04:30 בבוקר, השעון המעורר מצלצל. בהכרה מטושטשת אני מנסה להבין מה קורה סביבי, ולהיזכר למה כיוונתי שעון לשעה כזו. המחשבה הראשונה היא שבחוץ חשוך וקר, ומתחת לשמיכה – חמים ונעים. לאחר דקה אני מתאושש, נזכר שיום שישי היום ויש אימון ריצה, קבענו להיפגש ב- 05:15. הנה מתחיל הוויכוח המוכר עם הגוף שלי. הוא צועק עלי: “מה אתה עושה?! אתה משוגע? תחזור לישון!”. אחרי הצעקות הוא גם מסביר לי באופן מאוד "הגיוני" שזה בסדר גמור להפסיד אימון אחד, ושזה בסדר לוותר מדי פעם… הצעה מפתה, ואני כמעט נכנע לו, אך המחויבות והמשמעת איכשהו מחזיקות אותי ער. אני מחליט לקום מהמיטה. הצעד הראשון הוא תמיד הכי קשה, ועם כל צעד שאחריו זה הופך להיות פשוט יותר. מתלבש, מצחצח שיניים, מכין קפה לדרך ויוצא עם הרכב לכיוון נקודת המפגש.
בדרך אני מהרהר לעצמי, עם חיוך קטן על הפנים, שעוד לפני שהתחלתי לרוץ, אני מרגיש שכבר ניצחתי.
המאבק הזה קורה כמעט בכל פעם מחדש. כולנו מכירים את המאפיינים שלו, גם אם התפאורה והפרטים בה משתנים בסיטואציות השונות של כל אדם וחייו. זה לא קורה רק עם שעונים מעוררים, למאבק הזה יש הרבה פנים. הוא כולל בתוכו שני קולות שקיימים בתוכנו, אחד שרוצה לנוע למקום שאליו אנו בוחרים לכוון את החיים שלנו, ושני שלוקח על עצמו את תפקיד השומר, זה שרוצה להישאר באזור הנוחות, שגם אם הוא לא תמיד הכי נוח ונעים, לפחות הוא מוכר לנו.
החיים שלנו הם מסע, במהלכו אנחנו שואפים לכוון את עצמנו אל מטרות קטנות וגדולות, כאלו שיסבו לנו אושר ותחושת משמעות. תוך כדי צעידה בדרך, אנחנו נתקלים גם באתגרים וקשיים. בדרך כלל אנחנו לא אוהבים את הקשיים הללו, ומעדיפים דרך נוחה עם שמש מחממת ורוח בריזה קלה. זה כמובן לא עובד ככה, וזה עלול לגרום לנו לצער או תסכול. אך למעשה, בהתבוננות פילוסופית, המקומות הללו הם המקומות הכי מעניינים במסע. במילים אחרות, אפשר להגיד שאותם רגעי קושי קטנים וגדולים – הם המסע.
מה קורה באותם רגעי קושי? הנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא להסביר לעצמנו למה המצב שבו אנחנו נמצאים הוא בלתי אפשרי.
למעשה, אנחנו ממש טובים בלספר לעצמנו כל מיני סיפורים שאנחנו באמת מאמינים בהם. “אני לא מספיק טוב", “לעולם לא אצליח ללמוד את הנושא הזה", “ההתמכרות הזו חזקה ממני", “אני כבר מבוגר, לא אצליח להשתנות, כזה אני" וכדומה.
אמירות כאלו (שכולנו אומרים לעצמנו בנוסח כזה או אחר), מוציאות את הרוח מהמפרשים של אוניית המסע שלנו.
אם נתבונן בראייה רחבה על אותם רגעי קושי, אפשר להגיד שאלו מקומות בהם אנו פוגשים גבול. זה יכול להיות גבול פיזי, רגשי או מחשבתי, זה לא משנה. המאפיינים שלהם יהיו דומים.
גבול הוא נקודה חשובה בדרך. אם אנחנו לומדים לזהות את הנקודות האלו, אנחנו יכולים להתייחס אליהן בגישה שונה. יש לנו אפשרות לבחור אם להיות פסיביים או אקטיביים ברגעים אלו. להיות פסיבי יתבטא בהשלמה עם העובדה שאני מוגבל, כיוון שהגעתי למבוי סתום ללא מוצא. כניעה לאותו קול בתוכי שמסביר לי שזה פשוט בלתי אפשרי. לעומת זאת, להיות אקטיבי כשאני פוגש גבול, פירושו להבין שאני לא יכול לחצות אותו עם אותם כלים שהיו ברשותי עד עכשיו, ולכן יש צורך בשינוי.
איך חוצים גבול? יש כל מיני דרכים ואפשרויות. אפשר להשתמש בכוח הרצון החזק והטבעי, ובלי לחשוב יותר מדי פשוט לקפוץ מהצוק אל המים העמוקים. ניתן לפתח טכניקות וכלים שיעזרו לי לחצות את הגבול בצורה אינטליגנטית. עוד דרך יפה היא, במקום לפחד מהגבול, להתיידד איתו. כאשר אנחנו מגיעים לגבול, במקום להיכנע לתשוקה לברוח ממנו, פשוט לשהות בו לתקופה מסוימת. בעזרת התמדה ועקביות, נראה שקו הגבול יתרחק מאיתנו לקו חדש, כלומר – התרחבנו פנימית.
"גבול איננו הדבר שבו משהו נעצר, אלא כפי שהיוונים ידעו, הדבר שממנו משהו מתחיל את נוכחותו" (מרטין היידגר, פילוסוף גרמני)
לא מזמן ראיתי סרט בנטפליקס שנקרא "עוף החול", והוא מספר את סיפורם של אתלטים שהשתתפו במשחקים הפראלימפיים. זוהי אולימפיאדה לאנשים עם מוגבלות פיזית כזו או אחרת – קטועי גפיים, חירשים, עיוורים וכדומה. הסרט מרגש עד דמעות, וצפייה בו מלווה בצמרמורות בכל הגוף. לכל אדם שהתראיין בסרט יש סיפור אחר, ויחד עם זאת, יש גם משותף לכולם והוא ההחלטה של כל אחד שהוא לא נותן לעצמו להיות מנוהל על ידי המגבלה שלו. מדהים לראות כמה אדם יכול להוציא מעצמו, כאשר קיים בו כוח רצון חזק.
מעבר לתחושת האופוריה והניצחון הפנימי אשר הספורטאים דיברו עליה, חלקם ציינו גם את האחווה שנוצרת בין הספורטאים עצמם במהלך המשחקים. יש משהו מקרב בכך שהמוגבלות של כל אדם גלויה כלפי חוץ, והאנשים לא מתביישים בה. יותר מכך, הם נלחמים במאבק לעבר משהו גבוה יותר, כיוון משותף של נצחון הרוח על החומר.
חציית גבול לא נעשית רק בינינו לבין עצמנו. גבול הוא גם זה המפריד בין שני אנשים, שתי קבוצות, שתי מדינות וכדומה. אנחנו שמים לעצמנו גבולות כדי שיעזרו לנו לשמור על מה שמגדיר אותנו, אבל מבלי לשים לב אנחנו משתעבדים לגבולות האלו ולא מאפשרים את התנועה של החיים.
הגבולות הללו מונעים מאיתנו להכיר אנשים חדשים אשר שונים מאיתנו, לגלות אמפתיה וחמלה כלפי אלו שנמצאים בצד השני ובאופן כללי עוצרים אותנו מלהרגיש שייכות למשהו גדול ומשמעותי יותר מאיתנו.
מצד אחד, הטכנולוגיה והקדמה בעולם המודרני מטשטשים גבולות ושוברים מבנים קדומים, ומאפשרים אוניברסליות וקשר לכל מקום בעולם ברגע. מצד שני, ככל שהזמן עובר הפילוג והקוטביות בעולם רק מתעצמים – חילונים מול דתיים, יהודים מול ערבים, ימנים מול שמאלנים, דמוקרטים מול רפובליקנים, והרשימה עוד ארוכה מאוד.
אני תוהה לעצמי – למה? אם אנחנו חיים בעידן בו אנחנו יכולים לתקשר זה עם זה ולמוסס גבולות, מדוע אנחנו רק נפרדים יותר? נראה שהתשובה לא נמצאת בכלים החיצוניים, בטכנולוגיות כאלו ואחרות. התשובה קשורה בנו, ובדרך החיים שכל אחד מאיתנו בוחר לחיות.
אפשר לחיות חיים הדורשים מאיתנו לחצות גבול של פחד, לקבל את עצמנו וגם את האחר, ובעיקר – לפתוח את הלב. שם מתקיים המסע הפנימי חוצה הגבולות.