פרוייקט "עושים טוב בגליל" של מתנדבי אקרופולס החדשה בסניף כרמיאל נוצר כדי לתת מענה לכל צורך שעולה הן באיזור כרמיאל והן בישובים הסמוכים לו בגליל. צוות המתנדבים שלנו פועל בשיתוף עם המועצה המקומית, עמותות וארגונים במושבה, וכן עם שפע אנשים טובים. אנחנו קשובים לכל צורך, פרטי או קהילתי, ומסייעים במגוון רחב של תחומים: חלוקת מזון לנזקקים, ניקיון, טיפוח ושיפור פני הישוב, תחזוקה בגינות קהילתיות, חינוך והרצאות בבתי ספר ובמרכזי צעירים, סיוע בשיפור פני מקלטים וכן בפרוייקטים קהילתיים כדוגמת המקרר הקהילתי להצלת מזון, תרומה ופעילויות למחלקת ילדים בבית חולים הילל יפה ועוד ועוד.

פרוייקט "עושים טוב בעמק" של מתנדבי אקרופוליס החדשה בסניף מנחמיה נוצר כדי לתת מענה לכל צורך שעולה הן באיזור עמק המעיינות והן באיזור עמק הירדן, בימי שגרה כמו גם בשעת חירום. צוות המתנדבים שלנו פועל בשיתוף עם המועצות המקומיות, הועד של מנחמיה, עמותות וארגונים בעמק, וכן עם שפע אנשים טובים המבקשים לעזור ויחד לשפר את פני העמק. אנחנו קשובים לכל צורך, פרטי או קהילתי, ומסייעים במגוון רחב של תחומים: טיפוח ושיפוץ מרכזי נוער, חלוקת מזון לנזקקים, ניקיון מקלטים, ניקיון הירדן ושמורות הטבע מסביב, צביעה ושיפוץ תחנות אוטובוס, עזרה לחוות אקולוגיות באזורנו, תחזוקה בגינות קהילתיות, חינוך והרצאות בבתי ספר ובמרכזי צעירים ועוד ועוד.

"מאירים ת'עיר"  הוא פרויקט קהילתי שמתקיים בתל אביב. בשיתוף פעולה עם מחלקת הרווחה של עיריית ת"א ויחד עם ארגונים אחרים, פועלים המתנדבים לסייע לקהילות נזקקות רבות ברחבי העיר. בין אם זה ניקיון של מתנ"ס, צביעה של בית ספר או חלוקת אוכל לקשישים. הדס בוסקילה , מנהלת הפרויקט, מסכמת: “קצת מאמץ יחד עם הרבה רצון טוב ואהבה יוצרים את האור שמתפשט לכל עבר בקלילות”   מעירים ת'עיר בשיגרה: מעירים ת'עיר בחירום:

פרוייקט "עושים טוב במושבה" של מתנדבי אקרופולס החדשה בפרדס חנה נוצר כדי לתת מענה לכל צורך שעולה ברחבי פרדס חנה-כרכור, בימי שגרה כמו גם בשעת חירום. צוות המתנדבים שלנו פועל בשיתוף עם המועצה המקומית, עמותות וארגונים במושבה, וכן עם שפע אנשים טובים. אנחנו קשובים לכל צורך, פרטי או קהילתי, ומסייעים במגוון רחב של תחומים: חלוקת מזון לנזקקים, ניקיון, טיפוח ושיפור פני הישוב, תחזוקה בגינות קהילתיות, חינוך והרצאות בבתי ספר ובמרכזי צעירים, סיוע בשיפור פני מקלטים וכן בפרוייקטים קהילתיים כדוגמת המקרר הקהילתי להצלת מזון, תרומה ופעילויות למחלקת ילדים בבית חולים הילל יפה ועוד ועוד. ליטל כספין , מנהלת הפרויקט, מסכמת: “ אנחנו קהילה של אנשים שרוצים ליצור עולם טוב יותר, שמתחיל באדם טוב יותר. האדם הזה הוא אנחנו. ”

טסלה היה ממציא מבריק, פיזיקאי ומהנדס חשמל שהקדים את זמנו. אל מול הכוחות שפעלו לייצר חשמל יקר, שיעשיר מאוד את בעלי הפטנטים עליו, ביקש טסלה לייצר חשמל אלחוטי, חינם אין כסף, מאנרגיות מתחדשות וללא תלות במשאבי כדור הארץ המתכלים. המצאותיו הרבות (ביניהן הרדיו והמכונית החשמלית) לא זכו להכרה בימי חייו, ורק כיום מתברר עד כמה פורצת דרך היתה עבודתו, ועד כמה שאף לחלוקה הוגנת של משאבי העולם, וליצירת אנרגיה בת קיימא. ניקולה טסלה היה אחד המוחות הגדולים ביותר של המאות ה-19 וה-20, אולם רק לעתים נדירות זוכרים כי אחת מהמצאותיו הרבות היא הכוח החשמלי של זרם החילופין (AC). כשאנחנו מזכירים את גילוי החשמל, או איך הגענו להשתמש בו בציוויליזציה המודרנית שלנו, אנחנו חושבים קודם כל על תומס אדיסון, מייקל פאראדיי, ורנר פון סימנס או אפילו בנג'מין פרנקלין – גם אם האחרון עשה רק כמה ניסויים, שהמפורסם מכולם היה הניסיון שלו לגלות אם ברק עשוי מחשמל. טסלה, שנולד בכפר סמיליאן (כיום בקרואטיה של ימינו) ב-1856, נמשך למתמטיקה ולפיזיקה מגיל צעיר ועד מהרה פנה לתחום חדש ומתפתח של פיזיקה, חשמל ואלקטרומגנטיות. לאחר שעזר בשיפור מסלולי החשמליות של זאגרב הוא היגר לארה"ב, ארץ ההזדמנויות. שם הוא עבד תחת תומס אדיסון. מהר מאוד התנגשו האישיות ושיטות העבודה, שלהם וטסלה עזב להקים בית מלאכה משלו. אדיסון כבר ביסס את פטנט הכוח החשמלי של הזרם הישר (DC) שלו, בעוד לטסלה היו רעיונות אחרים וראה פוטנציאל גדול יותר בכוח AC. טסלה תכנן ומכר את הפטנט על גנרטור AC לג'ורג' וסטינגהאוס בשנת 1885. את הכסף שהרוויח השקיע במעבדה משלו בה חקר עוד את הפוטנציאל של כוח AC, ובמיוחד את היכולות האלחוטיות של סיגנל AC.   אינטרסים כלכליים מול המצאות פורצות דרך אדיסון קידם את השימוש בכוח DC. זה מובן, שכן הוא היה הבעלים של רוב הפטנטים לשימוש בו, ובמקביל עשה דמוניזציה לכוח AC כמסוכן למשתמשים. למרות שהיה קל לייצר ולהשתמש בכוח DC, הוא לא היה זול לשינוע מכיוון שהוא דרש כבלי נחושת עבים ויצר אבדות רבות בחום. כוח AC, לעומת זאת, היה קל יחסית לייצור, מעט יותר קשה לשימוש, אבל קל מאוד לשינוע עקב המצאה אחרת, השנאי. המצאה חדשה זו איפשרה להגביר מתח ברשת. על ידי הגדלת המתח, הזרם מופחת באופן טבעי ופוחתים גם ההפסדים בכבלים במהלך ההובלה. עם זאת, ההפסדים עדיין היו משמעותיים מכיוון שלא ניתן היה להגביר את המתח ללא הגבלת זמן, אך זוהי מערכת חלוקת החשמל שאנו משתמשים בה עד היום. טסלה לא היה מרוצה ממערכת התחבורה מבוססת הכבלים, ומיקד את האנרגיה ותשומת הלב שלו במערכת אלחוטית. הוא יצר את מגדל טסלה קרוב למעבדתו בלונג איילנד בשנת 1901. המגדל תוכנן להעביר עד 10 מיליון כוח סוס של חשמל באוויר, באמצעות אות AC בתדר נמוך מאוד. התדר המדובר היה קרוב לתהודת שומאן (7.83 הרץ או מחזורים לשנייה), ששומאן עצמו גילה רק בשנת 1952! הפרויקט נתמך במקור על ידי ג'יי.פי. מורגן, אך הוא נסוג במהירות כשהבין שהרעיון מאחורי מגדל טסלה היה לספק חשמל אלחוטי בחינם. לרוע המזל, בשל חוסר המימון נכנסה המעבדה של טסלה נכנסה לחובות, הפרויקט נזנח והמגדל פורק ב-1917. בשני העשורים האחרונים לחייו הסתגר טסלה בביתו ומת בשנת 1938. מספרים שהמשיך לעבוד ללא הפוגה ושמר לעצמו למעלה מ-2,000 המצאות ופטנטים.  ניקולה טסלה היה אדם בעל מוח מדהים, שהקדים את זמנו. הוא הניח את הבסיס למוחות המדעיים של הדורות הבאים, המחפשים תדיר אחר אפשרויות חדשות וטובות יותר לשפר את מצב האנושות על פני כדור הארץ.

כיצד ראו חכמי התרבויות העתיקות את האדם? המוסלמים הסופים דיברו על הנשמה הסודית שבאדם, זו הזוכרת את אלוהים. הסינים הדאואיסטים דיברו על הצ'י, כוח החיוּת של האדם. ההודים ההינדים דיברו על הצליל הקבוע הרוטט בליבה של כל ישות חיה. מבט על תפיסות פילוסופיות אזוטריות מהמזרח, שמגלה כיצד ראתה כל תרבות את המסתורין של האדם ושל הקיום. במאמר זה אבחן את נושא המבנה האזוטרי של האדם מנקודת המבט של המסורת המזרחית. אציג כמה מהסיווגים הסופיים, ההינדיים והדאואיסטים של המרכיבים הרוחניים של האדם. לפני שאתחיל, הבה נזכור את העובדה שרוב המושגים המוצגים חובקים שפע רחב כל כך של משמעות וכוללים פרק זמן כה רב עד שלא ניתן להבינם במאמר כה קצר. למסורת הסופית, הנחשבת לממד המיסטי והאזוטרי של האסלאם, יש גוף ידע עשיר ומגוון מאוד. יש בה גישה אקלקטית מאוד לידע, שבה התורה האסלאמית הבסיסית הועשרה והוגברה על ידי מחשבה יוונית, עברית, פרסית והודית.   ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם התורה הסופית מתייחסת רבות לרעיון האדם כישות רבת פנים. אנו מוצאים, למשל, את המושג אֵל-אָטַאִיף אָ-סִיטַה اللطائف الستة, שתורגם כ"ששת העדינים" או ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם. כנקודת מוצא, אשתמש בשירו הידוע של רומי: "מתתי כמינרל והפכתי לצמח / מתתי כצמח והפכתי לחיה / מתתי כחיה והייתי בן אדם / מדוע שאפחד? מתי הקטין אותי המוות?"  אנו מוצאים בו התייחסויות ל"נשמות" הרבות של האדם ולרמות רבות של עלייה רוחנית. שלוש הנשמות הראשונות המוזכרות בשיר הן: הנשמה המינרלית הממוקמת במערכת השלד; הנשמה הצמחית הממוקמת בכבד וקשורה למערכת העיכול, ולנשמה החייתית הממוקמת בלב ומחוברת למערכת הדם. לאחר מכן אנו מוצאים את "הנשמה האישית", הקשורה למונח נָאפְס نفس (בתרגום חופשי: האישיות, או ה"עצמי" הנמוך).  נאמר כי נָאפְס ממוקם בעיקר במוח וקשור למערכת העצבים. זה גם המיקום של האגו שלנו. הנָאפְס הוא אותו מימד של האדם שעומד בין התחום הרוחני או האלוהי לבין הגוף הפיזי. זהו שדה הקרב של האדם, שבו מתנהל המאבק או הקרב הרוחני נגד הנטיות המושכות כלפי מטה של הנשמה החייתית ורצונותיה האגואיסטיים.   מהלב אל הרוח ואל הניצוץ האלוהי מרכז תודעה חשוב נוסף, הקשור גם לג'יהאד الجهاد ("המלחמה הפנימית") הוא קאלב قلب (הלב). זה המקום שבו הרוח הנכספת מתעמתת עם המשיכה כלפי מטה של האני הנמוך. בין שני היריבים הללו מתנהל קרב על מנת שאחד ישתלט על ליבו היקר של האדם. ככל שטוהר הלב גדול יותר, כך הוא פתוח יותר למשיכה שאין לעמוד בפניה של הרוח האלוהית שבפנים. לעתים קרובות ניתן למצוא את "מרכז הלב" הזה כמילה נרדפת ל"אינטלקט", לא במובן שבו נעשה שימוש לרעה במילה זו כיום, אלא במלוא המובן של האינטלקטוס הלטיני, כלומר, אותה יכולת באדם הקרויה הבחנה ואינטואיציה. זהו מקום מושבה של הנשמה האנושית. מעניין לציין שהיכולת הרגילה לתבונה, הנקראת עאקל العقل, נובעת מהמילה איקל إقال, שפירושה אזיקים. עבור הסופים, התבונה האינטלקטואלית כובלת את האדם, ומונעת ממנו לפעול למען עלייתו הרוחנית. לאחר מכן, יש את הנשמה הסודית הקשורה למונח סִר سر, שהוא החלק בנו שזוכר את אלוהים. הנשמה הזו היא זו שיודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. סִר קשור כנראה לשני מונחים נוספים: חָאפי خافي (הנקרא הסוד הפנימי ביותר), בתרגום חופשי לאינטואיציה וממוקם באמצע המצח (בין העיניים) ואל-אָחְפַה الاخفة, אותה "נקודת אחדות" בכל אדם שבה התָזַ'לְיָאת تجليات (ההתגלות) של אללה (אלוהים) מתגלה ישירות. לבסוף, יש לנו רוח  روح או נשמת הנשמה. זהו המרכז שבו האדם "נמשך חזרה למקורו האלוהי". זה הניצוץ האלוהי הטהור שבתוכנו.   שלושת האוצרות הדאואיסטים הבה נסתכל כעת על הסינים וליתר דיוק על המסורת הדאואיסטית. עבור הסינים הקדמונים, שינוי וטרנספורמציה הם המאפיינים המגדירים את הקוסמוס. גם האדם נמצא בתהליך מתמשך של התהוות, תוך השתתפות במשחק הגומלין הבלתי פוסק של שני עקרונות יסוד ומשלימים, יין ויאנג. התנועות הדינמיות שלהם קשורות יחדיו על ידי הכוח המתפשט שנקרא צ'י או קי (נשימה חיונית או כוח חיוני). משחק הגומלין הבסיסי הזה של יין ויאנג מוליד את המושג הוּן, ההיבט הקל יותר של נשמת האדם, המחובר לגן העדן (יאנג), ולפּוֹ, המרכיב האנושי הגס יותר המחובר לכדור הארץ (יין). בתוך הדאואיזם, אנו מוצאים מודלים או ייצוגים שונים של האדם. למשל, יש מודל פוליטי, שבו האדם דומה למערכת המנהלית והבירוקרטית של המדינה; מודל תיאולוגי, הרואה את כל גוף האדם כמקום מגוריהם של אלים פנימיים המוצגים וניזונים במדיטציה; ומודל אלכימי, שבו מרכיבי המבנה העדין של האדם נתפסים כמרכיבים ותרכובות הדרושים לעבודה האלכימית של טרנספורמציה פנימית. הדאואיסטים אומרים שהדאו הוליד שלושה מרכיבים עיקריים (הנקראים שלושת האוצרות) בקוסמוס ובאדם. מרכיב אחד הוא ג'ינג, הבסיס החומרי של הגוף הפיזי. הוא מתואר כ"תמצית" אשר לאחר הלידה מאוחסנת בכליות. מרכיב נוסף הוא צ'י, הכוח החיוני או האנרגטי אשר באמצעות "שדה צ'י" העשוי ממרידיאנים עדינים, מופץ בכל הגוף. המרכיב השלישי הוא שֵן. ניתן להבין את שֵן כמרכזו של האדם המודע והמנגנון הפסיכו-מנטלי שלו. זה מתייחס גם למושג "האדם בכללותו", כפי שנמצא בביטויים כמו שְיָאוֹ-שֵן, "טיפוח העצמי". יש עוד כמה מושגים שמעניין להזכיר. טִי מתייחס ל"גוף" ולמערכות הביולוגיות שלו. שִינְג, או "התבנית", הוא זה שנותן צורה ואינדיבידואליות לגוף הפיזי, ו-שִין או לב-נפש. עבור הסינים, שִין הוא מרכז הרגשות, ההכרה והקישור האפשרי ליכולות הגבוהות יותר של אינטואיציה והבנה.   אטמן, המהות הפנימית ביותר של האדם להודו יש אולי את המסורת העתיקה והעשירה ביותר של ידע הקשור למבנהו העדין של האדם ובה אנו מוצאים שפע של אסכולות ושיטות. בשל אופיין האזוטרי והקדוש במהותו, רבות מתורות אלו היו נתונות לכל מיני עיוותים ואי הבנות. שלא לדבר על העובדה שבשל תופעת הניו-אייג', הרעיונות הללו זכו לעתים קרובות להאדרה, פישוט-יתר והפכו חומרניים עד כדי לעג. אנחנו צריכים, למשל, רק להביט על הפופולריות שרכש לאחרונה מושג כמו הצ'אקרות. אתחיל באזכור המושג המטאפיזי ביותר מבין המושגים ההינדיים, אטמן. פירוש המילה אטמן היה במקור "מהות" או "נשימה" ואנו יכולים לראות את קווי הדמיון שלה עם מושגים עתיקים אחרים כמו ה-Pneuma היוונית והמונח הלטיני Spiritus. בהקשר זה, ניתן להבין את אטמן גם כ"צליל" הקבוע ורוטט בליבה של כל ישות חיה. בפילוסופיה ההינדית, אטמן נתפס כעצמי האמיתי של הפרט, המהות הפנימית ביותר של כל אדם ואדם. במסורות הינדיות מסוימות, העצמי האמיתי הזה קיבל אופי אוניברסלי והוא הובן כזהה לברהמן או ל"אני האוניברסלי". אטמן ("צליל" או "נשימה"), השוכן חבוי בתוך כל פרט, צריך להתגשם, כביכול, דרך ה"גופים" השונים, המהווים את המכלול של בן האדם. ל"גופים" או כלי התודעה הללו ניתן שמות שונים: שרירה ("גוף"), קוֹשָה ("נדן"), וָהַאנָה ("מרכבה" או "כלי") וכדומה. במערכת שנמצאת באופנישדות, הם הוצגו כשכבות של בצל המכסות את האטמן. במערכת זו, השכבה החיצונית ביותר ידועה בשם אָנַמאיה קוֹשָה. זהו הגוף הפיזי או הביולוגי. האדם חי דרך השכבה הזו ומזהה את עצמו עם מסה של עור, בשר, שומן, עצמות וכדומה. הנדן הבא הוא פְּרַאנָמאיה קוֹשָה. זהו הגוף החיוני או האנרגטי (מהמילה "פראנה", אנרגיה), הנחשב כמכיל את כל הפונקציות החיוניות. כל עוד עיקרון חיוני זה קיים באורגניזם, החיים הביולוגיים נמשכים. ואז מגיע המָאנוֹמאיה קוֹשָה. נדן ה"נפש" הזה (מהמילה "מנאס" בסנסקריט) קשור למצב התודעה הרגיל שלנו. לכן הוא כולל את המושג "עצמי אישי" ורצונות אישיים (קאמה בסנסקריט). זה הגוף הגורם למגוון, ל"אני" ול"שלי". המוח עצמו נחשב לנייטרלי וגם כפול. לכן הוא יכול לנוע לעבר ה"אזורים" הנמוכים יותר של רצונות אישיים ואנוכיים, או להימשך אל אזורים גבוהים יותר של מחשבה טהורה. ואכן, הנדן הבא שהוזכר הוא הויגְ'נָאנַמאיה קוֹשָה. הוא קשור ליכולות האינטלקטואליות וההבחנות הנכונות של מנאס או למוח ומחשבה גבוהים יותר. הנדן העדין ביותר, כלי התודעה הגבוהה והאוניברסלית יותר, הוא האָנַַנַדָמאיה קוֹשָה. זהו "גוף" האושר (אננדה), שהוא הפנימי מכולם. בו, המוח והחושים מפסיקים לתפקד והאדם "מתעורר" למציאות של אטמן. רמת תודעה זו קשורה אפוא למושג בּוּדְהִי (מהשורש בּוּד: להיות ער, להבין, לדעת).

הכירו את אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות במאה ה-17, שחקרה את ההבדלים בין החומר והרוח, שתי המהויות השונות כל כך זו מזו - הפועלות יחד בעולם אנגליה של המאה השבע-עשרה הייתה תקופה של קונפליקטים ושינויים, ובתנאים כאלה פיתחה הרוזנת אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות של זמנה, את חזונה הבהיר ואת השפעתה. מאחוזתה בראגלי הול, אנגליה, הייתה אן קונווי בדיאלוג מתמשך, בעיקר באמצעות מכתבים, עם ההתפתחויות המדעיות והפילוסופיות של דורה. באותה תקופה פרסם רנה דקארט את מחשבותיו על "דואליזם", המשפיעות עד היום: אמונתו שהתודעה והגוף (או הרוח והחומר) הם שתי מהויות נפרדות. שלא כמו רוב בני דורה, קונווי לא הסכימה עם דקארט, ושאלה כיצד יכולות מהויות שונות כל כך ונפרדות זו מזו לפעול יחד ולהתייחס זו לזו בקלות כזו. בספרה "העקרונות" אשר פורסם לאחר מותה אנו מוצאים את השקפתה של קונווי – המבוססת על רעיון ה"הרחבה" – שרוח וחומר הם למעשה שני מצבים שונים, או "שלבים" של אותה מהות בסיסית. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא במים, שבשלב הרחוק ביותר של "הרחבה" או דחיסות הם קרחיים ויציבים; בשלב השני והאמצעי של ההרחבה הם נוזלים וזורמים; ובשלב העדין והפחות מורחב שלהם הם גז או אדים. כל אחד מאלה הוא מים, אך בצורות שונות, עם מאפיינים, תפקודים ופעולות המיוחדות לכל שלב. "אם רוח וגוף מאוחדים בצורה בלתי נפרדת עד כדי כך ששום גוף אינו יכול להיות בלי רוח (…) זהו נימוק חזק לכך שהם בעלי טבע ומהות אחת, ושגוף אינו אלא רוח מקובעת ומעובה, ורוח אינה אלא גוף עדין ונמוג." (קונווי, "העקרונות"). יתרה מכך, כאשר קונווי מדברת על "גוף" ועל "רוח", המונח "גוף" מתייחס באופן נרחב לכל סוג של פתיחות או דחיסות. במובן זה, אפילו למחשבות יש גוף – דחיסות שבאמצעותה ניתן לשמר אותן, להיזכר בהן ולהחזיק אותן בתודעה. "השתקפות של תמונה דורשת אטימות או חשיכה מסוימות שאנו מכנים גוף."   שלושת מצבי התודעה במטפיזיקה של ההרחבה, קונוויי מסווגת שלושה מצבים או "ספֵירות" נפרדות. את הראשונה והגבוהה ביותר היא מכנה "אלוהים", את השנייה "ישוע" ואת השלישית, "הברואים". אלוהים הוא למעשה "הקבוע האלוהי", "הטוב" של אפלטון, "המוחלט" ששום דבר אינו מחוץ לו או מעבר לו, זה שהוא רובו רוח. הספירה השנייה, "ישוע", ניתנת להשוואה ראשית למרחב – זה שבתוכו כל הדברים נמצאים וחיים. היא גם משקפת מצב הכרה מסוים, שדמותו ההיסטורית של ישוע היא סמל שלו. זוהי הטרנסצנדנטיות של החומר, וחיים מוסריים המכוונים בתוקף כלפי העיקרון הראשון, הטוב. העיקרון "ישוע" הוא המרחב האינסופי שדרכו פוטנציאל התנועה לעבר "הטוב" אפשרי. "השני ניתן לשינוי רק לטוב; כך שמה שבטבעו הוא טוב, עשוי להיות טוב יותר". "[ישוע]… במרחב מסוים מכפיף עצמו לחוקי הזמן, כדי שיוכל לרומם את נשמות בני האדם מעל הזמן וההשחתה אל עצמו, שם הם מקבלים ברכה ועולים מִדרגה אחת של טוב וסגולה לדרגה אחרת, עד אין סוף." בספֵירה השלישית, "הברואים", שהיא הדחוסה והגופנית ביותר, החיים ניתנים לשינוי בשני כיוונים: או כלפי הטוב, המחוזות הגבוהים, או הרחק ממנו, לעבר ההשחתה. יכולת השינוי הזו כלפי מטה, לפי קונווי, יכולה לנבוע מפעולה מכוונת של רצון או מאדישות של רצון. קונווי גם מסבירה שלא ניתן להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף; רק ההפיכה להיות יותר רוח, ולהתאפיין יותר באמצעות "הטוב" מייצגת כיוון ארוך של מסע ואפשרות של אינסופיות. "אף אחד מהברואים לא יכול להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף, למרות שהוא יכול להפוך ליותר ויותר לרוח עד אינסוף… [גוף] תמיד מסוגל להפוך ליותר ויותר רוחני עד אינסוף כיוון שאלוהים, שהוא הרוח הראשונה והנעלה ביותר, הוא אינסופי ואינו יכול לקחת חלק אפילו בגשמיות הקטנה ביותר".   הנקודה הקטנה ביותר האפשרית היא גם המקום בו נמצא אלוהים קונווי ראתה כל דבר שהוא דחוס וגופני כניתן לחלוקה וניתן לשינוי עד אין קץ, עד למידה שבה הוא למעשה אשליה – חומר בשלב הראשון של החומריות. כל מה שנשאר הוא מונאדה, בלתי ניתן לחלוקה. במובן מסוים, המונאדה – הנקודה הקטנה ביותר האפשרית – חולקת את טבעה עם הספֵירה של "אלוהים" או המוחלט, במובן זה שגם היא לחלוטין בלתי ניתנת לחלוקה ולשינוי, היא הרוח בנקודת ההרחבה הרחוקה ביותר שלה. אן קונווי הייתה קשורה למסורת האפלטונית והכירה גם יצירות אזוטריות כמו הקבלה. אף על פי שלא הייתה ידועה בציבור לאחר מותה, עבודתה, כפי שהוסברה ב"עקרונות", המשיכה להשפיע על ההתפתחות המדעית, ובפרט על לייבניץ, שלימים פיתח את ה"מונאדולוגיה" שלו והיווה גשר בין המחשבה הרנסאנסית לעידן המודרני. אם החיים וחוקיהם אינם נובעים מבסיס חומרי, כפי שמציעה אן קונווי, סביר להציע שגם הבנתנו חייבת להגיב ולהתפתח על בסיס לא חומרי. חישבו על המדעים והאמנויות החומריים שלנו, הרפואה, הטכנולוגיה, המוזיקה וכדומה. בהתחשב בהשקפה זו, בכל התחומים הללו, הבנה עמוקה ומדויקת של החיים יכולה להיות מושגת בסופו של דבר רק אם אנו עצמנו ופעולותינו הופכים פחות נתונים לשינוי ולאדישות כלפי מה שהוא טוב (במובן הגבוה ביותר האפשרי). מבחינה פילוסופית, רעיון האחדות בין הרוח והחומר בהכרח מרומם בהכרח את האינטראקציות שלנו עם כל החיים הפיזיים לספֵירה של שלמות מוסרית ורוחנית גדולה יותר.

איזה רטט יש למחשבה? איזה תדר יש לה? על פי התפיסה האזוטרית, המחשבות אינן ערטילאיות אלא הן עשויות מחומר מנטלי עדין. ואם המחשבה עשויה מחומר, נוכל להשתמש בה כדי לעצב את המציאות שאנו רוצים לראות. מהי מחשבה? מנקודת מבט חומרית זוהי תוצאה מקרית של האבולוציה הביולוגית, תגובה של המוח לגירויים מסוימים מהסביבה. אבל עבור הוגים רבים, הסבר כזה אינו מספק, לאור עושרה העצום ומורכבותה של המחשבה האנושית. הסבר חלופי למסתרי המחשבה מגיע מהעולם ה"אוקולטי" או המחקרים האזוטריים: זהו המושג "צורות מחשבה", מונח שזכה לפופולריות על ידי שני תיאוסופים בני תחילת המאה ה-20, אנני בזנט וצ'רלס ובסטר לדבייטר. בתפיסה האזוטרית של החיים, המונח "חומר" אינו מתייחס רק לחומר הפיזי על כל היבטיו, מסלעים ועד גזים ומאטומים ועד חורים שחורים. הוא כולל גם מצבים עדינים של חומר, כמו חומר אנרגטי, חומר אסטרלי וחומר מנטלי – "החומר שממנו עשויים החלומות", כפי שניסח זאת שייקספיר. על פי ספר הקיבליון, אחד משבעת החוקים האוניברסליים הוא "הכל רוטט". כשם שאור וצליל הם מצבי רטט העוברים באוויר ומייצרים אפקט מוחשי, כך גם המחשבה היא רטט שיש לו אפקט. וכפי שאנו יודעים שהצבע האולטרה סגול רוטט בקצב מהיר יותר מהצבע האדום, וכתוצאה מכך לא נראה לעין האנושית, כך החומר הנפשי רוטט במהירות גבוהה בהרבה מהחומר הפיזי וגם הוא לא ניתן לגילוי. כך שנוכל לדמיין כי העולם המנטלי מורכב מסוג עדין מאוד של חומר, שבכל זאת יש לו צורה, כי לכל חומר, עדין ככל שיהיה, יש צורה.   האם היקום הוא תוצר של התודעה האנושית? דרך נוספת להתבונן על כך היא דרך העדשה של אקסיומה הרמטית אחרת מהקיבליון: "הכל הוא תודעה. היקום הוא מנטלי". אם נסתכל על כל מה שסביבנו – הערים המודרניות שלנו על בנייניהן, מערכות התברואה והתקשורת שלהן, בתי החולים וכל צורות הארגון החברתי והמסחרי, מה כל זה אם לא תוצר של התודעה האנושית, קונקרטיזציה של המחשבה? נוכל גם ללכת רחוק יותר: אם נתבונן בטבע וביקום כולו, האם אין גם הם קונקרטיזציה של המחשבה האלוהית, תוצר של תודעת האל, כפי שכינו אותה הפילוסופים ההרמטיים? ואם אנו מוקפים בצורות חשיבה שהתממשו, בין אם הן אנושיות ובין אם אלוהיות, האין צורות המחשבה המקוריות שהולידו אותן מתקיימות גם הן במישור כלשהו שאינו נראה לעין, אבל מובן לתודעתנו ואולי אפילו נגלה לאלה שפיתחו חושים פנימיים מסוימים? הבה נסתכל כעת על צורות המחשבה שלנו ועל ההשפעות שיכולות להיות להן, על עצמנו ועל אחרים.   מחשבות שליליות יכולות להתחזק אם מזינים אותן באובססיביות על פי הכותבים התיאוסופיים שהוזכרו לעיל, לצורת המחשבה יש שלושה היבטים: צורה, המשקפת את טבעה; צבע, המשקף את איכותה; ומובהקות של צורה או קו מתאר, המשקף את בהירותה. צורות אלו נובעות מ"הגוף המנטלי" שלנו עצמו, שפולט רטט. הרטט הזה בוקע מהגוף המנטלי וגורם ל"חומר המנטלי" שמסביב לרטוט בהתאם לו, ומכך נוצרת צורה מנטלית. השלב האחרון בתהליך זה הוא שאת הצורה המנטלית מאכלס "יסוד זמני" המעניק לה חיים: היא הופכת לסוג של ישות חיה. אם הרטט המנטלי המקורי חלש, אזי צורת המחשבה תתמוסס במהרה אל האטמוספירה המנטלית; אבל אם הוא חזק, והאדם החושב ממשיך "להזין" אותו על ידי חשיבה חוזרת ונשנית עליו ופיתוחו, אזי צורת המחשבה החיה הזו תתחזק יותר ויותר. אפשר בקלות לראות שתהליך זה עלול להיות מסוכן למפיק המחשבה, כי אם המחשבה אינה תוצר של כוח רצונו ובחירתו החופשית, אלא של תשוקותיו, תאוותיו או הפנטזיות הבלתי נשלטות שלו, צורת המחשבה יכולה לקבל חיים משלה ולהפוך לאובססיה מייסרת. עם זאת, אם המחשבה מודעת, ומופקת על ידי רצונו של האדם החושב, אז ניתן להשתמש בה כדי ליצור את העולם המנטלי שאנו רוצים. אם נרצה שעולמנו המנטלי יאוכלס במחשבות נעלות, יפות ופילנתרופיות, נוכל לטפח בכוונה צורות מחשבה כאלה על ידי חשיבה בכיוון זה ובחירת חומר הקריאה, הסרטים והסרטונים שאנו צופים בהם, המוזיקה או הפודקאסטים שאנו מאזינים להם.   תדר של תודעה יכול להשפיע על העולם  אלה המסוגלים לתפוס צורות כאלה באופן ישיר, באמצעות תפיסה על חושית, אומרים כי צורת מחשבה טהורה היא דבר בעל יופי מעודן, בצורתה, בצבעה ובמתאר שלה, בעוד שלמחשבה כמו בצע כסף, תשוקה לנקמה או קנאה יש מראה דוחה במישור המנטלי. במציאות, לא נוכל לדבר במקרה זה על המישור המנטלי, אלא על המישור המנטלי-אסטרלי, כי מחשבות כאלה הן רגשיות יותר מאשר מנטליות. כולנו נתונים למחשבות נמוכות, אבל על ידי טיפוח של מחשבות גבוהות יותר, המחשבות הנמוכות מרגישות יותר ויותר "לא במקום" ומפנות את מקומן למחשבות הגבוהות, שהן במהותן חזקות יותר. היבט מעניין נוסף הוא ההשפעה שיש למחשבות של אדם אחד על אחרים. הבה נדמיין שיש לנו את הזכות להיות בנוכחות מאסטר של חוכמה, או לפחות אדם בשלב גבוה יותר של התפתחות רוחנית מאיתנו. האם המחשבות והרטטים שלהם יכולים להשפיע עלינו? כן, כפי שכנראה כולנו חווינו, וזה מכיוון שיש משהו ברטט המחשבה של העולם המנטלי שלנו שמגיב לרטט המחשבה ששולח המורה. כשזה קורה, כל התודעה שלנו רוטטת עם מחשבותיהם, ואנחנו מתרוממים זמנית לרמה שלהם, או לפחות לרמה שאנו יכולים להגיב אליה. המצב יהיה שונה אם בקהל יש אדם שטרם התעוררו בו רטטים כאלה, כי הוא לא טיפח אותם. הוא יהיה, במילותיו של הבודהה, "כמו הכפית שאינה טועמת מהמרק", גם אם היא טבולה בו. את ההשפעה הזאת אפשר להרחיב לקנה מידה גדול הרבה יותר, כאשר הוגה דעות חזק, בין אם הוא קשור לדת, למדע, לאמנות או לפוליטיקה, מעביר מסר לעולם. אלה שהמסר מהדהד בהם מאמצים אותו מיד, וצורת המחשבה מתחזקת על ידי חסידיו והופכת לצורת מחשבה קולקטיבית אשר יכולה לפעמים להשפיע על מיליוני מוחות חלשים יותר המושפעים ממנה, רק כיוון שהיא חזקה כל כך וגורמת להם להאמין שהיא נכונה בהכרח. אנו יכולים לראות זאת בהיסטוריה (ובהווה) לטוב ולרע, בהתאם לאיכות הרעיון המקורי. זה כוחה של דעת הקהל. אך כשם שאדם שגופו המנטלי אינו מהדהד עם רטט של אדם אחר, אינו מושפע אפוא מצורות המחשבה שלו, בין אם הן טובות או רעות, כך אם נטפח את העולם המנטלי שלנו נוכל להימנע מלהיות מושפעים מדעת הקהל אם היא אינה עולה בקנה אחד עם החשיבה שפיתחנו בעצמנו. הדבר החשוב ביותר הוא לפיכך לפתח צורות מחשבה משלנו ולהפוך ל"חושבים חופשיים" במובן הטוב ביותר של המילה.

שעת בוקר מוקדמת; מצרים הגדולה מתעוררת ליום חדש. השמש יוצאת לאטה מבין העננים ושולחת את קרניה הבהירות אל תלולית עפר, ממנה מגיחה חיפושית קטנה ושחורה. החיפושית העליזה מפזזת לה כה וכה, עד שמגיעה – מכל הדברים שבעולם – אל ערימת גללים שהשאירה אחריה עז, שעה קלה קודם לכן. מהערימה צרה החיפושית כדור עגול ומושלם, אותו היא אוספת עמה ברגליה האחוריות אל תלולית העפר, הבית שאותו עמלה להכין לצאצאיה… החרפושית הינה אחד הסמלים המוכרים ביותר ממצרים העתיקה ואולי המזוהה ביותר עמה. המצרים קשרו בדמיונם בין חיפושית הזבל לבין אחד ממאפייניה של שמש הבוקר, הרגע המסוים בו נולדת השמש מחדש באופק המזרחי. דמותה הייחודית של החרפושית מופיעה באמנות המצרית באופנים רבים ומגוונים: מפוסלת בגדלים שונים, חקוקה על קירות קברים ומקדשים, מצוירת על פפירוסים, מעטרת קמעות ומתנוססת על תכשיטים מלכותיים מפוארים. הבחירה המצרית לתאר את אחד מפניו של אל השמש – אחד האלים המרכזיים ביותר בתודעה המצרית העתיקה – בחרק שולי הניזון מגללי בעלי חיים, מעלה אצל רבים כיום תחושה אמביוולנטית ועשויה להישמע לאוזנינו המודרניות תמוהה למדי. עם זאת, בחינה מעמיקה של סמל החרפושית, חושפת בפנינו את נקודת מבטם הייחודית של המצרים הקדמונים על היקום ומרכיביו, את עושר דמיונם ואת יכולתם לקשור בין תופעות טבעיות שונות, לכדי מערכת סמלית אחת שלמה. המצרים, כמו בני חברות מסורתיות רבות, ניהלו את חייהם בתוך ממלכת הטבע וכחלק בלתי נפרד ממנה. סביבתם הטבעית כללה צמחים, חיות, חרקים, זוחלים, עופות ודגים, והיה זה אך טבעי עבורם להשתמש בדימויים טבעיים אלו כמטאפורות סמליות, הממחישות רעיונות מופשטים, דתיים ופילוסופיים. בניגוד לדעה המקובלת, המצרים לא סגדו לחיות עצמן, אלא השתמשו בדמויותיהן ומנהגיהן להמחשה ויזואלית, סמלית ורעיונית של תפיסותיהם אודות טבע המציאות והעולם. החרפושית – אופיה ומנהגיה החרפושית המצרית מזוהה לרוב עם חיפושיות ממשפחת–העל 'הזבליתיים' – Scarabaeoidea, או בשמן העממי: 'חיפושיות זבל'. החיפושיות קיבלו את שמן משום שהן ניזונות בלעדית או בעיקר מגללי פרות, סוסים, עזים וכד'. חיפושיות הזבל מכינות לעצמן מזון לשעת הדחק, בה לא ימצאו בקרבתן גללים למאכל: הן נוברות בצואה הנקרית בדרכן וצרות ממנה כדור קטן; לאחר מכן הן אוחזות בו באמצעות רגליהן האחוריות החזקות ומגלגלות אותו בעודן במהופך אל עבר איזור מתאים, בו הן חופרות מחילה באדמה. הכדורים משמשים גם להדגרת צאצאיהן: החיפושיות חופרות מחילות, ומכניסות אליהן כדור זבל בו הן חופרות גומה, מטילות בה וסוגרות אותה בגוש זבל נוסף. זחל החרפושית בוקע וניזון מכדור הזבל שסביבו, הופך לגולם בתוכו ובהמשך בוקע ממנו כחרפושית בוגרת. סמליות החרפושית סמל הינו אלמנט צורני קונקרטי, המשמש כמרכבה לערכים ומשמעויות מופשטים. הסמל משמש כשער, המאפשר לאלו היודעים להביט בו – שלא באמצעות עיניהם הפיזיות, להיחשף לתובנות ורבדים עדינים יותר של המציאות. בשל היותו רב רובדי, מצליח הסמל לשאת עמו משמעויות רבות, וכך זה שאוזנו הפנימית כרויה לסודות שפת הסמלים, יכול לפענח אותו על כל רבדיו ומשמעויותיו. החרפושית כסמל, מציגה בפנינו במספר אופנים את דרכו של אדם שהינו תלמיד החניך לאמת, הפילוסוף השואף אל החכמה: עבודה אינטליגנטית עם אתגרי החיים: היות והיא מגלגלת את כדור הזבל במהופך באמצעות רגליה האחוריות, אין חיפושית הזבל מסוגלת לראות לאן מועדות פניה, ועל כן היא פוגשת באתגרים ומחסומים רבים בדרכה, אך בתושייה רבה היא מוצאת את הדרך להתמודד עימם. כך גם האדם, שכבן תמותה אינו יודע את העתיד לבוא והוא פוגש בדרכו קשיים רבים ומגוונים איתם הוא נדרש להתמודד. כמו חיפושית הזבל, עליו למצוא בתוכו את הכלים והאינטליגנציה שיאפשרו לו להתקדם לעבר מטרתו וייעודו, החבויים מן העין. עבודה עם החומר: כמו חיפושית הזבל, נובר האדם בחומר הגשמי, קשיי היום יום ואתגרי המציאות ולומד לעבוד עימם, לעצבם כך שיתאימו למטרותיו הרוחניות. החיפושית יוצרת מהזבל כדור מושלם, בניסיונה לגלגלו אל מחילתה; כך גם האדם מעבד את אישיותו – בידיעה שלעולם לא ישיג שלמות, היות והחומר זמני ונתון לאנטרופיה, במטרה שלאחר העידון ההכרחי, תהיה אישיותו המיכל האידיאלי לקדושה ולמשמעות. הליכה אחר הדרכת הקול הפנימי: פעמים רבות נדרשת חיפושית הזבל לעבור מרחק עצום בין המקום בו מצאה גללים לבין האיזור בו תחפור את מחילתה, אך הטבע צייד אותה בחוש כיוון פנימי מפותח, המדריך אותה בדרכה על פני גבעות ועמקים. גם עבורנו הדרך ארוכה ותלולה, ולא תמיד המטרה הסופית נראית ברורה; אך כמו החרפושית, גם אנו צוידנו בחוש כיוון פנימי מפותח, קול דומם המדריך אותנו בחשכת הבערות, אל עבר הרחבת הכרתנו. התמדה: מסעה של חיפושית הזבל אינו קל ולעתים היא נדרשת, כסיזיפוס המיתולוגי, לגלגל את כדורה בהתמדה במעלה גבעות תלולות, לעיתים כמעט אנכיות לחלוטין; כזהו מסעו של האדם הנושא עמו את כובד הרגליו, פחדיו ועכבותיו, והפיתוי לעצור בצד הדרך ולחדול ממאמץ הוא רב ומזמין. על מנת לחצות את הדרך הארוכה ללא עצירה במקום, צריך ההולך בדרך לעבוד עם ערך ההתמדה, להמשיך בדרכו על אף המרחק, הקשיים, הפחדים והספקות המכבידים שהוא נושא עימו במעלה ההר. המטמורפוזה שלהאדם הפנימי: למתבונן מהצד, שאינו מכיר את גלגל חייה הייחודי של חיפושית הזבל, נדמה כאילו מגיחה חיפושית שלמה ובוגרת מתוך כדור הזבל כמעשה קסמים, כמו נס של יצירת יש מאין. זהו מסעו של זה, אשר שואף לפרוץ את מגבלות החומר הכובל אותו לאדמה ולצאת חופשי אל עצמאות רוחנית. מעניין הוא שלא רק המצרים הקדמונים השתמשו באלמנט סמלי זה אודות החרפושית, על מנת לסמל את התפתחותו של האדם הפנימי. הספר "סוד הפרח הזהוב", חיבור סיני טאואיסטי בן המאה ה-12 הדן במדיטציה, מציג את חיפושית הזבל המגלגלת את כדורה, אשר בתוכו מתפתחים חיים כתולדה של מאמצו השלם של המודט בריכוז רוחני. הטקסט ממשיך ושואל: "אם יכולה בריה חדשה לגדול בגללים ולהשיל את עורה, מדוע לא יוכל מעונו של ליבנו האלוהי ליצור אף הוא גוף, אם נמקד את רוחנו בכך?" שאיפתו של האדם אל אור השמש: מתחת לקליפה הקשיחה והשחורה המגנה על גופה של חיפושית הזבל, נסתרות זוג כנפיים עדינות אשר מאפשרות לה להתרומם באוויר; כך הן גם כנפיו של האדם, שהינן יכולותיו הרוחניות הנחבאות מתחת לשריון העבה של אישיותו, על שלל הרגליה, מגרעותיה ופחדיה. בדומה לחיפושית, יכול האדם להרים את המעטה החיצוני הקשה של חיי היום–יום, לפרוס את כנפיו, לעוף אל עבר השמים ולתור אחר אור השמש – למרות שאופי חייו, כובל אותו אל האדמה, אל דאגות הפרנסה והקיום. החניכים של מצרים העתיקה ראו בחרפושית סמל לתהליך האבולוטיבי אותו ביקשו לעבור בעצמם, אותו תהליך המשנה את מהותו של האדם, הופך אותו מפחם ליהלום, מזחל לפרפר, מאדם עיוור המזדהה לחלוטין עם אישיותו הזמנית, לאדם–אל, שרגליו מהלכות על האדמה וראשו פונה לשמש. ביבליוגרפיה: Andrews, Carol, Amulets of Ancient Egypt , (London, 1994). Ben-Tor, Daphna, The Scarab, A Reflection of Ancient Egypt , (Tel-Aviv, 1993). Shaw, Ian & Nicholson, Paul, The British Museum Dictionary of Ancient Egypt , (Barcelona, 1995).

מאז ומעולם הייתה השמש מסתורין שאותו ניסו בני האדם לחקור ולהסביר. גם היום, על אף החידושים הטכנולוגיים וכישוריו של האדם המודרני, השמש נותרה חידה שאנו יכולים להבין רק בצורה יחסית. בדומה למדע, בכוחה של המסורת העתיקה ללמדנו על תפקודה של השמש בהיבטים הפיזיקליים, אך יש הטוענים שמעבר לכך, יכולה המסורת ללמדנו רבות על התפקודים המטא-פיזיים שלה. בסקירה של התרבויות המפוארות מהעבר נמצא שהקלטים, בני האינקה, המצרים, אנשי המזרח הרחוק ובני התרבויות השמיות העתיקות ייחסו לשמש חשיבות עצומה. השמש הייתה עמוד התווך של הפולחן הרוחני וכן של ההתנהלות היום-יומית, שהייתה מבוססת על המחזוריות הטבעית ועל השפעותיה על הקיום בכל היבטיו. אפשר לראות זאת באמצעות המונומנטים המופלאים ששרדו אלפי שנים, הסטונהנג' באי הבריטי, מקדשי אנגקור בקמבודיה, הפירמידות המצויות ברחבי הגלובוס וכדומה. הדבר המופלא הוא שלמרות הפערים התרבותיים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים שבין התרבויות, קיימת בכולן אוריינטציה אוניברסלית ברורה החושפת חלקים מהמסתורין של הקוסמוס; המסתורין של האדם והבריאה. מדענים ומומחי התרבויות העתיקות עומדים על כך שלא היה כל קשר בין הציביליזציות של העבר, ובכל זאת קיימים ביניהן קווי דמיון שאינם יד המקרה. אפשר למצוא אצלן את אותם עקרונות פולחניים וארכיטקטוניים, ותפיסותיהן לגבי האדם והעולם זהות. הכיצד? אותם מומחים טוענים שחייב להיות גורם נשגב המאחד בן התרבויות. אם כן, מהו? ננסה לתארו במאמר קצר זה.   המחזוריות תנועת כדור הארץ סביב השמש וסביב צירו היא הסיבה לכך שקיומנו מצוי תחת השפעתו של חוק המחזורים. יום, חודש, שנה ועידן; התנאים על פני הארץ משתנים בהתאם למחזוריות הטבעית, ואילו השמש נשארת אחת, נצחית ובלתי משתנה. בני התרבויות הקדומות חיו על פי המקצב הטבעי, וידעו כי לכל רגע במהלך היממה ולכל עונה בשנה יש איכות ספציפית המשפיעה באופן נגלה ונראה, וחשובות יותר השפעותיה על המציאות בנסתר. ימי שוויון השמש היו בעלי משמעות מרחיקת לכת. טקסים קולקטיביים גדולי ממדים ציינו את לידתה המחודשת של השמש באביב – זמן של התחדשות, ואת התכנסותה של השמש בסתיו – זמן של תנועה פנימה, טיהור והבנה של אחריותו של האדם לשמור על האור הרוחני למרות נסיגת השמש. ימי מפנה השמש ציינו את הקוטביות שבין החיים למוות: ליל המפנה של הקיץ, המסמל את השיא ביום הארוך של השנה ותחילתו של המוות עם נסיגתה של השמש ביום שאחריו, וליל המפנה של החורף, המסמל את התחייה המחודשת מתוך החושך הגדול, בזריחה שאחרי הלילה הארוך בשנה. הפולחן הקולקטיבי היה התחקות ושחזור התנועה הקוסמית, כאמצעי שאפשר לאדם להתחבר אל כוחות החיים, המניעים את גלגל הזמן. המיתולוגיה האצטקית מתארת תהליך מחזורי של התהוות וחורבן העולם, המסומל על-ידי לידה ומוות של השמש: לאחר שנחרב העולם בפעם הרביעית התכנסו האלים במטרה לברוא מחדש את השמש, ולשם כך אחדים מהם הקריבו את עצמם באש הקדושה. הדאגה הכנה לעתידו של הקוסמוס אפשרה את לידתה המחודשת של השמש, והעולם נברא מחדש. מאז, מדי לילה, השמש נלחמת בחשכה, ותפקידו של האדם לעזור לה במאבקה לזרוח מחדש ולהקרין מאורה. בקשתם של האלים להישרף באש הקדושה לטובת לידתה המחודשת של השמש מסמלת את האתגר האנושי להקריב את נוחות הפרט לטובת רווחת הכלל, ובכך להיות לגורם אקטיבי ומשפיע. עבור בני העולם העתיק, המיתוס היה מדריך של חיים. צופן המשקף, ובו בזמן מסתיר, את האמת, והאתגר הוא לזהות את האמת הטמונה בו ולתרגמה למעשים. מאבקה של השמש בחשכה מסמל את הקרב המתמיד בין האור-החכמה לבין החושך-הבערות. צדדים אלו של התודעה קיימים אצל כל אדם, ובכל חברה. החכמה והבערות נתונות לבחירה החופשית. בחירה באור היא התגייסות ל"צבא" השמש ונכונות להילחם לצידה מול החשכה. הקדמונים ראו את עצמם כבניה של השמש, השתקפות הנשמה הגדולה. המיתוס הוא קריאה להיות מקור של שפע, של נתינה. כפי שטבעי לשמש להקרין, כך טבעי שהפרט יהיה דוגמה אישית של אור. הקרבן האישי, שבמקור הזמין את הקהילה והפרט לתת את הטוב ביותר, היה גורם מרכזי בפולחן. הם ידעו שבכוחו של התהליך הרוחני, המתקיים בקרבו של הפרט, להשפיע על החברה ועל הקוסמוס. בתקופות מאוחרות, כשאבדה החכמה והאגואיזם בא על חשבון ערכי המוסר, הוחלף הקרבן האישי הפנימי בקרבנות אדם ובעלי חיים, וצימאון האלים לדם החליף את כוונותיו הכנות של האדם לשרת את בוראו. הכבוד שרחשו חכמי העבר לטבע חשף בפניהם את סודותיו. שרידיו של העולם העתיק הם הוכחה לכך שהציביליזציות העתיקות היו מפותחות לפחות כמו זו המודרנית, ובאספקטים מסוימים אף יותר. בעת שאנו חומדים את הקוסמוס ועושים כל שבאפשרותנו לכופף את חוקיו, בדרך כלל למטרות אנוכיות, אנשי העולם העתיק ידעו שהסוד טמון בכך שהאדם, בצניעות, התייחס אל עצמו כחלק ממערכת עצומה של חיים שאין בכוונתו לחמוד אותה; להיפך, הוא ידע שחובתו לתחזקה, ללמוד את חוקיה ולחיות על פיהם בענווה.   הדת והמדע בימינו מפריד האדם בצורה מלאכותית בין הדת למדע, ואילו המסורת העתיקה התייחסה אליהם כאל קונספטים שאינם נפרדים. הדת הטבעית הייתה פתוחה לגילויים חדשים והמדע היה הוליסטי, אשר אינו מסתפק בתשובות אמפיריות. הסימבוליזם והמחקר הסולרי היו שלובים זה בזה וחיזקו את העיקרון של האחדות האוניברסלית. כאשר אנו מביטים אל הרקיע בשעות החשכה אנו רואים אין-סוף כוכבים, שכל אחד מהם הוא מערכת שמש המרוחקת מאיתנו מרחק שנות אור. האם ייתכן כי היקום, שהתודעה האנושית מוגבלת מלתפוס בשלמותו, הוא תוצאה של סדרת תופעות פיזיקליות אקראיות? תורתו של פיתגורס מתייחסת ליקום כאל ישות רוחנית קוסמית מורכבת, אשר כל מרכיביה קשורים יחד, ועיקרון אחד חל על כולם. על בסיס תפיסה זו, השמש היא המתווכת של הישות הקוסמית הגדולה בתוך המערכת הסולרית שלנו. בהיבט הנגלה היא מקור האנרגיה האחראית על כל תופעות הפוטוסינתזה והתהליכים האטמוספריים. בהיבט המטא-פיזי, זו הישות הרוחנית שפולחן השמש עומד במרכזה. אלי השמש בעולם העתיק סימלו את העיקרון הרוחני שכל צורת חיים בכדור הארץ אוצרת בתוכה. התפיסה של חכמי העבר הייתה שונה לחלוטין מהתפיסה הרציונלית, החסרה, של האדם המודרני. הם חשבו בצורה מיתית, ובבסיס תפיסת עולמם היה קיים עיקרון אחד של חיים, המבוטא על-ידי הדואליות הקמאית שבין החומר לרוח. דואליות זו היא המקור לכל הביטויים שאנו מכירים, כמו אור וחושך, חיובי ושלילי, זכר ונקבה וכדומה. מתפיסה זו נובע שהעיקר סמוי מן העין. כלומר, תשומת לבם הייתה מרוכזת במחקר של הקוד הרוחני, של הקוטב הנסתר. אם ברצוננו לנסות ולהבין את אנשי העבר, עלינו ראשית לחיות על פי אותה תפיסה הזרה כל כך לאדם המודרני, הדתי והחילוני כאחד – שאיננה התפיסה החומרית והרציונלית שכולנו שבויים בה. הדמיון וההקבלה המופלאים, החוזרים על עצמם במשך אלפי שנים במרבית הציביליזציות הקדומות, הם תוצאה של חיבור בלתי אמצעי לאותו מקור רוחני אוניברסלי שאבד, שהיה עיקרון מנחה לאסטרונומים, לפיזיקאים, לארכיטקטים ולבנאים המרשימים של העבר.   חיי הנצח חיי הנצח עמדו במרכזו של פולחן השמש. בהיבט האנושי, מחזוריותה של השמש מסמלת את המופע החוזר של נשמת האדם. כפי שהשמש אינה חדלה להתקיים עם נסיגתה בזמן החשכה, כך נשמתו של האדם אינה חדלה להתקיים עם המוות. ספר המתים המצרי מתאר את המוות כהפרדה בין כוח החיים, המכונה "כָּא", לבין גוף הנפטר. ברגע המוות מתחילה הנשמה את מסעה אל עולם המתים, בדיוק כפי שהשמש עושה את מסעה אל הבלתי נראה עם שקיעתה. בדומה לשמש, רוחו של האדם ממשיכה להתקיים בנסתר עד לשעת הזריחה, שם מסתיים מסעה בעולם המתים, והיא חוזרת למחזור חיים נוסף. גלגול נשמות לא היה אמונה בלבד עבור הקדמונים, אלא הזיכרון המקורי הנצחי של האדם הנמצא במסע מתמשך בין הנגלה לנסתר, מסע שתכליתו איחוד מחודש עם האל. בכל גלגול צוברת הנשמה התנסויות וחוויות שונות המקרבות אותה לאיחוד המיוחל, המכונה על-ידי הבודהיסטים "נירוונה" או "הארה", מצב שבו התודעה האנושית נשגבת ומשוחררת מן ההתניות היצריות, החומרנות והאגואיזם.   סיכום כדי לחשוף את המסתורין של השמש, עלינו לחשוף מחדש את המסתורין של האדם, שהיום מכוסה על-ידי הצעיפים העבים של התקופה; תקופה שבה התפיסה הרווחת והשגויה של האנושות הופכת אותנו לאדוני העולם. עלינו לחזור ולחקור את הסיבות העמוקות של קיומנו, להתחקות אחר השמש ולהקרין, להיות מקור של נתינה ושפע. כאשר נלמד לחזור לשורשים נוכל לגעת מחדש באותה אמת אוניברסלית, שהייתה מקור השראה בעבר. יותר מכול סימל פולחן השמש את סולם הערכים של בני העולם העתיק, סולם ערכים שהיום חסר כל כך. עלינו לחקור מחדש את ה"אני הפנימי" הקשור לנדיבות, לחמלה ולאלטרואיזם, ומאחד אותנו, כפרטים וכחברה, עם המקור האוניברסלי של החיים. מה ידעו בני השמש שאנחנו איננו יודעים? ייתכן שהמפתח לכך נמצא בהבנה עמוקה של אמרתו האלמותית של אפלטון, כי האדם הוא אל, הוא רק שכח זאת.

אל מול מדע המנוכר לטבע, ביקש ויקטור שאוברגר, יערן אוסטרי בן המאה ה-19, להכיר את חוקי הטבע מתוך התבוננות סבלנית בו. הוא הבין עד כמה המים חשובים לחיים עלי אדמות וראה כיצד הציביליזציה שלנו "הורגת" מים והופכת אותם לחסרי חיים. רק מעט אנשים בעולם שמעו על ויקטור שאוברגר, ועל תגליותיו על טבע המים. ועדיין, רעיונותיו של שאוברגר לגבי מים חשובים ללא ספק, כמו "השערת גאיה" של ג'יימס לאבלוק על כדור הארץ כמערכת מווסתת עצמית. שאוברגר טען, שאם אנחנו מתייחסים למים רק כאל תרכובת מולקולרית, אנו עושים להם עוול, ופוגעים גם בנו עצמנו. ויקטור שאוברגר נולד באוסטריה בשנת 1885, למשפחה של יערנים. המוטו המשפחתי שלו היה "נאמנים ליערות השקטים". לאחר שראה את ההשפעות של השכלה אוניברסיטאית על אחיו הגדולים – הם חזרו עם מה שהוא כינה "מנטליות טכנית-אקדמית" המבוססת על "מדע מנוכר לטבע" – הוא החליט לא ללכת בעקבותיהם, ובמקום זאת הפך יערן. באמצעות התבוננות סבלנית בטבע, הוא למד להבין רבים מסודות המים. התגלית המרכזית שלו הייתה מה שנקרא התנועה הספירלית-מערבלית של המים, אותה אתאר בהמשך מאמר זה. שאוברגר נודע לתהילה אך גם לשמצה כאשר הוזמן על ידי מעסיקו לבנות תעלת בולי עץ להובלת בולי עץ כרותים למנסרה באופן חסכוני. הוא עשה זאת ביעילות רבה כל כך שמעסיקו החל לכרות עוד עצים כדי להרוויח יותר כסף, וכתוצאה מכך שאוברגר התפטר והקדיש את שארית חייו להמצאות.   נחש שוחה על פני זרם מים את הצלחתו ביצירת תעלת העץ הוא ייחס לתצפיות שערך על תנועות הנחשים ועל צורת ביצי התרנגולת. הצפייה בנחש שוחה על פני זרם מים שנע במהירות בתנועת ספירלה כפולה (שילוב דמוי גל של פיתולים אנכיים ואופקיים) גרמה לו להבין שאם ניתן היה לגרום לבולי העץ להתפתל באותו אופן על ידי התאמת פיתולים הופכיים בצידי התעלה, הם לא היו נתקעים כאשר נעו במורד הזרם. הודות לפיתולים ההופכיים שהותקנו, אפילו בולי העץ הגדולים והכבדים ביותר נעו במורד התעלה כמו נחשים שמתפתלים ומסתובבים במים. באשר להשראה שקיבל מביצת התרנגולת, הוא השתמש בצורתה לעיצוב קיר סכר בתחתית התעלה, כדי שלא תהיה הצטברות של לחץ מים, כי המים ייאלצו לזרום חזרה נגד עצמם, דבר המקטין מאוד את התנופה ואת כוח ההרס שלהם.   דרכי הטבע הן תמיד עקיפות רוב נציבי היערות וההידרולוגים התנגדו לתכנון שלו, וזעמו כאשר התכנון פעל בצורה מושלמת, כי הדבר סתר את כל התיאוריות שלהם. ההידרולוגיה של ימיו טענה שהמים הם חומר כימי בלבד, ושיש לתעל אותם ליעדם בנתיבים הישרים והישירים ביותר, ליעילות מירבית. שאוברגר האמין בהיפך: עבורו מים היו יצור חי או מהות, שלהם צרכים חיוניים מסוימים (כגון ספירלה, תנועה מתפתלת), שאם  יתעלמו מהם יהפכו המים לתוקפניים והרסניים – שחיקת גדות נהר, למשל. "דרכי הטבע", הוא אמר, "הן תמיד עקיפות". תגלית נוספת הגיעה אליו כאשר חצה נחל הררי זורם במהירות. תוך כדי כך הוא עקר ממקומו במכת מקל דג שעמד נייח במים, והדג נורה מיד במעלה הזרם במהירות גבוהה. כתוצאה מניסיון זה הוא שאל את עצמו מספר שאלות: 1) כיצד הגיע הדג לעמדה כזו מעל המפל מלכתחילה? 2) איך הוא הצליח להישאר נייח בעיצומו של שטף משתולל ואז, איך הצליח להתגבר על התנגדות המים ומשקל גופו שלו ולנוע כנגד הזרם בקלות ובמהירות כזו? בהזדמנות אחרת הוא הבחין שטחב שהיה בתחתיתו של נחל התכופף דווקא בכיוון מעלה הזרם, למרות זרימת המים המהירה. נראה היה שהדבר דומה לתופעת הדג הנייח. ההסבר שלו לתופעות אלו היה "מערבולת האורך": על ידי סיבוב סביב צירו בתנועת סליל יצר הדג זרם נגדי שאיפשר לו להישאר נייח או, על ידי נפנוף זימים ויצירת מערבולות נוספות, לנוע במעלה הזרם במהירות יוצאת דופן. שאוברגר ניסח זאת בקביעה שבנוסף לכוח הכבידה המושך את המים החוצה מהמקור ויורד אל הים, קיימת אנרגיית ריחוף מקבילה המובילה את המים חזרה למקורם. כאשר הנהר נמצא במצב בריאותי מיטבי, כוחות הריחוף חזקים אפילו יותר מכוח הכבידה, וכתוצאה מכך קצות הטחב על קרקעית הנחל נמשכים "לאחור". בנהר הזורם באופן טבעי, מערבולת המים האורכית נוטה לזרום במרכז הנהר. בגלל תנועת המערבולת, הנהר מושך חומר למרכזו, כך שהחומר הכבד ביותר – המים הצפופים ביותר, ב-4 מעלות צלזיוס – יימצא במרכז. אל תוך המערבולת המרכזית הזו מוצא הדג את דרכו, וברגע שהוא שם הוא יכול להישאר כמה זמן שירצה, כמו בתוך פקעת, ולחכות למזון הנהר שיבוא לזרום אל פיו. זו הסיבה שימים גשומים או סוערים טובים לדייגים בנחלים כאלה, מכיוון שהדגים לא יכולים לשמור על מיקומם כשהמים חמים או כשהטמפרטורה משתנה תדיר.   רתימת תנועת המערבולת לטכנולוגיה בת קיימא  השאלה הנוספת ששאוברגר שאל כשראה את הדג הייתה – איך הגיע לשם מלכתחילה? זה היה גבוה בהרים מעל מפל – איך הדג הצליח לעבור מכשול אדיר כל כך? התשובה לכך הגיעה בהזדמנות אחרת כששכב וארב לצייד לא חוקי ליד בריכה מתחת למפל. לפתע, הוא ראה את כל הדגים הקטנים מתפזרים כאשר דג ענק נכנס לשדה ראייתו. הדג פנה ישירות לבסיס המפל והחל לשחות סביבו בצורה דמוית ביצה, כמו סוג של ריקוד. "בבת אחת", אומר שאוברגר, "הוא נעלם מתחת למפל המים, שנפל כמו מתכת נוזלית לתוך הבריכה. הדג קם לפתע על זנבו, ובזרם המים המתכנס בצורה חרוטית קלטתי תנועה פראית כמו סביבון, שהסיבה לה לא נראתה מיד. לאחר שנעלם באופן זמני, הדג הגיח שוב מתנועת הסחרור הזו וצף ללא מאמץ כלפי מעלה. בהגיעו לחלק התחתון של הפיתול העליון ביותר של המפל הוא עשה סלטה מהירה בפיתול גבוהה במעלה הזרם ובחבטה חזקה הושלך אל מעבר לפיתול העליון. בהינף חזק של סנפירי הזנב הוא נעלם." באמצעות תצפיות אלו ורבות אחרות, קבע שאוברגר שניתן להשתמש בתנועת המערבולת ליצירת טכנולוגיה בת קיימא לעתיד. הוא פיתח מספר המצאות יוצאות דופן. אחת החשובות שבהן הייתה "המנוע הקורס". "קריסה היא תהליך שאיבה שגורם לחומר לנוע פנימה, לא החוצה כמו במקרה של פיצוץ. עם זאת, תנועה פנימה (צנטריפוגלית) זו אינה נעה בנתיב ישר (רדיאלי) למרכז, אלא נעה בנתיב מתפתל ומסתחרר. זה נקרא מערבולת וזהו סוד הטבע ".   בשירות הטבע והאנושות שאוברגר חש צורך עז להגן על הטבע ולקדם טכנולוגיה בת קיימא. הוא הבין עד כמה המים חשובים לחיים עלי אדמות וראה כיצד הציביליזציה שלנו "הורגת" מים. המים שאנו שותים ומשתמשים בהם לשטיפה בימינו הם חסרי חיים, מזוהמים בכימיקלים, מועברים לבתים בתעלות ובצינורות ישרים. אפילו מים מינרליים נשמרים במיכלים שקופים ישרים, בעוד שהתנאים האידיאליים למים הם קרירות, חשיכה וחוסר חמצן. נהרות טבעיים נחשיים כמעט ואינם עולים על גדותיהם – "הטבע הוא חכם", היה שאוברגר חוזר על עצמו לעתים קרובות, כדרכו של פיתגורס. בנתיבי מים ישרים, לעומת זאת, סחף (חומרי הזנה) שוקע לקרקעית וגורם להצפות – הדרך של הטבע להחזיר מים לנחלים תת-קרקעיים בתוליים, משם הם יכולים לעלות שוב ולזרום באופן טבעי. יערות גם הם מרכזיים ליצירת מים, לבריאות הנהרות ולחקלאות. מים חסרי חיים, לעומת זאת, הם אגרסיביים, וגורמים הן להצפות והן לבצורת. אני מבקש לתת כבוד לאדם הגיבור הזה, שהלך בדרכו בשירות הטבע והאנושות למרות כל הכוחות שנעו נגדו. מניסיונו הוא אמר פעם, "הטבע מכוון ומגן על מי שמכבד ומשרת אותו בנאמנות". כשקראתי על חייו ותגליותיו, אכן התרשמתי שהטבע עזר לו לגלות את תגליותיו וגם הגן עליו מפני אויביו הרבים.

ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות של סמלים, מתרבויות מכל רחבי העולם. אינני מכיר תרבות אנושית אחת אשר אין לה, לצד תפיסתה החברתית והדתית, גם עולם סמלי. בתוך אוסף הסמלים של התרבות ישנם אלמנטים החוזרים על עצמם, בין אם ביצירות אמנות, עיטורים של מקדשים או פינות השראה בבתים פרטיים. מדוע בוחר האדם שוב ושוב לעבוד עם הסמלים? מהו כוחם ומה הם מאפשרים, בשונה מהשפה המדוברת או מהכתב? העולם המסורתי מתייחס למציאות כמורכבת משני אלמנטים: רוח וחומר. הרוח היא העיקרון היוצר והמוביל, אך היא מופשטת ואינה ניתנת לתפיסה באמצעות החושים; ואילו המציאות החומרית היא אוסף הצורות המייצגות את הביטויים השונים של העולם הרוחני. חלק מחיינו נחווה בעולם החומר. עלינו לדאוג לצרכינו היום–יומיים: הפיזיים, הרגשיים וכדומה. אבל מעבר לכך, אנו עדים לקיומה של מציאות בלתי נראית, מציאות מיתית, הקיימת בשאיפות שלנו לגעת במהות החיים; למה אנחנו כאן ומה תפקידנו? מה הם העקרונות הנמצאים בבסיס הקיום? שאלות אלה אינן שאלות מדעיות, אלה שאלות אנושיות. במקרים רבים נגלה שהתשובות שהאדם נתן לשאלות אלה נמצאות, יותר מכול, עמוק בתוך התפיסה הסמלית שלו. אם נתאמץ נגלה, דרך הסמלים, עולם שלם של משמעויות נסתרות. משמעויות אלו מסמלות קשרים הדדיים הקיימים בין כוחות הטבע הנמצאים בבסיס הקיום. ביוון מסופר כי התאוס נכנס לתוך הכאוס ויוצר בו סדר, ובתהליך הדרגתי נולדים האלים זה מתוך זה, עד שלבסוף נוצר עולם החומר הגשמי. במצרים עולה האי הראשוני, המייצג את האחדות, מתוך האוקיינוס ההיולי, וממנו נוצרים האלים הראשונים, המסמלים תהליך הדרגתי של הכנסת סדר והפרדה. בספר בראשית מסופר על אלוהים, הבורא באמצעות המילה, ועל–ידי כך מפריד בין השמים לארץ, בין האור לחושך, ולבסוף יוצר את בעלי החיים ואת האדם. מיתוסי בריאה אלו מייצגים את אותה תפיסה מסורתית שעולם גשמי זה, שאנו רואים וחווים באמצעות חושינו, אינו אלא ביטוי של עקרונות מופשטים ורוחניים. התפיסה המקובלת היום מנוגדת לחלוטין ויוצאת מתוך נקודת מבט הפוכה. עולם הרוח נתפס כתוצאת לוואי של מורכבות חומרית – ההכרה האנושית. המחשבות והרגשות הם תולדה של קשרים פיזיולוגיים בין חומרים כימיים בגופינו, ותו לא. אם ננסה לכפות פרשנות ברוח זו על מיתוסי הבריאה ונתייחס אליהם כאל ניסיונותיו הראשונים של האדם להבין ולתאר כיצד נוצר העולם באופן פיזיקלי, נחמיץ את העיקר. כפי שמתאר זאת מירצ'ה איליאדה: "תוך כדי חקר החברות המסורתיות הללו, עובדה אחת בלטה לעינינו במיוחד: ההתקוממות שלהן נגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, והנוסטלגיה שלהן לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית, 'הזמן הגדול'1". זאת אומרת, שהמשמעות אינה במאורעות שקרו, אלא בעיקרון המיתולוגי שמניע ונמצא בבסיס הדברים. האלים השונים מייצגים עקרונות רוחניים וכוחות טבע. הקשרים בין האלים והאינטראקציות ביניהם מסמלים את האופן שבו כוחות הטבע פועלים זה עם זה, בתוך העולם ובתוך כך גם על האדם. בתפיסה המסורתית הרוח הבלתי נראית קודמת לחומר. הנראה והמוצק הוא ביטוי של הבלתי נראה. העבודה עם סמלים הייתה ועודנה אמצעי של האדם לגעת ברבדים העדינים והמופשטים של המציאות, אותם רבדים שאי אפשר לתפוס או לתאר באמצעות המילים. הסמל כמוהו כגשר המחבר בין הנראה לבלתי נראה. הוא מסתיר, ובו בזמן מגלה. הוא מאפשר לתודעה שלנו לנסוק מעבר לגבולות המוכר והידוע, ולהתחבר לרובד של המציאות שלרוב חולף על פנינו מבלי שנדע לראותו או לזהותו. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, השפה הסמלית היא חלק בלתי נפרד מחיינו. זו שפה פשוטה, כל כך פשוטה שלרוב היא חולפת על פנינו מבלי שנבחין בה. החיים מדברים איתנו באמצעות השפה הסמלית. אם נקשיב לה ונלמד אותה, תתאפשר לנו חוויה אנושית אחרת. ללא סמלים לא נוכל להגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו, כיוון שלא נדע כלל על קיומן של חוויות אלה. החורף, למשל, הוא תקופה בת שלושה חודשים, שבה קר יותר ומואר פחות. הקור מוביל להתכנסות פנימה. יש פחות חיים ברובד הנגלה, העצים משילים את עליהם והפקעות מתחבאות עמוק באדמה על–מנת לאפשר שמירה על ניצוץ החיים, כדי שיוכל לשוב וללבלב באביב. האור, המסמל את ההכרה, את היכולת ללכת בביטחון ולראות את הדרך – מועט בחורף. גם בחיינו יש תקופות חשוכות וקרות שבהן אנו חווים אבדן של כיוון ומשמעות, של חוסר ביטחון וחוסר בהירות. אם נפתח את ההכרה הסמלית על–ידי התבוננות בכוחות הטבע, נוכל להתמודד טוב יותר עם תקופות אלה בחיינו, נוכל לצלוח את הסערות ולצאת מנצחים, כפי שהאביב מנצח תמיד בסופו של דבר את החורף, קשה ככל שיהיה. מעבר לתפקיד הסמל ככלי אישי עבור כל אחד, יש בו גם כוח של אחדות. שימוש נכון בסמלים מאפשר לנו, כאנושות, להתאחד סביב עקרון אוניברסלי ולבטא אותו כקבוצה. מסיבה זו ישנם בתרבויות רבות חגים בעלי סמליות הקשורה לעקרונות של הטבע ולחוקיות המחזורית המתבטאת בהם. חג החנוכה, לדוגמה, נותן נופך רחב יותר לסמליות של החורף. המיתוס של החג מתאר כד קטן של שמן שהצליח להזין את מנורת המקדש בדרך נס, במהלך שמונה ימים שלמים. מהי משמעות הדבר? בחושך, בחורף, בשפל המחזור, קשה לזהות ולמצוא את המקור אשר מאיר את חיינו וממלא אותם בשמחה ובמשמעות. אבל אם נתאמץ, נצליח למצוא את הכד הקטן המכיל את שביב התקווה שבתוכנו; הניצוץ שלעולם אינו כבה. ייתכן ששביב זה יראה לנו חלוש מכדי שיוכל להאיר שוב את חיינו, אך אם נעז ונתקרב אליו, נגלה מחדש את נס הבריאה. ככל שנשתמש בו, ייצא מתוך החשכה עוד ועוד אור. המכוונות המשותפת של קהילה לעיקרון סמלי מאפשרת לכל פרט בתוכה להפוך לשליח של העקרונות הרוחניים בתוך העולם. על כך נאמר, "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". כל אחד, בכך שהוא חי את הסמל, הופך בעצמו לסמל עבור הסובבים אותו ,ובכך מקרין אור והופך לדוגמה חיה של עקרונות הטבע בתוך החברה האנושית. על–ידי ההשתתפות בחגים האדם הופך שותף במעשה הבריאה ומאפשר את התגשמותה בתוך העולם החומרי. השאלות האנושיות שציינו בתחילת המאמר נמצאות בבסיס מסעו הרוחני של האדם. העבודה עם העולם הסמלי היא אחד הכלים החשובים שיש לנו על–מנת לצעוד במסע זה. אם נהפוך את חיינו לסמל של המהות הרוחנית המפעמת בנו נוסיף משמעות ועומק לחיינו, וחשוב מכך נוסיף באופן פעיל אור גם לעולם סביבנו. נסיים בדבריה של דליה שטיינברג גוזמן, המנהלת הבין–לאומית של אקרופוליס החדשה: "תיבת נח וזאת של סרגון, המטה של הרקולס, הסוכך של ברהאמה, הסכין של צ'ווין, קוואצל של האצטקים והיונה של הנוצרים – הם סמלים; כמותם, הדמויות שמשרטטים הכוכבים בשמים ושמפתחות הפרשנות שלהן הם היחסים השונים המוכתבים על–ידי נקודות התצפית; כמותם, מחולות החתונה של הדבורים ופתיתי השלג דמויי הכוכבים. ספר זה עצמו הוא סמל של סמל אחר, טוב יותר, שחלמתי אני. ואתה, קורא שלי, הנך סמל של הישות הפנימית שלך, הנאבקת לגלות מחדש ולהפוך לחלק מודע מן המהות הממשית שלה". 1 מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית, הוצאת כרמל, 2000