המיתוס מספר על מחזורי החיים והמוות כשלמות אחת, על תהליך האבולוציה שתחילתו באיחוד, המשכו בנפרדות לצורך אינדיבידואציה (אבדן האינדיבידואליות), וסופו באיחוד מחודש, תוך הכרה רחבה ומלאה יותר של המציאות.
במיתוס מתקיימים מספר צירי התפתחות: התפתחותה של פרספונה, פרידתה מאמה, היכרותה את עולם השאול, וחזרתה המחזורית אל האם. דמטר – אלה שמשכנה הרגיל במרומים, יורדת לעולם בני האדם, ובחיפושיה אחר בתה, מעניקה לאדם את חכמת עיבוד החיטה והלחם, והופכת להיות אומנת לדמופון, ובעקבות היחשפותה לבורות בני האדם – היא מייסדת את בית הספר לחניכות באלאוסיס, כדי להשיב לאנשים את האפשרות לחיות את המסתורין והקדושה.
המיסטריות של אלאוסיס נותרו חידה עד היום, למרות ההשערות השונות באשר למהותן. ואולם נראה שמי שעמל על החינוך העצמי, ומהווה דוגמה חיה לאומץ, אהבה, מסירות, טוהר ואחדות, כפי שדמטר ופרספונה היו, עשוי לחוש בליבו הד עמום של המסתורין, וטעמו של נצח.
הקדמה
המיתוס של דמטר ופרספונה ניתן להבנה וחקירה בצורות רבות. ייחודיותו בעובדה שיש קשר היסטורי בין הופעת המיתוס בצורתו זו, להיווסדות בפועל של המיסטריות באלאוסיס, שהיה במשך תקופה ארוכה מקום של חניכות. ישנן עדויות ארכיאולוגיות-היסטוריות אודות הטקסים החיצוניים הקשורים במיסטריות, בעיקר הטקסים שניהלו הכוהנים והכוהנות עבור הקהילה, שהיוו את החיבור של העם לעולם האלים, אל הקדושה. הדבר מזכיר באופן מסוים את מיתוס יציאת מצרים, שבמהלכו התקבלו לוחות הברית מ"עולם האלים", בנוכחותו של אלוהים בכבודו ובעצמו, ובאופן היסטורי נוסדה אומה חדשה, באמצעות הכוהן הגדול ("איש הקשר" עם עולמות עליונים – משה), במטרה לחבר את העם לקדושה, המעניקה משמעות לכל פעולה בחיי היומיום. על פי הממצאים באלאוסיס, טקסי החניכה הפנימיים נשמרו בסוד, ונחשפו רק בפני מי שהתחייב לחיות אותם כדרך חיים טוטאלית.
המיתוס מספר על פרידת אם ובת, מסעה של הבת לעולם המתים, והשיבה ממנו אל האם, לאחר שהפכה להיות מלכת השאול. במקביל למסעה של פרספונה, עורכת גם דמטר מסע. היא יורדת מן האולימפוס אל עולם בני האדם, ובמהלך חיפושיה אחר האיחוד המחודש עם פרספונה בתה, היא מעניקה לבני האדם את הכלים להגיע לאיחוד הפנימי, האנושי. תחילה דרך חינוכו של דמופון, במטרה להפכו לאל, אך לאחר הכישלון בחינוך זה – בעקבות פחדה של אימו מטנירה מן האש, המסמלת את ההכרה, היא מייסדת את המיסטריות, לרווחת אלו המוכנים לעשות תהליך להכרת האש הפנימית. ניתן לראות באבלה, את זעקתה של הנשמה להעיר את ההכרה להכיר בה, ואת השיממון השורר בכל, כל עוד אין איחוד כזה. השפע יכול לשוב רק כאשר יש הכרה בשפע האלוהי, שאף פעם לא חסר, ולשם כך דרושה דרך של תלמידות וחניכות, המחנכת את ההכרה לזהות את קולה של הנשמה, להעז למות – להיכנס לעולמו של האדס, כדי למצוא שם חיים, ולכן לשוב לחיים המלאים בהכרה נצחית. רק אז מתאפשר איחוד אמיתי בין דמטר ופרספונה.
המיתוס, כמוהו כזרע החיטה: כל הפוטנציאל, העבר והעתיד טמונים בו, ורק ההווה הוא שיכול להפיח בו חיים. בהיותו מיתוס אוניברסלי, הוא גם מיתוס מאוד אישי. משמעויות שונות במיתוס התבהרו בהכרתי רק לאחר שזיהיתי וחוויתי אותם בחיי, וכך יכולתי להיעזר במיתוס כמדריך חי לתהליך אישי, שבמבט מיתולוגי, הינו גם חוויה אוניברסלית בהתפתחות האנושית.
פרספונה – התעוררות ההכרה – אינדיבידואציה בדרך לאחדות
קטיפת הנרקיס וחטיפת האדס את פרספונה לעולם השאול
הנרקיס
המיתוס מתחיל בתיאור בו יוצאת פרספונה לשוח בשדה עם חברותיה, בנות האלים, לקטוף פרחים מסוגים שונים. בין הפרחים – פרח אחד המיועד לפרספונה, ש"נשתל" על ידי זאוס, אבי פרספונה, בעלה של דמטר, הבא לעזרת אחיו האדס, כדי לחטוף את פרספונה. הפרח הוא הנרקיס.
פרספונה הולכת לתומה בין הפרחים, ומשהבחינה בנרקיס, אינה יכולה שלא לקוטפו – את הייעוד המחכה לה, יעוד שהבשיל בתוכה כפי הנראה באופן לא מודע, וכעת "הזמינה" אותו לחייה. ואכן ברגע בו היא קוטפת את הנרקיס, מתרחש האקט הדרמטי: האדמה נבקעת, ומתוכה מגיח האדס, מלך השאול, רכוב על מרכבת זהב הרתומה לסוסיו השחורים, וחוטף אותה אליו, למלוך לצידו כמלכת השאול.
הופעתו של הנרקיס במיתוס יווני בוודאי אינה מקרית, וקשורה למהותו. המיתוס אודות נרקיסוס, העלם אשר שבה לב נערות, וביניהן נימפת היער אקו, לא השית ליבו אליהן, עד כי עורר את זעמה של ארטמיס. עונשו היה להתאהב בדמות הראשונה שיראה. נרקיס רכן לבבואתו במים, התאהב בעצמו, ומת בייסורים, על כי לא יכול היה להתאחד עם מושא אהבתו, באינו יודע שבבואת עצמו היא, המתפוגגת כל אימת שינסה לגעת בה במים. מיתוס זה מבטא את הגילוי של אדם את עצמו (במראה אשר במים), וכיצד "התאהבות" עצמית, באגו האשלייתי, מהווה מלכודת מוות עבור זה אשר לא הסכין לראות מעבר האשלייה, את המציאות האמיתית, ולא הצליח לפתוח בתוכו את האהבה לאחרים (על גאווה זו נענש למעשה נרקיס, על כי ביהירותו, לא השיב אהבה לאף אחת מלבד עצמו). פרספונה, שבמובן מסוים ניתן לראותה כמייצגת את התפתחות ההכרה של האדם, קוטפת את הנרקיס, ובכך נפרדת מעולם האלים, מאיחודה חסר ההכרה עם האם, וכעת מתחילה תהליך מודעות לאינדיבידואליות (הסתכלות במראה). ההכרה מחייבת אותה לצאת למסע בעקבות יעודה. יציאה זו כרוכה במוות של מצבה הקודם, ולידה לתוך מצב חדש – בעולם השאול. ואולם שלא כמו נרקיס, היא עושה את דרכה בעולם התופעות כחלק מחניכות, כדי לשוב לאיחוד המחודש עם הכרה רחבה יותר, ולא "נתקעת" בהתאהבותה בעולם התופעות, כמו נרקיס, כמטרה כשלעצמה.
יש לציין שעצם קטיפת הנרקיס, חותכת את חייו, כאות לכך שהוא משמש את פרספונה ככלי לגילוי עצמי, אך לא ממשיך לחיות בתוכה, במהותו המקורית. מייד לאחר קטיפתו – תפקידו הסתיים, והיא ממשיכה בדרכה אל השאול, כמי שבידיה תופקד קופסת נעורי הנצח – ההכרה הנצחית. הקבלה דומה נמצא גם במיתוס גן העדן, בו יוצאים אדם וחווה לסייר בגן. חווה מגלה את הנחש, המפתה אותה לאכילה מעץ הדעת. לאחר האכילה נפקחו עיניהם להכרה מסוג אחר – והכרה זו מחייבת לפעולה, שכן אינם כבר יכולים שלא לדעת ולא לפעול. אכילת התפוח גורמת להם לראותם מופרדים זה מזה (לכן זקוקים לכיסוי), ונפרדים מן האלוהות. הכרה זו מגלה אותם מגן עדן, מהאיחוד חסר ההכרה עם אלוהים, ומכריח אותם לצאת למסע, הכרוך בכאב (בעצב תלדי בנים) ובעבודה קשה "בזיעת אפך", במטרה לשוב ולהתאחד עם העולם העליון. נרקיס מוזכר, כמעט כבדרך אגב, כדי להזכירנו שלא להיתקע בביצת הגאווה, וללכת בעקבות פרספונה, הזוכרת כל העת את אמה, את עולם האלים, בשאיפה לשוב ולהתאחד עימה.
חטיפת פרספונה
החוטף היה האדס עצמו, אך מי שסייע בידו היה זאוס. זאוס הינו אביה של פרספונה ובעלה של דמטר. לכאורה נראה כאילו בגד זאוס בשתי הנשים הקרובות לו ביותר, וגרם לפירוד הכואב ביניהן. ואולם מנקודת מבט סימבולית עמוקה, הרואה כל חלק במיתוס גם כמייצג מהות בתוכנו, ניתן לראות בעזרתו של זאוס להאדס, גם עזרה לפרספונה: כדי לצאת למסע החיים יש למות תחילה. על פרספונה למות כבת המחוברת ללא הכרה לאימה, במטרה להכיר במהותה שלה. פרידה זו נחווית כמוות, כל עוד אין את ההכרה בהוויה הנצחית. כדי להתגבר על פחד המוות אין לנו אלא להעז למות! לשם כך יש צורך בהעזה ובכוח רצון עז. פרספונה "מרצונה החופשי" לא יזמה כל התקדמות להרחבת ההכרה. אי לכך יש צורך בפיתוי וחטיפה (מקביל לפיתוי הנחש את חווה, בגן עדן), צעד מטלטל, שיתלוש אותה מן השלמות חסרת ההכרה, ויאלץ אותה להתחיל את הדרך הקשה להתפתחות. התפתחות אינה מתרחשת ללא כאב ופחד מוות, ולכן למרות שלא הייתה אקטיבית בלצאת למסע, אפשרה פרספונה לחטיפה להתרחש ו"להילקח" על ידי האדס להיות למלכה. זאוס הוא שעוזר לה לצאת למסע, ככל אבא טוב, באמצעות "שתילתו" את הנרקיס אותו היא תתפתה לקטוף. הוא זה ששולח את הברק שיבקע את האדמה תחת רגליה, הוא זה הדוחף אותה "לקפוץ מן המטוס", כי הוא יודע שמצנח ההכרה יפתח – למרות שהיא בטוחה שמותה מגיע. רק כוח רצון, החודר דרך ענני הפחד והאשליה, עשוי לעזור, כדי לגלות את האושר והשקט הנצחי שמעבר להם. לכן כמו הנחש בגן עדן, או סת במצרים העתיקה, הנחשבים ל"רעים", האדס וזאוס הם שמאפשרים את תחילת המסע שסופו איחוד עם האלוהי מתוך הכרה.
הפיכת פרספונה למלכת השאול – הדרך להכרה בנצחי כרוכה במוות
לאחר שהבינה פרספונה כי זהו גורלה, למרות אבלה וגעגועיה לאיחוד עם אמה, היא מתחילה להכיר את הסביבה אליה נחטפה – עולם המתים. האדס חושף בפניה את העובדה שלהיות מלכת השאול, פירושו למעשה, להיות מלכת כל הברואים, כי כולם מתים בסופו של דבר ומגיעים לממלכת השאול.
הכניסה לעולם השאול בעיניים פקוחות, במשמעותה הסימבולית, מייצגת את הכניסה לשינה בעיניים פקוחות, כניסה למוות עם הכרה, פתיחת ההכרה לעולם שבדרך כלל "חשוך" עבורנו. זוהי הכרה בהוויה הנצחית, זו שמעבר לחושים הנגלים. הדבר מזכיר אולי באופן מסוים, טקסי חניכה, בהם הוטלה על המועמד לחניכות המשימה לשהות בתוך ארון מתים סגור לפרק זמן מסוים – "השאול" – ולצאת בחיים. מעין מוות ולידה מחדש, ללא איבוד ההכרה. לשם כך עליו היה להגיע למצב בו ההכרה נשארת ערה גם בחושך, שכן זו אינה מוגבלת לגוף הפיזי בלבד. כשההכרה בנצחי מוחלטת, משמעו שהמוות הינו רק שער מעבר מצד לצד, ולכן אינו מאיים כ"סוף", ולכן גם אין פחד למות. את זאת מלמדת אותנו פרספונה. היא עוברת לעולם השאול, ואנו יכולים להזדהות עם פחד המוות שלה, עם כאב הפרידה מן המוכר והבטוח, חיקה של האם, והגעתה לעולם חשוך, עולם ה"מוות", פחדו של כל אדם. ואולם המיתוס מספר לנו שכדי "להיוולד" מחדש ולשוב לראות אור יום, אין ברירה אלא לעבור דרך החושך, עולם המתים. במשמעות הסימבולית ניתן לומר, שחלק בלתי נפרד מהתפתחות, הוא מפגש עם מחסומים ופחדים המעוררים בנו פחד מוות. לעיתים מוות של חלק באישיותנו, מוות של שלב קודם, מוות של הרגלים, מוות של מי שנדמה לנו שאנחנו. מוות של הזמני. הנשמה לעולם אינה מפחדת למות, כי אינה מתה. הזדהותנו עימה מסייעת לנו לא לפחד ממות הזמני, כי אנו הנצחי, כלומר – להיות חופשיים מפחד המוות. להכרה זו מגיעה פרספונה בסוף המיתוס, בקבלה את חוק המחזורים של החיים והמוות בטבעיות, ביודעה שברדתה אל השאול בכל חורף, אין זה סופה, כי אם שלב מתוך מעגל אינסופי של התפתחות, ופרידתה מן האם הינה אשליה זמנית, בתוך האיחוד הנצחי. אם בתחילה מסופר על חטיפתה של פרספונה, והבאתה מאונס לעולם השאול, הרי שכעת היא הופכת להיות מלכה! משמעות היות מלכה היא – לשלוט עם הכרה! היא לא נלקחה להיות להאדס לשפחה, היא נלקחה כדי לתת לה הזדמנות לגדול ולשלוט על הווית המוות, ולזכור את ההוויה הזו גם כשהיא בעולם ה"חיים". לשם כך האכיל אותה האדס את זרע הרימון, כדי שחלק מהעולם שמעבר יישאר בתוכה, כזרע, והיא לא תוכל לשכוח ולהתכחש לו עוד, גם כשהיא "בצד השני". אלמנט זה חשוב עבורנו, ככאלה הנוטים להזדהות יתר עם עולם התופעות, המקדשים את החיים בכל מחיר, נאחזים באשליית הקבוע לשם בטחון ונרתעים ממוות מכל סוג.
מעניין לראות שבמקביל לכניסתה של פרספונה לעולם המתים (שם אינה מתה כלל, אלא נולדת להכרה חדשה), יורדת דמטר לעולם בני האדם בחיפושיה אחר פרספונה, וכתשקיף של מות השלב הקודם בו הייתה באיחוד עם בתה, היא משלחת מוות ובצורת בשדות וביבולים, כך שכולם חווים סוג של מוות.
הבצורת נמשכת עד שהן ישובו להתאחד. הבצורת, כמייצגת מוות, מתקיימת כל עוד חווה האדם את המוות כסוף. הבצורת משקפת את פחדה של פרספונה (בני אנוש) מהשאול כי הוא נחווה כסופי. מתואר שהמין האנושי על סף כליה, שכן הכרתם של אנשים יכולה לתפוס רק את הקיום הפיזי, ומוות לגוף נחשב ככליה. כל עוד אין ההכרה מכילה את המחזור השלם של חיים ומוות, מתוך הזדהות עם הנצחי, עם החיים שתמיד מתקיימים, ישנו פחד המוות, שביטויו הוא הבצורת. רק כשפרספונה מבשילה להכרה שהחיים הם אותם חיים – הן בשאול והן על פני האדמה, שכן הם נצחיים, אז מתרחש האיחוד עם דמטר, עם הנצחי, ורק אז נפסקת "מנטליות של בצורת", ומתרחש מעבר למנטליות של שפע אינסופי, שמקורו בנצח.
הבצורת על פני האדמה "משפיעה" גם על האלים, כיוון שלפי הנאמר, בזמן הבצורת לא הייתה לאדם אפשרות לתקרובת לאלים, והקשר בין אדם לאלים התרחק. האלים במיתוס ביקשו מדמטר להפסיק את הבצורת, כדי לאפשר לאנשים לשוב ולהקריב להם תקרובת, דהיינו להיות בקשר עם עולם האלים. האלים "רוצים" לסייע לאדם לסייע לעולם: "לתקן עולם במלכות שדי". הטבע מטבעו "מבקש" התפתחות. אך דמטר לא נענתה להפצרות. היא הציבה כתנאי להשבת היבולים את איחודה המחודש עם בתה פרספונה.
ואולם דמטר לא באמת כילתה הכל. את זרעי ההכרה היא הצפינה תחת הארץ, כדי שינבטו במועדם. היא יודעת שמתוך סבל הבצורת יוולד החיפוש, מתוך האין יוולד ה"יש". דמטר "עצרה" את החיים, כדי לגרום להאצה של תהליך האיחוד. הסבל ממריץ את ההכרה האנושית להתרחב, שכן בתנאי שובע ונוחות, אין סיבה להתאמץ ולהתפתח. הדבר דומה לזמן שבו המלך ארתור היה פצוע, על ערש דווי, והארץ כולה הייתה בבצורת דוויה. התקווה היחידה הייתה טמונה במציאת הגביע הקדוש, דהיינו איחוד מחודש עם הקדושה ועולמות עליונים. אי לכך שלח ארתור את אביריו לחיפוש אחר הגביע הקדוש, כשעצם מאמץ החיפוש הינו תהליך ההתפתחות, ומציאת הגביע מקביל לאחודה המחודש של דמטר עם פרספונה.
זרע הרימון והשיבה לאיחוד מחודש עם דמטר
לאחר שכבשה פרספונה את מקומה כמלכת השאול, בעודה נושאת את זיכרון אמה בתוכה כל העת, היא בשלה לשוב לחיים על פני האדמה, בתנאי שתזכור גם את חייה בשאול. רק כך נעתר זאוס, ופקד על האדס לשחרר את פרספונה "בתנאים מגבילים".
פרספונה מלמדת אותנו כיצד לנצח את פחד המוות. שכן המוות, לאור המיתוס, הינו רק צורה שונה של חיים ב"צד האחר". הכרה כזו הינה כרטיס הכניסה אל הנצח. אל המסתורין של החיים. רק לאחר הכרה מלאה כזו (המיוצגת בעצם היותה מלכה), יכולה פרספונה לשוב ולזכות באיחוד המחודש, המלא, עם העולם העליון, עם אמה, האלה דמטר. יתכן שהעובדה שבמקביל לדרכה של פרספונה בשאול, ייסדה אמה את המיסטריות באלאוסיס, אינה הקבלה מקרית, ויתכן שמטרת החניכה במיסטריות הייתה דומה – להכיר את השאול הפנימי, למות כדי לחיות.
זרע הרימון
הרימון הינו פרי שגם בתרבויות אחרות נחשב סימבולי להכרה רחבה. "מלא כרימון", פירושו בתרבותנו – איש אשכולות. זהו פרי מתוך שבעת המינים, ומסמל את הריבוי – הגרעינים, העטופים ואחוזים ביחד לכדי אחדות אחת.
בעלותה מעולם המתים, היה חשש שתשכח פרספונה את ה"צד האחר", ותשקע שוב רק בעולם התופעות הזמני. ממש כשם שבני האדם שוכחים מאין באו, ואת קיומם הנצחי.
כדי שפרספונה לא תשכח את עולם השאול, טמן בפיה האדס את זרע הרימון. במיתוסים שונים, אכילת מאכל מעולם מסוים, משמעו קשר בלתי נפרד עם אותו עולם. אכילה – כמוה כ"לעיסה" ו"עיכול" של חלק ממהות מסוימת, הטמעתו באופן מתמזג עם האוכל, והפיכתם לאחד. ההכרה של מי שאוכל מושפעת ממה שאכל. לדוגמה – בסיפור גן העדן, עצם אכילת התפוח היוותה כעין "עיכול" הדעת, והפיכה לאחד עימו. כשלדמטר נודע שילדתה אכלה מזרע הרימון, היא מבינה שפרספונה עברה שינוי בלתי הפיך. כשם שלאחר שנפקחו עיניו של היושב במערה של אפלטון, ביודעו שהצללים על הקיר אינם אלא צללים מרצדים, הוא אינו יכול עוד להתייחס אליהם כמהות כשלעצמה. במובן זה ההכרה מחייבת, ולכן יודעות שתיהן שהאיחוד מתאפשר רק עם הכרה שלמה בחיים ובמוות כשלמות נצחית. על חניכי המיסטריות נאמר שעברו שינוי בלתי הפיך בהכרתם.
מתוך כתבי מירצ'ה אליאדה, המצטט את סופוקלס: "אשרי האדם שראה זאת (את המיסטריות) לפני רדתו לעולם המתים! … מאושרים פי שלושה הם בני התמותה אשר ירדו להאדס לאחר שראו את המיסטריות האלה. רק שם יהיו להם חיים אמיתיים, כל האחרים ידעו רק סבל".
מבחינת פרספונה, האיחוד המחודש משמעו – לשוב לאיחוד עם האני העליון, לשוב למקור, ל"בסיס האם", תרתי משמע, עם הכרה רחבה יותר. שיבתה של פרספונה אל אמה מאפשרת את השבת החיים על פני האדמה על ידי דמטר (בחודשים שפרספונה עם אמה, חודשי האביב, הקיץ והסתיו ישנו ליבלוב, פריחה, הבשלה, לעומת החודשים ה"מתים" של האדמה – בחורף.) בעקבות השפע שעל פני האדמה, בני האדם יכולים להקריב מנחות לאלים, לשוב להיות בקשר עם העולם העליון, ולקבל את החיים והמוות, את המחזורים, כספירלה אינסופית של ההתפתחות. או כפי שאליאדה ניסח זאת: "אפשר לראות שהשיבה המחזורית אל מה שהיה קודם לכן, כלומר 'השיבה הנצחית', היא השולטת בכל התפיסות הקוסמיות-מיתולוגיות" ("תולדות האמונות והרעיונות הדתיים", מירצ'ה אליאדה) דהיינו השיבה של היקום והאדם אל המקור האחד, הנצחי, נעשית בצורה של מחזורים ספירליים, תוך התרחבות ההכרה ואחדות גדלה.
דמטר – אם הדגן, החונכת הגדולה של המיסטריות
דמטר נחשבת ל"אם הדגן", לא כי הדגן לא היה קיים קודם לכן, אלא שהיא העניקה לבני האדם את חכמת החקלאות ועיבוד התבואה לכלל תוצר כגון הלחם. ההתייחסות היחידה לחקלאות ב"הימנון לדמטר" היא בהצהרה שטריפטולמוס היה הראשון שהוכנס בסוד המיסטריות. דמטר שלחה את טריפטולמוס ללמד את היוונים חקלאות. האדם, בשונה מבעלי החיים, הינו בעל הכרה המאפשרת לו לעבד את האדמה. זוהי איכות ייחודית לבני אנוש – להפוך גידולי בר לעיבוד חקלאי. הדבר מצריך הכרה בחוקי הטבע, עבודה מתואמת עימם, תוך תכנון ועיבוד התוצרים לכדי מזון אכיל (בישול, אפייה באש). חיות אינן יכולות לעבוד בחקלאות, הן יכולות לסייע לאדם לעשות זאת, (שוורים לחרישה, חמורים לטחינת הקמח) אך האדם הוא שמתכנן מתי, כמה ואיך לזרוע, להשקות ולקצור. עצם לימוד החקלאות מפתח באדם יכולות אנושיות: ראייה אינטליגנטית רחבה של תכנון, יעילות ואינטליגנציה ועבודה עם חוקי הטבע.
החיטה – כסמל מקודש
מתוך הידע שיש בידינו כיום, אנו יכולים רק לשער את הסימבוליות של השיבולת, בהתאם לערכים ולעקרונות אותם דמטר מייצגת:
1 ) השיבולת הינה עמוד זקוף, שבראשו מסודרים הגרעינים בסדר עולה משני צידיו. זהו בבחינת האחד המחזיק את המרובה. כל גרעין הינו נפרד אך ביחד הם מהווים את השיבולת. האדם קוצר את השיבולים, מנפה מתוכם את הגרעינים, וטוחן את הגרעינים הנטמעים לקמח. הקמח עשוי מ"תרומתו" של כל גרעין, ו"נכונותו למות" כגרעין אינדיבידואלי ולהיטמע בקמח ה"כללי". רק כך מתאפשרת יצירת הקמח – שממנו מופק הלחם – שהוא מזונו הבסיסי של האדם. ובהקבלה סימבולית: רק התמסרות מוחלטת, הכרה שהננו חלק ממשהו גדול מאיתנו, מאפשרת התרחבות ההכרה שהננו הרבה מעבר לגרעין. היותנו נטמעים, שייכים לעולם, הופכת אותנו רחבים כמו הקמח כולו. אולי זה משמעותו העמוקה יותר של המשפט: "אם אין קמח אין תורה". להסכים להפוך להיות "קמח", פירושו לקלף את הקליפות, להפריד את המוץ מן הבר, להפריד עיקר מטפל, נצחי מזמני, להגיע לגרעין ההוויה, ולבסוף לוותר גם עליו – כדי לשוב ולהיטמע באחד. הבשלתו של כל אינדיבידואל (גרעין) חשובה, אך חסרת משמעות כשלעצמה. חשיבות הגרעין טמונה ביכולתו בסופו של דבר לוותר על הגדרת עצמו, כדי לחזור כטיפה מלאת הכרה אל האוקיינוס. מגרגר בודד לא ניתן להפיק קמח. רק טחינה של המוני גרעינים ביחד נותנת את הקמח. המשמעות של זה בחיי היומיום הינו המאמץ של האדם להרחיב את ההכרה מעבר לגבולותיו, לקלף ולפרוץ את "קליפותיו" כדי להתמסר ולתת את המיטב שבו, את כולו, לשרות האידיאל האנושי, הרחב ממנו ומרחיב אותו עצמו. משמעות ייעודו כגרעין טמונה בהיותו שייך לעוד גרעינים רבים כמותו, שטחינתם ביחד – תהווה את הלחם.
דמטר לימדה את סודות החקלאות ואת סודות עיבוד החיטה ללחם. הלחם זקוק לקמח, למים, ללישה – הטמעת החומרים זה בזה, ולבסוף – אפייה בחום האש. בהקבלה: אנו הגרעינים, אנחנו הטוחן, אנו הקמח, עלינו "ללוש" את עצמנו ולהעז להישרף באש –באלכימיה פנימית, כדי להגיע להכרה רחבה יותר, ולדעת לבטא אותה במציאות. הלחם מסמל גם את עולם החומר, בו באה לידי ביטוי התורה. בתרבויות שונות סמלי הלחם והיין הינם מרכזיים ומהווים חלק מן הטקסים. הם מבטאים ביחד את הרוח והחומר הכרוכים זה בזה, בשירות האבולוציה. (בנצרות לחם הקודש והיין, בשרו ודמו של ישוע, וביהדות זהו יין הקידוש והחלה, עליה מברכים "המוציא לחם מן הארץ").
2) החיטה הינה סמל של המוות ותחייה מחדש: החיטה נקצרת כשהשיבולים למעשה התייבשו והצהיבו. השבלים "מתות" אך נושאות בתוכן את זרעי העתיד, מהם יזרעו את הדור הבא של השיבולים, מהן יוציאו "לחם מן הארץ", והלחם יאפשר חיים לבני האדם. יש הטוענים שהשיבולים היו חלק מסמלים בטקסי החניכה באלאוסיס.
3) להכין לחם, זהו מעשה אנושי. חיות לא יכולות לבשל או לאפות. "להוציא לחם מן הארץ" זהו מעשה אלוהי (הברכה נאמרת על מעשי האל : "ברוך אתה ה' המוציא לחם מן הארץ"). בגירוש מגן עדן אומר אלוהים לאדם: כי "בזיעת אפיך תאכל לחם". הייעוד האנושי קשור בעבודה מאומצת של התפתחות. שלא כמו חיות, צמחים, מינרלים, שאופן וקצב התפתחותם נתון לחוקי הטבע בלבד, ולא לבחירתם, לאדם יש את האפשרות לפתח את הכרתו מתוך בחירה. יש לו את האפשרות לאכול לחם, שזו דרגה משוכללת יותר של הזנה, בהשוואה לדברים הגולמיים הקיימים בטבע עבור החיות. וברמה הסימבולית: יש לאדם את האפשרות להיות כאלוהים "המוציא לחם מן הארץ", אלא שלא כמו אלוהים, הוא צריך לעבוד קשה לשם כך – בזיעת אפיך. ההתפתחות האנושית, אם כן, דורשת מאמץ אנושי מתמיד! התעלות מתמדת מעל הנטייה החייתית, עיבוד מתמיד של "האדמה" האנושית, הכרה במחזורי החיים והמוות, הכרה בחוקי הטבע, ובחירה מודעת להתמסרות למרות הקשיים.
דמטר – מייסדת המיסטריות
דמטר הייתה האלה הפופולרית ביותר והעתיקה ביותר בכל אזור יוון. לאור ממצאים ארכיאולוגיים נמצא שהמתיישבים הראשונים הגיעו לאזור אלאוסיס בין השנים 1500-1580 לפנה"ס, אך המקדש הראשון נבנה כפי הנראה במאה ה-15 לפנה"ס, והמיסטריות נחנכו כפי הנראה, במאה זו. שרידים של מקדשי החניכה ניתן למצוא באלאוסיס, צפון מערבית לאתונה כיום.
במיתוס, משירדה דמטר לחפש את פרספונה, פגשה את בני האדם, ובצר לה השכירה עצמה להיות אומנת לבנו של שליט אלאוסיס, דמופון. תחילה לא מזדהה דמטר כאלה, ונוהגת כאחד האדם. התופעה שבה אלה מתערבבת עם בני אדם, עשויה אולי לסמן לנו שמדובר בכוח טבע שעשוי להיות קרוב אלינו, חי בתוכנו, אם רק נוכל להיות ערים לו. דוגמה לכך ניתן לראות באופן בו התייחסו לתפקידה כאומנת. היא חינכה את דמופון הילד באופן שבו לכשיגדל יזכה בחיי נצח. הכוונה היא לחינוך שבו ההכרה בחיים נצחיים, ההזדהות עם הנשמה הנצחית, הופך את האדם ל"נצחי", כי הוא יודע שאינו באמת מת, ולכן אינו פוחד ממוות, ולכן אינו פוחד מדבר. האופן שבו חינכה אותו לכך היה, שבלילות הייתה מחזיקה בו מעל האש, כדי לחשלו להכרה נצחית. ובמשמעות סימבולית: מעבירה אותו דרך של חניכות הקשורה לאלמנט של אש, המבטאת את השלב ההתפתחותי הגבוה, וכן את המעבר במוות, בשריפת הצורה, כדי להיוולד להכרה חדשה. בדיוק באותו אופן נשרף עוף החול באש, כדי להיוולד מחדש, להכרה חדשה. יום אחד ראתה אימו, מטנירה, את מעשי האלה, ובראותה את בנה מעל האש (הוא עצמו לא מתואר צורח או סובל) מיד הזדעקה, חטפה את דמופון מידיה של דמטר ורצתה לסלקה. אז כעסה מאוד דמטר על בורותם וטיפשותם של בני האדם שלא מיטיבים לראות את מהות מעשיה, והתגלתה בפניהם במלוא תפארתה בזהותה המקורית. בעקבות הניסיון הכושל לחנך חינוך "אינסטנט" את דמופון, שיש בו מן הפסיביות של החניך, ונתינה חד צדדית של החונך, החליטה דמטר על דרכי חינוך וחניכה יעילים יותר עבור בני האדם: היא ייסדה את המיסטריות, שהיוו מקום לחינוך וחניכה ארוכי טווח, הדרגתיים, שם למדו התלמידים את מסתורי החיים תוך התמסרות לדרך הרוחנית, שירות הקהילה ו"בזיעת אפם" למדו "להוציא לחם מן הארץ", לחיות את הקדושה, לפתח את הערכים האנושיים ואת הראייה אותה מייצגת האש, המופיעה במיתוס ובממצאים אודות טקסי החניכה שנערכו שם. לאור דברי ההיסטוריונים וממצאי ארכיאולוגיה, נמצא שהמיסטריות של אלאוסיס התקיימו במשך קרוב לאלפיים שנה. חלק מלימודי ופולחני החניכות היו גלויים, ושימשו את הקהילה, כגון טקסי עונות, חגים ופולחני אלה; וחלק מן המיסטריות היו סודיות, וקשורות במסתורין. החניכות של המיסטריות כללו כפי הנראה שלבים שונים: "המיסטריות הקטנות", "המיסטריות הגדולות", ו"ההתנסות הסופית". הסודות של השתיים האחרונות לא נודעו מעולם, ולגבי השאר ישנן השערות המסתמכות על ממצאים שונים.
מה שברור שהאיחוד בין שתי האלות היה משמעותי בחוויית החניכות, והיווה חלק מרכזי מהשלב האחרון בחניכות. ואולם סודיות המיסטריות הייתה הכרחית כדי שהתפתחות החניך תהיה כרוכה בהתפתחות רוחנית אתית, בהדרכת המורים ובהשראתה של דמטר.
בזכות האומץ של פרספונה "להיחטף" לשאול, למות כדי לחיות, יצאה דמטר ו"ירדה" אל בני האדם, ללמדם את סוד החיים – באמצעות החיטה והלחם, את סוד המוות – באמצעות הבצורת, ואת סוד הנצחיות והאושר – באמצעות המיסטריות.
סיכום
מיתוס דמטר ופרספונה, מחבר את האדם עם מסתורי החיים והמוות. אם בעולם העתיק, הקשר בין בני האדם והאלים היה טבעי, הרי שעם התרחקותנו מעצמנו, התרחקנו מן האלים, ואנו זקוקים למיתוסים, ולעבודה קשה "בזיעת אפנו", כדי להתקרב מחדש לאיחוד עם עולמות עליונים. לשם כך, מספר לנו המיתוס, צריך למות כדי לחיות. להעז להיפרד מן ההזדהות עם האשליה: הגוף, הרכוש, התארים, התפקידים, הרגשות, המחשבות… להעז להיכנס לשאול הפנימי, להפוך להיות שם מלך, שליט, לאפשר למה שצריך למות, ולצאת משם שוב אל האור, כמו להיוולד כל פעם מחדש, להכרה הנצחית, לאיחוד עם דמטר.
מה שמסייע בפחדי המוות וכאב הנפרדות, אותו חוו שתיהן, היא הידיעה שהפרידה הינה אשליה, כי האיחוד והאחדות ברמת הנשמה קיים תמיד, מעבר לכל זמן ומקום, וכל פיצול הוא אשלייה.
ניתן לומר שהחניכות אותה העניקה דמטר לאנושות, היא התשובה לכאב האנושי של תחושת הבדידות ונפרדות האדם מעצמו, מהעולם ומאלוהים. דרך החניכות והחינוך הפנימי, יכול האדם להגיע להכרה מיסטית עמוקה של היותו שייך לרקמה אלוהית עצומה, ולכן איננו נפרד אף פעם משום תופעה. יתרה מזו, דרך הרחבת הכרתו עשוי אדם לקחת חלק אקטיבי באיחוד ו"תיקון עולם במלכות שדי."
מיתוס דמטר ופרספונה מכוון את בני האדם לדרך האנושית לעבר האחדות, המרופדת בכאב, בחסד, בחמלה, אומץ, חכמה ומעבר לכל – אהבה גדולה.