"כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה"
המנטרה הזו שמשננים לעצמם רצי מרתון, מסכמת בתמציתיות את התובנה המרכזית של הרוקי מורקמי, בנוגע לריצת מרתון כמו גם בנוגע למרתון החיים. במשפט זה נפתח ספרו, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (הוצאת כתר). מסתבר שהסופר היפני האהוב הוא גם אצן חובב למרחקים ארוכים, שבזמן כתיבת ספריו הנפלאים, השלים עשרות ריצות מרתון, ריצת אולטרה מרתון ל-100 ק"מ ואף מספר תחרויות טריאתלון.
הספר הזה עורר את סקרנותי כבר זמן רב. לא בגלל שאני אדם רץ; אני מגדירה את עצמי כטיפוס של הליכה. פעם, לפני הרבה שנים, הייתי ספורטאית. אמנם לא רצתי למרחקים ארוכים ואפילו שנאתי ריצה בבית הספר, אבל שיחקתי כדורסל במשך שנים רבות וצברתי לא מעט שעות ריצה על המגרש. פציעה חוזרת ונשנית בקרסול וביקורים תכופים בחדר מיון הורידו אותי בהדרגה מהמגרש אל הספסל ומהספסל אל ספת הטלוויזיה לצפייה במשחקים, ועד לעצם היום הזה אני בעיקר שחקנית ספסל, שלאחרונה משחקת קצת כדורעף לזכר הימים הטובים.
את הריצות למרחקים ארוכים שלי אני עושה בכתיבה. זו הסיבה שלקחתי ליד את הספר המצוין של מורקמי, שכותב ממש כפי שהוא רץ. כשהתחלתי לקרוא בו, הייתי בטוחה שאני הולכת לשקוע איתו עמוק בתוך הספה במרפסת, ליהנות מבוקר של קריאה ובטלה תחת חסדי השמש הנעימה. אבל כמו שקורה לי תמיד בספרים טובים, גם הספר הזה הפריע את מנוחתי הפנימית והניע אותי לפעולה. לא עבר זמן רב עד שהנחתי את הספר מהידיים, לבשתי בגדי ספורט, נעלתי נעלי ריצה, הנחתי אוזניות עם מוסיקה טובה על אוזניי ויצאתי להליכה של שעה וחצי ברחובות המושבה, במהלכה אפילו הפתעתי את עצמי בכמה ריצות ספרינט. איזו תחושה של התעלות! הרוח האולימפית המנשבת מבין דפי הספר עוררה אותי לחיים, את רוח הספורטאית שבתוכי, שנרדמה למשך שנים. ידעתי שאת הרוח הזו אני מבקשת לאמץ על מגרש החיים. אחרי מקלחת טובה, חזרתי למורקמי ותהיתי יחד איתו (אני עדיין תוהה) איך להכניס את הרוח האולימפית הזאת אל תוך חיי.
ניצחון הרוח על החומר
"הריצה היא לי פעילות גופנית מועילה ובה בעת גם מטאפורה אפקטיבית. מובן שאינני אצן מצטיין. טכניקת הריצה שלי היא ברמה ממוצעת, אפילו ממוצעת מאוד. אבל זה באמת לא הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא להתעלות, אפילו במעט, על מי שהיית אתמול. מפני שאם יש לרץ למרחקים ארוכים יריב שעליו לנצח, הרי זה הוא עצמו מתמול-שלשום." (הרוקי מורקמי)
אם תחפשו במילון את משמעות המילה "תחרות", תמצאו את ההגדרה הבאה: "מאבק של שני גורמים או יותר להצליח יותר מהגורמים האחרים" (מילוג), או "התאמצות להקדים אחרים בספורט או בהישגים שונים" (מילון ספיר). המאבק והמאמץ קשורים לאדם שאנחנו מגדירים בתחרות כ"יריב" שלנו.
אולם חקירת שורש המילה האנגלית, מביאה אותנו למילה הלטינית competitionem ומשמעותה: com+petere, כלומר: להתכנס יחדיו, לחפש יחד. ברוח האולימפית ששררה במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, המשמעות העמוקה של המילה הזו הייתה – לחפש את הטוב ביותר שלי, להתחרות בעצמי יחד עם ה"יריב" שלי. למושג הזה יש הקבלה שאני מאוד אוהבת בלימוד היהדות: "אין הסכין מתחדדת אלא בירך של חברתה, כך אין תלמיד-חכם מתחדד אלא בחברו" (מתוך "ילקוט שמעוני", לקט מדרשים קדומים על התנ"ך).
גם הרוח האולימפית על פי מורקמי אינה קשורה לפן התחרותי לפיו התחנכנו, לצורך לנצח אנשים אחרים או לחלופין להפסיד להם. "אותי מעניין אם הצלחתי לעמוד באמות המידה שקבעתי לעצמי – לשם אני מכוון".
בתחילת הספר הוא מתעד את אחד המרתונים הגרועים שחווה בחייו, שהיה עבורו כישלון "חיצוני" מוחץ: רגליו חדלו להישמע לו, שריריו התכווצו ורעדו, הוא כרע, נפל, קם, עבר להליכה, המחשבה לעצור באמצע חלפה בראשו שוב ושוב, כי ממילא התוצאה תהיה גרועה, אבל הוא סירב לפרוש. הוא החליט לסיים את הקילומטרים האחרונים במעין "דידוי" ולהגיע לקו הסיום אפילו בזחילה. מורקמי בשום רגע לא מוותר, הוא לא קורבן. הכישלון עבורו הוא רק עוד הזדמנות לתוכנית אימונים מובנית ומעמיקה, שתוביל אותו אל המטרה – ריצת ה-100 קילומטרים.
ומה זה אם לא ניצחון פנימי מוחץ?
גם ריצה של 100 קילומטרים מתחילה בצעד אחד
"אני חושב שלמעשה אין הרבה אנשים שרצים מפני שהם רוצים לחיות חיים ארוכים. לי נשמע שגדול הרבה מספרם של אלה הרצים דווקא מפני שהם חושבים לעצמם: 'גם אם לא אחיה זמן רב, לפחות אני רוצה לחיות חיים מלאים'." (הרוקי מורקמי)
כמה מיוחד הרגע הזה שבו שוברים שיא, מנצחים את כוח האינרציה, מותחים את גבולות הגוף. שברגע אחד חושבים, "בחיים זה לא אפשרי" ולאחר כמה רגעים נפרץ מחסום פנימי שמאפשר לנו אפילו יותר ממה שחשבנו. ממש כפי שהנבט מתאמץ לצאת מעל פני האדמה ולבקוע באביב, כך קיים בתוכנו הכוח לשבור את התבניות שיש בראשנו ולהפעיל את המאמץ הנכון לפרוץ גבול. בשביל זה צריך להתחיל.
והרי כולנו מכירים את הקושי להתחיל. צץ בראשינו רעיון ועוד בטרם הוא מתחיל להתגבש, מגיעות עמו התלבטויות, ספקות, תירוצים וכנגד כל אלה על האדם לקום ולייצר תנועה. לקבל החלטה ולצאת לדרך. גם אם הדבר נראה בלתי אפשרי, לעולם לא נדע באמת מה אפשרי ממקומנו הבטוח. עלינו לקום ולצאת אל החיים ולהתנסות. להתחיל בדיוק היכן שאנחנו. "רק כשאתה מתחיל לרוץ אתה באמת יכול להבין מהי ריצה", מסביר מורקמי.
הוא מתאר את רגע חציית 42 הקילומטרים הראשונים כיציאה אל לב הים הגדול והבלתי מוכר: "אילו דברים אורבים לי שם, אילו חיות בלתי מוכרות משוטטות שם – אין לי שמץ של מושג. התחלתי לחוש את האימה". בקו ה-50 קילומטרים החל לחוש את גופו משתנה ושריריו מתקשחים, את הרעב ואת הצמא. חשש כבד התגנב אל ליבו, שהרי עוד לא עבר את מחצית הדרך. בקילומטר ה-55 נח קמעה, אך נזהר שלא לנוח הרבה מדי כדי שיצליח להמשיך בדרך. כששב לרוץ, נתפסו חזק שרירי רגליו ומיאנו להיענות לו. הוא שינה את סגנון הריצה כך שיוכל לעמוד בכאב, אך בקילומטר ה-60 נאנק תחת כאב שהגיע מכל חלקי גופו. בכל פעם חלק אחר זעק אליו ושטח בפניו טענות, מצוקות ואזהרות. הוא הפריך את כל הטענות והקפיד שלא להזדהות עם כאבי הגוף ולהמשיך למרות הכל. רק עוד קצת, אמר לגופו, אל תוותר. צעד אחד ועוד צעד, המשיך בריצה שלו, מוחק ממחשבתו את הקילומטרים הרבים שעוד נכונו לו ומתרכז רק ברגע הזה: "מה שאני רואה לנגד עיני הוא לא יותר משלושה מטרים של הקרקע שלפני. מה נמצא מעבר לזה – אינני יודע. העולם המיידי שלי מסתיים כעת כשלושה מטרים מכאן."
אחרי עוד קילומטרים רוויי כאב בהם הוסיף לרוץ כנגד כל הסיכויים, חש בקילומטר ה-75 כי חצה משהו משמעותי בתוכו, כמו קיר לבנים. "הפקרתי את עצמי לדברים וכוח לא ידוע דחף אותי באופן טבעי", כתב על הרגע בו הגביר את הקצב, עקף רצים רבים והגיע אל קו הסיום כשהוא מלא מרץ ומרגיש מסוגלות להמשיך הרבה מעבר לקו הסיום. "זה נשמע מוזר, אבל בסופו של דבר לא זו בלבד שנעלם ממני הכאב הפיזי, אלא גם מי אני ומה אני עושה באותו רגע. פעולת הריצה הגיעה עד לגבולות המטאפיזי… אני רץ, משמע אני קיים."
כתיבה למרחקים ארוכים
"כתיבת רומנים היא לגבי מלאכה המשולה לאתגר שמציב רכס הרים מסוכן, לטיפוס על סלעים תוך חציבת דרך בתוכם, להתכתשות ארוכה וקשה שבסופה אתה מגיע לפסגה. אני יכול לנצח את עצמי או להפסיד לעצמי. אין אפשרות אחרת." (הרוקי מורקמי)
לאורך הספר הולך ונפרש ציר בו הריצה והכתיבה משמשות אחת כמטפורה של השנייה. מורקמי, סופר פורה ורץ חרוץ, סיפק לעולם הספרות את היצירות "יער נורווגי", "אחרי החשכה", "קפקא על החוף" ועוד רבות וטובות. מתחילת שנות השמונים הוא מתאמן בריצה למרחקים ארוכים. מאז הוא גם כותב. את שני הדברים הללו הוא עושה בנחישות ובהתמדה. ובכל זאת, נראה שהוא לומד ומקיש הרבה מחייו כאצן אל חייו כסופר.
כמו בריצה, כך בכתיבה כדאי פשוט להתחיל בתנועה. אבל יותר מההתחלה חשובה ההמשכיות, יצירת תדר קבוע של התמדה. כמו בריצת מרתון, כך גם למצוינות בכתיבה אין קשר לכישרון או לאיזו מתנה נשגבת משמיים. מדובר באימוץ גישה חרוצה וסבלנית כלפי החיים. אורך רוח וחוסן גופני ונפשי שווים הרבה יותר מכישרון בעיני מורקמי.
בקריאת הדפים האחרונים של הספר אני מביטה בנעלי הספורט המונחות בכניסה לבית. הן מביטות בי חזרה. עוד פעם אחת במהלך קריאת הספר יצאתי להליכה ספורטיבית והפלאתי בכמה ספרינטים, אבל אם להודות על האמת, הבנתי שכנראה לא אפתח בקרוב בקריירה של אצנית. יחד עם זאת, כאדם העוסק בכתיבה, התחזקה בי משמעותית התובנה על אורך הנשימה הנדרש להשלים יצירה ועל המקומות בהם אני מצפה לתוצאה מיידית ומאבדת סבלנות מהר מדי.
פעמים רבות כשאנחנו קוראים ספר, נדמה לנו שהסופר התיישב, התחיל לכתוב בנקודת הזמן בה הספר החל וסיים בנקודת הסיום. ככה פשוט.
אנחנו לא מדמיינים שאותו סופר ישב במשך ימים שלמים ושנים רבות לכתוב מיליוני מילים לפני שהצליח לכתוב משפט אמיתי אחד. אנחנו לא משערים שכאשר החל טולסטוי לכתוב את "אנה קרנינה", הוא בכלל תכנן ספר אחר. גם לא שעל כל שיר אחד שכתבה משוררת מופלאה, נזרקו עשרה לסל הניירות. אנחנו מסתובבים בעולם עם מחשבה שדברים אמורים לבוא בכיף ובקלות.
הספר הזה הזכיר לי בדיוק את מה שהיה עליי לזכור בתקופה הזו: הכתיבה היא מסע ארוך ולעיתים מפרך, אך גם מהנה, מענג ומכניס משמעות לחיים. כן. הוא דורש התמסרות, התמדה, ומשמעת עצמית עמוקה, לצד התנהלות לא רציונלית כמעט. את מוכנה לחזור ממקום עבודה בשעות הקטנות של הלילה ולשבת לכתוב אם זה הדבר שבוער בך. וברגע אחד מזוקק בתהליך היצירה, בין אם מגיע משפט טוב, שיר מדויק או רגע הסיום, את מבינה שהרגע הזה בלבד שווה את כל המאמץ.
מורקמי לא עוסק רק בפילוסופיה של מי שעוסקים בספורט או בכתיבה. הוא מציב שאלות אוניברסליות הקשורות לכל תחום בחיינו. שם הספר הוא פרפרזה על ספרו המצוין של ריימונד קארבר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". למעשה, ניתן להחליף את המילה "ריצה" ו"כתיבה" במילה "אהבה" או בכל תחביב, ערך או תחום אחר. גם שם יימצאו אותם האתגרים ויידרשו אותן נחישות, מסירות ודבקות במטרה.
בסיום הספר נחוש מורקמי להמשיך לכתוב ולרוץ עד אחרון ימיו, גם אם התוצאות יידרדרו, גם אם הלהט יאבד.
עבור מורקמי, הריצה והכתיבה הן קודם כל משמעת עצמית, חריצות והשקעה. והעיקר, מעל שתיהן מרחפת משמעות ניצחון האדם את עצמו, ניצחון הרוח על החומר. כמו במרוץ למאה קילומטרים שאיש אינו מחכה לך בסיומו.
אדם כותב כי הוא צריך לכתוב,
ורץ כי עליו לרוץ.
וחי כדי לחיות.
*חברי בית הספר לספורט עם הלב הינם תלמידים באקרופוליס החדשה, אשר מנסים לחבר בין ספורט לפילוסופיה, דרך חיים של אתלט פנימי, ועוררות של הרוח האולימפית אשר קיימת בלבבות כולנו.