר שיפוטיות ביחס לאחר. היא טענה שכולנו מסוגלים לדאוג לאנשים סביבנו, גם אם איננו מטפלים במקצוענו. כשאנו מצליחים לעזור לאדם אחר, לשנות את מצבו לטובה, לנהוג בנדיבות, אנושיות ואכפתיות, הדבר ממלא אותנו ומלווה אותנו גם בהסתיים המעשה טוב. בעידן המודרני כל אחד מסתגר יותר בחייו האישיים. למרות המדיות החברתיות שחושפות לכאורה יותר, למעשה אנו פחות מעורבים במה שקורה לאנשים באמת. עסוקים בעיקר איך אנחנו ניראים, כמה רואים אותנו, ופחות כמה באמת אכפת לנו מאחרים. אנו פחות ניפגשים פנים אל פנים, אפילו פחות מדברים בטלפון, מעדיפים להתכתב.. לכן אין פלא שתחושת הבדידות מועצמת. האם תרזה לא הרגישה שהיא מפסידה משהו בכך שכל חייה הסתובבה באזורי עוני ומחלות וטיפלה בחולים הכי קשים – להיפך, היא הייתה מאושרת. אהבה ככוח מגן יש דברים שאם חושבים עליהם בצורה מדעית בלבד הם נראים בלתי אפשריים. למשל כיצד אמא תרזה, אישה שכל חייה, מגיל 18, טיפלה בחולים הנגועים במחלות הקשות ומידבקות ביותר, באזורים קשים ועניים ביותר – מעולם לא נדבקה. היא חייתה עד גיל 87, ונפטרה בסופו של דבר ממחלת לב ולא ממחלה מדבקת! מדבריה: "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?". בעידן בו אנו מפחדים ממוות, ממחלות ומהחולים, כשמספרים לנו בחדשות שכל וירוס קטן יכול להרוג אותנו, וכמות החיסונים המתפרסמים ל"צריכה הכרחית" גדלה, הפחד נראה כסביר ומציאותי.  ואולם האם סוד החיסוניות טמון במערכת החיסון הפיסית בלבד? או שמא יש השפעה לחוסן רוחני על החיסוניות? בספרו "אהבה רפואה וניסים" מספר ד"ר ברני סגל על תקופה בה היה עובד בבית חולים לחולי שחפת, ולמרות שלא היה מחוסן, מעולם לא נדבק במחלה. הוא מסביר את התופעה בכך שחש אהבה כלפי החולים שלו, ולדבריו כאשר אוהבים מישהו באמת, לא ניתן להידבק ממנו. הגישה הרווחת של מטפלים ורופאים רבים כיום היא "להגן על עצמם" בעזרת חיץ פיסי, או נפשי, בינם לבין החולה/המטופל. "לא להיקשר יותר מידי", להתייחס למטופל כאל עוד “מקרה”, "לא לקחת ללב”. ואולם כבני אדם לא ניתן באמת לעשות זאת, אי אפשר באמת למנוע מהדברים לחדור אלינו, הם חודרים אלינו בכל מקרה. אפשר לבנות חומה שתפריד בינינו לכאב של אדם אחר, אבל לבניית חיץ בתוך ליבנו יש מחיר גבוה. אמא תרזה היוותה השראה לרבים. בהשראתה נפתחו מרכזים רבים בעולם, המסייעים לנזקקים וחולים. היא הייתה דוגמא חיה לכך שכשאדם מרגיש צורך לאהוב ולעזור, כשנמאס לו להתעלם ולהדחיק – הוא יכול לעשות ולהשפיע על הרבה מאוד אנשים. אמא תרזה לא הייתה אמא ביולוגית של אף ילד, אבל בפועל היא הייתה אמא של הרבה מאוד בני אדם! היא מלמדת אותנו, על ידי מעשיה, את סוד הנתינה שאפשרית מתוך אהבה גדולה לאנושות. היא לא יכלה להציל את כולם, היא לא פתרה את כל הבעיות, וגם לה עצמה לא חסרו קשיים וחוסר מושלמות. היא היתה דמות שנויה במחלוקת, וחלק מהביקורת עליה היתה שיתכן ומנעה אפשרות לסייע באמצעות רפואה מודרנית, כי האמינה בחסדי האל והגורל באשר למחלה ומוות של אדם, אך זה לא מוריד ממפעל החיים שלה להוות משענת לאנשים רבים כל כך. היא טענה שעצם הידיעה שמשהו רוצה לעזור לך, שאכפת לו ממך – מעוררת תקווה. את תפישתה האנושית היא ביטאה בין היתר בחיבור  "הייה בכל מקרה", בו היא מדגישה את החשיבות לא להיות תלוי בקולות חיצוניים, אלא לדבוק בערכים אנושיים. במצפן הפנימי. היא לא פעלה לא למען פרסים או מחמאות, ולא הפסיקה לפעול בגלל ביקורת, ציניות, או ניסיונות לעצור את פועלה. היא עשתה את דרכה מתוך אמונה פנימית שהיא עושה את המעשה הנכון, וזה מה שנתן לה את הכוח לעמוד בכל הקשיים. הייה בכל מקרה. "אם הינך מוצא שלווה ושמחה, אחרים עשויים לקנא; היה שמח בכל מקרה. את הטוב שהינך עושה היום, אנשים נוטים לשכוח מחר; עשה זאת בכל מקרה. תן לעולם את המיטב שלך, וזה לעולם לא יהיה מספיק; תן לעולם את המיטב שלך בכל מקרה. ובימים בהם זה נראה יותר מדי, פשוט עשה את שתוכל בכדי לעבור את היום; משום שנשמות פועלות דרכך בכל מקרה. אנשים נוטים לחוסר אחריות, חוסר הגיון והם מרוכזים בעצמם; סלח להם בכל מקרה. אם הינך אדיב, אחרים יכולים להאשים אותך באנוכיות ובמניעים נסתרים; היה אדיב בכל מקרה. אם הינך מצליח, תזכה בכמה חברים מדומים ובכמה אויבים מושבעים; היה מצליח בכל מקרה. אם הינך כנה וגלוי-לב, אנשים עשויים לרמות ולבגוד בך; היה כנה וגלוי-לב בכל מקרה. את שהינך בונה לאורך שנים, מישהו עשוי להרוס בן לילה; בנה בכל מקרה. אתה רואה, בסופו של דבר, זה בינך ובין האל; זה לעולם לא היה בינך ולבן מישהו אחר בכל מקרה". נכתב ע"י חברי קבוצת המטפלים "היגאה", באקרופוליס החדשה

המהפכה הנשית יצאה לדרך בתחילת המאה הקודמת, אך מה עם המהפכה הגברית? מאמר העוסק בשאלה מהי גבריות בריאה, המותאמת לעידן בו אנו חיים. הטבע פועל בצורה קוטבית ומשלימה; במזרח מכנים זאת אנרגיית היאנג (הזכרית) והמשלימה שלה, אנרגיית היין (הנקבית). שתיהן ביחד יוצרות את הדאו, השלם. כחלק מביטוי הקוטביות בטבע, לגבר יש איכויות ייחודיות, האמורות להיות מבוטאות ומשלימות את האיכויות הנשיות. אלו שני כוחות קוטביים משלימים, והחיים מותנים באיזון בין שניהם.   העולם שלנו משתנה תדיר, ובהתאמה גם הגדרות תפקידיו ואחריותו של הגבר. אם בעבר הגבר היה אחראי לציד ולהגנה מפני איתני הטבע, טורפים וכדומה, ברור שבתנאים של שובע ושל שפע מצופים ממנו דברים אחרים. כיום, למשל, יכולות לוגיות ומנטליות יהיו שימושיות יותר מכישורי הצייד. בתרבות המערבית המודרנית ״גבר״ נחשב כזה שהשיג מעמד כלכלי שכולל סמלי סטטוס כאלה ואחרים, קריירה נחשקת, כיבוש והעמדת דורות המשך. אך מעבר לצורות הביטוי השונות הקשורות לתנאים העכשוויים, קיימת תפיסה אוניברסלית ועל-זמנית לגבי תפקידו העקרוני של הגבר.   מאצ'ואיסטי מול שברירי מאז ומתמיד ניצב הגבר בעמדה בה עליו להוכיח את עצמו בהתאמה לסמלי הסטטוס המקובלים, כדי שיוכל להיות ראוי ולהשיג את מטרותיו. עמדה בסיסית זו, שבה נדרשת חובת הוכחה איננה עמדה קלה, וללא הכוונה והדרכה יכולים להיווצר בלבול ופרשנות שגויה. דוגמאות לכך אנו רואים בתרבות העכשווית שיצרה שתי תנועות עיקריות המנוגדות לכאורה   האחת לשנייה אך שתיהן תוצר של אותו בלבול: מחד אנו עדים להתגברות הגסות, הוולגריות והכוחניות מצד הגברים, מה שמוביל למוטיבציה של תחרות ואלימות, מעין פסאודו-גבריות או ״גבריות מזויפת״, בכל שכבות החברה ובכל מקום בעולם. אני זוכר את עצמי כנער צעיר שמנסה להיות ״גבר״ ומסגל לעצמו גינונים מאצ׳ואיסטים מוגזמים. התנועה השנייה היא השבריריות, חוסר הביטחון, הפסיביות והתלותיות. מאפיינים שגם הם מסתירים את הכוח ואת הנוכחות הגברית הבריאה, ואין הכוונה לעדינות או לרכות שהן תכונות אנושיות נפלאות, אלא חוסר בעמוד שדרה יציב ואיתן. מהו הגורם לשני ההפכים האלו? ההתנהלות הגסה ומולה ההתנהלות חסרת הביטחון, נעוצות בקושי לעמוד בלחצים החברתיים לצד הצורך בהוכחה עצמית. הבלבול גובר בהיעדר חינוך והכוונה מתאימים ובהיעדר מודלים ראויים לחיקוי, שהרי ידוע, שדוגמה אישית היא שיטת החינוך הטובה ביותר.   האביר לאורך ההיסטוריה תמיד היו גברים שחרגו מהזרם המרכזי ואימצו לעצמם רעיונות וערכים מוסריים לחיות לאורם, ובתקופתם היו מודל לחיקוי ופורצי דרך. הדוגמאות ההיסטוריות הקרובות ביותר שאנו מכירים במערב הם מסדרי האבירים מתקופת ימי הביניים. בזמנים בהם שררו הבערות והפחד, האיר אידאל האבירות את הדרך לאנשים ממעמדות שונים שהעשירו את חייהם בהרפתקה בה שזורים הדבקות באמת וההגנה על החלשים. בזכות זאת, הם התרחקו מגסות ומחולשה והצליחו לקיים חיי רוח לאור אידאל אנושי וערכי מוסר. האבירים היו מחויבים לקודי כבוד שהנחו את התנהגותם. הם התחייבו לאומץ לב, צניעות ושירות הכלל. האבירים פעלו למען מטרות נעלות, שחרגו מעיסוק בחיי השגרה והמרדף אחר ההצלחה של היחיד. לכל אביר הייתה גבירה שהיוותה מקור ההשראה לאצילות וטוהר, לה הקדיש את מעשי הגבורה המוסריים שלו. האבירים פעלו באחווה והערבות ההדדית הייתה אחד מעקרונות היסוד. הם חיו זה למען זה ובשם הגורל המשותף והאחווה היו מוכנים להקריב את חייהם, בשדה הקרב או בשגרה היומיומית. המטרה המשותפת איחדה את כוחותיהם. סולם הערכים המוסריים היה המדד לגבריות, ובמקביל לתרגול מיומנויות הלחימה עסק האביר בתרגול השליטה העצמית וחישול אופיו במטרה להיות טוב ואצילי ולהשתחרר מהגורמים המכוונים להצלחה על פי קריטריונים שטחיים המקובלים על הרוב.   ״הו דון קישוט, אל תהיה כל כך תמים…״ האם הרעיון האבירי תקף לתקופתנו? אולי זה נאיבי, אך אני מאמין שאידאל האבירות חי וקיים. הזמנים שונים – רכבים חשמליים החליפו את הסוסים האציליים, הסייבר החליף את השריון והאתגרים השתנו, אך האידאל שלאורו אדם חי ומוכן להקריב את הנוחות והאינטרס האישי שלו, עדיין תקף. במובנים רבים הזמן הנוכחי דומה לתקופת ימי הביניים. אנו חווים חושך תודעתי הולך וגובר, נסיגה ערכית בשטחים רבים של חיינו; הפחד תופס את מקומו של אומץ הלב, האגואיזם תופס את מקומה של הערבות ההדדי. הדאגה המוגזמת ליוקרה, נראות וחיי הבורגנות שיטחו את גיבורי התרבות וכתוצאה מכך, קרנה של הגבריות בנסיגה. ״מילתו של הגבר״ נשחקה, וביטוי שהיה סמל ליושרה ועמידה מכובדת בחובותיו כמעט ואיבד את תוקפו. מאידך, לשמחתנו יש יותר מודעות, פתיחות ושיח לגבי האתגרים איתם מתמודדים הגברים בימינו. קיים ניסיון לתת מענה תמיכתי ורגשי במסגרות שונות כגון סדנאות לניהול כעסים, לאבהות, למיניות. עבור רבים זו אלטרנטיבה טובה, אולם לא תמיד עוסקים בהן בכל האיכויות של אב הטיפוס  הגברי.   מה נחוץ לאדם? אדם זקוק לחזון כדי להגשים את העצמי הגבוה שלו. יתכן שהקושי בגיבוש הזהות של הגבריות החדשה מקורו בהיעדר דוגמאות עכשוויות וחזון ברור ומוצק. אידאלים אינם נוצרים מעצמם, אנחנו היוצרים שלהם. אנשי כבוד כמו דוד בן גוריון, נלסון מנדלה, מוחמד עלי, דור החלוצים שהקים את מדינת ישראל הם מקור השראה בזכות אומץ ליבם ומוכנותם להקריב הכל, גם את חייהם למען רעיון ערכי שהם האמינו בו. בזכות זה הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ושינו את פני ההיסטוריה. כשיש לאדם חזון ומצפן מוסרי שמכוון אותו הוא לומד לתעל את הכוחות שלו, להתמיר את האינסטינקטים החייתיים בסנטימנטים עדינים יותר. במקום הוולגריות לנהוג באצילות, במקום מאצ׳ואיזם להשרות תחושת ביטחון אמיתית, ובמקום שבריריות וחולשה – להיות עמוד שדרה איתן ויציב, וסמל לנדיבות ואהבה. כדי שנוכל לבסס מחדש את הזהות הגברית היפה, עלינו לשאוף לחבר בין אידאל האבירות והזמנים הנוכחיים. אני מאמין בכל לבי שזו תשובה אמיתית לאתגרים העכשוויים שהוזכרו לעיל. ״תהיה גבר״ איננה אמירה גסה או וולגרית. בזמנים ההיסטוריים שלנו אפשר להתייחס אליה כאל קריאה לתחייה מחודשת של הערכים המכבדים את הגבריות היפה.

החברה זקוקה לאמון על מנת לתפקד. היא זקוקה לאמון ברופאים שלה, במנהיגים שלה, בבעלי הסמכות שבה. אך אם חברות התרופות קונות מחקרים המקדמים את התרופות שהן מייצרות וקוברות מחקרים אחרים, אם בעלי תארים אקדמיים רוכשים אותם בכסף, אם בעלי הסמכות בחברה קנו את מה שמקנה להם סמכות – לא יתקיים אמון והחברה לא תוכל לתפקד. במרץ 2022 פרסם ה-British Journal of Medicine, אחד מכתבי העת הוותיקים והמוערכים ביותר בתחום הרפואה, מאמר בשם "האשליה של רפואה מבוססת ראיות". בקצרה, המאמר טוען כי "רפואה מבוססת ראיות הושחתה על ידי אינטרסים תאגידיים, רגולציה כושלת ומסחור של האקדמיה". ההשפעות המיטיבות האפשריות של תרופות גנריות מסוימות, למשל, אינן נחקרות בגלל חוסר הרווחיות שלהן, או לחילופין, מחקרים לא מתפרסמים אם לתוצאותיהם יש השפעה לרעה על הרווחים. מיותר לציין שיכולות להיות לכך השפעות עצומות על יכולתם של הרופאים לטפל באנשים, ועל הנגישות של כל בני האדם לשירותי רפואה. למעשה, אנשים מתים בגלל זה. אבל התנהלות הרעה הזו אינה ייחודית לתחום התרופות. כמה עולה לרכוש תואר? מחקר שפורסם ביולי ב-American Economic Journal בשם "מדוע עלה מספר בוגרי המכללות?" דן בהשפעה של "אינפלציית ציונים", כלומר מתן מלאכותי של ציונים גבוהים, על מספר בוגרי המכללות. על פי המאמר, העלייה במספר הבוגרים בעשורים האחרונים לא קשורה לביצועים טובים יותר של סטודנטים, אלא לזיוף ציונים על מנת להעביר סטודנטים. זה גם מזכיר את שערוריית השוחד למכללות ב-2019, שבה הורים שילמו סכומי כסף עצומים כדי לשחד פקידי מכללות ולנפח במרמה את תוצאות מבחני הקבלה, כדי שילדיהם יוכלו להיכנס לאוניברסיטאות מובילות (מה שמעלה את השאלה: עם כל המשאבים הכספיים האלה, למה לא הצליחו ילדיהם להגיע להישגים לימודיים גבוהים מלכתחילה? האם ייתכן שמשאבים כספיים אינם מספיקים להצלחה חינוכית?). אנחנו יכולים להמשיך לדבר על תחומים אחרים, כמו האקלים או מיליארדי הדולרים המושקעים ב"לכידת פחמן", הפולטת יותר פחמן ממה שהיא לוכדת, או מעורבות של בנקים גדולים במימון רשתות טרור וסמים, אבל לא הייתי רוצה לדכא את הקוראים. משבר מוסרי עמוק אפשר רק לומר שאם נחפש היטב, נוכל למצוא מגמות דומות בכל מקום. ולתופעות השונות לכאורה הללו יש משהו במשותף. הן מצביעות על משבר מוסרי בלב ליבה של דרך חיינו. אנו נוטים לראות באתיקה תחום תיאורטי, שאין לו רלוונטיות אמיתית לחיי היומיום שלנו, אבל אנו מפספסים אמת בסיסית מאוד – ללא אתיקה שום דבר לא יעבוד. חוסר האתיקה יאט את גלגלי הארגון, ויהפוך אותו לבירוקרטיה; הוא יגרום למשאבים "לדלוף" ולהיעלם; הוא יכניס את האנשים הלא נכונים לשלטון; הוא יעדיף את השטחי, על פני המהותי; ומעל לכל, הוא ישחק את יסודות האמון הנחוצים לכל חברה או ארגון. לדוגמה, המדיה החברתית החליפה את הערך של חיים מאושרים, בערך השקרי של חיים מאושרים למראית עין. במילים אחרות, חשוב יותר להיראות מאשר להתאמץ להיות. או, כמו במאמר שהוזכר לעיל, הערך המפוקפק של רווחיות החליף את ערכו של מחקר ישר ואובייקטיבי, מדע שמטרתו אמת, ואינו משרת אינטרסים אחרים. חוסר אתיקה יכול למוטט את החברה העניין הוא שהאתיקה היא תובענית. היא חייבת להיות בראש סדר העדיפויות של כל פרויקט, הבסיס שעליו ניתן לבנות את כל השאר. ברגע שאנו שמים אותה במקום השני, אנו מאבדים אותה. אין דבר כזה להיות חצי אתי. האם תטוסו עם חברת תעופה שאומרת לכם, "99% מהטייסים שלנו מאומנים"? או תלכו לבית חולים שאומר לכם, "רוב הרופאים שלנו עברו לימודי רפואה"? זה המקום אליו מוביל חוסר האתיקה. וכאשר האתיקה תיעלם, האמון ייעלם בעקבותיה. להיות אתי אין פירושו להיות מלאך, או לא לעשות טעויות. זה לא אומר לדעת תמיד מהי הפעולה האתית. להיות אתי פירושו לפעול על פי עקרונותינו, כמיטב הבנתנו ויכולתנו. הדבר החשוב הוא לנסות לעשות את הפעולה האתית, מבלי לרמות את עצמנו. אבל במקרים שהוזכרו לעיל, ברור שהאתיקה אפילו לא נלקחת בחשבון. עדיין יש תקווה; העובדה שמאמרים כמו זה נכתבים פירושה שעדיין אכפת לנו מהאתיקה כחברה. היו זמנים ומקומות בהיסטוריה שבהם הדברים האלה היו מובנים מאליהם. אבל זהו פעמון אזעקה, שעלינו להקשיב לו, ולהגיב אליו.

איך יכול המשפט "אם אין אני לי, מי לי" ממסכת אבות לסייע לנו בתהליך התפתחות ההכרה שלנו? המפתח טמון דווקא במי שלכאורה לא נמצא בו: האחר. את המשפט "אם אין אני לי, מי לי" שמעתם בוודאי. בדרך כלל הוא מוזכר כאשר מישהו מבקש להדגיש ולהסביר את דאגתו לעצמו. גם אני פגשתי ופוגש משפט זה בסיטואציות שונות, ולמרות שאני מכיר בערכו ותקפותו, אני מוצא עצמי פעמים רבות חש באי נוחות כאשר הוא נשלף ונשלח כחץ אל האוויר. משפט זה הוא מסוג המשפטים שאדם חייב להסכים עמם. הוא תופס אמת עקרונית ומתאר את הצורך הבסיסי של האדם לקחת אחריות על חייו ולהיסמך קודם כל על עצמו; בתחומים שונים של הנפש, בעלי מקצוע שונים פועלים ומחנכים לאורו. ובכל זאת, מה מקור אי הנוחות המופיעה אצלי כאשר אני פוגש בו? נראה לי כי אי הנחת קשורה לכך שלמרות שהעמדה שמשפט זה מבטא נכונה וחשובה, היא באותה נשימה גם חסרה. מה חסר בה? האחר. כלומר, המשפט שמשמש אותנו כמקור של השראה, כדי לפתח עצמנו במו ידינו במקום לתפקד כמבקשי נדבה הנסמכים על שולחן לא לנו, מהווה בעיתות אחרות חומה בצורה ומכותרת, בה אנו כלואים, מוחזקים על ידי האגו שלנו. אכן אם אין אני לי מי לי, אבל האם כאן זה מסתיים? מה יכול לצאת מטענה זאת? כל אחד לעצמו? אדם לאדם זאב? ואם כך, מהם החברה והקולקטיב? האם הם רק צבר של אינדיבידואלים שצריכים לפעול למען עצמם? התשובה היא לא. ואכן, אם נחזור למקורותיו של משפט זה, נמצא שרבים ממצטטיו משמיטים שני חלקים נוספים בו. מקור המשפט הוא מסכת אבות (פרק א' פסוק י"ג) ולהלן מופעו השלם: "הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". כלומר, למשפט כפי שהוא מופיע בפרקי אבות שלושה חלקים. הראשון: אם אין אני לי מי לי; השני: וכשאני לעצמי, מי אני; והשלישי: ואם לא עכשיו, אימתי. אני מבקש להראות להלן, איך שלושת החלקים הללו נוגעים בשלושה צירים, אשר בינם ובאמצעותם מתרחשת הדרמה של החיים וההתפתחות האפשרית של  האדם. מהם צירים אלו? בהתאמה לשלושת החלקים המוזכרים, מדובר על ציר ההכרה, ציר המרחב וציר הזמן. הדרך אל השחרור והחופש: דרך הקרב הפנימי והמסתורין ציר ההכרה – קשור לתהליך ההתעוררות וההתפתחות של הכרתו של האדם. בתהליך זה לומד האדם להכיר את עצמו, ומתוך כך בהמשך גם את החברה ואת העולם. כאן אנו עוסקים ביכולת של האדם לבנות את האינדיבידואליות שלו, לבחור להיות מי שהוא, ועל ידי כך לעשות צעדים ראשונים של יציאה ממסת ההמון, מהתפקוד האינסטינקטיבי חסר ההכרה שהתגבש בעירוב של גנטיקה והטבעה חברתית, אל יכולת בחירה ופעולה מתוך הכרה. שלב זה, ברמות הגבוהות שלו, מתואר במיתוסים ובמסורות אזוטריות של המזרח והמערב כשלב המבקש מהאדם לקיים בתוכו את העימות בין הנמוך לגבוה, בין החייתי שבתוכו ובין האנושי שבתוכו, ורק מתוך הקרב הפנימי נולד החופש המוחלט. תהליך אדיר זה מתחיל ביכולתו של האדם לשמוע את הצורך הבסיסי בתוכו, ויותר מכך, ביכולתו לבחור לצאת לדרך. אם לא יעשה זאת, איש לא יעשה זאת עבורו – אם אין אני לי, מי לי. ציר המרחב – בעיצומו של התהליך, ככל שהאדם מצליח להתעלות מעבר להזדהותו החומרית ומתחיל לפגוש בפסגות הרוח המאופיינת בקיומם של ערכים ואידאלים אנושיים, הוא קולט שהמסע שיצא אליו רחב הרבה יותר מאשר חזה, ומתברר לו שיצא לפגוש את עצמו ומצא את המרחב, את העולם. אז הוא מתחיל לקלוט את האשליה שבגבולות הברורים לכאורה של עצמו, אז הוא מתחיל לחוות את הקשר העז שלא ניתן לניתוץ בינו ובין בני האדם האחרים, ואף מעבר לכך. יתרה מכך, מתוך צעידה בדרך ההתפתחות מתברר לאדם כי אחד הכלים החשובים וההכרחיים בדרך זאת הוא מעשה הנתינה והערך של הנדיבות. האדם העולה במשעול ההר, קולט יותר ויותר שהדרך אל השחרור והחופש היא דרך של התרחבות ושל חיבור, ולא של צמצום וניתוק; דרך של אהבה שהיא ביטוי לסימפטיה שיש בין כל הדברים באשר הם. כך, האינדיבידואל שנולד כתוצאה מכך שהעז לצאת מהתודעה הכבולה של ההמונים, מוצא עצמו מצטרף שוב לזרם הרחב של החיים. שוב לא רק הוא ועצמו, אלא החיים כולם, והפעם הוא עושה זאת מתוך בחירה – וכשאני לעצמי, מה אני. והזמן? הזמן מסתורי. יש צורך בזמן כדי לממש את תהליך ההתפתחות המתואר של האדם, על שלביו השונים, ויחד עם זאת, הרגע החשוב, הרגע היחיד שקיים, הוא תמיד עכשיו – ואם לא עכשיו אימתי? מה חשוב יותר מבין החלקים? אין. אם לא תופס האדם באין אני לי מי לי, אין התחלה של דרך. נמצא האדם כהלך היושב בפתחה של הדרך ומצפה לישועה, ואין הוא יודע לא את עצמו ולא את האחר, ולא את הדרך, והזמן עומד מלכת. והאדם שמחזיק אך ורק באין אני לי מי לי, יוכל להתקדם עד לגבול מסוים, וממנו לא ינוע. כן, יש צורך בלקיחת האחריות הראשונה, בהתנעת המנוע, אבל אם תמשיך המוטיבציה לזעוק אני ובלתי עוד, בזה תסתכם הדרך – בגילוי מבואות האני. ושני חלקים אלו, אם לא יחוברו לממד הזמן – לכאן ולעכשיו – יישארו רק כדימוי או תמונה של תקווה, שלא באמת נעורה לחיים. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? אם נביט נכוחה אל החברה בה אנו חיים, חברה מערבית חומרנית המחנכת לצרכנות כערך, המעודדת את חבריה לקחת ככל יכולתם ולא ככל צרכם, נהיה חייבים להסכים כי כיום אנו אוחזים חלקית בעיקר בחלקו הראשון של המשפט, אם אין אני לי מי לי. כוח האינדיבידואל, לעשות לביתי, "אני לא פראייר", חוזים אישיים, אלפי חברים אבל בפייסבוק… מכירים? ומה עם הילדים, והחלשים, והעניים, והקשישים, וניצולי השואה, והחולים, והנכים, והעובדים מבוקר עד לילה ומתקשים להוציא את לחמם? מה נאמר להם? אם אין אני לי מי לי, דאגו לעצמכם? חווית הקולקטיב והערבות ההדדית נחלשו וחסרות. כל אחד לעצמו, שחור ולבן, דתי וחילוני, מזרחי ומערבי, יהודי וערבי, פליט מכאן ופליט משם, מהגר ועולה, דתי וחרדי, פיסות של נפרדות אין קץ. וגם אם לרגע מסתמן חיבור כזה או אחר, פעמים רבות יתגלה כי הכסף הוא שמדביקו. לא צריך "אם אין אני לי מי לי" להוציא את אחריות הכלל, ולא צריכה אחריות הכלל להסיר מאחריות הפרט. על שניהם לחזק האחד את השני, ועכשיו. ומה עם ההכרה של "כאשר אני לעצמי מה אני"? לא נבין ולא נחוש בחוסר, כל עוד החומר הוא הציר, וככזה הוא מוגבל והמשחק הוא או אני או אתה, והבה נלקט מכל הבא ליד. ולרגעים פה ושם שומעים איש או אישה בתוככי כלוב הזהב קול אחר, ועולה בהם צורך, אולי לבחון אחרת. אז פעמים רבות קול הספק ודיכוי ההמון ילחשו באוזנם: בסדר, אם אתם מתעקשים על חיפוש ומשמעות ובחינה מחודשת ודרך אחרת, בסדר, אבל לא עכשיו. עכשיו יש דברים דחופים על הפרק. צריך לסיים ללמוד וללכת לצבא, והנה טיול השחרור, וצריך להקים משפחה ולבסס מעט את החומר, עוד רגע, כאשר יהיה פנאי ושקט יגיע הזמן. אבל אם לא עכשיו – אימתי? עורו אחים ואחיות, גיבורים, הרפתקנים, מבקשות ומבקשי חכמה. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? בשבילכם, אבל כבר הבנו שלא רק. הכתובת על הקיר כבר שנים רבות, ובאין ספור שפות. והנה בשפת הקודש העברית, כאן ועכשיו, כדי לבדוק ולבחון, למשש ולממש: "אם אין אני לי,  מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". רונן חלבי

לאורך ההיסטוריה האנושית, תמיד היו תרבויות אשר הכירו את המסתורין של האדם והעולם, וידעו לאפשר לאלו המעוניינים בכך תהליך של חניכות. מהי חניכות מיסטית? מהי חניכות מאגית? ואיך הן קשורות למהות החיים ולתפקידו של האדם בעולם? בתי בת הארבע וחצי עומדת במרכז הסלון, מצביעה על תמונתה עם שיער קצר ומבקשת תספורת. אני, זוג מספריים בידי, מתקשה לגזור את תלתלי הילדות, שלא ישובו עוד בצורתם הנוכחית והלב נחצה לשניים: ה"אמא" שבי שמתקשה לחתוך, וה"מחנכת" שבי, שיודעת שרגשותיי כרגע אינם רלבנטיים, הילדה מבקשת גדילה, עצמאות, התבגרות ובמילותיה שלה: "אני מחליטה על עצמי!". וכך, מעשה של יומיום הופך לטקס קטן, סמלי. בתרבויות העתיקות ידעו לציין מעברים משמעותיים בחיים באמצעות טקס. המעבר המשמעותי מכולם היה המעבר של נער או נערה מילדות לבגרות. זהו השלב בו הובלו המתבגרים לתוך חווית המפגש עם גבולותיהם, עם הפחד הגדול ביותר, החושך העמוק ביותר בתוכם, כדי ששם יוכלו למצוא את הכוח הפנימי, האומץ והיכולת הלא מוכרת לחצות את הגבול. המעבר סימל סוג של "מוות" ביחס לחלקים הילדותיים שבהם, ו"לידה" של ממש אל החלקים הבוגרים שלהם. נכון, גם היום אנחנו יכולים לפגוש במסורות השונות את הטקס הזה בלבוש משתנה: מטקס בר או בת  המצווה ביהדות, לטקסי האש בתנועות הנוער, ועד לסיום קורס בצבא. אך האם אנו יודעים "לעשות שימוש" ברגעים הללו, כפי שידעו חכם השבט, הכוהן או מרלין הקוסם בתהליך חניכותו של המלך ארתור? האם אנו יודעים להיעזר בשלב המעבר לצורך "האצה" של תהליך ההתפתחות של המתבגר, החניך? האם החוויה תיזכר כרגע משמעותי בחייו, כזה שלפניו ואחריו הדברים אינם אותו דבר? נראה שלצורך כך נדרש יותר מרגע אחד, מעשה אחד או טקס אחד. לכך נדרשים חיים שלמים שמכוונים לתהליך של חינוך להתפתחות פנימית, או כפי שנהוג היה לכנות זאת במסורות העתיקות, תהליך של "חניכות לאמת".    לחשוף את המסתורין מהי אם כן אותה "אמת" אותה חיפשו ולאורה חינכו תרבויות עתיקות, כמו אותם שבטים אינדיאנים, כמו חניכי מצרים העתיקה, או תלמידיו של פיתגורס בבית הספר למסתורין? התפיסה שניתן למצוא בכל אחת מהתרבויות הללו, וכן ברגעים שונים בהיסטוריה, במקומות שונים בעולם, מתייחסת אל אמת נסתרת מהעין, שהיא מהות החיים ויש לה קשר לתפקידו של האדם מאז ומתמיד. האמת הזו מספרת על חוקי הטבע, על ההכוונה של הטבע בתהליך ההתפתחות והאבולוציה, ועל מחויבותו של האדם לבטא דבר אחד: להיות "כלי שרת" עבור הטבע על ידי כך שיחיה חיים שבמרכזם עומד תהליך של התפתחות ההכרה. זה ה"מסע" בו עסקו כל החכמים מאז ומעולם, ומלבדו הכול "קליפות" של צורות מתחלפות שחשיבותן משנית. עד כמה שניתן לדבר על תהליך של התפתחות ההכרה, היכולת לעסוק בכך באופן אינטלקטואלי הינה מוגבלת. ההתפתחות איננה תוצאה של הבנה אינטלקטואלית, אלא תוצר של חינוך עצמי וחוויה אישית. מדובר על דרך שבה אדם מזהה את ציר חייו בתהליך מתמיד של למידה, התפתחות וגדילה, ומעצם כך הוא מזהה קשר בין הדברים שנקרים על דרכו. דבר אינו שרירותי; קיימת אחדות בלתי נראית בין החוויות השונות. על מנת לעבור ממצב של ריבוי למצב זה של אחדות – כלומר ממצב בו חייו של האדם הינם אוסף של אירועים חיצוניים, למצב בו חייו הינם תמיד דבר אחד: תלמידות, נדרש תהליך של חינוך. זהו חינוך שונה מאוד מזה הקיים במערכות החינוך המוכרות. זהו חינוך שבו יש משמעות עצומה לקשר שבין התלמיד למורה, והמורה אינו מעביר ידע, אלא הוא מורה של חיים. הוא מורה משום שהוא חווה את מה שהוא מלמד, הוא מורה משום שהוא בעל ניסיון. הוא אינו מלמד את מה שהוא בוחר ללמד, אלא מעביר הלאה את מה שהוא עצמו קיבל מהמורה שלו. הוא מהווה חולייה בשרשרת ארוכה של מורים ותלמידים שצעדו באותה הדרך, לאורך ההיסטוריה האנושית. המורה תמיד יכוון לדבר אחד – ל"חינוך העצמי" של התלמיד, כלומר להביאו למקום בו יתעוררו בתוכו הכוחות הפנימיים: האומץ, החכמה והידיעה הפנימית, עד שלא יזדקק עוד למורה, ויוכל גם הוא להמשיך ולהעביר את החכמה לתלמידים הבאים.   החניכות בחברות המסורתיות: כל אדם הוא חלק מהשרשרת בחברות המסורתיות העתיקות, החיים נוהלו על פי קצב מסוים, עם שלבים מסודרים וקבועים שנקבעו בהתאמה לשלבים שאותם חווה האדם במהלך חייו, ובהתאמה למחזורי הטבע. בדיוק כפי שכל צמח שחי בסביבה טבעית ופורייה צומח ונובל בהתאם לעונות השנה, כך השבט או החברה כוונו לספק את המצע המתאים, את החינוך המותאם לחוקי הטבע ולאדם עצמו. זאת, על מנת לאפשר לו להגשים את הפוטנציאל האנושי החבוי בו, להובילו לדרך של תלמידות. נכון אמנם שכל אדם יחווה את התהליך באופן פרטי מאוד ומיוחד לו, אבל הציר, העקרונות, הכלים, הם אותם כלים אוניברסליים ונצחיים. בחברה המסורתית התקיימו שלושה סוגים של חניכות: חניכות שבטית, חניכות מיסטית וחניכות מאגית. גם היום, כשאנו נמצאים בדרך של התפתחות ההכרה, פועלים עלינו שלושת השלבים הללו, אלא שהיום החברה והקהילה כבר אינם ממלאים את תפקיד ההכוונה באופן המסורתי. החניכות השבטית מתבססת על התפתחות כרונולוגית, בהתאם לגילו של האדם. תפקידה לעזור לאדם לעבור משלב גילאי אחד למשנהו בתוך החברה. במשך חיי האדם ישנן שלוש תקופות גיל בסיסיות, בהן תפקידיו משתנים: הילד – תפקידו לקבל . בשנותיו הראשונות צריך הילד רק לקבל, ובהדרגה יקבל אחריות בתוך החברה. המבוגר – צריך לפעול על פי מה שקיבל ולהוסיף על כך את ניסיונו האישי. לבנות ולבטא את עצמו על ידי שיהפוך את הידע שרכש לניסיון. הזקן – תפקידו לתת , להעביר הלאה. רק לו יש את הפרספקטיבה הנכונה על החיים בזכות הניסיון והיכולת להביט לאחור. הוא "חכם השבט", הוא זה שיעביר את החכמה בעזרת המיתוסים, הסיפורים שמצפינים בתוכם את החכמה.  זוהי ההתפתחות הטבעית בחברה – הדור הראשון מעביר לשלישי, השני לרביעי וכך הלאה. במבנה השרשרת הזאת, אין אדם שהוא מחוץ לשרשרת. כיום, בעיקר בחברה המערבית, כשהקריטריון הוא עד כמה האדם הוא פרודוקטיבי, לזקנים אין כמעט תפקיד בחברה. דוחקים אותם הצידה, אל מחוץ למסגרת. המבוגרים, בגלל היותם שקועים בעשייה היומיומית, מוצאים עצמם כלואים בתוך ראייה סובייקטיבית. אין להם את הזמן הנחוץ לצורך הבשלה, לכן חסרה להם הפרספקטיבה הדרושה על החיים ונוצר אלמנט של שחיקה. אדם יהיה מאושר באם מצא את מקומו בתוך החברה, את אותו הדבר שמאפשר לו לחיות במתח הנכון ולהוסיף את התוספת האישית שלו למרקם הכללי. הוא יהיה מאושר אם אין עליו עול כבד מדי, אך גם לא מעט מדי נתינה. לשלב זה אמור להגיע החניך בחניכות השבטית. כאן מסתיימת בניית הכלי, מכאן הוא נקרא לחניכויות הבאות.   החניכות המיסטית זוהי חניכות פסיבית. האדם בשל לקליטה, אך אינו עושה דבר מיוחד כדי להתפתח. חניכות זו מטרתה להעיר את האדם ולאפשר לו להיווכח באופן ברור בקיומו של העולם הרוחני. דבר זה מתרחש על ידי מצבים של "הארה" רגעית בהם האדם מתעלה, רואה או חש משהו, ואז חוזר למצבו הקודם. חוויות אלה יוצרות את החיבור בין העולם הרוחני לעולם הקונקרטי. האדם נפתח לתפיסת עולם רחבה יותר. הוא קולט משהו מהחוקיות של הטבע. "רואה" לרגע קט את ה"אמת", באופן חלקי אך חד משמעי. שלב זה מקנה את הידיעה אך אינו מקנה עצמאות.  האדם נמצא בחלל ובזמן הנכונים במצב של קליטה, הוא "עולה ונפתח" לראייה רחבה, אך לאחר מכן "שב ונופל" בחזרה למקום בו הוא נמצא בסולם ההכרתי. בדיוק לשם מכוון הטקס בתרבויות אותן הזכרנו. ה"מורה", החכם, המחנך, יוצר עבור החניך את החלל והזמן המסודרים באופן מכוון, עם הצליל, הריח והאווירה המתאימים, בכדי שיהוו צינור דרכו יוכל החניך לחוות את חוקי הטבע באופן מזוכך. בחברות ובתרבויות העתיקות, טקסי הדת והחג היו הזמן והמקום בו עברו התלמידים והחניכים את הטקסים המיסטיים.   החניכות המאגית זוהי חניכות אקטיבית, הדורשת מאמץ. זהו תהליך של שינוי פנימי, אלכימיה. תהליך המעלה את האדם מדרגה אחר מדרגה, דרך של טיפוס. זוהי הדרך המקנה לנו עצמאות. האדם צועד בתוך החיים עם הידיעה שרכש בחניכות המיסטית, ואם קיים בו שכנוע פנימי שהמיסטיקה אכן קיימת, הוא יתחיל את הטיפוס מעלה, וחייו יקבלו משמעות חדשה. כעת, כל שלב אליו יעפיל הוא שלו. זוהי הדרך היחידה לעצמאות רוחנית.  החניכות המאגית מבקשת שליטה עצמית, חינוך עצמי, עלייה של שלב אחר שלב בתהליך ארוך אך בלתי הפיך. כל מדרגה שעולים בה שוב אינה אובדת, מה שהאדם השיג שייך לו. הוא עצמו בנה את המדרגות שלו. חניכות זו דורשת מהאדם לתת, לטפס בעצמו במעלה הציר האנכי, ולא לחכות להארה הרגעית. כל שלב חדש שמגיעים אליו הוא התקדמות נוספת בדרך לעצמאות. עבור זה ש"צועד בדרך", החיים עצמם הם התהליך, הם הופכים להיות כל כולם חלק מהחניכות המאגית.  החניכות המיסטית צריכה להוות גשר, ושתיהן יחד – החניכות המיסטית והמאגית – צריכות לעבוד במקביל. זוהי הדרך להתפתחות הרוחנית. כשאנו מחפשים דוגמאות בהיסטוריה לחברות שמימשו תהליך של חניכות לאמת, אנו מוצאים שכמעט בכל תקופה היה המשך של שרשרת המורים והתלמידים שהעבירו את החכמה מאחד לשני. מצרים העתיקה, יוון של פיתגורס, הבודהיזם הטיבטי ועוד. גם בתקופות חשוכות יותר בהיסטוריה תמיד היו אלו שהמשיכו לשמור על סודותיה של החכמה העתיקה. מדוע נשמר תמיד תהליך החניכות בסוד? מדוע אין עקרונות וכלים כתובים שניתן לחקותם ולממשם בכל רגע, עבור כל מי שחפץ? כנראה שככל שנרבה במילים, כך נמעיט להבין במה באמת מדובר, מהו באמת המסתורין, מהי החניכות ומה חווה האדם שעובר תהליך שכזה. המילים הן לפעמים רק מכשול, מגבלה, הטעיה, ובהמשך הן יכולות להוות מקור לשחיקה, אם יפלו על אזנים ערלות. תהליך כזה של חינוך וחניכות דורש התמסרות לדרך עצמה, ולמורה הנכון המבטא את הדרך עצמה. איך נדע שאנו מוכנים? כיצד נזהה את המורה? ובכן, בעניין זה נאמר: "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע".

את זיהום האוויר כולנו רואים, וכולנו מודעים להשלכות שלו. אבל יש עוד סוגי זיהום מסביבנו - זיהום של רגשות, זיהום של רעיונות. מול הזיהום הזה הצלחנו לפתח נוגדנים, אבל אפילו לא הם לא מספיקים כדי לקיים חיים בריאים, מאושרים וטובים. אנחנו חיים בעולם מזוהם, והתרגלנו אליו. רמת הזיהום הסביבתי, בייחוד בערים הגדולות, עולה מיום ליום, אך מכיוון שאיננו יכולים לעזוב אותן כי מרכז חיינו נמצא שם, פשוט הסתגלנו למצב. הגוף שלנו מייצר נוגדנים וכמעט באופן טבעי, התרגלנו לבלתי טבעי. עם זאת, התהליך מורכב יותר: המצב אינו מוגבל רק לסביבה הפיזית אלא חורג ממנה, לרמה הפסיכולוגית והנפשית, ומרעיל את החוויות אנושיות ברמות שלא שיערנו. זיהום פסיכולוגי זיהום פסיכולוגי מתבטא ברגשות גסים שחודרים דרך כל סדקי החיים. נראה שאלימות, תוקפנות, אנוכיות קיצונית הם דברים נורמליים ברוב החברות. בהתחלה הם גורמים סבל רב – והם ממשיכים לעשות זאת – אבל אם תהינו עד כמה אפשר להחזיק מעמד עד שזה יתפוצץ, היום אנו מייצרים נוגדנים כדי שיגנו עלינו, וממשיכים כמיטב יכולתנו. אין ספק שאנחנו רדופים על ידי חוסר ביטחון, פחד וחוסר הגנה, אבל הנוגדנים שפיתחנו יצרו צורה של אדישות לכאורה, שאינה אמיתית. הקור הזה שבו אנחנו מקבלים את האכזריות הכי גדולה – שאנחנו אוכלים איתה את ארוחת הבוקר שלנו כל יום, הודות לתקשורת – הוא מנגנון הגנה, כדי שנוכל לומר לעצמנו, "זה עדיין לא נגע בי, או שזה יגע בי הרבה יותר מאוחר, או שאולי לעולם לא…" ומה לעשות עם השחיתות שמופיעה במפתיע, אפילו במקום שחשבנו שהוא מוכר ובטוח? שוב האדישות, ההתחמקות מהקליע, ממשיכים ללכת כאילו לא ראינו כלום, כי אנו חושבים שהמחאה שלנו לא תועיל לאף אחד, ואולי אף תזיק לביטחוננו. יש כאלה שנכנסים למשחק, שמצדיקים אותו; אחרים זזים הצידה בניסיון לא לחלות. בדרך זו או אחרת, הנוגדנים גורמים לנו לראות דברים שמצפוננו אמור להבריח אותנו ממנו מבושה, כמשהו כמעט נורמלי. זיהום מנטלי גם הרעיונות השולטים היום מותקפים על ידי וירוסים שונים. קודם כל, כבר לא מקובל בכלל שיש רעיונות, כלומר לחשוב. יש קבוצה קטנה למדי של נושאים המקובלים על ידי דעת הקהל, שעברו מניפולציה מתוחכמת, ובהיעדר משהו אחר, זה מה שכולם מאמינים שהם חושבים. מול מחלה זו, שוב הופיעו נוגדנים. הם מטמיעים את הרעיונות האלה – אם הם ראויים להיקרא כך – ודוחים כל רעיונות אחרים שמתנגדים להם. בסופו של דבר, הפסיביות הזו לא בריאה, היא רק הודאה תת-מודעת שלא למדנו לחשוב בעצמנו ושגם אם ננסה לעשות זאת, יתייגו אותנו כמשוגעים. עברנו מוטציה. למרות שהנוגדנים שפיתחנו עוזרים לנו לחיות בצורה מסוימת, אורח חיים זה אינו טבעי. אם היינו עוזבים לפתע את החברות המזוהמות שלנו והולכים למקום שהוא גן עדן שבו הכל שונה וטוב יותר, רק כשהיינו חוזרים משם היינו מגלים עד כמה התרגלנו לנשום בתוך הלכלוך הזה. אז מה ניתן לעשות? במצב כזה נותרות לנו שתי אפשרויות: להתמסר למוטציה באמצעות כבילת הדורות האנושיים, שיהפכו יותר ויותר מלאכותיים ומותאמים לזיהום המעוות, או לדחות את הזיהום על ידי חיפוש תרופות לטיהור האוויר, הרגשות והרעיונות. משימה אחרונה זו קשה מאוד; אם היינו מתחילים מוקדם יותר, הייתה פחות עבודה, אבל עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם מגיפה שחונקת אותנו ושפעמים רבות גוזלת את הכוח לפרוץ את דרכנו ממנה. אבל זה שווה את זה. ייצור עוד ועוד נוגדנים אינו הפתרון, אלא חיים בגופים בריאים. הפתרון הוא לא בחיים של התגוננות מתמדת מפני אלף התקפות, אלא בחיים תוך יצירת אפשרויות נוספות וטובות יותר עבור האדם. מנקודת מבט פילוסופית, שדה הפעולה האקולוגי הזה הוא אינסופי.

התנדבות, כתרגול פילוסופי מעשי, היא מצב של הכרה ערה באמצעותה המתרגל הולך ומשתנה בד בבד עם היותו משנה משהו, באדם, בחברה ובטבע. לעתים, במקום לחשוב גדול ורחוק, כדאי לראות את המעשה הקטן, האפשרי, הקרוב והיומיומי. בארצנו הקטנה מתקיימת פעילות וולונטרית רבה. אין היום כמעט חברות עסקיות המכבדות את עצמן שאינן מקיימות פעילויות התנדבות. יש שפע אדיר של פעילויות שבהן ניתן לקחת חלק. כל זה יכול להיות נחמד מאוד, ואפילו גורם להרגשה טובה כאשר עושים זאת. אני בטוח שזה גם תורם למקומות הרבים שבהם אותם ארגונים מתנדבים. פעמים רבות לא לגמרי מעניין את הנזקקים מה המניע של מי שבא לעזור להם. במובן זה, פעילויות ההתנדבות הללו ברוכות ותורמות רבות לאנשים רבים, לכן עדיף שיתקיימו מאשר שלא. אבל האם זה מה שאנחנו צריכים באמת? האם זה מה שהמושג ׳התנדבות׳ אומר? השאלה שלדעתי צריכה להישאל, היא ׳מה היא התנדבות?׳ מה יש במושג הזה? אני לא יכול שלא לחשוב על המילה שממנה נגזרת המילה התנדבות, הלא היא ״נדיבות״. מהי נדיבות? האם נדיבות משמעה לתת נדבה לקבצן ברחוב, מבלי לרצות לקבל תמורה? או שמה מדובר במושג עמוק יותר? כאדם שנוסע בתדירות גבוהה בתחבורה הציבורית מירושלים לתל אביב ובחזרה, שלוש–ארבע פעמים בשבוע, אני מעביר לערך 12-16 שעות בשבוע בתחבורה הציבורית. לכן, אחד הדברים ששמתי לב אליהם שוב ושוב הוא מצב שבו אני מוצא את עצמי נוסע באוטובוס ורוצה לשאול מישהו שאלה. אני מתבונן סביב לראות למי אוכל לפנות, אבל סביבי עומדים לפעמים שלושה, לפעמים עשרה אנשים שכולם עם אוזניות, והדרך היחידה להשיג את תשומת לבו של אדם היא רק אם אני נוגע בכתפו וגורם לו לעצור ולהסיר לרגע את האוזניות כדי שאוכל לשאול אותו שאלה קטנה, או לחילופין להתריע בפניו שהתיק שלו פתוח. כדי להיות נדיב עליי להיות ער למציאות סביבי. אני מאמין שמעל הכול נדיבות משמעותה להיות ער; להיות ער ונוכח בעולם כאדם מיטיב. אני מאמין שנדיבות איננה רק לתת נדבה לקבצן; נדיבות איננה רק לצאת לפעילויות התנדבות מדי פעם. להיות נדיב, לטעמי, זה להיות ער בתוך העולם הסובב אותי, להיות ער ולאפשר לעצמי לקלוט את הצורך של אדם אחר בקבלת עזרה. להיות ער מול מי שמחפש איך מגיעים למקום מסוים (הרגל שנעלם כמעט מהחברה שלנו בעקבות האפליקציות השונות), להיות ער לזקנה שסוחבת את הסלים הכבדים בשוק, להיות ער למישהו שהתיק שלו פתוח, להיות ער למי שלא יכול לעמוד ורוצה לשבת באוטובוס, למי שבוכה ברחוב כי גנבו לה משהו, לחבר בעבודה שלי חש מדוכדך, לאדם במשפחה שלי או לזר ברחוב שמחפש את קרבתי (כמה מאיתנו מחפשים להיות פשוט בתקשורת עם אחרים? כמעט כולם כנראה…). להיות נדיב פירושו להיות ער לצורך, להיות זמין ונכון לעזרה, ומעל הכול להיות אמיץ מספיק כדי להביא את כל זה לכדי פעולה! יש צורך רב כל כך סביבנו, לא רק בשכונות המצוקה, לא רק כאשר האש משתוללת – יש צורך באנשים שישמרו על ערנות בחיי היום–יום שלהם, שיכירו את עצמם ואת יכולותיהם ויהיו מוכנים לתרום מעצמם למען עזרה לאחר, יהיה אשר יהיה. יש צורך באנשים שיתנסו באופן קבוע בתרגול אמיץ של ערנות פעילה בסביבתם. יש צורך באנשים שלא רק ידברו על נדיבות, אלא יתרגלו אותה בצורה פעילה בחיי היום–יום, בכל מקום! בבית, בעבודה ובאוניברסיטה, ולא רק בפעילות התנדבות יומית חד–פעמית פעם ב… לא רק כשמקום העבודה שלי שולח אותי ואת עמיתיי לצוות לפעילות התנדבות (שכנראה לא אוכל לסרב לה), לא רק על מנת לשמר ולטפח אינטרסים עסקיים ותדמיתיים של המקום שבו אני עובד, לא רק על מנת לקדם אג׳נדות פוליטיות של מפלגה כזאת או אחרת, לא רק על מנת לקבל מלגה בלימודים, ועוד ועוד סיבות שבגללן מתקיימות פעילויות התנדבות רבות בישראל. להתנדב לשם הנדיבות! פשוט מאוד, להתנדב כי אכפת לי מזה שחסרה נדיבות בעולם, להתנדב כי אני בן אדם שמבין שהניכור הולך ומתגבר מסביב, ואף מטופח בצורה מובהקת על–ידי כוחות כלכליים ופוליטיים כאלו ואחרים. להתנדב כי אני בן אדם שלא מוכן לקחת חלק בניכור הזה. גם אם זה לא נעים לי לפעמים להיות ער למה שקורה בשכונה לידי, בבית ממול, במשרד לידי בעבודה, בבית שלי. כמה מאיתנו זקוקים לעזרה? כמה מאיתנו היינו רוצים שמישהו פשוט יהיה אמיץ מספיק בשביל לשאול אותנו באמת מה שלומנו? כמה מאיתנו היינו שמחים לקבל דוגמא מאדם שמראה לנו שאפשר אחרת, שיש תקווה. כמה מאיתנו היינו רוצים שמישהו יגיד לנו ברגע הנכון, ״גבר, התיק שלך פתוח, המפתח עומד ליפול לך מהתיק…״ כולנו! הערנות הזאת קיימת בכולנו! בתוך עולם שהולך וקורס תחת משקל הניכור והאינטרסים, נדיבות פשוטה ויום–יומית היא איננה ״רעיון נחמד״ וזניח, היא חובתנו כבני אדם. זאת הסיבה שכל הפעילות באקרופוליס החדשה – הלימודית, הארגונית, התרבותית, האקולוגית והסוציאלית – נעשית כולה על–ידי מתנדבים. כן, כולה! נשמע הזוי? כן, בעולם שבו אנחנו חיים, זה אכן על גבול ה״לא מציאותי״ ולמרות זאת, כך הוא הדבר! אם גם בכם קיים הצורך לפתח ולטפח את הערנות והנדיבות בתוככם ובתוך העולם, אני מזמין אתכם לפתוח את הלב, להיות ערים, לראות מי לידכם זקוק למשהו, וליצור תקשורת פשוטה, אנושית, אכפתית. וכן, להגיע מדי פעם ולתרגל יחד נתינה, להצטרף לאחת מפעילויות ההתנדבות הקרובות שלנו. כל יד שמחוברת ללב פועם וער תעזור.