במסגרת יום האומנויות 2026, התאספו אומנים מכל קשת האומנויות ב"מקום לשירה". לערב קסום של אומנות מדע ופילוסופיה איזה ערב מדהים היה לנו! תחת הכותרת “הכוכב הזה מת, אבל האור שלו לא נעלם” - ארע מסע מרתק שבחן איך מעשיו של אדם אחד יכולים ליצור השפעה שנמשכת הרבה מעבר לרגע שבו התרחשו. האירוע חיבר בין אמנות, מדע ופילוסופיה, והזמין את המשתתפים לעצור לרגע ולחשוב איך גם המחווה הקטנה ביותר יכולה להשאיר חותם, ממש כמו אורו של כוכב רחוק שממשיך להגיע אלינו גם הרבה אחרי שכבר דעך. לאורך הערב נהנינו ממגוון ביטויים אמנותיים: תערוכת צילום, ערב שירה וציור בלייב. התוכנית כללה גם מופע תיאטרלי עוצמתי על חייו ואומץ ליבו של הפילוסוף והמדען ג’ורדנו ברונו, לצד מחול בוטו מדיטטיבי, מוזיקה מרגשת והרהורים על טבעו של האור ועל הכוח הטמון בכוונה האנושית.

""אידאל בשם אקרופוליס החדשה" - מאמר מאת קרלוס אדלנתדו פוצ'אל - מנהל בינלאומי של אקרופוליס החדשה. הסבר מעשי אודות התנועה והאידאל שהיא מציעה לחברה לרגל 70 שנה להיווסדה. ב-15 ביולי מתחילה השנה ה-70 לקיומה של "אקרופוליס החדשה". כפי שאומרים תמיד, 70 שנים עשויות להוות את כל חייו של אדם, אך הן מעטות מאוד כאשר מדובר בקיומו של אידיאל על פני האדמה. "אקרופוליס החדשה" היא אידיאל שהתגלם במאה ה-20, השואף להישאר נאמן לעקרונותיו עד נשימתו האחרונה. זהו אידיאל הנמצא בתנועה ומציג את עצמו לעולם בדמות בית ספר לפילוסופיה אזוטרית. המטרה הגדולה של אידיאל זה ניתנת לסיכום במשפט אחד: לפעול למען התחדשותה הרוחנית של האנושות. מדוע רוחני? משום שהחומר אינו יכול להתחדש. החומר מופיע, עובר שינויים הנגרמים על ידי התנועה, מזדקן ונעלם. אך הרוח נשארת, והיא יכולה לשוב ולתפוס את המקום המגיע לה בזכות מלאה בתהליך האבולוציה של בני האדם. התחדשות רוחנית זו מתבטאת ב"תיקון שמות", כפי שלימד קונפוציוס, כלומר בהעמקה ובשיפור של מה שכולנו נושאים עמנו מלידה. היא מורכבת מקציר הפרי הראוי למאמצינו המודעים להיות טובים יותר, ומהיכולת לתקן את המרכיבים שהידרדרו עם הזמן או עקב שימוש לא נכון. כוחה הגדול נובע מבפנים, שכן ההתחדשות קשורה קשר הדוק לחינוך, הנשען על ערכי הלמידה והניסיון. האידיאל מדבר אלינו על רעיונות, ובמקרה שלנו – על רעיונות הנמצאים בקשר עם משהו עליון ויכולים לעמוד לשירות הזולת: ACRO – POLIS. הרעיונות הגדולים המזינים את האידיאל האקרופוליטני – המופיעים בשלושת עקרונות היסוד, מתבטאים בכל תחומי תוכנית הלימודים שלנו. הם מתגלים באמצעות פעילות ההתנדבות שלנו וחודרים לכל הפעילויות האמנותיות והתרבותיות שאנו מציעים – הם הטוב, היפה, הצודק והאמיתי. ההתקדמות לכיוונן קשורה להתחדשות הרוחנית של האנושות. לפיכך, האידיאל של "אקרופוליס החדשה" הוא בעל אופי אבולוציוני, שכן הוא שואף להתקדם בהתאם למשמעות החיים. למרבה הצער, אנשים אידיאליסטים רבים הוטעו או נבגדו על ידי כמה מ"אידיאלים מדומים" שהופיעו לאורך ההיסטוריה. מבחינה פילוסופית, כל מה שאינו מקרב את האנושות אל יעד ההתפתחות שלה, גורם דווקא לתוצאה הפוכה, כלומר מרחיק אותה מיעדה או, במקרה הטוב, מעכב את התקדמותה לעברו. אין במילים אלו גינוי גלוי, אלא הרהור על כך שאולי כינינו "אידיאלים" את אותן צורות חשיבה ופעולה, שבפועל אינן כאלה. בנוסף, יש לקחת בחשבון כי כל רעיון זקוק לתרומה החופשית של בני האדם כדי להתממש. אך למרבה הצער, דווקא בני האדם הם אלה שאכזבו את הפרטים ואת העמים, גם בשל טבעם. למרות קביעה זו, תמיד היו, ישנם ויהיו אידיאליסטים. זאת, מאותה סיבה שבני האדם, אף שהם מודעים לקיומם של אהבות נכזבות והכאב הבלתי נמנע הנלווה אליהן, ממשיכים להתאהב ולכוון את צעדיהם בחיפוש אחר אהבה אמיתית. האמת היא שאי אפשר להתעלם מטבעם של האידיאלים והאידיאליסטים. כאשר האידיאלים הם אמיתיים, הם מפעילים מעצמם כוח משיכה עצום אל העילאי. הם מסוגלים לייצר אנרגיה הדוחפת מלמטה ומושכת מלמעלה, המניעה ומעוררת השראה. האידיאליסטים נושאים בליבם, באופן מולד, ייעוד גדול - לשרת אידיאל, שקיבלו על עצמם מרצונם החופשי. כוחו של האידיאל מופיע אצלם כרצון בלתי-ניתן לעצירה, לשיתוף פעולה עם עקרונותיו. רצון זה לעזור מתרחב ונוגע באותם אנשים העשויים להפיק תועלת מקיומו ומפעולתו של האידיאל שהם מייצגים. כולנו יודעים ש"ייעוד" הוא נטייה פנימית עמוקה כלפי פעילות, מקצוע או אורח חיים ספציפי. קריאה (VOCATION- מהמילה הלטינית vocare) המעניקה משמעות והגשמה עצמית, ומספקת מוטיבציה לפעולה החורגת מעבר לחובה גרידא. אך מלבד הידיעה על עצם קיומם של הייעודים, יש להיות מסוגלים לגלותם ולהיות אמיצים מספיק כדי להיאבק על מימושם. האידיאל המכונה "אקרופוליס החדשה" הוא אידיאל המציע אפשרות להתחדשות רוחנית ואפשרות לגלות ולחיות את הייעוד האישי, המאפשר לנו להתקרב לפסגות הידע ולצעוד בהרמוניה עם משמעות החיים.

צלילה אל אחת מהתעלומות שהמדע עוד לא ממש הצליח לפצח מנחים: ענת סלע, אריאל דליות המדע מצליח לפענח את סודות היקום – מהכוכבים הרחוקים ביותר ועד החלקיקים הזעירים ביותר. אבל דווקא ההכרה שלנו, החוויה הכי קרובה אלינו, נשארת בגדר תעלומה. כיום קיימות עשות תיאוריות שונות למהי תודעה, ולא מעט מהן סותרות זו את זו. אז מהי בעצם ההכרה האנושית? מכון הרמס לחקר הרדם מזמין אותך לצלול אל אחת השאלות המסקרנות ביותר: האם ההכרה היא תולדה של מורכבות מחשבה שתאפשר לייצר בינה מלאכותית בעלת תודעה של אדם, או שהיא תופעת טבע יסודית? נעשה הכרות עם ההסברים המדעיים המרכזיים לתופעה שנקראת תודעה, או הכרה. ונעסוק גם ברעיון פילוסופי ומדעי רדיקלי: שאולי ההכרה אינה תוצאה של החומר, אלא להיפך – היא זו המעצבת אותו, מהרעיון אל ההגשמה. נדבר גם עלינו: מה זה אומר לחיות מתוך רעיון? אידאה? והאם זה נכון לשפוט אדם רק לפי תוצאות מעשיו, או גם לפי הכוונה? זה לא דיון תאורטי, אלא הזמנה לחשוב ואולי גם לפעול אחרת. מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

סדנה חווייתית במסע בין אור, חושך ומה שביניהם מנחות: ענת סלע, רינה בן-עמי מאז ומתמיד עוררה החשיכה באדם פחד מהלא נודע, לצד משיכה עמוקה אל המסתורין. היום אנחנו נוטים לראות בה היעדר של אור, משהו שצריך להעלים, לפתור או לעקוף. אבל מה אם החשיכה היא חלק בלתי נפרד משלם חי ודינמי, המאפשר התחדשות, תנועה וגילוי? מכון הרמס לחקר האדם מזמין אותך לצאת למסע חווייתי אל הפנים השונות של החשיכה בהשראת תיאוריית הדמיון של האנתרופולוג והפילוסוף ז’ילבר דוראנד, שיושמה על סמלים ודימויים של חושך ואור, בטבע ובחיי האדם. באמצעות רפלקציה, חשיבה אנלוגית וניתוח של אירוע משמעותי בחייהם, חווים המשתתפים את הדרך שבה הדמיון, הסמל והחוויה פותחים שער לידע מסוג אחר - בהיר, ברור, עמוק וטרנספורמטיבי. לקבוצות עד 25 משתתפים משך – 75 דקות מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

בחירת נקודת המבט במציאות מטלטלת בין חושך לאור מנחות: ענת סלע, רינה בן-עמי בין אזעקה להפוגה, בין החורף לאביב, בין שקט לסערה, אנחנו חיים בין קצוות... מוזמנים.ות למפגש כדי לנסות ולפגוש את המציאות הנוכחית, קצת אחרת. נברר יחד מה באמת בשליטתנו ומה לא ואיך לבחור עמדה פנימית יציבה גם בזמנים סוערים. מפגש בגובה העיניים עם כלים פשוטים להמשך שבוע שקט (לפחות מבפנים). מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

איזו תקשורת יש לנו - עם עצמנו, עם האחרים? באלו מלים אנחנו משתמשים? מנחה: ענת סלע הכל נמצא בתקשורת, סוגים שונים של תקשורת: מרומזת, משתמעת, ויזואלית, מילולית, צורנית… ואנו, במידה רבה יותר או פחות, משדרים וקולטים מסרים בדרכים מגוונות. עד כמה אנחנו מודעים למניע ולמטרה שלנו בתקשורת? עד כמה אנחנו כנים באשר למה שאנו מנסים להשיג באמצעותה? במפגש אנו בוחנים יחד את החוויה היומיומית שלנו, את התקשורת הבינאישית ואיך הפילוסופיה כגישה לחיים יכולה להעצים ולטייב אותה. הפילוסוף שוחר את הטוב, התרגול שלו הוא לתת את המילה המעצימה והמרחיבה מהמקום הגבוה ביותר בתוכו. וכשאין לו גישה אל המקום הזה, שתיקה שווה זהב. מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

מסע בעקבות סמל מנחים: ענת סלע, אלי מור לפני "עם כלביא" ו"שאגת הארי", הופיע האריה בתרבות העברית כדמות רבת עוצמה, בעלת נוכחות המעוררת יראה, סמכות ואיום גם יחד. מכון הרמס לחקר האדם מזמין אתכם למפגש שבו נעקוב אחר הופעתו של האריה במקורותינו והמשמעויות הסמליות שלו מימים קדומים ועד עצם היום הזה. נבחן כיצד דימוי חי ממשיך לפעול בתודעה ונברר איזה אריה אנחנו עכשיו מבקשים לשים במרכז? מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

יציאה אל הלא נודע דרך העולמות המדומיינים של ז'ילבר דוראנד מנחה: ענת סלע הזמנה להתבונן פנימה, לשחרר הנחות מוקדמות ולדבוק רק באחת - שזה אפשרי. אפשרי לצאת אל הלא נודע עם שאלה פתוחה ועמומה ולמצוא רמז, אם לא תשובה. באמצעות שיח סוקרטי, קלפים ושיתופים, מתרחשת הצצה לעולמו של ז'ילבר דוראנד, פילוסוף, אנתרופולוג ותלמידם של בשלאר ושל יונג, שחקר את המבנה האנתרופולוגי של הדמיון הסמלי. המיינד שלנו, אינדיבידואלים, קבוצות ועמים, קולט את המציאות דרך מבנים והעדפות מסוימים. איתנות פנימית והתפתחות מתאפשרים על ידי יציאה מהמבנה הספציפי אל מרחב שלם יותר. לקבוצות עד 20 משתתפים משך – 75 דקות מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

מה תפקיד המלים בחיים ובתרבות שלנו? וכיצד משפיעה בחירת המלים את המציאות ועל התפישה שלנו את עצמנו? מתוך הפודקס "מעבר" (ראיינה: נועה סלפטר דקל) שיחה עם ד"ר ענת סלע על השפעת המילים, על הקשרים האנושיים שאנחנו מנהלים.ות ואיך אפשר להעביר מסר קשה בצורה מכבדת. על האפשרות להוביל שינוי באמצעות מילים ועל היכולת וההכרח להחזיר למילים משמעות, כוונה ואמונה. מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש'הרצאה בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

הדמיון הסימבולי כבסיס להתחדשות האדם והתרבות "בעולם חסר השורשים שבו אנו חיים, קשה להכיר בעקרונות המהותיים אשר אפשרו בעבר לאדם לתפוס את המורכבות של המציאות בלי ליפול לאינטלקטואליות יתירה" כך כתב פרננדו שוורץ, המייסד והמנהל הבין-לאומי של מכון הרמס, בספרו "מיתוסים, טקסים, סמלים - אנתרופולוגיה של הקדושה". הספר מוקדש לקורא המבקש לגלות כיצד איבד המערב את השורשים המיסטיים והרוחניים שלו, וכיצד דרכי ידיעה חדשות יוכלו לסייע לו לגלות מחדש את המסר של התרבויות העתיקות. אותן דרכים חדשות, המיוצגות בעיקר על ידי האסכולה המיתוגרפית[1], על ידי החוקרים ארנסט קאסירר, מירצ'ה אליאדה וז'ילבר דוראנד - מעניקות לאדם של היום הזדמנות יוצאת-דופן להיזכר במקורותיו, ומציעות לו לשוב באופן מודע למורשת החוכמה המצויה בהן. חוקרים אלו הציגו לחברה מחדש את החזון המערכתי של האדם, את הדמיון ואת הקדושה שאינה תלוית מערכת דתית-הלכתית כלשהי. מנקודת מבטם, המסורת אינה אוסף של ערכים ישנים שאבד עליהם הכלח, אלא גורם שיאפשר את חידוש תפישת עולמנו, גורם שיש בו כדי לתת משמעות "חדשה" לחיים. המאה ה-21 זוכה להתחדשות גם בתחומי המדעים. יש אשר משמיעים קול צנוע יותר, וודאי פחות, וזה פותח מחדש את השער אל הקדושה, במובנים עמוקים ועל-דתיים. כדי לרדת לעומקם של דברים, עלינו לגלות את היחסים ההדדיים בין תחומי הדעת השונים, מבלי לאבד את נקודת המבט ההוליסטית. נסביר זאת באמצעות המושג, שאנו באקרופוליס החדשה, מתייחסים אליו בגישה לתרבויות השונות כאל "זר הפרחים של האנושות". אותו זר אינו נותן עליונות לאף אחד מהפרחים, או מהתרבויות, ולא מנסה לפרש תרבות אחת באמצעות אחרת. באותו אופן, הגישה הרב-תחומית למחקר אינה יוצאת מתחום דעת אחד בעודה משעבדת אליה את האחרים. דרישתה של מגמה רב-תחומית אמיתית היא להתחזק בגורמים הגדולים והמשותפים לכל התרבויות, תוך כיבוד המגוון שלהם במרחב ובזמן. מדובר בהשלמה ולא במידור. נקודת ההשתלבות - הבית האידיאלי של מחקר חדש זה - תהיה האדם, בהיותו צומת של משמעויות. מדעי האדם כוללים את הכלכלה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, הפילוסופיה, ההיסטוריה, ההיסטוריה של הדתות, האתנולוגיה, הבלשנות, הפסיכואנליזה ועוד. כל אלה מתייחסים לאדם, להתנהלותו ולתוצריו. בכולם, החיפוש אחר המשמעות הוא בסיסי. אם כן, גישה רב-תחומית מחייבת תפיסה פתוחה, רב-ממדית ומורכבת של האדם. זוהי "הרוח האנתרופולוגית החדשה" שמקדם מכון הרמס למדעי האדם. המכנה המשותף ההכרחי למחקר רב-תחומי הוא הדמיון. כדברי דוראנד: "אותו סוג של מאגר סימבולי שבאמצעותו האדם מאשר את נוכחותו ומבטיח את התקשורת שלו". מובן שלצד הדמיון יש לטפח את ההיגיון הבריא ולשאוף להרמוניה בין השניים. המציאות, לעומת זאת, מראה כי ההיגיון המפריד, זה המדגיש את השוני ויוצר העדפות, שולט בתרבות ומביא את האדם לקצוות של מטריאליזם ואגוצנטריזם. ז'ילבר דוראנד (1921-2012) היה אנתרופולוג, פילוסוף, סוציולוג וחוקר מיתולוגיה, וחסיד אומות עולם; תלמיד של יונג ושל גסטון בשלארד; וחבר בתנועת "הבונים החופשיים". בתקופת מלחמת העולם השנייה שימש כמפקד רשת המחתרת הצרפתית "גאליה", שהייתה חלק מתנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי (הרזיסטנס). בשנת 1947 הוא החל לחקור את המבנים הסימבוליים של הדמיון ואת האופן שבו התודעה מארגנת את הדמיון ויוצרת סדר מתוך כאוס. לא ברור אם יש לו ממשיכים באקדמיה, אך חברי מכון הרמס לומדים את התיאוריה שלו וממשיכים לחקור אותה. פרננדו שוורץ פיתח סכמות ותרגילים על בסיסי התיאוריה של דוראנד, ובכך ממשיך לפתח ולעבד אותה ליישומים פרקטיים. ז'ילבר דורנאד תבע את המושג מדומיין כדי לתאר את עולם הדימויים ואת הקשרים ביניהם. הוא טוען שאת הדימויים הללו והקשרים ביניהם אנחנו מפעילים באמצעות אחת מתוך שלוש "מערכות הפעלה" מנטליות שונות, שאינן חופפות זו לזו: היומית, הלילית והסינתטית. אלה הן שלוש ממשויות שונות המאפשרות לנו לעבד את הדימויים ולטפל במידע הסימבולי. שוורץ יצר סכמה המציגה את התוכניות על פני מעגל, אשר חצוי לשניים באמצעות קו מאוזן. בחלק העליון נמצא את הדמיון היומי ודימויים המתייחסים לזמן בשני אופנים: הזמן המאיים והבולע, והזמן המנצח. בחלק התחתון נמצא את הדמיון הלילי על שני קצותיו: לב הלילה האפל והמיסטי, וזמני המעבר של שחר ודמדומים. המושגים המרכזיים שמציע שוורץ לעבודה עם הסכמה הם: הבחנה (דמיון יומי), ערפול (דמיון לילי – אמצע הלילה) וסינתזה (דמיון לילי – בשחר ובדמדומים). כל אחד מסוגי הדימויים מחולל משהו מסוים, מאפשר משהו, מונע משהו אחר. למשל, כאשר מרבים להשתמש במילים "ברור", "מובן מאליו" וכדומה, מתאפשר דבר אחד (יומי), ואילו מילים כמו "ועם זאת" ו"חשיבה אנלוגית" ייקחו אותנו למקום אחר (לילי). אין רע או טוב, ואין עליון יותר ונחות יותר. כאשר ההכרה האנושית במצב בריא, עליה לנוע במעגל בתוך שלוש תוכניות אלו. אם ההכרה לא משיגה את התנועה המעגלית בתוכניות אלו, נמצא פתולוגיה, או קיצוניות מסוג מסוים. כאשר אדם רואה הכול רק שחור או הכול רק לבן, יש בעיה, מסביר שוורץ, כי או שאנו איתו או שהוא ירצה להרוג אותנו. הרעיונות המרכזיים שמציג דוראנד מתיישבים עם תפיסת מכן הרמס, ולא פחות מזה עם התרגול של פילוסופיה כדרך חיים יום-יומית: · יש צורך לשקם את הדמיון באמצעות מיתוס, קסם, אלכימיה, אסטרו-ביולוגיה, השתתפות פעילה, חשיבה קדם-לוגית ורטוריקה. · אנחנו פועלים ומופעלים על ידי קטלוג של סמלים. האם יש לנו הכרה בתוך זה? אקטיביות? תנועה של חיים והתחדשות? · יש צורך בפילוסופיה חינוכית חדשה המכריזה על הומניזם שבמרכזו הדמיון ופעולותיו. רטוריקה היא הדיאלקטיקה האנתרופולוגית המתווכת ופותחת את שערי הדמיון. הדמיון הוא המקור העילאי של התודעה, הלב הפועם של הנשמה. דוראנד חותם את ספרו "המבנים הסימבוליים של הדמיון" במילים אלה: חשבנו שזו לא תהיה יוזמת-שווא לפילוסוף לציית לנבואה הקדומה, ושוב להסב את תשומת הלב של האחווה לפנטסטי ולעיסוק במוזות. מה היה מסע ארגונאוטס ללא הלירה של אורפאוס? מי היה שומר על הקצב עבור החותרים? האם בכלל הייתה קיימת גיזת הזהב? [1] המונח מיתוגרפיה מחבר למעשה בין מיתוס לגיאוגרפיה בייצוגים סמליים. למשל, מפת העולם כתלתן כשירושלים במרכזו, של היינריך בונטינג (1594). *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם מקורות: Durand, G. (1992). The anthropological Structures of the Imaginary. Boombaba Publications Schwarz, F. (2011). Mitos, ritos, símbolos: antropología de lo sagrado

מה אם ההתפרקות שאנו חווים עכשיו במדינה, היא רק צירי לידה המבקשים להכין אותנו לשלב הבא? וכיצד סיפור חייו של חלוץ שהגיע לבנות את ארץ ישראל במחצית המאה הקודמת, יכול לסייע לנו ליצור היום קשר וגשר בין עבר לעתיד? בטקס המשואות ביום העצמאות הועלו על הנס החלוצות והחלוצים של ישראל, בעבר ובהווה, אלה שפרצו דרך, הפכו רעיונות למעשים, חלומות למציאות. פגשנו ביניהם את: פרופ' אבי ריבקינד מחלוציי רפואת הטראומה, ד"ר חתאם חוסיין המובילה מחקר קליני חלוצי בנושא זיהומים, סיון יערי שהקדישה את חייה להטמעת חדשנות טכנולוגית ישראלית בכפרים מרוחקים באפריקה, כדי להתניע התפתחות כלכלית ודרך לצאת ממעגל העוני והנערה אופק ראשון יוזמת "סיירת חרם" שהפכה את חווית החרם החברתי הקשה שחוותה למקור שליחות וכוח. אבל בשוטף, ביום יום הסוער והמתוח שלנו קל לפתח ציניות - מה לה לאותה רוח חלוצית מפוארת ולמדינה שנדמה לא פעם שהיא הולכת ומתפרקת? כשדברים מתפרקים, זה מרגיש נורא. האדמה מתחת לרגליים רועדת ואנו מרגישים שאנו מאבדים אחיזה בכל מה שהיה מוכר ובטוח עבורנו. אבל האמת היא שאין דבר בעולם שנישאר כמו שהוא לנצח - כל מה שנולד, חי ובסוף מת ומשנה צורה. אז במחשבה שניה, כמו האדם, כך גם העם או המדינה - אולי אחרי 75 שנות תקומה, אנו בסיומו של שלב בחיי המדינה (נגיד שסיימנו עם גיל ההתבגרות) ומה שאנו חווים כעת הם צירי הלידה של השלב החדש... זה משנה את כל נקודת המבט, כי אז יש מצב שחלוציות היא בדיוק התפקיד שהכי נדרש עכשיו. אז הלכתי ללמוד קצת על חלוציות דרך סיפור חייו של אחד מהחלוצים הוותיקים בארץ שעדין חי בקיבוץ מעגן. אמנון בן-שושן שמו. אמנון הוא אביו של איתי בן-שושן, תלמיד ומורה בסניף תל-אביב כבר הרבה שנים. אמנון נולד בשנת 1925 בעיירת נמל קטנה במרוקו וגדל כילד רביעי, מתוך תשעה, בבית יהודי מסורתי ששם דגש על חינוך והשכלה. אביו עסק במסחר ולא חסר לו דבר. ובכל זאת, כשסיים את לימודי התיכון התעורר בו רצון לעלות לארץ ישראל ולהתגורר בקיבוץ. הוא מצטרף לגרעין קטן של צעירים שנשלחים לבית ספר חקלאי בצרפת, וכדי לקבל את הסכמת הוריו, הוא מבטיח להם (ללא כוונה של ממש לממש הבטחה זו) שכשיגיע לארץ ישראל, במקום ללכת לקיבוץ הוא יעבור להתגורר אצל אחת משתי דודותיו בירושלים (אחת מהן היא אימו של הסופר א.ב. יהושע). הוא נפרד ממשפחתו, עוזב את מרוקו, מקבל הכשרה חקלאית בצרפת, עולה על אוניית משא לארץ ישראל, נתפש בחופי הארץ ונשלח למחנה מעצר של מעפילים בקפריסין. שם הוא לומד עברית והגנה עצמית וגם עושה בחירה לא צפויה - מוותר על הקיבוץ הדתי לטובת חצר כנרת שתושביה יוצאי הונגריה ורומניה. לקיבוץ הוא מגיע בתחילת 1948 ומשתתף בהכנות ובלחימה בחזית עם הסורים. כשקמה המדינה הוא החל לעסוק בכל מה שנדרש כדי להכין את האדמה לחקלאות ולבנייה, גם כשהמשמעות היתה שחייו היו בסכנה. הוא פוגש את אסתר, עולה חדשה מהונגריה, הם נישאים ונולדים להם שני בנים. בשנת 1952 אמנון מתמנה למדריך של חבורת נוער ממרוקו, ומלווה אותם עד לגיוסם לצבא. לאחר מכן הוא מבצע תפקידי ניהול שונים במעגן, ובשנת 1961 נשלח לבדו מטעם איחוד הקבוצות והקיבוצים לאלג'יריה. שם הוא אחראי על לימוד עברית, הכנת מדריכים למחנות עולים והברחת יהודים. כשאלג'יריה מקבלת את עצמאותה, הוא עובר לתפקיד אחר בפאריס, ובני משפחתו מצטרפים אליו. שנתיים מאוחר יותר הם חוזרים לקיבוץ מעגן והוא מתמנה כגזבר ולאחר מכן כמרכז משק. בשנת 1968 הוא נפצע קשה בפיגוע ירי, אבל גם זה לא עוצר אותו - כשנולד הצורך לפתח את עסקי התיירות של הקיבוץ, הוא מתמסר גם לתפקיד הזה. סיפור חייו של אמנון הובא כאן אמנם בקצרה, אך גם מהמעט הזה ניתן לחלץ שני דברים מרכזיים שהניעו אותו – המשמעות והאהבה לאידיאל הציוני היהודי ולאידיאל החלוצי החברתי. עם זאת, אלה שני מנועים שיכולים לאפיין חלוצות וחלוצים נוספים בתחומים שונים של החיים. זה מתחיל מחזון, רצון או חיבור לרעיון שאדם מצא בו משמעות שהיא מעבר לאני הפרטי, מעבר לצרכיו האישיים או לצורכי משפחתו ו/או חבריו. זה ה'למה' שלמענו יחיה, כמו שאמר ניטשה: "אדם שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'"[1]. לא משנה מה היו נסיבות החיים, שום דבר לא עצר את אמנון בדרכו - עזיבת מולדת ומשפחה, שיבושים בתוכניות או מלחמה, עבודה קשה או תפקידים חדשים שלא ידע אודותם דבר... וגם לא פציעה קשה שכמעט ושלחה אותו מהעולם. כשה'למה' נוכח בעוצמה הוא יכול להפוך לשליחות, ואז ה'איך' הוא רק שלב זמני, מדרגה אחר מדרגה בדרך למטרה. אך כדי שזה יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, נדמה שמרכיב חיוני נוסף הוא אהבה. שכן, הדרך הזאת מבקשת התמסרות מלאה. זה לא יכול להיות בערך, או על יד. היא מבקשת הכל, ואת הכל אפשר לשאת ואת הכל אפשר להעניק כשישנה אהבה. האהבה היא משאב, כוח טבעי שמעניק לנו רוח גבית המאפשרת לעשות את כל מה שנדרש - לצאת מהמקומות המוכרים, הידועים והבטוחים ללא היסוס, ללכת אל הלא נודע, למלא כל תפקיד שנדרש וגם להתמודד עם כל קושי שמופיע בדרך. אז חלוציות היא לאו דווקא פעולה הירואית אחת שנעשית בזמן נתון, אלא אולי יותר רצף של בחירות ופעולות, קטנות כגדולות, שעושה האדם וממשיך לעשותן מתוך אמונה בדרך המבקשת להוסיף טוב לעולם, לעשות משהו למען אחרים. אולי לא תמיד אחרים יוכלו להבין את הבחירות והמעשים של החלוץ, ואת התמונה המלאה אולי רק הזמן יגלה. אך בכל פעם מחדש הוא ימשיך לבחור, לעשות, לנסות ולהתנסות, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. לעתים הוא נכשל ונופל, אך בעיקר הוא קם מחדש על רגליו, מנער את האבק מבגדיו, לומד וממשיך הלאה... בסבלנות ובהתמדה, לאורך זמן. אם כך, נדמה שחלוציות היא היכולת האנושית לחלץ מתוכנו מעלות אנושיות רדומות במידה כזו או אחרת, כמו: כוח רצון, אהבה, נחישות, אמונה וכדומה, שיאפשרו לנו לא פעם לחלץ את עצמנו מתוך שקיעה בנסיבות חיים לא פשוטות, בקשיים ובאתגרים שאיתם אנו מתמודדים, להתעלות מעליהם לצורך ובשם אותה משמעות גדולה, כדי שתתאפשר מתישהו איזו פריצת דרך אנושית חדשה. אז כן, אולי בימים האלה כדאי להוציא איזה "קול קורא" שיזמין כל אחת ואחד מאתנו להיות חלוץ וחלוצה, להרחיב את נקודת המבט מעבר לעצמי, לפעול יחד בהתמדה כדי ליצור קשר וגשר בין העבר לעתיד - בארץ ישראל, ואולי גם בחברה האנושית כולה... פילוסופיה יומיומית כפי שאנו מתרגלים ב"אקרופוליס החדשה" נשענת על דמויות מופת של חלוצים בתחומם, בארץ ובעולם, שהצליחו להחזיק תמונת עתיד בתוך הווה מתמשך רווי אתגרים ולחלץ את עצמם לשלב הבא. *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם. [1] מתוך: "האדם מחפש משמעות", ויקטור פרנקל

סיכום הרצאתו של פרננדו שורץ שניתנה בספרד בנובמבר 2022 תרגום: אפי ריין בהרצאתו, מתאר פרננדו שוורץ את הרעיונות המופיעים בספרו "ההסתרה של המקודש – המשבר הסמלי של העולם הממשי", שנכתב בצרפתית ותורגם לספרדית. שוורץ חוקר את נושא הסמלים המקודשים בתחום המכונה בצרפת "האנתרופולוגיה של הדמיון", או כפי שהוא מכונה בארצות הברית, ה"אנתרופולוגיה הקוגניטיבית". הדמיון היא יכולת בסיסית של האדם שקודמת לכל, מאחד שבתהליך ההתפתחות האנושית האדם קודם דמיין, ורק לאחר מכן חשב ופעל. שוורץ מסביר את המושג "סמל" ('סימבול'): מילה המתארת דבר אחד קונקרטי אך מקבלת משמעות אחרת שהיא מעבר למשמעות הרגילה. לדוגמא, האש היא סמל של אור, הבנה ואינטליגנציה, אך גם של תשוקה והרס. הסמל חי בדמיונו של האדם, הוא מכיל בתוכו משמעויות שיכולות להיות סותרות, ויש באפשרותו לתאר משהו שהוא מעבר לנראה. האנתרופולוגיה שחוקרת את הקדושה אינה מתייחסת רק לדתות. הקדושה קיימת בכל חברה אנושית, מאחר שהאדם זקוק לדבר מה הנמצא מעבר לפשטותם של החיים היומיומיים, דבר מה שאסור להפר. בדמיונו, מייחס האדם לדבר המקודש הזה, חשיבות גדולה הרבה יותר מאשר לדברים הרגילים, היומיומיים. אנתרופולוגיה זו מבקשת לחקור ולהגדיר חוקים כללים של האדם המייצר סמלים, עושה בהם שימוש, ואף חווה חוויות של קדושה באמצעות הכרתו. זוהי אנתרופולוגיה המתמקדת בסמלים ובמיתוסים המביאים את האדם להכיר את עצמו ולגלות את עצם קיומו וגורלו. המשבר של החברה האנושית החל כתהליך של רציונליזציה, של הפרדה בין הרגש לשכל, תהליך המבטא את ההבדל בין החברה המודרנית לחברה המסורתית. הרגש מודחק לממד שאינו מודע ויוצר בעיה גדולה, מאחר שאנו כבר לא חיים בתקופה המודרנית שבה האמינו בחשיבה הרציונאלית. אנו חיים בתקופה פוסט-מודרנית שבה החשיבה הרציונאלית מתה, ומה שקובע היום הוא מה שאנחנו מרגישים. נותרנו עם ההפרדה בין הרגש לשכל, ואדם המבקש לבטא את מה שהוא מרגיש, עושה זאת בצורה בלתי מבוקרת ואלימה. זוהי בעיה חמורה כשהאדם מגבש את הדעות שלו רק דרך הרגשות. החברות בימינו אינן עושות שימוש במיתוסים ואינן מייצרות תמונה משותפת שהייתה יכולה ליצור אחדות בין המחשבה והרגש של כל החברה. החברה המודרנית סילקה את השימוש בסמלים ובממד הלא מודע, בטענה שאלה הן פנטזיות שאינן חשובות. אבל הסמלים והקדושה ממשיכים להתקיים בצורה נסתרת בחיי היומיום שלנו. הם מושלכים לחיים שלנו, רק שאינם מעובדים. לדוגמא: בהרצאה מוצגת תמונה ובה חזית של פאב אירי בשם "Temple bar". על הקיר מופיעה תמונה של מרילין מונרו. כלומר, שם המקום מרמז על מקדש. ומי היא מרלין מונרו? היא האלה אפרודיטה. ברור שמי שמגיע לפאב הזה מחפש אהבה, הרמוניה ויופי. שוורץ העניק דוגמא לביטוי של המשבר החברתי בימינו: מקרה שארע בצרפת ופורסם במהדורת החדשות לפני כ-10 שנים, בו חבורה של צעירים מנעה את כניסתה של המשטרה לאחת מהערים הסמוכות לפריז. עיתונאים שבאו לראיין את הצעירים שאלו אותם מדוע הם חסמו את המשטרה שביקשה להציל אדם שהיה זקוק לעזרה, ושלא היה לה שום דבר נגדם? מנהיג הצעירים השיב שהמשטרה ביקשה לעבור דרך השטח שלהם מבלי לבקש רשות ולהגיע עמם להסכם כלשהו. כלומר, בדמיונו של אותו צעיר ממשלת צרפת והמוסדות של המדינה אינם קיימים. אין אנו מדברים על שבט אינדיאני באמזונס המגן על הטריטוריה שלו ושיש להתקרב אליהם בחשש, להביא להם מתנות ולהתחיל לתקשר איתם בהדרגה. אנחנו מדברים כאן על צרפת, ולא על שבט פרוע. זאת אומרת שבהיעדר דמיון משותף, ישנו פיצול של הדמיון (של תפיסת המציאות). אם לא מעניקים לנוער את הממד הסמלי המיתולוגי והמקודש לו הם זקוקים, אז הם מייצרים אותו בעצמם. עכשיו למשטרה ולשופטים קשה מאד להמשיג לצעירים שהם לא נמצאים בשטח שלהם, מאחר שזה קרב סמלי ולא קונספטואלי. מדי השוטרים, הרכבים שלהם וכל סמלי השלטון אינם מייצגים דבר בעולם הדמיון של אותם צעירים. להפך, הם מייצגים בעבורם משהו שמונע מהם את החופש. בהרצאתו, מביא שוורץ דוגמאות והסברים רבים נוספים. את הרצאתו מסיים פרננדו שוורץ עם המלים: "זה מה שרציתי לומר לכם, ושכל אחד יעשה מה שהוא יכול".