בתקופה הפרה-היסטורית שלפני ימי הקורונה, עת שגרתנו לא עורערה במגבלות, ריחוק, ניכור ואובדן שגרה של כל מסגרות חיינו, נדמה היה לכולנו שאנחנו אנשים חיוניים, מי יותר ומי פחות, על פני הרצף הטבעי של החיים. כולנו שמרנו על סדר יום שנדמה היה שהוא בשליטתנו ובחירתנו, נהנינו מפרודוקטיביות, אם מעבודה או מלימודים ותחביבים. מעצם האינטראקציות האנושיות למדנו את עצמנו, העברנו הלאה מהידע שלנו, היינו משפיעים ומושפעים כל אחד במעגליו, והרגשנו טוב מעצם בחירותינו.
עם יד על הלב, לא תמיד אנו מוקירים ומעריכים את הזוגיות, העבודה, הילדים והמשפחה שלנו. לא תמיד אנו שבעי רצון, לעתים עד תסכול, ועדיין – אנו חוזרים ובוחרים את אותה השגרה אליה אנו מחויבים.
אלא שאז, בשלהי פברואר, נגיף ויראלי קטן, שהחל אי שם ונפוץ לכל עבר במהירות האור, טרף את כל הקלפים. הרס כל מבנה פנימי וחיצוני, הוריד מסכות של פרטים כמו גם של חברות וארגונים, בלבל את ההנהגה שהייתה במבוכה, חשף עוולות, חוסר אונים והיעדר מענה, ונותרנו פעורי פה מול מציאות משתנה שאפיוניה היו הישרדות, פחד, ניכור חברתי, בידוד ואיום.
במציאות מורכבת זו של שעת משבר, נבחנת האנושות. נחשפת במערומיה, אך בלית ברירה, היא נענית לאתגר. יחד עם סגר, גזרות, מגבלות, היעדר תנועה וחופש, חוסר האונים, הבלבול, הצער, הילדים שבבית, חוסר הוודאות הכלכלית, וההשתבללות הכללית, היו כמה בינינו שהוכרזו אז – בלב החושך והמסתורין – כעובדים חיוניים. ואני, אחת מהם.
כתבתי פה לא מעט, על עיסוקי. אני עובדת סוציאלית, ועובדת עם עוברי חוק במעצר מול בתי המשפט. מי אם לא מטופלינו יודעים על מה מדובר – הם הרגישו סוף סוף סולידריות, שייכים לחוויית הרוב ולא מוקצים ממנה. שכן גם במעצר וגם בסגר אנחנו ה"נורמטיביים" מבינים לראשונה וחווים מה אומרת שלילת חירותו של אדם.
כולנו לפתע חווינו מה זה לא לזוז מארבעה קירות, להיות תלוי באחרים לדברים בסיסיים, לא לעבוד, לא לצאת עם הילדים לגינה, לא לראות אור יום, לשכוח מכל חופש, כאשר מעליך ענן שחור של אי ודאות שילווה אותך בשנה או שנתיים הבאות, שבסופן לא ברור אם זה יהיה גרוע יותר (במקרה שלהם, כלא) או טוב יותר (עונש מקל אחר).
ואנחנו, שנתקלנו כשירות ציבורי בצורך לתת מענה, נתקלנו מטבע הדברים בגל מועצם של פניות שעלו עקב סיכונים שמתגברים בעת משבר שכולנו כחברה נחשפנו אליהם, הכול כסיר לחץ שכאילו עמד להתפוצץ: האלימות במשפחה גאתה, הבעיות הכלכליות ונפיצותן, פגיעה בחסרי ישע ועוד, ונדרשנו לתת מענה מיידי לבתי המשפט בעניין. לכן, אני ועוד כמה מעמיתיי, הוכרזנו לאחר מספר בירורים טכניים, כעובדים חיוניים. מדובר בכאלו, שנדמה כי בלעדיהם המשק בסכנת קריסה.
שם הקוד הזה – ״עובדים חיוניים״, הוביל למפחי נפש, גם בקרב אלו שלא הוכרו ככאלו, חרף היותם ותיקים, עובדים מסורים ואנשי מעלה, וגם בקרב אלו שענו להגדרה זו וקרסו תחת העול של בית, עבודה ואחריות של עבודה מאומצת לילות כימים להיות בחזית, בעבור כולם.
במרווח בין שני אלו, עמדה החיוניות בינינו. שותקת וחיוורת, פרקטית ומכוסה שכבות של הגנה. כאילו שבעל כורחה היא חוצה בין מי שכן לאלו שלא, יוצרת מחנאות, סערות רגשיות, מאבקי תודעה ושייכות, מעמד ויוקרה, ובעיקר מלחמת כבוד והוקרה. בשם החיוניות, ובשל האופי והנטייה שלנו ליפול לרטוריקה של מלחמות – נחצנו, גם אם לא בהצהרה או בכוונה – למי שהיו בחזית ולאלו שהיו תומכי הלחימה בעורף. פתאום נוצרה אווירה של השוואתיות ושל ניכור שהעצימו את חוסר האונים שכולנו חווינו והיו לביטוי נוסף של שבר בתוך המשבר הכללי שהיינו בו.
זה, כמובן, שלח אותי לחשוב על המושג חיוניות. אם נזכר במשמעותה נגלה שפירושה ״מקור החיים״.
אז מה זה אומר להיות חיוני? לא רק כעובד, כאדם.
לפי ההגדרה של בני בן השבע ממילון הכיס שלו, מדובר במשהו חשוב מאוד, שקשה להסתדר בלעדיו, נחוץ. בהרחבה נאמר, דבר שהינו מלא חיים, נמרץ ואנרגטי.
ובעודי מסתכלת על חיי כולנו בעת הזו, כולנו מתמודדים במחזור שני ואולי שלישי עם הצורך להתעמת עם הדבר שנקרא מציאות משתנה.
בהיעדר גבולות חיצוניים, כולנו נאלצים לגייס את החיוניות שלנו לטובת סדר מחודש, עם מלוא האחריות בידינו – רשימה מפוארת של To do list, של עשה ואל תעשה בעת משבר. אבל נדמה לי שהמושג הזה מבקש לא רק הבנה של מה עושים, אלא איך. מה מניע אותנו ובעיקר – לשם מה אנו פועלים?
כולנו, מי יותר ומי פחות, מורגלים בעשיה "מתוקתקת" בעת הצורך, בזמן מלחמה. אלו האינסטינקטים ההישרדותיים שלנו שמנחים אותנו ומבחינה אבולוציונית שמרנו עליהם מיליוני שנה. אבל החיוניות מבקשת מעבר לכך; אולי לעשות אותו דבר – אבל עם שאר רוח, בנמרצות, מבחירה אנרגטית, באופן עדין יותר, לא תמיד נגלה, שמקרין למרחוק שהדבר בכלל אפשרי.
החיוניות קשורה לזרימת אור המאפשרת בריאה והתחדשות, ובלעדיה גוברים החושך, המוות, הקמילה וחווית האבדון.
החיוניות קשורה להתרוממות נפש, ליציאה מתבניות, לפרודוקטיביות – ומכוונת אותנו לכיוון של הכלה, חמלה, אהבה, חלל שמאפשר שהייה, ביטחון, אמונה, המשכיות ותקווה.
להיות חיוני אינו דבר המגיע מתוקף מינוי חיצוני. לא של הממונים עלינו, לא של בני הזוג או הילדים שלנו, ולא היומן העמוס המעיד על כך – אלא רק אנחנו בינינו לבין עצמנו.
הבחירה להיות חיונית, קשורה ביכולת שלי להתמסר להכרה שלי בכך, לבחור במנוע הזה כל פעם מחדש, ולא ליפול לדוגמטיות השטחית של החיצוניות בעולם הדואלי.
החיוניות הינה כלי רב ערך כי היא קשורה לכוח הבריאה. כשמתבוננים בטבע רואים שהפרח אינו מתאמץ – הוא מקרין בטבעיות את החיוניות שלו, גם בעת סגר, מצור ומלחמה. ומה בינינו לבינו? מדוע אנחנו ״נובלים״ או מושפעים מפידבק או מהכרה כזו או אחרת? אני מחפשת את התזכורת היומיומית לכוח החיוני של החיים.
ובעת הסגר, הניכור והיעדר החום האנושי, אני משתמשת בכלים הפילוסופיים שלמדתי כדי לקבל השראה מהטבע.
מספיק מבט לשמיים, לכוכב, לעציץ באדנית, לציפורים ששרות בבוקר, לזריחה או שקיעה, לתום של הילד, לאהבה פשוטה של בן זוג וגם ליכולת להעביר ממה שיש לי למי שצריך.
נדיבות ככוח יוצר חיוניות. אני עובדת על זה; למעשה, אני עובדת בזה. נוכחות במקום התרסה והשוואה. חיוך במקום טרוניה. ביטחון במקום מרמור. שמש במקום מחשכים. תקווה במקום חוסר אמונה. חיוניות במקום קמילה.
בהתבוננות כזו – כל אחד מאיתנו עובד חיוני. מי יתן שנדע לחפש באופן אקטיבי את היותנו אנשים חיוניים, למרות ועל אף הנסיבות.
להכיר ביום יום שלנו את הנמרצות הנחוצה להתגבר על כל מכשול, ולקבל את הזדמנות להקרין את הטוב ביותר שלנו, באשר נהיה. כאמור, עבודה חיונית.