פרולוג
בוקר, ציוץ ציפורים, ריח של התחדשות. קרן אור חדה וישירה פולשת לעינו של המלך, חודרת את חומת המגן השומרת בגאון על הגבול הדק שבין הערות והשינה. חיש קל עושה את דרכה אל ליבו, ומחממת אותו.
כמו קסם, עולה חיוך רחב על שפתותיו, שתי עיניו נפקחות – יום חדש. הוא פוער את פיו וגומע את האוויר הצח והטרי. "זהו יום טוב" מכריז בלבו, בעודו מתבונן בממלכתו מבעד לחלון, עוקב אחר התרחשויות הבוקר. משרתים מתרוצצים, ילדים רצים, עולם שוקק חיים.
אכן, יום טוב, צחקו האלים, והוסיפו – לו רק ידע, שהוא עדיין ישן…
קצלקואטל הסתובב בארמונו בסיפוק, ללא מודעות ששעות שנתו ספורות, ושבקרוב משהו עצום עומד להתרחש, אירוע שישנה אותו לתמיד.
נשמעה דפיקה בדלת החדר המלכותי. קצלקואטל רץ לפתוח. הוא לא האמין למראה עיניו…
רקע כללי
קצלקואטל הינו אל; אב טיפוס המייצג אמת מטאפיזית. פירוש השם מתחלק לשניים: קצל – ציפור מקומית הידועה בנוצות זנב ארוכות וירוקות, וקואטל – נחש. ואכן כך נראה אל זה באמנות של התרבות האצטקית, תרבות אשר התקיימה באזור אמריקה התיכונה (בעיקר מקסיקו) והגיעה לסיומה המעשי בזמן הכיבוש הספרדי של המאה ה-16.
במיתוס אותו אפרוש בפניכם, מוצג קצלקואטל כמלך. גם מלך הוא למעשה אב טיפוס, המייצג את המנהיג, את ראש הפירמידה, שבדמותו חי ומתנהג העם. כך שלמעשה, המלך מייצג במיתוס את המצב המטאפיזי הנתון של עמו.
המיתוס עוסק במונח חשוב, שלעיתים נקשר בלעדית לעולם המדע, והוא אבולוציה. ניתן לומר שאבולוציה, או התפתחות, הינה דבר שקורה הן במודע והן שלא במודע, בכל מישורי חייו של האדם. האדם תמיד שואף להתפתחות, וכמוהו גם האנושות ככלל; לכן במיתולוגיות השונות מכל רחבי העולם העתיק, הושם דגש חזק מאד על משמעות הבריאה, כחלק מתהליך של חיים ומוות, קרי אבולוציה פנימית. מטרת מיתוסים אלו הייתה ועודנה, העברת מסר ברור לעם ולכל מי שמוכן לשמוע. המסר התבסס על אקסיומה, לפיה חלק ניכר מחיינו אנו חיים מתוך אינרציה. לרוב אנו נמצאים במצב הכרתי כמעט סטטי (סוג של שינה), ואיננו עושים צעדים משמעותיים על מנת להתפתח הכרתית. מעין מצב של "ביצה ותרנגולת", בו אין בנו גם את רמת ההכרה הדרושה על מנת להבין שלמעשה אנו לא באמת יודעים מי אנחנו, וגם את הכיוון אליו אנו אמורים לצעוד. "אני יודע שאני לא יודע", אמר סוקרטס האתונאי, וזוהי בהחלט התקדמות הכרתית עצומה!
על מנת לבצע "אבולוציה אקטיבית", ראשית עלינו לדעת ברמה ההכרתית, היכן אנו ממוקמים דה פקטו, ברמה יומיומית, מול האידיאלים אותם אנו אמורים להציב לפנינו, כדי שאלו ימשכו אותנו קדימה. וכיצד נגלה היכן אנו ממוקמים? בעזרת מראות, שנקבל מהסביבה.
סיפור המיתוס של קצלקואטל
ישנן גרסאות רבות למיתוס זה, אתייחס לאחת. היה היה מלך בשם קצלקואטל, אשר חי בממלכתו באין מפריע. יום אחד החליטו האלים לגרום לזעזוע, ולהביא את המלך לידי שינוי. חשבו וחשבו, ולבסוף החליטו לשלוח את האל – טסקטליפוקה, כשהוא אוחז בידו מראה של אש. בראותו את עצמו במראה, הזדעזע המלך והחל בורח הרחק מן הארמון, לאחר זמן מה, עצר, והחל לחפור באדמה, כשהוא הופך לתן. שעות רבות של חפירה עברו, עד אשר מצא את מבוקשו – העצמות של אבות אבותיו. הוא החל לעלות מעלה, וכשדמותו הופכת לאנושית שוב, הרים את העצמות, אשר הפכו ללפידים, עלה לשמיים, והפך להיות כוכב הלכת נוגה.
ניתוח ופרשנות מטאפיזית
בניתוח פיזי, משתמש המנתח באזמל; בניתוח מדעי משתמש המנתח ביכולותיו הלוגיות והדידקטיות; בניתוח מיתולוגי, משתמש המנתח בשפה הסמלית, קרי בסמלים השונים אשר מופיעים במיתוס.
אקסיומות המיתוס הן שתיים: הראשונה היא כי מטרת האדם היא להיות בהתפתחות מתמדת ואקטיבית; השנייה היא כי האדם זקוק להרחבת הכרתו, על מנת שיבין את הדרך בה עליו לצעוד על מנת להתפתח.
הסמלים המופיעים במיתוס, הם: המלך, מראה של אש, תן, עצמות ולפידים.
המצב המטאפיזי הנתון בו נמצא המלך (אב טיפוס לנציג האלים עלי אדמות, זה שאמור לקשר בין שמיים וארץ, ולשמש מופת לעמו), הינו סטטיות. זהו מצב בלתי נסבל עבור האלים, המסמלים את מי שאמור לשמור על חוקי הטבע והאקסיומות שלו. לכן הם פועלים על מנת להוציא את המלך מהמצב בו הוא נמצא, ולתת לו כלים בכדי שיוכל להרחיב את הכרתו, ולהבין שהוא זקוק להתפתחות.
הכלי המרכזי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במיתוס, הוא מראה של אש. האש כמובן שורפת – כלומר מכלה את העבר. כאשר רואה המלך את דמותו במראה, ללא מסיכות, הוא חווה את הפער בינו לבין הדימוי העצמי שלו, ומתחיל לברוח, בחיפוש אחר שורשים. כאשר הוא מוצא את נקודת החפירה, דמותו הופכת להיות כדמות התן, שבטבע הוא חיה אשר מפרידה בין הבשר לבין העצמות, קרי בין עיקר וטפל, מהות ושטחיות. הוא מוצא את העצמות המסמלות את חכמת אבות אבותיו; העצמות "מתעוררות לחיים", בכך שהן מתחילות לבעור, והוא עולה אל השמיים, כלומר מעלה את רמת הכרתו, והופך להיות כוכב לכת, אשר מאיר את דרכם של הבאים אחריו, קרי מורה לתלמידים הבאים.
מסקנות
המיתוס מבקש להעיר אותנו. הוא מבקש לומר לנו, שכפי שבזמן השינה אין אנו מודעים לעובדה שאנו ישנים, כך גם איננו מסוגלים לדעת את עצמנו בזמן הערות, אלא אם כן נעזר במראות של החיים, ובחוכמתם של אלו שבאו לפנינו. רק כך נוכל לגדול ולפתח את ההיכרות שלנו עם עצמנו, במטרה ליישם אבולוציה פנימית – קרי יישום חוק של טבע. אין דבר נעלה מכך!
אפילוג
קצלקואטל, הסתובב בארמונו בסיפוק, ללא מודעות, ששעות שנתו ספורות, ובקרוב משהו עצום עומד להתרחש, אירוע שישנה אותו לתמיד.
נשמעה דפיקה בדלת החדר המלכותי. קצלקואטל רץ לפתוח. הוא לא האמין למראה עיניו…
אור עצום סנוור אותו, ובעודו נאבק ומנסה לחסום את האור, חדר האור אל לבו, ורטט לוהט פילח את רוחו, כמו נחשול בלב סערה. לאחר מספר שניות, התאושש, נאנק מכאב, הרים את ראשו ושמע קול…
זה הזמן לקום!
הרהורי המחבר – בנימה אישית
לא מזמן הביט הכלב שלי אל מול המראה, וכמובן לא זיהה את גוש השיער השמנמן שניצב בדיוק מולו, כעצמו. התבוננתי בו, וחייכתי. כנראה גם אני חולף בקרבת מראות רבות, אשר באות לידי ביטוי באנשים, אירועים וסיטואציות שונות, ואיני מזהה את הדמות המשתקפת כעצמי.
האלים בוודאי מתבוננים, ומחייכים גם הם.