כאשר אנו מצליחים, לרגעים ספורים, לברוח מהשגרה החומרית של לחיות את חיינו בצורה קטנה ומצומצמת, נפקחות עינינו אל מול עוצמת היקום אשר אנו יודעים שאינה נתפסת, אך למרות זאת אנו חשים שאינה זרה לנו כבני אדם. מהו, אם כך, הדבר הראשון שמושך את תשומת לבנו? הסדר, ההרמוניה הבלתי מעורערת אשר בה כל הדברים מתפתחים, הצלילים הבלתי נלאים אשר דרכם מופיעים שוב ושוב המחזורים. זוהי מוזיקה. כך מקבלות משמעות חדשה מילותיהם של הפילוסופים העתיקים אשר סיפרו לנו על  ״ההרמוניה של הספרות״. כך אנו מבינים שלמעשה, מאחורי הרעשים שלנו, קיימים צלילים יפים ומאחדים, אשר קושרים בעדינות את הצורות הקיומיות של החיים. אנו מבינים אם כך שהמוזיקה המגיעה לאוזנינו אינה אלא צל–ולא משום כך פחות יפה עבור חושינו הבלתי מושלמים– של אותה מוסיקה קוסמית אחרת שלבטח תהדהד בצורה מחזורית ואינסופית בחלל. לכן היום ראיתי את המוזיקה והבנתי את סודה הגדול. היא איננה עבודה או יצירה של בני האדם, או לפחות אינה הפרי של בני האדם העיוורים והכבולים אל החומר. היא מגיעה ממחוזות רחוקים ומאפשרת לעצמה להילכד לרגע על ידי גאונים, אשר ברגעי ההשראה אותם הם מזמנים, מסוגלים הם להתעלות אל עבר הספרות של ההרמוניה. אלו הם בני האדם המאושרים– באמת מאושרים?- אשר בכוחם לחוות את ההתעלות אל עבר עולם עליון זה, ולאחר מכן לשרבט, בייאוש החפזון, כמה תווים על דפיהם, או כמה אקורדים על כליהם, בניסיון להעביר הלאה את מה שהם הצליחו לראות כה בבהירות. ולנו נותר רק להאזין ולראות. לפתוח את הדלת המאגית הזו שפעם הייתה סודית וכיום מראה לנו את דרכה של המוזיקה. הצלילים אינם גוועים באוויר, אינם נמוגים עם הזמן; מספיק לרצות לראות בכדי שנבחין בהם רוקדים בחלל, חוזרים על עצמם אלפי פעמים בזיכרון. זוהי ההרמוניה הקוראת אל אבותיה; זו המוזיקה המופיעה בפנינו. האם גם אתה רוצה לראותה? יש הרבה סופרים שכתבו אותה למענך. ישנם בני אדם רבים המבטאים את האמת שלהם באמצעות יופיים של הצלילים. לבטח אם נאפשר לעצמנו לגשת אל הרמוניה זו אשר קיימת בעומקה של הוויתנו, ייסורים רבים היו נמחקים כבמטה של קסם; המקצב האוניברסלי היה משליט סדר ביקום הקטן לו אנו קוראים ״אדם״. תרגמה: הדר ויינרב

שני תרגילי דמיון שיכולים לשפוך אור על מחזורי הטבע: המחזור הקטן, של היום והלילה, והמחזור הגדול, של עונות השנה. מה הם יכולים ללמד אותנו על מקומנו בתוך הטבע, ועל העבודה הנכונה איתו? הבה נעצום עיניים ונדמיין את עצמנו עומדים בטבע; בשדה, על גבעה, על שפת נחל… נדמיין כיצד השמש שוקעת במערב. אור היום מפנה את מקומו לחשכה, וחום האדמה והאוויר מתפזרים עם הרוח. אלפי אורות קטנים מאירים את השמים ואת האדמה על יושביה. השעות עוברות. שחור הלילה מעמיק והקור מתחזק, ובחצות הליל זורחת הלבנה; מזכירה לנו בחצי חיוך את היום שכבר עבר. כאשר הלבנה מתקרבת לרום השמים, השחר מפציע; החשכה מתפזרת והאור מתחזק, עד אשר השמש מפציעה במזרח. קרניה מפזרות במהירות את הצללים, חומה מתפשט על פני האדמה. נדמיין כיצד השמש עולה ועולה בשמים, כיצד אורה וחומה מעירים את הטבע לפעילות נמרצת של חיים. כאשר השמש מגיעה לרום השמים נותר מעט מאוד צל; קרניה חודרות ביעילות את האטמוספירה, שכבת ההגנה האוורירית של כדור הארץ, ומחממות בהדרגה את פני האדמה עד לשיא החום, המגיע בתוך מספר שעות. לקראת הערב הצללים מתארכים והשמש שוקעת, עושה את דרכה אל המערב. כאשר היא מתקרבת אל האופק, כחול השמים מתחלף בשלל צבעים עזים ורוח מערבית כמו אוספת את החום והאור בחזרה אל השמש, הממשיכה ללא לאות בדרכה אל עבר המחזור הבא. מקצב השמים, מקצב האדם תרגיל דמיון זה ממחיש, עבור חלקנו, עד כמה חיי העיר רחוקים מיופיו של הטבע, ואולי גם אם אנו חיים מחוץ לעיר, לא בטוח שאנחנו מפנים את הזמן הדרוש כדי להתבונן בו בעיני הרוח. אך מבעד לחומת המגן של חיי התרבות המערבית נותרו זיכרונות רבים ועמוקים, סמלים הטבועים עמוק בנפש האנושית שלנו; עצב השקיעה, בדידות הלילה, כיסופי השחר, התרגשות הזריחה, עצמת צוהרי היום, הפליאה של שעת–ערביים… צמחים, בעלי חיים ובני אדם חיים ופועלים לפי מקצב השמים. אף שהרחקנו מעלינו את מחזורי הטבע והשפעתם – בעזרת בתים, תאורה, מיזוג אוויר – השפעתם עלינו גדולה מכפי שאנו יודעים. איברי גופנו עובדים ונחים באופן מחזורי לאורך היום. מנוחת לילה הכרחית לגופנו, כמו גם לעיבוד הרגשי והמחשבתי של חוויות היום. חשיפה בלתי מוגזמת לאור השמש חיונית לפעילות התקינה של הגוף שלנו ומשפרת את מצב רוחנו. כמונו, גם לבעלי החיים סדר יום התנהגותי, טקסי ממש, ביחס למחזור זה. שעת ההתעוררות, איסוף מזון או ציד, מנוחה, טיפוח עצמי; כל אלו מתרחשים במועדים קבועים לאורך היום, לפי אור השמש. תרנגולות, הנוהגות להטיל ביצה בשעות הבוקר, יטילו כמות גדולה יותר של ביצים אם מדליקים ומכבים את אורות הלול. כמוהן, צמחים שונים מזדקפים וכמשים, פותחים וסוגרים את עלי הכותרת שלהם, מפיצים ריח ומייצרים צוף, לפי עצמת ומיקום השמש. חמניות פונות בשעות הבוקר אל המזרח, בצהריים לדרום ולפנות ערב למערב. אם נזכור שהשמש היא מקור החום והאור המרכזי על פני כדור הארץ, נבין שזה טבעי ביותר שכל היצורים החיים מתאמצים כדי להפיק את המיטב מכל רגע במחזור. ישנן פעולות שמתאים יותר לבצע ביום ואחרות שמתאים לבצע בלילה. ישנם בעלי חיים יומיים המתאימים יותר לסביבה מוארת וחמה, ואחרים המתאימים יותר לסביבה חשוכה וקרה. ישנם צמחים שמושכים חרקים במהלך היום ואחרים שעושים זאת במהלך הלילה. ומהיום והלילה, לעונות השנה המתחלפות שוב נעצום עיניים ונחזור בדמיוננו לאותו המקום בטבע… נדמיין כיצד השמש זורחת במזרח, עולה בשמים ומאירה את פנינו מדרום, צוללת ושוקעת במערב. יום ולילה חולפים, עוד יום, עוד לילה. בכל פעם השמש זורחת מעט מאוחר יותר, בנקודה דרומית יותר מיום האתמול. הימים מתקצרים והלילות מתארכים. נעשה קר יותר ויותר במהלך הלילה. עננות כבדה נעשית נפוצה. גשם יורד בכל כמה ימים, לעתים חלש, לעתים חזק. בעלי החיים מרבים להסתתר תחת ענפים, במערות ובמחילות. עלי העצים מאדימים ונושרים, גזעיהם נותרים עירומים, זכר לפאר שאבד. אנחנו מתעטפים במעילנו נגד הגשם, הרוח והקור, מתכנסים לתוך עצמנו. שמחים על גשמי הברכה אך מקווים שימי הקיץ ישובו בקרוב. לבסוף, בעיצומו של מאבק האיתנים, הכף מתחילה לנטות לעבר השני. בכל יום השמש זורחת מעט מוקדם יותר ובצוהרי היום מגיעה לגובה רב יותר מיום האתמול. הימים מתחממים ומתארכים, כבר אין צורך במעיל והלילה נעשה קצר יותר ויותר. כאשר משך היום משתווה סוף סוף למשך הלילה, הטבע כולו מתעורר לחיים. העצים מתעוררים מחדש מתרדמתם, פרחים צצים בכל מקום. בעקבותיהם הציפורים, הפרפרים ושלל בעלי החיים מתעוררים משנת החורף, יוצאים לחפש מזון ואהבה. גם אנחנו חשים את שמחת האביב, יוצאים אל האור והחום, יוצאים לכבוש את העולם. יום ולילה חולפים, עוד יום, עוד לילה… הימים מתארכים, השמש זורחת צפונית יותר ויותר, עולה גבוה יותר ויותר בכל יום, עד אשר היא מאירה, בצוהרי היום, ממש מעל ראשינו. האוויר חם, המים חמים, האדמה חמה. הימים כבר מתחילים להתקצר, אך החום יישאר עוד זמן רב. הפרחים מתחלפים בפירות. צמחים רבים מתייבשים בחום השמש, מהם נותרים רק זרעים; תקווה למחזור החדש. כאשר משך היום ומשך הלילה משתווים בשנית, משב רוח מסלק את החום הכבד. הכול חוזר חלילה. בני התרבויות העתיקות היו אובססיביים ממש בניסיונם לעקוב אחר מקצב השמים ולחזות אותו. הם עשו זאת מסיבות הישרדותיות בוודאי; חיוני לכל צייד, לקט וחקלאי לדעת בדיוק מתי עליו לחפש כל בעל חיים, לקטוף את פירותיו, עליו ושורשיו של כל צמח, מתי לזרוע ומתי לקצור. אך הם עשו זאת גם מסיבות רוחניות; אנשים אלו, אשר ראו את עצמם חלק בלתי נפרד מהטבע, בחרו לעצב את חייהם על–פי מקצב השמים. מעגל החיים חגים ומועדים, טקסי מעבר וחניכה, ריקודים, מאכלים, תפילות – לכל אלו נבחר בקפידה המועד המתאים ביום ובשנה. תפילת הודיה בבוקר לאחר זריחת השמש, וחגיגת אביב של טיהור והתחדשות, מקובלות בדתות רבות. למרות שישנם הבדלים רבים בין המנהגים והטקסים, ישנם מספר סמלים מרכזיים שחוזרים על עצמם. סמלים אלו נועדו לסייע לבני האדם, באשר הם, בתהליכי ההתפתחות שלהם. שכן, חוק ההתפתחות אחד הוא, ולו שני ילדים – האור והחושך, החיצוני והפנימי, החי והמת. המעבר התקין בין שני צדדים אלו של החוק האחד הוא המפתח לבריאות הגוף, איזון הנפש ושגשוג הרוח. סתיו – מוות – זריעה חורף – שכחה – מנוחה אביב – לידה – פריחה קיץ – התבגרות – הבשלה הפילוסוף, המכיר את חוקי הטבע, משתמש בזרימה הטבעית של המחזור כדי להגשים את ייעודו. הוא זורע את חלומותיו בסתיו, מטפח אותם בחורף, חושף אותם באביב ומגשים אותם בקיץ.

תהליך רוחני הוא תהליך שבו מתעורר באדם צורך לחקור את המסתורין של קיומו ושל קיום העולם. אז מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל תוך האוקיינוס. בתהליך הזה משתחררת התודעה מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה בינו לבין שאר בני האדם, בינו לבין העולם. במפגש אקראי עם צעיר התפתחה בינינו שיחה, שבמהלכה סיפר לי על תהליך בו החל לפני שנים אחדות, הכולל תרגול סוגים שונים של מדיטציה, יוגה ומגוון סדנאות בנושא התפתחות אישית ורוחנית. הקשבתי קשב רב כאשר סיפר בהתלהבות על רגשות של אחדות ואושר, ועל כך שמצא את האני האמיתי שלו. כששאלתי האם הלימודים גרמו לו לפתח מידה רבה יותר של חמלה וסובלנות כלפי סביבתו וכיצד אחריותו כלפי העולם גדלה בזכות התהליך, הוא השיב שהחשוב מבחינתו הוא להתרכז בחוויה האישית. בסיום השיחה הזמנתי אותו לבוא ולהתנדב בפעולה שאנו מקיימים, והוא השיב שלא יגיע כיוון שמיטב זמנו מוקדש לדרך הרוחנית. כשפנינו כל אחד לדרכו חשבתי על העידן הנוכחי, שבו ההתפתחות האישית תופסת תאוצה, תרגול טכניקות רוחניות הפך לדבר שבאופנה, ובדומה לרכישת מוצרים, אותה מעודדת תרבות הצריכה, מוצעים מגוון "מוצרי מדף רוחניים". בדרך זו הפך האמצעי למטרה, שהתרוקנה מתוכן. טכניקות רבות מציעות תרגול מדיטטיבי להשגת שלווה ואיזון נפשי, בעוד שהסיבה לעצם קיומן היא לתמוך בתהליך פירוק הגבולות המפרידים בין האדם לבין עצמו, ובין האדם לחברה ולטבע. התפיסה האגוצנטרית, שבה האדם נמצא במרכז ועושה למען עצמו יצרה מציאות הרמונית אשלייתית, בעוד שהסבל וחוסר הצדק נוכחים בעולם. אמצעים מדיטטיביים, שבמקור העירו את רוחו של האדם לגילוי נדיבות, הפכו למוצרי צריכה עם תג מחיר, המוצעים על ידי תעשייה עם רצון טוב, אך ללא כיוון. החזרה אל המקור – הדחף המניע את היקום התפיסה הבודהיסטית מתארת אוקיינוס אינסופי של חכמה ממנו נולדו כל הישויות בתהליך של הפרדה, מעין מפץ שפיזר את מי האוקיינוס לאין ספור טיפות המורכבות מאותו חומר מקורי. כשם שטיפת האוקיינוס מורכבת מאותו חומר כמו האוקיינוס, כך התודעה האנושית היא השתקפות של החכמה המקורית לפני ההפרדה. הטיפות מתקיימות בנפרד זו מזו, עד שבשלב מסוים בוער בהן הצורך לחזור אל אוקיינוס החכמה שממנו הופרדו, והן מתחילות תהליך של חזרה אל המקור, עד לשלב שבו הטיפה הופכת אחת עם האוקיינוס, ואינה נפרדת עוד. המסע חזרה מכונה בתורת המזרח "דהרמה", דחף המניע את היקום כולו. באופן מקביל, תהליך רוחני מתחיל אצל האדם עם התעוררות הצורך לחקור את המסתורין בדבר קיומו וקיום העולם. השלב הראשוני הוא יציאה מההמון. רוב בני האדם מעבירים את חייהם במרדף אחר עינוגים, חיי נוחות ומילוי צרכים פיזיים שונים. יציאה מההמון היא שלב הכרחי שבו האדם, הטיפה, מבין שבוער בו צורך אחר, עמוק יותר, שאינו קיים בהכרח אצל הרוב. חיי היומיום השגרתיים וסיפוק הריגושים כבר אינם ממלאים אותו כבעבר, וכפי שאומרת טריניטי לגיבור ניאו בסרט "מטריקס", הוא "כבר יודע לאן הדרך הזו מובילה”. בסרט מתואר תהליך היציאה של ניאו מהאשליה, המלווה בחששות ובפחדים. חבריו מפצירים בו להמשיך ומזכירים לו שהוא כבר מכיר את החיים הריקים מתוכן. בעצם בחירתו להתעורר, הוא נחשף למציאות האמיתית, אותה הוא מתחיל לחקור וללמוד. החקירה אינה מסתכמת בסקרנות אינטלקטואלית או באגירת ידע בלבד. החקירה היא חדירה עמוקה פנימה כדי להכיר את מהות ההוויה האנושית והפוטנציאל החבוי בה. בו הזמן היא גם התנועה החוצה, כדי להכיר את חוקי העולם. היציאה מההמון יוצרת אצל האדם זהות אינדיבידואלית, המאפשרת לו להתבונן על החיים מנקודת מבט מפוכחת, שאינה מונעת מהשפעות אופנתיות. כך הוא רוכש עצמאות ומתחיל לזהות את ההפרדה בינו לבין העולם.  בשלב זה, דחף נכון ילווה בתחושת אחריות ורצון לשייכות, לנתינה וחיפוש טובת הכלל. ליבה של דרך רוחנית הוא היכולת למוסס את גבולות האגו ולהתחיל להזדהות עם הקהילה. בשלב זה מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל האוקיינוס. הדרך היחידה למנוע מטיפה להתייבש, היא להחזירה לאוקיינוס; כך היא הופכת לאוקיינוס כולו כמו הטיפה, גם האדם. מציאת הדרך חזרה אל האחווה האנושית היא מקור כוחו. בודהה הסביר לתלמידיו שהאשליה הגדולה של בני האדם היא הנפרדות. חוסר היכולת לראות את הגורמים המאחדים, ממקמת את האדם במצב של מגננה מתמדת על האגו ועל זהותו הנפרדת, ומשאבים רבים מוקדשים לתחרותיות בין חברים, בתוך משפחה ובין מדינות ועמים, במקום להתרכז בגורמים היוצרים הדדיות ושיתופיות. בודהה גם לימד שלמרות הפרדוקס, התייחסות לכלל כשם שאנו מתייחסים לעצמנו היא העצמאות  האישית האולטימטיבית. האדם זוכה בחופש רק כאשר תודעתו משוחררת מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה; רק כך נוכל למצוא את מקומנו הטבעי בעולם. בתרבות שבה רוב מערכות היחסים מבוססות על אינטרסים, עלינו לשאול את עצמנו מה טיב מערכות היחסים במעגלים השונים של חיינו, מה המניע? למרות הנפרדות, בכוחה של הדרך הרוחנית לחבר מחדש וליצור את האיחוד. יתכן שדברים אלו פשוטים להבנה, אך לרוב אנו רחוקים מליישמם. הבנה ללא פרקטיקה אינה תורמת דבר מלבד סיפוק אינטלקטואלי מעצם ההבנה של רעיון של מסוים. "קול הדממה", טקסט קדום  שמקורו בטיבט, מפציר בחניך לעזוב את שלב הלימוד, שיופיו מסנוור והוא יכול להיות  להיות בוגדני אם שוקעים רק בו. כלומר הלימוד הוא שלב ביניים ועל אף שמפתה להישאר בו, בגלל הריגוש שבהבנות החדשות, הוא חסר, כל עוד אין ביטוי מעשי של האחריות כלפי העולם. השלב הבא במסעו של האדם חזרה אל טבעו האמיתי, הוא שלב הפרקטיקה. בשלב זה הפנים והחוץ הן תנועות המשלימות זו את זו. התנועה פנימה היא הלימוד, ההתבוננות פנימה המאפשרת להכיר בתמצית של הטוב; התנועה החוצה, היא הביטוי הערכי של הטוב. כדי לפעול כך, נדרש האדם לגייס מאמץ, רצון ותבונה, הנמצאים בקונפליקט מתמיד עם הנטייה האגואיסטית המושרשת בכולנו. זו הסיבה שהדרך הרוחנית נתפסת על ידי המסורות כקרב בין האדם ליצריו. הגיבור הוא זה הכובש את יצרו, הוא המודל והדוגמה לאב הטיפוס האנושי שאינו נכנע לחולשותיו. על פי הגישה ההוליסטית המסורתית, באדם יש שני קטבים: הרוחני והגשמי, אשר לכל אחד מהם צורך שונה. הקוטב הרוחני הוא התנועה לכיוון האחדות, לעבר גילוי צדדים אצילים הקשורים לנדיבות, אהבה, חמלה וצדק. מנגד, הקוטב הארצי משתוקק לבטא את  הצדדים האינסטינקטיביים, נעדרי ההכרה, הקשורים לכעס, לנפרדות ולהישרדות. שני צדדים אלה של התודעה מאפיינים את כולנו. האדם הרוחני, שער לנוכחותם, נמצא בקרב מתמיד בין הכוחות ושאיפתו, כמובן, היא להביא לניצחון צדדיו האצילים. זהו מצב של מודעות ערה, שאינה מסתפקת באי נקיטת עמדה המאפיינת את חיי הנוחות של התפיסה המטריאליסטית , המעודדים תרגול גישות רוחניות בפרשנות מעוקרת מן המאמץ הנדרש מן האדם לגייס את כוח הרצון, שבאמצעותו מתגלה צידו האצילי והאנושי של האדם. בזכות האתגר והקרב בונה האדם את סולם ההתפתחות הרוחנית, ובכל בחירה בצורך הרוחני על פני הדחפים החומריים, הוא גדל. החניך הרוחני מתייחס אל עצמו כאל חלק מרקמה אנושית. הוא רואה בהעמקת הקשר עם שותפיו לדרך את אחריותו, והיא האתגר של חייו. הברית בין תלמיד למורה – העיקרון המופלא של העברת החכמה מאז ומעולם התבצע עקרון העברת החכמה על ידי הקשר המופלא שבין מורה לתלמיד. לפני כ-2500 שנה, כאשר פגש אפלטון הצעיר סוקרטס, לאחר שזכה לחינוך של מיטב המורים, הוא פגש לראשונה בחייו מורה דרך, וביקש את הדרכתו. מה שהפך את מפגשו של אפלטון עם המורה לרב עצמה היה העובדה שסוקרטס לא רק דיבר על החכמה, אלא חי אותה, ובער בו הצורך לחלוק את חוויותיו. לבו של אפלטון נשבה בדמותו של סוקרטס, האדם הפשוט, שמעולם לא הפנה עורף לאמת, גם כאשר שילם במחיר חייו. מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין סוקרטס לאפלטון מסמלת את הדוגמה האישית שאין כדוגמתה כדי להעביר את הניסיון, הלימוד והחוויה הרוחנית. המורה הוא בעל סמכות בזכות העובדה שהוא מלמד רק את מה שביכולתו להחיות על ידי מעשה. בראש ובראשונה גם הוא רק תלמיד, התר בכל מאודו אחר צו הלב וגילוי המסתורין של החיים, תוך הרחבת גבולותיו הפנימיים והאחריות אותה הוא מגלה כלפי תלמידיו. תלמיד רוחני הוא אדם אשר התעורר בו הצורך ללמוד ולחשוף את טבעו האמיתי ואת טבעו של העולם. בשלבים הראשונים של ההתעוררות הרוחנית, מתרבות בקרב התלמיד שאלות. הצורך יוצר חוסר, אי שקט ודחף לחפש תשובות. רק כאשר ברור לו שהוא שבע מהתשובות הריקות, המורה מגיע. חוק יסוד בטבע מראה שכל מצב של ריק הוא בלתי אפשרי, וכי דברים נולדים כיוון שהיה  צורך שקדם להם. כך גם הצורך של התלמיד האמיתי במורה של אמת מוליד את הפגישה עם המורה, וכאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע. המורה מתקדם צעד או שניים לפני חניכיו, כך שהוא קרוב אליהם מספיק כדי שיוכלו ללמוד ממנו ולזהות את הצעד הבא במסע שיעשו. ככל שהתלמיד מתקדם הוא הופך עצמאי יותר ועומד יותר בזכות עצמו. הברית בין מורה לתלמיד מבוססת על אהבה ללא תנאי וללא אינטרסים אישיים. למורה יש צורך להעביר את החכמה, ובכך גם הוא בא על שכרו. התלמיד צמא לחכמה ובשל כך מוסר את עצמו למורה. בנוסף לאהבה, כוללת הברית מחויבות הדדית. חובתו של המורה לעשות הכול בכדי לקדם את תלמידו, והתלמיד, לאחר שביקש את הדרכתו של המורה, מחויב לשיעוריו. המורה מפגיש את התלמיד עם הוכחה חיה שביכולתו לשנות את עצמו, ואת העולם. סוקרטס יצא בזמנו נגד הסופיסטים, אשר מכרו ידע רוחני לכל המרבה במחיר. גם בתקופתנו יש רבים המעידים על עצמם כמורים, ומציעים את האושר והידע המושלם, אף על פי שהם אינם מקיימים אותו בהכרח; המדברים על אחדות כאשר בחייהם היא חסרה; על חמלה שנותרת סיסמה ריקה ממעשה; ועל רוחניות, כאשר הגורם המניע אותם הוא ממון ותהילה. בתקופתנו איבד העיקרון המופלא של העברת החכמה בין מורים לתלמידים את תוכנו. החינוך להישגים ולתחרותיות תפס את מקום החינוך לערכים, והמורה, מדריך הנשמות, הפך לדמות שאינה מוערכת, אשר כל תפקידו להכשיר את תלמידיו למקצוע, והצלחותיו נמדדות בציונים. תרבות הצריכה המשומנת הפכה למורה הגדול, והיא משפיעה ומעוררת בבני האדם צרכים מזויפים. כך כולנו לומדים כיצד לחלום, לחשוב, להרגיש, לחיות, להיראות, לקנות ולהיות נתון סטטיסטי שנמדד בתרומתו למכונה. נוכח כל אלו עלינו לחזור לשורשים, ולזכור שלאדם היום תפקיד חשוב מאין כמותו בלידה המחודשת של רוח האחווה, ובתחייה של רעיונות ואידאלים נצחיים, הנכונים תמיד. עלינו להתבונן בכנות עמוק פנימה ולבחון מחדש את זהותנו. האם אנו מסתפקים בהלך הרוח הנוכחי? האם די לנו לעשות לעצמנו? או שבוער בנו השינוי, ואנו רוצים להשפיע במעשינו על העולם, לחפש את נתיב העשייה הרוחנית? החכמה האוניברסלית תמיד בנמצא. זהו עולם האידאות שעליו דיברו החכמים הקדומים. כמו בעבר, גם היום דרושים מחפשי אמת נלהבים, המשתוקקים לחיות את החכמה, ומורים המצביעים על השבילים ובכוח הדוגמה האישית מראים שהצעידה בדרך אפשרית. "וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, י"ג).

מהי הוודאות שאותה אנו כל כך מחפשים? ומהן ההזדמנויות הקיימות דווקא במפגש עם חוסר ודאות? מבט פילוסופי על מבוך החיים בעזרת בודהא, אפלטון, אפיקטטוס, ועוד. ״היכן אני נמצא?״, ״איך אני יודע זאת?״ ו״מה עלי לעשות?״ הן שאלות בסיס שאנו שואלים עצמנו ועונים להם אינספור פעמים במהלך חיינו. כאשר אנו נתקלים בחוסר ודאות, אנו נבוכים, לא פעם חשים חסרי אונים ובעיקר שואפים לצאת מהר ככל האפשר ממצב זה. איזו ודאות מניחה את דעתנו? על מה היא מסתמכת? המחשבה על כך שהאדם שואף לידיעה, שהוא זקוק לה כדי לחיות כמעט מרוממת אותי, כפילוסוף. אולם אני גם יודע, שמדובר בידיעה ובודאות, שניתן לכנותן ״מן המעלה הראשונה״, כלומר שקשורות לפשט של הדברים. הודאות שאנו מסתפקים בה בחיי היום יום שלנו, היא דקה מאוד ושברירית, לפחות מנקודת מבט פילוסופית. מדוע? משום שאנו נסמכים על מידע חלקי ביותר שיש לנו, שמקורותיו בחושים שיש לנו ובעיבוד שעשינו לו. בנוסף לכך במידע אחר שקיבלנו לא תמיד עם הכרה, במהלך תהליך החיברות שעבר כל אחד מאתנו. איש מאתנו לא גדל בריק, מינקות אנו אוספים מידע מגוון ושונה על עצמנו, על הסובבים אותנו ועל העולם. אפשר לטעון שבעשרות השנים האחרונות, עם ההתפתחות הטכנולוגית העצומה יש לנו נגישות רבה יותר לאין שעור למידע מסוגים שונים. יתכן, שככל שאנו מורגלים לאינסוף מידע שמונח בכף ידינו, במכשירים הקטנים שהפכו הרחבה של ידינו והם עמנו בכל מקום… קשה לנו יותר עם תחושה של אי ודאות. על הצורך שלנו בודאות ועל הודאות שבה אנו מסתפקים בדרך כלל לחיות חיים שלמים, אומרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית, דרך קולם של חכמים ממזרח ומערב שהיא בבחינת משענת קנה רצוץ. מדוע? משום שהמידע שיש לנו, שחלקו אספנו ואנו אוספים ומעבדים בעצמנו וחלקו קיבלנו ואנו ממשיכים לקבל לא תמיד עם הכרה, הוא מידע חלקי מאוד וככזה הוא אשלייתי. הוא אינו תופס את המציאות במלואה ולכך יש נגזרות רבות על החיים שלנו. הקולות המוכרים ביותר ממערב וממזרח שמזכירים טענה זאת, הם של אפלטון במשל המערה שלו והרעיון שמגיע מן המזרח על כך שהעולם כפי שאנו תופסים אותו תפיסה ראשונית הוא בבחינת אשליה. כולנו פוגשים מידי פעם במציאות שיש בה פחות ודאות, אולי כחלק ממצב משברי כזה או אחר ולעתים גם במחזור היסטורי שהוא גדול מהחיים האינדיבידואלים שלנו ומביא עמו גל גדול של אי ודאות. אם למשל נדמיין את החיים של האנשים, לפחות במערב בסוף המאה ה-19 ובמהלך החצי הראשון ויותר של המאה ה-20, נראה לי שאפשר בקלות לקלוט את אי הודאות ששרר מכל עבר בעצם ההתרחשויות ההיסטוריות הגדולות. אנו, קוראי הרשימה הזאת, חיים כבר בתחילתה של המאה עשרים ואחת ולפחות במה שמכונה העולם המערבי, כולל בארצנו הקטנטונת שרבה בה אי הידיעה בנוגע לעתיד, הסתגלנו והתרגלנו למציאות חיים שקטה פחות או יותר, מוכרת, שעמה אנו יודעים פחות או יותר לזהות את כללי המשחק שלה, וחיים עמם. מאידך, אין ספק שבשנים האחרונות אולי בחודשים האחרונים, החלה מגמה שתחילתה עדינה והמשכה ברור יותר, של ערעור הודאות שאליה הורגלנו. איך הערעור הזה מתבטא? נראה שיש מגמה של התערערות של מסגרות פוליטיות ושלטוניות בעולם המערבי כולו, בארץ אולי ברורה יותר חוסר הודאות וחוסר היציבות שחווינו בהקשר הזה בשנים האחרונות ואולי עודנו חווים. הדבר הבולט ביותר שלכאורה מביא את חוסר הודאות המדובר הוא המגיפה שאנו כולם חיים עמה ולא ברור עדיין מהלכה. ההתמודדות עם המגיפה הכניס את העולם כולו לסחרחרת של מהלכים שהייתה לה ועוד יש לה השפעה נרחבת על שטחים שונים בחיים שלנו, שטחים כמו בריאות בוודאי אבל גם כלכלה, חברה, חופש ופרטיות, צורות של שימוש בכוח המדינה ועוד. מעבר לכך אפשר גם להזכיר את השינויים האקלימיים שאנו עוברים, גם אם חלקנו מעדיף לסגור את עיניו בקשר לזאת, לי לפחות נדמה שכבר אי אפשר באמת לעשות זאת. משהו אחר קורה בכדור הארץ ואפילו בלי להבין עד הסוף מה קורה ולמה, נוסף כאן ממד נוסף של חוסר ודאות. ברמה הבסיסית ביותר במהלך מהיר יחסית, לפחות מנקודת מבט היסטורית, הרגלים שונים שלנו כבר אינם ברורים מאליהם ואנו מתקשים מאוד לדעת מה ילד יום בקשת שלמה של ביטויי חיינו. אין ספק שאנו חיים עם אווירה ברורה ומוחשית יותר של אי ודאות ושיש לכך השלכות פיזיות ונפשיות והיא מעוררת תגובות שונות שאנו מודעים להן וגם שלא. בתוך המציאות הזאת ברירת המחדל שלנו היא לשאוף לחזור לחיינו כפי שהיינו רגילים להם, לנורמליות… אולם על כך אין לנו שליטה ושאלת השליטה האינדיבידואלית אף הולכת ומחריפה בהקשר של ניהול המצב על ידי המדינות בהן אנו חיים. אז מה אפשר לעשות עם מצב של חוסר ודאות שלא ברור מתי יפסק ושאין לנו בו לכאורה שליטה משמעותית לפחות? בהקשר הזה  אני רוצה להציע מספר מחשבות, להצביע על ההזדמנויות שיש לנו כאשר אנו פוגשים במצבים של חוסר ודאות, מן הסוג שאנו חיים כעת ואולי נוספים. ההזדמנות להביט עם הכרה על החיים שלנו: מתוך שבירת מה שהיינו רגילים אליו, מה שהיה אולי נעים ומוכר ובתוך אי ודאות, יש לנו הזדמנות שכמעט נדחפת אלינו, לבדוק ולהרהר בחיינו עד כה. היכולת לעצור לרגע לשאול שאלות על החיים שלנו, לבדוק מה אנו עושים ולמה, היא חשובה מאין כמוה, משום שהיא יכולה לסייע לנו להכניס הכרה במה שלעתים אנו חיים באופן אוטומטי. אומרים על הבודהא שאמר שהמשאב המשמעותי שיש לאדם הוא ערנות. לא פעם המחיר של חיים מוכרים, שאין בהם חוסר ודאות הוא חוסר ערנות. וגם אם בסופו של תהליך הבדיקה שנעשה על מהלך חיינו נאשרר את כולו ונשאף לחיות אותו בשלמותו, כבר לא נהיה אותם האנשים כפי שהיינו בעבר. נדמה לי שבמהלך פרוץ מגפת הקורונה וההתפתחות שלה, שטף את בני האדם גל גדול של הסתכלות וניסיון הערכה של החיים האנושיים שלנו, אין ספק שיש משמעות לגל זה, גם אם הנטייה לחזור למה שהיה גדולה יותר. ההזדמנות לעשות הבחנה פילוסופית פרקטית בין מה שבשליטה שלנו לבין מה שלא בשליטה שלנו: כאן אני מבקש לגייס פילוסוף סטואי בשם אפיקטטוס שמיוחסים לו הדברים הבאים: לא הדברים הם המדריכים מנוחתו של אדם, אלא דעתו עליהם.למעשה עושה אפיקטטוס הבחנה בין מה שקורה במציאות ובין הדעה שלנו על הדברים שקורים. אולי תמצאו בהבחנה זאת הפתעה. אין בכך כל בעיה, זאת הזדמנות להרהר על הדברים. אכן יש בעולם התרחשויות רבות, קטנות כגדולות, שאין לנו שליטה בהן. לא אנו ביקשנו שיגיעו ויופיעו ויהיו נוכחים פתע בחיינו. כולנו מכירים מציאות זאת. אבל האם אנו גם מכירים את החופש הבסיסי שיש לנו ואיש אינו יכול לקחת מאיתנו? החופש לחשוב ולהגיב למציאות שלא הזמנו, כפי שאנו בוחרים?! זה כלל וכלל לא עניין של מה בכך וכפי שאומר אפיקטטוס אולי הדבר המשמעותי יותר שמטריד את המנוחה שלנו מן המציאות עצמה הוא הפרשנות שלנו למציאות והדרך בה אנו מגיבים לה. האם אפשר להגיב אחרת לנסיבות חיינו? אין ספק שכן. כיצד? יש כאן עניין של למידה ותרגול שהם חלק משמעותי ובסיסי בחיי הפילוסוף. מוזמנים לחקור על כך. ההזדמנות לשאול מהם החיים? היכן הם מתרחשים? גם כאן יתכן שהשאלות מעלות תמיהה. מה המשמעות של השאלה היכן החיים מתרחשים? הכוונה לעורר את תשומת ליבנו שמעבר לחיים שכולנו מכירים, החיים ״בחוץ״, הכוללים אירועים והתרחשויות וצורות רבות ומגוונות של חיים. מלבדם, יש לכל אחד מאיתנו אפשרות לחיים ״פנימיים״. החיים הללו כוללים את המהלך המתמשך של הלמידה שלנו על עצמנו ועל העולם, הם כוללים ניסיונות יקרים שאספנו בדרך, עומק, יופי ועניין – שהם התוצאה של כיצד אנו חיים את החיים. ככל שאנו לא רק חיים ״בחוץ״, ככל שאנו לא רק תלויים בנסיבות ובאירועים, ככל שאנו יודעים לחיות גם חיים מלאים של ״לבדות״ (לא בדידות) בעת שחוסר ודאות נמצא מסביבנו ואין לנו שליטה עליו, החיים הפנימיים שלנו יכולים להמשיך לנבוע ולהתפתח לעתים אפילו ביתר שאת דווקא לנוכח אי הנוחות החיצונית. אולי נזכר לרגע כולנו בימים של סגר מלא בשל התפרצות הנגיף, איך מלאנו את חיינו? האם מצאנו שגם עם תנועה חיצונית מינימלית יש לנו חיים ענפים, מלאים ומעניינים? או שגילנו שאנו מתקשים להיות עם עצמנו? חשים בודדים וחסרי יכולת ולא יכולים לחכות כבר לשטף החיים החיצוניים שלו הורגלנו? גם כאן, יש ערך רב למחשבה ובדיקה עצמית. ההזדמנות לעבוד עם הבשורה האפשרית של משבר: כאמור לא פעם הרגעים של חוסר ודאות בחיים שלנו, הולכים יד ביד עם מה שאנו מכנים משברים. באופן אינסטינקטיבי, איש לא אוהב משברים, לא רוצה להיות ברגעים בהם נשברים הדברים, החיים שלנו כפי שאנו רגילים אליהם, גם אם במשברים הללו יש בשורות של ממש. בסדר, לא נזמן משברים לחיינו, אבל אם הם כבר כאן… האם לא יהיה כדאי לשאול עצמנו ולברר מה הבשורה האפשרית שמגיעה לפתחנו עם המשבר? האם לא תהיה זו שעת חסד כדי לעשות משהו אחרת ולא רק לשאוף בכל כוחנו לחזור לחיים המוכרים שלנו? כאן ככל שאי הודאות גדולה יותר וככל שאין לנו שליטה בה, ההזדמנות הפנימית שלנו גדולה יותר. אבל לא מדובר בעניין ברור וקל. יש צורך לגייס אומץ ונחישות והעזה כדי לעבוד עם משבר לא רק בשאיפה לחזור למצב שהיה בתחילתו אלא אף לשפר את מצבנו. יש כאן הזדמנות נפלאה לשינוי בר תוקף! רואים? ההזדמנות לראות אלו ודאויות יש בחיים שלנו: לא פעם מתוך ההעדר מתגלה מה שיש. גם כאן דווקא בעת של חוסר ודאות על ביטויה השונים לא פעם מסתתרת הזדמנות להצליח לראות באופן ברור יותר את הודאויות שיש לנו בחיים. לכולנו יש ודאויות כאלה, לא פעם אנו לא רואים אותן משום שאנו תופסים אותן כדבר שהוא מובן מאליו, או משום שאנו לא מישירין אליהן מבט. נסו להביט על חייכם דווקא על הרקע הנוכחי המתפתח שלהם, חפשו את הודאי, הבטוח, הדברים שאינם מוטלים בספק, יסוד הביטחון שלכם. הוא בוודאי שם. אפשר לחשוב ולמנות עוד הזדמנויות, אולי תמשיכו לעשות זאת אתם. מבחינה פילוסופית כולן תישענה על הדבר העיקרי שקורה בזמן שאנו רואים שיש בו חוסר ודאות:  משהו במה שאנו קראנו לו מהלך חיינו הודאי, נסדק… משהו במסכה, בצעיפים שביננו ובין המעמקים של החיים, בין הגלוי לבין הסמוי לעין, מבצבץ… לרגעים ולא באופן אוטומטי, אם אנו אוספים עצמנו ומשתלטים על החרדה והתשוקה לחזור לעונג שאליו אנו רגילים, אנו יכולים להבחין במציאות עדינה יותר, פנימית וחיצונית שקיימת. אנו יכולים להיכנס פנימה למה שביהדות מכנים פרד״ס: יש פשט ואחר כך רמז ואחר כך דרש וכל אלו מוליכים אל הסוד. חיי ההישרדות שלנו, המוכרים, הנוחים (גם אם לא תמיד אנו מודים או חווים שהם נוחים) הם הפשט של החיים, עליו אנו מביטים ולו אנו מאמינים. אבל החיים כוללים הרבה יותר מכך! מה עם הרמז? והדרש? והסוד? כמה נפלא לחשוב על כך, שדווקא בעת שאנו מפרשים את המציאות קשה ומאיימת, שוכנות הזדמנויות נדירות של מחקר ולמידה וחיים, של פריצה אמיתית של גבולות חיינו ועוד צעדים משמעותיים בדרך הפלאית והחידתית שנקראת חיי אדם. ואתם? מה תבקשו? את הודאות שלכם חזרה או אחרת? איש איש ותשובתו, איש איש וחייו.אבל בסופו של דבר כך נארגים חיי הכלל שלנו, וכך מתגבשת דמותנו האנושית, בתוך מרקם החיים הגדול והכולל של היקום כולו. שלכם, רונן חלבי, מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

מפגש של הייטקיסט עם המיתוס של נחשון בן עמינדב וכיצד החלטות חשובות נעשות עם הלב, תוך התמסרות. היציאה מממלכת הודאות הסיפור שלי  מתחיל כאשר "התפוטרתי" מהעבודה שלי לפני 3 שנים. מהסתכלות על האירוע בדיעבד, אני מבין שזה היה שלב הכרחי לשני הצדדים. מצד החברה בה עבדתי, היה צורך לצמצם עובדים. מצידי, הרגשתי צורך לחפש ולגלות את עצמי בעולם הקריירה, לגלות מה היכולות שלי ומה אני עוד יכול ללמוד. ללא רגשות אשמה או כעס, הסתיימה לה מערכת יחסים טובה מאוד שארכה גם היא 3 שנים. כך, לאחר שזמן רב לא הייתי מובטל, התחלתי תקופה של אבטלה, ומבלי להשתהות התחלתי לחפש את העבודה הבאה באותו תחום, של תכנות מערכות מידע אינטרנטיות. חיפוש אחר עבודה יכול לעורר תחושות של לחץ ותסכול, אני מאמין, שזו חוויה שכולם חווים. עבורי, זה היה מצב מאוד עדין, מכיוון שהעיתוי שלו היה בזמן המיוחד של הכנות לחתונה שלי. מצאתי את עצמי בדוחק וחשתי צורך להאיץ את התהליך. התחלתי את החיפושים, ובמקביל חתמתי בלשכה עבור דמי האבטלה שמובטחים למשך שלושה חודשים. ניקרה בראש כל הזמן המחשבה "הזמן קצוב, וכדאי למצוא עבודה לפני שיסתיימו שלושת חודשי האבטלה!״. אוסיף גם, שלאותו לחץ, נוספו גם ההכנות הרבות לחתונה. המחשבה  "אני חייב למצוא עבודה!” בערה בי. במהלך תקופה זו, התנסיתי בראיונות במקומות עבודה רבים. בחלקם לא התקבלתי עקב חוסר ניסיון ולחלקם כן התקבלתי, אך סרבתי בגלל חוסר התאמה. הרגשתי מתוסכל. יום החתונה כמעט הגיע, ובחרתי להשתהות, לעצור את תהליך מציאת העבודה ולהתמסר לצו השעה – החתונה. החלטתי שאחריה אחזור ל״מסע החיפושים״. נחשון בן עמינדב אני עוצר כאן את הסיפור שלי וממשיך רגע בסיפור אחר, סיפור מיתולוגי מהתרבות הקרובה אלינו – המיתוס  של יציאת מצרים וחציית ים סוף. כמו שבוודאי כולנו מכירים, בני ישראל יצאו ממצרים והחלו את מסעם לעבר הארץ המובטחת. בתחילת דרכם הם נתקלו במחסום בלתי עביר לחלוטין – ים סוף. לפי סיפורי חז"ל: בסיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שבעה ימים לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים, הם מצאו את עצמם עומדים מול ים סוער לפניהם, וצבא מצרים מאחוריהם. בורא העולם אמר למשה רבינו "דבר אל בני-ישראל ויסעו!" הפקודה ניתנה להתקדם. ברגעים אלו התגלה אומץ ליבו של נחשון ומסירותו לרצון הבורא. כך אמר רבי יהודה: כאשר בני-ישראל עמדו מול ים סוף וניתן להם הציווי להתקדם, היה כל אחד מן השבטים מתחמק ואומר 'אינני רוצה לרדת ראשונה אל הים'. ראה זאת נחשון בן עמינדב וקפץ אל הים. ומשה היה עומד ומתפלל לפני בורא העולם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידי טובעים בים הסוער, ואתה מרבה בתפילה? השיב משה: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואת הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה." (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו– ל"ז) על נחשון בן עמינדב נאמר בפסוק המופיע בספר תהילים ס״ט:  "הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת מים שטפתני… אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה." בסיפור זה אנו פוגשים את נחשון בן עמינדב שביטא אומץ לב, ונחישות אל מול הלא נודע האינסופי כי התמסר לרגע המיוחד הזה. רק כאשר הגיעו מים עד נפש, המים עולים לאורך גופו, מגיעים עד אפו וכבר לא נותר לו אויר – אז נחצה ים סוף והתאפשר המעבר. רק תעוזה של איש אחד שעשה צעד אמיץ, אפשר את ההזדמנות להתקדם ולהגיע אל הארץ המובטחת. להיכנס למים למרות הפחד ובחזרה לסיפור שלי. במהלך חיפושי אחר עבודה, ספק מתוסכל ודואג למשכורת, ספק מתרגש לקראת הדבר הבא,  נקרתה בדרכי  הזדמנות מיוחדת. פגשתי במודעה באינטרנט, שמציעה קורס בחינם של 10 שבועות שבה תינתן הכשרה אינטנסיבית בתחום חדש ומבוקש בשוק העבודה ולמסיימים בהצלחה תינתן עבודה בחברה (הכשרה זו נקראת BOOTCAMP בעגה המקצועית).במקביל, המשכתי להתראיין בעוד מקומות, והגעתי למקום עבודה מעניין עם אנשים טובים, בתחום התעסוקה אותו אני כבר מכיר. תהליך הקבלה היה מאוד חיובי. המפגש בשתי האפשרויות התרחש סמוך למועד הסיום של דמי האבטלה. ניצבתי בפני הכרעה – האם ללכת למקום חדש למשך 3 חודשים ללא הכנסה, בחברה לא ידועה, מבלי שיובטח לי שאתקבל לעבודה בסיומה, או ללכת למקום מוכר ולחזור לעבוד. עבורי, זו הייתה דילמה משמעותית כי היא הדגישה דילמה עמוקה יותר – להישמע לקול ההרפתקני, הלוחמני והנחוש שרוצה ללכת אל הלא נודע, או להישמע לקול שרוצה ללכת למקום הבטוח, המוכר. ובשלב זה אני רוצה לחבר בין 2 הסיפורים – הסיפור שלי וזה של נחשון בן עמינדב. המשותף להם – רגעי הבחירה והפעולה. גם אני שאלתי את עצמי האם לחצות את ים סוף? (כלומר ההכשרה) האם לחזור אחורה למצרים? האם פשוט ללכת בכיוון שאני כבר מכיר? (כלומר להתחיל לעבודה במקום העבודה שהוצע לי). נחשון התחיל להיכנס למים וכך גם אני. בחרתי בהכשרה למרות הסיכונים הרבים שהיא הביאה איתה. הכניסה למים החלה במבחני קבלה להכשרה, ולאחר שעברתי אותם אחרי מאמץ רב וסופי שבוע של עבודה, המים רק עלו והגיעו לגובה הבטן – ההכשרה החלה להיות מאתגרת בה פגשתי המון אזורים לא מוכרים, המון כלים טכנולוגיים ובאף רגע לא ידעתי בודאות שאני הולך להתקבל או שהולכים להדיח אותי מהקורס. כמו נחשון, המשכתי להתקדם, וכך גם אי הודאות המשיכה עד ש"מים הגיעו עד נפש". בסופו של דבר, הים נפתח ותחילתה של הדרך לארץ המובטחת התגלתה, ואני במאמצים רבים הצלחתי לסיים את ההכשרה ולהתקבל לעבודה באותו תחום חדש ומבוקש. זה היה רגע מאוד משמח להיות בו, שכמובן, הביא איתו לאחר מכן הרפתקאות חדשות בדיוק כמו ההרפתקאות שניצבו מול בני ישראל בדרכם. היום, כשאני מסתכל בדיעבד על הפעולות וההחלטות שקיבלתי, אני שואב המון השראה מהאומץ, מהנחישות ומהתעוזה שגיליתי בתוכי,  ואשר אפשרו לי ללכת אחרי הלב. לעיתים רחוקות מתגלות הזדמנויות כאלה, ולרוב, אנחנו לא שמים לב אליהן. זה מסר חשוב, שאני לוקח, מהתקופה הזו של חיי. זו הרפתקה שלימדה אותי המון על עצמי, חיזקה אותי והפכה אותי לאדם טוב יותר. הגעתי אל צומת, שקלתי בהגיון את כל האפשרויות,  אבל בסופו של דבר מצאתי קול פנימי, תחושת בטן, וההחלטה נעשתה עם הקשבה ללב. למדתי להתמסר ללב וזה מה שהפך אותי לאדם נחוש, אמיץ וטוב יותר – קודם כל בעיני עצמי. אנחנו צריכים יותר ללכת עם הלב, יותר ללכת עם הלא נודע כי הדרך המובטחת מתגלה רק כאשר המים ״מגיעים עד נפש״. חובתנו להקשיב לסימנים מהחיים ומהלב שרומזים לנו לעשות צעד לעבר משהו שהוא גדול יותר ומפחיד יותר – ולעשות אותו.

הם טסים באוויר, מטפסים על קירות, נלחמים במפלצות – הם תמיד ינצחו ויגברו על כל המכשולים. מיהם גיבורי העל ומדוע הם שובים כל כך את דמיוננו? מה יש בהם שיכול ללמד אותנו גם על חיינו שלנו? בשנים האחרונות כובש ז'אנר גיבורי העל כל מסך, בכל פינה. בין אם זה קפטן  אמריקה, סופרמן, ספיידרמן, או איירון מן (שאין לו ממש כוחות על, אבל למה להתעכב על דקויות). כולם עסוקים בלנצח מפלצות ולהציל את העולם. למה אנחנו אוהבים אותם כל כך? מהו סוד המשיכה לגיבורי העל? למה אנו זקוקים בחיינו לדמויות גדולות מהחיים על מנת לשאת אליהן את עינינו? מה יש בהם, בגיבורי העל, שמשלהב כך את דמיונם של צעירים ומבוגרים כאחד? ניתן להגיד שאנו אוהבים את הפנטזיה, את האקשן הבלתי פוסק שנשפך עלינו בתלת מימד מהמסכים; אבל האם אין שם דבר נוסף אליו אנו כמהים? חצי אל, חצי בן אדם על מנת לחקור שאלה זו, נעזוב לרגע את גיבורי העל המודרניים ונחזור אחורה, לסוג נוסף של גיבורים בעלי כוחות על אנושיים, שהצילו את העולם והרגו מפלצות. בואו נחזור לדמויות אשר שלהבו מאז ומעולם את דמיונם של בני האדם – הגיבורים היווניים. אותם גיבורים מיתיים, דוגמת אכילס, הרקולס ותזאוס, היו חציים אדם וחציים אל. אימם היתה תמיד בת אנוש אבל אביהם היה אחד מאלי הפנתאון היווני. שילוב זה, בין בן אנוש לאל, הפך את הגיבור לדמות מיוחדת במינה. מצד אחד היו לו כוחות על-אנושיים, הוא היה חזק במידה בלתי אפשרית, לוחם עז, חכם וערמומי, ומצד שני, הוא היה כמונו, בני האדם הרגילים; חווה צער, אהבה, פחד, תשוקה וכל שאר הרגשות האנושיים, שאנו חווים ביומיום שלנו. המתח הזה, בין הרגש האנושי לכוחות האלוהיים – הוא זה שהופך את הגיבור לדמות מורכבת כל כך. מצד אחד אנו מעריצים את הכוח והעוצמה האלוהית של הגיבור, ומצד שני אנחנו מזדהים עם האנושיות שבו. מצד אחד היינו רוצים להיות חזקים כמוהו ואמיצים כמוהו, ומצד שני אנחנו רואים היכן הוא נופל, היכן הוא טועה, היכן (בדיוק כמונו) הוא נופל לכעס, לאנוכיות, לקנאה ואיך הוא מצליח, בעזרת כוחותיו, להתגבר על עצמו ולנצח במלחמה. גיבור לא מושלם הרקולס, הגיבור היווני, הוא דוגמה מובהקת לענייננו. הרקולס היה בנם של זאוס,  ראש האלים, ושל אלקמני, בת אנוש. הוא נחשב לגיבור האולטימטיבי, בעל כוחות על-אנושיים ורצון בלתי מתפשר להילחם ברוע. עם זאת, לאורך כל עלילותיו מתואר גם אופיו הרגשני וחוסר יכולתו לשלוט בזעם האצור בקרבו. מספרים שכאשר היה צעיר הוא נשא אישה ונולדו לו שלושה ילדים. הרה, אשתו של זאוס, אשר שנאה את הרקולס כיוון שהיה בנו של בעלה מחוץ לנישואים – שלחה בו זעם וטירוף כה חזקים עד אשר איבד עשתונותיו והרג במו ידיו את אשתו וילדיו. כאשר התעורר הרקולס מהתקף זעמו, ראה מה עשה והתאבל על כך בכל ליבו. על מנת לכפר על חטאיו הוא יצא לשרת את מלך מיקנה, ובשירותו ביצע שתים עשרה משימות גבורה עילאיות, אשר אודותן מסופר ברוב עלילותיו. אם כן, מי היה הרקולס? רוצח שפל, או גיבור נערץ? התשובה איננה לכאן או לכאן. האנשים שהעריצו את הרקולס, העריצו את יכולתו להרוג אריה במו ידיו, לנצח מפלצת ים מרושעת וללכוד איילה מקודשת בעלת קרני זהב, אבל בה בעת הם גם זיהו את אופיו האנושי וידעו שהוא אינו אל ואינו מושלם. הוא חטא והיה צריך לכפר על חטאיו. הוא טעה והיה צריך ללמוד איך לא לטעות שוב – הוא היה אנושי. גם מותו הוא מוות עם מוסר השכל. עם תום שתים עשרה המשימות, עטוף בתהילת עולם, נשוי לאישה חדשה, בגד בו ליבו האנושי והוא התאהב באחרת. הוא זכה בה ורצה לשאתה לאישה. אשתו הנוכחית, דיאנירה, שמעה זאת ושלחה לו כותונת כמתנה. על הכותונת היא מרחה שיקוי שנאמר לה שיחזיר את הרקולס לחיקה. ברגע שהרקולס לבש את הכותונת, היא נדבקה לעורו וגרמה לו ייסורי תופת; הוא בנה מדורה ושרף את גופו. נאמר שבאותו הרגע עלה הרקולס לשמים והתקבל כאל על ידי אביו זאוס. איזה סוף נורא לגיבור כה מהולל. איזו אכזריות! בוודאי שכך נראית הדברים אם מסתכלים עליהם ברמה השטחית. אך ברמה עמוקה יותר, מותו הוא סמל. הרקולס היה חצי אדם וחצי אל. למרות כל גבורתו, עדיין שלטו בו גם התשוקה, חוסר הרצון להסתפק במה שיש לו והאנוכיות – כל אותן תכונות אנושיות. ברגע ששרף את גופו הפיזי, הוא נפרד מרגשות אלה, והפך לאל במלואו; אל אשר עבר וחצה את הקיום האנושי, והוא משוחרר ממנו. אנו, כמובן, איננו הרקולס. אבל המתח הזה בין האדם לאל – הוא המתח שהופך את דמותו לנגישה לנו כל כך ואהובה עלינו. זהו אותו המתח הקיים גם בגיבורים המודרניים שאנחנו אוהבים כל כך. הם חזקים, הם מהירים, הם יודעים הכול ומנצחים את כולם, אבל בו בזמן הם כל כך אנושיים. הם נופלים, הם טועים, הם אוהבים, הם מקנאים, הם שונאים והחשוב מכל, הם לומדים שיעורים מהחיים. אנחנו כמהים לכוחותיהם ומזדהים עם כאבם. גם הגיבורים היווניים וגם המודרניים, משלהבים את דמיוננו ונוגעים בלבנו. אך יש סוד נוסף הקושר אותנו אליהם; ישנו שיעור נוסף שניתן ללמוד מהם. איזהו גיבור? המנצח את עצמו הגיבורים במיתולוגיה היוונית הם יותר מדמויות פיקטיביות שנועדו לגרום לנו הנאה. ניתן לקרוא את סיפוריהם גם כסמל; סמל לעולם הפנימי שלנו כבני אדם. בכל הפילוסופיות המסורתיות מתואר המתח בין חלקו הגבוה של האדם, אשר בא לידי ביטוי בערכים נעלים כמו נדיבות, חמלה, אהבה, נתינה, אומץ והקרבה למען הזולת, לבין החלקים הנמוכים המתבטאים בכל אחד מאיתנו דרך התשוקות, האגו, האנוכיות, הכעס, האכזריות, הקנאה ורבים אחרים. המתח בין שני החלקים קיים בכולנו – והשאלה היא, מאיזה חלק אנו פועלים. בכולנו יש יסוד נעלה ויסוד נמוך. כולנו כמו הגיבורים: בני אדם ובני אלים. כל התרבויות העתיקות הכירו את המתח הזה ואת שדה הקרב האמיתי של האדם, שדה הקרב הנמצא בתוך נפשנו. "איזהו גיבור?", שאלו חז"ל. מיהו הגיבור? זה שעושה מעשי גבורה? זה שמדגים את כוח שריריו? לא – "הכובש את יצרו". בודהה מכוון לאותו מקום בדיוק כאשר הוא מדבר על הלוחם. הוא אומר, "חזק מזה שמנצח מאות קרבות, הוא זה המנצח את עצמו". גם בודהה וגם חז"ל מצביעים על שדה הקרב הפנימי, שדה הקרב שבתוכנו. בשדה הקרב הזה אנחנו מנצחים ומפסידים, נופלים ואז לומדים להתרומם שוב ולהתחיל מחדש. זה שדה הקרב של הפילוסוף המתבונן על חייו ומנסה לחיות בכל יום נכון יותר, צודק יותר, נקי יותר מהאופן שבו חי אתמול. זה שדה הקרב שלנו. השדה שבו אנו נלחמים, לומדים וגדלים, יום יום. אנו זקוקים לגיבורים. אנו זקוקים להם לא רק על מנת שיבדרו אותנו, שימטירו עלינו אפקטים של תעופה ומהירות והרבה פופקורן בקולנוע. אנו זקוקים להם כדי לקבל השראה. הם סמל לאופן שבו אנו יכולים להתגבר על המכשולים בחיינו, גם אם הם מכשולים קטנים. הם מתארים את האופן שבו אנו יכולים לנצח את ה"אויבים" שלנו, האויבים הפנימיים. הם סמל לגיבור היומיומי, הפנימי, הגיבור שהוא אנחנו. לכן, בפעם הבאה שנראה אותם על מסכי הענק, בואו נזכור שהם רק סמל לאותם מאבקים קטנים אך משמעותיים, שאנו מנהלים מדי יום.

מעט מאוד מההבדלים בין בני האדם הם מולדים. רוב ההבדלים נובעים משוני בתרבות, בסביבה ובשפה. מבט על נורמות חברתיות, על הבניה תרבותית ועל האחווה האנושית שיכולה להיווצר למרות ההבדלים. לפני מספר שנים צפיתי בסרט התיעודי "בייביז" שיצר תומאס באלמס. הוא עוקב אחר השנה הראשונה לחייהם של ארבעה תינוקות ממונגוליה, יפן, קליפורניה ונמיביה. הסרט אינו מכיל קריינות, הוא נותן לתמונות לדבר בעד עצמן, ומציג את הניגוד העצום הקיים בין ארבע התרבויות הללו. מדהים לראות כיצד, תוך שנה אחת בלבד, חוו ארבעת התינוקות הללו חוויות שונות לחלוטין מהחיים על הפלנטה הזו, מה שללא ספק ישפיע רבות על הדרך שבה הם יבינו את העולם ויחיו בו. כולנו מובנים על ידי החינוך התרבותי שלנו, ותרבותנו משפיעה עלינו יותר ממה שנדמה לנו. לפי האנתרופולוגית האמריקאית רות בנדיקט: "ההבדלים המכריעים המבדילים בין חברות אנושיות ובין בני אדם אינם ביולוגיים. הם תרבותיים". הסביבה התרבותית שלנו מגדירה עבורנו מה נכון, מקובל, היגייני, נורמלי, מסוכן, בטוח, מנומס וכדומה. היא מפתחת את הטעם שלנו, היא מעצבת את הדעות שלנו, מחליטה מה נלמד ומה לא נלמד, היא משפיעה על סולם הערכים שלנו ומשפיעה על הדרך בה אנו חושבים, מרגישים ופועלים. ההבניה התרבותית שלנו היא מה שאנחנו מכירים, ובדרך כלל איננו מפקפקים בה. התרבות שלנו היא נקודת ההתייחסות שלנו לאופן שבו הדברים נעשים ב"דרך הנכונה". אנושי מאוד לחשוב שהדרך שבה למדנו משהו היא הטובה ביותר, ולשפוט דרכים אחרות לעשות משהו  לרעה. אבל כאן טמון פוטנציאל עצום לאי-הבנות ולקונפליקטים. כמו שהסרט "בייביז" מתאר טוב כל כך: אין רק דרך אחת ללדת, לגדל ילדים, לשמור עליהם וכדומה. יש דרכים רבות לעשות משהו, ולכולן יש היגיון וסיבה מאחוריהן. מה שתקף לנורמות תרבותיות שונות, תקף גם להיסטוריה. אנו נוטים לשפוט את העבר על פי הסטנדרטים הנוכחיים שלנו, ולחשוב שזה הדבר הנכון לעשות. עם זאת, כפי שמנסחת זאת בתמציתיות השורה הראשונה הבלתי נשכחת ברומן "המקשר" של ל"פ הארטלי: "העבר הוא ארץ זרה; הם עושים דברים אחרת שם." ללמוד לחשוב בעצמנו אם כך, איזו גישה עלינו לאמץ מול דבר שהוא שונה מאוד, ולעיתים קרובות מתנגש עם הנורמות שלנו? איך נוכל עדיין לחוש "מה נכון ומה לא נכון" – המצפן המוסרי שלנו, שהוא כל כך חשוב! – ועם זאת לא להפוך לשיפוטיים? אני חושב שנקודת פתיחה טובה תהיה להכיר בכך שליישב חילוקי דעות זו אכן משימה קשה מאוד, וגם לקבל את העובדה שזה ידרוש מאיתנו מאמץ אמיתי. כולנו נצטרך לפתח תחושת עצמי עמוקה ואותנטית, שאינה מרגישה מאוימת מהשונה. כולנו נצטרך ללמוד לחשוב בעצמנו, כדי שנוכל להתבונן על ההבדלים בעיניים רעננות וחסרות פניות. כולנו נצטרך להגדיל את היכולת שלנו לאהוב. וכולנו נצטרך לזכור שהרוב המכריע של ההבדלים בינינו הם מקריים לחלוטין, ושאילו היינו נולדים לנסיבות שונות, היינו חיים וחושבים אחרת לגמרי. כל אלה הם דברים שקשה להשיג, ונשאלת השאלה: מה יכול לעזור לנו לעשות את המאמץ הזה? יכולים להיות לכך שני מניעים: האחד הוא הכרח מוחלט, כיוון שהעולם שלנו הולך וקטן, ויש בו פחות מקום "לחיות ולתת לחיות". השני הוא אולי התקווה האידיאליסטית הטבועה בנפשנו, המתבטאת במילותיה של אודה לשמחה של שילר, שהונצחה בסימפוניה התשיעית של בטהובן: כוח הקסם שלַךְ מאחד מחדש / את כל מה שנפרד בגלל מנהגים / ותחת כנפייך העדינות / כל בני האדם הופכים להיות אחים. אני משוכנעת שיום אחד נבין כולנו שאנחנו חלק מאותה אנושות, ושתמיד היינו מאוחדים מעבר להבדלים הגזעיים, המיניים, התרבותיים, הדתיים, החברתיים והאחרים שלנו.

אנחנו מוצפים במידע מכל עבר, והדרך הקלה להתמודד איתו היא להסתמך על תבניות המחשבה, התפיסות והדעות המוקדמות שלנו. אבל כמו שלימד אותנו סוקרטס, הדרך לגשת אל הידע, היא בהבנה שלמעשה, אנחנו לא יודעים דבר. זו שאלה ששאל הפיזיקאי והפילוסוף אטיין קליין את תלמידיו כשהם לעגו לאנשים שחושבים שכדור הארץ שטוח. אנחנו יודעים שכדור הארץ הוא עגול, כדור כמעט מושלם, זו עובדה מדעית. וקל יותר לומר את זה מאחר שהיינו בחלל וראינו אותו. אם לא היינו רואים אותו פיזית והיינו צריכים להשתמש בדמיון, השאלה היתה אחרת.  התבוננות בעקמומיות כדור הארץ,  בשינוי צללי השמש בקווי רוחב שונים, או בתנועות הכוכבים והפלנטות לאורך עונות השנה, יכולים גם הם לתת לנו רמזים ולאפשר לנו לבנות רעיון, מודל של כוכב הלכת שלנו ושל צורתו. כדי להתחיל בתהליך זה, עלינו לשאול את עצמנו שאלות, על האמונות שלנו, התפיסות וההרגלים שלנו. הדברים שאנו עושים מבלי לחשוב עליהם, הדברים שהמוח שלנו עושה כמעט ללא מאמץ. לחשוב נגד המוח הפילוסוף גסטון בשלאר אמר שעלינו לחשוב נגד המוח שלנו, מה שנשמע מנוגד לאינטואיציה. אבל כוונתו היא שעלינו להתנגד למחשבות הראשונות שלנו, אלה שמגיעות מהר, ואפשר לומר, בלי לחשוב. כל כך הרבה דברים קורים בחברה המודרנית שלנו, וקשה לקחת את הזמן לחשוב וללמוד כל נושא. ברוב המקרים אנו מקשיבים למילים ולמחשבות של אחרים, אותם אנו מכנים מומחים. אבל לא כל המומחים שווים, וחלקם עלולים ליפול לנטייה לתת עצות ודעות בעניינים  שמחוץ לידע שלהם. כשמישהו אומר: "אני לא מומחה, אבל…", עלינו להתייחס לכל משפט שיגיע אחר כך בערבון מוגבל. המגיפה הנוכחית היא דוגמה טובה לאנשים שמקשיבים למגוון רחב מאוד של "מומחים" וש"עושים מחקר משלהם". זה מראה שמידע הוא מסובך, ושקשה להמיר אותו לידע מבלי לעשות כמה טעויות בדרך. משהו יכול לקרות כשאנחנו מגלים נושא ויש לנו אשליה שאנחנו יודעים מספיק כדי לחוות דעה נחרצת לגביו: הוא נקרא אפקט דאנינג-קרוגר, על שם שני הפסיכולוגים שגילו את התופעה. אפקט דאנינג-קרוגר מתפוגג כאשר ככל שלומדים יותר לעומק נושא מסויים, מבינים יותר ויותר, ממש כמו סוקרטס, שאנחנו לא יודעים כלום. כאן אנחנו מדברים יותר על תודעה מאשר על ידע. היכולת שלנו להיות מודעים לגבולות שלנו, לחוזקות ולחולשות שלנו היא משהו שצריך לעבוד עליו. האחריות שלנו היא להישאר ערניים להיות מודעים למה שאנחנו יודעים ולא יודעים, זו אחריות שלנו כפילוסופים. מדי פעם עלינו לשאול את עצמנו "איך אני יודע את מה שאני חושב שאני יודע?". זה יחזיק אותנו ערניים. אנחנו לא יכולים לדעת כל דבר על כל נושא, אבל אנחנו יכולים בענווה לדעת מתי אנחנו לא יודעים. החיפוש אחר הידע והיחס שלנו אליו הוא איזון מתמיד בין שכנוע, ספק ואמונה. יש לנו את הזכות לשאול כל שאלה ואת הכוח להפוך אותה למסע שלנו. ישנה שמחה אמיתית בגילוי ובחשיפת מסתרי הטבע; זה מה שמשאיר אותנו צעירים בלב.

״מוזיקה צריכה להצית באדם אש״. מאחורי מילים אלו חבוי סיפור חייו של בטהובן, אחד מגדולי המלחינים בכל הזמנים, אשר יותר מכל חי את המסר הזה במלואו. מהי אותה אש אליה מתכוון מטהובן ומהו המסר המשתקף בסיפורו? בטהובן נפטר לפני כמעט 200 שנה, ולמרות זאת הוא רלוונטי היום יותר מאי פעם. הוא הכיר בכוחה המשפיע של המוזיקה – הכוח לעצב ולחנך את האדם לאורם של הערכים האוניברסליים האנושיים. סיפור חייו, המשתקף באופן מובהק ביצירתו, נוגע במיתוס ההרואי של האדם-הגיבור, הנאבק במחסומים חיצוניים ופנימיים כדי למצוא ולממש את ייעודו בעולם. מאמר זה לא יעסוק במוזיקה שכתב אלא במסע אשר עבר, שבזכותו העניק לאנושות מתנות נפלאות כל כך. בתרבויות רבות ניתן למצוא את מיתוס הגיבור בצורות שונות. חוקר המיתוסים הנודע ג׳וזף קמפבל1, הציג מבנה סכמטי בעל שלבים עקרוניים שהגיבור עובר במסעו: היציאה – הגיבור נתון בעולמו המוכר, וגם אם נקרא לצאת להרפתקה, הוא מסרב. בשלב זה הפוטנציאל שלו עדיין רדום, והוא מונע ממניעים אנוכיים ואישיים יותר. החניכה – כאן הגיבור חוצה את הסף אל הלא נודע ופוגש באתגרים הגדולים של חייו. הוא נאלץ לרדת לשאול, למעמקים, ומתמודד עם משבר גדול, שבמהלכו הוא מגלה כוחות פנימיים. החזרה – הגיבור חוזר לעולם הרגיל לאחר שנולד מחדש, ומשתמש בכוחותיו לטובת הזולת. ילדות ונעורים – היציאה למסע לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בון שבגרמניה ב-16 בדצמבר 1770. בילדותו סבל מהזנחה ומהתעללות פיזית ונפשית. אביו נהג לכלוא אותו במרתף ולחייב אותו להתאמן בפסנתר במשך שעות רבות ללא הפסקה, מתוך תקווה שילדו הצעיר יתגלה כ"ילד פלא" כפי שהיה מוצרט. העובדה שהצליח לצאת מתקופת ילדותו ולהמשיך לאהוב מוזיקה, היא בבחינת נס. כשהיה בטהובן בן 22, הגיע לווינה והשתקע בעיר, במטרה ללמוד מטובי המוזיקאים ולממש את עצמו כפסנתרן וכמלחין. בתקופה זו של חייו המוקדמים, רוב חבריו ומכריו השתייכו ל"בונים החופשיים”. באותם ימים היה זה ארגון צעיר, והושם בו דגש על טיפוח והפצת רעיונות וערכים כמו שוויון, אחווה אוניברסלית וחופש. למרות שלא ידוע בוודאות על השתייכותו של בטהובן עצמו לארגון, ההשפעה שספג מחבריו היתה רבה, והדיה ניכרים היטב בפרק המסיים את הסימפוניה התשיעית, למילות ה"אוֹדֶה לשמחה" המפורסמת של שילר. בהשפעת הבונים החופשיים, התגבשה תפיסת עולמו המוסרית והרוחנית של בטהובן. הוא האמין בטוב הבסיסי שקיים באדם, וראה באמנות כלי חשוב ומהותי היכול לקדם את האחווה, השמחה והחופש. התבגרות – החיפוש אחר ה"אני האותנטי" בין המאה ה-18 למאה ה-19, החלה להתעורר באירופה התודעה האינדיבידואלית של האדם, אשר התבטאה ברצון להתנער מערכי השמרנות – ערכים שתייגו את האדם לפי מעמדו החברתי-כלכלי, ואשר נשלטו על ידי מוסדות הדת והמונרכיה. בטהובן עצמו היה אינדבידואליסט, שמעולם לא היה תלוי באיש ואף נחשב למוזיקאי העצמאי הראשון בהיסטוריה של המוזיקה המערבית. למרות שהיה ממעמד פשוט, הוא לא איפשר שיתייחסו אליו כאל פחות ערך. אופיו האסרטיבי גרם לבני האצולה לכבד אותו ולראות בו שווה להם. הוא סירב להיחשב כמי שבא לשעשע תמורת תשלום, אלא התעקש להביא את עצמו ואת האמנות שלו כפי שהם. למאבקו להישאר עצמאי ובלתי תלוי היה מחיר. אנקדוטה מפורסמת מספרת כיצד ביקש ממנו הנסיך ליכנובסקי – מפטרוניו הקבועים, לנגן בפני אורחים בטירתו, שהיו קצינים מצבאו של נפוליאון. בטהובן סירב כיוון שהתאכזב וחש נבגד כשנפוליאון הכריז על עצמו כקיסר (ואף קרע את שמו מעמוד השער של הסימפוניה השלישית שלו, הארואיקה – שבמקור הוקדשה לו). הנסיך התעקש ובטהובן נעל עצמו בחדר וסירב לצאת. הנסיך שבר את הדלת, ובטהובן יצא בזעם אל הקור והגשם. הוא שלח לנסיך מסר: "נסיך! מה שהינך – הינך במקרה ומתוקף זכות לידתך. מה שהנני – הנני בזכות עצמי. תמיד היו ותמיד יהיו אלפי נסיכים. אך יש רק בטהובן אחד". הנסיך לא נשאר חייב, וביטל את הקצבה השנתית הנדיבה של בטהובן, שאפשרה לו להתרכז בעיקר בהלחנה. ישנן אנקדוטות רבות כמו זו, שמראות את הטבע האימפולסיבי והגס באישיותו של בטהובן. הוא תואר לא פעם כמי שאינו שולט בכעסו ומתקשה בניהול מערכות יחסים ובתקשורת אנושית בסיסית. מאידך, בטהובן העניק לנו מתנות נפלאות של יופי שמימי, המהדהדות בנצח. כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזו? נגיע לכך בהמשך. יצירותיו הגדולות של בטהובן, המשקפות את הכפפת הרצון האישי בפני מטרה נעלה יותר – לא היו יכולות להיוולד לו היה בטהובן ממשיך לפעול מתוך מניעים אישיים. היה עליו להתעורר למשימה רחבה יותר, שדרשה ממנו להתעלות מעבר לגסות ולגעת בגבהים של נשמתו. התעלות זו מתוארת בצורות שונות בפילוסופיה הקלאסית, בתרבויות ובדתות רבות. זהו לבו של מיתוס הגיבור – התהליך האלכימי של השינוי הפנימי והמרת הלב – התעוררות לטבע נצחי ורוחני בתוכנו, אשר בהדרגה מוביל ומעצב את חיינו. טבע זה מונע מתוך נדיבות, רצון לגעת בערכים נצחיים ולבטא אותם בעולם. כך הופכת אישיותו של האדם להיות כלי, מרכבה לכוחותיו הפנימיים. אולם כדי שאדם יוכל להתאחד עם העצמי הגבוה שלו – עליו לגבש זהות אינדיבידואלית. כדי שתיוולד הכרה עצמית נדרש חיכוך, כפי שגזעי העץ מתחככים זה בזה כדי ליצור אש. הכוח הפנימי של בטהובן כמשרתם של כוחות אנושיים גדולים חייב אותו להתמודדות הגדולה מכל, ולמבחן הגורלי עבור הגיבור – ויתור על ההזדהות עם סבלו האישי. הירידה לשאול – והלידה מחדש סביב גיל 30 הגיע בטהובן למסקנה הבלתי נמנעת, ממנה ניסה להימלט ואותה ניסה לא פעם להכחיש – הוא הלך ואיבד את השמיעה שלו. היתה זו מכה קשה עבורו כמוזיקאי, שגאוותו בחוש השמיעה שלו הפכה למבוכה גדולה. אנשים חשבו אותו ליהיר ומתנשא, כאשר התעלם מהם מפאת חרשותו. הוא בודד עצמו בהדרגה מהחברה, והתכנס בכאבו ובסבלו. שמיעתו אכן הידרדרה, אך באופן איטי, וכפי שקורה לעתים קרובות החרדה מהבעיה חמורה יותר מהבעיה עצמה. כראייה, במשך יותר מעשור הוא המשיך להופיע כפסנתרן, ותקשר עם סביבתו הקרובה. בקיץ של שנת 1802 החריף והידרדר מצבו הפיזי והנפשי של בטהובן בעוצמות שלא ידע קודם ובעצת רופאיו הוא פרש למספר שבועות לכפר ההבראה הייליגנשטט בפאתי וינה. משם כתב לשני אחיו את המסמך המפורסם והמרגש ביותר בחייו – צוואת הייליגנשטט: "אתם, אשר חושבים או אומרים שאני מרושע, עקשן או מיזנתרופ, עד כמה אתם טועים לגביי. אינכם יודעים את הסיבה הנסתרת אשר גורמת לי להיראות כך בעיניכם. עוד מילדותי, ואילך, ליבי ונפשי היו מלאים בתחושה העדינה של הרצון הטוב, ונטיתי לעבר הגשמת דברים גדולים… …עוד מעט מזה והייתי מסיים את חיי – הדבר היחיד שעצר מבעדי היה האמנות שלי. שכן אכן נראה לי בלתי אפשרי לעזוב את העולם הזה לפני שסיימתי את כל היצירות שחשתי דחף להלחין. הסבלנות, עליי לבחור בה כעת כמדריכתי וזאת אכן עשיתי… אולי אשתפר, אולי לא. אני מוכן. נאלצתי להפוך לפילוסוף כבר בשנתי ה – 28.  זה לא קל, ועבור האמן זה קשה בהרבה מכל אדם אחר. אלוהים הגדול המשקיף אל תוך נשמתי הפנימית ביותר, אתה רואה לתוך לבי ואתה יודע שהוא מלא באהבה לאנושות וברצון לעשות טוב." צוואת הייליגנשטט מסמלת את התחתית אליה שקע בטהובן בדכאונו – עד כדי ששקל לשים קץ לחייו. זוהי נקודת המפנה במסע, שממנה אפשר רק לעלות… וכך אכן עשה. הוא בחר להתמסר לייעודו, על אף מצבו האישי. הוא סרב לסיים את חייו, לפני שמשימתו תושלם למרות הסבל הגדול שחווה. החרשות הביאה אותו לניתוק מהחברה, אולם בתוך הבדידות והשקט מכל קול חיצוני – נגלה אליו קולו הפנימי. משהשלים עם גורלו – המוזיקה השמיימית החלה להישמע באזניו הפנימיות יותר מאי פעם. באופן אירוני, הוא שמע כעת בבירור את מוזיקת הספֵירות וניצת בו דחף עז לגבש אותה לצלילים – בעוד שאר העולם היה חירש לה. בעשור שלאחר מכן הגיע שטף אדיר של יצירות מופת, שאין רבות כדוגמתן בתולדות המוזיקה. עד 1812 נכתבו הסימפוניות מספר 2 עד 8, הקונצ'רטי לפסנתר מס' 4 ו-5, הקונצ'רטו לכינור, האופרה "פידליו”, שלוש רביעיות המיתרים "רזומובסקי" ושפע של סונטות לפסנתר ויצירות אחרות. פינאלה בתחילת הדרך, היה על בטהובן לבנות את אישיותו האינדיבידואלית, זו שמאוחר יותר תתגבש ותזדהה עם הרוחני והנצחי. כוח הרצון, הוא שאיפשר לו לפרוץ דרך ולבסס את מעמדו כמלחין מקובל ומוערך בחברה הוינאית של תחילת המאה ה-19. ואז, בלב החשכה האפלה מכל – בשיאה של ההתמודדות הנפשית הקשה בחייו – הוא גילה את כוח האהבה. האנרגיה המחייה של האהבה נולדה כאור בוהק בלב החורף, ורוממה מעלה את המניעים הפנימיים שלו. לאחר שהשלים עם גורלו, הוא ביטא את השפע האמנותי והיצירתי שקלט מעולמות עליונים ביצירות המוזיקליות שכתב. כוח הבריאה והאהבה שהוא תיעל, דרש צורות מוזיקליות רחבות, מורכבות ועצמתיות יותר כדי לבטא את הערכים והאידאות הגדולות הללו של כוח רצון, אומץ, גבורה, אהבה, חכמה, אחווה ושמחה. כתוצאה מכך, הוא הוביל שינויים שקידמו את עולם הצורות המוזיקליות באופן חסר תקדים. זו הסיבה שבטהובן מתואר כמהפכן הן באפיו והן במוזיקה שלו. המוזיקה של בטהובן מלאה באש – מלהיטה, דרמטית, מעוררת, הרואית, בלתי מתפשרת. האש אליה מתכוון בטהובן, ניתן עתה לראות, אינה בהכרח אש הרגשות והמחשבות שלנו, אלא יותר מכל – האש הניצתת בנשמת האדם כאשר הוא נאבק למלא את ייעודו בעולם. כאשר מצא מטרה רחבה יותר, למרות כל מה שעבר בחייו הקשים, הוא התגבר על יצריו –  לטובת היצירה, ובכך הוא היה גיבור. לא מושלם ונטול פגמים, אלא מי שמצליח לכבוש את הטוב והיפה בתוכו. אולי נוכל ללמוד מכך שיעור גם על חיינו אנו – במקום לחפש להיאבק בקשיים של אישיותנו, נוכל להרים מבטנו מעלה ולפעול למען מטרה נשגבת. לכולנו הפוטנציאל להיות גיבור, בכל רגע של התעלות, של מאמץ להגשים את ייעודנו למרות טלטלות החיים. זוהי מורשתו של מלחין גדול, אמן ופילוסוף. מי יתן ונדע להקשיב למסר שלו. 1   ג׳וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, הוצאת בבל, 2013 * המאמר נכתב לכבוד חגיגות 250 שנה להולדתו של בטהובן. הוא מבוסס על רעיונות מתוך הספר: David Tame, Beethoven and the spiritual path. Theosophical Publishing House, 1994 עיצוב: שירה משולם חזקיה, ליטל כספין

מהי התנהגות אנושית? אין ספק שבכולנו טבועה היכולת לדאוג לזולת, לפעול בדאגה ובאמפתיה, לתרום מעצמנו בנדיבות ולשתף פעולה. מצד שני, במאות האחרונות הולכות ונפוצות הרבה יותר התנהגויות ודרכי חשיבה אגואיסטיות, אינטרסנטיות ואנוכיות. כדי להגדיל את השפעתו של האלטרואיזם, עלינו לטפח אותו בתוכנו ולתרגל אותו בכל תחום של חיינו בספר "אלטרואיזם: המדע והפסיכולוגיה של טוב הלב", מביא מתיו ריקרד שני ציטוטים, המבטאים את כל מה שרע בעולמנו. הראשון הוא אמירה של סטיב פורבס, איל ההון האמריקאי, בראיון ברשת פוקס בנוגע לעליית מפלס האוקיינוסים. הוא אמר: "לשנות את מה שאנחנו עושים רק כי משהו עומד לקרות בעוד מאה שנה זה, הייתי אומר, מוזר מאוד". הציטוט השני שייך לראש חברת הבשר הגדולה ביותר בארה"ב, אשר הביע את אותה גישה אגוצנטרית, ביתר פתיחות: "מה שחשוב הוא שאנחנו מוכרים את הבשר שלנו. מה שיקרה בעוד חמישים שנה זה לא ענייננו". שתי ההצהרות הללו הן דוגמאות לחשיבה הנפוצה של האדם האינדיבידואליסטי, האינטרסנטי, מה שנקרא רציונלי – ותוצאה של יותר מ-200 שנה של קידום אינדיבידואליזם כעמדה פילוסופית, מוסרית, חברתית ופוליטית. הפילוסופיה של האינדיבידואליזם גורסת שהצרכים של כל אדם חשובים יותר מהצרכים של החברה או של הקבוצה כולה. היא שואפת לחופש מכל סוג של חובות המוטלות על ידי מוסדות דתיים, חברתיים או ממשלתיים ודורשת שלפרט תהיה הזכות לקדם את האינטרסים שלו, ללא צורך להתחשב באינטרסים של החברה. מה נשאיר אחרינו לדורות הבאים? האינדיבידואליזם הולך יד ביד עם האמונה שכל המעשים, המילים והמחשבות שלנו מונעים מאנוכיות. השקפה זו הפכה לסוג של דוֹגמה, עד כדי כך שאפילו לפעולות האלטרואיסטיות ביותר מיוחסת מוטיבציה אנוכית. מדענים, פסיכולוגים ופילוסופים רבים טוענים שאין דבר כזה אלטרואיזם טהור. עם זאת, אין ספק שלרוב האנשים כן אכפת מרווחתם של הדורות הבאים ואינם רוצים להשאיר כוכב לכת מזוהם ועני למי שבא אחרינו. אין גם ספק שלאורך ההיסטוריה בני אדם הפגינו יכולת מדהימה לשיתוף פעולה, טוב לב, נדיבות, נכונות לתרום לטובת הכלל על חשבונם, אמפתיה, חמלה וחוסר אנוכיות עד כדי הקרבה עצמית מוחלטת. בניגוד למה שנראה כהסתערות בלתי פוסקת של חדשות מזעזעות שמוצגות לעתים קרובות בכותרות בתקשורת, מחקרים רבים מראים שכאשר מתרחשת אסון טבע או טרגדיה אחרת, עזרה הדדית מתבטאת יותר מאשר "כל אדם לעצמו", שיתוף מתבטא יותר מאשר בזיזה, רוגע יותר מבהלה, אכפתיות יותר מאדישות, אומץ יותר מפחדנות. טוב לב הוא פוטנציאל טבעי אפילו לפני 1.8 מיליון שנה הדגמנו את היכולת לטפל זה בזה, כפי שמוכיחה גולגולת קדומה שהתגלתה באתר דמניסי בגאורגיה: לגולגולת הייתה רק שן ניבית אחת, לאחר שאיבדה את השיניים האחרות מוקדם מאוד. עם זאת, האיש הצליח לחיות עד גיל 45 וברור שכדי לשרוד כל כך הרבה זמן, הקבוצה היתה חייבת לטפל בו ואחרים לעסו את האוכל עבורו. אין באמת ספק שיש לנו פוטנציאל טבעי ומולד לטוב לב. יש גם אינספור דוגמאות לאמפתיה, שיתוף פעולה והקרבה עצמית בין בעלי חיים: צב שמחזיר צבים אחרים לעמוד על רגליהם, קוף שמציל את חברו המחושמל, דולפינים שמגנים על בני אדם מכרישים, בבונים שמצילים אנטילופה מנמר, דרור שמחייה דרור נוסף המחוסר הכרה – פשוט היכנסו לאינטרנט ותראו בעצמכם את עשרות הדוגמאות. לכולנו יש בחירה הנקודה היא לא האם ניתן להוכיח את קיומו של אלטרואיזם מעל לכל ספק או לא. כוונה מטבעה היא בלתי אפשרית להוכחה – איך אפשר "להוכיח" שמישהו פעל ללא כוונות אנוכיות? הנקודה האמיתית היא שאנחנו, בני האדם, יכולים לבחור אם אנחנו רוצים לפעול בצורה אנוכית או לא אנוכית. לכולנו יש את הבחירה לחשוב רק על עצמנו או גם על אחרים. כפי שניסח זאת מרטין לותר קינג: "כל אדם צריך להחליט אם הוא ילך באור של האלטרואיזם היוצר או בחושך של האנוכיות ההורסת". אנוכיות נמצאת בלבן של רוב הבעיות שאנו מתמודדים איתן כיום. רק הנכונות שלנו לפעול מתוך אחריות והתחשבות באינטרסים של "האחר" או "הכלל" תאפשר לנו לפתור את הבעיות הללו. טיפח הפוטנציאל המולד שלנו לאלטרואיזם הפך להכרח.

האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? לאורך עשרות, מאות ואלפי השנים האחרונות היו לאהבה "כ­והנים” רבים – מרטין לותר קינג, אמא תרזה, ג'לאל א–דין רומי, בודהה, ועוד רבים מספור, מוכרים יותר ופחות – כולם אמרו אהבה, לימדו אהבה, כתבו, שרו, התפללו ועמלו כדי להעיר בבני זמנם את האהבה. אלפי שנים חלפו, אך נראה שאהבה עדיין חסרה בעולם. האם אהבה היא רגש? כימיקלים במוח שלנו? האם לא מאוחר מדי לשנות את העולם? במסורות עתיקות מכל העולם, האהבה הייתה תמיד כוח הקיים ללא קשר לאדם או לרגשותיו. לפי המסורות האלה, האהבה היא אחד מחוקי הטבע הבסיסיים המניעים את העולם – ויותר משהאהבה מתקיימת בתוך האדם, האדם מתקיים בתוך האהבה. אחד מכוהני האהבה של כל הזמנים אמר פעם: "כאשר אני מדבר על אהבה, אינני מדבר על איזו תגובה רפה ורגשנית. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את העיקרון המאחד העילאי של החיים. בדרך כלשהי, אהבה היא המפתח הפותח את הדלת המובילה למציאות המוחלטת" (מרטין לותר קינג). מאות שנים לפני כן, כתב דאנטה ב"קומדיה האלוהית": "אהבה היא הכוח המניע את השמש והכוכבים". אני חושב שזו לא מטאפורה. אם נביט על האהבה כעיקרון של הטבע, נבין שאהבה היא כוח המושך דברים נפרדים להתאחד. עבורנו, בני האדם, אהבה היא חוויה של משיכה פיזית או רגשית, אבל כמו כוח המשיכה הפועל גם על האדם וגם על כל היקום, אולי גם חוויית המשיכה האנושית פועלת על כל חלקיק בקוסמוס? האם ייתכן שכוח המשיכה שאנו מכירים כחוק בסיסי של פיזיקה הוא למעשה הביטוי של כוח האהבה בתוך החומר? השקפה כזו עשויה לעזור לנו להבין את דברי החכמים העתיקים שלימדו שכל היקום מלא באהבה. אז מדוע היא כה חסרה? לפי תפיסה זו, שהיא עתיקה אבל אוניברסלית, כל שעלינו לעשות כדי לחזק את האהבה בעולם הוא ללמוד כיצד לתת לה ביטוי. האהבה איננה זו שחסרה, אלו אנחנו שחסרים אותה, כאשר איננו נותנים ביטוי לאהבה. אולי לא לשווא כותב לנו אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" כי עלינו ללמוד כיצד לאהוב. למרות כל החכמה שלנו ועל אף כל היכולות המרשימות שלנו, נותרנו בני אדם לא מושלמים, ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. כולנו מכירים את העיקרון הבסיסי האומר שאם רצונך להיות אהוב, עליך ראשית כל להיות אוהב, להעניק אהבה. הסופר לב טולסטוי משתף אותנו בתובנותיו וכותב: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם". זוהי תפיסה מהפכנית ונראה לי שדי בהבנה עמוקה שלה כדי לפתור מחצית מבעיות העולם. רוצים עוד אהבה בחיים? עשו טוב לאחרים. ככל שאנו משקיעים ומעניקים יותר לאנשים (ולבעלי–החיים, לצמחים ולדוממים) שסביבנו, גדלה היכולת שלנו לחוש אהבה. אנו גדלים ככלי קיבול לאהבה הקיימת מסביב, וכך מכילים בתוכנו יותר אהבה. האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? האם זו הסיבה שאנו מחפשים תדיר להיות צודקים יותר מן האחרים? האם הביקורת המופנית היום כלפי כל האנשים הסובבים אותנו היא רק קיר שמגן עלינו, אבל בו–בזמן מהווה גם מחסום לאהבה? מצד אחד אנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ובו–בזמן אנו שולחים החוצה קוצים כדי להרחיק את כל מי שעמו עלינו לפתח קשרי אהבה. כתשובה שמעבר לזמן עונה לנו רומי: "אהבה היא הדת שלי. כל לב עבורי הוא מקדש". האם יש תקווה לאנושות שלנו ללא אהבה? האם זה באמת משנה אם נגיע לכוכבים אחרים? אם יהיו לנו מחשבים מהירים יותר? אם נחיה חיי נצח? כל עוד ההתפתחות הטכנולוגית שלנו תעלה על ההתפתחות האנושית שלנו, הטכנולוגיה שלנו תאיים להרוס אותנו. הטכנולוגיה יכולה רק להעצים את מי שאנחנו – היא כלי בידינו. שאלת עתידנו נשארה כשהייתה – לא מה הם האמצעים העומדים לרשותנו, אלא מי אנחנו? "יום אחד, אחרי שנדע לשלוט ברוח, בגלים, בגאות ובשפל ובכוח הכבידה, נרתום את האנרגיה של האהבה לצרכינו. ואז, בפעם השנייה בתולדות העולם, האדם יגלה את האש" (פייר טיילר דה שרדן, האבולוציה של הצניעות). כולנו רוצים לאהוב יותר, אבל כשזה מגיע למפגש היומיומי האמיתי שלנו עם אנשים, זה לא תמיד עובד. אילו רק האנשים סביבנו היו "קשובים יותר", "יעילים יותר", "אחראיים יותר", היה זה פשוט יותר לאהוב אותם. אך זו לא הדרך. חישבו כמה ריבים ומלחמות החלו במטרה לשנות את האדם האחר באופן שנראה לנו. האם אפשר בכלל לשנות אנשים אחרים? בוודאי שנוכל להשפיע על אחרים על–ידי דוגמה אישית, על כן דרך האהבה מציעה לנו להתחיל בשינוי של עצמנו. העולם מלא באהבה ועדיין היא חסרה. מה היה קורה אם כולם היו מפסיקים לנסות לקבל אהבה והיו מתחילים לתת אהבה? האם אז הייתה חסרה אהבה למישהו בעולם?

נדמה שהפחד הקמאי ביותר של האדם הוא הפחד מהמוות. ועם זאת, אין עוררין על כך שכולנו נמות, ביום מן הימים. סיפורה של הרופאה שחוללה מהפכה ביחסו של העולם המערבי לגוססים, לחולים ולבני משפחותיהם, ושינתה את הדרך בה אנו מתייחסים אל המוות "אין מקריות בחיים, אפילו לא נסיבות הלידה שלנו, והדברים שאנחנו תופסים כטרגדיות למעשה אינם טרגדיות כלל, כי אנחנו יכולים לבחור להתייחס אליהם כאל הזדמנויות לגדול, ואז ניווכח לדעת שהם בעצם אתגרים שאנו עשויים להזדקק להם כדי לשנות את חיינו". ("המוות חשוב לחיים", אליזבט קובלר-רוס). ד"ר אליזבת קובלר-רוס (2004-1926) היתה פסיכיאטרית שווייצרית-אמריקאית מהפכנית בתחומה. היא פעלה בתקופה מטריאליסטית, שבה שלטו שיטות הרפואה האקדמיות, ועם זאת העזה לפתח תפיסה רוחנית, הומנית והוליסטית לגבי הטיפול באדם החולה. במוסדות הרפואה זו היתה מהפיכה. פרפרי הנשמה קובלר-רוס נחשפה למוות לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, עת עבדה במחנה פליטים ליד ציריך. עם תום המלחמה, ב-1945, ביקרה במחנה ההשמדה מיידנק, כשהיא בת 19 בלבד.  היתה זו חוויה מכוננת עבורה, שגרמה לה זעזוע עמוק. במהלך הסיור שערכה במחנה הבחינה בציורי פרפרים שציירו ילדים על קירות הצריפים בהם הוחזקו בלילה האחרון לחייהם. היא תהתה מה פירוש הסמל הזה ולמה בחרו הילדים לצייר דווקא אותו. שנים לאחר מכן, בעקבות חוויות מיסטיות שחוותה, דיברה קובלר-רוס על סמליות הפרפר: "לזכרם של הילדים באושוויץ ובמיידנק אנחנו משתמשים במודל של הגולם והפרפר. אתם כמו פקעת הגולם של הפרפר. פקעת הגולם היא מה שאנחנו רואים בראי – רק משכן זמני של האני האמיתי שלכם. כשפקעת הגולם ניזוקה ללא תקנה, אתם מתים ופקעת הגולם, שנוצרה מאנרגיה פיזית, תשחרר – באופן סמלי – את הפרפר… החלק הנצחי שבכם ישוחרר מהקונכייה הפיזית שלכם. מה שאתם קוברים או שורפים הוא לא אתם, זו רק פקעת הגולם". קובלר-רוס ידעה שתהליך המוות כרוך בסבל עבור החולה ובני משפחתו, ולכן לימדה שהסבל הזה מהווה גם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות אישית ורוחנית: "כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או כקללה, אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים". לדעת למות, לדעת לחיות כשסיימה קובלר-רוס את לימודי הרפואה, נסעה לניו-יורק בעקבות עבודתו של בעלה. היא התמסרה לעבודתה בבית החולים ושם נחשפה לטיפול הניתן בבית החולים למאושפזים הגוססים, וליחס למשפחותיהם. הם היו "מוקצים", איש כמעט לא שוחח איתם או נגע בהם, ובוודאי לא הייתה הכרה בצרכים הרגשיים שלהם ושל משפחותיהם, או הכנתם לקראת המוות. הטיפול היה פיזי-תרופתי בלבד, והתבסס על מחקרים רפואיים. היא כתבה: "הידע עוזר, אבל ידע לבדו לא יכול לעזור לאף אחד. אם לא תשתמשו בלב שלכם ובראש שלכם ובנשמה שלכם, לא תוכלו לעזור לאף אחד. בכל שנות העבודה שלי עם חולים למדתי, שגם אם הם סכיזופרניים כרוניים, ילדים הסובלים מפיגור קשה או חולים גוססים, לכל אחד יש מטרה. כל אחד יכול ללמוד מכם או להיעזר בכם, אך גם להפוך למורה שלכם". כך החלה קובלר-רוס לעבוד עם חולים סופניים, מבוגרים וילדים כאחד. לדבריה, חולים סופניים מלמדים אותנו לא רק על תהליך המוות, אלא גם איך לחיות כך שלא יוותרו דברים לא פתורים עבורנו. בעקבות עבודתה הממושכת עם ילדים ומבוגרים, היא זיהתה חמישה שלבים שחווה אדם חולה, או אדם הקרוב למוות שלו עצמו, או של היקר לו. השלבים אותם היטיבה לתאר הינם: הכחשה, כעס, התמקחות, דכאון וקבלה. קובלר-רוס הצביעה על כך שהיחס של החברה המערבית למוות הינו יחס של הכחשה, התעלמות, חוסר קבלה ובהלה. לדבריה אנשים נמנעים לדבר על המוות, מתוך הנחה ילדותית ש"אם לא מדברים על זה – זה לא קיים". כרופאה וכאדם, יחס זה היה בלתי נתפס עבור קובלר-רוס, והיא החלה להנהיג נורמות חדשות לפיהן ניתנה אפשרות לחולה הסופני להיות מטופל גם בביתו, להיות שותף להחלטות אודות טיפולים, מינון התרופות, משככי הכאבים שהוא מקבל, תוך מתן ליווי רגשי לו ולבני משפחתו. את מודל הטיפול הזה, המהפכני לזמנו, היא החלה להפיץ בבתי חולים, בתי אבות, הוספיסים, ובקרב מוסדות רווחה לקשישים. "אני חושבת שהמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהחולים הייתה ההבנה שיש משהו מעבר לתרופות, מעבר לטיפולים חשמליים ומעבר למדע הרפואה. שבעזרת אהבה ואכפתיות אמיתיים אפשר לעזור לאנשים רבים מאד להחלים". מסע הפרידה מן החיים קובלר-רוס ראתה במוות חלק מן החיים, חלק ממסע עצום ואינסופי של האדם, וחינכה דורות של מטפלים ומטופלים לראות בו מלווה קבוע, המעורר בנו דווקא את הצורך למצוא משמעות, להחליט על סדרי העדיפויות, לא לבזבז זמן, ולנהוג באנושיות גם כשהזמנים קשים ומאיימים. לדבריה, תהליך ההיפרדות מהחיים מעניק הזדמנות לחולה ולבני משפחתו להעלות את "העניינים הלא פתורים" ביניהם, ולאפשר למת להמשיך את דרכו הלאה בשלווה ובשלמות. על-מנת שיתאפשר תהליך אמיץ שכזה, נדרשים החולה ובני משפחתו להעז "להסתכל למוות בעיניים", לקבל את דרכו של האדם בעולם, את בחירותיו, ולעזור לו ולהם להשלים עם מה שהיה ועם מה שלא היה. "אם אתם חיים נכון, אתם אף פעם לא מפחדים למות. למות זו ההנאה הגדולה ביותר שמחכה לכם. אתם בכלל לא צריכים לדאוג או להיות עסוקים בזה, אלא במה שאתם עושים היום. אם תבחרו היום את הבחירה הגבוהה ביותר בכל דבר, לא רק במעשים, אלא גם במילים ובמחשבות, רגע המוות יהיה לכם רגע מבורך בצורה שלא תיאמן". בחירה גבוהה פירושה לפעול בצורה אתית, מתוך המקום הטהור ביותר בליבנו. למצוא משמעות בכל מעשה, להיות הכי טובים שאנו יכולים להיות – שהרי בסוף יום כזה, אנו הולכים לישון מתוך סיפוק ושלמות. בסוף חיים כאלה, נוכל למות בשקט, עם סיפוק, ופחות חרטות. ואולם עבודתה של קובלר-רוס לא תמיד התקבלה בברכה על ידי הסביבה. יוזמתה להקמת הוספיס לתינוקות וילדים הנגועים באיידס, נבלמה ב-1985 על ידי תושבי האזור שחששו לגור בסמיכות לנשאים של המחלה. ב-1994 הוצת מרכז טיפולי שהקימה, ככל הנראה על ידי מתנגדים לעבודתה עם חולי איידס. מסר של חמלה ושל אומץ ב-1995 סבלה קובלר-רוס מסדרת אירועים מוחיים, שהותירה אותה בשיתוק חלקי וגרמה לסגירת  מרכז הריפוי אותו ניהלה. בראיון שהעניקה בשנת 2002 הצהירה קובלר-רוס כי היא מוכנה למוות ואינה חוששת מפניו. בשנת 2004 הלכה קובלר-רוס לעולמה. מאז החלה את פועלה לימדה אודות הגישה הטיפולית והאנושית לנוטים למות ולקרוביהם במכללות, סמינרים, בתי ספר לרפואה, בתי חולים ומוסדות לעבודה סוציאלית. במהלך חייה קיבלה 20 אותות הוקרה, וב-2007, שלוש שנים לאחר פטירתה, נכנסה להיכל התהילה הלאומי של הנשים האמריקאיות. מעורר השראה לראות כיצד פועלה של אישה אחת השפיע ושינה מציאות של אנשים רבים כל כך. קובלר-רוס גרמה לשינוי חברתי מהותי ביחס למוות. היא נטעה בקרב בני אדם, רופאים, מטפלים, חולים, ילדים ומשפחות, רוח של חמלה, אהבה, קירבה ופתיחות אמיצה. המסר שלה היה מאוד ברור: "חברתנו תתקדם רק אם נפסיק לרטון על מגרעותיה ונאזור אומץ לעשות משהו בנידון. קשה ומכאיב להודות בפחדינו… רק האמיצים שבינינו מסוגלים להודות בכך. אלה שמסוגלים להיאבק בקושי, בעלי התקווה הרואים אור בקצה המנהרה, הם אנשים העשויים ללא חת, שהיה להם האומץ להיאבק בקשיים שבנפשם פנימה – וכך גם בחברה בכללותה".