הוא יוצא מהמעלית בקומת הכניסה. הוא כבר לא מסוגל לעלות ולרדת במדרגות. הוא מביט במראה הגדולה ומחליק איזה קמט בז’קט, מיישר את העניבה.
40 שנה עברו מאז מחנות העבודה והקור הנורא. 40 שנה מאז ההבטחה שהבטיח לעצמו שאם ישרוד, לא יהיה יום שיתפסו אותו בלי חליפה.
הוא יוצא מהבניין רב־הקומות הישן אל הטיילת הרועשת מקולות תלמידים צוהלים. שעת צהריים הגיעה. הלימודים הסתיימו. מפתח בית הספר הממוקם בסוף הטיילת זורם נהר של ילדים משוחררים מעוד יום מייגע על ספסל הלימודים. הם צעירים ורועשים, אבל הוא בקושי שומע.
אוזן אחת איבדה את השמיעה עוד שם, במחנות, כאשר חלה בדלקת ריאות שכמעט קיפחה את חייו. וכעת השמיעה באוזן השנייה נחלשת. כאילו שמיעתו מתכנסת אל תוך עצמה.
הוא מגיע לשערי בית הספר ואוסף משם ילד קטן. קצת שמנמן, קצת חולמני, בודד מאוד. שערו החום כבר זקוק לתספורת, ופוני כמעט מכסה את עיניו.
הם יוצאים מבית הספר לכיוון הבית. הדרך אורכת חמש דקות, אבל הם הולכים לאט. הוא במחשבותיו והילד בחלומותיו. לפתע הוא רואה סלע גדול על הדשא. הוא עוצר. מנסה להסביר לילד שהגרמנים ואחר כך הרוסים הכריחו אותו לסחוב על הגב סלעים כאלה. הילד מסתכל בו באדישות ובמעט שעמום. "בסדר, סבא," הוא אומר וממשיך ללכת.
הוא רואה את נכדו מתרחק ממנו ופולט אנחה. הילד לא רוצה להקשיב. הוא לא מתפלא. אף אחד לא רוצה לשמוע. במשך שנים הוא ניסה לספר את הסיפור לעיתונים, לממשלה, לכל כתובת שרק יכול היה לחשוב עליה, אך נתקל במקרה הטוב בהתעניינות מנומסת ומאוסה.
אני הילד בסיפור הזה. האיש בחליפה הוא סבא שלי. לא עובר יום שבו אני לא מתחרט שלא הסתובבתי אליו. אל האיש שלי בחליפה.
כאשר כתבתי את הסיפור הקצר הזה לפני חודשים רבים, לא חשבתי שיש סיבה לפרסם אותו ברבים. זה רגע אישי, פרטי שלי. זה לא יכול לעניין אף אחד, וגם לא מעניינו של אף אחד – אמרתי לעצמי.
להפתעתי הרבה חבריי הקרובים שקראו את הסיפור חשבו אחרת. "זה על תקשורת אנושית," הם אמרו לי. "תכתוב על הקשבה."
כמי שלומד ומלמד פילוסופיה מזה שנים רבות באקרופוליס החדשה, אני שב ונתקל במושג "נפרדות" כאתגר האנושי הקשה מכולם. מהי נפרדות? אפשר להגדיר אותה פשוט כחוסר הקשבה. למען האמת לא צריך ללמוד פילוסופיה כדי להבחין בביטויים של נפרדות בכל מקום שאליו נסתכל. כל אחד מאיתנו יודע מהי האמת ובטוח שהשני טועה; כל אחד חושב שרק דרכו היא הנכונה ודרכו של השני תוביל אותנו לאסון וסכנה; כל אחד בטוח בסיפור שלו ומבטל את סיפורו של האחר כשטות מוחלטת, בלי היסוס ומחשבה. מה הפלא שבספרון קטן מהבודהיזם הטיבטי הנקרא "קול הדממה" מתוארת הנפרדות כ"כפירה הגדולה".
לא מזמן קראתי מחקר שמסביר שהרשתות החברתיות לא גורמות לנו לתקשר יותר זה עם זה אלא להפך, עודף המידע גורם לנו לאטום את עצמנו לכל סיפור שלא דומה לסיפור שלנו.
אם נסתכל על הפייסבוק, למשל, אנשים נוטים לאשר חברות למי שחושב כמוהם במגוון נושאים, וכל מי שמביע דעה אחרת פשוט לא יופיע בפיד שלהם. מה הפלא שהשיח הופך מקוטב יותר? קיצוני יותר? אם אני לא מוכן לשמוע את האחר ולא מוכן לקבל את דעתו כדעה לגיטימית, אז האחר מאיים עליי; אם אתה מאיים עליי, אתה הופך לאויבי… כבר ראינו ונראה בהמשך לאילו מחוזות לא פשוטים הנתיב הזה מוביל אותנו.
איך זה קשור לסיפור כל כך פרטי של ילד וסבו? הדלאי לאמה בספרו "התמרת התודעה" מסביר: "כל בני האדם זהים בבסיסם, אם הם בני המזרח, המערב, הצפון או הדרום, עשירים או עניים, משכילים או בורים, בני דת כזאת או אחרת, מאמינים או חילוניים […] בבסיס, כולנו שווים."
הסיפורים של כולנו מחוברים. אני הבן של ההורים שלי, הנכד של הסבים והסבתות שלי, נולדתי על האדמה הזאת, ביבשת הזאת, על הפלנטה הזאת.
בתוך כל אחת מההגדרות האלה מסתתרים אלפי סיפורים שקשורים אליי, שמעצבים אותי, שאם אכיר אותם אולי אכיר טוב יותר את עצמי. לו באמת היינו יכולים לקבל את העובדה שכולנו קשורים, שהסיפורים של כולנו שזורים זה בזה, אולי פחות אנשים היו חשים בודדים כל כך. ישנה חידת זן יפה שאני אוהב להרהר בה. "כיצד מונעים מטיפה להתייבש?" שואל המורה את התלמיד. בואו נהרהר בשאלה הזאת רגע ובינתיים נחזור לסיפור שלי.
רצה הגורל ואני מורה במקצועי. מה שעוד יותר אירוני הוא שאני מלמד בבית ספר שכן לבית ספרי הישן. גם הוא על אותה טיילת שמובילה לרב־הקומות שעדיין עומד שם. הבית שבו ביליתי בילדותי. לפעמים יוצא לי להלך על הטיילת בצוהריים ולראות את התלמידים יוצאים. לפעמים אני יושב על ספסל מול הסלע הגדול ונזכר בסבי. יש ואני מדמיין אותו יושב לידי ואנחנו מדברים לעומק על חוויות החיים. הוא בחליפה ואני בבגדי יום־יום. והוא מספר לי איך בסוף המלחמה, כאשר הרוסים שחררו את כולם ממחנות העבודה, הם לקחו את היהודים ואת הגרמנים יחד לסיביר. שם בילה עוד ארבע שנים שלמות בתנאי רעב ועבודת פרך. שם איבד את רוב שמיעתו וכמעט את חייו, אבל נשאר בחיים בשביל אשתו, סבתי, שחיכתה לו בנאמנות אין קץ במשך שמונה שנים. ביום שחזר אליה הבטיח לה שהם באירופה לא נשארים.
אחר כך אני קם, הולך לעבודתי ושאלה אחת מנקרת בראשי: האם אני זוכר להתעניין באנשים סביבי? הרי לכל אחד יש סיפור. לשומר שפותח לי את השער ועלה מרוסיה לפני 20 שנה; למורה הנוצרייה לערבית שגדלה בוואדי ניסנאס, דור שמיני בחיפה, היא וכל משפחתה; לתלמיד שהוריו כרגע מתגרשים וכל עולמו כמו מתמוטט עליו; ולתלמידה ששכנעו אותה שאם היא לא תיראה כמו הדוגמנית מהטלוויזיה היא לא שווה כלום ולכן היא מרעיבה את עצמה. אני מזכיר לעצמי שאם רק אצליח לפתוח עוד קצת את הלב אוכל להתעניין גם בהם, להתעניין באמת.
כשחברים שואלים אותי מה המקום הזה שאליו אני כל הזמן הולך, כמה פילוסופיה אדם צריך ללמוד בחיים? אני עונה שפילוסופיה לא לומדים; פילוסופיה מתרגלים בתוך החיים.
בשבילי, להצליח להקשיב לאחר, לזהות את הקשר בינו לביני – זה תרגול מדהים. תרגול שעוזר לי לחוות את החיים בצורה שלמה יותר, פחות סובייקטיבית, ולהצליח יותר ויותר לראות איך כל הסיפורים קשורים.
אם נחזור לחידת הזן שלנו, המורה שואל "איך מונעים מטיפה להתייבש?" התלמיד עונה, "מחזירים אותה אל האוקיינוס."
האוקיינוס מסביבנו ואנחנו האוקיינוס.
כך הדברים מתחברים.