זכור לי ציטוט מספר כלשהו, שבו כתב המחבר שכאשר נשאל, איך אפשר לחבר בני נוער למדיטציה ולעזור להם למצוא שקט בתוכם בתקופת החיים המבלבלת כל כך של גיל ההתבגרות, ההמלצה הפשוטה והכל כך נוגעת ללב, הייתה להציע להם לעצור כמה פעמים ביום ורק להגיד לעצמם ״הכל בסדר״.
(אגב, זו עצה גם למבוגרים – לנשום עמוק, ולהזכיר לעצמנו, כאילו היינו לרגע הורה טוב ומכיל, שאומר לנו שהכל בסדר. נסו זאת!)
בעקבות הקמפיין החדש של לימודי הפילוסופיה כדרך חיים, תחת הכותרת ״הכל בסדר״, לנוכח האירועים שקורים בעולם ובחיים של כולנו בתקופות שונות – מהיכן היומרה להציג את הדברים כאילו הכל בסדר?
החשיפה לפילוסופיה והפיכתה לדרך חיים, נוגעת ומשפיעה על שלושה מישורים: ברמת הפרט (המיקרוקוסמוס) – בינינו לבין עצמנו, ברמת החברה (המזוקוסמוס) – בינינו לבין האנשים שחיים אתנו ולידנו ורמת העולם (המקרוקוסמוס) – במבט רחב על חוקי הטבע הנצחיים.
זה כמו הסרה של וילון דק מעל עינינו, הבהירות גדלה, הפרספקטיבה משתנה ואנו רואים ומבינים טוב יותר את עצמנו ואת העולם. זהו תהליך ולא דבר שקורה בן רגע, אבל הוא משמעותי, עמוק ויכול לשנות את חיינו.
ההיבט הרחב ביותר – הכל בסדר בטבע ובעולם
קצת כמו האדם, שמתחיל לפסוע אל מחוץ למערה של אפלטון, הפילוסופיה מגלה לנו את החוקים שקיימים ״מאחורי״ הדברים. כשם שלוקחים רקמה עם ציור יפה והופכים אותה לצד שני כדי לראות את הקשרים והחוטים שיצרו אותה. כשאנחנו מתחילים לגלות ולהבין את החוקים של החיים, אנחנו מתחילים לקלוט את הסדר הקיים.
אחד התסכולים הגדולים הוא לחיות בלי להבין למה ומדוע. מדוע דברים קורים כפי שהם קורים, למה יש כאב, חולי, פרידה ומוות. מדוע אנשים טובים סובלים, למה החיים קשים.
המפגש עם הסבל הוא לפעמים הסיבה להתעוררות, כפי שמסופר על בודהא, שיצא למסעו כדי להבין למה יש סבל והאם אפשר להשתחרר ממנו (ספוילר – אפשר).
אחת הדוגמאות לסדר בעולם היא ״חוק המחזורים״, שמספר לנו שהדברים חוזרים על עצמם במעגלים, כמו גאות ושפל, גאווה ושפלות, שמחה ועצב, קרבה והתרחקות, יום ולילה, שאיפה ונשיפה, חיים ומוות.
ההכרות עם החוק מעניקה לנו הבנה, שאנו יכולים להכיר את המחזורים ולעבוד איתם, כך שלא נמצא את עצמנו כמו עכברים שרצים באופן אוטומטי על גלגל אל ה״לא-כלום״. זו ההבנה שבאפשרותנו, להפוך את המחזורים למסע ספיראלי של עליה מעלה או התקרבות פנימה, כפי שנרצה לראות את זה.
זה רק סוד אחד שמגלים לנו חוקי החיים, יש עוד רבים.
החוקים הללו אינם נשארים ברמה האינטלקטואלית, המחקרית או הסקרנית. הם לגמרי מעשיים ומשפיעים על האופן שבו נחווה את הנסיבות ונחייה את חיינו.
ההכרות עם חוקי החיים, אלו שאנו מכירים אבל לא תמיד מבינים את עומק השפעתם ויותר מכך, ההכרות עם אלו שטרם הכרנו, מאפשרת לנו לגלות שגם כאשר הכל נראה מפורק, כאוטי וחסר הגיון, יש סדר כלשהו. צריך לפעמים להפוך את הרקמה לצידה השני כדי לגלות אותו.
זה מתקשר למושגים כמו דהארמה וקארמה מהמזרח, תאוס של יוון או מה שהאיזוטריה רואה כחוק האבולוציה והתפתחות ההכרה.
נצלול פנימה – אל תוך האדם. אצלנו, האם הכל בסדר?
״פילוסופיה כדרך חיים״ היא הדרך הפרקטית להכיר את עצמנו. דרך המפגש עם פילוסופיות שונות, שזיהו שהאדם הוא יצור שמורכב מאיכות זמנית – חומרית, ומאיכות נצחית – רוחנית, אנו מכירים את עצמנו ולומדים לעבוד עם האיכויות השונות ולנהל אותן.
כולנו מכירים את החוויה של כאב כתוצאה משינוי, פרידה, פחד מפני שינויים שעלולים לקרות, ועוד שלל חוויות קשות שקשורות להיותנו בני אדם. נבחין בין הכאב אשר מגיע כתוצאה מהנסיבות לבין כאב שמגיע כתוצאה מיכולתנו לעבוד עמן.
על רב הנסיבות אין לנו שליטה, החיים קורים כפי שהם קורים.
אבל, כשאנו מתחילים לעשות סדר בתוכנו, להבחין בדפוסים, הרגלים, סיפורים שאנו מספרים לעצמנו כתוצאה מנטיות, חינוך ועוד. לצד כל אלה, אנו מתחילים להבחין ביכולות העדינות שלנו, בפוטנציאל הגלום בנו, בחלומות ובאהבות שלנו ואז אנחנו יכולים לראות איך כל מה שקורה מחוץ לנו מספר לנו איזשהו סיפור שאנו יכולים ללמוד ממנו כדי להתקרב אל מהותנו, להכיר את עצמנו.
לרב איננו מכירים את עצמנו מספיק ובעיקר מתנגשים ב״קירות״ בתוכנו מבלי להבין למה אנו חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים, נופלים לאותם בורות וממשיכים לחוות כאב.
להכיר את עצמנו על חלקנו השונים ולקבל את עצמנו, מאפשר לנו לפרוס מול עינינו מעין מפת דרכים, המראה לנו לאן ללכת, מה הכלים והחוזקות שלנו ואיפה יש בורות שכדאי להימנע מהם (ועדיין נשוב וניפול אליהם שוב ושוב עד שנלמד ללכת בשביל אחר).
הלמידה העצמית היא חלק מהותי במסע הפילוסופי והיא נותנת לנו שתי מתנות אדירות:
האחת – לעשות סדר בתוכנו ולהצליח לצעוד את מסע חיינו עם יותר חופש. השנייה – הזיהוי המופלא שמימיננו ומשמאלנו, לפנינו ואחרינו, צועדים עוד המון אנשים, עם סיפורים משלהם, כאבים ושמחות משלהם, שבמהותם כל כך דומים לנו. איזו נחמה. אנחנו לא לבד!
קהילה שבה ״הכל בסדר״
הנקודה השלישית, שהיא בעצם זו שנמצאת בין הסדר הרחב לבין הסדר שבתוכנו, היא החוויה של השותפות עם אנשים נוספים שצועדים אתנו בדרך הזו, דרך של התפתחות ההכרה והתודעה.
כשיש תחושה של כל כך הרבה אי סדר בעולם, מה שמחזק מאוד את תחושת הסדר זה ליצור לעצמנו ״איים״ של שותפות, עם אנשים שנותנים לנו כוח, שתפיסת עולמם העמוקה מהדהדת את שלנו, שמהווים עבורנו השראה.
בינינו לבין החברים שלנו, השותפים שלנו לדרך, יש סוג של ״חוזה סודי״ לפיו כולנו כאן כדי לעשות את מסע ההתפתחות שלנו.
אף אחד מאתנו לא מושלם, אנחנו נטעה, ״נפשל״, נפול ונקום, אבל נביט על עצמנו וזה על זה בעיניים טובות, נכיר את ״מערומינו״ ואת הסדקים שלנו. לכן גם ננהג בזהירות זה עם זה, עם חמלה ואהבה, אבל לא נחסוך מעצמנו את המאמץ לנוע קדימה ונעשה את זה ביחד.
בהחלט, גם כשהעולם עדיין טובע באי סדר, חוסר צדק, מנהיגות עילגת, חוסר איזון, ב״איים״ האנושיים שניצור ביחד יהיה סדר, כי אנחנו נדאג ליצור אותו.
אני משערת שלפרסם בצבעים בוהקים עם סימן קריאה, ברשתות החברתיות את ההצהרה ש״הכל בסדר!״ יכול להיות מאוד לא ״פוליטיקלי קורקט״ בימינו. ואולי תמיד.
בכל תקופה יש עוולות, רוע ואי סדר, אבל יתכן שזהו הקול הכי אותנטי של הפילוסופיה ושל ההולכים בדרכה. הקול שאומר שזה תלוי בנו, לראות את הסדר הקיים, כי הוא קיים. הקול שמזכיר לנו לזהות את היופי כשהדברים מתפרקים כי מתוכם תמיד יוולדו חיים חדשים, משום שהתפרקות ובניה מחדש הם חלק מתהליך רחב יותר.
בסופו של דבר, זה פשוט התהליך הטבעי (גם אם לא פשוט להיות חלק ממנו). העבודה היחידה והמשמעותית היא זו שאנו עושים בתוך לבנו שלנו.
ככל שנעשה זאת ביחד כך ההשפעה שלנו על העולם תלך ותגדל. למעשה היא כבר גדלה, כל יום.
וזה הקול שאנו בוחרים להשמיע בגיל ההתבגרות של השלב הזה בהיסטוריה, שלב של בלבול ושינוי, של מעבר בין תקופות, של התפרקות וחוסר איזון. ללחוש באוזן של האנושות המתבגרת ״הכל בסדר״, ואם אפשר כמה פעמים ביום. כדי שנחזור לנשום, כדי שנחזור לעצמנו. כדי שנתחזק ונעבור את הזמן הזה ומתוך הבלגן, ניצור את ההווה ואת העתיד של כולנו. ביחד.