"כל המשוררים הטובים מחברים את כל שיריהם היפים לא מכוחה של מומחיות, אלא מהשראה אלוהית. כשם שהמתהוללים לא מרקדים כשהם שפויים בדעתם, כך הפייטנים הליריים לא מפייטים זמירות יפות כשהן שפויים בדעתם אלא שעה שייכנסו לתוך ההרמוניה והקצב… הלא חפץ עדין הוא המשורר, מוכנף וקדוש ואין בכוחו לומר דברי שירה עד שתבוא עליו השראה אלוהית ועד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו" (סוקרטס ואיאון, כתבי אפלטון כרך 1 עמ' 78) ההשראה כפי שמכנים אותה ביוון העתיקה היא המוזה. רוב האנשים אומרים 'יש לי מוזה' או 'אני מלא השראה' למרות שהם לא ממש יודעים איך היא נוחתת עליהם ומתי זה יקרה שוב, כי המוזה היא לא "דבר", היא ישות, היא אנרגיה, היא רוח – לא משנה איך נקרא לזה, זהו עניין מופשט, מעבר למילים, מעבר להסברים. כותבים בעזרת המוזה שירים, רוקדים בעזרתה ואותה, מנגנים ומפסלים, חווים אותה ומעבירים אותה רק בעזרת חוויה. זהו זרם שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. זו לא רק תחושה של הנאה, אושר, אהבה או שקט, זה רגע של מלאות, בהירות, התעלות, קליטה, אבל גם של ביטוי, של עשיה, של נתינה- זאת אומרת של זרימה דו כיוונית, פנימה והחוצה. למה קשה להסביר את זה במילים? מה זה שמעבר למילה? מה זה החלק המופשט? הנסתר, שאי אפשר לגעת בו, לראות, לשמוע או להריח? לרוב קשה לזמן את המוזה, אבל היא נוחתת, כאילו היא בוחרת בנו ומציפה אותנו, ומוציאה מאיתנו משהו מיוחד. ומה היא מוציאה מאיתנו? עוד דברים לא מוחשיים שקשה להגדיר – כמו אהבה, חמלה, יופי ובהירות. ההשראה היא כמו קסם, מטה קסמים שנוגע בנו, זרם של מים שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. כולנו מכירים את הרגעים הללו – זה כמו לכתוב שיר, לקרוא אותו הרבה זמן אחר כך, ולשאול את עצמנו "אני כתבתי את זה?”. זה כמו לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. כמו לומר משהו ולא לדעת מאיפה זה יצא. זה כמו אסימון שנופל, תובנה, שמובילה אותי לעשות עוד צעד בדרך, ונותנת לי כח לפעול. כמו לראות סרט טוב או לקרוא ספר שממלאים אותנו בכח לעשות, לשנות או להשתנות. מקור המילה מוזה הינו מהאלה מנמוזין, בתם של אורנוס וגאיה, השמיים והארץ, ופרוש המילה הוא זיכרון. מנמוזין מסמלת את האנרגיה של ההשראה על ידי הזכרון והחיבור בין  אורנוס אל השמיים וגאיה אלת האדמה, זאת אומרת, החיבור בין השמיים לארץ, בין הבלתי ניתן לתפיסה לבין העולם המוחשי הקונקרטי. מאוחר יותר במיתולגיה היוונית, מנמוזין המוזה האחת התפתחה לשלוש מוזות, מנמה, מלטה ואאודה, שהיו שלושה ביטויים של המוזה האחת, ואז הזיכרון סומל על ידי המוזה ‘מנמה’. ‘מלטה’ סימלה את התרגול ו’אאודה’ סימלה את ההשבה , ההקרנה והנתינה כדי להחזיר לעולם מהטוב שניתן לנו. לאחר מכן התפתחו תשע המוזות: קליאו – מוזת ההיסטוריה השולטת באירועים המהותיים באמצעות הצורך, החוק והפעולה. מלפומנה – מוזת הטרגדיה, הגורמת להתעוררות על ידי הכאב, מקלפת את הקליפות וחושפת את יופי הנשמה. טרפסיכורי – המוזה של הריקוד והתנועה הפיזיים והמטאפיזיים, כי כאשר הנשמה רטטה, היוונים קראו לנשמה טרפסיכורי. טאליה – מוזת הקומדיה המעוררת את ההבנה על המציאות ועל עצמנו. אאוטרפה – מוזת המוזיקה של הצליל והשקט שבין הצלילים, היא זו שגורמת לשמחה. אראטו – מוזת שירי האהבה והשירה הפואטית, זו שמעוררת את התשוקה והאהבה. פוליהימניה – מוזת המוזיקה הקדושה והריקוד הטקסי, היא הזמרת הגדולה. קאליופה – מוזת השירה האפית והקול היפה. אוראניה – מוזת האסטרונומיה המגשימה הרמוניה ויופי באמצעות הקוסמוס. לאיזה מוזה התחברתם? למנמוזין? לאאודה? לקאליופה? למוזה האחת או לאחת המוזות מתוך התשע? איזו אנרגיה הייתם רוצים לקבל? ברור שלכל מוזה יש אנרגיה שונה והיא ״מחבבת״ מזון אחר אך דליה שטיינברג גוזמן ממליצה לנו לתפוס את המוזות ״כיחידה הרמונית אחת יותר מאשר כיחידות נפרדות". ובאמת לכל המוזות מכנה אחד משותף, ערך אליו הן נמשכות והוא הרמוניה , כמו שמצוטט מכתבי אפלטון – בזמן שהאדם או האמן נכנס לתוך ההרמוניה והקצב יש סיכוי שתבוא עליו השראה! ולשם כך הוא צריך להשתחרר מהדאגות, לעזוב את תעסוקות היומיום, להשתיק את המחשבות, לשנות את המצב המנטלי המוכר , ״עד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו״. זה אולי נשמע מסובך אבל זה לא בלתי אפשר, כי זה אומר לחפש בתוכנו ולא מחוצה לנו, כלומר, זה תלוי בנו. לצאת לטבע, לדמיין, להקשיב למוזיקה – אלו הן תזכורת להרמוניה ולהשראה, אבל המפתח להשראה האמיתית נמצא בתוכנו, כלומר זה להתקרב לעצמיות הפנימית שלנו ולאמת שלנו, ולתת לכוח של הנשמה לצוף.

כשאנשים מנסים לתאר מדוע הם אוהבים מוזיקה, הם נוטים לפרט מה היא גורמת להם לחוש ואכן, למוזיקה יש שלל השפעות על תפקודי הגוף. מאמר זה הוא הצצה אל ההשפעות הפיזיולוגיות והנוירולוגיות המיטיבות שיש למוזיקה. * בתור מוזיקאי וחוקר נלהב של כוחה של המוזיקה, אני נוטה לגלות שיש בתוכי דעות רבות ומורכבות על הנושא. מצד אחד אני באמת מאמין שלמוזיקה יש כוח לגשר על כל הפערים, לאחד בין כולנו ובתוכנו בינינו לבין עצמנו ובנוסף גם כוח לרפא את הרוח, הגוף והנפש. אכנה את הצד הזה שבי "הרומנטי", זה שמאמין שהמוזיקה הינה כלי מאגי, קסום, שאי אפשר למדוד אמפירית אבל השפעתו גדולה לאין שיעור. מאידך, יש את החלק האנליטי שבי שמנסה לנתח את המציאות דרך הפריזמה המדעית, זאת שמדברת בעובדות ובסטטיסטיקה, בנתונים חד משמעיים, המאפשרים לאבחן בעיה, ובעזרת תהליך מדעי של ניסוי וטעייה לגלות את הדרך הנכונה והמדוייקת המובילה לפתרון יעיל ובדוק.  אותו מידע חסר הביסוס, המכיל בתוכו אי-דיוקים כה רבים, מצליח לעיתים לעורר גם את החלק ה"רומנטי" שבי – זה שמאמין שכל הסגולות שמייחסים לכוחה של המוזיקה נכונות . רק שנדמה שאופן ההתנסחות הנהוג בקהילה המדעית אל מול האופן שבו מתנסחים בקרב זרמים "ניו-אייג'יים" מדברים בשפות הפוכות. אולי אפשרי לאחד את ה"מאמין" ואת ה"מחושב"? אולי אפשרי להיות מדען-מאמין החוקר אמפירית את מה שניתן למדוד, אך זוכר בצניעות את העובדה שההיכרות שלנו עם היקום על מורכבותו ובפרט עם המוח והשפעות התדרים על הגוף הינה מוגבלת ומצומצמת ביותר ושאנו רחוקים מלפענח מדוע וכיצד מוזיקה משפיעה עלינו באופן רחב כל כך ואפילו על חיות וצמחים? את המאמר הזה אני כותב מטעם מכון "טריסטן" החוקר את הקשר בין הרוח, הפילוסופיה והאומנויות המוזאיות – ודווקא תחת המעטה הזה אני חש שליחות להביא קצת מתוך התגליות המדעיות מהתקופה האחרונה החושפות נדבך קטן מתוך ההשפעה המיסתורית והרחבה של המוזיקה על הגוף.  המוזיקה היא מתנתו של אפולו (לפי המיתולוגיה היוונית, אפולו אחד מ-12 האלים של האולימפוס, הוא אל השמש, האור, הרפואה, המוזיקה והשירה) והיא לא רק מנעימה את זמננו אלא גם מיטיבה עם פעילות מוחית.  המוזיקה נחקרת עוד מראשית התהוותה התרבותית של האנושות. אפלטון אמר שמוזיקה ״פורטת על החושים ודרכם, היא חודרת אל הנשמה״. אפלטון הוסיף, שחינוך מוזיקלי תורם הרבה יותר מאשר פיתוח זריזות אצבעות, קואורדינציה או חיזוק הקול. חינוך מוזיקלי בגיל צעיר עוזר "לכייל" את הנפש ולעזור לה לחוות עונג וכאב באופן נכון¹. מוזיקה נחשבת לאחת הפעילויות המשלבות בתוכן את המגוון הרחב ביותר של גירויים, החל מלעורר קשת רחבה של רגשות, יכולות מוטוריות ויכולות קוגניטיביות. היא מערבת את כל החושים, מאפשרת לנו  להקשיב, להתבונן, לגעת, להרגיש, לנוע. חוויה מוזיקלית מעוררת רגשות חזקים כגון שמחה, אושר ועצבות מטהרת ולפעמים מסוגלת לעורר תגובות גופניות כגון דמעות או צמרמורות בכל הגוף.  מחקרים אחרונים, המתבססים על הטכנולוגיה העכשווית ביותר למדידת פעילות ביו-אקטיבית מראים באופן ברור שמוזיקה מסוגלת להשפיע באופן משמעותי על המוח, להשפיע על צורתו, פעילותו העצבית ומסוגלת "לחווט" מחדש את האונות על מנת להתגבר על פציעות וטראומות מוחיות². המוח הינו איבר דינמי מאוד המשתנה ומתאים את עצמו נוכח הפעילויות השונות והדרישות המגיעות מהגירויים הסביבתיים. פעילות מוזיקלית ידועה בתור כלי יעיל המסוגל לעורר את המוח להתאים את עצמו או אפילו לשנות את צורתו³ (Brain Plasticity). היכולת להתאים את המוח אינה שמורה רק למוזיקאים מחוננים, אלא גם מתרחשת בקרב ילדים הלומדים לנגן4 וגם אצל מבוגרים שזה עתה התחילו, אולם ביעילות נמוכה יותר5.  לכן, היעזרות בטיפולים המשלבים מוזיקה על מנת לשקם ולהתאים את הפעילות המוחית נושאת בחובה שפע של יתרונות. היתרונות לא רק מתבטאים בשיקום/שיפור יכולות מוטוריות ובעיות נוירולוגיות, אלא גם בשיפור המאזן ההורמונאלי של הגוף ושיקום תהליכים רגשיים קוגניטיביים באלו הסובלים ממחלות/בעיות תפקוד נוירולוגיות.   מה הופך מוזיקה לכל כך יעילה בתפקודי המוח?   במשך העשור האחרון, כלי ההדמייה המוחית השתפרו ואפשרו לנו להעמיק את ההבנה שלנו עד כמה רחבה ויעילה יכולתו של המוח להתאים עצמו לצרכים מורכבים ומשתנים. אותן התאמות שאנו מייחסים להן את "שינוי הצורה" של המוח , אינן מסתכמות בשינוי צורני בלבד, אלא כוללות שיפור באיכות והיקף התפקודים העצביים של המוח, החל מהרקמות העדינות ביותר של רשתות עצבים עד למבנה האנטומי הכולל של המוח. מאידך, ההבנה שלנו את המנגנונים המושפעים משינויי צורה אלה מוגבלת מאוד ורחוקה מלהיות שלמה. ישנם שינויי צורה המתרחשים על פני חלונות זמן משתנים. למשל, ישנם שינויים שעלולים להתרחש בתוך שניות עד דקות, היווצרותן של סינפסות חדשות ודנדריטים (מבנים מסועפים המחברים בין תאי עצב) עשויות להתרחש בתוך שעות או ימים. שינויים אחרים עשויים לקחת מספר שבועות. אימון ארוך-טווח על משימות ספציפיות עשוי אף להתבטא ביצירת כלי דם חדשים הנחוצים לשנע את החמצן והגלוקוז הדרוש לפעילות העצבית החדשה.  בזמן לימוד מוזיקה, כלי נגינה או שירה, מופרשים במוח חומרים כגון דופמין וסרוטונין, אשר משפיעים על המאזן הרגשי של הגוף והמסוגלים לייצר תחושת תגמול ועידוד למידה. הוכח כי מוחם של נבדקים ייצר הכי הרבה דופמין וסרוטונין בזמן תגובות רגשיות למוזיקה מכל שאר הפעילויות. סוג כזה של פעילויות מגביר את פעילות הזיכרון ומשפר את יכולת הגוף לזכור גירויים שמיעתיים המעוררים תגובות רגשיות עוצמתיות.  מעבר להשפעה המיטיבה על תפקוד המוח, המוזיקה מאפשרת ריפוי של פגיעה במוח, כמו למשל בשבץ מוחי.   אפאזיה, הינה תופעה שכיחה והרסנית הנגרמת משבץ מוחי או פציעה מוחית אחרת המבטאת באובדן כושר הדיבור והיכולת להבין שפה.  ההערכה הינה שבין 24%-52% מנפגעי שבץ חמור סובלים ממידה כלשהי של אפאזיה בתוך השבוע הראשון ממועד השבץ.  קיימים מקרים בני מעל מאה שנים בספרות הרפואית של נפגעי שבץ שהצליחו להשיב יכולות דיבור מסוימות באמצעות טיפול באינטונציה מלודית – טיפול המלמד את החולה ללמוד מחדש לדבר על ידי שירה. בעזרת המחקרים האחרונים ובאמצעות טכנולוגיות חדישות של דימות-המוח החדישים אנו לומדים שאפלטון צדק – חינוך למוזיקה בהחלט מעצב את היכולות שלנו לחוות את החיים ולכוונן את הרגשות שלנו.  לימוד מוזיקה והאזנה לה לטווח ארוך יכולה לווסת את מאזן החומרים והפעילות העצבית במוח. היוונים הקדומים ידעו בהחלט מדוע הם מיקמו את המוזיקה והרפואה תחת אל אחד, האל אפולו.   Plato, Laws, II, 673a; 654b; VII, 812d 2. Apollo’s gift: new aspects of neurologic music therapy.” Article by Eckart Altenmu ̈ ller, Gottfried Schlaug , 2015  3.  Wan, C.Y., Schlaug, G., 2010. Music making as a tool for promoting brain plasticity across the life-span. Neuroscientist 16, 566–577. 4. Hyde, K.L., Lerch, J., Norton, A., Forgeard, M., Winner, E., Evans, A.C., Schlaug, G., 2009. 5. Bangert, M., Altenmüller, E., 2003. Mapping perception to action in piano practice: a longitudinal DC- EEG-study. BMC Neurosci. 4, 26–36. * מאמר זה נכתב בהשראת המאמר: מתנתו של אפולו: היבטים חדשים של תרפיה נאורולוגית במוזיקה, מאת אקארט אלטנמולר וגוטפריד שלאוג  ** הכותב הינו חבר במכון טריסטן לקידום האמנויות המוזאיות.

מה יכול המחזה אותלו ללמד אותנו על עצמנו? מה הוא יכול לספר לנו על אותם רגעים שבהם אנו אחוזי ספק עצמי, מפקפקים בעצמנו ולא סומכים על יכולותינו? איזה כוח מסמלת דסדמונה במחזה – ואיך יכול הכוח הזה לרפא את הספקות העצמיים שלנו? ברור שמעבר לבידור, התיאטרון יכול להיות גם אמצעי לחקור את העולם שבו אנו חיים, ומה פירוש להיות אנושיים. לאחרונה הזדמן לי לקרוא מחדש את המחזה אותלו, שבו עוסק שייקספיר בחוויה אנושית שהיא רלבנטית תמיד. כשקראתי שוב ופגשתי את הדמויות שוב לאחר שנים רבות, החל נושא אחר לצוץ לנגד עיני. הנה הניסיון שלי לשתף את מה שלמדתי מהמחזה משלוש הדמויות המרכזיות – אותלו, דסדמונה ויאגו. עבורי, לשלוש הדמויות הללו יש חשיבות מרכזית בהעברת משהו מהותי בחוויה האנושית. בתחילה, אותלו מוצג כמפקד צבא אמיץ, מוכשר ושאפתן, שהשתתף במסעות מלחמה ידועים רבים וצבר ניסיון במסעותיו. המחזה מתחיל כשאותלו הבטוח בעצמו מתחתן בסתר עם אהובתו דסדמונה, ומוכן להתמודד מול בתי המשפט, מכיוון שהוא לא מאמין שעשה משהו רע; הוא פשוט הלך בעקבות ליבו. עם זאת, כשזרעים של ספק מכים שורש, אהבתו של אותלו לדסדמונה נחלשת, והוא נכנע לחוסר הביטחון שלו. בסוף המחזה, אותלו מאשים את דסדמונה בבגידה, הורג אותה, ודמותו הופכת לאדם מטורף מאשמה שבסופו של דבר מתאבד, כיוון שהוא מבין שלא נותרה לו מטרה לחיות עבורה. הצירוף של אהבה ובגידה הם נושאים ברורים של הטרגדיה השייקספירית הקלאסית הזו. אז אילו השתקפויות של המצב האנושי נוכל למצוא באותלו? האם המחזה יכול להיות מטפורה למסע החיים האנושי? האם המחזה יכול לחקור את החוויה האנושית, השזורה בכוחות מנוגדים של מעלות ושל ספקות?   ספקות עצמיים מכרסמים אנו נולדים לעולם הזה ללא ספקות או בלבול. אנו מלאי סקרנות ופליאה, מסוגלים לזהות יופי באופן טבעי ולהוטים לחקור, צמאים להרפתקאות, חמושים באומץ ובנחישות. עם זאת, ככל שאנו גדלים, המחשבות, הרעיונות והתפיסות שלנו מושפעים לרוב מהסובבים אותנו: ההשכלה שלנו, הנסיבות שלנו והחוויות שלנו. אבל האם יכול להיות שדסדמונה ממשיכה ללחוש לנו בשקט את קריאת הנעורים? למרות גורלה, דסדמונה לעולם אינה מפקפקת או מטילה ספק ביושרו ובנאמנותו של אותלו. היא מגנה עליו עד נשימתה האחרונה. נראה שדסדמונה היציבה מסמלת את סגולות היופי, הטוב, הטוהר והאהבה שאיתם הזדהה אותלו בתחילה. אולי הנאמנות הבלתי פוסקת של דסדמונה מציעה רמז לכך שיש לנו כבני אדם את היכולת לשאוף ולבטא מידות טובות ללא קשר לנסיבות החיצוניות. החשד של אותלו בנאמנותה יכול להצביע על חוסר יכולתם של בני אדם לשמור על חתירה כנה אחר המעלות הללו. לספק יש דרך להפוך את עצמו למורכב יותר יותר, בדיוק כפי שיאגו מוסיף עלילות ובלבול במחזה. אפשר לטעון שיאגו, זה שמעורר את השאלות, אחראי לטרגדיה. עם זאת, האם לא יכול להיות שיאגו הוא רק תיאור של האלטר-אגו של אותלו, של משחקי המוחות ושל הספק העצמי? מניסיוני, ספקות תמיד מציגים את עצמם כשאלות מטרידות ומנדנדות, ולפעמים מגיעים עד להצהרות שליליות. לדוגמה, הם עשויים להתחיל ב-למה אני לא יכול? איך אני יכול? האם אצליח? ומהר מאוד הם הופכים ל"לעולם לא אצליח, אני לא יכול". בהזדמנויות שבחרתי להאמין לספקות שלי, הבנתי שזה משתק אותי וגורם לי להימנע מכל פעולה. בכך אני מאבד הזדמנות להביע את הנחישות שלי להתגבר על אתגרים. בדרך זו, ספקות יכולים להיות משתקים, ולעוור אותנו מול כל הזדמנות. אולם כאשר מתעוררים ספקות כאלה, גיליתי גם שתמיד יש לי את האפשרות להאמין בהם, או לפתור אותם.   התגברות על הספק באופן פרדוקסלי, גיליתי שגם לספקות יש קול של יכולת, שעלול להיות חלש בהתחלה. ככל שאני מקשיב יותר, הקול הזה מזמין אותי להעז יותר ולהיות מסוגל לפעול. בהתמדה, אפשר לחשוף את מה שמעבר לספק, וכך לחזק את השכנוע הפנימי שלנו. חוויה כזו של התגברות על ספק יכולה לעזור עוד יותר, כאשר נתמודד עם ספקות נוספים בעתיד. לדוגמה, כאשר אנו מתמודדים עם הדילמה של חוסר יכולת לבצע משימה קשה, עלינו לזהות את הפחדים השונים: פחד מכישלון, פחד ממחויבות, אם להזכיר רק כמה. להיכנע לקונפליקט זה להזדהות עם המגבלה. אבל כבני אדם, יש לנו גם את היכולת לחוות מעלות פנימיות שאינן תלויות או מוגבלות בנסיבות. הנרטיב של אותלו יכול אפוא לסמל את ההשלכות של השתלטות הפחדים שלנו, של אי זיהוי היכולות האמיתיות שלנו ואת הטבע והפוטנציאל המולד. בניגוד לאותלו, בזמן שאני חי את חיי היום, גיליתי את היכולת לזהות את לחישות דסדמונה בתוכי למרות הצעקות הרמות של יאגו. בכל יום, אני שואף ליצור הרמוניה בין הקולות האלה. כשיאגו אומר, "אני לא יכול להשיג את מה שהתכוונתי לעשות, אני לא מסוגל לעשות זאת," דסדמונה לוחשת בעדינות, "האם זו לא הזדמנות טובה להפוך את עצמי למסוגל?". במעמקי קבלת ההחלטה, מה שנדרש ממני הוא בחירה – כזו שאינה מוגדרת על ידי מגבלותיי אלא כזו שהיא תולדה של אמונה עצמית פנימית. קסם קורה כשאני מתמסר לקפיצת האמונה הזאת – ומבין שאני יכול לעוף! אחת הדרכים להתמודד עם הפחדים, היא פשוט להתחיל בעבודה לקראת המשימה עצמה. אחרי שהתחלתי את המשימה, אני מבין לפעמים כמה הפחדים היו מטופשים מלכתחילה; תוצאה של הפנטזיה שלי. לפעמים אני מבין שלמרות הפחד, אני יכול לגרום לדברים לעבוד. בהדרגה הפחד מתחיל לאבד את אחיזתו, כי באמצעות הפעולה, אני מצליח לקלוט שאפשר להתעמת עם הפחד.   דסדמונה – כוח של אהבה ושל ריפוי כשאני מסתכל אחורה ומהרהר בספקות שעמם התמודדתי, אני מתמלא בהכרת תודה. ההתלבטויות שלי נתנו לי הזדמנות לחזק את ההחלטות שלי, להתגבר עליהן על ידי הפעלה וחיזוק של המעלות שלי. לאורך הדרך עשיתי טעויות שאותן אני מעריך כשיעורים יקרי ערך. זה יהיה טיפשי לאחל או להאמין שספקות ופחדים פשוט ייעלמו. בלעדי אלה, אולי לעולם לא היינו מסוגלים לזהות על מה אנחנו צריכים להתגבר, ולצמוח. ניתן לשמור על דסדמונה בחיים. בניגוד לאותלו, יש לנו את היכולת להשתיק את יאגו, ולחזק את האהבה לדסדמונה. מה שאנחנו יכולים לקחת מאותלו של שייקספיר, אם כן, הוא הצורך לפתח הכרה פנימית באותן יכולות שלנו שעוזרות לנו לפתח מצפן פנימי שינחה אותנו, מצפן שיכול לעזור לנו להישאר ממוקדים במעלותינו. אנחנו לא צריכים להשתכנע מדחפיהם של הספקות. אנחנו יכולים להילחם בקקופוניה של יאגו ולכוון את עצמנו לשיר היפה של דסדמונה.

מפגש בין ילדה אסופית קטנה הנקרית בדרכו של אדם בוגר, דרך שיחותיהם צפות ועולות שאלות על מהות החיים, המוות ואלוהים. מחשבות על הרגעים האנושיים שאנו חווים בחיים, ומה נשאר מהם הרבה אחרי שהם מסתיימים... בילדותי, הייתי יושב על מדרגות ביתי וקורא. כך זוכרים אותי חברי ובני משפחתי. המשיכה לקריאה פועמת בתוכי עד היום. ספרים מעלים בי תגובה מיוחדת, התרגשות שאין לה הסבר… ריח הספרים, המילים והדמיון יוצרים בתוכי עולם אחר ומיוחד. עולם של מסעות למקומות זרים, פגישות עם דמויות דמיוניות או מציאותיות, גיבורים שעוברים במסעם הרפתקאות מופלאות, קשות ומלמדות. פין הוא שמו הספרותי של מחבר הספר "מר אל, כאן אנה"1, שהעדיף לשמור בסוד את זהותו האמיתית. עורך הוצאת הספרים העיד עליו כי הוא אכן גבר גדול מימדים, כפי שהוא מתאר את עצמו בספר, ואיש שיחה מרתק וסקרן אשר שמר על תמימותו למרות הסבל שעבר בחייו. פין גדל באיסט-אנד שבלונדון, ובספרו הוא מאפשר לקורא להציץ אל עולמם של אנשים פשוטים, קשי יום וטובי לב. יש משהו מסתורי בקשר בין הסופר והסיפור: האם זהו סיפור אמיתי, או שנכתב מהגיגי מחשבותיו של הסופר? זאת לא נדע. כמו מיתוס המבטא אמת המובאת דרך סיפור, גם ספר זה הוא סוג של מיתוס. זהו סיפור מיוחד ומעורר התפעלות על מערכת יחסים מיוחדת הנרקמת בין ילדה קטנה לבין בחור מגודל. בליל ערפל לונדוני פוגש בחור כבן תשע עשרה, ילדה מלוכלכת כבת חמש, הנושאת בידה בובת סחבות וקופסת צבעים ישנה. הבחור, פין שמו, מבין מדבריה שהיא ברחה מהמקום שבו סבלה וכעת אין לה בית. לבקשתה, פין מביא אותה לביתו, ומשפחתו מאמצת אותה לחיקה באהבה רבה. שמה של הילדונת הוא אנה. אנה מתגלה כילדה תוססת, פקחית ויצירתית, המרבה לשאול ולבחון את המציאות הסובבת אותה, ושואפת להכיר ולהבין את משמעות קיומו של האל. בעיניים פקוחות לרווחה ובנשמה רגישה ואוהבת, אנה סופגת לתוכה ידע רב, שאותו היא לומדת מתצפיותיה הרבות ומפין. מחשבותיה ומסקנותיה של אנה מעמיקות ותמימות בו זמנית, והיא מנסחת אותן בשפה ילדותית אך מתוחכמת. האלוהים, או כפי שאנה מכנה אותו, מר אל, הוא תמיד בהישג יד, ואת תורתו היא מסכמת במילים הבאות: "ויאמר אלוהים, אהוב אותי, אהוב אותם, אהוב זאת, ואל תשכח לאהוב את עצמך" (עמוד 26). זהו קשר בלתי אמצעי עם האלוהות ועם העצמי שלי. זה ספר מרגש מאד, שאינו קל ופשוט לקריאה, ובכל זאת אי אפשר להניחו מהיד. הספר מציג זווית ראייה רגישה וסקרנית על העולם הסובב אותנו, ובעיקר על שאלת האמונה באל. התכנים הדתיים שעולים בספר מקורם בדת הנוצרית, אך יש בו התייחסות מרתקת לנושא האמונה הכנה והפשוטה באל כבורא כל חי. אנה בורחת ממקורותיה (שלא ידוע מה הם) ומנסה למצוא מקום טוב יותר עבורה. בעזיבתה היא לוקחת רק בובת סמרטוטים הקושרת אותה אל עברה. המוטיב הזה של בריחה ממצבים שנראה שאין להם עתיד או תקווה הוא מוטיב שחוזר על עצמו בסיפורי ילדים רבים, כגון: הסיפור שאינו נגמר, הברווזון המכוער, נילס הולגרסן ועוד. תחילתו של המסע לשינוי ולגילוי עצמי הוא הזמן שבו הגיבור מבין שאין אפשרות להמשיך לחיות במציאות כמות שהיא, שהייאוש כולא אותו ושנדרש בו שינוי. אין ברירה אלא לשבור את כל המסגרות הקיימות על מנת להתחיל בדרך חדשה. נסו לדמיין סבל שהיה גורם לילדה בת חמש לברוח ממשפחתה, מחבריה ומחייה על מנת להתחיל בחיים חדשים. יש פחד גדול ביציאה לעולם הגדול, שאלות ופחדים מתעוררים. מה יהיה? לאן אלך? מי ירצה אותי? אך הגיבור חייב לצאת למסע הזה. אין דרך חזרה. "אבל אנה ידעה יפה מאד שאין טעם בהליכה "על בטוח"; כל המבקש להתקדם חייב תחילה לצאת לדרך. ה"יציאה" היא עניין מסוכן, מסוכן מאד, אבל הוא חייב להיעשות; אין דרך אחרת" (עמוד 65). לאחר העזיבה מתחיל מסע של למידה ומחקר. אנה חוקרת כל דבר חדש המגיע לחייה. היא מסתכלת על הדברים במבט משתאה ומנסה להבין את הסיטואציה בראייה כוללת, על כל מורכבותה. זהו תהליך למידה שאנו עושים בכל מקום חדש ולא מוכר אליו אנו מגיעים. לפעמים אנו עומדים וצופים מהצד, לומדים את המצב ואת מערכת הקשרים. לאחר ההיכרות הראשונית יש את האומץ להיכנס לתוך הסיטואציה החדשה. אנה מוקסמת מכל מה שקיים בעולם החדש שלה, ובגילה הצעיר היא מתחילה במחקר החיצוני וביכולת לקשר בין הדברים, כמו גילוי הקשר בין כמות תנועות כנפי הדבורה לצליל המופק מהן, היופי הקיים בלכלוך תוך הסתכלות דרך פריזמות אחרות, ועוד. מתוך המחקר החיצוני נובע מחקר פנימי על מציאת משמעות יצירתו של אלוהים. במחקרה לא מבחינה אנה בין אלוהים של הנצרות, היהדות או האחרים. היא מתייחסת לדת כראייה של אל הבורא את כל היקום. לגביה, הבנת הבריאה היא הסוד והמפתח להבנת מהותו של האל. היא רואה את הקשרים בין כל הדברים שקיימים בעולם, היא מכירה בתוכה שהכל קשור בכל, לכל דבר יש סיבה, אין אקראיות. הבנה זו מובילה אותנו להכרה במהותו של האל. בזמנים קדומים דיברו על כך שההכרה של כל הדברים שבתוכנו, היא המפתח לידיעת העולם והאלים. החקירה והחיפוש אחר תשובות מביאים את אנה ואת פין למקום של התמודדות עם הפחד הגדול ביותר של האדם – הפחד מפני המוות. חוסר הידיעה על החיים שלאחר החיים מגבירה בתוכנו את הפחד. אך המוות והפחד מפניו הם כלים שאנה ופין בחנו לאורך כל תקופת ההיכרות ביניהם. אנה לא פחדה מהמוות וראתה בו המשך ישיר של החיים. היא קיבלה את התפיסה הזו מסבתה שנפטרה בגיל תשעים ושלוש, והכינה את עצמה לקראת המוות – הכנה שהגיעה מתוך שמחה ואושר ולא מתוך פחד מהלא נודע. אנה מספרת על סבתה שנפטרה עם חיוך על שפתיה כי היא חייתה את החיים באושר. החיים הם פרוזדור הכנה לקראת הכניסה לעולם האחר שנפתח עם רגע המוות, והסבתא תארה לאנה ולפין את המוות כשלב בחיים: "זה כמו להפוך את הבגד, יקירי" (עמוד 140). כדי להפוך את הבגד בצורה פשוטה יש לחיות את החיים במלואם ולהתכונן לרגע המוות. בסיום הספר, לאחר שדרכיהם נפרדות, משיב פין לעצמו על השאלה "איפה אנה?": "מצאתי אותה מחדש – מצאתי אותה בתוכי." (עמוד 182). עם סיום הקריאה בספר ילדים זה עולות בי הרבה שאלות ותהיות. רשימה גדולה של נושאים, שכבוגרים ומבוגרים אנו שואלים ותוהים לפשרם. מה תפקידנו בעולם הנוכחי? מהו פחד ומה מקורו? מדוע הפחד הגדול ביותר שלנו הוא מפני המוות? מה הקשר ביני לבין העולם הסובב אותי ומדוע קשה לנו להשתנות? קשה לנו לעזוב את המקום מוכר והידוע, את המרחב שאנו חיים בו עכשיו. עלינו לחפש בתוכנו את הכוח הגדול, או להגיע לנקודה בה הסבל יוציא אותנו החוצה, ויאפשר לנו צעידה אל הלא נודע. לעזוב, על מנת לחקור את המרחב שבו אנו חיים ולהתחדש בתוכו. יש לנו היכולת לראות ולחקור את הנראה ומתוכו להבין דברים אחרים, להכיר את העולם הסובב אותנו ואת מהות האלוהות. התהליך דורש מאיתנו להכיר את עצמנו על אף המפגש הכואב עם המגרעות והקשיים שלנו. יחד איתם מגיעה גם ההכרה במעלות ובכוחות שלנו. כבני אדם אנו מונעים על ידי פחד, ובמיוחד פחד המוות. הפחד הזה משתק אותנו ולא מאפשר לנו לחיות את החיים במלואם. להפוך כל רגע בחיינו לרגע של אושר ושמחה, גם אם הוא מכיל בתוכו צער ועצבות. האחדות בין הניגודים של הצער והשמחה, הכאב והעונג היא זו שמאפשרת להרמוניה להתקיים. לא נוכל להעריך את היום מבלי שיהיה לילה, לא נוכל להכיר במשמעות של החורף מבלי שיהיה לנו קיץ. לכן, באותה המידה לחיות באמת פירושו להעז לפגוש במוות. כך, מתוך הישיבה על מדרגות ביתי יצאתי למסעות הרפתקניים, עם קצת היסוס ופחד. היתה ידיעה בתוכי של כוח גדול שיעזור לי במסע הזה. אני רוצה לאחל לכולנו וגם לעצמי שנדע לפרוש שוב את הכנפיים ולצאת למסעות, תוך גילוי העולמות החדשים בתוכנו, עולמות של שמחה ואושר הנובעים מהצלחה מהתמודדות עם אתגרים וקשיים. בכל פעם נוכל לשאוב כוח מהניסיון שעברנו על מנת למצוא אתגר גדול יותר, שייקח אותי לשיא חדש בחיים, ולדעת שאנה נמצאת בתוכי.

בגיל 21 הנהיגה סופי שול קבוצה של צעירים גרמנים שהתנגדו למשטר הנאצי. כשנתפסה הוצאה להורג בגיליוטינה, אבל אומץ הלב שלה מהדהד אלינו מן העבר "הוורד הלבן" הייתה קבוצה של צעירים גרמנים אשר פעלו כנגד המשטר הנאצי. פעילותם כללה בעיקר הפצה נרחבת וחשאית של עלונים הקוראים לגרמנים להתאגד ולהתנגד למשטר הנאצי, שפעילותו סתרה בעיניהם את הערכים הגרמניים והאנושיים. הקבוצה החלה להפיץ את העלונים בקיץ 1942. בתחילת שנת 1943 הגבירה הקבוצה את פעילותה והיא הפכה להיות נועזת יותר ויותר. ב-18 בפברואר 1943 נתפסו סופי שול ואחיה, הנס שול, מראשי הקבוצה, כאשר השאירו עלונים של "הוורד הלבן" באוניברסיטת מינכן בה למדו. תוך ארבעה ימים, לאחר משפט בזק שנערך להם הוצאו להורג יחד עם חברם לקבוצה, כריסטוף פרובסט, ב-22 בפברואר 1943.  בחודשים שלאחר מכן נתפסו שאר חברי הקבוצה, בהם גם אלכס שמורל, חברם להנהגה. שמורל, וילי גראף וקורט הובר הוצאו הוצאו אף הם להורג, ואילו הפעילים האחרים בקבוצה קיבלו עונשי מאסר שונים. האמת שבפנים, הזוועה שבחוץ חברי הקבוצה העיקריים היו, כאמור, האחים הנס וסופי שול וחברם אלכס שמורל. מה הניע אותם לפעול? רמז לכך אפשר למצוא במכתב ששלחה סופי לחברתה באביב 1942: "האם זה לא תמוה ומעורר יראה שהכול כל כך יפה? למרות האימה. לאחרונה אני מבחינה במשהו עצום ומסתורי מציץ מתוך הנאתי הטהורה מן היופי – הבורא של היופי הזה… רק האדם יכול להיות מכוער באמת, כי יש לו הרצון החופשי לנכר את עצמו משיר ההלל הזה. לעתים קרובות נראה שהאדם יצליח להשתיק את המנון ההלל הזה באמצעות רעמי התותחים, הקללות וחילול הקודש שלו. אבל במהלך האביב האחרון מתברר לי קמעה-קמעה, שהוא לא יצליח לעשות זאת. לכן אני רוצה לנסות לעבוד קשה כדי לצדד במנצח." לסופי ברור היה שלמציאות שראתה יש שני פנים. מחד, היא רואה את פניה המכוערות של המלחמה; מאידך היא רואה את השלמות והיופי של הטבע, יופי חיצוני שהוא גם יופי פנימי, המהדהד ומתעורר בתוכה. בסופי מתעוררת ידיעה פנימית כי יש משמעות לכל, וכי השקר שבני האדם מקדמים כרגע הוא זמני; כי היפה והנכון ינצח, ובו היא רוצה לצדד. ברור לה גם שהדבר ידרוש ממנה מאמץ ומחיר כבד, וכפי שעולה ממכתביה, זהו מחיר שהייתה נכונה לעמוד בו. הידיעה הפנימית של הנכון, הצודק והאמיתי הצודק הדהדה תמיד בלבותיהם של אלו שרצו להביא את עצמם ואת העולם למקום טוב יותר. הידיעה הפנימית כי קיימים בעולם טוב, צדק ואמת, שהם מעבר לזמני ולסובייקטיבי, ובמובן מסוים הם נצחיים, היא שביל של אור שהוביל מאז ומעולם את האדם מחשכת הבערות אל אורה של האמת. הצדק ורוח האדם יכולים לנצח את הפחד העלונים והיומנים שהותירו אחריהם חברי הקבוצה מלמדים כי מה שהניע את חברי הקבוצה היה צורך עמוק בצדק. הם לא הסתפקו בחיי נוחות ובדאגה להישרדותם ולנוחותם האישית בלבד; הם הרגישו באופן עמוק את הצורך לחיות את הערכים עליהם חונכו וגדלו. בעלונים מצטטים החברים את החכם הסיני לאו דזה, את המשורר הגרמני ואיש הרוח גתה ועוד. מתוך העלונים עולה כי הידע שלהם רחב, ולא מצומצם לתרבות הגרמנית בלבד. הם שאבו השראה מתורות המזרח והמערב גם יחד, כיוון שהבינו כי חכמת האנושות ורוח האדם יכולות להתבטא באופנים רבים ובתרבויות שונות. במכתבים ובזיכרונות שהשאירו חברי "הוורד הלבן" מתגלים עוצמתם הפנימית והביטחון העמוק שלהם בצדקת דרכם. במכתבו האחרון של הנס שול להוריו, לפני הוצאתו להורג, כתב: "לא יכולנו לפעול בצורה אחרת ואנו בטוחים שתבינו אותנו. העתיד יצדיק את מעשינו." גם אל מול המוות, אהבה אלכס שמורל כתב גם הוא להוריו מהכלא: "האסון הזה היה הכרחי כדי לעלות אותי על הדרך הנכונה, ולכן זה לא היה אסון כלל… מה ידעתי עד עכשיו על אמונה אמיתית ועמוקה, על האמת, על האמת האחרונה והיחידה, על אלוהים?". שמורל ביקש מעורך דינו למסור להוריו כי הוא סולח למארי לואיזה, בת זוגו לשעבר, שאצלה ביקש להתחבא לאחר מעצר חבריו, והיא אשר הסגירה אותו לגסטאפו. היה חשוב לו ללכת אל מותו ללא שנאה לאיש, לרבות כלפי אלו שבגדו בו. מספר שעות לפני מותו הורשה שמורל לכתוב מכתב נוסף להוריו, ובו כתב בין היתר: "אני הולך למות, בידיעה שפעלתי בהתאם לעקרונות החשובים ביותר שלי ובהתאם לאמת. זה מאפשר לי לפגוש את מותי במצפון שקט." לפיד של אור בתוך החושך ההשפעה של חברי "הוורד הלבן" על אנשים הייתה עצומה, הן בתקופת המלחמה והן שנים רבות לאחריה, ולמעשה עד היום. סרטים, ספרים ומחזות נכתבו עליהם והם ממשיכים להשפיע על מאות אלפי אנשים ברחבי העולם. אילזה איכינגר, צעירה יהודיה למחצה אשה חיה באותה תקופה בוינה, מתארת את ההשפעה שהיתה ל"ורד הלבן" עליה בזמן המלחמה: "זה היה כמו אור סודי שהתפשט על פני הארץ, זה היה אושר. לא היו לנו סיכויים רבים לשרוד, אבל זה לא היה הדבר העיקרי. לא ההישארות בחיים, אלא החיים עצמם הם שדיברו אלינו דרך המוות של האח והאחות שול והחברים שלהם… אנחנו יכולים לחיות בלי כלום, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בלי תקווה." חברי "הוורד הלבן" העניקו תקווה לאנשים רבים. הם הוכיחו שאדם יכול לבחור להיות אדם, יהיו נסיבות חייו אשר יהיו. הם חיו הלכה למעשה את המשפט, "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות). ואיפה האומץ שלנו? אנו, לשמחתנו, איננו חיים תחת אימי משטר טוטליטרי כפי שחיו חברי "הוורד הלבן". כיצד הם יכולים להיות רלבנטיים לחיינו? כיצד אנו יכולים לקבל מהם השראה ובמה יכולה גבורתם להשפיע על חיינו? חברי "הוורד הלבן" התגברו על נסיבות לא פשוטות על מנת ללכת אחר צו ליבם, אחר מה שזיהו כמעשה נכון. כל אחד מאיתנו יכול להתבונן פנימה ולבחון האם במעשיו, במחשבתו, באורח דיבורו, בהתנהגותו כלפי הקרובים אליו וגם הרחוקים יותר, הוא מגשים את הערכים שבחר. האם יהיו אלה ערכים של צדק, גבורה, אמת ויופי? חברי "הוורד הלבן", כמו רבים לפניהם ורבים אחריהם, משאירים לנו מורשת אנושית המראה שהדבר אפשרי, בנסיבות חריגות וקיצוניות ולא כל שכן בנסיבות חיינו. את התשובות נוכל למצוא תמיד בתוכנו, ואז נדע גם לחיות לאורן. את השופטים והתליינים של חברי הקבוצה, שעבדו את השנאה ואת האפלה, איש לא יזכור. לעומת זאת, גבורתם ואהבתם לאמת של חברי "הוורד הלבן", תמשיך לפעם לעד בליבם של כל מחפשי האמת, הצדק והטוב. כל אותם אנשים שאינם מפחדים לחלום על עולם טוב יותר, ולהגשים את חלומם. כל הציטוטים במאמר מתוך הספר: "סופי שול והוורד הלבן", אנט דומבאך וג'אד ניובורן, בהוצאת פן וידיעות ספרים

מה מניע את הרגשות ואת המחשבות שלנו? מה מעורר אותנו לפעולה? ואיך נוכל לגייס את המוטיבציה כשאנו חשים חוסר אונים, תסכול וחוסר התלהבות אל מול האתגרים? מוטיבציה או חוסר מוטיבציה, שניהם ביטויים שאנו שומעים עליהם מדי יום, בהזדמנויות שונות וביחס להיבטים רבים של החיים. מוטיבציה או חוסר מוטיבציה משפיעים על כולם, כולל אלה שיש להם אידיאל פילוסופי אך אינם מצליחים להתמיד ולשמור על העיקר – להפוך את האידיאל הזה לאורח חיים מאושר ומתמשך. מהי מוטיבציה? מוטיבציה היא המניע, הגורם אשר מוביל אותנו לתנועה במישור כזה או אחר. לגוף שלנו יש מניעים ברורים למדי להזיז את עצמו, אבל המטרות המעניינות ביותר הן אלו שמניעות את הרגשות ואת המחשבות. באופן כללי, הרגשות והמחשבות מחפשות סיפוק, ומבקשות להימנע מדאגות: אלו שני המניעים הפסיכולוגיים הגדולים והאשלייתיים ביותר. אנחנו אומרים שיש לנו מוטיבציה על דברים שאנחנו אוהבים, שמעוררים אותנו להשיג אותם, שגורמים לנו לתחושת רווחה, הנאה ובעיקר הערכה מאחרים. השגת משהו שקבענו לעצמנו, מניעה אותנו להמשיך ולפעול. מצד שני, אנחנו אומרים שאין לנו מוטיבציה כשאין תמריץ שדוחף אותנו לפעולה, בין אם מפני שאנחנו לא רואים תוצאות מיידיות, ובין אם מפני שאנחנו מדוכאים בגלל כישלון קודם כלשהו. מוטיבציה וחוסר מוטיבציה הופכים אפוא לגורמים שקובעים את ההתנהגות שלנו, את המחוות שלנו, את דרך הדיבור שלנו ואפילו את הגישה שלנו לחיים. חוסר מוטיבציה חוסר מוטיבציה מתבטא כייאוש, תחושת חוסר אונים מול קשיים, חוסר אנרגיה לקבל החלטות, אובדן התלהבות, חוסר תקווה לעתיד. למרות שאולי היו לנו ציפיות גדולות בהתחלה, ככל שעובר הזמן נחלשים החלומות המבוססים על פנטזיות, הרצון מסוכל על ידי המתנה להצלחות שיבואו מבחוץ, והתמריצים למוטיבציה נעלמים. החברה שבה אנו חיים סובלת מחוסר מוטיבציה, בדיוק בגלל שהיא משתמשת יותר מדי בגירויים פסיכולוגיים שקריים ושטחיים, ומשום שהיא מטעה אנשים בכך שהיא רומזת שההצלחה נובעת לא יותר מאשר מקניית מותג מסוים של מוצר או נטילה של תרופת פלא. זה גורם לקיומם של "אנשים ממורמרים" רבים בכל רחבי העולם, חלקם נרגזים ממספר השקרים שבהם אנו עטופים, כמו כישוף שקשה לחמוק ממנו, וחלקם מתאכזבים מחוסר הזדמנויות, ומחוסר במטרות בנות תוקף להתמודד איתן בקשיי הקיום. מהם האשמים בחוסר המוטיבציה? הערכים הכוזבים השולטים בחברה שלנו, מעדיפים הצלחה קלה על פני מאמץ מתמשך; בידור על פני עבודה; מתח על פני פעילות בריאה; שמועות על פני מחקר אמיתי. בימינו, מה שמיידי גובר על מה שחשוב. מפתים אותנו לחיות את הרגע, אבל לא כדי לתרגל הכרה ערה ונוכחת, אלא כדי לטשטש את ההכרה לאובדן חושים, לברוח מאחריות ולהימנע מהקשיים. העבר נוטה להיראות כסדרה של כישלונות, והעתיד אינו נראה באור הרבה יותר טוב… גישה זו מעודדת אנשים להאשים אחרים – לא את האשמים האמיתיים, אלא את מי שהכי קרוב בהישג יד. אז אנחנו מאשימים את האנשים שסביבנו, את מצב העולם בכלל, את המחסור בכסף, את רוע האנשים… ועוד כל כך הרבה תירוצים שמובילים לחוסר מעש הרסני ולפסימיות, שאותם אנחנו גם מעבירים הלאה לאחרים. מוטיבציה פנימית וחיצונית כולנו זקוקים למטרות שיכולות לתת לנו כיוון לחיים. המפתח טמון בחיפוש אחר מטרות טובות ושורשים יציבים. אם המוטיבציה שלנו מגיעה מאנשים אחרים והיא חיצונית לנו, אנחנו נחיה במצב של תלות נצחית. העולם הסובב אותנו יהפוך לתופעה אטמוספרית שתקבע עבורנו את ימי השמש או הימים הסוערים שלנו, את שמחותינו או את חרדותינו. שלא לדבר על התלות שלנו באנשים אחרים, שנחשיב כגורמים להתנהגות שלנו. מניעים חיצוניים הם, למרבה הצער, חולפים ולא יציבים ואינם מועילים כבסיס לחיים. חורחה אנחל ליברגה, מייסדה של אקרופוליס החדשה, אמר: "חלומות מתים כשנותנים להם למות, כשאנחנו תלויים אך ורק במניעים חיצוניים כדי להזין אותם: אם יש אנשים שמעודדים אותנו, אנחנו עליזים, אם האנשים האלה לא שם, אין לנו יותר אנרגיה; אם הנסיבות חיוביות, אנחנו מרגישים אמיצים, אבל אם דברים יוצאים קצת מהמסלול, אנחנו מאבדים את הלב. כך החלומות אינם חיים וההתלהבות אינה באה לידי ביטוי. בדרך זו, לכל היותר, אנו הופכים לצל או השתקפות של ההתלהבות והחלומות של אחרים, השתקפות הנסיבות וההסכמה המחויכת של מי שבמקרה נמצא סביבנו…" מוטיבציה פנימית נובעת מהרעיונות שלנו ומהרגשות שבחרנו בתהליך של למידה וקבלת החלטות. היא נובעת מניסיון העבר ומהסתכלות אל עבר העתיד. מוטיבציה פנימית היא מצב תודעה שאינו מבוסס רק על סיפוק צרכים ראשוניים, אלא חורג מהאינסטינקטים, החושים, הרגשות הטריוויאליים או הרעיונות שבמקרה נמצאים באופנה. המניעים הטובים ביותר הם אידיאל חיים שמביא לידי ביטוי את כל היכולות שלנו, שתופס את כל הווייתנו ומציע לנו מטרות לטווח קצר, בינוני וארוך, ומעניק משמעות שימושית, עוצמתית ויעילה למעשינו. מניעים פסיכולוגיים ומניעים פילוסופיים מניעים פסיכולוגיים הם קצרי מועד מכיוון שהם תלויים בחוסר היציבות של הרגשות, בין אם אלו שלנו או של אחרים. אם הדגש בחיינו יהיה על הרגשות, בקלות רבה יקרה שאחרי תקופה של מוטיבציה עלולה להיווצר תקופה של ירידה במוטיבציה, שמעצם משקלה השלילי תשאיר עקבות עמוקים באישיות. אם, לעומת זאת, נתמקד בערכים פילוסופיים, נוכל להבין את הרעיונות הגדולים שהניעו את ההיסטוריה, ושהיוו השראה לדמויות הגדולות שממשיכות להיות לפידים בוהקים המאירים את הדרך. פילוסופיה היא מוטיבציה קבועה, כי חיפוש החוכמה הוא דרך שלא תיגמר לעולם, ושמציגה מטרות שמתחדשות תמיד, הזדמנויות תמידיות לתיקון ולהתחדשות, ללמידה ולהתנסות, לאישור ולאושר. הבה נלך מהחיצוני אל הפנימי ונהפוך את המניעים לסיבות, את הסיבות לשורשים, את השורשים ליסודות, את היסודות למטרות, את המטרות לאבולוציה. זוהי דרך פילוסופית אמיתית, מנוע נפלא לחיים.

לפעמים נדמה שבכל פינה בעולם ישנם כאב, אלימות, תוקפנות וחוסר אונים – גם ברמה הגלובלית, וגם בחייהם הפרטיים של בני האדם, והקצב המהיר של האסונות שמתרגשים עלינו משתק לפעמים. בזמנים כאלה חשוב לא לאבד ניצוץ של אור, של אופטימיות, ושל תקווה לחיים משותפים הרמוניים, כנים ובריאים אנו חיים בתקופה בהיסטוריה שבה האירועים מואצים ללא מעצורים, ולעתים קרובות אנו חשים שהדברים שמתרחשים אינם בשליטתנו. אנו יודעים כי משך הזמן משתנה בהתאם למצב הפנימי שבו אנו מודדים אותו. מסיבה זו, לא נוכל להימנע מהתחושה הזו של מהירות בלתי נשלטת – לא בחייהם של בני אדם ולא בחיים ההיסטוריים בכללותם. בין השאר כי הכל קורה ללא מרווחים המאפשרים לנו לנשום; כי מספר האירועים המתרחשים בכל העולם עולה על יכולת ההטמעה שלנו; וכי כשאנחנו חושבים שכבר הבנו משהו, קופצים עוד עשרה או עשרים דברים אחרים ומשתקים אותנו בכמותם, בממדיהם ובמהירותם. אין צורך להיות מלומדים כדי להבין למה אני מתכוונת, וגם לא צריך לתת דוגמאות רבות. למרבה המזל או למרבה הצער, יעילות התקשורת מאפשרת לכל אחד לחוות את המתרחש בכל פינה בעולם מבלי לצאת מהבית; להרגיש את ההשפעה של כאב, אומללות, עימותים, מלחמות, מוות, אלימות, חוסר ביטחון, חוסר אונים… ועל כל מצב גלובלי שמתרחש – אלה שממלאים את התקשורת, אלה שנכנסים להיסטוריה – יש עוד מצבים אישיים דומים מאוד שחוזרים בקטן על מה שקורה בקנה המידה הגדול. הדברים הקטנים אולי לא יוצרים כותרות גדולות, אבל הם משפיעים על הסובלים מהם. גם בקבוצות אנושיות קטנות, במשפחה, בין חברים, במערכות יחסים יומיומיות יש תוקפנות, כאב, עימותים, חוסר אונים ולצערי גם פשעים ורציחות. ועדיין, אנחנו לא מובסים המהירות שבה אנו חיים, וטבעו של מה שאנו חיים, גורמים לנו לפעמים להיכנע לפסימיות. וגם אם ננסה להיות אובייקטיביים ולנתח את הכמות והאיכות של הדברים שאנו חווים, התוצאה הסופית מכריעה ומוחצת אותנו. עם זאת, אני מאמינה שלא הפסימיות או התחושות השליליות הם השולטים בנו. למרות שאולי נראה שחוסר האונים משתק אותנו לפעמים, למען האמת איננו מובסים. תראו את המאמצים העצומים שעושים גם אומות וגם יחידים כדי להגיע להסכמות, לנשום לרווחה, לעצור את המערבולת, לעצור את המאבקים ההרסניים והסטריליים. התוצאות אינן מעודדות במקרים רבים, נכון, אבל הדבר החשוב הוא ההתמדה להתחיל מחדש עד להשגת התוצאות הרצויות. יש אינסוף דיאלוגים, זה נכון, ואפשר לפעמים לתהות אם המדינות או בני האדם רוצים בכלל להגיע להסכמה, האם יש דיאלוג אותנטי או שאלו מונולוגים שבהם אף אחד לא מקשיב לאיש. עם זאת, הניסיונות ממשיכים, וזה סימן טוב, כי אנו הופכים מודעים לחירשות שלנו. בלב ליבו של כל מה שקורה לנו, יש ניצוץ של אור, של אופטימיות, של תקווה לעתיד, של החזרת קצב חיים הרמוני. אנחנו מדברים על כאב, אבל אנחנו עושים זאת מתוך מחשבה על האושר שמחכה לנו… אם אנחנו רוצים להשיג אותו, כמובן. אנחנו מדברים על מלחמה, אבל אנחנו עושים זאת בחלום על שלום. אנחנו מגנים אלימות כי אנחנו אוהבים חיים משותפים, אנחנו מתרעמים על חוסר סובלנות כי אנחנו רוצים להבין אחד את השני בכנות. ניצוץ של ריפוי והחלמה גם אם ההווה מעט מבולבל ואפל, אלו שלא חיים עם ניצוץ של תקווה יגרמו להווה – וגם לעתיד – להיות שליליים במידה מסוכנת. מי שחשים את הניצוץ הזה של ריפוי והחלמה, של התחדשות, של שבילים רחבים ובטוחים, בונים עתיד מכובד יותר בעיצומם של קשיי ההווה. מיותר לציין שכפילוסופים, ובשם אותה אהבת חוכמה המעודדת אותנו, חשוב לדאוג לניצוץ, קטן ככל שיהיה, כי אנו רואים בו זרע של בהירות מובהקת עבור המחר.

הגלובליזציה, התיעוש וההתקדמות הטכנולוגית יכולים לאפשר לנו עלייה באיכות החיים, נגישות לידע ואפשרות לתקשורת מפותחת ומהירה - אבל הם יכולים לקדם גם ניכור, ניצול ובדידות. האם התקדמנו רק משום שהמכונות שאנו מייצרים הן מהירות ומתוחכמות יותר? רעיון הקִדמה נולד בתקופת ההשכלה במאה ה-18 והגיע לשיאו במאה ה-19, עם התפתחות המדע והאוטופיה התעשייתית. האינטלקטואלים בני התקופה האמינו כי פריצת הדרך הטכנולוגית תפתור את כל בעיות האנושות בתוך מספר עשורים.  ההיסטוריה הוכיחה אמנם כי פנטזיה זו הייתה חסרת שחר, אבל אנו עדיין נוטים להתייחס אל התרבות שלנו כאל תרבות מתקדמת ומפותחת יותר מזו של שנים עברו. אין ספק כי האנושות פיתחה כלים טכנולוגיים משמעותיים במאה השנים האחרונות. תקצר  היריעה מלמנות את כל אשר הושג, אבל בוודאי ניתן לומר שהחדשנות הטכנולוגית שהשגנו מסייעת בשיפור איכות החיים, ומסייעת לקלות ולמהירות בה אנו יכולים להשיג דברים רבים. מידע זורם ביעף מקצה העולם ועד קצהו, כיוון שאנו יוצרים מכונות מהירות יותר, ואמצעי תחבורה ותקשורת מהירים יותר. יש לנו חפצים רבים; יש ברשותנו מחשבים מתוחכמים עד כדי כך שהם מייתרים כמעט את השימוש בזיכרון האנושי; אנחנו יכולים להאזין לאין ספור יצירות מוזיקליות ולצפות בקטעי וידאו שמעולם לא היו נגישים כל כך; בנוסף, תהליך הגלובליזציה העניק לעולם את האפשרות לטעום סוגי אוכל שונים ולחוות אמנות מאזורים שהיו מרוחקים מדי בעבר. במבט ראשון, נראה כי המין האנושי התקדם מאוד. ישנם אפילו אנשים הסבורים כי התקדמות זו תמשיך עד לאין סוף, אל עתיד נפלא, תפתור כלאחר יד את כל בעיותינו האקולוגיות ותאפשר נעורי נצח, ואפילו חיי נצח. מהירות, כמות וזמינות אך האם אנו באמת יכולים לראות בקדמה הטכנולוגית התקדמות אמיתית? האם התקדמנו רק משום שהמכונות שאנו מייצרים הן מהירות ומתוחכמות יותר? האם התקדמנו רק משום שיש לנו מבחר גדול יותר של מוצרים לבחור מתוכם? על מנת לענות על שאלות אלו עלינו לבחון האם "הרבה" ו"מהר" הם אכן טובים יותר מאשר "מעט" ו"לאט". האין "לאט" טוב יותר כאשר אנו עוסקים במשהו שאנחנו אוהבים? האם איננו מעדיפים "לקחת את הזמן" כשאנו בטבע, להתרגע ולנשום באיטיות את האוויר? האם איננו נהנים להאזין ליצירה מוזיקלית איטית ושלווה? או לעיתים ליהנות משיחה עם חבר, עד כדי כך שאנו רוצים שלעולם לא תסתיים? האם "הרבה" טוב יותר אובייקטיבית מאשר "מעט"? האם אנחנו רוצים יותר בעיות, יותר כאב או יותר סבל בחיינו, או שנעדיף שיהיו לנו מעט? האם איננו מעדיפים לפעמים שיהיו לנו פחות אפשרויות בחירה, משום ששפע האפשרויות מבלבל ומשתק אותנו? התפיסה התרבותית הנוכחית שלנו מקשרת התפתחות עם מהירות, עם כמות ועם זמינות. אבל כפי שראינו, "מהר" ו"יותר" אינם בהכרח עדיפים על "לאט" ו"מעט". הכל תלוי בהקשר. מכאן, שהקדמה הטכנולוגית שהשגנו אכן מצביעה על שינוי, אך לא בהכרח על התפתחות. קיים הבדל בין שינוי לבין התפתחות. שינוי הינו תופעה טבעית, המתרחשת באופן ספונטני עם חלוף הזמן. הכל משתנה. פעמים רבות במהלך חיינו אנו משנים את לבושנו, את מצב הרוח שלנו, את דעותינו ואת טעמנו. גופנו משתנה, וכך גם האופנה וסביבתנו החיצונית. אף אחד מאלו אינו מצביע בהכרח על התפתחות. התפתחות משמעותה תהליך של שיפור. מכאן, שהתפתחות הינה איכותית ולא כמותית. להתפתח פירושו להשתנות לטובה, להתקרב  יותר אל האידיאלים שלנו, אל אבות הטיפוס, אל הטוב ביותר. לאורך ההיסטוריה היו תרבויות ואסכולות חשיבה רבות אשר לא שמו דגש על כמות או על מהירות דווקא. האם אנו טובים יותר מהן? האם אנו מפותחים יותר מהן? מתקדמים יותר? או האם אנו פשוט שונים מהן? תפיסת העולם של המלומדים במאה ה-19 גרסה כי האנושות המודרנית טובה יותר מהאנושות בתרבויות יוון העתיקה, הודו, או מצרים העתיקה. היום כבר איננו כה בטוחים בקביעה זו. מחקרים ארכיאולוגיים ואנתרופולוגיים עדכניים מגלים כי בתרבויות אלו ניתן למצוא עומק רוחני שכמותו איננו מסוגלים אפילו לדמיין. היכן הפירמידות היכן שלנו? סוקרטס ואפלטון שלנו? בודהה שלנו? לאורן של התגליות האחרונות, ניתן לראות כי ה"קִדמה" עליה דיברו רבות כל כך במהלך המאה ה-20, מוטלת כעת בספק. לרוע המזל, אנו טועים לחשוב כי הדברים ישתפרו מעצמם עם הזמן. אך הזמן הוא חרב פיפיות. ניתן לנצל אותו לבניה ולהתחדשות, אך כאשר אין מנצלים אותו הוא גורם רק לשחיקה ולהתנוונות. התפתחות, לעומת זאת, דורשת מאמץ מודע; והכלל הראשון הוא, שאם ברצוננו לשפר משהו, עלינו לשפר קודם כל את עצמנו. פה נותר לנו לשאול, האם הקִדמה הטכנולוגית האדירה של השנים האחרונות הפכה את עולמנו ואותנו לטובים יותר? איך מודדים התקדמות? עולם שבו 870 מיליון איש מצויים בתת-תזונה, לא משום שאין די אוכל בעולם אלא בגלל חלוקת משאבים לא הוגנת, ובגלל חוסר נגישות לחינוך, המוביל לעוני ולבערות. עולם שבו 27 מיליון איש מצויים בתנאי עבדות, המשמשים לסיפוק צרכיהם של אלו שמזלם שפר עליהם יותר (ואלו רק הידועים לנו – לא כולל אותם אלו העובדים 12 שעות ביום ויותר, עבור שכר של סנטים זעומים); הם עבדים לא רק בגלל גזעם או אמונותיהם, אלא בעיקר בגלל אדישותו של ההמון, ובשל תאוות הבצע של כאלו המכנים את עצמם "אנשי עסקים". עולם שבו אדם יכול לחוש מבודד וחסר שייכות, אפילו במשפחתו שלו; עולם שבו הניכור החברתי גדל וכל אדם דואג בראש ובראשונה לעצמו; עולם שבו אדם יכול לחוש בודד, גם בלב עיר בת מיליוני תושבים. עולם שבו אדם נמדד בזכות כמות הכסף והנכסים שיש לו, ולא בזכות מעלותיו הטובות, יכולותיו וכשרונותיו; עולם שבו מורה, אחות סיעודית או אמן יכולים לרעוב בעוד משווקי פורנוגרפיה, סמים ובידור ריק חיים בעושר ובנוחות. בעולם כזה, האם אנו באמת יכולים לדבר על קִדמה? מובן שלצד דברים אלו, קיימים גם הרבה דברים יפים בעולמנו. אולם קל מאוד להסתנוור מחידושי הטכנולוגיה ולשכוח שמשם לא תבוא הישועה. כתמיד, הפתרונות האמיתיים מגיעים מפנימיותו העמוקה עד אין סוף של האדם – מפיתוח של מודעות אנושית, תוך שינוי תפיסת עולם. אנו מציעים את העקרונות המעשיים של הפילוסופיה המסורתית כתרופת נגד לטווח הארוך, מכיוון שאנו סבורים כי הפתרון לבעיותיה של האנושות טמון בראש ובראשונה בחידוש החיבור עם עצמנו, עם מהותנו כבני אדם, בלמידה מניסיון ומחכמת העבר ובהבנה מחודשת של אחדותו של המין האנושי ושל ההשפעה ההדדית שיש לנו זה על זה. יש צורך בגברים ונשים בעלי תושייה, רצון ואומץ לשנות את עצמם על מנת לשנות את סביבתם וכך את העולם. זוהי קִדמה אמיתית. היא אפשרית, אך לא תתרחש מאליה. בידינו הדבר.

הפילוסופים מחפשים את החכמה, המיסטיקנים את האלוהים, המאוהבים מחפשים את האהבה והאמנים - מחפשים את ההרמוניה והיופי. היופי, מאחר שהוא נגיש לכל, הוא הדרך הטבעית לאחד בין כל בני האדם. פרק מתוך ספרו של פייר פאולין, "האמן, החולם והלוחם – גשר אל הבלתי נראה". מהי האמנות? יש שיאמרו שהיא מעין ביטוי אישי. לדעתי, אין להסתפק בכך. אפשר לתפוס את האמנות באופן רחב הרבה יותר – כצורת ביטוי המאפשרת להעביר באמצעות האישי, את מה שנמצא מעבר לאישי. כדי להבהיר את הרעיון, נחזור להגדרה המסורתית של הפילוסופיה כ"אהבת החכמה". החכמה הזו, האמת הזו, שהיא המנוע, המהות והמטרה של החיפוש הפילוסופי – אינה אישית כלל אלא אוניברסלית. הפילוסוף אינו מחפש דעה, כלומר אמת יחסית המשתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן. החכמה הפילוסופית היא מהות. היא קיימת בפני עצמה, בין אם הצלחנו לרכוש את האמצעים על מנת לתפסה ובין אם לאו. פתגם צרפתי אומר, "בלילה כל החתולים אפורים"; כלומר, ייתכן שלא נבחין בלילה בין גווניה העדינים של פרוות החתול, אך המגבלה האישית שלנו וחוסר יכולתנו לקלוט את מה שיש, אינם משנים כלל את העובדות: הגוונים קיימים גם אם אנו לא מסוגלים לראותם. ובדיוק כפי שגוני פרוות החתול קיימים ללא קשר לדעה שלנו, כך גם האמת הפילוסופית קיימת, ללא כל קשר למחשבות שלנו ולתפיסתנו את העולם. לכן מדובר באמת אב טיפוסית. אב טיפוס זה, בהיותו אוניברסלי, חייב להיות נוכח בכל דבר שקיים. זהו מה שהפילוסופים מגדירים כ"חכמה", הפוליטיקאים כ"צדק", והמיסטיקנים כ"אלוהים". המאוהבים של כל הזמנים מוצאים אותו באהבה, והאמנים מזהים אותו בתוך היופי. האור, כשהוא נוגע בנו, כבהירות מנטלית או כקרן אור המפזרת את העננים, גורם לנו להתקרב אל היופי. הגיאומטריה של הצורות, המקצב והאיזון של הצלילים, היחסים של ניגודים והשלמות של הצבעים בינם ובין עצמם, כל אלו הם גילויים שונים של ההרמוניה, שהיא העיקרון המוביל של היופי. האמן הוא זה שבעבודתו הופך את הבלתי נראה לנראה. הוא חושף את היופי בכך שהוא נותן ברוחב לב את השראתו ואת כשרונו לשירות הכלל. הוא עושה זאת כמתווך, למען אלה שעדיין לא פתחו את ליבם לקלוט את האור באופן ישיר. הצודק, האמיתי, הטוב והיפה אינם עקרונות שונים; הם "גשרים" שונים, בעזרתם אותו אבטיפוס יחיד ואוניברסלי מתבטא. היכולת להכיר באב הטיפוס האוניברסלי הזה היא חלק טבעי ובלתי נפרד של ההכרה האנושית. אין אדם שאינה קיימת בו היכולת להכיר באחד מאמצעי הביטוי של אבטיפוס זה: הצודק, האמיתי, הטוב או היפה. לכן, החיפוש הפילוסופי הוא נגיש לכולם. אך לפני שהאדם יוכל להתחיל את מסעו על השביל התלול, עליו להרגיש את הצורך, כלומר עליו "לסבול" מספיק על מנת להיות מסוגל להקריב את הנוחות שלו, ולקחת אחריות על עצמו במבוך החיים. זהו רק שלב אחד וצעד הכרחי על דרך התפתחות ההכרה. כולנו עברנו, או נעבור יום אחד, את השלב הזה. האמנות היא גשר המאחד בין בני האדם לא יכול להיות יותר יופי מאשר אמת בעולם, היות שמדובר בביטויים שונים של אותו הדבר. עם זאת, נדמה לי שלרובנו קל הרבה יותר לתפוס ולהבין את המהות האחת כאשר היא מתבטאת בצורה של יופי מאשר בצורה של צדק. כפי שטענתי בתחילת הספר, הפוליטיקה (שאמורה לבטא צדק) כבר מזמן אינה נתפסת כמדע קדוש – כזה המאפשר ביטוי לאב הטיפוס, דבר שמעולם לא הייתה צריכה להפסיק להיות. לעומתה, היופי, מאחר שהוא נגיש לכל, הוא הדרך הטבעית לאחד בין בני האדם. הזדהות עם היופי מאפשרת להכיר גם באחר, תוך כיבוד ההבדלים וזיהוי המשותף. הכרה ביופי מאפשרת לבני אדם שגדלו בתרבויות שונות לחלוק את הדבר המהותי ביותר ולהכיר בעצמם כ"יפים". לא משנה באיזה גשר נבחר על מנת להתקרב לאב הטיפוס – יופי, צדק או כל דבר אחר – התקרבות זו תדרוש מהאדם לשנות את עצמו כדי לחלוק את מהותו של אב הטיפוס בתוכו. זהו מחיר ההתבוננות שעל כולנו לשלם. הוא דורש שראיית הצדק תאפשר לנו לחנך את עצמנו ואת האחרים בצורה טובה יותר, שההשתנות שנעבור עבור היופי תהפוך אותנו, בהכרח, למוארים יותר ושהמחיר אותו נשלם עבור ההתקרבות לחכמה יהפוך אותנו לפילוסופים. אב הטיפוס אינו נמצא בתנועה. הוא אינו משתנה. הוא לעולם לא ירד אלינו כמעין חסד עליון. האדם הוא זה שצריך להגיע אליו. לשם כך נבראנו. זה תפקידנו על פני האדמה: לפסוע בשביל האנכי שיאפשר לנו, בהגיענו לגבהים ובהתעלותנו מעל העננים, להרהר באור שהוא מהותנו ולהרגיש את עצמנו באמת כאחים במשפחת בני האדם – האחווה האנושית.

התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים מדגישה את אחדות הגורל הקושרת בין כולנו, מאפשרת לנו לעצור ולהתבונן על השיח שלנו - עם אלוהים ועם עצמנו. התיישבתי לכתוב על אלוהים, עד 900 מילים לבקשת העורכת. מאיפה מתחילים? מי יקרא את הכתבה ועל איזה עצב חשוף אני עלולה בטעות לדרוך,  לקומם, לעורר גיחוך, ציניות ואולי אפילו משטמה? איך נושא כל כך עדין ואינטימי נתון למניפולציות כל כך חזקות, לסקטורים שלמים שמוכנים להרוג ולהיהרג עבורו, לזרמים דתיים קיצוניים שניכסו אותו לעצמם? ומה לי הקטנה יש בכלל להגיד…? אז החלטתי לספר על אלוהים שלי, מתוך תקווה להתחבר כמה שיותר לאלוהים שלכם. יש לכם אחד כזה? לאלוהים שלי אין שם אחד ולא שמות רבים, אין לו מין או צורה, אפילו לא זאת המתבקשת של האיש הזקן עם הזקן הארוך, אין לו דת ולא לאום, ואף לא פנקס שבו הוא רושם את מעשיי הרעים ומצקצק בלשונו כי גמרתי לו את כל הדיו. אני מדברת איתו מאז שאני זוכרת את עצמי, בקול רם לפעמים, שואלת שאלות, מתווכחת, מתלהמת, אפילו מדברת בבוטות, וגם צוחקת איתו המון. יש לו חוש הומור נפלא. זו מערכת היחסים המשמעותית ביותר שקיימת בחיי ולמדתי, כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לא לצפות לשום דבר ובטח לא לנסות לשנות אותו בהתאם לציפיות שלי. כי אמנם כתוב שאלוהים ברא את האדם בצלמו, אבל לפעמים נדמה שאנחנו בראנו אותו בצלמנו, כלומר בהתאם לדמות שאנו רוצים שתתקיים ושתספק את הרצונות והחשקים שלנו. היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, קירבה הדוקה, אהבה שעולה על גדותיה וגם זרות מנוכרת. באחד הריבים היותר מרשימים שלנו, כשהדברים הגיעו לכדי משבר קולוסאלי, הטחתי בפניו: “אם אני הגעתי לכזה מצב ולכזאת תהום, זה סימן שאתה לא קיים!". הוא נשאר שלו ורגוע ושלח אותי למיטה, קודחת מחום, הוזה ומעורפלת עם וירוס מהגיהינום, עד שאחרי ארבעה ימים, בעודי מקיאה את נשמתי מעל האסלה, נשאתי עיניי השמיימה והתחננתי "אוקיי, הבנתי. אתה כאן. אפשר להפסיק עכשיו?”, והוא הפסיק, והיה שקט גדול, והבנתי, כאן בתחתית הכל נמצא והכל קיים, גם כאן יש אמת ואלוהים. החברה שהערצתי והייתי כרוכה אחריה, זו שפגעה והתייחסה אלי בזלזול, לימדה אותי לפתח ציר פנימי יציב, חזק, לא תלוי ועצמאי משלי. החבר שבגדתי באמונו, לימד אותי על האנוכיות שקיימת בי, על החולשות שלי ועל איזה אדם אני כן רוצה להיות. הילד/הבעל שלי, שלעיתים מטריף את דעתי, עד כדי כך שהייתי מוכנה לתרום אותו לויצ"ו, לימד אותי על נתינה ואהבה ללא תנאי. האמא הנוקשה שלא הרעיפה עלי חום ואהבה, לימדה אותי להתחשל נוכח החיים, ולא לצפות לשום דבר חיצוני ש"ירים" אותי, אלא לדעת להרים את עצמי ולדעת מה אני מחפשת בבני האדם המקיפים אותי. הטראומה הקשה שקרתה לי לימדה אותי על הכוחות שיש בי להתמודד מול מצבים בלתי אפשריים. כל נסיבות חיינו, כל הבחירות שלנו, אינן מקריות, הכל חלק מהתוכנית הגדולה, והכל נכון, צודק ויפה עבורנו. לפעמים אני מדמה את התוכנית האלוהית למשחק "פינבול״ (pinball) גדול, שולחן גדול ועליו משורטט מסלול מנקודה  A ל-B. אנחנו (הכדור), נשלחים על ידי קפיץ מתוח לחלל העולם, אמורים להגיע ל-B,  אבל אם אנחנו מעיזים לסטות מהמסלול המתוכנן, והכדור שלנו מתחיל להידרדר לתהומות הנשייה, אנחנו מקבלים בומבה מהחיים שמחזירה אותנו מיידית למסלול. את ה"בומבה" הזאת אפשר לפרש כסטירה מהחיים או כמתנת אהבה גדולה של אלוהים. הפירוש הוא שלנו. אם אנחנו בוחרים להתכחש לקיומו של אלוהים, זה רק בגלל שאנחנו לא יכולים להוכיח אותו מדעית או לפצח את הסוד שהוא, על ידי ההיגיון. לא ניתן להוכיח אמונה וידיעה פנימית עמוקה על ידי מחקר מנטלי. מורה חכם אמר לי פעם שאלוהים אף פעם לא מסתיר את פניו מאיתנו, זה אנחנו שבוחרים לא לראות אותו. אנו דורשים לדעת איפה הוא היה בשואה, ואם היה – כיצד זה שאיפשר את השמדת עמו? יחיאל דינור, הידוע בשם הספרותי שבחר לעצמו, ק. צטניק, היה ניצול שואה, ששרד את התופת והגדיר אותה כ"שואה קוסמית", ואת אושוויץ, מחנה הריכוז בו שהה, כ"פלנטה אחרת", כזאת שיצר השטן, בהיעדר האלוהים. בעקבות טיפול תרפויטי שעבר בעזרת סמי הזיה שנים מאוחר יותר, התרחש אצלו מהפך תודעתי. באחת מהזיותיו הוא ראה ״קצין אס.אס״ עומד בשער של אושוויץ ומפהק, והחיזיון הזה עורר בו תגובת שרשרת: אם הוא מפהק – הוא עייף – אם הוא עייף – הוא אדם – אם הוא אדם ואני אדם – הייתי יכול לעמוד כאן במקומו ולמלא בדיוק את אותו תפקיד. בחיזיון נוסף הוא ראה את השם המפורש כתוב בשמי אושוויץ, והבין, אלוהים היה נוכח כל הזמן. כל אלה גרמו לו לשנות את תפיסתו ולקבוע: "אושוויץ, לא השטן יצר (אותה) ולא האלוהים, אלא אני ואתה, האדם". לכן אולי השאלה המתבקשת היא לא "היכן היה אלוהים", אלא "היכן היה האדם". אלוהים נמצא כל הזמן, אפשר לומר שהוא פשוט נמצא במישור אחר, נקרא לו אחדות. הוא נשאר שם ולא נכנס למישור הנפרדות והכאוס שיוצר האדם. שם שוכנים הסבל, האכזריות, הגזענות, הבדלנות, האלימות, המטריאליזם… מה יש לאלוהים לחפש פה? ומה יש לנו? כל המסע שלנו תכליתו הוא להתקרב לאותה אחדות, לראות את הריבוי, את הנפרדות, להכיר בה ולפעול לצמצום שלה. קודם כל בתוכנו. קל מאד לצקצק ולהצביע עליה מבחוץ: "הנוער של היום… איפה הערכים?”, “השחיתות הפוליטית… בן גוריון היה מתהפך בקברו". כמה קשה להסתכל ולראות אותה מבפנים. כמה קשה לראות את קצין האס.אס החבוי בתוכנו, שלעיתים מתפרץ ומתייחס בחוסר סובלנות, חוסר חמלה וחוסר אנושיות לאחר. להאמין באלוהים זה לדעת שיש כיוון, להכיר בכך שיש סדר, תכלית, שהדברים אינם שרירותיים וכאוטיים, שיש יד מכוונת, שאנחנו לא לבד. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא הידיעה שיש אלוהים. ניסח זאת יפה המשורר המודרני, מוקי: "אין לי שום ספק בך אתה בי ואני בך רק אל תיתן לי לשכוח" הבה נחדל מלהטריד את אלוהים בזוטות – להתפלל שנכסה את המינוס, שנמצא אהבה, שנקבל העלאה, שהפקק ייגמר… בואו נטריד אותו בשאלות החשובות באמת –  מה התפקיד שלי בעולם הזה, לשם מה הגעתי לכאן, מהו צדק עבורי, איך אני יכול להיות בן אדם יותר טוב, יותר חומל ואוהב. אני בטוחה (ויודעת) שלשאלות האלה יש לו זמן, ושהוא עונה. * מאמר זה פורסם בגיליון הסתיו 2015, וכעת אנו מפרסמים אותו שוב, ברוח תקופה זו.עיצוב: עפרה בהרב

התיישבתי לכתוב על אלוהים, עד 900 מילים לבקשת העורכת. מאיפה מתחילים? מי יקרא את הכתבה ועל איזה עצב חשוף אני עלולה לדרוך בטעות? לקומם? לעורר גיחוך, ציניות ואולי אפילו משטמה? איך נושא עדין ואינטימי כל כך נתון למניפולציות חזקות כל כך, לסקטורים שלמים שמוכנים להרוג ולהיהרג עבורו, לזרמים דתיים קיצוניים שניכסו אותו לעצמם? ומה לי, הקטנה, יש בכלל להגיד? אז החלטתי לספר על אלוהים שלי, מתוך תקווה להתחבר לאלוהים שלכם כמה שיותר. יש לכם אחד כזה? לאלוהים שלי אין שם אחד ולא שמות רבים, אין לו מין או צורה, אפילו לא זאת המתבקשת של איש זקן עם זקן ארוך. אין לו דת ולא לאום, ואף לא פנקס שבו הוא רושם את מעשיי הרעים ומצקצק בלשונו כי גמרתי לו את כל הדיו. אני מדברת איתו מאז שאני זוכרת את עצמי, בקול רם לפעמים. שואלת שאלות, מתווכחת, מתלהמת, אפילו מדברת בבוטות, וגם צוחקת איתו המון. יש לו חוש הומור נפלא. זו מערכת היחסים המשמעותית ביותר שקיימת בחיי, ולמדתי, כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לא לצפות לשום דבר ובטח לא לנסות לשנות אותו בהתאם לציפיות שלי. כי אמנם כתוב שאלוהים ברא את האדם בצלמו, אבל לפעמים נדמה שאנחנו בראנו אותו בצלמנו, כלומר בהתאם לדמות שאנו רוצים שתתקיים ושתספק את הרצונות והחשקים שלנו. היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, קרבה הדוקה, אהבה העולה על גדותיה וגם זרות מנוכרת. באחד הריבים היותר מרשימים שלנו, כשהדברים הגיעו לכדי משבר קולוסאלי, הטחתי בפניו: “אם אני הגעתי למצב כזה ולתהום כזאת, סימן שאתה לא קיים!”. הוא נשאר שלו ורגוע ושלח אותי למיטה, קודחת מחום, הוזה ומעורפלת עם וירוס מהגיהינום, עד שאחרי ארבעה ימים, בעודי מקיאה את נשמתי מעל האסלה, נשאתי עיניי השמימה והתחננתי "או.קיי, הבנתי. אתה כאן. אפשר להפסיק עכשיו?”, והוא הפסיק, והיה שקט גדול, והבנתי. כאן, בתחתית, הכול נמצא והכול קיים, גם כאן יש אמת ואלוהים. החברה שהערצתי והייתי כרוכה אחריה, זו שפגעה והתייחסה אליי בזלזול, לימדה אותי לפתח ציר פנימי יציב, חזק, לא תלוי ועצמאי משלי; החבר שבגדתי באמונו לימד אותי על האנוכיות שקיימת בי, על החולשות שלי ועל איזה אדם אני רוצה להיות. הילד או הבעל שלי, שלעתים מטריף את דעתי, עד כדי כך שהייתי מוכנה לתרום אותו לויצ"ו, לימד אותי על נתינה ואהבה ללא תנאי; האמא הנוקשה, שלא הרעיפה עליי חום ואהבה, לימדה אותי להתחשל נוכח החיים, ולא לצפות לשום דבר חיצוני ש"ירים" אותי, אלא לדעת להרים את עצמי ולדעת מה אני מחפשת בבני האדם המקיפים אותי; הטראומה הנוראית שקרתה לי לימדה אותי על הכוחות שיש בי להתמודד מול מצבים בלתי אפשריים. כל נסיבות חיינו, כל הבחירות שלנו, אינן מקריות, הכול חלק מהתוכנית הגדולה, והכול נכון, צודק ויפה עבורנו. לפעמים אני מדמה את התוכנית האלוהית למשחק "פינבול" גדול (כמו אלה שהיו ממוקמים בבריכות השחייה), שולחן גדול ועליו משורטט מסלול מנקודה A ל–B והכדור, כלומר אנחנו, נשלחים על–ידי קפיץ מתוח לחלל העולם, אמורים להגיע ל-B. אבל אם אנחנו סוטים מהמסלול המתוכנן, והכדור שלנו מתחיל להידרדר לתהומות הנשיייה, אנחנו מקבלים "בומבה" מהחיים שמחזירה אותנו מיד למסלול. את ה"בומבה" הזאת אפשר לפרש כסטירה מהחיים או כמתנת אהבה גדולה של אלוהים. הפירוש הוא שלנו. אם אנחנו בוחרים להתכחש לקיומו של אלוהים, זה רק מפני שאנחנו לא יכולים להוכיח אותו מדעית או לפצח את סוד קיומו על–ידי ההיגיון. לא ניתן להוכיח אמונה וידיעה פנימית עמוקה על–ידי מחקר מנטלי. מורה חכם אמר לי פעם שאלוהים אף פעם לא מסתיר את פניו מאיתנו, זה אנחנו שבוחרים לא לראות אותו. אנו דורשים לדעת איפה הוא היה בשואה, ואם היה – כיצד איפשר את השמדת עמו? יחיאל דינור, הידוע בשם הספרותי שבחר לעצמו, ק. צטניק, היה ניצול שואה ששרד את התופת והגדיר אותה כ"שואה קוסמית" ואת אושוויץ, מחנה הריכוז שבו שהה, הגדיר כ"פלנטה אחרת", כזאת שיצר השטן, בהיעדר האלוהים. שנים מאוחר יותר, בעקבות טיפול תרפויטי שעבר, בעזרת סמי הזיה, התרחש אצלו מהפך תודעתי. באחת מהזיותיו הוא ראה קצין אס.אס עומד בשער של אושוויץ ומפהק, והחיזיון הזה עורר בו תגובת שרשרת: אם הוא מפהק – הוא עייף – אם הוא עייף – הוא אדם – אם הוא אדם ואני אדם – הייתי יכול לעמוד כאן במקומו ולמלא בדיוק את אותו תפקיד. בחיזיון נוסף הוא ראה את השם המפורש כתוב בשמי אושוויץ, והבין, אלוהים היה נוכח כל הזמן. כל אלה גרמו לו לשנות את תפיסתו ולקבוע: "אושוויץ – לא השטן יצר (אותה) ולא האלוהים, אלא אני ואתה, האדם". לכן, אולי השאלה המתבקשת היא לא "היכן היה אלוהים", אלא "היכן היה האדם". אלוהים נמצא כל הזמן; אפשר לומר שהוא פשוט נמצא במישור אחר, שנקרא לו אחדות. הוא נשאר שם ולא נכנס למישור הנפרדות והכאוס שיצר האדם, שם שוכנים הסבל, האכזריות, הגזענות, הבדלנות, האלימות, המטריאליזם. מה יש לאלוהים לחפש פה? ומה יש לנו? כל המסע שלנו תכליתו היא להתקרב לאותה אחדות – לראות את הנפרדות שקיימת בינינו, להכיר בה ולפעול לצמצום שלה, קודם כל בתוכנו. קל מאד לצקצק ולהצביע עליה מבחוץ: "הנוער של היום… איפה הערכים?”, “השחיתות הפוליטית… בן גוריון היה מתהפך בקברו". כמה קשה להסתכל ולראות אותה מבפנים. כמה קשה לראות את קצין האס.אס החבוי בתוכנו, שלעתים מתפרץ על האחר ומתייחס אליו בחוסר סובלנות, חוסר חמלה וחוסר אנושיות. להאמין באלוהים זה לדעת שיש כיוון, להכיר בכך שיש סדר, תכלית, שהדברים אינם שרירותיים וכאוטיים, שיש יד מכוונת, שאנחנו לא לבד. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא הידיעה שיש אלוהים. ניסח זאת יפה המשורר המודרני, מוקי: "אין לי שום ספק בך אתה בי ואני בך רק אל תיתן לי לשכוח". הבה נחדל מלהטריד את אלוהים בזוטות, להתפלל שנכסה את המינוס, שנמצא אהבה, שנקבל העלאה, שהפקק ייגמר. בואו נטריד אותו בשאלות החשובות באמת, כמו: מה התפקיד שלי בעולם הזה, לשם מה הגעתי לכאן, מהו צדק עבורי, איך אני יכול להיות אדם טוב יותר, חומל ואוהב יותר. אני בטוחה (ויודעת) שלשאלות האלה יש לו זמן, ושהוא עונה.

אם נתבונן על עצמנו כעל תזמורת, מה תוכל התבוננות זו ללמד אותנו על חיינו? איזה צלילים מרכיבים אותנו? תוקפניים, חזקים, עדינים, או מעוררי השראה? איזה כלים מנגנים בתוכנו ומהו תפקידם? ומה יכול תפקידו של המנצח על התזמורת ללמד אותנו על חיינו שלנו? בתרבות של ימינו, כאשר אנו מדברים על ״לנצח בחיים״, אנחנו בדרך כלל מתכוונים להצלחה שלנו בעבודה, בתחום הזוגי, כמה כסף יש לנו, או את מי ניצחנו, על מי גברנו והרבה פעמים מודדים את ההצלחה וה״ניצחון״ שלנו ביחס לאחרים. אך האם יש משמעות נוספת ליכולת להיות ״מנצחים״ בחיים שלנו? משמעות הקשורה יותר לפילוסופיה – האהבה וההתקרבות לחכמה, זו המבקשת מהאדם ומאפשרת לו להביט פנימה, אל תוך עצמו, על מנת לנצח משהו אחר שאינו חיצוני אליו? האם קיים דבר כזה? אלו הן שאלות פילוסופיות אותן אנו מבקשים לחקור. בתפיסה פילוסופית, אמנות איננה רק היכולת לשיר, לרקוד או לנגן, אלא זו היכולת של האדם להתחבר, דרך האמנות, לאמנות החיים, לבטא בחיי היומיום את מה שהיינו רוצים לראות בהם. זו היכולת להיעזר במתנות ובמעלות שיש באמנות על מנת לבדוק היכן קיימות המעלות הללו בחיינו או היכן היינו רוצים לבטא אותן יותר. אם כך, האם יש קשר בין אמנות לבין היכולת לנצח בחיינו? על מנת לחקור את השאלה הזו, נבחן תחילה את משמעותו של המנצח על התזמורת.   בתוכנו קיים ניגון פנימי משמעות המילה לנצח (to conduct) הינה – להוביל, להנהיג, ובעולם הפיזיקה הכוונה היא גם להוליך אנרגיה או חשמל, שני היבטים מעניינים חשובים שעוד ניגע בהם וקשורים לתפקידו של המנצח. לעתים נדמה, שהמנצח לא עושה הרבה אלא רק מנפנף בידיו, ועולה השאלה – אם כל אחד מחברי התזמורת יודע את התפקיד שלו – מדוע יש צורך במנצח? זו שאלה מעניינת וחשוב שנשאל אותה גם בהקשר הפנימי, של הניגון הפנימי שמתרחש בתוך כל אחד מאיתנו. נסו רגע לדמיין שכל אחד מאיתנו הוא תזמורת שמהווה עולם קטן. בכל אחד מאיתנו יש את החלק של הכינור שמנגן צלילים נוגים, את החלק של הצ׳לו שמנגן צלילים עמוקים, את החצוצרה שמתריעה ואפילו את המשולש הקטן שפורט על החלקים העדינים. כל אחד הוא עולם ומלואו, מלא צלילים וקולות שממלאים אותנו בכל רגע נתון. הקולות הללו קיימים גם מחוצה לנו, אבל הם בעיקר בתוכנו, ובכל רגע נתון כל אחד מהכלים רוצה לקבל ביטוי ולהגיד את מה שיש לו לומר. וכאן בדיוק נכנס תפקידו החשוב של המנצח. המנצח הוא בעל הראייה הגבוהה ביותר, הוא זה אשר רואה את התמונה הגדולה ונותן את הכיוון של המוזיקה, את הכיוון של התזמורת. אם נשתמש במושגים מתוך עולם הפילוסופיה, המנצח הוא בעל ההכרה הגבוהה ביותר בתזמורת, הוא זה אשר רואה את הדברים מגבוה, ממעוף הציפור. הוא זה אשר מכיר את מכלול הצלילים, יודע מתי לתת סימן לכל כלי להיכנס ומאזן את הכלים בכל רגע נתון. המנצח הוא זה אשר אוהב את המוזיקה, אוהב את הצלילים ורואה בהם חלק בלתי נפרד ממנו, המשך ישיר שלו, בדיוק כפי שהוא אוהב כל כלי וכלי בתזמורת ורוצה שהוא ינגן ויכוון את עצמו למקום ההרמוני ביותר עבורו. מתוך האהבה הזו, המנצח מסוגל לראות את התמונה הגדולה יותר – כיצד לתת לכל כלי להתבטא ומתי וכיצד לאזן את כל הצלילים השונים לכדי מנגינה אחת הרמונית ומלאה יופי. הבה נשאל את עצמנו – האם גם בתוכנו קיים מנצח שכזה? האם גם בנו קיים חלק אשר יש בו את היכולת לתת את הכיוון לכל הקולות הקיימים בנו? חלק שרואה את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר, השייך לחלק הגבוה יותר שקיים בנו? הפילוסופיה אומרת לנו שכן, בכולנו נמצא החלק הזה, המנצח, אשר תפקידו לנצח ולכוון את הכלים המנגנים, אותם החלקים שבנו, כל אחד בתפקידו שלו, ברגע הנכון והמדויק עבורו. כמו המנצח אשר תפקידו הוא לקלוט את הרעיון של המוזיקה בשלמותה ולהעביר דרך עצמו את הרעיון הזה לשאר נגני התזמורת, כך גם תפקידו של החלק הגבוה שקיים בנו, לאפשר לנו לחבר את כל החלקים שבנו יחדיו לכדי כיוון אחד, גבוה יותר מסך חלקיו. המנצח הוא זה אשר מעביר חשמל, כמו בהגדרה המילונית, או במקרה שלנו, מעביר את האור דרכו על מנת שכל אחד מחברי התזמורת יוכל להתחבר לאור הזה ולהאיר את עצמו. גם לחלק זה שקיים בנו יש את היכולת, אם נדע להתחבר אליו, להאיר את כל שאר החלקים.   ללמוד להקשיב לניגון הפנימי אם כך, מה זה מבקש מאיתנו? איך נצליח להתחבר למנצח שבנו? היוונים דיברו על "דע את עצמך"; על מנת לדעת את עצמנו ולכוון את עצמנו למקום בו אנו רוצים להיות, עלינו קודם כל להתחיל להקשיב לקול הפנימי שנמצא בתוכנו, אותו אנו לרוב לא מזהים, או לא תמיד נותנים לו להתבטא. עלינו ללמוד להקשיב לצלילים השונים המתנגנים בנו, בכל רגע וסיטואציה ולארגן אותם, לסדר את התזמורת הפנימית שבנו. אם נקשיב טוב, נגלה שהמנצח הפנימי שבנו תמיד שם, מוכן למלא את תפקידו. האם אנחנו מזהים אותו ונותנים לו למלא את הייעוד שלו, את התפקיד שלו? כולנו יכולים להזדהות עם רגעים בחיים בהם עולים בתוכנו הרבה קולות וקשה לנו לדעת למי לתת את ההובלה. אך אם נקשיב ונזהה את המנצח הפנימי וניתן לו להוביל ולכוון את התזמורת, נגלה שטמון שם חופש מאוד גדול ומנגינה מיוחדת והרמונית המבקשת להתנגן. אם כך, להיות מנצחים בחיים לא מתייחס ליכולת שלנו להשיג דברים חיצוניים או לנצח מישהו או משהו, אלא ליכולת שלנו לנצח את עצמנו, להשיג את ההרמוניה הפנימית היכולה להתקיים כאשר כל חלק באישיות שלנו מקבל את מה שהוא צריך ואת מה שהוא יכול לתת.   גם לכל אדם סביבנו יש ניגון פנימי משלו רובד נוסף להתבוננות בנושא היא ההבנה שבנוסף לכך שכל אחד בפני עצמו מאיתנו הוא תזמורת, כל אחד מאיתנו הוא גם כלי בתוך תזמורת גדולה יותר מעצמנו, שהיא החברה והעולם. לכל אחד יש את הצליל שלו, מיוחד וייחודי, וכל כלי אחראי על האיכות וההרמוניה של נגינת התזמורת כולה. על ידי כך שכולנו נדע לכוון את הכלי שלנו לעבר משהו גדול יותר, יפה יותר, טוב יותר, כך תושג ההרמוניה הכוללת. אבל ההרמוניה הגדולה תגיע רק מהיכולת של כל אחד מאיתנו להכיר את התזמורת הקטנה שלו או שלה כדי להתחבר למנגינה הגדולה יותר של החיים. שני הפנים הללו קיימים בחיים שלנו ושניהם טומנים בחובם את ההזדמנות לתרגל את הרחבת ההכרה שלנו, ההזדמנות לתרגל את היכולת לראות בכל דבר אשר מגיע לחיינו כשיעור היכול לעזור לנו לצמוח, היכולת להיעזר במה שמגיע כדי להכיר את עצמנו יותר. במובן הזה האמנות היא עשירה ומלאה בהזדמנויות להתחבר ליופי, להרמוניה ולאהבה, הזדמנות להתחבר לחלק הגבוה והנעלה יותר שבנו, הזדמנות להיות המנצחים של חיינו.