להתחבר מחדש אל מה שעושה אותנו מאושרים יותר ולצאת למסע המקרב אותנו אל האושר והחופש שאליהם אנו כמהים כל כך. כשאנו שואלים את הילדים של היום מה הם חולמים להיות כשיהיו גדולים, אנו מגלים שאצל רובם החלומות קשורים בערכים שהחברה המודרנית מקדשת, כמו מעמד חברתי גבוה, פרסום, ממון, רכוש, נוחיות וסיפוק הצרכים הנמוכים של האדם, של התשוקות הבסיסיות. מאותם ילדים נשמע הרבה פחות על חלומות הקשורים ביצירתיות, בחיפוש משמעות, בביטוי עמוק ומלא של הפוטנציאל שלהם, בחיפוש אחר מקורות של אושר יציב. אבל הילדים הם רק בבואה נאמנה של מה שאנו, המבוגרים, מקרינים להם דרך המעשים, הבחירות, ההחלטות, הדעות שלנו, ודרך ההתייחסות שלנו לסולם של ערכים, לסדר העדיפויות האמיתי של חיינו. הם מראה אותנטית המשקפת היטב את סדר היום החומרני והכוחני של החברה בת זמננו. כילדים רכים, אנו עדיין מחוברים לחלקים התמימים שבתוכנו, אלו המעזים לחלום ללא מגבלות, המאפשרים לדמיוננו לעוף. אך ככל שאנו גדלים, מופעל עלינו בהדרגה המכבש הדורסני של עולם המבוגרים, הדורש מאיתנו להיות קונקרטיים ומציאותיים ולפתח את הכלים שיעזרו לנו לשרוד בעולם הכוחני המקיף אותנו. אם השאיפות והמאוויים שלנו אינם כוללים בתוכם הבטחה להכנסה יציבה וקבועה; אם המקצועות שאותם אנו חולמים לרכוש לעצמנו אינם מעניקים לנו תדמית חברתית הולמת; אם אוסף הרעיונות שלנו אינו תואם את רמת הציפיות של סביבתנו הקרובה; אז הם מיד מושלכים בלעג ובבוז לבור העמוק של החלומות שלא ימומשו לעולם.   שכחנו שמותר לנו לחלום בעולמנו האינטנסיבי, המבוסס על תפיסות חומרניות, יש ניסיון חוזר להגדיר לאדם איך נכון לחיות ומה נכון לבחור על-פי קריטריונים של מעמד חברתי, הצלחה כלכלית ועמידה בציפיות החברתיות. בתוך סיר הלחץ החברתי הזה רוב האנשים שכחו את החלומות שלהם, שכחו שניתן בכלל לחלום, שכחו לברר מה הם אמורים להיות ולעשות. אם הם נזכרים שפעם הם חלמו על דברים אחרים אז הפחד העמוק הנטוע היטב בלבם מונע מהם להעז ולנסות להגשים את חלומם. הם אינם מאמינים ביכולתם לצאת למסע להגשמת חלומם ולהשלים אותו. הם אחוזים חזק בזרועותיה החסונות של הגישה ההישרדותית ומוותרים על הצורך לחיות באמת, חיים עם משמעות עמוקה שיש בצדם אושר יציב ולא רק סיפוקים רגעיים. אך יש דרך לחזור ולהקשיב לקול הפנימי שלנו, להתחבר למי שאנו באמת, להעז להתבונן באומץ בבחירות שעשינו ולבדוק מחדש מה באמת אנו רוצים להיות ולעשות. יש דרך להתחבר מחדש אל מה שעושה אותנו מאושרים יותר ולצאת למסע המקרב אותנו אל האושר והחופש שאליהם אנו כמהים כל כך. יש דרך לבנות את החלומות שלנו מחדש, ואת הגשר להגשמתם. לדעת לחלום, אין פירושו לטבוע בים של פנטזיות. לדעת לחלום זו היכולת להכיר באמת את מי שאנו, את הכלים והפוטנציאל שקיבלנו, ולחבר אותם אל שאיפות שיעזרו לפוטנציאל הזה להתבטא במלואו.  חלומות נכונים אמורים לקרב אותנו למצב של אושר. אושר קשור בתחושה של משמעות ואת המשמעות העמוקה ביותר בחייו אדם יכול למצוא בהגשמת ייעודו.  החלומות הנכונים אמורים לעורר בנו את הצורך להגשים במציאות את הייעוד שלנו, ייעוד הקשור בכישורים ובייחודיות שלנו, אך גם במשמעות רחבה יותר, של היותנו בני אדם. אדם הוא יצור חברתי בטבעו ולכן לייעוד שלו יש משמעות חברתית רחבה יותר, ולא ניתן להתייחס אל ייעודו בהיבטים אינדיבידואליים בלבד. החלומות הנכונים הם אלו המציבים לנגד עינינו תמונה בהירה של חיבור בין הביטוי האישי שלנו לבין המקום שלנו בעולם והיכולת שלנו להשפיע.  כדי לדעת לחלום נכון, להבין מהו ייעודנו ואיך נוכל לצקת משמעות עמוקה לחיינו, שתקרב אותנו אל האושר, עלינו להפעיל תהליך של מחקר פנימי, של "דע את עצמך".  תהליך מחקר זה מחייב אותנו להתבונן באומץ על תכונותינו, על המעלות והכישרונות שלנו ועל המגרעות והחסרונות שלנו. אנו זקוקים לנקודת מבט על עצמנו שתאפשר לנו לראות את האישיות שלנו כפי שהיא. לשם כך, עלינו לנסות ולהעלות את האישיות שלנו לנקודת מבט גבוהה יותר, למישורים עדינים וגבוהים יותר המרכיבים את האני האמיתי שלנו. לכולנו יש חלקים גסים ופשוטים יותר, הישרדותיים יותר, חומריים יותר, וגם חלקים עדינים וגבוהים יותר, כאלו הרואים את התמונה הכוללת ואינם טבולים עמוק בים הפחדים, התשוקות הנמוכות וההרגלים שלנו. עלינו לדעת להתחבר לאותם חלקים, כדי שנוכל להתבונן בעין חדה על המציאות שלנו כפי שהיא. אנו יכולים להתאמץ ולחקור בעצמנו את עצמנו, אך אין די בכך. אנו זקוקים גם לנקודת מבט חיצונית לנו, הרואה אותנו כפי שאנו באמת, שיכולה לעזור לנו לבנות תמונה אובייקטיבית ונכונה יותר של הפוטנציאל הגלום בנו ועל מה שחוסם אותו מלהתבטא.  אנו זקוקים למורה ולדרך.  הדרך הפילוסופית מציעה לנו תהליך של מחקר פנימי, המסתייע בכל המורשת של החכמה האנושית ובמורים אשר חוו בעצמם את דרך המחקר הפנימי הפילוסופי. החלומות הנכונים אינם אלו המתגנבים אלינו באישון לילה, כאשר הכרתנו רדומה ואנו חווים בליל של אירועים מוזרים ובלתי ברורים. החלומות הנכונים הם אלו המתבצעים בתהליך מובנה של הרחבת ההכרה, כאלו שאנו מזמנים לעצמנו בבחירה ובדעת.   אפשר ללמוד לחלום מחדש אבל גם החלומות המדהימים ביותר הם חסרי ערך בהיעדר האומץ לצאת למסע להגשמתם.  גם אם נצליח בתהליך נכון להבין את שעלינו לעשות ולראות בבהירות את הדרך שבה עלינו לצעוד, אנו זקוקים לכוחות פנימיים שיעזרו לנו להתגבר על המשקל העצום של הכוחות הסביבתיים החיצוניים הפועלים עלינו, של התרבות בת זמננו.  להעז להגשים, פירושו להיות מוכן להיות שונה, לא להיות תמיד עם הרוב, לא להיסחף בשיטפון של תופעת העדר. כאשר מרטין לותר קינג נאם את נאומו המפורסם שבו אמר "יש לי חלום", ופירט את חזונו לגבי מעמד השחורים בארצות הברית, הוא ביטא בקול רם ובאומץ את חלומם של אנשים רבים. הוא עצמו שילם על תעוזתו בחייו, אך הוא גם סלל את הדרך להגשמת החלום הזה, והתוצאות ניכרות עד היום. חייו ופועלו של מרטין לותר קינג קיבלו משמעות היסטורית וחברתית עמוקה, וסביר להניח שגם לו ידע מה צפוי לו, לא היה סוטה מדרכו.  להעז להגשים את החלומות זהו הביטוי הקונקרטי הצודק ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו כדי לחיות באמת ולא רק לשרוד. כדי להעז באמת, אנו צריכים לפתח את היכולת להשקיט את כל הקולות החיצוניים הרבים והמנוגדים, ולפתוח את האוזן הפנימית, זו היכולה לקלוט את המוזיקה העדינה של צלילי החלומות הנכונים שלנו.  אם נדע לחלום נכון, אם נדע להעז להגשים את חלומותינו, אז נקרין אושר רב יותר ונהיה הדוגמה הנכונה ביותר עבור ילדינו, כדי שגם הם ידעו לחלום נכון ויעזו להגשים.

מפגש עם פרופ' בן-עמי שילוני, חתן פרס ישראל לחקר תרבות המזרח הרחוק, מלמד שלמרות השוני החיצוני בין העם היפני לעם היהודי, המשותף ביניהם גדול הרבה יותר. גשר להבנה בין בני אדם יכול להיות גם גשר להבנה בין תרבויות, ואת הגשר הזה יש לבנות קודם כל בתוכנו. מגיל צעיר מאוד נמשכתי ליפן, והתרבות שלה ריתקה אותי. בסביבתי הקרובה תהו לא פעם מה מחפשת בת "העם הנבחר" אצל עם של עובדי אלילים, אך אהבתי נותרה בעינה. השנים חלפו, והפכתי לסטודנטית מן המניין ללימודי יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם זכיתי ללמוד אצל פרופ' בן-עמי שילוני, חוקר בעל שם עולמי בתרבות ובהיסטוריה של יפן, שבדרך הוראתו המיוחדת הצליח להעביר אלי חיים של עם ושל תרבות מימיה הקדומים ועד לעת החדשה. אהבתי רק התעצמה. כשביקרתי ביפן, היה זה כמו מפגש עם אהבה ישנה, המלווה בתחושה של הכרות אינטימית ועמוקה. אהבתי את עדינותם של האנשים, הערצתי את הסדר, הניקיון והאסתטיקה ונפעמתי מיופיו הטהור של הטבע. נדמה היה לי שההרמוניה מתקיימת שם בכל. למרות שהמראה החיצוני שלי השתלב היטב בנוף המקומי, בכל מקום אליו הלכתי, בעיני היפנים הייתי "גאיג'ין", בשפתם – זרה. שנים רבות אחר כך, פגשתי את פרופ' שילוני בביתו בירושלים. היום, כפרופסור אמריטוס, הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר המזרח הרחוק, וזכה בפרסים רבים לאורך השנים על הפצת תרבות יפן. על טאטאמי (מחצלת קטנה) במרכז השולחן הונח קנקן תה יפני עם מאצ'ה (תה יפני) ושתי כוסות תואמות. לצדן עוגיות הנושאות דמויות של לוחמי סומו, כל אחת עטופה בנפרד באסתטיות רבה. לרגע נדמה היה שאנחנו במקום אחר, מבקשים להתבונן במבט ציפור על שני העמים, מעל הזמן. במבט ראשון, קשור ההבדל המשמעותי ביותר בין היהודים ליפנים באמונה – ליהודים יש רק אל אחד, אמונה ודת אחת, בעוד שאצל היפנים האמונה היא גמישה ומגוונת. "ביפן אתה לא צריך להאמין בבודהה כדי להיות בודהיסט, או להאמין באלת השמש כדי להיות שינטואיסט… אתה יכול להיות שינטואיסט, או שלא. אתה יכול להיות נוצרי ויפני, יהודי ויפני… זה לא מתנגש", מסביר פרופ' שילוני. כשאנו מתחילים להעמיק בהכרות עם שני העמים, אנו מגלים לא מעט קווי דמיון, חלקם אפילו מפתיעים. לשני העמים היסטוריה שמתחילה עם אב אחד – העם העברי עם אברהם, והעם היפני עם הקיסר ג'ימו. בשני העמים המסורת מתייחסת למקורו של העם ולהגירה שנעשתה בהשראה אלוהית, וכוללת את המושגים: "עם נבחר" ו"ארץ מובטחת". "בניגוד לעמים רבים, שהתגבשו במאות השנים האחרונות על ידי שלטון קולוניאלי, היהודים והיפנים הם עמים עתיקים בעלי רציפות. איש לא המציא את העם היהודי, כשם שאיש לא המציא את העם היפני", אומר פרופ' שילוני. למעשה, עד עצם היום הזה, בצד חיי קידמה מערביים מודרניים, שני העמים ממשיכים לשמר מסורות עתיקות, לדבר באותה שפה ולקיים פולחנים דתיים הדומים לאלה שקיימו אבותיהם. בשני העמים נשמרת עד עצם היום הזה שושלת רוחנית סמלית. ביהדות, הכוהנים שכבר אינם משרתים בבית המקדש, ואצל היפנים – שושלת הקיסרים, הנחשבים לצאצאיה הישירים של אלת השמש, מולכת ביפן מאות שנים וממשיכה למלא תפקיד דתי חשוב. עד היום, בשתי המסורות מקיימים טקסים מסורתיים הנוגעים לחיי היומיום, כמו אלה הקשורים בניקיון ובטהרה. אני נזכרת באחת מהחוויות המשמעותיות שלי ביפן – הביקור בסנטו, בית המרחץ היפני. בכניסה השלנו את הנעליים. מאחורי וילון נתגלה חדר הלבשה בו השארנו את בגדינו בארוניות. מעבר לדלת הזזה מסורתית נחשף מתחם הרחצה, אליו נכנסנו כשבידינו רק מגבת קטנה, סבון ושמפו. שם, על שרפרף עץ קטן מול מראה כל אחת חפפה את שערה וקרצפה את גופה היטב, בשקט. בינינו הסתובבה בלנית, כמו מוודאת שאף אחת לא תתרשל. רק לאחר השלמת מלאכת ניקיון הגוף, הורשינו לטבול בבריכות המים, עוברות מבריכת המינרלים לבריכת המים הקרים ומיד לבריכת המים החמים מאוד. הפינוק האמיתי היה לצאת אל גן פנימי קטן מתחת לכיפת השמיים, לשבת בתוך בריכת מים חמימים ולתת לגשם לטפטף עלינו. היה זה כמו טקס התחדשות שהעלה בי את זיכרון המקווה היהודי. במפגש עם פרופ' שילוני למדתי גם על מסעם הדומה של שני העמים במאות ה-19 וה-20: שני העמים נאלצו להיפתח לעולם המערבי לאחר תקופת הסתגרות – של היפנים במדינת האיים ושל היהודים בתוך העיירה היהודית. עבור שני העמים היתה מלחמת העולם השנייה האירוע הטרגי ביותר בתולדותיהם, ושניהם כמעט הגיעו להכחדה בעקבותיה – יפן נהרסה בהפצצות, ושליש מבני העם היהודי הושמדו במחנות ההשמדה של הנאצים. למרות הטרגדיות, שגשגו שני העמים. בשל ההתבססות המסורתית על האות הכתובה בשתי המסורות, בתחילת המאה ה-19 היו היפנים והיהודים שני העמים בעלי השיעור הגבוה ביותר של יודעי קרוא וכתוב בעולם, מה שאיפשר להם להגיע להישגים גדולים. "הם שני עמים עם אמביציה אדירה, עם כשרון לימוד אדיר והצלחה בכל מיני תחומים…", מסכם פרופ' שילוני בגאווה. אני מהרהרת בימים שעוברים על בני האדם בזמן הזה, על הסגר וההסתגרות – של אנשים, עמים ומדינות. נדמה שהכי קל לנו לראות את מה שמפריד ושונה, שהכי קל לנו להסתגר במה שמוכר וידוע. אני קוראת את מה שכתב פרופ' שילוני בהקדמה לספרו: "כיהודי, ישראלי, וכסטודנט ותיק של יפן, חשבתי שזוהי חובתי… לחבר את העולמות בהם אני חי. מחקר השוואתי של היהודים והיפנים יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את שניהם. ההבדלים הבסיסיים וקווי הדמיון הבולטים יכולים לספק לנו נקודת מבט חדשה על הדתות, המסורות, הערכים, ודרכי התנהגות של שני העמים." (The Jews and the Japanese: The Successful Outsiders, 1992). ממרחק הזמן אני רואה את הגשר שהצליח פרופ' שילוני לבנות, בתוכו קודם כל. הגשר בין בני אדם באשר הם, הוא זה שאיפשר לו להעביר תרבות והיסטוריה של עם שלא נולד או גדל בתוכו, כאילו היה בתוכו. איך עושים את זה? "קודם כל צריך שתהיה אמפתיה, מין אהדה לסביבה", אומר פרופ' שילוני בחיוך רחב, כאילו הדבר ברור מאליו, ואז הוא ממשיך ומסביר: "אם נבוא בצורה של נזיפה וביקורת ונחפש פגמים, אז משהו בראייה מיטשטש וזה הורס את ההבנה… אפשר להבין כל דבר אם נכנסים אליו באהדה, ואם מנסים להבין את האנשים, את המוטיבציה שלהם ואת ההקשר התרבותי והחברתי שלהם. בני אדם יכולים להבין בני אדם אחרים, צריך רק לראות את המשותף. והמשותף בין בני האדם הרבה יותר גדול מאשר השוני". כל תרבות מבטאת את היופי ואת החוכמה בדרכה שלה. אם נדע לראות זאת, נוכל לבנות גשר של הבנה בין תרבויות שונות, שהוא גם המפתח להבנה בין בני האדם. שהרי למרות כל ההבדלים החיצוניים, כולנו חולקים מהות אנושית משותפת; והחיבור האנושי הוא זה שיאפשר לנו לראות את היופי והחוכמה בכל תרבות.

הכירו את ד"ר אדוארד באך, ואת שיטת הטיפול המבוססת על פרחים ומכונה על שמו: "פרחי באך". השיטה המיוחדת שפיתח מאפשרת מרפא אמיתי לכאבינו ולסבלנו – באמצעות פרחים אדוארד באך נולד באנגליה בשנת 1886, ובגיל 26 סיים את לימודי הרפואה הציבורית באוניברסיטה לרפואה בלונדון. הוא הוכר כבקטריולוג, אימונולוג, פתולוג וכירורג מוכשר, ובמהרה החל לנהל את מרפאת האוניברסיטה. הוא עסק רבות בפיתוח חיסונים, ובמלחמת העולם הראשונה מצא עצמו מוצף בטיפול בפצועים בבית החולים של האוניברסיטה. למרות כל הצלחותיו הרפואיות, לא היה ד"ר באך מסופק מעבודתו. הרפואה, אשר טיפלה בגופו של האדם אך לא בנפשו וברוחו, נתפסה בעיניו כלא מספקת. היה לו ברור כי נפשו של האדם, מצב רוחו ותגובותיו קשורים קשר בלתי נפרד למחלה ולהחלמה. באך האמין שטיפול צריך לכוון לאושרו של האדם, בהיותו הכוח המרפא העליון.  חוסר סיפוקו כרופא שלח אותו להתעניין בשיטות רפואה שונות, אחרות מאלו שהיו מקובלות. באך קרא את "עקרונות אמנות הריפוי", ספרו של סמואל האנמן – אבי ההומיאופתיה בעת החדשה וכן החל מתעניין באנתרופוסופיה ובאַיוּר וֶדַה (שיטת הרפואה ההודית). בעקבות חיפושיו החל לעבוד בבית החולים ההומיאופתי בלונדון, ושם נשאר במשך 11 שנים.    בריאות בקלות בגיל 44, החליט ד"ר באך כי עליו להמשיך לחפש שיטה אחרת, הרמונית יותר, אשר תעזור לבני אדם רבים יותר להיות בריאים, בקלות ובפשטות נגישה. לשם כך, סבר, על כל השיטה, מראשיתה ועד סופה, להיות פשוטה וטהורה, כדי שכולם יוכלו ללמוד אותה בקלות. חזונו היה כי "כל אם תוכל לטפל בביתה".  וכך היה: הרופא הטוב סגר את מרפאתו בלונדון ויצא אל הטבע, אל שדות אנגליה, לחפש את אשר אליו כמה ליבו. בנקודה זו, קיבלו חייו של ד"ר באך תפנית. הרופא, שרוח הנעורים חדורת האהבה וההתלהבות שלחה אותו ללמוד לעזור לאנשים, בחר ללכת אחרי חלומו האמיתי. הוא עזב את כל המוכר לו: הידע, המקום, הסטטוס, ההכרה, ופסע אל הלא-נודע, המסתורין. כל חייו הוא חלם להגיע לרגע הזה ועתה היה מוכן להתמסר לחלוטין להגשמת חלומו האמיתי .  מדי בוקר היה יוצא הרופא אל השדות. הודות לידע שלו בהומיאופתיה, הוא ידע והכיר את כוחם של המים לשמר אנרגיה, והיה אוסף את אגלי הטל מן הפרחים. עד כמה שזה נשמע מוזר – הוא סבר כי הפרחים, בעצם קרבתם אל המים, והודות לחומה של שמש הבוקר, העבירו אל אגלי הטל את תמצית ההרמוניה הטמונה בהם כדרך הטבע. מדהים או בלתי נתפס אף יותר מכך, רגישותו הרבה וליבו הפתוח אפשרו לו לחוש בהשפעה הספציפית של כל פרח ופרח על הגוף והנפש.   חיבור עם הטבע ד"ר באך היה מתהלך בשדה, מדי פעם קוטף פרח ואוחז בו זמן מה בריכוז. הוא היה מתבונן פנימה – איזה מחשבות, רגשות ותחושות עולים, וכך למד על כוחם המגוון של הצמחים. לעיתים היה עולה בו רגש שלילי, שנוצר בגלל תדר מסוים של אותו פרח, ואז היה מחפש את הפרח שכאשר יאחז בו, יפיג את הרגש השלילי. כאשר היה מוצא את הפרח שחיפש, היה רושם אותו כמרשם לאותו רגש שלילי אשר ריפא. ד"ר באך קנה בית באוקספורדשייר, אחד המחוזים הכפריים הקסומים באנגליה, ועבר להתגורר שם. לאורך האביב והקיץ הוא חקר ומצא מספר פרחים אשר להם יכולת לעזור לאנשים להירפא, ובחורף טיפל בתושבי האזור ללא תשלום. בשנים הבאות המשיך ד"ר באך במחקריו, ומצא עוד פרחים אשר את השפעותיהם המיטיבות, הן על הגוף והן על הנפש, הוא פירט בספריו הרבים. אנשים החלו להיאסף סביבו וללמוד ממנו, והם היו לממשיכי דרכו.  אבל בכך לא מסתכמת שיטתו של ד"ר באך. למעשה, הוא טען כי השימוש בתמציות הפרחים טוב רק כאשר ישנה בעיה רצינית, כשהאדם כבר חולה. לעומת זאת, הוא טוען, כדאי להימנע מתלות בתמציות הפרחים אשר עשויה להיווצר משימוש מתמיד. למעשה רוב רובה של שיטתו קשורה לתפיסת חיים, אשר מובילה את האדם לאושר מעורר השראה ומלא עוצמה. ד"ר באך דיבר על חינוך של האדם את עצמו, ללא תלות בכוח חיצוני לו. תפיסות חיים אלה ממלאות את ספריו. כך לדוגמה, בספרו "רפא את עצמך"*, מסביר ד"ר באך כמה אמיתות המסייעות להבין את משמעותם העמוקה של הבריאות והחולי.   ללכת בעקבות הנשמה ד"ר באך מסביר כי "לאדם יש נשמה שהיא מהותו האמיתית", וכי עלינו להקשיב לנשמתנו אשר תמיד תדריך אותנו אל המקום הטוב ביותר עבורנו. עוד הוא מסביר כי המטרה האמיתית של חיינו היא פיתוח מעלות טובות אשר עוד לא כבשנו, וניקוי אלמנטים לא נכונים בתוכנו, היות ורק כך נתקרב אל השלמות של טבענו האמיתי. ד"ר באך כתב כי החיים בעולם זה הינם קצרים, וכל תקופת חיים הינה כמשך יום אחד בבית הספר. לדבריו כל עוד תלך האישיות בעקבות הנשמה, תהיה הרמוניה, וחיינו יתאפיינו באושר, שמחה, שלום ובריאות. אולם כאשר אישיותנו סוטה מן המסלול אשר מכוונת לה הרוח, בשל תשוקות שונות, או בשל שכנועם של אחרים, נולד בתוכנו הקונפליקט שהוא מקור המחלות והעצב. "לא משנה במה אנו עובדים – כמצחצחי נעליים או כמלכים, בעלי אדמות או חקלאים, עשירים או עניים, כל עוד שאנו פועלים לפי מה שמכתיבה נשמתנו, הכל יהיה טוב." לבסוף מלמד ד"ר באך, כי בבסיס כל הדברים מצויה אחדות שלמה אחת. "כל הדברים נבראו מתוך האהבה, וכל מה שאנו מכירים בעולם, בכל צורותיו השונות והאינסופיות הינו התגלמות של אהבה זו, בין אם יהיה זה צמח או חלוק נחל, כוכב או טיפת מים, אדם או צורת החיים הנחותה ביותר." באך מתאר שמש אשר כל הקרניים שהיא שולחת בכל הכיוונים מחוברות אליה, והן חלק ממנה למרות שהן נראות מנותקות – וכאשר נפריד אחת מהן מן המקור שלה, היא תפסיק להתקיים. כך הוא קיומם של כל הדברים.   פגיעה בהרמוניה הפנימית ד"ר באך מסכם כל זאת בכך שקיימות שתי טעויות יסודיות אפשריות: התנגדות לקולה של הנשמה, ופגיעה באחדות על ידי פגיעה בעצמנו או באחרים. שתי הטעויות הללו הן טעויות שקשה לנו לראות, ושפוגעות בהרמוניה הפנימית שלנו – מה שמוביל בסופו של דבר למחלה.   זוהי תפיסה מהפכנית על חיינו ועל הסבל שלנו – מחלותינו קוראות לנו לקום ולקחת אחריות על חיינו, להשתנות, להקשיב פנימה לנשמתנו. מטרתן של המחלות על פי ד"ר באך היא "להביא את האישיות חזרה אל רצונה האלוהי של הנשמה" . משמעות הדבר היא שניתן למנוע את המחלה אם נקדים להבין את טעויותינו כלפי נשמתנו, ולתקן את פגיעתנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים .  משמעות הדבר הוא ש ניתן להירפא ממחלותינו על ידי תיקון עצמי . " זוהי עבודתם של מרפאים רוחניים ורופאים, לתת בנוסף לתרופות רגילות, את הידע על הסבל הנגרם לנו על ידי הטעויות שאנו עושים בחיינו." "אין החלמה מלאה ללא שינוי בהשקפה ובגישה… בל תמנע פשטותה של שיטת הריפוי את שימושכם בה, מאחר שככל שתתקדמו יותר, תיווכחו במלוא פשטותה של הבריאה עצמה". "אי אפשר לרפא פגם באישיותנו באמצעות מלחמה בו, או בשימוש בכוח הרצון ובאנרגיה כדי להכניעו, אלא על ידי פיתוח מתמיד של המידה הטובה ההפוכה , הגורמת לכך שעקבותיו של הפגם מתנקים מתוכנו מעצמם. זו השיטה האמיתית והטבעית להתקדמות ולהתגברות על פגמים, והיא קלה בהרבה ומשפיעה הרבה יותר מאשר מאבק…  המאבק בפגמים רק מעצים את כוחם" .   טבעם האמיתי של הסבל ושל הריפוי ד"ר באך הלך בדרכם של רופאים ומורים גדולים נוספים בהיסטוריה אותם הוא מזכיר בכתביו, מהם למד וקיבל השראה למצוא את קולו הפנימי. דמויות כמו בודהה וישוע, פרצלסוס והיפוקרטס. "כל אלו ידעו רבות על טבעם האמיתי של הריפוי והסבל, כמה כאב היה יכול להיחסך באלפיים השנים האחרונות אילו היו עוקבים אחר תורותיהם של המורים הגדולים הללו".   ד"ר אדוארד באך, הרופא בעל הלב הטהור, גילה מחדש באמצעות מוריו – קולות מן העבר, כי לצד הידע המערבי, קיים עוד ידע עצום, שקשור לטבע ולמישוריו העדינים, ושמי שמוכן להיפתח אליו, ימצא כלים חדשים-עתיקים להבנת מחלות ולגילויין של תרופות, ומעבר לכל ייגע במשמעות המחלות ובדרך העמוקה הנדרשת מהאדם על מנת להחלים באמת: להקשיב לייעודו, לנשמתו.   * כל הציטוטים מתוך הספר: "רפא את עצמך", ד"ר אדוארד באך, תרגום אורלי פרידלנדר, 2009.

הומאופתיה היא שיטת טיפול המבקשת לטפל לא רק בסימפטום הרפואי או הנפשי, אלא בעיקר לשקם את כוח החיוּת של המטופלים על מנת שיוכלו לחזור למסלול חיים אופטימלי ומאוזן. מה כולל התהליך? וכיצד יכולים מטפל או מטפלת טובים לעזור לנו "לחזור אל העבר" ולתקן אותו, כדי לרפא את מכאובי ההווה? לכל אדם יש מסלול חיים אופטימלי שהוא מאוזן, בריא וכזה המעניק לו את החופש הרב ביותר לממש את ייעודו.  עם זאת, רובינו בשלב זה או אחר של הדרך מתרחקים ממסלול זה. ההתרחקות הלא רצויה נובעת מכוח חיצוני שפעל עלינו, ולא היתה לנו תשובה אליו. כוח זה יכול להיות פגיעה חיצונית פיזית כמו תאונה או פציעה, ולעיתים מדובר במצב חיים שהסיט אותנו מהדרך הראשית כדוגמת פיטורים, אובדן של אדם קרוב, נפילה כלכלית, מעבר למדינה אחרת, התפרקות משפחתית וכדומה. יש שיאמרו שאין זה הכוח החיצוני עצמו שגרם להתרחקות, אלא העובדה שלא יכולנו להכיל את האירוע, לעבוד איתו ולצמוח. החל מאותו "רגע מכריע" מצבנו הבריאותי במובן הרחב של המילה עלול להיות פחות טוב. יופיעו סימפטומים פיזיים ופסיכולוגיים שונים שעלולים להפוך לכרוניים עם הזמן וללוות אותנו לאורך שנים רבות. לעתים לא מדובר ברגע מכריע ברור אחד בו הכל התחיל, אלא בקיומו של מצב קבוע שאינו רצוי ושגורם לנו להיות מוסטים ממסלול הבריאות שלנו. המצב יכול לכלול חשיפה לחומרים מסוימים, למזון לא טוב, מצב בעייתי בבית או בעבודה וכדומה. חשוב לראות שגם במקרה כזה היה רגע מסוים בו התחלנו להתרחק מהמסלול הרצוי והחלו להופיע סימפטומים וסבל בריאותי. מטרת ההומאופתיה היא להביא את האדם חזרה קרוב ככל שניתן אל המסלול הרצוי. לשם כך אביא מספר דוגמאות משיטות טיפול אחרות, וגם כאלה שרווחו בהיסטוריה הרחוקה יותר ורק הדים שלהם הגיעו עד לתקופתנו. המחשות אלה יסייעו לנו לראות אספקט חשוב בתהליך הריפוי ההומאופתי.    חלקי נשמה שנפרדו השמאן בדרום אמריקה ובתרבויות נוספות כמו צפון אמריקה וסיביר היה גם המטפל של השבט. במסע שאותו היה עורך השמאן כמדריך עם המטופל הוא היה נוסע לזמן עבר, לרגע בו חלה ההתרחקות ואוסף משם מה שהיה מכונה "חלקי נשמה שנפרדו" ומחזיר אותם לנשמתו של המטופל שממנה הופרדו. על פי תפיסתם התרבותית של בני השבט, פעולה זו נעשתה על בזמן עבר, כלומר השמאן חזר אחורה בזמן, עם מעורבות גדולה יותר או פחות של המטופל, על מנת לתקן את שהתפרק בנקודת הזמן הקודמת. לאחר שתוקן העבר היו העתיד וההווה מתוקנים מאליהם, כאילו מעולם לא היו מקולקלים. גם פסיכותרפיסט שחוזר עם מטופלו לנקודה בה התרחשה טראומה מסוימת שלוותה בהדחקה של האירועים, מטפל בהווה ובעתיד באמצעות חזרה לעבר. האנרגיה הכלואה בתוך האירועים המודחקים מהעבר יוצאת אל המודע, זוכה לעיבוד והופכת לחוויה מוכלת שממנה אפשר ללמוד ולצמוח.   לחזור לעבר, לתקן את ההווה ומה עושה הרמדי ההומאופתית? גם כאן, כפי שמפרטים העקרונות הקלאסיים, מדובר בתהליך של הפיכת ציר הזמן. הסימפטומים מופיעים בסדר הפוך לסדר בו דוכאו בעבר, עד שהמטופל מגיע רחוק מספיק אחורנית בזמן על מנת לחבור בחזרה לנתיב ממנו הוסט בעבר. הרמדי נותנת אינפורמציה לכוח החיוּת שלנו, כיצד לחזור אחורה אל הנקודה המדוברת, בה החלה אותה התרחקות.  חשוב להבין ולזכור שאותו רגע מכריע ואותן חוויות ששיטות הטיפול השונות מחזירות אליהן, הן חוויות קשות שבאותו זמן בעבר לא היה אפשרי מבחינת המטופל לעכל או לעבד והן הודחקו מחוסר ברירה והיוו למעשה סוג של "סיוט" עבור אותו אדם. זהו הגיהינום הפרטי והסובייקטיבי של המטופל שאיתו לא יכול היה להתמודד ברמה הפיזית או הנפשית ולכן התרחק מהמסלול הבריא, קבר את האירועים מתחת לפני השטח, הוסט הצידה והחל לפתח סימפטומים. החזרה לאותו רגע בעבר היא, עבור המטופל, חזרה למקום הקשה ביותר בסיפור חייו. באופן זה אפשר להבין גם את הנאמר במשנה (מסכת קידושין): "טוב שברופאים לגיהינום". הטוב שברופאים כאן איננו רופא בשר ודם אלא התהליך הטיפולי הטוב. תהליך הריפוי האמיתי יכלול תמיד חזרה בציר הזמן וכניסה לגיהינום הפרטי של המטופל, אליו הוא יחזור בליווי של המטפל שלו ובאופן הדרגתי המאפשר לו להתמודד ולצמוח מאותו אירוע בעברו.  כך הרמדי ההומיאופתית, שביכולתה להחזיר את המטופל ל"גיהינום" הפרטי שהסיט אותו מהמסלול, עשויה להעניק לו את התהליך הטיפולי האמיתי שיהווה בעבורו את הטוב שברופאים.

האם הגנים שלנו מגדירים אותנו, מכוונים את הבחירות שלנו, או שהכל צפוי והרשות נתונה? סיפור על אפיגנטיקה ובחירה חופשית. הנדנודים הקלים של קרון הרכבת והנוף החד גוני שנשקף מהחלון כמעט גרמו ללוסי להירדם. היא הציצה בשעונה וראתה שחלפו רק שעתיים מתחילת הנסיעה, ונשארו עוד מספר שעות עד שתגיע ליעדה באוסטין. היא הביטה בגבר שישב מולה וחלק איתה את תא הנסיעה. הוא היה שקוע מתחילת הנסיעה בדפדוף בלתי פוסק בערימת מאמרים. היא גחנה מעט קדימה וניסתה להציץ ולראות מהו נושא המאמרים. הגבר, שהשגיח בתנועתה, הרים את עיניו אליה, חייך ופנה אליה ברכות. "את מנסה לקרוא מה כתוב כאן, במאמרים הללו?" "לא, סתם…" ענתה במבוכה, "רק תהיתי מה יכול לרכז תשומת לב מרשימה שכזו במשך כל כך הרבה זמן." חיוכו התרחב והוא ענה: "אני נותן הרצאה בעוד כמה שעות, לפני קהל שלא בדיוק מכיר את הנושא שעליו אני הולך לדבר, וזה מחייב אותי להתכונן היטב". "איזה נושא?" שאלה מתוך סקרנות מהולה בנימוס. "הנושא הכללי הוא גנטיקה, אבל אני מרצה על משהו יותר ספציפי", אמר וניסה לקלוט את יחסה לנושא מהבעת פניה שהשתנתה. "גנטיקה…" נאנחה. "זה נושא שתמיד מעלה בי קצת עצב", אמרה כשבעיניה מבט מהורהר. "עצב? למה?" שאל הגבר בפליאה. זה היה סוג תגובה שלא הכיר ביחס לנושא החביב עליו כל כך. "במשפחה שלי עברו בגנטיקה כמה דברים מאוד לא סימפטיים. ובכלל, המחשבה שמשהו נקבע עבורנו מראש ושאנחנו בכלל לא יכולים לשנות אותו או לעשות משהו בקשר אליו, היא די מדכאת", אמרה לוסי תוך נדנוד ראשה, כשעל פניה הבעה של צער מהול בתסכול. "אז יש לי חדשות ממש טובות עבורך", ניסה הגבר לעודדה. "התחום שאני בקי בו עוסק בדיוק בזה, בשינוי התורשה וההשפעות שלה." "מה? אתה רוצה לומר לי שניתן לשנות את הגנטיקה שלנו? מה זה, מדע בדיוני?" "ממש לא" צחקק הגבר, "אם את מעוניינת, אז אסביר לך בקצרה. זו יכולה להיות חזרה טובה להרצאה שלי." "בשמחה, נראה לי שזה יועיל לשנינו. אני לא רואה משהו טוב יותר לעשות כרגע". "אתחיל קודם בכך שאספר שבצעירותי בכלל לא עסקתי בתחום המדע, ואפילו התרגזתי על המדענים ששוללים כמעט כל דבר שלא נמצא בתחום ההוכחה או הבנת המנגנון שעל פיו הוא פועל, גם אם החיים מראים שיש בו משהו נכון. אהבתי להתנסות בכל מיני חוויות ויצא לי לעשות הרבה סדנאות של התפתחות אישית. באחת מהן דובר הרבה על 'מחשבה יוצרת מציאות'. הדוגמאות והסיפורים שהביאו הרשימו אותי, והרגשתי באופן אינטואיטיבי שאכן המחשבות משפיעות על המציאות הקונקרטית ועל התרחשויות פיזיות, אבל משהו בתוכי לא היה לגמרי שקט, וחיפשתי לכך הסברים. כך התגלגלתי לשמוע הרצאה בתחום חדש יחסית, שנקרא אפיגנטיקה. שמעת על התחום הזה?" "אני חושבת שכבר שמעתי את המונח הזה, אבל אין לי מושג מה זה אומר", השיבה לוסי, בנימה מתנצלת מעט. "זה בסדר, רוב האנשים אינם יודעים, את לא צריכה להרגיש שלא בנוח." "אפיגנטיקה (Epigenetics) היא מדע שחוקר שינויים גנטיים שהם הפיכים או ניתנים להעברה בתורשה, שאינם יוצרים שינוי במטען הגנטי עצמו, כלומר לא משנים את ה-DNA." "אז אם הם לא משנים את ה-DNA, איך הם גורמים לשינויים תורשתיים?", התפרצה לוסי לדבריו. "יש במנגנון התורשה שתי שכבות מקבילות. אחת, הגנטית, שהיא תוצר של אבולוציה עתיקה של מיליוני שנים. היא קבועה, ומאוד קשה לשנות אותה. זהו המטען הגנטי שאיתו אנחנו באים לעולם, ה-DNA. אבל יש גם שכבה שניה, שהיא האפיגנטית, שהיא פתוחה, דינמית ואינטראקטיבית, שאיתה ניתן לשנות תורשה." הגבר הבחין שלוסי מרוכזת בדבריו והמשיך: "תופעות אפיגנטיות מפעילות או מנטרלות פעילות של גנים, בהתאם לנסיבות, ובעוצמה משתנה. לכל אחד מאיתנו יש הרבה מאוד גנים, אבל לא כולם פעילים, וגם אלו שכן, לא פעילים באותה עוצמה. על ידי תהליך ביוכימי, שלא אכנס כאן לפרטים שלו, ושנקרא מתילציה, ניתן 'לכבות' גנים מסויימים על ידי סגירת הקולטנים שלהם, אלו שקולטים גירויים מהסביבה, או 'להדליק' אותם, על ידי הסרת החסימה הזו." הגבר הבחין בקמטים שנוצרו במצחה של לוסי, וחש שהוא צריך להבהיר את הדברים בצורה יותר מוחשית. "אנסה לתת לך דוגמה. יש לך תחביב שאת אוהבת לעסוק בו?" "כן", ענתה, "אני מאוד אוהבת לצייר". "מצוין. נסי לדמיין שקבוצה של עשרה ציירים יקבלו משימה לצייר ציור בזמן מסויים, וכל אחד מהם יקבל ערכה של 300 צבעים, בגוונים שונים ומחומרים שונים. כולם יקבלו את אותה ערכה בדיוק. האם כולם יציירו את אותו ציור?" "בוודאי שלא", השיבה לוסי. "נראה עשרה ציורים שונים לחלוטין". "נכון מאוד" אישר, "וזאת למרות שמאגר האפשרויות שלהם היה זהה. ואם ניתן להם לצייר לאורך שבועות רבים, נראה שבהדרגה כל אחד מהם מייצר סגנון משלו, נוטה להשתמש יותר בצבעים וחומרים מסויימים, ובאחדים לא משתמש כלל. עם הזמן, חלק מהצבעים שבהם לא ישתמשו כלל אפילו יתייבשו ולא יהיו שמישים. כדי להשמישם נצטרך לעשות איתם משהו, אולי להוסיף להם קצת נוזל". "אני מבינה. בדוגמה שלך הצייר מחליט במה להשתמש. אבל לגבי הגנים שלנו, מי מחליט אילו מהם לסגור, ואלו מהם להפעיל, ומתי? איך כל זה קורה?", הסתקרנה לוסי. "שאלה מצוינת. ישנו חוקר מפורסם בשם ברוס ליפטון, שמצא שהסביבה שבה נמצאים תאי הגוף שלנו משפיעה על הפיזיולוגיה של התא ועל התנהגותו. היא מפעילה או מנטרלת את הגנים השונים. הסביבה שעוטפת את התאים היא סביבה דינמית ומשתנה, ולכן היא גם תשנה את פעילותם הגנטית, באמצעות המנגנונים האפיגנטיים". "אני חושבת שקלטתי כל מה שאמרת עד עכשיו, אבל אני לא מבינה איך אנחנו יכולים להתערב בתהליך הזה. הרי מה שקורה בסביבת התאים שלנו זה עניין לגמרי ביוכימי ואין לנו שום השפעה על כך. איך אנחנו יכולים להפעיל את התהליך האפיגנטי?" הקשתה לוסי, וחיפשה להבין מה כל כך מעודד במה ששמעה, כפי שהבטיח הגבר. "אוהו, ועוד איך יש לנו השפעה על ההתרחשויות הביוכימיות בגופנו. כיום כל אחד יודע שכל הפעילות ההורמונלית וכל החומרים המופרשים בגופנו משתנים בהתאם למצב הנפשי והתודעתי שאנחנו נמצאים בו. אם נבדוק את הסביבה התאית במצב נפשי של לחץ גדול, חרדה, דאגה, דיכאון, או כעס, נמצא בה חומרים שונים ובריכוזים שונים לגמרי מאשר בזמן מצבים של שלווה נפשית, רוגע, שמחה או אופטימיות. אם למצבים הפסיכולוגיים שלנו לא היתה השפעה על התהליכים הפיזיולוגיים בגוף שלנו, אז לא היינו רואים התקפי לב ואולקוסים כתוצאה של מתח, חוסר תיאבון בגלל דיכאון או הלבנת שיער בעקבות טראומות, וישנן דוגמאות רבות אחרות. המחשבות והרגשות שלנו חודרים לגופנו בצורות שונות של אנרגיה – אנרגיה רגשית, או שכלית או רוחנית. האנרגיות הללו גורמות לשרשרת תגובות ביולוגיות, שנרשמות בזיכרון של תאי הגוף. כך, במהלך חיינו, הביוגרפיה שלנו מסתנכרנת בהדרגתיות עם המערכת הביולוגית שלנו ומשפיעה עליה." הגבר לקח הפסקה קלה ונתן ללוסי לעכל קצת את דבריו. "אז כשאני חושבת או מרגישה בדפוסים מסויימים אני מפעילה באמצעות האפיגנטיקה הרכב של גנים מסויימים, ואם אני משנה את הדפוסים הללו אני מפעילה הרכב אחר של גנים?" "בדיוק" התלהב הגבר, "אני מקווה שהקהל בהרצאה יקלוט את הדברים מהר כמוך. ויותר מזה, כשאת משנה את תבניות המחשבה שלך, את משנה את התנהגותך, והתנהגותך משפיעה על התגובה החוזרת של הסביבה אלייך. זה כמובן ישפיע על מה שתחווי מהסביבה ולכן ישפיע בתורו על החוויות והרגשות שלך, וכך המעגל יתחזק מהתבנית שאת יצרת בעצמך. לכן כל כך חשוב איזה תהליך חינוכי האדם עובר בחייו, כי החינוך משפיע על תבניות החשיבה, על התבניות הרגשיות, ויוצר השפעה אפיגנטית. ישנם מחקרים המראים שאפשר להוריש גם תבניות התנהגותיות, באמצעות האפיגנטיקה, עד חמישה דורות הלאה. גם תבניות חיוביות וגם תבניות שליליות." "אבל אם זה עניין של חינוך, אז שוב אנחנו נתונים להשפעה של הבית והסביבה שבהם גדלנו?", אמרה לוסי בתסכול. "אני חושב שאדם צריך להמשיך ולחנך את עצמו באופן עצמאי במשך כל חייו, ולא להישען רק על החינוך שקיבל מסביבתו ומשפחתו. אחרת, איפה חופש הבחירה שלנו לנווט את חיינו?" לוסי נשענה רגע לאחור, הרהרה קצת ושאלה. "אתה יכול לתת לי דוגמה לשינוי של תבנית כזו, שבאנו איתה מהבית?" "בוודאי. תארי לך מישהו שגדל בבית שיש בו מצוקה כלכלית גדולה, ללא בטחון תזונתי. המערכת האפיגנטית שלו תשדר לו שהוא חייב לאכול בכל הזדמנות, כדי לאגור אנרגיה ושומן בגוף, למקרה שלא יהיה אוכל, כי באמת הגוף חווה מדי פעם רעב. בהמשך חייו הוא מתפתח, מצליח כלכלית, יש לו תמיד אוכל בשפע, אבל הוא לא מנסה לשנות את התבניות האפיגנטיות שלו באופן מודע. הגוף שלו ימשיך לשדר באמצעות גנים פעילים מסויימים שצריך להתנהג כאילו יש רעב. הוא ישמין השמנת יתר ויסכן את בריאותו. הוא חייב לשנות משהו יסודי במצב הפסיכולוגי הפנימי שלו, כדי להשפיע על שינוי התבנית האפיגנטית." לוסי חייכה. "אני מכירה מישהו כזה במשפחה שלי, אני חייבת לתת לו לשמוע הרצאה שלך". היא המשיכה: "אם הבנתי נכון את הדוגמה שנתת עם הציור, אז ערכת הצבעים זהו סט הגנים התורשתיים שקיבלנו, וזה בלתי הפיך, אבל הדרך שבה נבחר להשתמש בהם, אילו צבעים, באילו שילובים ואיזה סגנון ציור נפתח, זה תלוי רק בנו". "נכון מאוד. המערכת האפיגנטית מאפשרת לנו חופש בחירה מסוים ויכולת תגובה דינמית, ואלו מטילים עלינו את האחריות למה שקורה לנו". השתררה שתיקה קלה, ושניהם שקעו בהרהורים. "דרך אגב, שמי מייקל", חייך. "ושמי לוסי", חייכה בחזרה. "ומהי מטרת נסיעתך לאוסטין, אם אפשר לשאול?" "אני נוסעת לסוג של ייעוץ והכוונה מקצועית. אני רוצה לבחור מקצוע ולהתחיל ללמוד, ולא ממש יודעת מה". באותו רגע צלצל מכשיר הטלפון הסלולרי של לוסי. היא התנצלה בפני מייקל וענתה לשיחה. מייקל ראה איך פניה הולכות ומתכרכמות, וכשהשיחה הסתיימה, נאנחה ונשענה לאחור. "אני לא מאמינה" פלטה. "מה קרה?" שאל בדאגה קלה. "ביטלו לי את פגישת הייעוץ הערב, וכל כך חיכיתי לה. באתי במיוחד מרחוק." "אולי הכל לטובה" ניסה מייקל לעודד. "את רוצה לבוא להרצאה שלי?" "אולי באמת אני זקוקה יותר דווקא להרצאה כזו, לבחון באיזה אופן אני משפיעה על המערכת האפיגנטית שלי, רגע לפני שאני בוחרת כיוון בחיים. אני חייבת למצות באופן יותר שלם ומלא את הפוטנציאל שבי". חיוך קל עלה בזוויות פיה של לוסי. "אתה יודע מה? באמת הצלחת לעודד אותי קצת. אולי בכל זאת יש משהו בעניין הזה שחברתי הטובה לא מפסיקה לנדנד לגביו, שנקרא קארמה".   עיצוב: שירה משולם חזקיה, שי פארן

ניתוח מרתק של הרקדן-אמן המשלב בין חוקי המציאות ובין השחרור של התודעה והחיפוש אחר החלום והיצירה, והאם שחרור מהחוקים הוא הגבול בין השפיות לגאונות ? "הריקוד מטשטש גבולות בין הגוף ובין הנשמה… בעזרת הריקוד משתחררים הכוחות הכבולים ומתפרצים לפעולה…  נטול רצון עצמי, מתפרץ הרוקד מעבר לתחום המוגבל של חיי היום-יום… ונישא לקראת עולמות עליונים״ ("תולדות הריקוד", קורט זאכס) בשנות העשרים אסף הנס פרינצהורן כ-5,000 ציורים, רישומים, חפצי אמנות וקולאז'ים שנעשו על ידי מטופלים במוסדות פסיכיאטריים, ולאחר כמה שנים, כתב ספר מרתק על הנושא. בספרו הוא בנה את המודל של "האמן האוטונומי המשוגע", שההשראה שלו וכוחות הביטוי שלו מונעים מההשראה הסוערת של הסכיזופרניה. האם ייתכן שהטירוף עשוי להיות המחיר של אחת המתנות האנושיות הנשגבות, שהינה חופש מעכבות, פריצה של  גבולות המוכר ונגיעה בהשראה? פנחס נוי, בספרו "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות", מקשר בין הפרעות נפשיות ובין תהליכים שקורים בחלומות ויצירתיות אמנותית. היציאה מגבולות התודעה ה"נורמלית" שקורית בחלומות, ביצירתיות וגם בהפרעות נפשיות מתבטאת בשלושה דברים: בעיבוי, בהיתק ובהיפוך. עיבוי הוא מיזוג של רעיונות, דימויים או תכנים לדבר אחד, שיוצר משמעות חדשה ומקורית. לדוגמה, מיזוג של שתי מילים למילה חדשה, מיזוג של כמה דמויות לדמות אחת, יצירת כלאיים מבני אדם, חפצים, חיות או מקומות. העיבוי היא תופעה שכיחה בחלומות, בהם מספר דמויות יכולות להתמזג לדמות אחת, זוויות המרחב והזמנים השונים יכולים להתאחד לאחד וכולי. העיבוי מופיע בציורים של אמנים מפורסמים, לדוגמה מיזוג של זוויות ראיה לתמונה דו מימדית אחת, כמו בציוריהם של ויקטור וסרלי ושל האמן ההולנדי אֶשֶר. גם בריקוד יכול העיבוי לבוא לידי ביטוי במיזוג של מספר דמויות לדמות אחת; כך בתרבות האבוריג׳ינית הרוקד הוא בו זמנית אדם, חיה, חלק מהצמחייה ואל, הדמויות מתמזגות, והמציאות והדימיון מתערבבים. היתק הוא תהליך בו יסוד מסוים מוצא מהקשרו המקורי ומועבר לדבר אחר ללא קשר ישיר וברור, מהלך של ערבוב המציאות, כמו ניתוק חתיכה מהפאזל והנחתה שלא במקומה. ההיתק יוצר מוזרות, כי ההקשר מכיל מרכיב שאינו שייך אליו ומעורר תשומת לב ותהייה. בחלום, לדוגמה, זה מתבטא בכך שבית של מישהו נמצא ברחוב של סבתא שלו, או שעומדים מול דבר מפחיד ומרגישים שמחה. היתק מופיע לדוגמה בציור של סלבדור דאלי של האישה שמתכסה בים במקום בשמיכה. בריקוד, זה מופיע כאשר התנהגות מסוימת יוצאת מהקשרה, לדוגמה ב"קפה מילר" של פינה באוש, כשהרקדנית הולכת ונעה בעיניים עצומות בבית קפה. היפוך הוא תהליך של החלפה בין שני דברים מנוגדים זה לזה, כגון חם בקר, מהיר באיטי, אתמול במחר, למעלה בלמטה וכולי. ההיפוך שכיח בחלומות בצורה של היפוך משמעות, החלפת דבר בניגודו, היפוך מצבים, היפוך סדר המאורעות וכולי. ההיפוך אופייני לחשיבה הסכיזופרנית לדוגמה, כמנגנון שעוזר לפתור בעיות פנימיות ומשאלות סמויות כאשר החולים מבטאים את ההפך ממה שהם מרגישים. היפוך מסקנות הוא מהלך נפוץ גם אצל מדענים ואמנים שפועלים מתוך אינטואיציה ורק אחר כך מחפשים את ההוכחה וההסבר. מה בעצם קורה במצבים האלו? ישנה הפרה של ה"סדר", יציאה מפונקציונליות, יציאה מגבולות המוכר, יציאה מהתפיסה של חמשת החושים. זהו מצב של חופש מחשבתי ורגשי, אומץ לחשוב אחרת, להשתמש בדימיון ו"לצאת מהקופסה". זו היכולת לעשות משהו שאדם "נורמלי" לא יכול או לא רוצה לעשות. מדובר על היכולת לשחרר את התודעה לשוט במרחבים לא הגיוניים, באופן אסוציאטיבי, ללא תקיעות וללא שיפוטיות. אבל לשחרר את התודעה לאן? איזו מציאות קיימת מעבר לחמשת החושים? מה נמצא מחוץ למציאות המוכרת והברורה? כאשר אנחנו חולמים, ברמה הפיזית הגוף נשאר במקומו, אבל משהו מתוכנו, מאיתנו, עוזב ונע – התודעה שלנו. אף אחד לא יכול להוכיח היכן נמצאת התודעה, אבל ישנה סוג של הפרדה של התודעה מהגוף הפיזי, והחוויות המנטליות והרגשיות ממשיכות באופן דומה כמו במצב "נורמלי" אבל ללא התלות הפיזית. אפשר לדמות את התודעה לכלב שקשור בחבל ולכן יכול לשחק רק בגינה, וכשהוא לא קשור הוא יכול לרוץ בחופשיות ולגלות דברים שונים. החוויה הזו מאפשרת "לטייל" במחוזות חדשים בצורה עוצמתית מאוד. הבעיה היא שאנחנו לא שולטים בחלומות שלנו, וגם לא ב"מוזה" היצירתית או בכל התהליכים הנפשיים שאנו עוברים. יכול להיות שבמקום אחר ובזמן אחר, לו היו מלמדים אותנו כיצד ומחנכים אותנו שזה אפשרי – זה היה אפשרי. אבל בעולם בו אנו חיים כיום, זו איננה ברירת המחדל. אז מה כן? איך אפשר לטפס על הסולם כדי לעזוב את המוכר, כדי לצאת למסע לעבר מציאות אחרת, כאן ועכשיו? ל ה ת ח ב ר ! חיבור למשהו רחב יותר, אליו אין לנו גישה באמצעות "האני המודע". בדתות קוראים לזה שפע או אור אלוהי, במזרח קוראים לזה "דהרמה" או "אקאשה", והפילוסופים קוראים לזה עולם אבות הטיפוס האוניברסליים. מצב זה בא לידי ביטוי באינטואיציה או בתחושה של ידיעה, תפיסה מיידית של המציאות, או תובנה משמעותית ללא קשר לשכל ההגיוני וה"חושב". אינני יודעת אם זה יהיה עוצמתי כמו בחלום, אבל אפשר וכדאי להתחיל לתרגל את זה. מניסיוני, אפשר להגיע למצב הזה, בהכרה ובשליטה; התחושה היא אמנם במינון נמוך יותר מאשר בחלומות, אך עדיין היא תחושה של התעלות, והחוויה היא חוויה של יציאה מגבולות המוכר על עצמנו ועל המציאות. אז איך נוכל לתרגל זאת באופן נגיש ויומיומי? ראשית – באמצעות שהייה בטבע, כי אנחנו חלק מהטבע וכי הטבע הוא חלק מאיתנו. בטבע אנחנו יכולים לראות נצח, עוצמה ושלווה ולגלות אותם גם בתוכנו. דבר נוסף הינו טקסים, מיתולוגיה וסמלים – בכולם יש את האלמנטים של  העיבוי, ההיתק וההיפוך, הם מפתחים את השפה הסמלית והמורכבת יותר שקיימת בחיים ובתוכנו, הם מעוררים את הדימיון ופותחים דלתות לעבר הלא מוכר. וכמובן, ריקוד חופשי! בריקוד ישנה אותה שכחה עצמית וחוסר שליטה עצמית, ישנה אפשרות לאותם "טיולים תודעתיים" ללא זמן ומרחב. בעבר קראו לריקוד שכזה ריקוד מקודש, שמנסה לנטוש את עולם הממשות ולעלות ל"עולמות עליונים", לעזוב את העולם הגשמי ולגעת בחלקים המופשטים של המציאות ובעולמו הפנימי של האדם. השמאנים העתיקים היו עורכים טקסים בהם השמאן היה נכנס למצב הכרתי שונה באמצעות ריקוד אקסטטי. חניכי המסדר המוולני ("הדרווישים המחוללים") רוקדים בסיבובים מסחררים בטקס ה"סמאע" כדי להתעלות ולהתנתק מהרעשים החיצוניים והפנימיים ולשמוע את "המוזיקה השמיימית". ואף היום, במפגשי קונטקט אימפרוביזציה, במסיבות, בסדנאות ובפסטיבלים – אנשים רוקדים ומתחברים פנימה לעצמם, מתחברים אחד אל השני ויוצרים עוד לינק המחבר בינם לבין המציאות. חוויה שכזו הינה חוויה מפחידה ומרגשת בו זמנית. אבל כדי להגיע למחוזות חדשים אלו חייבים לעזוב את הקרקע הבטוחה ולטפס על הסולם לעבר מציאות אחרת…

המחלות משפיעות על גופנו הפיזי - אך האם המקור שלהן הוא פיזי בלבד? על חמש הסיבות האזוטריות היכולות לגרום למחלות, ועל דרכי הריפוי שלהן, לפי מחקר שערך כבר במאה ה-16 פראצלסוס, שלימד רפואה על פי חוקי הטבע לא מזמן חווינו את המצוקה של מחלה כלל עולמית, אך ייתכן שלמחלות יש גורמים אפשריים אחרים מאלה שאנו מכירים. פרספקטיבה אזוטרית זו מגיעה אלינו מרופא מימי הביניים המאוחרים והרנסנס, אלכימאי, אסטרולוג ופילנתרופ (אוהב האנושות), שהיה ידוע בשם "פראצלסוס". הוא נולד בשנת 1493 בשוויץ ו"גדל בין עצי האשוח", כפי שסיפר על עצמו. הוא הכיר רבים מסודות הטבע בזכות אביו, שהיה רופא וחוקר נלהב של תכונותיהם הרפואיות של עשבי מרפא, צמחים ושורשים. הוא גם ליווה את אביו בביקורים במכרות ובכפרי כורים, שם צפה הן במתכות והן במחלות של כורים, נושא שלימים כתב עליו ספר. במאמר קצר זה איני יכול, לצערי, להיכנס לפרטי חייו, מרתקים ככל שיהיו. הוא היה אדם שהיה מסור למשימה של הקלה על הסבל האנושי, ועל מנת לעשות זאת ערך מחקרים מקיפים ומעמיקים בטבע ובאדם. הוא לימד שהרפואה נתמכת על ארבעה עמודים: פילוסופיה, אסטרונומיה, אלכימיה והמעלות הטובות. הוא צבר אויבים רבים במהלך חייו, כי הירבה להתנגד לרוקחים ול"רופאים המתחזים" של זמנו. הוא מת בגיל 48, אולי בידו של מתנקש.   לשרת את הטבע "הבסיס הגבוה ביותר של הרפואה", אמר פראצלסוס, "הוא האהבה"; אבל לצד זה חייב להיות ידע על ההיבטים הגלויים והבלתי נראים של החיים. "הרופא צריך להכיר את תהליכי הטבע, את האדם הנגלה וגם את האדם הבלתי נגלה"… "רופא חייב לדעת את מבנהו של האדם… הוא צריך להיות בעל הבנה של [המדעים] מתוך תפיסה פנימית, שלא ניתן ללמד אותה בספרים, אלא חייבת להירכש באמנות". הבסיס השלישי של הרפואה, לצד אהבה וידע, הוא לשרת את הטבע: "רופא צריך להיות משרת הטבע, ולא אויבו". "הטבע הוא רופא נהדר", ועל הרופא לסייע לטבע בדרכו, לא לנסות להסיט אותו לכיוונים מנוגדים. הרופא הפראצלסי אינו נלחם בטבע. מחלה היא במקרים רבים תוצאה של חיים שלא בהתאמה לחוקי הטבע. לכן, הפתרון למחלות הוא להבין את אותם חוקים ולהסתגל אליהם, לא לנסות למנוע את תהליך ההסתגלות הזה.   חמשת הגורמים למחלות כפי שכבר ציינו, פראצלסוס טען שרובן המוחלט של המחלות מגיעות מסיבות בלתי נראות. הוא מונה חמישה גורמים בלתי נראים למחלה: 1. השפעות אסטרליות . אלו ההשפעות המגיעות מכוכבי הלכת והכוכבים. הן יכולות להשפיע על בני אדם באופן קולקטיבי ואינדיבידואלי, פיזית ופסיכולוגית. אנשים עשויים להיות מושפעים מההשפעות האסטרליות של כוכב לכת מסוים (או ההיבט האסטרולוגי שלו) כאשר הדבר קשור למפת הלידה האישית שלהם. השפעות אלו עלולות לגרום למחלות בגופים רגישים ויכולות גם להביא לריפוי, אם הרופא בקיא באסטרולוגיה. תרופות כאלה יהיו מורכבות מהפעלת השפעתו של כוכב הלכת המנוגד על ידי שימוש בצמחים ועשבי מרפא, מתכות ומינרלים או קמעות. לדוגמה, ניתן לרפא מחלה הנגרמת על ידי השפעת הירח על ידי הכפפת החולה בדרך כלשהי להשפעה של כוכב הלכת ההופכי שלו, השמש. זה יכול ללבוש צורה של שימוש בזהב (מתכת תחת השפעת השמש), או בצמח הקשור לשמש, ביום שבו השמש נמצאת בהיבט מועיל להורוסקופ של המטופל. סוג זה של פעולה מבוסס על מדע ה"חתימות", רשת החילופין הקיימת בטבע בין כוכבי הלכת לבין המינים והצורות השונות בטבע. עם זאת, אומר פראצלסוס, העניין איננו לחפש  התכתבויות כאלה בספרים, אלא מעל הכל להיות מסוגלים "לקרוא בספר הטבע", "לראות" את ההתאמות בין המקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס, על ידי מסע אל תוך הפנים של הווייתנו שלנו ופתיחת העיניים הפנימיות שלנו. 2. זיהומים, חומרים רעילים וחסימות פנימיות . בשפה המודרנית הכוונה היא להצטברות של רעלים במערכת, בין אם מהמזון והמשקה שאנו צורכים או מהסביבה המזוהמת שלנו. הציטוט הבא מפראצלסוס מראה את בהירות חשיבתו בהיבט הזה: "האדם נתון למחלות הרבה יותר מאשר בעלי חיים במצב של חירות, משום שבעלי החיים חיים בהתאם לחוקי הטבע שלהם, והאדם פועל ללא הרף נגד חוקי הטבע שלו, במיוחד בכל הנוגע לאכילתו ושתייתו. כל עוד הגוף שלו חזק, הוא עשוי לגרש או להתגבר על ההשפעות המזיקות… אבל יבוא זמן שבו תהיה תוצאה של מחלה, כי האורגניזם דורש תקופה של מנוחה וחידוש כוח כדי לגרש את היסודות הרעילים. אם הרופא מנסה למנוע גירוש כזה של אלמנטים רעילים הוא מבצע פשע נגד הטבע". 3. שימוש לרעה באיברים או בהשפעות מזיקות . זה מתייחס במיוחד לניצול לרעה של כוחות פיזיולוגיים, למשל. אכילת יתר, שתיית יתר, פעילות מינית מופרזת, הגורמות לבעיות כמו השמנת יתר, מחלות קיבה, תלונות בכבד, אימפוטנציה, מחלות מין וכדומה. ניתן לרפא אותן בעיקר על ידי הפסקת ההתמכרות לפעילות המזיקה. "הטבע", אמר פרנץ הרטמן, "הוא אם סבלנית שלעתים קרובות סולחת על החטאים שבוצעו נגדה, למרות שאינה יכולה לשכוח אותם". 4. סיבות פסיכולוגיות . אלה יכולות להיות פנימיות או חיצוניות. ישנן מחלות הנגרמות על ידי מצבי הנפש השליליים שלנו, כגון פחד, מתח, כעס, שנאה וכדומה. ישנן אחרות הנגרמות על ידי השפעות נפשיות שליליות סביבנו, או שנשלחו ישירות לפגוע בנו על ידי אויבים בלתי נראים. בעוד שאנשים רבים בימינו מניחים שאלו אמונות טפלות של ימי הביניים, הרטמן נותן מספר דוגמאות ל"התקפות בלתי נראות" כאלה שהיו מוכרות לו באופן אישי. אלו אולי לא "קללות" מודעות, אלא רק מחשבות וכוונות המאחלות לנו פגיעה. עם זאת, אנרגיות שליליות כאלה לא ישפיעו על אנשים ישרים וכנים, אומר פראצלסוס, שסגולתם משמשת כמגן זוהר. במקרה של הסיבות הנפשיות הפנימיות, הן מקובלות מאוד כיום, והמחלות הנגרמות מהן ידועות כ"פסיכו-סומטיות". ישנן כמה מחלות שאין להן סיבה פיזית כלל, אלא רק פסיכולוגית (למשל מתח), ואם זה היה נעלם, המחלה תיעלם גם היא. פראצלסוס מתייחס למצבים רגשיים-נפשיים אלה כ"דמיון". הוא אומר: "הדמיון הוא הגורם למחלות רבות; אמונה היא התרופה לכולם. אם איננו יכולים לרפא מחלה באמונה, זה בגלל שהאמונה שלנו חלשה מדי; אבל אמונתנו חלשה בגלל חוסר הידע שלנו; אם היינו מודעים לכוחו של אלוהים בעצמנו, לעולם לא יכולנו להיכשל." אמונה, על פי פראצלסוס, אינה אמונה דתית עיוורת, אלא שכנוע פנימי בלתי מעורער של האדם בכוחותיו, המבוסס על ידע. 5. סיבות רוחניות שנוצרו על ידי אי ציות לחוק האל (סיבות "קארמיות") . במקרה זה, ייתכן שאין סיבה ברורה למחלה והיא עשויה להיגרם ממה שנקרא במזרח "קארמה" – פעולות קודמות שבוצעו בחיים אלה או קודמים. על מנת לגלות סיבות כאלה, הרופא יצטרך להשתמש ב"תפיסה הפנימית" שהזכרנו קודם לכן. באשר לריפוי, במקרים כאלה אין ריפוי, חוץ מלהיות סבלניים ולחכות לסילוק הסיבות הקארמתיות. אם הרופא, בשל אי ידיעת הסיבות הללו, ינסה להילחם במחלה בכל מחיר, הוא עלול בסופו של דבר לעשות יותר נזק מתועלת, על ידי מאבק בטבע.   תרופות הפלא של הטבע פראצלסוס הוא תערובת מעניינת של רופא מדעי, הומאופת, נטורופת ומרפא באמונה. כתוצאה מכך הוא זוכה לביקורת, לפחות בבריטניה, כפסאודו-רופא, שרלטן וכדומה. במדינות דוברות גרמנית, לעומת זאת, הוא זוכה לכבוד רב. לעתים קרובות הוא נחשב למבשר ההומאופתיה (צורה שבה נהג לרפא את המגיפה), אך יחד עם זאת ידע את ערך ההיגיינה. הומאופתיה מושמצת היום לעתים קרובות, אבל ההיגיינה זוכה לשבחים. כמה מהתרופות ה"מופלאות" שלו אושרו היסטורית. האם חמשת גורמי המחלה שלו יכולים להיות ישימים היום?

כמה ספרים מונחים כעת על שידת הלילה שלכם, ממתינים להיקרא? וכמה ספרים ממתינים ברשימת הקריאה שלכם? קריאה בספרים היא דבר נפלא, אבל התשוקה לידע שקיים בהם, כידע תאורטי בלבד, לא תוסיף לנו חוכמה. רק תירגול יומיומי של התובנות שמצאנו בספרים, יכול להפוך את חוכמתם לחלק מחיינו אני מודה: אני אוהב לחפש ידע. אני קורא הרבה, וגם אוגר הרבה יותר ספרים ממה שאני באמת יכול לקרוא… אני ביבליומאני. תומס פרוגנל דיבדין דיבר על ה"נוירוזה" הבדיונית הזו שמעוררת רצון אובססיבי לאסוף ספרים. אך יש לזה מילה יפנית מרתקת יותר: Tsundoku, שבעצם קשורה לאגירת ספרים, שרבים מהם לעולם לא ייקראו. אנחנו פשוט מאפשרים לספרים האלה להיערם על מדפי הספרים שלנו. קראתי על המונח היפני הזה לפני כמה חודשים, בדיוק כשהרוח הפילה ערימת ספרים שהיו מונחים בצורה מדאיגה, על הרצפה. דברי המורה שלי באקרופוליס החדשה הדהדו בליבי: "חפש חוכמה… אבל חיפוש בלבד לא יעזור, עד שיימצאו תשובות, יתגלמו ויחיו. כשאדם מסוגל לחיות בחיי היומיום את מה שלמד, הידע שלו הופך לחוכמה חיה, ולא רק לאינטלקט פשוט". הרגע הזה עורר בי התבוננות פנימית. אספתי ספרים על רוחניות מאת מורים עכשוויים לפילוסופיה של הינדואיזם, בודהיזם טיבטי, זן בודהיזם, שירה רוחנית, פסיכולוגיה, מיתולוגיה, טיולים, וסיפורת עטורת שבחים הקשורה למצב האנושי. עם זאת, קראתי רק מחצית מהספרים שאספתי. לא רק שהמוח שלי מוקסם מבחינה אינטלקטואלית מהרוחניות ומהמוח האנושי, אלא אני גם מחפש תוקף והערכה מאחרים סביבי, על סמך הדיון המילולי במושגים הללו. המוח החושב הזה, האינטלקט שלי, לא הפך לאוסף המושגים המפלצתי; הוא לא היה אלא כוס, מלאה עד אפס מקום. ברור שכמה מהאמיתות הבסיסיות שלמדתי הוטמעו במעשיי בחיי היומיום, כך שהשאיפה שלי לידע לא הייתה לגמרי לשווא. גם צריכה של ידע היא צריכה קטע קטן מספר הדאו של לאו דזה נשמע לי הגיוני יותר כעת: "כשהכד מלא עד סופו, עם כל תזוזה קטנה יישפכו מים / השחז חרב עד שיא חדותה והיא תישבר בקלות / כשהאולם מלא בזהב ואבני חן בעל הבית יהיה עסוק בשמירה במקום לנוח / עושר, כבוד ותארים מעלים גאווה, גאווה היא זרע לאסון למצוקה / כשהושלמה המלאכה והושגה הצלחה, דרך הדאו היא לפרוש במנוחה". רודולף שטיינר אמר: "מי שמחפש ידע גבוה יותר חייב ליצור אותו בעצמו. הוא חייב להחדיר אותו לנפשו. זה לא יכול להיעשות על ידי לימוד; זה יכול להיעשות רק דרך החיים. מי שרוצה, אם כן, להיות תלמיד בעל ידע גבוה יותר חייב לטפח באדיקות את חיי המסירות הפנימיים שלו. בכל מקום בסביבתו ובחוויותיו עליו לחפש מניעים של הערצה והשראה". זה הבהיר לי שעלי להשתמש במוח החושב כדי לחפש ולשאול שאלות ולצרוך ידע. אבל זה גם הבהיר שדווקא בהתמודדות עם האתגרים והמכשולים בחיי היומיום, בהרמוניה, באדיבות ובהבחנה, אפשר למצוא את הראיה האמיתית לכך שהידע הפך לחוכמה ונטמע בהוויתי. מסורות מצביעות על כך שלאדם יש גישה לתודעה האובייקטיבית הגבוהה יותר, שהיא בלתי מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ולכן אינה מונעת על ידי התניה או דעה, אלא מונעת על ידי אמת, יופי וטוב. מכאן שאין בעיה בחיפוש אחר ידע. אבל את התשובות האמיתיות אפשר לחשוף על ידי שימוש במוח החושב, רק אם נעסוק במה שנמצא מעבר למוח החושב. זה, אולי, המפתח לאינטליגנציה העולה מתוך תובנה וניסיון אמיתיים. להתנסות, לחוות, להרגיש כך, לאחר עונת חיים של אגירה וצריכת ספרים, החלה עונה של התבוננות פנימית על איך לחיות את התורות בצורה טובה יותר. זה מצריך מאמץ ומשמעת אבל זה מעצים ביותר, כי זה הקל על הפעולות שלי והתגובות שלי למצבי היומיום. בצניעות, ניסיתי להפוך להיות התורות הללו, במקום רק להשֹביע את עצמי בידע או לזרוק ציטוטים חכמים בשיחה. תובנות שקראנו בספר יכולות להפוך לחלק מחיינו רק על ידי התנסות ביישומן במסע חיינו. איננו צריכים להיות תלויים בדעות או בעצות של אחרים; אנחנו בהחלט יכולים לקחת את החוויות שלהם כהשראה טובה, אבל בסופו של דבר עלינו להתנסות ולממש זאת בעצמנו. אני מבין שהמוח החושב לעולם לא יפסיק "לחפש" ידע. אבל הבנתי גם שאפשר להשתחרר מהתלות, ומההזדהות איתו. הפגנת ידע, פלפולים אינטלקטואלים ושנינות אינם בהכרח סימנים לחוכמה אמיתית. הפשטות, הענווה, חוסר הפחד לנסות, היכולת ללמוד מכישלון וחמלה כנה הם שמצביעים על חוכמה אמיתית. ההרפתקאות שעוד ממתינות לנו לכן, כשאני לומד להתמודד עם ה-Tsundoku שלי, אני מוקיר את הספרים שלא נקראו, כי הם ידרשו ממני התנסויות חדשות, כדי לחקור באופן מעשי שאלות חדשות; הם מבטיחים לי את האקסטזה של התגלות עתידית, וחיים שעדיין לא נחקרו. מכאן שמסע החיים יכול להפוך לשילוב של הלימוד עם מחשבה ופעולה, במקום להציג לראווה את האינטלקט רק בשביל לזכות באישור מאחרים. בסופו של דבר מבינים שהחיים אינם נמצאים בידע – אלא בהפיכה של הידע לדרך חיים. "קול הדממה" של הלנה פטרובנה בלוואצקי קובע זאת בצורה פואטית: "אינך יכול ללכת בדרך, מבלי שהפכת לדרך עצמה".

מאמר על הזמני, הנצחי והבחירה שלנו בהבנת השאלה ״מהו האדם״. פלורנס נייטינגל (1820-1910),  מייסדת מקצוע הסיעוד המודרני, מוכרת לרבים כ"הגבירה עם המנורה", מפני שנהגה לעבור בלילות בין מיטות החולים ולבדוק לשלומם. היא לא הייתה רק "אחות רחמניה", אלא היוותה דמות מעוררת השראה ופורצת דרך בתחום הסיעוד, ההיגיינה וקידום מעמד האישה. על שמה נקראת השבועה אותה נושאות אחיות חדשות עד ימינו. כהוקרה לפועלה מצוין יום הולדתה כיום הסיעוד הבינלאומי. נייטינגל הייתה פעילה פוליטית, שפעלה ללא הרף על מנת לשפר את מצבם של החולים, ולא נתנה לביקורות להרתיע אותה. היא יצאה כנגד המוסכמות החברתיות דאז ולא פחדה לבטא ולקדם את מה שהאמינה בו.  בזכות אומץ ליבה, השתפרה רמת הטיפול בחולים לאין שעור. נייטינגל נולדה למשפחה בריטית עשירה ומיוחסת. מגיל צעיר נמשכה אל מקצוע הסיעוד, מתוך תחושת שליחות וייעוד. בחירתה במקצוע זה הייתה למורת רוחם של הוריה מאחר שהוא נחשב באותה עת למקצוע נחות שאינו מתאים לאישה במעמדה. בנוסף להיותה אחות, למדה נייטינגל סטטיסטיקה ושילבה בין הידע הסטטיסטי לבין הידע והתצפיות שצברה בזמן טיפול בחולים. מתוך שילובם של שני תחומים אלה נולד מקצוע הסיעוד המודרני. באמצע המאה ה-19 היה מצב הרפואה שונה בתכלית מזה המוכר לנו כיום. בתי החולים השתייכו, על פי רוב, למנזרים, והתנאים התברואתיים בהם היו מחפירים. מקצוע הרפואה היה נחלתם של גברים בלבד, והנזירות שטיפלו בחולים, עשו כמצוות הרופאים, כשהן נשענות על תפילות ונסיון ספוראדי. למרות ההבנה כי קיימים זיהומים, והם מדבקים, עדיין לא הכירו בעובדת קיומם של חיידקים כמחוללי מחלות. תאוריה נפוצה באותה תקופה הייתה שהמחלה קשורה ב"התקררות" ועל כן נהגו לסגור ולחמם את חדרי החולים כדי שלא ייכנס קור. נייטינגל הייתה הראשונה שדיברה  על אוורור חדרי החולים, הראשונה שטענה ואף הוכיחה סטטיסטית כי קיים קשר הדוק בין שיפור התנאים התברואתיים לבין סיכויי ההחלמה של המטופלים. היה חשוב לה להוכיח זאת באופן כזה שתוכל לגייס את סיוע הממשלה לשיפור התנאים. פרסומה העיקרי בא משירותה כאחות במלחמת קרים. הדיווחים על מצבם הקשה של הפצועים במלחמה הביאו את נייטינגל לצאת בהתנדבות לתורכיה בראש משלחת של 38 אחיות מתנדבות, אותן הכשירה בעצמה. המשלחת יצאה ב-21 באוקטובר 1854 אל המפקדה האנגלית באישורו של סידני הרברט, שהיה אז שר המלחמה הבריטי. מצבם של החולים במרפאות הצבאיות בטורקיה היה קשה מאוד: צוותי המרפאות עבדו מסביב לשעון, מבלי לקבל תמיכה מדרגים גבוהים יותר. היה מחסור בתרופות ורמת ההיגיינה הייתה נמוכה. נייטינגל וצוות המתנדבות שאיתה ניקו ואירגנו את המרפאות מחדש, אך  למרות המאמצים שהשקיעו, שיעור התמותה בבית החולים המשיך לעלות, חיילים רבים יותר מתו בבית החולים מאשר בשדה הקרב. תנאי האוורור הירודים, הצפיפות, חוסר ההיגיינה ומערכת הניקוז הגרועה של הביוב החמירו את מצבם של הפצועים. רק במרץ 1855, כמעט חצי שנה לאחר בואה של נייטינגל, דאגה משלחת מטעם הממשלה הבריטית לאוורור, ושיעורי התמותה צנחו. נייטינגל האמינה כי שיעורי התמותה הגבוהים נגרמו על ידי תנאי תברואה ירודים, ובפרט- תזונה גרועה ועייפות של החיילים. כשחזרה לביתה, לבקשתה של המלכה ויקטוריה, כתבה נייטינגל את מסקנותיה והגישה אותם לוועדה המלכותית לבריאות הצבא. אף על פי שלא הורשתה להשתתף בוועדה, בשל היותה אישה, היא עצמה כתבה את דוח הוועדה, שכלל נתונים סטטיסטיים מפורטים, ואף הייתה שותפה ביישום מסקנותיו. הדוח הביא לארגון מחדש של כל המערך הרפואי הצבאי ולייסודו של בית ספר צבאי ללימודי רפואה. כך  הפכה נייטינגל להיות האישה הראשונה שתרמה לבריאות הציבור באופן כה משמעותי. מדובר בהישג יוצא דופן, בהתחשב בעובדה שבאותה תקופה החזיקו הגברים בכל עמדות הכוח. סיפרה של נייטינגל "רשימות על טיפול בחולים" (1860) מכיל תובנות יוצאות דופן ומעוררות השראה אודות הקשר בין מחלה לסבל, כמו גם הנחיות קונקרטיות לטיפול בחולים. לפניה, לא היה קיים ספר כה מפורט, המבוסס על ניסיון  עשיר של טיפול סיעודי מקצועי. לדבריה, "כל מחלה בתקופה מסוימת של קיומה היא למעשה תהליך של תיקון, שאינו מלווה תמיד בסבל; זהו מאמץ של הטבע לתקן תהליך של הרעלה או ריקבון, אשר התמשך לאורך שבועות, חודשים, לפעמים שנים לפני כן, מבלי ששמנו לב אליו. במעקב אחר מחלות, הן בבתים פרטיים והן בבתי-חולים ציבוריים, מתגלה למתבונן המנוסה, מעל לכל ספק, העובדה שתסמינים הגורמים סבל, אשר בדרך כלל נחשבו כהכרחיים ומתלווים תמיד למחלה, לעתים קרובות לא הופיעו בעקבות המחלה ובגללה, אלא בגלל סיבה אחרת לגמרי – בשל מחסור באוויר צח, באור השמש, בחום, או בשקט, בשל אי שמירת הניקיון, או מתזונה לקויה, או בגלהטוב ברופאים-מאמר של שחרל כל אחת מהסיבות האלה לחוד. התהליך המתקן אשר יצר הטבע ואשר אנו מכנים אותו בשם מחלה, נעצר ופעולתו הושהתה בגלל חוסר כלשהו בידיעה או בתשומת לב בכל השטחים שהזכרנו למעלה, וכתוצאה מכך מופיעים כאבים, סבל, או הפסקה של התהליך הרפואי שהוחל בו". נייטינגל נטלה את הסיכון שלא יקבלו את דבריה, שיתנגדו לה, ינדו אותה, יאשימו אותה בכפירה, או שפשוט יתעלמו. כל זה לא עצר אותה מללחום על האמת, למען טובתם של החולים. היא חשה כי אין ביכולתה לעמוד מנגד, כשהיא רואה את הבורות, חוסר היעילות, הדוגמטיות וצרות המחשבה בה נהגו אז בחולים. בכך דמתה  לגיבורים רבים בהסטוריה, שסיכנו עצמם למען אידיאל של צדק, אמת, אנושיות ורווחת אחרים. בדומה למשל המערה של אפלטון, נייטינגל היא זו שהעיזה לצאת מ"המערה", מהחשיכה והבורות הרפואית ששלטה בכיפה, לגילוי אמיתות מהפכניות לתקופתה, והעזה גם לחזור ל"מערה", מתוך מחויבות לעזור לסובלים, גם אם יושבי המערה לא תמיד קידמו את פניה בברכה. נייטינגל לא ויתרה ופעלה במשך כל חייה להעניק לחולים אור ואויר נקיים, מים צלולים של חכמה ומעשיות, גישה רפואית של יעילות וחמלה, ובעיקר סללה דרך ונתנה השראה לכל מי שמאמין באידיאל אנושי, ומוכן להלחם ולהקדיש את חייו למענו. בכך היא מהווה דוגמא לכולנו. ביבליוגרפיה: "הסטטיסטיקה שהצילה חיים – סיפורה של פלורנס נייטינגל", http://www.sci-princess.info/archives/225 פלורנס נייטניגל, אתר ויקיפדיה.

מחשבות ותובנות בעקבות שיח עם ד״ר צילה זן-בר צור אודות אחווה, עזרה הדדית וכוחה של קהילה לרפא, לאהוב ולהיות שם עבורנו ברגעים המכוננים של החיים. לא לנשים בלבד. כשהייתי בהיריון הראשון הרגשתי שאני על גג העולם. חיים חדשים החלו לנבוט בתוכי ואני למדתי על כל אחד משלבי ההתפתחות של העוברית, ואפילו כתבתי לה יומן שתקרא כשהיא תהיה בהריון עם הילד הראשון שלה, כמו התחלה של מסורת העוברת מאם לבתה. הרגשתי שאני עוברת תהליך משמעותי, אך לא ממש היה לי עם מי לחלוק אותו. שתי הסבתות שלי כבר לא היו בחיים, אחותי היתה עסוקה עד מעל הראש בטיפול בילדים קטנים ואמי לא ממש שיתפה בתהליכים שעברו עליה. אז כתבתי, ושיתפתי את הבת שתהיה לי… לאחר הלידה חזרתי הביתה עם בעלי והתינוקת החדשה שלנו. הייתי אישה עצמאית, סמכתי על עצמי שאסתדר, וגם רציתי לחוות את חלום חיי המשפחה הצעירה. מהר מאד הבנתי שאפשר לקרוא, ללמוד ולתכנן דברים משמעותיים, אבל ברגע האמת הם מתבררים כאחרים. את הדברים המשמעותיים אנחנו חווים ולומדים מהחיים. לא ממש עיכלתי את הרעיון שאני אימא, שיש לי ילדה ושזה לכל החיים. לא ממש הבנתי מה זה אומר, או למה אני בוכה? ולמה היא בוכה? ואיך זה שאני לא יודעת מה לעשות כדי שהיא תפסיק, ואני כל הזמן עייפה… מהר מאד את תחושת הביטחון והוודאות שהיתה לי עד אז בחיים, החליפה תחושת חוסר אונים; את תחושת הבטן המלאה, החליפה תחושה של ריקות וערגה לחיים שהיו בתוכה… לא הספקתי לעשות שום דבר ובכל פעם שהתיישבתי לאכול, היא היתה בוכה. כבר לא רציתי לאכול. הקילוגרמים נשרו מגופי ומהר מאד משקלי ירד מתחת למשקל שהיה לפני ההיריון. אלו לא היו החיים שתכננתי או דמיינתי לעצמי, ובטח לא אלה שהכרתי לפני כן. כלפי חוץ, הכל היה בסדר. בפנים היה לי קשה, אבל לא יכולתי להתלונן, כי מה זה בעצם היה אומר עלי כאישה? כאימא? הזיכרון הזה עלה בתוכי כששוחחתי עם ד"ר צילה זן-בר צור, חוקרת ומלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מרצה על תרבויות שבטיות על דרך המשי ומנחה טקסים במעברי החיים. פגשנו אותה כדי לשוחח על תפיסת הנשיות והביטויים הפולקלוריים שלה אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל, נושא הדוקטורט שלה. ד"ר זן-בר צור שיתפה בחוויית החזרה שלה הביתה לאחר הלידה הראשונה: "נשמעה דפיקה בדלת והנה זו סבתא שלי שבאה אלי הביתה עם שני סלים גדולים ואמרה שהיא באה להיות איתי במשך ארבעים יום. אמרתי לה לא, לא, סבתא, יום אחד מספיק, והיא הסתכלה עלי במין חמלה כזאת ואמרה שהיא לא צריכה שאני אארח אותה ואטפל בה, אלא שהיא באה לטפל בי. מאוחר יותר הבנתי שבעולם שממנו היא באה ארבעים יום לאחר הלידה האישה לא היתה לבד. אחת היתה שומרת עליה, אחרת מטפלת בתינוק ומביאה לה אותו להנקה. היתה מי שמבשלת לה אוכל מזין, זו שעושה לה עיסויים בשמנים, וגם מי שמעודדת את רוחה…". היום אני חושבת לעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז. הנשים הללו אולי לא למדו או קראו בספרים, אבל נדמה שהן ידעו בדיוק מה יולדת צריכה. ד"ר זן-בר צור, ילידת ישראל, גדלה אמנם בבית סבתה, שם חוותה את הפולקלור הנשי של יהודיות יוצאות אפגניסטן, אך דווקא חוויות ההורות הראשוניות שלה הולידו בתוכה את הרצון לחקור את אותם מקורות נשיים. היא מתארת את החיים הקשים של הנשים אותן ראיינה: "הן חיו בחברה פטריארכלית שמרנית בה האישה לא התחתנה מתוך בחירה, אלא מתוך שידוך שהיה מעין עסקה, והיא היתה צריכה לשרת את חמותה, את בעלה, את חמה וילדיה… מעמדן השתנה רק אחרי גיל המעבר, שאז הן יכלו לכהן במלאכות הנפש והרוח, בתפקידים כמו: יועצת, פותרת חלומות, מרפאה, רוקחת, מיילדת, מקוננת ומיילדת את הנשמה. בשלב הזה הן יצרו קואליציות נשיות, ובין היתר גם ניהלו את הטקסים הנשיים, כמו "טקס הנזיד הלבן" לאישה בגיל המעבר, ה"טוצ'יאק" שהיה מעגל נשים שבטי שאיפשר לנשים לדבר בצורה פתוחה וכנה… עבור נשים אלה המטבח לא נועד רק כדי לבשל אוכל, אלא גם רעיונות, והוא שימש כמרחב להזנה רוחנית ולריפוי מקומות פצועים. המטבח, החמאם והמקווה היו המרחבים הטרנספורמטיביים". כדי להמחיש זאת, משתפת זן-בר צור בסיפור מכונן מחיי סבתה. "בעבר משפחות חיו בחצר המשותפת, וקיר המטבח בחצר נקרא 'הקיר הנשי', עליו יכלה האישה להביע את עצמה באמצעות סמלים. לאחר 16 שנות נישואין במהלכם לא הצליחה סבתי להתעבר, היא תלתה את נפת הקמח שלה על הקיר כדי לומר שהיא סיימה את תפקידה ושסבא יכול לקחת לו אישה אחרת. אם גבר היה מוריד את הנפה וקונה חדשה, זה היה אומר שהוא הולך להביא אישה חדשה. אם הוא הוריד אותה אך לא קנה חדשה, הוא ביקש גישור, יש על מה לדבר… סבא שלי הוריד את הנפה ואת שק הקמח של סבתא, ניפה קמח, לש בצק ואפה ממנו לחם, מעשה מאד לא שגרתי לגבר בחצר. בכך הוא אמר: 'אני מאמין שהרחם שלך יתמלא ויצור חי ייאפה שם'. אמא שלו תלתה על הקיר ערסל בו פירות מיובשים, ובכך אמרה לכולם שהיא מאמינה שכלתה שתביא פירות מתוקים. סבתא בכתה מאד, בכי שאגרה בתוכה שנים ארוכות. לאחר זמן מה היא ילדה את ילדתה הבכורה, ואחר כך את אבי. לאורך שנים, בט"ו בשבט היא היתה מכינה ערסל ובו פירות מיובשים, לזכר אותה מחווה שעשתה עבורה חמותה". לכאורה, החיים שלנו במאה ה-21 רחוקים מאוד מחייהן של אותן יהודיות יוצאות אפגניסטן. אנחנו חופשיות לבחור את חיינו – לרכוש השכלה, להרוויח כסף ולהיות עצמאיות מבחינה כלכלית, לבחור האם להתחתן ועם מי, האם להביא ילד לעולם, עם מי ומתי, לממש את עצמנו בקריירה ועוד. למרות זאת, אם נודה באמת, בצמתי חיים משמעותיות וברגעים של משבר וקושי, מרביתנו לבד. לעתים אנו מאמינות שהקושי הוא רק אצלנו ושומרות אותו בין ארבעת קירות ביתנו. התרחקנו מהאימהות והסבתות שלנו, כי נדמה לנו שאין הן יכולות להבין את עולמנו ולכן גם לא להיות שם עבורנו. היום, לא רק שאין לנו מטבח משותף או טקסים, כל אישה חיה את חייה לבדה. החיים שלנו הם פער מתמיד בין הצרכים הרגשיים שלנו למציאות אינדיבידואלית אינטנסיבית בודדה. מחקרה של ד"ר זן-בר צור שופך אור על החשיבות בשיתוף הנשי, המפגיש כל אחת מאתנו עם סיפור שהיא יכולה למצוא בתוכה, עם געגוע לשבטיות נשית עתיקה, לחיבור הבין-דורי… כל אלה מאפשרים לנו להעיר בתוכנו את הדברים שלא תמיד יש להם מילים, לרכך בתוכנו את המעברים והמשברים, לאפשר ריפוי. חוויית הקושי שלי לאחר הלידה הראשונה נחקקה בתוכי וליוותה אותי במשך שנים. הבנתי שהזמן שבו ערסלתי את בתי היה הזמן שבו הייתי הכי זקוקה לערסול בעצמי, לעטיפה אוהבת ודואגת שתאפשר לי לרגע להיות מונחת ולנשום בתקופת המעבר הזאת. לאחר מספר שנים בחרתי להתנדב בארגון "אם לאם", במסגרתו אימהות ותיקות מלוות נשים אחרי לידה. רציתי להיות עבור אישה אחרת מה שהיה כה חסר עבורי באותם ימים. כולנו עוברות חוויות די דומות במסע החיים, ורב המשותף בינינו מאשר המבחין ומבדיל. לכן, חשוב שנזכור שכל אחת יכולה להיות כתף בעבור מישהי, ובאותו הזמן גם לקבל כתף ממישהי אחרת. היא לא חייבת להיות מהמשפחה הביולוגית שלנו, זו יכולה להיות כל אישה שאנו פוגשות בדרך: השכנה, החברה, או אפילו זו שהכרנו באופן אקראי בתור בסופרמרקט. אנחנו יכולות גם ליצור בעצמנו את המעגלים הנשיים התומכים שלנו, את המקומות המיוחדים שמאפשרים לנו ביטוי, בהם אנו יכולות להיות עטופות ולקבל עזרה, וגם להיות שם בעבור אחרות. זה חשוב ומשמעותי לנו כנשים אינדיבידואליות, אך חשוב עוד יותר בעצם היותנו שייכות למשפחה גדולה יותר, משפחת בני האדם, בה לנו כנשים ישנה אחריות גדולה יותר – כשאנחנו מרפאות את עצמנו, לא רק שאנחנו מאפשרות לעצמנו להיות מי שאנחנו, אלא אנו גם מעבירות את הריפוי הזה לילדינו, לבני משפחותינו, לקהילות ולחברות בהן אנו חיים… לאנושות כולה! רינה בן עמי * הכותבת הינה חברה במכון הרמס – מכון אנתרופולוגי בינלאומי החוקר את המורשת הלא חומרית של תרבויות, בעבר ובהווה.

אם נתבונן על עצמנו כעל תזמורת, מה תוכל התבוננות זו ללמד אותנו על חיינו? איזה צלילים מרכיבים אותנו? תוקפניים, חזקים, עדינים, או מעוררי השראה? איזה כלים מנגנים בתוכנו ומהו תפקידם? ומה יכול תפקידו של המנצח על התזמורת ללמד אותנו על חיינו שלנו? בתרבות של ימינו, כאשר אנו מדברים על ״לנצח בחיים״, אנחנו בדרך כלל מתכוונים להצלחה שלנו בעבודה, בתחום הזוגי, כמה כסף יש לנו, או את מי ניצחנו, על מי גברנו והרבה פעמים מודדים את ההצלחה וה״ניצחון״ שלנו ביחס לאחרים. אך האם יש משמעות נוספת ליכולת להיות ״מנצחים״ בחיים שלנו? משמעות הקשורה יותר לפילוסופיה – האהבה וההתקרבות לחכמה, זו המבקשת מהאדם ומאפשרת לו להביט פנימה, אל תוך עצמו, על מנת לנצח משהו אחר שאינו חיצוני אליו? האם קיים דבר כזה? אלו הן שאלות פילוסופיות אותן אנו מבקשים לחקור. בתפיסה פילוסופית, אמנות איננה רק היכולת לשיר, לרקוד או לנגן, אלא זו היכולת של האדם להתחבר, דרך האמנות, לאמנות החיים, לבטא בחיי היומיום את מה שהיינו רוצים לראות בהם. זו היכולת להיעזר במתנות ובמעלות שיש באמנות על מנת לבדוק היכן קיימות המעלות הללו בחיינו או היכן היינו רוצים לבטא אותן יותר. אם כך, האם יש קשר בין אמנות לבין היכולת לנצח בחיינו? על מנת לחקור את השאלה הזו, נבחן תחילה את משמעותו של המנצח על התזמורת. בתוכנו קיים ניגון פנימי משמעות המילה לנצח (to conduct) הינה – להוביל, להנהיג, ובעולם הפיזיקה הכוונה היא גם להוליך אנרגיה או חשמל, שני היבטים מעניינים חשובים שעוד ניגע בהם וקשורים לתפקידו של המנצח. לעתים נדמה, שהמנצח לא עושה הרבה אלא רק מנפנף בידיו, ועולה השאלה – אם כל אחד מחברי התזמורת יודע את התפקיד שלו – מדוע יש צורך במנצח? זו שאלה מעניינת וחשוב שנשאל אותה גם בהקשר הפנימי, של הניגון הפנימי שמתרחש בתוך כל אחד מאיתנו. נסו רגע לדמיין שכל אחד מאיתנו הוא תזמורת שמהווה עולם קטן. בכל אחד מאיתנו יש את החלק של הכינור שמנגן צלילים נוגים, את החלק של הצ׳לו שמנגן צלילים עמוקים, את החצוצרה שמתריעה ואפילו את המשולש הקטן שפורט על החלקים העדינים. כל אחד הוא עולם ומלואו, מלא צלילים וקולות שממלאים אותנו בכל רגע נתון. הקולות הללו קיימים גם מחוצה לנו, אבל הם בעיקר בתוכנו, ובכל רגע נתון כל אחד מהכלים רוצה לקבל ביטוי ולהגיד את מה שיש לו לומר. וכאן בדיוק נכנס תפקידו החשוב של המנצח. המנצח הוא בעל הראייה הגבוהה ביותר, הוא זה אשר רואה את התמונה הגדולה ונותן את הכיוון של המוזיקה, את הכיוון של התזמורת. אם נשתמש במושגים מתוך עולם הפילוסופיה, המנצח הוא בעל ההכרה הגבוהה ביותר בתזמורת, הוא זה אשר רואה את הדברים מגבוה, ממעוף הציפור. הוא זה אשר מכיר את מכלול הצלילים, יודע מתי לתת סימן לכל כלי להיכנס ומאזן את הכלים בכל רגע נתון. המנצח הוא זה אשר אוהב את המוזיקה, אוהב את הצלילים ורואה בהם חלק בלתי נפרד ממנו, המשך ישיר שלו, בדיוק כפי שהוא אוהב כל כלי וכלי בתזמורת ורוצה שהוא ינגן ויכוון את עצמו למקום ההרמוני ביותר עבורו. מתוך האהבה הזו, המנצח מסוגל לראות את התמונה הגדולה יותר – כיצד לתת לכל כלי להתבטא ומתי וכיצד לאזן את כל הצלילים השונים לכדי מנגינה אחת הרמונית ומלאה יופי. הבה נשאל את עצמנו – האם גם בתוכנו קיים מנצח שכזה? האם גם בנו קיים חלק אשר יש בו את היכולת לתת את הכיוון לכל הקולות הקיימים בנו? חלק שרואה את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר, השייך לחלק הגבוה יותר שקיים בנו? הפילוסופיה אומרת לנו שכן, בכולנו נמצא החלק הזה, המנצח, אשר תפקידו לנצח ולכוון את הכלים המנגנים, אותם החלקים שבנו, כל אחד בתפקידו שלו, ברגע הנכון והמדויק עבורו. כמו המנצח אשר תפקידו הוא לקלוט את הרעיון של המוזיקה בשלמותה ולהעביר דרך עצמו את הרעיון הזה לשאר נגני התזמורת, כך גם תפקידו של החלק הגבוה שקיים בנו, לאפשר לנו לחבר את כל החלקים שבנו יחדיו לכדי כיוון אחד, גבוה יותר מסך חלקיו. המנצח הוא זה אשר מעביר חשמל, כמו בהגדרה המילונית, או במקרה שלנו, מעביר את האור דרכו על מנת שכל אחד מחברי התזמורת יוכל להתחבר לאור הזה ולהאיר את עצמו. גם לחלק זה שקיים בנו יש את היכולת, אם נדע להתחבר אליו, להאיר את כל שאר החלקים. ללמוד להקשיב לניגון הפנימי אם כך, מה זה מבקש מאיתנו? איך נצליח להתחבר למנצח שבנו? היוונים דיברו על "דע את עצמך"; על מנת לדעת את עצמנו ולכוון את עצמנו למקום בו אנו רוצים להיות, עלינו קודם כל להתחיל להקשיב לקול הפנימי שנמצא בתוכנו, אותו אנו לרוב לא מזהים, או לא תמיד נותנים לו להתבטא. עלינו ללמוד להקשיב לצלילים השונים המתנגנים בנו, בכל רגע וסיטואציה ולארגן אותם, לסדר את התזמורת הפנימית שבנו. אם נקשיב טוב, נגלה שהמנצח הפנימי שבנו תמיד שם, מוכן למלא את תפקידו. האם אנחנו מזהים אותו ונותנים לו למלא את הייעוד שלו, את התפקיד שלו? כולנו יכולים להזדהות עם רגעים בחיים בהם עולים בתוכנו הרבה קולות וקשה לנו לדעת למי לתת את ההובלה. אך אם נקשיב ונזהה את המנצח הפנימי וניתן לו להוביל ולכוון את התזמורת, נגלה שטמון שם חופש מאוד גדול ומנגינה מיוחדת והרמונית המבקשת להתנגן. אם כך, להיות מנצחים בחיים לא מתייחס ליכולת שלנו להשיג דברים חיצוניים או לנצח מישהו או משהו, אלא ליכולת שלנו לנצח את עצמנו, להשיג את ההרמוניה הפנימית היכולה להתקיים כאשר כל חלק באישיות שלנו מקבל את מה שהוא צריך ואת מה שהוא יכול לתת. גם לכל אדם סביבנו יש ניגון פנימי משלו רובד נוסף להתבוננות בנושא היא ההבנה שבנוסף לכך שכל אחד בפני עצמו מאיתנו הוא תזמורת, כל אחד מאיתנו הוא גם כלי בתוך תזמורת גדולה יותר מעצמנו, שהיא החברה והעולם. לכל אחד יש את הצליל שלו, מיוחד וייחודי, וכל כלי אחראי על האיכות וההרמוניה של נגינת התזמורת כולה. על ידי כך שכולנו נדע לכוון את הכלי שלנו לעבר משהו גדול יותר, יפה יותר, טוב יותר, כך תושג ההרמוניה הכוללת. אבל ההרמוניה הגדולה תגיע רק מהיכולת של כל אחד מאיתנו להכיר את התזמורת הקטנה שלו או שלה כדי להתחבר למנגינה הגדולה יותר של החיים. שני הפנים הללו קיימים בחיים שלנו ושניהם טומנים בחובם את ההזדמנות לתרגל את הרחבת ההכרה שלנו, ההזדמנות לתרגל את היכולת לראות בכל דבר אשר מגיע לחיינו כשיעור היכול לעזור לנו לצמוח, היכולת להיעזר במה שמגיע כדי להכיר את עצמנו יותר. במובן הזה האמנות היא עשירה ומלאה בהזדמנויות להתחבר ליופי, להרמוניה ולאהבה, הזדמנות להתחבר לחלק הגבוה והנעלה יותר שבנו, הזדמנות להיות המנצחים של חיינו. הדר וינרב

אחת ל-12 שנים נחגג בהודו פסטיבל קומבה-מלה, "פסטיבל הכד", הכינוס הרוחני הגדול ביותר בעולם שבו אנשים מבקשים לעצור לרגע את זרם החיים הרגיל של העשייה החיצונית ולהתחבר פנימה. היציאה למסע איני יודע מה משך אותי לעזוב את המוכר והידוע, לארוז את המוצ'ילה והמצלמה ולטוס להודו כדי להשתתף בפסטיבל קומבה מלה. אני מניח שהשילוב בין פילוסוף להרפתקן הוא מה שעורר בתוכי את הקריאה הפנימית לצאת למסע… רק כשהגעתי לעיר אללהבד התחלתי לקלוט את מימדי האירוע. היו בפסטיבל כ-150 מיליון משתתפים, שהגיעו מכל קצות תת היבשת ההודית ומהעולם כולו. כהרפתקן ומוביל מסעות בעולם, יצא לי לחוות חוויות מיוחדות ועוצמתיות רבות, לראות אריות צדים זברות באפריקה, קרחונים באנטרקטיקה, נזירים בהימלאיה – אך תופעה אנושית כזאת לא ראיתי מימיי. הקומבה מלה היא ההתקבצות האנושית הגדולה ביותר בעולם, שמימדיה הם מעבר לכל דמיון. זוהי "מכה" של ההינדים. עלייה לרגל מה משך את כולם לאירוע? מה הם מייחלים למצוא שם? המשתתפים בפסטיבל אינם תיירים, הם עולי רגל; זהו מסע רוחני קולקטיבי. למשך 50 יום, עשרות מילוני בני אדם באים להשתתף בחגיגת הקיום האנושי, ולהעמיק את הלימוד והניסיון שלהם ב"סאנאט דהרמה", החוכמה הנצחית. לפי תפיסתם, חוכמה זו נותנת פתרון לכל אספקט של החיים – פיזי, חברתי, תרבותי או רוחני. זהו למעשה מסע של חיפוש אחר האמת, החיצונית והפנימית. זהו מסע שיודעים היכן נכנסים אליו, אך לא איך יוצאים ממנו; מסע טרנספורמטיבי. כפילוסוף המאמין שהאמת והחוכמה אינן שייכות לאף אחד, ושדווקא הלימוד ההשוואתי בין פילוסופיות ודתות שונות הוא כלי נהדר להתקדם בדרך הרוחנית, שמחתי על ההזדמנות לחקור ולחוות את נקודת המבט ההינדואיסטית לחיפוש אחר טבע המציאות. בקומבה מלה נפגשים ה"סאדוהים", הפרושים הקדושים, ואיתם גם הגורואים, המורים הרוחניים והמאסטרים מכל הזרמים ומכל פינות הודו. הם חולקים את הידע שלהם, הניסיון שלהם והשקפת העולם שלהם אחד עם השני. כולם עוסקים בשאלות המהותיות של הקיום – מי אני? מה הייעוד שלי? מהי המציאות? ואיזה תרגולים יכולים לעזור לי לעשות את הצעד הבא שלי בדרך? אותם מורים רוחניים גם פותחים את דלתותיהם לציבור, שבא לקבל מהם ברכות, שיעורים וטיפים למסע הרוחני (ובני המזל יקבלו גם הזדמנות לעשות איתם סלפי). חלק ממורים אלו חיים כל החיים במערות או בהרי ההימלאיה ועסוקים במדיטציות ותרגולים רוחניים עמוקים, רחוק מעין הציבור. לא ניתן לפגוש אותם בשום נסיבות אחרות למעט בקומבה מלה. אם תשאלו אותם מדוע הם לא יוצאים כל השנה ממקומות המסתור שלהם הם יאמרו לכם שאין טעם לצאת החוצה, כי האמת נמצאת בפנים. קדושים אלו משפיעים על מיליוני הודים, ורבים מאמינים שהם מכוונים את האנושות כולה. שוק פתוח של רוחניות הקומבה מלה הוא מקום מצוין למי שמחפש משמעות, מורה ודרך. יש בפסטיבל היצע אינסופי של אפשרויות וגישות להגיע לאמת. זה כמו גלגל שמרכזו הוא האלוהים והחישורים שלו הם הדרכים השונות להגיע אליו. יש דרך אחת והרבה שבילים, כמו שוק פתוח של רוחניות. כל אדם רשאי לבחור את הדרך, המורה והטקסטים הקדושים שמתאימים לו. כולם מכבדים את כולם. אין הפרדה בין הקאסטות השונות וכולם רשאים לטעום ממעיין החוכמה. האירוע כולו הוא בסימן של כבוד הדדי, סובלנות והרמוניה בין הניגודים. בעיניים מערביות עבור התייר המערבי, זוהי חוויה מטלטלת ולא תמיד מובנת. אנחנו עסוקים רוב חיינו במענה לצרכים קיומיים וחומריים, בהישגיות חיצונית, ביוקרה כלכלית ובהכרה חברתית ופתאום אנו נחשפים למקום בו כל האנשים מרוכזים במסעם הפנימי, ביעד רוחני שאינו ניתן למדידה בשום אמצעי חומרי. הקומבה מלה הוא מפגש המוני של אנשים שמבקשים לעצור לרגע את זרם החיים הרגיל של העשייה החיצונית ולהתחבר פנימה. התרבות ההודית מאז ומתמיד נתנה מקום גם לאי עשייה, שאצלנו במערב נתפסת כפסולה, כמילה נרדפת לעצלנות ובטלנות. אך ההודים מבינים שהחיים הם לא רק בחוץ, ושישנם גם חיים פנימיים… רבים מאורחי הפסטיבל הם פרושים הודים. תופעת הפרישות כמעט בלתי נתפסת מנקודת המבט המערבית, לפיה האדם נמדד בהתאם למה שהוא עושה ומה שיש לו. כאן בקומבה מלה ניתן לפגוש אנשים רבים, בני כל הגילים, שבחרו לעזוב את כל הקשרים החומריים שלהם, הרכוש, הפרנסה, המעמד החברתי ולפעמים אפילו את בגדיהם ואת שמם ולצאת למסע של נדודים לאורך נתיבי הקדושה השונים בהודו, בחיפוש אחר ה"אני" האותנטי והנצחי שמעבר לכל המסכות והסמלים החומרים. חלקם משוטטים עירומים כביום היוולדם, שיערם סבוך בצמות וראסטות וגופם מכוסה באפר של שריפת המתים ובאבק דרכים. אלו הנזירים הלוחמים, הסגפנים האדוקים ביותר. הם ויתרו על כל תשוקות הגוף, הנוחות והחומר. הם מתריסים נגד כל סדר חברתי מקובל. כל מה שאנו, אנשי המערב, משתוקקים אליו, הוא בעיניהם חסר משמעות. העירום המוחלט מעיד על כך שאין להם רכוש ומסמל את התעלותה של הנפש על צורכי הגוף. הם מאמינים כי גופם הוא הבגד של נשמתם ואין צורך בבגדים נוספים שרק יפריעו לנשמה להתבטא. זה אולי קיצוני מדי עבורנו, אנשי המערב, אך האם אנחנו לפחות מנסים מדי פעם לעצור את מרוץ החיים השגרתי ולצאת לרגע מהמסגרת, מהמטריקס, מהפרדיגמות עליהן גדלנו וחונכנו, לשאול שאלות ולהטיל ספק במובן מאליו? מיתוס נקטר הנצחיות רגע השיא של הפסטיבל הוא הטבילה הקדושה בנהר הגנגס. טקסטים הודים עתיקים מדברים על סיפור מיתולוגי אשר נתן לפסטיבל את שמו. הסיפור מספר על מאבק בין האלים לשדים באחיזה על נקטר האלים, המעניק חיי נצח. במהלך מרדף שמיימי במטרה לגנוב את הכד עם נקטר האלמוות, טִפטפו מתוך הכד ארבע טיפות של משקה האלים בארבעה מקומות שונים ברחבי הודו והפכו מקומות אלו למקומות קדושים.  במקומות אלה נאספים עשרות מליוני בני אדם, כדי לרחוץ במי הנהר הקדושים ולגעת ולו לרגע אחד בחיי הנצח. הם מבקשים לשחזר את הסיפור המיתולוגי של מציאת נקטר הנצחיות, בחייהם שלהם. המאבק בין האלים לשדים הוא כמובן תיאור סמלי של כוחות הפועלים בתוך כל אדם. מאבק בין כוחות הטוב לרע, בין החלק החייתי באדם לחלק האלוהי באדם, בין האישיות הזמנית לנשמה הנצחית אותה מסמל הנקטר. זהו הקרב הפנימי המתאר את הדרמה הקובעת אלו כוחות ישלטו על חיינו. החיבור לנשמה הנצחית עולי הרגל מאמינים שטבילה בנהר בזמן מיוחד זה, תוך התכוונות מלאה והקפדה על כללים מסוימים, מבטיחה טיהור של כל החטאים והתקרבות לגאולה. הם מאמינים שהם טובלים בנקטר עצמו. זהו רגע של טיהור המזמין אותנו להשאיר מאחור את מה שלא משרת אותנו יותר ולהתחדש. הטבילה מאיצה את הקרב הפנימי ומסייעת לאדם לעשות בתוכו תהליך אלכימי, להתמיר את ההזדהות שלו מהאישיות הזמנית ומהתשוקות הנמוכות לנשמה הנצחית ובכך לטעום מנקטר האלמוות. מטרת טקס הטבילה היא להעיר בתוך האדם את הנצחיות שבו, הפוטנציאל שלו, הטבע האלוהי שלו – זהו הנקטר. הטבילה בנהר מי הנצח נותנת לנו הזדמנות ייחודית להתקרב לשחרור מהחיים בני התמותה הללו, לאחד את נשמתנו עם האחדות הנצחית. השראה לחיות חיים רוחניים בעולם החומרי בו אנו כלואים. היא עוזרת לנו לטהר עוד קצת את הכובד והלכלוך של עולם החומר, בתקווה לזכות בטהרה. כך הופך מפגש הנהרות ל"מכבסה" ענקית של חטאי ההודים, במסגרת הפסטיבל הדתי הגדול בעולם. הכנות לרחצה לפני מועד הרחצה הקדושה, ההתרגשות בשיאה, אף אחד לא ישן בלילה וכולם עוסקים בהיטהרות והתבוננות פנימית עמוקה כדי להגיע לטקס הטבילה מוכנים ככל האפשר. עולי הרגל ממלמלים מנטרות, מדליקים קטורת ומדקלמים שירה קדושה. עם זאת, כולם יודעים שעומק החוויה בנהר יהיה רק שיקוף של רמת הטוהר של המאמין בתוך נהר החיים השגרתי וההכנה הטובה ביותר היא לחיות נכון את חיי היום יום. הראשונים להיכנס לנהר הם מסדר "הסאדוהים העירומים". החיזיון של מאות נזירים עירומים, מגודלי שיער, בעלי מבט פראי, אפר על גופם, חמושים בחרבות וכידונים, רוקדים בטירוף את דרכם לנהר, נראה כמו סצינה משחר האנושות. המוני עולי הרגל מפנים את דרכם לנזירים המפחידים מתוך כבוד ויראה, כאילו פרסו עבורם שטיח אדום המוביל אל גדת הנהר. הנזירים נעמדו על סף הנהר מוכנים לרגע המכונן לו חיכו 12 שנים. הם נראים כמו לוחמים ברגע של ריכוז לפני היציאה לקרב. קרני השמש הראשונות החלו לעלות באופק ונראה כאילו הזמן עצר מלכת… הם החלו בטקס תפילה קצר ופתאום נשמעה קריאת קרב של אחד ממנהיגי המסדר וכולם החלו להסתער בטירוף אל הנהר כלוחמים בשעת הקרב, תוך שאגות רמות, שירה פראית והנפת חרבות באוויר. צהלות הקרב מיד התחלפו בצהלות של שמחה ובטקסי טיהור המתרחשים על פי אותם כללי טקס הנהוגים מאות שנים. כולם התאחדו עם המים הקדושים, עם הנצח. הטבילה ההמונית כשהשמש עלתה ניתן היה לראות את מיליוני עולי הרגל העומדים בתור הגדול, הצפוף והדחוס ביותר שראיתי מימיי. הם התכוננו ללכת בעקבות הסאדוהים ולרחוץ בנהר הקדוש. הם דחפו ונדחפו וקיבלו מכות מהשוטרים שניסו נואשות להשליט סדר בבלגן. כולם נדחפו לכיוון המים וגם אני ביחד איתם, אין לאן לברוח. נתתי לזרם האנושי להוביל אותי, הצפיפות הלכה וגדלה והבנתי שאני מובל לתוך המים כנגד רצוני. התמסרתי כאילו זהו רצון האלים ותוך שניות ספורות מצאתי את עצמי בתוך המים, עם כל ציוד הצילום שלי. בהתחלה זה היה די מבהיל, אך מהר מאוד הבנתי שנכנסתי לתוך מקדש מיימי הומה אדם. ההמון טבל בנהר בזה אחר זה כמו בסרט נע, צעירים, מבוגרים, משפחות שלמות. בכל פינה ניתן היה לראות מישהו עושה טקס אישי של טהרה, בסופו טעם את מי הנהר, כאילו טעם מהנקטר עצמו. אי אפשר לתאר את הברק בעיניים של עולי הרגל, הדבקות, האמונה, השלווה הפנימית. כאילו התאחדו עם נשמתם ושכחו את כל תלאות החיים. מיד לאחר הטקס, הקודש והחול מתערבבים וכולם מתחברים לילד שבתוכם ומתחילים להשפריץ מים לכל כיוון. כל כך הרבה תום, פשטות ומשמעות. האווירה רוויה ביראת כבוד, הודיה ומסירות לדרך, לחוכמה הנצחית. למרות ההמונים שגודשים את הנהר, יש משהו אישי מאוד ברגע הטבילה. זה מרגיש כמו סרט בו כולם גם צופים וגם שחקנים. צילמתי ללא הפסקה, עד שעלה בתוכי קול שאמר לי שהגיע הרגע לקחת חלק בטקס ולא רק להיות צופה. סגרתי את המצלמה, הרמתי אותה גבוה בידיים, עצמתי עיניים, הרפיתי את השרירים ברגליים ואיפשרתי לגופי לצלול לתוך המים. כל גופי, כולל הראש שלי, בתוך המים ורק ידיי שאוחזות במצלמה מחוץ למים. ברגע אחד הרעש של ההמון הפך לדממה. כמה שניות שהרגישו כמו נצח. הרגשתי כמו טיפה שחזרה לאוקיאנוס. יצאתי מהמים וחשתי כאילו אני כבר לא אותו אדם, נפלו המחיצות ביני לבין כל הסובבים אותי. הרגשתי חלק ממשהו גדול ממני, תחושה עמוקה של אחדות ושל טוהר. כאילו טעמתי לרגע את נקטר הנצחיות. עידן צ'רני