חלל האימונים של אמנויות הלחימה הוא מקום מקודש, מפני שיש בו סוד. הוא מאפשר לנו לגלות על עצמנו דברים שלא ידענו; לפגוש את האמת. כאשר אני נכנס לדוג'ו, חלל האימונים, אני קד בפניו. בחלל זה, שמשמעות שמו "המקום בו עוברת הדרך", אני פוגש את האמת. ברוב המקומות בחיים, האנשים סביבי מאפשרים לי להישאר באשליה, לגבי עצמי, לגבי העולם. אחרי הכל, זהו המעשה המנומס לעשות. כאשר אנחנו משוחחים, אני מפרש את הדברים שלהם כפי שאני רוצה, והם מפרשים את שלי כפי שהם רוצים. אם הדעה שלי מחזקת את הזהות שלהם, הם יסכימו איתי. אם הדעה שלי מאיימת על הזהות שלהם, הם יתעמתו איתי. כאשר אני כותב "זהות", אני מתכוון לדבר שכל אחד מאיתנו מזדהה איתו. לפעמים, הדעה שלהם יכולה להיות שונה מהדעה שלי, אך למרות זאת, מסיבות רגשיות למשל, הם יסכימו איתי; או בגלל שהם מפחדים להתעמת איתי, או בגלל שהם מעוניינים בחיבה שלי. לפעמים, הדעה שלהם יכולה להיות דומה לדעה שלי, אך למרות זאת, מסיבות רגשיות למשל, הם יתעמתו איתי; או בגלל שהם רוצים להוכיח שהם חזקים ממני, או בגלל שהם מעוניינים בתשומת הלב שלי. מנגנון שימור עצמי זה קיים בכל מישורי החיים, ואין בו כל היגיון. אבל כאשר אני נכנס לדוג'ו, אני משאיר את כל זה בצד. חייבים להשאיר אותו בצד אם מעוניינים לפגוש את האמת. הם לא הולכים יחד. הניצחון גלום בעצם הניסיון אין "גלאי אגו" שמצפצף בכניסה לדוג'ו, אבל בכל זאת אני מפקיד את האגו בכניסה; קד קידה לחלל הריק, מכפיף עצמי לאפשרות לפגוש את האמת, שהיא תמיד גדולה יותר מכל מחשבה או דעה. בוודאי גדולה ממני. לאורך מרבית האימון אני מתרגל בשקט. נושם עמוק, קופץ באוויר,  בועט, מתגלגל. נושם עמוק. לא הכל מצליח; קשה לשמור על ריכוז, הגוף שלי נוקשה, מפחיד אותי ליפול ולהיפגע. המורה שלי לוחש לי: "אני מבקש ממך לעשות דבר שאתה יכול לעשות, אבל עדיין לא יודע איך לעשות אותו. הניצחון גלום בעצם הניסיון הכן, ולא בהצלחה לבצע את הפעולה". אני מאמין לו, משום שאני יודע שהוא ניסה הרבה פעמים, נפל הרבה פעמים, קם וניסה שוב. אם אני מתמיד בתרגול, הגוף שלי מתחיל להכיר את התנועות. הפעולה נעשית קלה יותר. בסך הכל אני מרוצה מעצמי. גיליתי משהו קטן על עצמי, שלא ידעתי קודם. לקראת סוף האימון, ובכל אימון, מגיע הרגע המכריע, הקרב. הקרב באמנויות הלחימה שקול למופע באמנויות הבמה, בו כל האימונים מתנקזים לרגע אחד. זהו רגע לאמיצים בלבד, משום שגלומה בו האפשרות לפגוש את עצמי, כפי שאני. עד אותו רגע, אני יכול לספר לעצמי שאני חזק או מהיר או איטי או חלש. אבל כאן, המציאות מכה בך בפנים, באופן מאוד מילולי. כעת, עלי לגבור על השותף שלי לאימונים. גם הוא מבקש לפגוש את האמת. אנחנו עוזרים האחד לשני כדי להשיג מטרה זו. אני יודע שהוא לא יוותר לי בקלות. אם אהיה חלש, הוא יפיל אותי. אם אהיה איטי, הוא יכה בי. אם אהיה יהיר, הוא יפתיע אותי. בתוך הדוג'ו, המעשה המנומס הוא להוציא אותך מהאשליה. אני מגיע לדוג'ו בדיוק כפי שאני, לא פחות ולא יותר קל מאוד לנתח את המצב באופן חיצוני, להגיד לעצמך: "היריב היה מיומן יותר ממני", "בדיוק חשבתי על משהו אחר", "אני לא טוב בדבר הזה" או "היה קשה לי להתרכז כי לא אכלתי כל היום". אבל האמת הכואבת היא, שאני מגיע לדוג'ו בדיוק כפי שאני, לא פחות ולא יותר. אם בחיים אני מחושב מדי, כך אהיה בקרב. אם בחיים אני פזיז, כך אהיה בקרב. הקרב, כמו החיים עצמם, הוא השתקפות של מי שאני. מה שמייחד את הדוג'ו הוא ההסכמה המשותפת של כל המעורבים להשאיר את האגו בצד ולפגוש את האמת. שותף שלי ואני נלחמים כשווים אל מול האמת, כל אחד מנהל את הקרב הפנימי שלו. יש מנצחים, אבל אף אחד לא מנצח את השני. כל אחד מנסה לנצח את עצמו, לגלות את הזהות העמוקה שלו. לפעמים, תתעורר התשוקה להצליח. אם אהיה פראי, אפגע ביריב או אפגע בעצמי. לפעמים, תופיע המחשבה שלא אוכל לנצח. אם אהיה קורבן, כבר הפסדתי את הקרב. לפעמים, הנשימות מתגברות ועולות, האוויר חומק מהריאות, הרקות פועמות, הראש סחרחר. אני נושם לאט ועמוק, חוזר למרכז. מרגיע בכוח הרצון את המחשבות, את הרגשות, את הגוף. נושם עמוק, כפי שתרגלתי מאה ואלף פעמים. חוזר לבאר, שהיא מקור הנצח שבתוכי. נושם עמוק. הגוף מזיע, הלב דופק, אך הנפש משתתקת, אינני חושב על דבר. אני כלי ריק. משהו אחר קורה. העיניים פתוחות לרווחה אבל אני לא מסתכל. האוזניים שומעות כל רחש אבל אני לא מקשיב. הזמן מאט את לכתו. אני קולט הכל. אני אחד עם הכל. הגוף שלי זז, אבל אני לא יודע למה. הלב שלי גואה בשמחה. לפתע הגוף שלי מתנתק מהרצפה. אני נופל חזרה לאדמה, טועם את המזרון תחת גופי. הרגע חלף. גיליתי משהו גדול על עצמי, שלא ידעתי קודם. בסיום הקרב, אני קד קידה לשותף שלי. אני מודה לו שאפשר לי לגלות את עצמי. אנחנו מתחבקים. משהו התרחש, כאן בחלל הזה. החלל הזה בו עוברת הדרך. החלל הזה, שמעתה אכנה אותו בליבי חלל קדוש.

שעת בוקר מוקדמת; מצרים הגדולה מתעוררת ליום חדש. השמש יוצאת לאטה מבין העננים ושולחת את קרניה הבהירות אל תלולית עפר, ממנה מגיחה חיפושית קטנה ושחורה. החיפושית העליזה מפזזת לה כה וכה, עד שמגיעה – מכל הדברים שבעולם – אל ערימת גללים שהשאירה אחריה עז, שעה קלה קודם לכן. מהערימה צרה החיפושית כדור עגול ומושלם, אותו היא אוספת עמה ברגליה האחוריות אל תלולית העפר, הבית שאותו עמלה להכין לצאצאיה… החרפושית הינה אחד הסמלים המוכרים ביותר ממצרים העתיקה ואולי המזוהה ביותר עמה. המצרים קשרו בדמיונם בין חיפושית הזבל לבין אחד ממאפייניה של שמש הבוקר, הרגע המסוים בו נולדת השמש מחדש באופק המזרחי. דמותה הייחודית של החרפושית מופיעה באמנות המצרית באופנים רבים ומגוונים: מפוסלת בגדלים שונים, חקוקה על קירות קברים ומקדשים, מצוירת על פפירוסים, מעטרת קמעות ומתנוססת על תכשיטים מלכותיים מפוארים. הבחירה המצרית לתאר את אחד מפניו של אל השמש – אחד האלים המרכזיים ביותר בתודעה המצרית העתיקה – בחרק שולי הניזון מגללי בעלי חיים, מעלה אצל רבים כיום תחושה אמביוולנטית ועשויה להישמע לאוזנינו המודרניות תמוהה למדי. עם זאת, בחינה מעמיקה של סמל החרפושית, חושפת בפנינו את נקודת מבטם הייחודית של המצרים הקדמונים על היקום ומרכיביו, את עושר דמיונם ואת יכולתם לקשור בין תופעות טבעיות שונות, לכדי מערכת סמלית אחת שלמה. המצרים, כמו בני חברות מסורתיות רבות, ניהלו את חייהם בתוך ממלכת הטבע וכחלק בלתי נפרד ממנה. סביבתם הטבעית כללה צמחים, חיות, חרקים, זוחלים, עופות ודגים, והיה זה אך טבעי עבורם להשתמש בדימויים טבעיים אלו כמטאפורות סמליות, הממחישות רעיונות מופשטים, דתיים ופילוסופיים. בניגוד לדעה המקובלת, המצרים לא סגדו לחיות עצמן, אלא השתמשו בדמויותיהן ומנהגיהן להמחשה ויזואלית, סמלית ורעיונית של תפיסותיהם אודות טבע המציאות והעולם. החרפושית – אופיה ומנהגיה החרפושית המצרית מזוהה לרוב עם חיפושיות ממשפחת–העל 'הזבליתיים' – Scarabaeoidea, או בשמן העממי: 'חיפושיות זבל'. החיפושיות קיבלו את שמן משום שהן ניזונות בלעדית או בעיקר מגללי פרות, סוסים, עזים וכד'. חיפושיות הזבל מכינות לעצמן מזון לשעת הדחק, בה לא ימצאו בקרבתן גללים למאכל: הן נוברות בצואה הנקרית בדרכן וצרות ממנה כדור קטן; לאחר מכן הן אוחזות בו באמצעות רגליהן האחוריות החזקות ומגלגלות אותו בעודן במהופך אל עבר איזור מתאים, בו הן חופרות מחילה באדמה. הכדורים משמשים גם להדגרת צאצאיהן: החיפושיות חופרות מחילות, ומכניסות אליהן כדור זבל בו הן חופרות גומה, מטילות בה וסוגרות אותה בגוש זבל נוסף. זחל החרפושית בוקע וניזון מכדור הזבל שסביבו, הופך לגולם בתוכו ובהמשך בוקע ממנו כחרפושית בוגרת. סמליות החרפושית סמל הינו אלמנט צורני קונקרטי, המשמש כמרכבה לערכים ומשמעויות מופשטים. הסמל משמש כשער, המאפשר לאלו היודעים להביט בו – שלא באמצעות עיניהם הפיזיות, להיחשף לתובנות ורבדים עדינים יותר של המציאות. בשל היותו רב רובדי, מצליח הסמל לשאת עמו משמעויות רבות, וכך זה שאוזנו הפנימית כרויה לסודות שפת הסמלים, יכול לפענח אותו על כל רבדיו ומשמעויותיו. החרפושית כסמל, מציגה בפנינו במספר אופנים את דרכו של אדם שהינו תלמיד החניך לאמת, הפילוסוף השואף אל החכמה: עבודה אינטליגנטית עם אתגרי החיים: היות והיא מגלגלת את כדור הזבל במהופך באמצעות רגליה האחוריות, אין חיפושית הזבל מסוגלת לראות לאן מועדות פניה, ועל כן היא פוגשת באתגרים ומחסומים רבים בדרכה, אך בתושייה רבה היא מוצאת את הדרך להתמודד עימם. כך גם האדם, שכבן תמותה אינו יודע את העתיד לבוא והוא פוגש בדרכו קשיים רבים ומגוונים איתם הוא נדרש להתמודד. כמו חיפושית הזבל, עליו למצוא בתוכו את הכלים והאינטליגנציה שיאפשרו לו להתקדם לעבר מטרתו וייעודו, החבויים מן העין. עבודה עם החומר: כמו חיפושית הזבל, נובר האדם בחומר הגשמי, קשיי היום יום ואתגרי המציאות ולומד לעבוד עימם, לעצבם כך שיתאימו למטרותיו הרוחניות. החיפושית יוצרת מהזבל כדור מושלם, בניסיונה לגלגלו אל מחילתה; כך גם האדם מעבד את אישיותו – בידיעה שלעולם לא ישיג שלמות, היות והחומר זמני ונתון לאנטרופיה, במטרה שלאחר העידון ההכרחי, תהיה אישיותו המיכל האידיאלי לקדושה ולמשמעות. הליכה אחר הדרכת הקול הפנימי: פעמים רבות נדרשת חיפושית הזבל לעבור מרחק עצום בין המקום בו מצאה גללים לבין האיזור בו תחפור את מחילתה, אך הטבע צייד אותה בחוש כיוון פנימי מפותח, המדריך אותה בדרכה על פני גבעות ועמקים. גם עבורנו הדרך ארוכה ותלולה, ולא תמיד המטרה הסופית נראית ברורה; אך כמו החרפושית, גם אנו צוידנו בחוש כיוון פנימי מפותח, קול דומם המדריך אותנו בחשכת הבערות, אל עבר הרחבת הכרתנו. התמדה: מסעה של חיפושית הזבל אינו קל ולעתים היא נדרשת, כסיזיפוס המיתולוגי, לגלגל את כדורה בהתמדה במעלה גבעות תלולות, לעיתים כמעט אנכיות לחלוטין; כזהו מסעו של האדם הנושא עמו את כובד הרגליו, פחדיו ועכבותיו, והפיתוי לעצור בצד הדרך ולחדול ממאמץ הוא רב ומזמין. על מנת לחצות את הדרך הארוכה ללא עצירה במקום, צריך ההולך בדרך לעבוד עם ערך ההתמדה, להמשיך בדרכו על אף המרחק, הקשיים, הפחדים והספקות המכבידים שהוא נושא עימו במעלה ההר. המטמורפוזה שלהאדם הפנימי: למתבונן מהצד, שאינו מכיר את גלגל חייה הייחודי של חיפושית הזבל, נדמה כאילו מגיחה חיפושית שלמה ובוגרת מתוך כדור הזבל כמעשה קסמים, כמו נס של יצירת יש מאין. זהו מסעו של זה, אשר שואף לפרוץ את מגבלות החומר הכובל אותו לאדמה ולצאת חופשי אל עצמאות רוחנית. מעניין הוא שלא רק המצרים הקדמונים השתמשו באלמנט סמלי זה אודות החרפושית, על מנת לסמל את התפתחותו של האדם הפנימי. הספר "סוד הפרח הזהוב", חיבור סיני טאואיסטי בן המאה ה-12 הדן במדיטציה, מציג את חיפושית הזבל המגלגלת את כדורה, אשר בתוכו מתפתחים חיים כתולדה של מאמצו השלם של המודט בריכוז רוחני. הטקסט ממשיך ושואל: "אם יכולה בריה חדשה לגדול בגללים ולהשיל את עורה, מדוע לא יוכל מעונו של ליבנו האלוהי ליצור אף הוא גוף, אם נמקד את רוחנו בכך?" שאיפתו של האדם אל אור השמש: מתחת לקליפה הקשיחה והשחורה המגנה על גופה של חיפושית הזבל, נסתרות זוג כנפיים עדינות אשר מאפשרות לה להתרומם באוויר; כך הן גם כנפיו של האדם, שהינן יכולותיו הרוחניות הנחבאות מתחת לשריון העבה של אישיותו, על שלל הרגליה, מגרעותיה ופחדיה. בדומה לחיפושית, יכול האדם להרים את המעטה החיצוני הקשה של חיי היום–יום, לפרוס את כנפיו, לעוף אל עבר השמים ולתור אחר אור השמש – למרות שאופי חייו, כובל אותו אל האדמה, אל דאגות הפרנסה והקיום. החניכים של מצרים העתיקה ראו בחרפושית סמל לתהליך האבולוטיבי אותו ביקשו לעבור בעצמם, אותו תהליך המשנה את מהותו של האדם, הופך אותו מפחם ליהלום, מזחל לפרפר, מאדם עיוור המזדהה לחלוטין עם אישיותו הזמנית, לאדם–אל, שרגליו מהלכות על האדמה וראשו פונה לשמש. ביבליוגרפיה: Andrews, Carol, Amulets of Ancient Egypt, (London, 1994). Ben-Tor, Daphna, The Scarab, A Reflection of Ancient Egypt, (Tel-Aviv, 1993). Shaw, Ian & Nicholson, Paul, The British Museum Dictionary of Ancient Egypt, (Barcelona, 1995).

האם החינוך צריך להתמקד ברכישת ידע אינטלקטואלי והכנה לקריירה, או שהוא דורש גם הקנייה של אתיקה וערכים? ומהי מטרת החינוך? הפיכה של האדם למשכיל, או עיצובו לאדם בעל אופי, המכיר את נפש האדם ואת נפשו שלו ויש לו הכלים לשאוף מעלה, לממש את עצמו ולחיות חיים מלאים? נפוליאון הכריז פעם, כי "מכל השאלות הפוליטיות, החינוך הוא אולי החשוב ביותר". אין ספק שהחינוך חשוב מנקודת מבט פוליטית, כי יש לו השפעה גדולה על התפתחותם של אזרחים. אבל מה לגבי הערך שלו עבור האינדיבידואל? אולי שני ההיבטים הללו חשובים באותה מידה, וכפי שציין אריסטו, האתיקה קשורה באופן מהותי לפוליטיקה ולהיפך. מהו חינוך? למרות שהנטייה המודרנית היא להתמקד בהיבטים הטכניים והמקצועיים של הלמידה, מטרה תועלתנית כזו בוודאי אינה מספקת, שכן האדם הוא הרבה יותר ממי שרק מבצע עבודה. מהו, אם כן, אדם משכיל? האם זה פשוט מישהו שיש לו הרבה ידע, או שיש היבט אתי בחינוך? מעניין שבשפה הספרדית "אדם מחונך" פירושו אדם מנומס. כך שיש גם היבט תרבותי לחינוך, היבט שקשור ל"אופי" וגם למוסר. תרבות, התנהגות מוסרית, כנות ואמת קונפוציוס הגדיר ארבעה היבטים שבהם צריך לחנך אדם: תרבות, התנהגות מוסרית, כנות מכל הלב ואמיתוּת. למילה תרבות יש כאן כוונה כפולה: מצד אחד, ההיבט האינטלקטואלי של הלמידה, המרחיב את הנפש ומעמיק את ההבנה; ומצד שני, הכללים והמנהגים של החברה בה חיים. אבל על פי קונפוציוס, תרבות ללא התנהגות מוסרית אינה שווה הרבה, כי התנהגות מוסרית היא המגדירה את האדם. כנות היא "מעלת לב", ומכאן הבקשה שתהיה "מכל הלב": הכוונה היא להיות פתוחים, גלויים ואותנטיים, ההיפך מלהיות דו פרצופיים, ערמומיים וצבועים. ולבסוף, אמיתוּת מכוונת לאהבת האמת ולכן ליושרה עמוקה. בגישתו של קונפוציוס לחינוך, אפשר לראות שלא ניתנת חשיבות רבה לידע מעשי. באחת השיחות הקצרות שתועדו באנלקטים הביע אחד מתלמידיו עניין בלימוד חקלאות, ועל כך השיב קונפוציוס "אני פחות טוב מחקלאי ותיק". זה מראה על ענווה של קונפוציוס, אבל גם מצביע על כך שזה לא היה תחום עניין מרכזי בתורתו. הוא לא בז לידע מעשי, רחוק מכך, אבל מבחינתו ההיבטים הבסיסיים של החינוך הם תרבותיים, מוסריים ופילוסופיים. אם אלה חסרים, שום דבר לא יסתדר. אנו חייבים לפעול באינטליגנציה נבונה ואתית, וההיבט הטכני יבוא בהמשך. מה התועלת בידע טכני אם הוא משמש למטרות לא מוסריות? יש אינספור דוגמאות בעולם המודרני של טכנולוגיה המשמשת למטרות רעות. הדבר מומחש היטב במכתב הבא שנהג המורה הראשי של תיכון אמריקאי לשלוח לכל מוריו בתחילת כל שנת לימודים: "מורים יקרים, אני ניצול מחנה ריכוז. עיני ראו מה שאף אדם לא צריך לראות: תאי גזים שנבנו על ידי מהנדסים משכילים. ילדים שהורעלו על ידי רופאים מיומנים. תינוקות שנהרגו על ידי אחיות מוסמכות. נשים ותינוקות הוצאו להורג ונשרפו על ידי אנשים בעלי תעודות אקדמיות ותארים אוניברסיטאיים. אני לא סומך על חינוך. בקשתי היא כזאת: עזרו לתלמידים שלכם להפוך לבני אדם. אסור שהמאמצים שלכם ייצרו מפלצות מיומנות, פסיכופתים מוסמכים או אייכמנים משכילים. קריאה, כתיבה וחשבון חשובים רק אם הם עוזרים להפוך את ילדינו לאנושיים יותר". (פורסם בלה מונד, 29 באפריל 1995) גילוי ופיתוח הפוטנציאל האנושי הקיים בכל אדם עבור איש החינוך האמריקאי ג'ון דיואי, ההיבט החברתי של החינוך הוא החשוב ביותר. בית הספר צריך להיות קהילה מיניאטורית, שבה מוכן האזרח העתידי להפוך לאזרח פעיל ומחויב. אנו מוצאים נושא דומה אצל כמה כותבים עתיקים, כמו אפלטון, שגם טען (ב"הרפובליקה") שחלק גדול ממה שאנו מכנים כיום חינוך יסודי ותיכוני צריך להיות מוקדש לאימון האופי. עם זאת, אפלטון לא הגביל את עצמו להיבט החברתי של החינוך. הוא ראה בחינוך תהליך מתמשך, שאמור להוביל לגילויים ולפיתוחם של הפוטנציאלים הטובים ביותר בתוך האדם. במשל המפורסם שלו אודות המערה, הוא הציע כי מטרת חיי אדם היא לצאת מחשכת הבורות אל האור של הידע האמיתי; או, במילותיו שלו, "מסוג של דמדומים לאור יום אמיתי". זוהי הכוונה מחדש של התודעה כלפי מה שהוא "אמיתי לחלוטין" (ה"אידאות" או "הצורות" האפלטוניות). באופנישדות ההודיות יש משפט דומה: "מהאשליה הובל אותי אל האמת. מהחושך הובל אותי אל האור. מהמוות הובל אותי אל האלמוות". בראייה זו, החינוך חייב להתעלות מעל התועלתנות ולהוביל את האדם למימוש רוחני. אבל כדי להגיע למטרה כה גבוהה, צעירים צריכים לקבל הכשרה בתכונות כמו שליטה עצמית וביטוי עצמי נאות. ברפובליקה של אפלטון מושם דגש רב על אימון גופני כאמצעי לחיזוק האופי, ובה בעת פתיחת הנשמה על ידי חשיפה למדעים ולאמנויות, שיפתחו את העדינות ואת אהבת האמת, היופי והטוב. אפשר אחרת לסיכום, חינוך הוא אמנות שצריכה לשאוף לפיתוח הרמוני של כל צד של הטבע האנושי – פיזי, רגשי, מוסרי, אינטלקטואלי ורוחני. בעוד שברבים מבתי הספר שלנו כיום ניתן לכך מס שפתיים, המציאות היא שההתמקדות היא בתוצאות הבחינות (ואפשרויות קריירה עתידיות). קשה מאוד לשנות מערכת חינוך שלמה, אבל אפשר להכניס מודלים חדשים בקנה מידה קטן, כמו בית הספר שלנו לפילוסופיה, שבו החינוך ההומניסטי יותר, כולל בניית האופי, מוערך יותר מאשר ציונים אקדמיים, ובו בזמן ניתן הערך הראוי ללימוד ולמחקר כדרך להרחיב את תודעתנו, להעמיק את הבנתנו ולהעניק השראה בלתי נגמרת בנתיב החיים.

מבט מבפנים על העיר חיפה, בה חיים באחווה אנושית חמה, פשוטה ויומיומית, בני אדם בני דתות שונות. כאשר הארץ בוערת, תרתי משמע, התייחסויות קטנות וגדולות משמרות ערכים, תרבות ומורשת אנושית שיש להם איכות מרפאת, בהווה ולמען הדורות הבאים. לפני מספר שנים היה גל שריפות גדול ברחבי הארץ, וגם בחיפה. חשבתי על העיר המיוחדת הזאת, שבה חייתי אז; עיר שחיה את האחווה בין בני האדם, אחווה בין דתות. לרגעים מסוימים נדמה כאילו כל מה שקורה בשאר המדינה אינו הגיוני או קשור לעיר הזאת. פעם מצאתי את עצמי בחדר המיון מלווה את אבי, שהיה חולה מאוד. שם, באחד מבתי החולים הרבים בעיר, נגלה לעיניי צוות שלם של רופאים ואחיות, דוברי שפות שונות, עמלים ועושים כל שביכולתם כדי להציל חיים. שני אירועים זכורים לי במיוחד משם. האחד הוא רופאה יהודיה, מקרבת כיסא משרדי לעבר רופא בדואי, תוך שהיא אומרת לו בחיבה ובדאגה אמיתית: "שב, תשמור על הגב שלך".האחר, אחות ערביה, ששוחחה עם אבי ושאלה לשלומו בדאגה כנה ואמיתית. התמונות הללו, על רקע האווירה הכללית במדינתנו הקטנה, הזכירו לי שהחיים המשותפים, למרות הכול, מתקיימים כאן. בפעם אחרת הגעתי לסופרמרקט, שם ראיתי בחור, חובש כיפה סרוגה, ששוחח עם עובדת ערביה. לא שמעתי את כל השיחה אבל שמעתי חלקים ממנה, ותנועות הגוף עזרו לי להבין שהיא עוברת תקופה קשה ושהוא מנסה לעודד אותה, ובעיקר להקשיב לה. האמנם זה אכן אמיתי? שאלתי את עצמי. רגעים של אנושיות במשך השנים אספתי לי עוד הרבה מאוד רגעים מיוחדים כאלה, שעזרו לי לראות שהחיים המשותפים אכן קיימים בעיר המיוחדת הזו. אני יודעת שזה קיים במקומות נוספים בארץ וגם בעולם, אבל בחיפה, יכולתי לראות את זה מדי יום כמעט: בני אדם חייכניים, אדיבים ומתקשרים זה עם זה כבני אדם, ללא רתיעה. זה מזכיר לי שהשלום שאנו חולמים עליו אינו ממש בשמים, זה מתרחש כאן ועכשיו. ולעניין השריפה: כאשר התרחשו שריפות נרחבות ברחבי הארץ, גם חיפה הייתה אחד מהמוקדים. בשיחות שעלו בנושא דנו בנזקים, אבל גם בשאלה מי גרם לשריפות ומי הצית אותן. נראה שהיו אלה אנשים שחיפשו להזיק, אבל השריפות הללו גרמו לקבוצה ובראשה רב מיוחד לארגן מפגש אחווה של תושבים, בני דתות שונות, בעיר חיפה. למפגש הזה הוזמנו אנשים מקבוצות שונות לחלוטין: היו שם שתי רבניות רפורמיות, שני נציגים של האיסלם, נציג של הדת האחמדית, הרב עצמו ועוד אורחים נוספים שהזמין. בערב, על הבמה, פתח הרב בציטוט מתוך הברית החדשה, המדבר על האחווה האנושית ועל המשמעות של להיות אדם. לאחר מכן כל אחד מהאנשים דיבר על החשיבות שבפתיחות ובקבלה של האחר, ובעיקר על הכבוד שיש לכל דת באשר היא, ועל האפשרות לחיות יחד בשלום, בחום אנושי אמיתי ואותנטי. בהמשך הערב הוא סיפר שחלק מבית הכנסת שלהם נשרף, וכאשר רצו להזמין שולחנות וכיסאות חדשים, הם התקשרו לנגרייה בבעלות ערבית. כששמע מנהל הנגרייה שהרהיטים הקודמים עלו באש בשריפה, הוא הודיע לרב שייתן לו את הציוד שהזמין במתנה לבית כנסת (מה לומר? זה אמיתי). במפגש הייתה גם קבוצה נוספת מיוחדת ששמה "תג מאיר". זהו ארגון ישראלי שהוקם בדצמבר 2011 על ידי קבוצה של רבנים פעילים, כדי לתת מענה לאירועי "תג מחיר" בידי קיצוניים בשטחים. הקבוצה מגיעה לעזור ולתמוך אחרי שנוצרים נזקים והרס, במיוחד במקומות קדושים שונים בארץ, כגון מסגדים, מנזרים ובתי קברות של מוסלמים ונוצרים. לאחר ההרס והפגיעה הפיסית וגם הנפשית של אותם אנשים, הם באים לסייע, לתמוך ולחבק, ובעיקר להראות שאפשר אחרת. נציגי קבוצה אחרת הגיעו מבקה אל גרביה והביאו איתם במתנה שתילים. בהמשך הערב התברר שהגיעו כדי להעניק תמיכה ומנחה כאות תודה והוקרה על החיזוקים שקיבלו מ"תג מאיר", אחרי ונדליזם שנעשה במסגד שלהם. רגעים של תקווה הרגעים המיוחדים האלה, שאספתי בשנים האחרונות, הם השראה וחיזוק לכך שאחווה בין בני אדם באמת קיימת, ולא רק כחזון אפשרי. זה כאן! זה נוכח! מדי יום ביומו. די להיות ברחוב ולהתבונן בהתרחשות הזו, ממש תחת עינינו, ולהיווכח שזה אכן קיים. כשחושבים על זה, כולנו בני אדם, לכולנו יש אתגרים, קשיים והתמודדויות לא פשוטות. השפה שונה, והדת שונה, אבל החיים הם אחד. אנו מדברים על אחדות, ולעתים נדמה שהיא אוטופית, אבל זה באמת פשוט מאוד: מבט בעיניים ושיחה פשוטה עם האדם שמולי מראים לי שאנחנו דומים, שיש בנו אותם צרכים, אותם ערכים ואותם פחדים וחששות, רגשות וחלומות. אני מזמינה את כולנו להתבונן ברגעים כאלה ולאסוף אותם. הם מעניקים אור בתוך בליל השנאה שיש בעולם. ולסיום, ציטוט מתוך השיר "תפילת האימהות", שכתבה היוצרת יעל דקלבאום במסגרת פרויקט "נשים עושות שלום". השיר מבוצע באנגלית, בערבית ובעברית: "מתי ימסו חומות הפחד ושבתי מגלותי… ייפתחו שעריי, אל הטוב האמיתי…".

בהשראת ״האדם מחפש משמעות״ של ויקטור פראנקל, אשר נכתב על תקופה מלאה במוות, אני מביא מאמר אשר מכוון לעוסקים בחיים. כדור שני לשואה עסקתי הרבה בסיפור הגדול והנורא הזה שקרה שם, עיסוק בהשלכות רגשיות וחוויות ילדות ובעיקר מלא בפחד בנוגע לסוף החיים. רק בבגרותי, כשמסע חיי הביא אותי אל דבריו הנפלאים של פראנקל הבנתי לעומק שהחיים מציעים מעבר למה שרואים, אם יודעים לעבוד עם מה שמגיע בסופם. ויקטור פראנקל ניהל את המחלקה הפסיכיאטרית בבי״ח בוינה בזמן מלחמת העולם השניה, הוא בחר להישאר עם הוריו בוינה למרות שקיבל בתחילת המלחמה אשרה לארה"ב.  פראנקל מתאר את ההתלבטות הגדולה כיצד לנהוג – אם להישאר בוינה ובכך לאפשר להוריו להישאר עמו, או לעזוב לארה״ב. בראיון לאחר המלחמה הוא מספר שהלך להאזין לקונצרט של יום ראשון שם היה מקבל השראה לבחירותיו, אך הוא יוצא מהקונצרט ללא החלטה.  בהגיעו לביתו הוא רואה חתיכת שיש שאביו אסף מהריסות בית הכנסת שהיה סמוך לביתם. על חתיכת השיש חלק מעשרת הדיברות, הדיבר המדבר על "כבד את אביך ואת אימך". בו ברגע הוא מחליט את אחת ההחלטות הגורליות בחייו – להישאר עם הוריו – אותה החלטה תביא אותו אל מחנות המוות ותשנה את חייו. היכולת של ויקטור פראנקל להתבונן בחיים ובסימנים שהם נותנים היא אחת התובנות הגדולות שלקחתי ממנו. החיים מדברים אלינו כל הזמן, פראנקל בוחר לשמוע… בספרו הוא קורא לקריאה הזו של החיים "השאיפה לפשר״. שאיפה זו היא כוח בראשיתי, הדוחף את חיינו – אם רק נסכים להאזין לו – אל חיים עם משמעות. עלינו לשאול את החיים מה הם מבקשים לקבל מאיתנו, צורת ההבנה של פשר החיים שונה מאדם לאדם, אין להשיב על שאלה מהותית זו בהצהרות כוללניות, אלא למצוא מה החיים מבקשים בפועל מאיתנו ולשאת בעול האחריות שלנו כאנשים בעולם. בלב הסופה המטלטלת של מחנות המוות, פראנקל עורך מסע בלתי אפשרי.  הוא תופש משהו עמוק על רוח האדם. הוא מבין שבתוך הנסיבות הקשות של האנשים שנקרים בדרכו, האדם בוחר כיצד לנהוג. בספרו הוא מתאר גדלות רוח של אסירים ומחוות אנושיות בלב התופת, כמו למשל בזמן רעב נוראי, חלקו את פרוסת הלחם האחרונה. כחלק מהתובנות העמוקות של פראנקל הוא מצטט משפט של ניטשה "מי שיש לו איזה למה למענו יחיה, יוכל לסבול כמעט כל איך" ובכך הוא מסביר כיצד השאיפה לפשר ניצבת בלב חיינו ומאפשרת לנו להתגבר על כל נסיבות שהן. מסעו אל החיים נמשך אחרי המלחמה. פראנקל נישא שוב ונולדה לו בת, הוא חיבר 32 ספרים וביניהם את הספר שנתן לי את ההשראה לכתיבת מילים אלו.  בספר זה הוא מציג את תורת הלוגותרפיה, שם הוא מקבץ את המושגים והמשמעויות המעצבים ומובילים את מסע האדם. על פי תפיסתו, הדחף העמוק ביותר של האדם הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו ושל העולם שבו הוא נמצא. הבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו.  פראנקל טוען שבידי האדם המודרני יש את האמצעים לחיים, אך הוא איבד את התכלית, הוא סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", תחושה שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום, כזה שמתבטא במשולש – דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות הקיימות בעולם. זה קרה לי במשבר אמצע החיים. תמיד הייתי פעיל מאוד בעולם של התנדבות, ספציפית בתחום הנוער, עשיתי המון וזה מילא אותי תקופה ארוכה. משעצרתי לאחר זמן מה והרהרתי בדברים, שאלתי את עצמי – מדוע? מה הדבר המשמעותי שדוחף אותי לעשות את הדברים הללו? לשם מה? את התשובה סיפק לי פרנאקל, כאשר הוא מסביר כי ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו – יתווסף לו כיוון שלקראתו יוכל לחתור ובו יוכל לשכוח את עצמו. אותו כיוון יגלה את הווייתו האנושית האמיתית והבעיות שליוו אותו – יפתרו. יתרה מזאת, רק אם האדם פועל למען מטרה נעלה ממנו או עבור אדם אחר מלבד עצמו, אז הוא מממש את עצמו. החיפוש אחר המשמעות במשעול חיי הביא אותי להכרעה חשובה ומרכזית – לא להסכים לעשות את הדברים בחיי, מבלי שביררתי את הסיבה מאחוריהם. כך מצאתי את דרכי הפילוסופית, דרך שמאפשרת לי לשאול את עצמי שאלות מהותיות ועמוקות על משמעות חיי ולהתקרב יותר ויותר לתשובות. זו דרכי הפרטית אל האושר. אושר, אומר פראנקל, הוא ״תוצר לוואי״ של חיים בהם מימשנו את עצמנו. אין לחפש את האושר, הוא יתלווה למעשים בעלי משמעות. ואם באושר עסקינן, אי אפשר שלא להתבונן על הסבל. פראנקל מדבר על משמעות הסבל כחלק בלתי נפרד מהחיים. כאשר הנסיבות מפגישות אותנו עם סבל, הדבר המשמעותי והקובע הוא הגישה או העמדה כלפי הסבל – האם אנחנו נושאים את הסבל הזה עם קורבנות או עם אחריות, אומץ וכבוד עצמי? המשעול הזה שבו פראנקל מוביל אותנו אל המשמעויות העמוקות של החיים והמוות כשני חלקים של אותו שלם, מוביל אותי אל אחת ההגדרות היפהפיות שאי פעם ראיתי, והיא – פשר האהבה. אהבה, לפי פראנקל, היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים פנימיותו. אהבה רוחנית מאפשרת לנו לפגוש את מהות האדם, ויתרה מכך היא מאפשרת לנו לראות באדם אחר את כל הפוטנציאל שגנוז בו, אף אם עדיין לא התבטא בעולם.  באהבה זו מאפשר האוהב לנאהב לראות את המעלות שלו עצמו ועל ידי כך לאפשר לו לממש אותם בחייו. תפישה עמוקה זו של מושג האהבה נגעה בנימי נפשי והחלטתי להביא אותה אל תוך חיי. היכולת לראות בהדרגה את כל העולם באור אחר, ממשפחתי דרך קרוביי וחבריי ועד למבט אחר על החיים ועל האנשים והדברים שמגיעים אל חיי – מבט בעיניים טובות, מאפשרות ולא מתגוננות, מאפשרות ולא מצמצמות. התבוננות כזו איפשרה לי לחיות חיים מלאים באהבה ולא בחששות… אסיים בדבריו של פראנקל:  "אדם אינו עצם אחד בין עצמים אחרים, עצמים קובעים את דרכו זה של זה, ואילו האדם, בסופו של חשבון, מחונן בכוח ההגדרה העצמית. דרכו וגורלו, כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו, הוא הוא הקובע אותם… אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם: איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים״. ואתם, איזה חיים תבחרו לחיות?

הנשמה זקוקה לתרגול מתמיד על מנת לגדול. הרגילו את עצמכם לחוש את ידיו של אלוהים בכל פרט ממעשה הבריאה, התבוננו בשקט ובתשומת לב בדברים, השתיקו את המולת האישיות. כל אוצרות החומר יתפרקו בסופו של דבר; אך אם תלמדו לחוש את נשמתכם תוכלו ללמוד את מה שמקיים את היקום. אינני מתכוון לרוח האלוהית שלכם, כיוון שבהיותה אלוהית, היא אינה יכולה לגדול ולא להצטמצם, לא להיוולד ולא למות; אני מתכוון לחלק העליון בנו, שאנו קוראים לו בדרך כלל נשמה. ידוע שפעילות גופנית, למשל, מפתחת שרירים, ושכל למידה חייבת להתבסס על התמדה בהפעלת מה שאנו רוצים שיצמח, בין אם זו שליטה בשפה ובין אם זו שליטה במכונה. באותו אופן, אם תרצו לגרום לנשמתכם לצמוח, עליכם להפעיל אותה, ללא לאות, כל יום. אין צורך בתרגילים מיוחדים לשם כך; די בתשומת לב ממוקדת, המכוונת באופן טבעי אל הרוחני. כאשר אתם מתבוננים בתנועת העלים כלפי אור השמש,  או בקליפת העצים, נסו לתפוס את מה שממוקם פנימה יותר, הדבר שהוא המנוע והגורם למה שאתם רואים על פני השטח. הרגילו את עצמכם לחוש את ידיו של אלוהים דרך הסביבה שלכם, לימדו כל דבר בתשומת לב, בטוהר ובתמימות של ילד קטן. סגלו לכם להרגל לעצור מספר פעמים ביום בעבודה ובעיסוקים שלכם ולהתמסר, ולו רק לכמה דקות, להתבוננות. הותירו את גופכם בשקט ובתנוחה נוחה, כדי שלא יפריע לכם… והתבוננו, הקשיבו. אל תזוזו, אל תרעישו, אפילו לא במוחכם, ותראו כיצד דברים החבויים מפני שאר בני התמותה מתגלים בפניכם. אלו דברים שאין לצעוק אותם לארבע רוחות השמים ולא להתפאר בהם, אלא נועדו להראות לכם את קיומם של אינספור הישויות וההסכמות הטבעיות המקיימות את היקום. אם תבינו זאת היטב, תהפכו צנועים יותר ונוטים יותר לדברים של הרוח. כדי שנשמתכם תצמח, הדבר הראשון שעליכם לעשות הוא לחוש בה, ועוד לפני כן, עליכם להשתיק ככל האפשר את המולת אישיותכם, כי בתוך צעקות חזקות כל כך, לא תוכלו לשמוע את לחישותיהם של החכמים.  אינכם צריכים להפוך לסגפנים בשום מובן (ובכל מקרה לא סביר שתצליחו) אלא פשוט תנו לכל דבר את מקומו האמיתי ואת החשיבות האמיתית שלו. אתם חייבים לאכול? איכלו, אבל אל תתנחמו באוכל ואל תחפשו מעדנים המעוררים גרגרנות. וכך עם כל השאר. שילטו בדמיון שלכם, כי הדמיון שלכם הוא זה שגורם לבוץ העולם הזה לנצנץ כמו זהב, וגורם לכם לרדוף אחר אוצרות שבסופו של דבר מתפרקים בידיכם. אלו הדברים הפשוטים שעליכם לעשות כדי שנשמתכם תצמח.

הקשר בין חולה לרופא הוא מפגש אנושי משמעותי, ברגעים בהם האדם נרעד, זקוק לעזרה, לתקווה ולאמפתיה. מי היו הרופאים הגדולים בהיסטוריה? מה עשה אותם לכאלה? מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על מסתרי הריפוי? בשתיים בלילה צלצל הטלפון. בצד השני קול לא מוכר של נער, "אני חבר של גיא, הוא בדרך לבית חולים, הוא התמוטט, שתה יותר מידי, הוא ביקש שרק את תבואי, לא אבא שלו,  לא אף אחד, בטח לא אמא שלו, את יודעת… הוא ביקש ממני להתקשר רק אלייך, יש מצב שאת יכולה לבוא?", שאל בהיסוס.  גיא הגיע אלי לטיפול פסיכולוגי מספר חודשים קודם. למוד אכזבות וטראומות בחייו, היה לו קשה לתת בי אמון. חוט הקשר שלנו היה דק, תחת מבחן ומאיים להיקרע בכל רגע.  בעוד חברו של גיא מדבר אלי, אני שואלת עוד כמה שאלות טכניות כדי להרוויח זמן ולחשוב במהירות. אני מבקשת לדבר עם גיא, אבל חברו מציין שהוא מקבל עכשיו חמצן, באמבולנס, ולא יכול לדבר.  בראשי מתרוצצות מחשבות: אני שמחה שגיא רואה בי כתובת של אמון כשהוא במצוקה, מאידך האם זה עוד מבחן למידת האכפתיות שלי ממנו? האם המבחנים רק יחריפו? האם נכון לקום ולצאת עכשיו, בשתיים בלילה?   באותם רגעים מבזיק בראשי סיפורו של קפקא – "הרופא הכפרי". רופא היוצא באישון לילה מושלג, לקול משמע הפעמון, על סוסו המקרטע, מגיע אל החולה שכל משפחתו מצפה ממנו להצילו. הוא טועה באבחנה, סיוטו של כל רופא, הוא חושב שלחולה אין שום מחלה, אך מגלה במהרה את טעותו ונחשף למצב הנורא. הוא מתקרב, חשוף למחלה, פוחד, אך אין לו כל דרך אחרת. הרופא שומע את משאלתו של החולה לתקווה, להחלמה, אך רואה גם את אחיזתו של החולה במחלה ובייאוש. כל אלה משאירים אותו נבוך, חסר אונים, מפוחד, דווקא ברגע בו הוא נדרש לנסוך בטחון וידיעה.  מהו סוד הריפוי? מיהם הרופאים הגדולים בהיסטוריה שהפשילו עבורנו לרגע את פרגוד המסתורין וחשפו בפנינו משהו מהדרך לריפוי? במבט מעמיק אפשר למצוא חוט משותף לרופאים הגדולים בהיסטוריה. כולם היו רופאים אמיצים ומהפכנים בדורם, שהעזו לחקור ולחשוב באופן חופשי ומשוחרר מדוגמות רווחות, גם אם שילמו על כך מחיר של נידוי ובוז. ביניהם היו גם פילוסופים, אסטרונומים, אומנים ואלכימאים…   פרצלסוס (1541-1493) הרופא פרצלסוס היה רופא מהפכן, שמרד בממסד הרפואי שנידה אותו כי גילה אמיתות מתקדמות. רבות מהאמיתות שגילה היוו תשתית לרפואה המודרנית, ואף לתחום ההומאופתיה. הוא טען בין היתר, שעל הרופא להיות אלכימאי, אסטרונום, פילוסוף, ואדם אתי ללא פשרות. פרצלסוס טיפל חינם בעניים, וטען שלמד מהכורים בהרים, מהמילדות בשבטים, מהטרובדורים ומהעניים, יותר מכל מה שלמד בבתי ספר לרפואה!   הרופאים הגדולים בהיסטוריה ראו ברוח האדם ובאתיקה האנושית שחקן מרכזי ברפואה, והיוו בעצמם דוגמה למטפלים ללא משוא פנים, ללא ליאות ועם מעט תמורה.  בחברות מסורתיות הרופא היה אדם שכל רכושו היה תיק עם אמצעי הרפואה, וסירה, לעבור איתה ממקום למקום כדי לסייע ולרפא אנשים. אסור היה לו לצבור רכוש, הקהילה היתה מספקת את כל צרכיו, והוא היה חי חיים צנועים, נטולי שאיפות ואינטרסים שעלולים להניע אותו למעול באמון שנתנו בו אנשים. כך איש לא יכול היה לשחד או לפתות אותו לפגוע באדם אחר תמורת תשלום, או לתת עדיפות לחולה עשיר, כי הכסף והמעמד לא היו רלבנטיים. "חברות התרופות" לא יכלו להציע לו כנסים בחו"ל, או לממן את מחקריו, וחברות הביטוח לא היו יכולות לבקש ממנו להקשיח אבחנות כדי לא לשלם למבוטחיהן, כי הוא לא היה תלוי בהן. יש לציין שגם כיום יש מטפלים ורופאים נפלאים והגונים, שמתפרנסים בכבוד ממקצוע הרפואה, אבל הכסף לא הפך אצלם למטרה, והם מחויבים לאתיקה אנושית ורפואית לפני הכל. הרופאים הגדולים הדגישו את המפגש האנושי כאלמנט מרכזי מרפא, ולא רק את התרופות וטכניקות הטיפול. היתה להם ההבנה שהקשר והאמון בין מטפל למטופל, בין אדם לאדם, הוא בעל פוטנציאל ריפוי עמוק, שלעיתים חזק יותר מכל תרופה. רופא יכול לעורר תקווה, להפיג את תחושה של בדידות וייאוש, לאפשר מגע אנושי של אמת וחמלה, ולעורר באדם מוטיבציה לייצר שינוי בחייו. עוד לא נולדה התרופה שמעוררת את כל אלה.  זכורה לי אותה פעם שהגענו לבית החולים עם ילדתנו בת השלוש על הידיים. כל תנועה של ראשה הקטן והזהוב היה מלווה בבכי ובכאב. חדר המיון העמוס היה עם מלא רופאים טרודים ומסורים, שהתרוצצו בטירוף מצד לצד, ובתי נכנסה גם היא לסבב הבדיקות, המישוש, האבחנות והתשאולים. רגע לפני שנכנסה לבדיקת ניקור מותני, בעודי רועדת יחד איתה, אך מנסה להחזיק אליה חיוך המתאפק לבכות, ניגש אלי לפתע אחד הרופאים, שהבחין בי, שם יד על כתפי ואמר, "זה בסדר, אנחנו מטפלים בה, הקטנה שלך תהיה בסדר, אל תדאגי". לא הייתי צריכה יותר מזה כדי לנשום.   יאנוש קורצ'ק (1942-1878)  יאנוש קורצ'ק, או בשמו המקורי – הנריק גולדשמיט, היה רופא ילדים מהסוג הזה. הוא היה פילוסוף, חבר ב"בונים החופשיים", כתב ספרים ומחזות, ניהל וטיפל בילדי בית היתומים הידוע בגטו וורשה. לפני המלחמה טיפל בילדים עניים, מהם לא גבה כסף ואף שילם את תרופותיהם. קורצ'ק הכיר באופן אישי את כל הילדים בבית היתומים, ובזכות זה הצליח לטפל ולרפא רבים מהם. מתוך ספרו "כיצד לאהוב ילדים": ” מתוך השקט של נשימות הישנים נשמעת התייפחות. קול הבכי מוכר לי. כמספר הילדים מספר קולות הבכי… כרעתי ליד המיטה ודיברתי: 'ידוע לך שאני אוהב אותך, אבל אינני יכול להרשות לך הכל. הרוח לא ניפץ את השמשה, אלא אתה ניפצת אותה…רצית לריב עם ילד בחדר השינה. אך אינני כועס'…".   הרופאים הגדולים לא ראו באדם אוסף של חומרים שהשתבשו, או "מחשב" משוכלל שיצא משליטה, שנדרש לתקן אותו, או "לתכנת אותו מחדש". זוהי ראייה מכנית של האדם, הנוטלת את כל אלמנט הבחירה או את ההכרה ברוח האדם השוכנת מעבר ל"מכונה".  הרופאים הגדולים ראו את מקור המחלה בשיבוש תפיסת המציאות של האדם, בקונפליקטים וטראומות לא פתורות, המתבטאות בשיבוש רגשי, אנרגטי ולבסוף פיזי, בצורה של מחלות. הם סימנו את המקור למחלות גם בנטייה של האדם להתמכר לסיפוק מוגזם של ההיבטים החייתיים שלו, כמו – גרגרנות, תשוקה מינית חסרת אבחנה, חמדנות, גאווה, פחדנות, הגורמים לו להתנהגויות לא מידתיות, שחושפות אותו למחלות ומורידות את רמת החיסוניות שלו.    תפילת הרופא רוב אנשי הרפואה הגדולים היו אנשי רוח, המאמינים בכוח הריפוי הקיים בטבע, באינטליגנציה עליונה, אלוהים, הקיימת מעבר לתפיסתם הצנועה, וראו עצמם יותר כ"מתווכים", כעין צינור לכוחות הריפוי, או כמי שמסייעים לעורר את כוחות הריפוי הקיימים באדם, ולא שהם אלה שמרפאים אותו. הם לא תלו את תקוותיהם בניסים, או שמשהו חיצוני יציל את חוליהם, לכן עשו את כל המאמצים לסייע לריפוי של האדם, אבל הם ראו את הקשר בין הריפוי ובין עולם הרוח.  רוב תפילות הרופאים הידועות (תפילת הרופא של הרמב"ם, שבועת היפוקרטס, תפילת איבן סינא), מתייחסות לכוחות הריפוי הקיימים בטבע, באלוהים, כשהרופא הינו רק משרת של כוחות אלה. וכדי להיות "צינור יעיל", עליו להיות בעל כוונות טובות, מקצועי ומסור, טהור לב ונטול  אינטרס אנוכי.  בבית המקדש, הכהן הגדול היה איש הרוח הגבוה ביותר, חסר כל רכוש אישי, ענד את אבני החושן, בעלות יכולות הריפוי. השמאנים בחברות מסורתיות, חיו בפרישות מהשבט, כדי להישאר ניטרליים ומרוכזים במשימתם. כך הם ריפאו אנשים וסכסוכים שבטיים.  אלמנט מעניין ברפואה השמאנית הוא האופן בו השיבו את ההרמוניה והבריאות. הריטואל המרפא  היה דווקא על ידי כך שהפגישו את האדם עם פחדיו הגדולים ביותר וסייעו לו לחצות אותם, מה שנראה סימבולית כמו תהליך של מוות ולידה מחדש. האדם עובר דרך רגעי פחד ואימה, ומתגבר עליהם בליווי צמוד ושמירה, דווקא בזכות היכולת של השמאן להכיל את הקושי ולאפשר לחולה לפגוש את ה"מפלצת הפנימית", לשהות עימה, ולמצוא בתוכו כוחות הנעלים עליה. בכך הוא מאפשר לחולה לנצח את הפחד, דרך המפגש איתו, להסיר את המחסום, ולחוות התעלות רוחנית.    הרמב"ם (1204-1138) היה רופא, פילוסוף, אסטרונום ואסטרולוג, איש אמונה, המצוי גם בכתבים של חכמי יוון, מומחה לצמחי מרפא, תזונה וריפוי. אך מעבר לכל הרמב"ם האמין שאדם המנותק מהווייתו הרוחנית, שרודף רק אחרי גחמותיו – בריאותו נפגמת.  "לא בדברים שמחוץ לנפש שוכן האושר, לא באוצרות חולפים ועוברים. בלב האדם פנימה נשמעים צלילי העוגב של הטוב והיפה, של האמת והצדק. כצל עובר הוא כל מה שההמון חושב לתענוג ואושר. בהכרה זו תלויה בריאות הנפש של האדם ועמה בריאות גופו ". רופאים בעלי מבט מעמיק על טבע האדם, רואים במחלה שליח, שבא לספר לאדם את מה שלא הצליח לקלוט בעצמו על נפשו ואורח חייו. במקום להרוג את השליח, את הסימפטום, רופא אמיתי יסייע לחולה לשמוע מה ל"שליח" יש לספר, איזה שינוי נדרש באורח חייו, ויסייע לו בכך. הוא יכוון לריפוי עמוק, ולא יסתפק בהקלה סימפטומטית מיידית, וילווה את המטופל במסע של שינוי – מחיים של הישרדות, לחיים עם משמעות. חיים של הגשמת החלומות, של יעוד, חיים של מתינות, קבלה של חוסר השלמות, ואמת אותנטית, יהיו חיים של בריאות.    ויקטור פראנקל (1977-1905) ויקטור פראנקל דיבר על משמעות כבסיס לריפוי. פרנקל היה נוירולוג ופסיכיאטר, כיהן כפרופסור באוניברסיטת וינה, ניהל מחלקה נוירולוגית ועסק בטיפול פסיכולוגי בגישה אקזיסטנציאליסטית, שאותה פיתח לגישה בשם "לוגותרפיה". פראנקל האמין שחוסנו של אדם אינו טמון בשריריו, באמצעיו הכלכליים, במעמדו החברתי או בתאריו, אלא בחוסנו הפנימי והרוחני. הוא עזר למטופליו למצוא משמעות אותנטית בחייהם, כזו שירצו עבורה לקום בבוקר! הוא התעקש על האימרה הידועה ש"מי שיש לו בשביל מה, יכול לשאת כל 'איך'". הוא לחם עם המטופל על ה"ניצוץ בעיניים", להעיר בתוכו משהו שהוא מוכן להילחם עבורו. הניצוץ הזה, לדבריו, הוא מה שהחזיק אנשים רבים לשרוד את השואה, אם התנאים אפשרו זאת, כי היה להם משהו לחיות למענו.    הרופא הכפרי שלוש שנים אחרי אותו לילה בבית החולים, גיא משתף אותי בהתלהבות בעבודה המדהימה שהוא עושה עם ילדים בסיכון. אני רואה את הברק בעיניו, את המסירות, ההזדהות והלב העצום שלו שיוצא אליהם, וליבי יוצא אליו.  יש פעמים ש"הרופא הכפרי" יוצא באישון לילה, מפזר מאמציו לרוח, וחוזר בלא כלום. ויש פעמים שהוא מפזר מאמציו כזרעים, מגדל אותם בסבלנות ואהבה תחת האדמה, משקה ומחמם במידה הנכונה, ויום אחד הם נובטים, וצומחים לעץ נפלא שנותן מפירותיו גם לאחרים.  אבל כשהוא יוצא באישון לילה, הוא לא יודע, הוא פשוט יוצא למשמע צלצול הפעמון. כי הוא רופא.

המסורת נתפסת פעמים רבות כדבר שמרני, המבקש להשאיר אותנו בעבר ולא לצעוד קדימה אל העתיד. אבל המסורת היא כמו שורשי העץ של כולנו. היא הניסיון המצטבר של האנושות כולה; האם לא כדאי שנאזין לה? המילה מסורת, Tradition, מגיעה מצירוף המילים הלטיניות Trans ו-Dare שפירושו: להעביר, למסור. היא מתייחס להעברת חוויה הנמצאת בבסיסה של כל ציביליזציה מבוססת. אולם כיום, מסורת הפכה לשם נרדף למשהו מיושן שאיננו רלבנטי, לא יותר משריד מעניין מהעבר שיוכנס למוזיאון. אף על פי כן, המסורת היא כוח חי ורב פנים, אשר אינו רק נחוץ, אלא הוא חיוני לפיתוח ולקיימות של הציביליזציה האנושית. מדוע חשובה המסורת? הבה נסתכל על כמה דוגמאות.   הורות, למשל, אינה חידוש. אלפי דורות של הורים אנושיים גידלו ילדים על הפלנטה הזו, ובכל זאת כיום, כל הורה נדרש להמציא מחדש את הגלגל. הדעות על חינוך שונות מאדם לאדם, ומדי כמה שנים יש ספר או שיטה חדשים באופנה המתיימרים להכיר את הנוסחה הנכונה לגידול ילד בריא, מצליח ומאושר. אך בסופו של דבר,  מתחת לכל המילים הללו, איש אינו יודע דבר בוודאות. לפיכך, כל הורה מנסה לעבוד עם מעט הגיון בריא, ובאופן כללי לפעול על פי דעה מלומדת שאיתה הוא מזדהה, או פשוט עושה מה שכולם עושים. ניסוי וטעייה הוא הסגנון החדש של הורות.   אבל מה קרה לחוויה של אלפי דורות של הורים? חברות באו והלכו, ציביליזציות הגיעו לשיא ושקעו תחת גלי הזמן. ועדיין, כל פוליטיקאי היום מנסה לבנות חברה מאפס, עם רפורמות ומהפכות חדשות שיחזיקו מעמד בדיוק עד שיגיע הפוליטיקאי הבא עם הרפורמות שלו. קִדמה ושינוי הם סגנון המנהיגות החדש, שכן חברות העבר מוצגות לעתים קרובות כשמרניות, פרימיטיביות, אוטוקרטיות ובורות. ועדיין, אלו הן הציביליזציות שהשאירו לנו את הפירמידות ואת סטונהנג', את הרפובליקה של אפלטון ואת קובץ החוקים הרומי, ואפילו את המילים בהן אנו משתמשים.   היכן הניסיון של אלפי המנהיגים, הפוליטיקאים והחכמים שהובילו את החברות האנושיות שלנו משחר האנושות? כל אמן מרגיש היום צורך להמציא מחדש את החוקים והמשמעות של האמנות. מקוריות וחדשנות הפכו לסגנון האמנות החדש. ומה יוצא לנו מזה? מַשְתֵנוֹת מצוירות, חפצי מתכת מעוותים, רעשים מכניים בלתי מזוהים. ועם זאת, אנשים עדיין מתפעלים מדוד של מיכאלאנג'לו, מפסלי פרעה של לוקסור ומהפרתנון היווני, מאות ואלפי שנים לאחר יצירתם. היכן תהיה האסלה של דושאן או יצירות המופת לכאורה של ג'קסון פולוק בעוד כמה מאות שנים מהיום?   איפה נמצא ניסיונם של אלפי האמנים והגאונים שהעבירו את אב הטיפוס של היופי מדור לדור? כשנוסעים ממקום אחד למשנהו, שימושי מאוד להחזיק מפה המתוכננת על ידי אנשים שבעבר כבר חצו את אותו מסלול. אין זה אומר שאנשי העבר ידעו הכול, ושעלינו לדבוק בצורות הישנות ללא קשר לתועלת שבהן או לרלבנטיות שלהן. אבל אל לנו גם לזרוק את כל מה שהעבר טומן בחובו, רק כדי לעשות את הדברים בדרך שלנו. ההרפתקנים תמיד ימצאו דרכים לא ממופות שיש עוד לגלות. החיים עוסקים באיזון. גם לחדשנות בכל מחיר וגם לשימור בכל מחיר אין ערך. בעזרת יכולת הבחנה אינטליגנטית נוכל לחלץ את המועיל והחכם מהעבר, ולהפוך אותו לחלק מההווה והעתיד שלנו, כי מה שחכם הוא תמיד חכם. המסורת היא כמו שכבות הפירמידה של הציביליזציה האנושית, שנבנו בלבנים של ניסיון; חכם יהיה להשתמש בה כבסיס לשכבות החדשות שמוטל על הדור שלנו לבנות. אחרת, אנו לא רק מזלזלים במאמצים שעשו אלה שבאו לפנינו, אלא גם לא נשאיר שום דבר עבור מי שיבואו אחרינו.

כפילוסופים אנחנו חוקרים את היחסים בינינו לבין הסביבה בה אנו חיים, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הסביבה האנושית. אנחנו מנסים ללמוד מכך על עצמנו ועל התפקיד שעלינו לקחת בתוך מערכת היחסים המורכבת. "חלקיק אחד של אבק מתעופף, ומקופלת בו האדמה העצומה כולה; פרח אחד מלבלב, והיקום עולה מתוכו" (משפט זן בודהיסטי). כל מי שצפה בגוני הסלע של הרים מדבריים משתנים בהתאם לזווית קרני השמש, כל מי שהישיר מבטו לקו החוף בים וצפה בגלים הנשברים בעוצמה, כל מי שהרים את מבטו לשמים והתבונן בענני נוצה נעים עם הרוח – יודע כי החוויה של התבוננות בטבע ובאיתניו, מרתקת ומעוררת השראה, מאזנת ומביאה שלווה.  לפעמים אנו עוצרים להתפעל מתצורה שיצר סחף טבעי בוואדי לאחר שטפון, בתוואי של מצוק פיסולי, או במורכבות של עורקי עלה אחד מיוחד. מתפעלים מכתמי הטחב והחזזית על פני סלע סחוף רוחות, או מכיפת הכוכבים הזוהרת בשמי לילה חשוך. תבניות הטבע, הנראות לנו בו זמנית מגוונות וחזרתיות, מוכרות ומפתיעות, מהדהדות סדר נשגב, שדחף פנימי בתוכנו שואף לחזור אליו שוב ושוב.  מהו אותו סדר? ומדוע אנו שואפים להיטען בהוויה שלו שוב ושוב?  המשורר האנגלי ויליאם בלייק היטיב לתאר זאת, "לראות את העולם בגרגר חול, ואת הנצח בשעה", משפט המהדהד את האימרה שהייתה חקוקה במקדש אפולו בדלפי, "דע את עצמך ותדע את העולם ואת האלים". קיימים קשרים בלתי נראים בין כל מישורי הקיום המקבילים, המחברים אותם לאחדות קוסמית אחת. קשרים כאלו באים לידי ביטוי מוחשי, כאשר היחסים בין המרכיבים שלהם מהדהדים זה את זה; היחסים במושא הנשגב מתקיימים גם בתוכנו. חוכמה עתיקה מלמדת אותנו ש"כמו למעלה כך גם למטה", ובתרבויות הקדומות בהן חי האדם בהרמוניה עם הטבע, לא הופרד הקיום הארצי, היום-יומי, מהקיום הרוחני, הנשגב – הם נתפסו כשלמות אחת.   סדר אוניברסלי היחסים, התבניות או החוקיות שאנו מזהים בעולם הסובב אותנו, הם רמזים שהמציאות מפזרת עבורנו כדי לסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר. אלו רמזים שהקירבה אליהם וההיכרות איתם יכולים לא רק לסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, אלא גם להיות טובים יותר – להיות קרובים יותר למימוש הפוטנציאל האנושי הקיים בנו. לא פוטנציאל שקשור לכישורים, רכוש או תארים שאנו אוספים במהלך חיינו, אלא ליכולת להתרחב מעבר לגבולות האינסטינקטים, הרגשות והדעות שלנו, ולהתעלות למרחב שמגיב אל השונה והזר, המאתגר והמטריד, כהוויה אנושית מתפתחת שמתקיימת בהרמוניה עם סביבתה. אדם שנמצא בדרך של התפתחות אנושית, ולא רק בריה מתקיימת.           אמנים, משוררים, מיסטיקנים וגם מי שיוצא לשגרת יומו מהבית אל מקום העבודה, מחפשים בתבניות הללו נחמה, תחושת רציפות, הצצה למסתורין האלוהי. התבניות של הטבע, הן התבניות של התאוס האלוהי בתוך הכאוס, אבל במבט חטוף, הן נתפסות על ידינו כתבנית אקראית חסרת סדר, כאוטית. כאוס שבאופן פרדוקסלי משרה עלינו הרמוניה ושלווה. תבניות אלו שאנו רואים בשמים, מזהים על הקרקע, בצמחים וגם בגוף האדם, הן ביטוי של חוקיות שאנו מתקשים לקלוט בהתבוננות בעינינו הפיזיות בלבד. הפילוסוף הוא האדם שמתחיל לשים לב לתבניות הללו, ולזהות אותן בעצמו. כאשר אנו שמים לב ליחסים בין הדברים אנו זוכים להצצה אל המסתורין של בריאת היקום. חיי היום-יום דואגים להקהות את חושינו מהבחנות כאלו. אנו שוכחים את העובדה הפשוטה, שהמסתורין הבסיסי של החיים והסדר המקופל בהם יכולים להשתקף בגרפיטי בקרן רחוב, בדיוק כשם שהם משתקפים בנוף עוצר נשימה. יכולת הזיהוי היא תחילה של מסע המשנה את היוצא אליו, ואת האופן שבו הוא חווה את העולם סביבו. בספר "על אודות האדריכלות", מתאר ויטרוביוס, אדריכל בן המאה הראשונה לפני הספירה, את היחסים המתקיימים בין האיברים בגוף האדם, כהקבלה ליחסים המתקיימים בטבע במגוון צורות חיים ומוכרים כ"יחס הזהב". לצורך ההדגמה, "גוף האדם מעוצב על ידי הטבע כך שהפנים, שהם המרחק בין הסנטר לקצה העליון של המצח במפגש עם קו השיער, מהווים אחד חלקי עשר מהאורך הכולל שלו; זהה למרחק כף היד הפרוסה, ממפרק כף היד עד לקצה האצבע האמצעית". האם זה מקרי, או שמא כוונה אלוהית? את התשובה לכך אשאיר לכל אחד מכם למצוא בעצמו. "האדם הוויטרובי" שצייר לאונרדו דה-וינצ'י הוא תיאור ויזואלי של הממצאים שמעלה ויטרוביוס במחקרו אודות היחסים המתקיימים בגוף האדם – יחסים שבין העיגול והריבוע, סמלים המקבילים לעולם השמיימי ולעולם הארצי בהתאמה.  מלכת הפרופורציות באמנות הקלאסית כונתה "הפרופורציה האלוהית", והומחשה בצורה המרהיבה ביותר בציור "בריאת האדם" של מיכאלנאנג'לו בתקרת הקאפלה הסיסטינית, כאשר אצבע האלוהים כמעט ונוגעת באצבעו של האדם, בשני המקרים האצבע המורה שמבטאת בצורה הכי מדויקת את יחס הזהב.       יחסים אוניברסליים המשיכה הבסיסית שלנו לצורות המבטאות יחסים הרמוניים קשורה לאחדות שאנו מזהים בין כל הדברים. אין הכוונה לתחושת אחדות רגשנית, לדעה אישית, לתיאוריה מדעית או להעדפות אופנתיות או חברתיות. זו אחדות שלעתים אפילו מערערת על העקרונות על-פיהם אנו חיים, וסותרת אותם, קוראת לנו לבחון אמיתות הנמצאות מעבר למוכר, מעבר למה שנמצא על פני השטח. פיתוח המודעות שלנו לחוקיות שמצויה באמנות ובטבע דומה ליכולת שלנו לפתח רגישות ליחסים שאנו מקיימים עם האנשים לצידם אנו חיים, בעלי החיים והטבע בכללותו. לאחר שאנו מביטים זמן מה בפרפר שעף מפרח לפרח בגינת הבית, אנו מתחילים לזהות דפוסים התנהגותיים שחוזרים על עצמם, ובמהלך ההתבוננות והגילוי קורה משהו עמוק ובלתי צפוי שמרתק אותנו. מתוך ההתבוננות במשק כנפיו של הפרפר אנו לומדים משהו על עצמנו. הטבע מייצר את החוקיות שבו מחומר ומאנרגיה. באותו אופן, גם החומרים מהם אנו יוצרים אמנות הם הקשרים האישיים, הרעיונות והרגשות, וכוללים גם את התודעה האנושית. האמנות עושה שימוש באבני בניין שונות כדי לייצר את היחסים הנכונים שייצרו את המתח הנכון בין מרכיבי היצירה, מתח שככל שיצליח לדמות חוקיות אוניברסלית בדיוק רב יותר, כך גם יצליח להדהד בתוכנו את אותה אמת ולהכניס אותנו אל תוך היצירה.  אבני הבניין משתנות לפי תחום היצירה, יהיו אלה מטפורות לשוניות, הרמוניה, קצב, מלט, עץ או קומפוזיציה, אך בכולן יש לנו, בני האדם, היכולת לעשות סדר ולנסות לחקות את הסדר הקיים בתוכנו ובינינו. היחסים בין אבני הבניין הללו יוצרים תבניות המשקפות את המסתורין של הקיום.  בתקופות קדומות יותר נתפסה האמנות כיכולת לתפוס את החוקיות האלוהית, ולבטאה בחומר.  כך למשל, בקתדרלות הגותיות האיזון והמתח בין צורות שחוזרות על עצמן בשינויים קטנים ובמקצבים קבועים, עודדו באדם את המודעות להרמוניה הקוסמית, לאור האלוהי. כך גם במקדשים הקדומים יותר של יוון הקלאסית, בהם היחסים הנכונים בין חומרים, בין חללים ובין צורות צבעים ואור, היו העתק בזעיר אנפין של היקום, אשר סייע לאדם לדמות את החיבור הקיים בתוכו בין שמים לארץ. האדריכל כריסטופר אלכסנדר חקר עיירות וכפרים ברחבי העולם, שמתקיימת בהם "איכות ללא שם".  מקומות בהם הביטוי האסתטי הטבעי משקף יחסים קרובים יותר לאלו שאנו מזהים בטבע. אלכסנדר מצא שלא תכניות אב מפורטות הן אלו שהצליחו ליצור קהילות משגשגות ומלאות חיים, אלא אנשים רגילים, שהשכילו לייצר את האדריכלות שלהם מתוך התבוננות בדפוסים הטבעיים של חייהם והעתקתם לחומר.   כאשר יש למקום מעשה אדם תכונה זו, הוא הופך לחלק מהטבע. זהו גם הכיוון שאליו אנו חותרים בניסיונותינו לגעת באותו מרכיב סודי של היקום שאנו מכנים רוח או נשמה.  מה שהופך אותנו לבני אדם איננו סכום האיברים שלנו, אלא היחסים ביניהם, החיבור ביניהם, לא רק מבחינה פיזית, צורנית ותפקודית אלא בעיקר כביטוי של חוק הטבע, בתוך החיים.   * מכון פידיאס  לאדריכלות ולאמנויות פלסטיות

הפילוסופיה מבחינה בין חומר לרוח. אם כך - מהי תנועה? באיזה מישור היא מתרחשת ומאיזה חומר היא עשויה? שיחה עם רסמוס אולה, מנהל המחלקה לריקוד וכוריאוגרפיה באוניברסיטה הלאומית בקופנהגן, על אמנות, פילוסופיה, תנועה ואיך כל אלה יכולות להיות חלק מחיי כולנו, אם נסתכל עליהן מנקודת מבט מעט שונה. זה שנים רבות שעולם התנועה והריקוד משמש לי פלטפורמה עשירה ואין סופית לגילוי, לתרגול ולביטוי של עקרונות החיים והפילוסופיה. דרך שלבים רבים ושונים במסע שלי כרקדנית, אמנית, מורה ותלמידה, למדתי למצוא בריקוד עולם מלא ומיוחד. כחלק מאותו מסע, לפני חמש שנים פגשתי לראשונה את רסמוס אולמה (Rasmus Ölme), מנהל המחלקה לריקוד וכוריאוגרפיה באוניברסיטה הלאומית לאמנויות הבמה שבקופנהגן, דנמרק. יצרתי איתו קשר מתוך עניין בתזה שכתב ומתוך סקרנות גדולה לגבי הרעיונות שעליהם דיבר, ומאז נוצר בינינו קשר שתמיד איפשר לצלול לתוך שיחות עמוקות על תנועה, על החיים, על מה שרואים ומה שלא רואים, על הוראה, על אמנות ועוד. נפגשתי עם רסמוס לראיון שהפך לשיחה, והנה מולכם, חלקים ממנה, שזורים במחשבותיי ותובנותיי. מדוע נמשכת דווקא לריקוד כביטוי של אמנות? תמיד נמשכתי לפעילות גופנית. משהו בכימיה של הגוף שלי השתוקק לתזוזה. לפני שהתחלתי לרקוד התעניינתי בהרבה סוגים של ספורט. שיחקתי טניס, כדורסל, רכבתי על אופני שטח ועל סקייטבורד. כשהגיע הריקוד הוא כמו הכיל בתוכו את הצורך הזה לעשות משהו שהוא גם פיזי וגם רחב, המאפשר בתוכו הרבה דברים שונים. מה הייתה נקודת המפנה בחייך, בה הפכת מרקדן, המופיע על במות ורוקד בלהקות, לחוקר של תנועה וריקוד? כשחזרתי לגור בשבדיה אחרי שנים בהן חייתי ועבדתי בבלגיה, תהיתי איך אצליח להשתלב בסצנת המחול השבדית. כשראיתי שנפתחה תכנית חדשה של לימודי דוקטורט באוניברסיטה למחול וקרקס בסטוקהולם (DOCH), למרות שזו היתה אופציה שכלל לא עלתה בדעתי לפני כן, המהלך הזה הרגיש טבעי ונכון. תמיד הייתה לי העדפה ומשיכה חזקה לתהליך העבודה והיצירה על פני התוצר המוגמר. במשך השנים בהן עבדתי עבור יוצרים אחרים, שמתי לב שאני נהנה יותר מתהליך היצירה עצמו ושיש בי השתוקקות שהתהליך הזה יימשך זמן רב יותר. זו הסיבה שהובילה אותי לחשוב שתחום המחקר יספק אצלי את הצורך הזה ויאפשר לי להישאר בתהליך עצמו ולא רק לכוון להגיע לתוצאה. בנוסף, היה לכך קשר גם להוראת המחול ולעבודתי בתור מורה. תמיד נהניתי ללמד ובשלב די מוקדם הבנתי שאני יכול לחוות חוויות אסתטיות אמנותיות מלאות, בתוך סיטואציה של לימוד והוראה. עולם האקדמיה מאפשר לי לחוות את החוויה האמנותית דרך התהליך, מבלי להיות תלוי בתוצר המוגמר. כמה פעמים אנחנו שומעים סביבנו שהדרך היא מה שחשוב ולא לאן נגיע, שצריך להתמקד בתהליך ולא בתוצר… אבל כמה אנחנו באמת מצליחים לחיות לפי האמרות האלה, ולהאמין להן? כשאתה בונה את מרכז חייך סביב דבר שמהותו היא הדרך ולא התוצר (כמו מחקר), אתה עוזר לעצמך באופן יומיומי לזכור את הרעיון הזה. אחד הפרויקטים האחרונים שלך נקרא ״חומר תנועתי״(Movement Material). תוכל לומר משהו על הפרדוקס החבוי בתוך השם הזה? כמובן שתנועה איננה חומר, אולם אנו יכולים לראות אותה רק כשהיא מתבטאת דרך חומר כלשהו… גם המנחה שלי בתזה העמיד אותי מול הפרדוקס של צירוף המלים הזה. באנגלית, כשמשתמשים במילה חומר (Matter) יש תחושה שזה נותן לדברים חשיבות, It matters. אהבתי את הרעיון שאפילו שהתנועה איננה חומר, ההתייחסות אליה ככזו יכולה להעניק לה יותר חשיבות. היא אמנם דבר שאיננו חומרי, אבל יש לו ערך של משהו מוחשי וקיים בעולם. באיזשהו מובן היה לי רצון להגן על התנועה, לומר שלמרות שהיא אינה מוצקה היא עדיין קיימת. איננו יכולים באמת להפריד בין שתי המילים – חומר ותנועה – משום שללא החומר התנועה אינה מבוטאת, אין לה קיום אם היא אינה מתגשמת בחומר כלשהו. החומר הזה אינו חייב להיות פיזי. כשאני עושה תנועה יש לה נוכחות מסוימת, שהיא יותר מהתנועה הפיזית – היא הכוונה שלי והרצון שלי שמתבטא דרך התנועה. בעקבות המחקר הזה פיתחת תרגול שנקרא ״ללכת בעקבות התנועה״ (Following the Movement) – התנועה קיימת ואני צריכה להרשות לגוף לעקוב אחריה. אבל, אם אני לא עוקבת אחריה – האם התנועה עדיין קיימת? האם אני, כ״חומר״ הפוטנציאלי לביטוי התנועה בעצם זו שנותנת לה תוקף? הרי כששקית עפה ברוח, אנחנו יכולים לראות את התנועה בעזרת השקית, אבל התנועה נמצאת שם גם בלעדיה. התנועה בהחלט נמצאת, כי האוויר הוא זה שמזיז את השקית והאוויר הוא בעצמו חומר, זהו פשוט חומר שאנחנו לא יכולים לראות. זה כמו שנכנסים לחדר עם עשן – בעזרת העשן אנו מסוגלים לראות את התנועה של האוויר, כמו דגל מתנופף ברוח, אבל האוויר נע כל הזמן גם בלי שנראה. הדוגמאות האלה הן סוג אחד של ביטוי של התנועה – ביטוי פיזי שכבר קיים אבל אנחנו צריכים חומר שנראה לעין האנושית כדי לראות אותו. הסוג השני קיים ברובד תודעתי יותר – כשאני מעורב תודעתית בתנועה, והכוונה שלי מכוונת אליה, זה סוג של חומר שאני מחדיר לתוכה. אמנם זהו אינו חומר פיזי, אבל באותו רגע מבחינתי לתנועה יש נוכחות. מהי הנוכחות הלא חומרית של התנועה, שעדיין מבקשת להתגשם בעולם כחומר אבל לאו דווקא בצורה פיזית? אצלי זה קשור לתחושה יותר מלמחשבה. אלו לא הקווים שאני יוצר בחלל או המחשבה על איך התנועה נראית, אלא התחושה של התנועה בחומר שהוא הגוף שלי. לדוגמה, במקום לחשוב שאני מרים את היד או להתבונן על עצמי מרים את היד, אני חש את זה מבפנים וכך ההתגשמות החיצונית של התנועה לא מעסיקה אותי. אני הופך להיות אותה שקית שעפה ברוח. כשאני מכוון את תשומת הלב שלי לרובד הזה אני מרגיש שהתנועה לעולם אינה מפסיקה. אני הופך את התחושות שלי לחומר שדרכו התנועה מתממשת. לעקוב אחר התנועה לא אומר שאני מחכה שהיא תקרה; זה אומר שאני מסכים להיות מובל. אני בוחר שהתנועה תוביל אותי ובכך אני נותן לה תוקף וממשות. האם אין זה מה שאנחנו עושים בחיינו? כאשר אנו בוחרים להיות מובלים על ידי החיים – אין זה אומר שאנחנו פסיביים, יושבים ומתבוננים איך החיים מארגנים את עצמם. להיפך, זה אומר שאנו עוקבים באופן אקטיבי ומסור אחרי מה שהחיים בוחרים להביא לנו, אחר המקומות והמצבים אליהם אנו מגיעים בעזרת החיים. לפי מה שאתה אומר, חייב להיות איזשהו חומר (פיזי, תחושתי, רגשי, מנטלי) כדי שהתנועה תוכל להתממש. אפלטון דיבר על עולם האידאות, העולם בו נמצאים הקונספטים השלמים והמושלמים.   אלא שאנחנו לא יכולים לחוות ולהכיר אותם כפי שהם, ולכן הם מתבטאים כביטוי לא מושלם, בעולם החומר.אם התנועה היא קונספט, אידאה, מה קורה במעבר מאותו האידיאל, המצב המושלם של התנועה, אל המימוש שלה בעולם, אל הצורה שבה אנו חווים אותה? מה אנו מאבדים בדרך? המערה של אפלטון היא גישה ספציפית להסתכל על הדרך שבה אנו חווים את המציאות. זו גישה שאומרת שישנה מציאות ״טהורה״ ואנחנו רואים רק את הצללים שלה; מה שאנחנו חווים הוא בהכרח לא הדבר "האמיתי". אני חושב שזה סוג של אשליה. מה שאני חווה הוא לא פחות אמיתי. בזמן שאני מודע לכך שאיני חווה את המציאות במלואה, החוויה שלי, בעיניי, נשארת אמיתית. אפלטון אומר שאנחנו רואים רק את הצללים של המציאות; הגישה שלי אומרת שאני מאפשר למציאות להתגשם – בעצם זה שאני צופה בה ומכניס לתוכה את הכוונה שלי, אני הופך אותה לחומר ממשי. כולנו מכירים את הקושי להתמסר למה שאנחנו לא יודעים, לא מבינים, לא רואים או לא מכירים, אבל לפעמים משהו בתוכנו מזהה שיש דברים שהם מעבר לנראה, ושאם נתמסר לאותו בלתי נראה נגלה דברים נפלאים. אולי מה שאנו חווים הוא מה שאנו מסוגלים לחוות כרגע – אבל אנחנו חייבים לזכור שיש מעבר לזה, אם נצליח לדמיין. החלל שאת מדברת עליו, שאני בטוח שהוא קיים ואני יכול להרגיש אותו, הוא זה שבו מתרחשת אותה התגשמות. אם נחזור לתנועה – איזו נוכחות יש לתנועה אם אני לא עוקב אחריה? התנועה שאחריה אני בוחר לעקוב אינה קיימת לפני שאני בוחר לעקוב אחריה. מצד שני, כשאני עוקבת אחרי התנועה ונותנת לה להתבטא דרך הגוף שלי, אני גם מגבילה אותה, משום שהגוף הפיזי שלי מוגבל ולא משנה כמה אשכלל את היכולות שלי. זה אומר שמצד אחד אני מאפשרת לתנועה לקרות ומצד שני אני מגבילה אותה. בדרך בה אני עובדת ומלמדת, חלק מרכזי מהלימוד והתרגול הוא שכלול היכולות והרחבה של מאגר התנועות שזמינות לנו, על מנת שנוכל לאפשר לתנועה להתבטא דרכנו בצורה הטהורה ביותר והכי פחות מוגבלת, כדי שנוכל להפוך לצינור שדרכו הצורה עוברת לעולם. אני מאמינה שבאותה מידה עלינו להרחיב את התודעה שלנו, את מנעד הרגשות שלנו, את השליטה במנטל ובמחשבות שלנו ואת האמונה שלנו במה שאיננו יכולים לראות, על מנת שנוכל לאפשר לחיים לקרות דרכנו בצורתם הטהורה ביותר. עבור הרקדן, לא מדובר רק בלעשות את עצמך חזק וגמיש, אלא יש צורך לפתח מיומנויות עדינות יותר על מנת לבטא את התנועה במלואה. כשמישהו מתעסק באותם רבדים עדינים תוך כדי תנועה, זה הופך להיות נראה לעין. אנחנו רואים את זה דרך הגוף, אבל למעשה זה לא משהו שבא לידי ביטוי על ידי יכולות גופניות. לכל דבר שאנחנו רואים יש רובד נסתר. לפעמים אפשר לחוש שהצורות החיצוניות שאנו חווים בעזרת החושים שלנו הן ביטוי חיצוני בלבד של איזשהו רובד עמוק וחבוי. שכל הדברים הם בעצם ״כלים״ כאלה ואחרים שמבטאים דברים שבלעדיהם לא היינו מסוגלים לתפוס. לפעמים זה מרגיש שכל מה שיש הוא חומר, אותם דברים שאנחנו תופסים בעזרת החושים. אבל אם אנו חושבים על הכוונות, התחושות, הרגשות, המחשבות, הנוכחות, ההוויה וההכרה שלנו כסוג של חומר, אז הרוח והחומר הופכים להיות דבר אחד – הכל זה חומר והכל זה רוח. בספרו "יצירה אמנותית ויצירה רוחנית"1 כותב איבנהוב: ״היצירות שהאדם מפיק מחוץ לעצמו אינן שייכות לו. הן חיצוניות וחומריות ויום אחד הן ייעלמו… בעוד שהאמן האמיתי, הפסל האמיתי, המשורר האמיתי העובד על עצמו, לעולם איננו נפרד מיצירותיו, הוא נושא אותן עמו לעולם הבא והן שבות עמו לכאן בגלגוליו הבאים. כי העבודה הפנימית נותרת שלנו לנצח." 1  הוצאת חד קרן, 2015   עיצוב:שירה משולם חזקיה

האם אנו מכירים באמת את היקום בו אנו חיים? האם אנו יודעים באמת מהם הכוחות המאפשרים למים להימשך תמיד לים, לאבנים להימשך תמיד לאדמה, לצמחים לנבוט? הטבע פועל על פי שבעה עקרונות יסוד, שאם נדע אותם, נוכל למצוא תכלית ומשמעות גם בחיינו שלנו. לעתים קרובות אנו מדברים על הכוכבים, כוכבי הלכת, החיות, השמים, כדור הארץ, המים או השלג ואנחנו שוכחים את המובן והמשמעות האמיתיים של המילה יקום. האדם שואל את עצמו שאלות על הטבע כולו, שהוא עצמו חלק ממנו, אך הוא נוטה לאבד את הרעיון המרכזי אליו הוא מתייחס. "יקום" (Universe) פירושו מה שנע בכיוון אחד, ולכן מה שעלינו לגלות הוא לאן הוא נע. זו הייתה אולי אחת הגישות הראשונות שהיו לאנושות. כל התרבויות העתיקות שאלו את עצמן, דרך הדתות שלהן, המטאפיזיקה והפילוסופיות שלהן, לאן נע היקום ומדוע; אבל הדרכים החדשות והחומריות להביט על דברים, במיוחד בעידן הפוסט-קַרְטֶזי, מציגות לנו נקודת מבט אחרת, ואז האדם מתחיל לנתח את מאפייני היקום, גודלו, צורתו ומשקלו. האדם טוען שהוא מכיר את היקום, כי הוא נתן שמות לכוכבים ומדד את המרחק מכדור הארץ לירח; או בגלל שהוא מכיר את רשימת היסודות הכימיים ואת המאפיינים של הכוחות הפיזיקליים, ובכל זאת, בסוג מפורט כל כך של ידע, ועל אף שהייתה התמחות של ידע בכל אחד מהתחומים, תחומים אלה הלכו והפכו נפרדים זה מזה יותר ויותר.   אנחנו יודעים הכל, ועם זאת לא יודעים דבר במינרלוגיה, למשל, מלמדים אותנו את המאפיינים השונים של הסלעים ואת התנועות האוֹרוֹגניות שהביאו לשינויים על פני כדור הארץ; אבל לא מלמדים אותנו על המשמעות היסודית של דברים חומריים. הבה נניח שאנו מרימים חפץ כלשהו ומפילים אותו לפתע; נראה שהוא נופל ומחפש תמיד את המקום הנמוך ביותר; תמיד יש משיכה טבעית בין פיסת החומר הקטנה הזו לבין פיסת החומר הגדולה שבה אנחנו נמצאים. המשיכה החומרית הזו היא בלתי נלאית. מה נוכל ללמוד, אם כן, מטבעו של עולם המינרלים? אנחנו יכולים ללמוד אחיזה חזקה, חיפוש אחר יעוד; ומי מאיתנו יכול לומר שאנו חולקים עם האבנים את החיפוש אחר הייעוד? באופן כללי, כאשר אנו פוגשים קושי, אנו נוטים להילחם בו לזמן מה, ואם הקושי אינו מוותר, אנחנו מוותרים. לדברים של הטבע, לאבנים, למשל, יש אחיזה חזקה שהיא מעבר לזמן והם מבקשים תמיד את היעד הסופי שלהם. ילדינו לומדים את המאפיינים השונים של צמחים, על תהליך הפוטוסינתזה, אך לא מוזכר שמעבר לכל תופעה של קליטת אור והמרה לאנרגיה, קיימת היכולת של הצמח לדעת כיצד לחכות ולדעת כיצד לגדול. זרע קטן, קבור באדמה בחורף, מתחת לשלג, ממתין בסבלנות לבוא האביב. כשהוא מגיע, הזרע הקטן הזה עולה ומחפש את האוויר ואת השמש. זהו לימוד נוסף על פירושה של אחיזה חזקה, של אנכיות, ומנקודת מבט פילוסופית, אנו מתעניינים במשמעות הסופית של פעולת הדברים. ישנם גם המים; בכל מקום בו נשפוך אותם, המים יזרמו בחיפוש אחר הים ושם, בים, הם מתאדים, עולים שוב, מתעבים וחוזרים להיות חלק ממחזור גדול. ליקום יש מטרה. ברור שבמאפיינים החדשים של המאות האחרונות, עם הניכור על ידי דברים חומריים, ועם הפסיכולוגיה של ייצור וצריכה, האדם שכח את היסודות הטבעיים וכיצד לפרש אותם. הקדמונים לא שאלו את עצמם ביעילות כל כך, אולי, לגבי המרחק בין כדור הארץ לירח, אבל הם ניסו להבין מה מסמל הירח ביקום. באמצעות מדעים עתיקים כמו אסטרולוגיה ואחרים, הם ניסו לפרש את התופעות הטבעיות ולראות באיזה אופן הן קשורות לתופעה הנקראת אדם. זה העניק לבן העת העתיקה את התחושה שהוא מלווה ביצורים תבוניים, ושהוא עצמו יצור תבוני.   יש אינטליגנציה המניעה את היקום הבעיה הנוכחית שלנו היא שאנו מרגישים מבודדים באמצע היקום, במילים אחרות, מכיוון שאנחנו מצויים במגע רב כל כך עם אלמנטים מלאכותיים, איבדנו את היכולת לחפש תכלית בדברים, והחלק הדרמטי בכך הוא שאיבדנו את האפשרות למצוא תכלית בחיינו שלנו. מכיוון שאנו חיים רק מרגע לרגע, איבדנו תחושה טלאולוגית של החיים, של שורשינו הקדמונים ושל התכלית שיש לחיים. כך הפכנו להיות יצורים של הרגע, הכפופים לזמן, בטוחים שנבראנו במקרה ושאנו עומדים להיעלם בכל רגע; והמחשבה התת-מודעת הזו מציפה אותנו ופוגעת בנו. במקום לנסות לפרש את הטבע, אנו מנסים ליצור סדרה של אלמנטים מתווכים שהם מלאכותיים לחלוטין. לעלים של עצים יש נקבוביות נשימה בחלקם התחתון; מדוע לא בחלקם העליון? פשוט, מפני שהאבק יכסה אותם. כיוון שהם מצויים בחלק התחתון, הם נשמרים ויכולים לנשום. האם זה מקרי? האם זה מקרי שצבע כנפי הפרפרים משתלב עם הפרחים והעלווה כך שהציפורים לא יכולות לתפוס אותם? האם זה מקרי שקצות כנפיים של ינשופים חלקות, כך שהם לא משמיעים שום רעש בתעופתם הלילית וכך מסוגלים לתפוס בהפתעה את הארנבים? האם זה מקרי שאוזניהם של המכרסמים האלה מופנות לאחור, כדי שיוכלו ללכוד את הצליל הקל ביותר של כל הטורפים שעלולים להגיע במרדף אחריהם? האם מספר הצבעים שאליהם מחולק הספקטרום כאשר אור לבן נוגע בו גם הוא מקרי? האם האופן שבו אנו מסווגים צלילים גם הוא מקרי? ברור שהיקום כולו מתואם בצורה כזו שיש בו שלמות, מעין תחושת קיום פירמידלית, שבה דברים, למרות שהם מרובים, נעים בחיפוש אחר מטרה אחת; כולם נעים לקראת מפגש של דבר אחד וכולם נשלטים על ידי אינטליגנציה אחת. במלחמת העולם השנייה הבינו הטייסים שטוב להטיס את מטוסיהם במערך V, כשהמטוס בחזית מוחלף מעת לעת באלו מאחור; הוכח שזה מגביר את מהירות הטייסת. ברווזים ואווזים עפים כולם יחד בצורה של V גדול, שפועל כך שהחזק ביותר הוא זה שנמצא באמצע והאחרים נהנים מזרם האוויר שהוא יוצר. לא ניתן לחשוב שכל זה קורה במקרה. לקח לאדם מאות שנים להיות מסוגל להבין זאת. נוכל לתת דוגמאות רבות המראות כיצד הטבע מעוצב. לא ניתן לטעון כי סיכומם של כל האירועים הללו הוא מקרה בלבד, להיפך, עלינו להכיר בכך שהאינטליגנציה האוניברסלית תכננה הכל. ואם נקבל את התכנון האוניברסלי הזה, נצטרך לשאול את עצמנו למה, לאיזו מטרה? לא יעלה על הדעת שהכל מתוכנן בלי סיבה, יותר הגיוני לחשוב שיש תכלית לתכנון; ואם היה תכנון, טוב יהיה אם ננסה לגלות איזו תשובה היקום יכול לתת לנו, לאיזו מטרה הוא תוכנן, לאן מועדות פנינו כולנו, מהיכן אנו באים ולאן אנחנו הולכים.   שבעת עקרונות היסוד על פיהם פועל כל דבר בטבע ישנם שבעה עקרונות או שבעה חוקים יסודיים, בהתאם לחלוקות הטבעיות של היקום כולו. 1. העקרון הראשון, הגבוה מכל עקרונות הטבע, הוא עקרון האחדות . הטבע כולו מתואם, במילים אחרות, הוא יוצר אחדות חיונית ושום דבר אינו מוחרג ממנה. כשהדברים חיים, הם אינם הורסים דברים אחרים, אלא מאפשרים את החיים של כולם. כשהזאב רודף אחרי הצבי בערבה, הוא לא תופס את הצעיר ביותר, אלא את המבוגר ביותר, החולה, זה שעלול להעביר את מחלתו לשאר העדר. במילים אחרות, גם מה שנראה לנו כמעשי הרס, מה שעשוי להיראות כמעשי אכזריות, נעשים בצורה כזו שהמין עצמו יוכל להתמשך. אין ספקות בטבע, אין דיאלוגים של התנגדויות. הכל מקבל ביטוי מושלם ונע בכיוון אחד. 2. העקרון השני הוא של עקרון ההארה ; זה עקרון המשותף לכל הדברים בטבע, בין אם זו הארה פיזית או רוחנית. המציאויות קיימות, אבל הן זקוקות לאור אינטלקטואלי או רוחני כדי לאפשר לנו להבחין בהן, וכשאנחנו אומרים לפעמים שאין אמיתות, שאין שום דבר שאנו יכולים לסמוך עליו, שאנחנו לבד, זה מפני שאנחנו שרויים בחשכה ועלינו לגלות מחדש את עקרון ההארה. 3. מתוך עקרון זה נובע העקרון השלישי, שהוא עקרון ההבחנה . כל הדברים בטבע מובחנים. אין שני דברים שווים לחלוטין, או זהים. העקרון הזה קיים למרות שלפעמים אנחנו אולי לא רואים אותו; כל הדברים שונים; אפילו גרגרי החול שאנחנו דורכים עליהם על החוף ונראים כאילו כולם אותו דבר אינם זהים. אם נתבונן בהם בתשומת לב בזכוכית מגדלת, נראה שלכל אחד מהם יש את ההבדל הקטן שלו, המאפיין הקטן שלו. לפיכך, עלינו להיות זהירים מאוד בשימוש במילים זהות או שוויון. אנחנו יכולים להיות שווי-ערך, אבל לא שווים; אנחנו יכולים להיות דומים, אבל לא שווים; וזה לא מפריד ולא מחלק, זה לא הורס בני אדם; זה מעשיר אותם, כמו פסיפס של צבעים שונים שיכולים להיות בעלי גוונים דומים, אך לעולם אינם זהים לחלוטין. מושג השוויון הוא המצאה אנושית; בטבע שוויון לא קיים. 4. העקרון הרביעי הוא עקרון הארגון . הדברים מאורגנים; כולנו רואים עץ, גזע מוצק המתנשא מעל פני האדמה ותומך בצמרת עץ מלאה בענפים ובקני ציפורים; אך אין אנו רואים עוד צמרת עץ הפוכה השוכנת מתחת לאדמה ושגם היא, על ענפי העץ שלה תומכת בכל השאר ושקועה עמוק באדמה; ולמרות שאין לה ציפורים, יש לה תולעים וחרקים, והיא מזינה הכל. במילים אחרות, הכל מאורגן בצורה מושלמת, הכל מעוצב בצורה כזו שיש תמיכה ושיתוף פעולה בין דבר למשנהו. והטעויות שאנו בני האדם נוטים לעשות נובעות מחוסר ארגון. ארגון איננו הפיכתנו להמון, הוא אינו כפייה של אנשים מסוימים על אחרים; ארגון הוא תמיכה. הידיים מנוגדות ובכל זאת הן מתארגנות להרים משהו; אם היו לנו שתי ידיים באותו צד, היינו מתקשים להרים משהו. לכן, יש צורך להכיר בעקרון הארגון הזה, גם כאשר אנו מנוגדים במשהו. עיקרון זה מאפשר לכולנו לעבוד יחד, מבלי להפסיק להיות מי שאנחנו; זה משהו שעלינו ליישם בחיינו, כאן ועכשיו. 5. ישנו עקרון חמישי, עקרון הסיבתיות : כל הדברים הם הגורם למשהו הבא אחריהם וההשפעה של מה שהיה לפניהם, כולנו נובעים ממשהו ומולידים משהו: כל דבר, בכל נקודת זמן, הוא תוצאה של משהו והסיבה למשהו אחר, אפילו דברים דוממים לכאורה. שום דבר אינו רק סיבה או רק תוצאה, הם קשורים זה לזה. מיום מגיע לילה, מהלילה מגיע יום. 6. העקרון השישי, עקרון החיוניות , אומר לנו שכל הדברים חיים. כל דבר ודבר. עד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של ה-20, אנשים נהגו לדבר על יצורים חיים ועל חפצים דוממים. גם היום, בגלל האינרציה, אנחנו ממשיכים לחזור על כך ואנחנו אומרים שמשהו חי כשהוא זז או כשהוא עף או כשהוא גדל. מאז ראשית העולם הדברים לא רק חיים כשהם פועלים, הם גם חיים כשהם מתמשכים. כל הדברים נמצאים בתנועה מתמדת, גם אם איננו יכולים לראות את המולקולות או האטומים  המרכיבים את הידיים שלנו, את העצמות שלנו, מסתובבים באוויר. הכל חדור חיוניות; החיוניות הזו שבמזרח נקראת "פראנה", חיים הנכנסים לכל הדברים, שאינם מפסיקים לעולם, כך שאפילו הדברים שאנו קוראים להם מתים אינם מתים, הם פשוט שינו מצב, צורה או דרך חיים. 7. לבסוף יש לנו את עקרון המחזוריות . מאז שנולדנו הבחנו שבטבע ישנה החלפה בין לילה ויום, קיץ וחורף, ועוד מצבים רבים כל כך המנוגדים זה לזה ומתחלפים זה בזה; ובכל זאת, אנו לא מבינים עד שאנו קוראים את אפלטון, עד שמישהו מלמד אותנו או עד שאנו בעצמנו מתעוררים לאותה מציאות, שגם אנחנו נמצאים במחזוריות זו. כל המחזורים הללו כוללים מחזור גדול שאנו קוראים לו חיי אדם. אבל למה לעצור שם? למה לא להבין שהחיים האנושיים האלה הם יום קצר של ערות בתוך חיים גדולים? שאחרי החיים הגשמיים האלה יש חיים רוחניים ושזה כמו חלום, ושאז יהיו לנו חיים גשמיים וחיים רוחניים. חוק המחזורים חובק את כל הדברים ואינו מפסיק, הכל מחזורי: כוכבי הלכת מסתובבים בצורה מחזורית בשמיים, וגם החלקיקים הזעירים נעים בתוך האטומים. מחזוריות זו מאפשרת לחיים להיות רציפים ופועמים. עלינו לנסות לקחת מהטבע את מה שלא ניתן להרוס בקלות. עלינו לדאוג למשהו, לא רק בחלק הפיזי שלנו, אלא גם בחלקים האחרים. כי באיזו מידה אנחנו דואגים לחלק הפסיכולוגי שלנו? באיזו מידה אנחנו נותנים מזון למוח שלנו, מדי יום? באיזו מידה יש לנו מזון רוחני? עלינו לדאוג לחלומות שלנו. הגענו לנקודה כזו של חומריות שאנחנו דואגים שקנקן או מכונית לא יישברו, אבל מה עם חלום, עם תקווה, עם מאמץ? מה קורה לציפורי הקריסטל של חלומותינו כשהן נשברות? הן מתרסקות לרסיסים ופוצעות את ידינו.   אנחנו יכולים לעוף, אנחנו יכולים לברוא עולם חדש עלינו לאזור אומץ לרסק את החלומות השבורים שלנו, ועם אבק הזכוכית הזה של החלומות שלנו, ליצור ציפורים חדשות. הגיע הזמן שנבין שאנחנו לא צריכים רק לגרור את עצמנו בעולם כאילו היינו צבים או נחשים, אלא עלינו ללמוד לעוף בכוח הכנפיים. פילוסופיה איננה רק הרהור; היא איננה ישיבה בפינה והתבוננות בחיים החולפים, וגם לא צער או התכנסות פנימה. פילוסופיה פירושה להיות בעלי גישה חזקה מול החיים, להבין את רוחם של הדברים, להיות מסוגלים לכבוש את הפחד שבתוכנו, לכבוש את המוות, להיות מסוגלים להתחבר לאחרים, עם החלק העמוק ביותר של כל אחד. כי אנחנו לא רואים זה את זה; לפעמים אומרים שכאשר האדם מת, הוא עובר לעולם הבלתי נראה; עם זאת, האדם הוא תמיד בלתי נראה; הוא נמצא מאחורי הדברים שהוא עושה, מאחורי הגוף שלו, המילים שלו, המעשים שלו. האדם הוא שאלה גדולה, חידה גדולה. התשובה טמונה ביקום הזה שבו אנו חיים. היא כתובה על חומות ההיסטוריה ועל חומות היקום הזה שמקיף אותנו. עלינו פשוט ללמוד לקרוא אותו. זוהי גישה טבעית; היא אינה נוגדת שום אמונה או אמירה. היא השיבה אל הטבע. יש לנו כושר הבחנה, ובכל זאת הוא חסר לנו בדברים רבים; מי רוצה רכב שעובד רק מדי פעם? אף אחד. ובכל זאת אנו מקבלים רעיונות שלפעמים הם טובים ולפעמים הם לא, עקרונות שתקפים לפעמים ולפעמים לא, כנות שחלה לפעמים ולפעמים לא. עלינו לחזור אל השכל הישר שאנו משתמשים בו ברמה הפיזית. בחלק הרוחני עלינו לחזור ולדרוש מעצמנו, מהעולם הסובב אותנו, ערכים אבסולוטיים שקל להבין, לגעת בהם, להטמיע, המאפשרים לנו הבנה מדויקת של היקום. אנחנו צריכים מדע חדש, מדע שיתרחק מחטא האינטרסים, מדע שאין בו תחושה של אלימות. אנו זקוקים לאמנות שתאפשר לנו להתאחד שוב עם היופי, שאינה מבוססת על ייסורים, אלא על חקירה אמיתית. אנו זקוקים לפוליטיקה שיכולה להוביל את בני האדם לחיות יחד בהרמוניה ולהתעלות, במקום להוביל אותנו לקונפליקטים או לחיים משותפים מלאכותיים. אנחנו צריכים, בקיצור, עולם חדש. אבל העולם הזה כבר קיים: זהו היקום עצמו, זה הטבע. הדבר היחיד שעלינו לעשות הוא לחיות באינטנסיביות את הרגעים שהגורל מציע לנו. להיות כמו מפתח המוחדר למנעול היקום ופותח את דלת ההיסטוריה, לעבור למימד אחר, לעבור אל העולם ההוא שמחכה לנו, אותו עולם שחייב להיות לא רק חדש, אלא טוב יותר.

הכירו את אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות במאה ה-17, שחקרה את ההבדלים בין החומר והרוח, שתי המהויות השונות כל כך זו מזו - הפועלות יחד בעולם אנגליה של המאה השבע-עשרה הייתה תקופה של קונפליקטים ושינויים, ובתנאים כאלה פיתחה הרוזנת אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות של זמנה, את חזונה הבהיר ואת השפעתה. מאחוזתה בראגלי הול, אנגליה, הייתה אן קונווי בדיאלוג מתמשך, בעיקר באמצעות מכתבים, עם ההתפתחויות המדעיות והפילוסופיות של דורה. באותה תקופה פרסם רנה דקארט את מחשבותיו על "דואליזם", המשפיעות עד היום: אמונתו שהתודעה והגוף (או הרוח והחומר) הם שתי מהויות נפרדות. שלא כמו רוב בני דורה, קונווי לא הסכימה עם דקארט, ושאלה כיצד יכולות מהויות שונות כל כך ונפרדות זו מזו לפעול יחד ולהתייחס זו לזו בקלות כזו. בספרה "העקרונות" אשר פורסם לאחר מותה אנו מוצאים את השקפתה של קונווי – המבוססת על רעיון ה"הרחבה" – שרוח וחומר הם למעשה שני מצבים שונים, או "שלבים" של אותה מהות בסיסית. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא במים, שבשלב הרחוק ביותר של "הרחבה" או דחיסות הם קרחיים ויציבים; בשלב השני והאמצעי של ההרחבה הם נוזלים וזורמים; ובשלב העדין והפחות מורחב שלהם הם גז או אדים. כל אחד מאלה הוא מים, אך בצורות שונות, עם מאפיינים, תפקודים ופעולות המיוחדות לכל שלב. "אם רוח וגוף מאוחדים בצורה בלתי נפרדת עד כדי כך ששום גוף אינו יכול להיות בלי רוח (…) זהו נימוק חזק לכך שהם בעלי טבע ומהות אחת, ושגוף אינו אלא רוח מקובעת ומעובה, ורוח אינה אלא גוף עדין ונמוג." (קונווי, "העקרונות"). יתרה מכך, כאשר קונווי מדברת על "גוף" ועל "רוח", המונח "גוף" מתייחס באופן נרחב לכל סוג של פתיחות או דחיסות. במובן זה, אפילו למחשבות יש גוף – דחיסות שבאמצעותה ניתן לשמר אותן, להיזכר בהן ולהחזיק אותן בתודעה. "השתקפות של תמונה דורשת אטימות או חשיכה מסוימות שאנו מכנים גוף."   שלושת מצבי התודעה במטפיזיקה של ההרחבה, קונוויי מסווגת שלושה מצבים או "ספֵירות" נפרדות. את הראשונה והגבוהה ביותר היא מכנה "אלוהים", את השנייה "ישוע" ואת השלישית, "הברואים". אלוהים הוא למעשה "הקבוע האלוהי", "הטוב" של אפלטון, "המוחלט" ששום דבר אינו מחוץ לו או מעבר לו, זה שהוא רובו רוח. הספירה השנייה, "ישוע", ניתנת להשוואה ראשית למרחב – זה שבתוכו כל הדברים נמצאים וחיים. היא גם משקפת מצב הכרה מסוים, שדמותו ההיסטורית של ישוע היא סמל שלו. זוהי הטרנסצנדנטיות של החומר, וחיים מוסריים המכוונים בתוקף כלפי העיקרון הראשון, הטוב. העיקרון "ישוע" הוא המרחב האינסופי שדרכו פוטנציאל התנועה לעבר "הטוב" אפשרי. "השני ניתן לשינוי רק לטוב; כך שמה שבטבעו הוא טוב, עשוי להיות טוב יותר". "[ישוע]… במרחב מסוים מכפיף עצמו לחוקי הזמן, כדי שיוכל לרומם את נשמות בני האדם מעל הזמן וההשחתה אל עצמו, שם הם מקבלים ברכה ועולים מִדרגה אחת של טוב וסגולה לדרגה אחרת, עד אין סוף." בספֵירה השלישית, "הברואים", שהיא הדחוסה והגופנית ביותר, החיים ניתנים לשינוי בשני כיוונים: או כלפי הטוב, המחוזות הגבוהים, או הרחק ממנו, לעבר ההשחתה. יכולת השינוי הזו כלפי מטה, לפי קונווי, יכולה לנבוע מפעולה מכוונת של רצון או מאדישות של רצון. קונווי גם מסבירה שלא ניתן להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף; רק ההפיכה להיות יותר רוח, ולהתאפיין יותר באמצעות "הטוב" מייצגת כיוון ארוך של מסע ואפשרות של אינסופיות. "אף אחד מהברואים לא יכול להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף, למרות שהוא יכול להפוך ליותר ויותר לרוח עד אינסוף… [גוף] תמיד מסוגל להפוך ליותר ויותר רוחני עד אינסוף כיוון שאלוהים, שהוא הרוח הראשונה והנעלה ביותר, הוא אינסופי ואינו יכול לקחת חלק אפילו בגשמיות הקטנה ביותר".   הנקודה הקטנה ביותר האפשרית היא גם המקום בו נמצא אלוהים קונווי ראתה כל דבר שהוא דחוס וגופני כניתן לחלוקה וניתן לשינוי עד אין קץ, עד למידה שבה הוא למעשה אשליה – חומר בשלב הראשון של החומריות. כל מה שנשאר הוא מונאדה, בלתי ניתן לחלוקה. במובן מסוים, המונאדה – הנקודה הקטנה ביותר האפשרית – חולקת את טבעה עם הספֵירה של "אלוהים" או המוחלט, במובן זה שגם היא לחלוטין בלתי ניתנת לחלוקה ולשינוי, היא הרוח בנקודת ההרחבה הרחוקה ביותר שלה. אן קונווי הייתה קשורה למסורת האפלטונית והכירה גם יצירות אזוטריות כמו הקבלה. אף על פי שלא הייתה ידועה בציבור לאחר מותה, עבודתה, כפי שהוסברה ב"עקרונות", המשיכה להשפיע על ההתפתחות המדעית, ובפרט על לייבניץ, שלימים פיתח את ה"מונאדולוגיה" שלו והיווה גשר בין המחשבה הרנסאנסית לעידן המודרני. אם החיים וחוקיהם אינם נובעים מבסיס חומרי, כפי שמציעה אן קונווי, סביר להציע שגם הבנתנו חייבת להגיב ולהתפתח על בסיס לא חומרי. חישבו על המדעים והאמנויות החומריים שלנו, הרפואה, הטכנולוגיה, המוזיקה וכדומה. בהתחשב בהשקפה זו, בכל התחומים הללו, הבנה עמוקה ומדויקת של החיים יכולה להיות מושגת בסופו של דבר רק אם אנו עצמנו ופעולותינו הופכים פחות נתונים לשינוי ולאדישות כלפי מה שהוא טוב (במובן הגבוה ביותר האפשרי). מבחינה פילוסופית, רעיון האחדות בין הרוח והחומר בהכרח מרומם בהכרח את האינטראקציות שלנו עם כל החיים הפיזיים לספֵירה של שלמות מוסרית ורוחנית גדולה יותר.