חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
philosophy
פילוסופיה
אהבת החכמה
art
אומנות
volunteer
התנדבות
mistical
מיסטיקה
medicine
מדע ורפואה
sport
ספורט
human-society-world
אדם- חברה- עולם

ללכת בדרך – יום הפילוסופיה

יום הפילוסופיה העולמי נוסד על ידי אונסק"ו בכדי להדגיש את הערך המתמשך של לימודי הפילוסופיה לפיתוח החשיבה האנושית בכל התרבויות. מדי שנה מתקיימים ברחבי העולם אירועים לציון יום זה, המעודדים מחשבה עצמאית, דיאלוג למען הבנה הדדית, קידום סובלנות ושלום. אקרופוליס החדשה כבית ספר לפילוסופיה מעשית מציינת יום זה בארץ ובעולם מאז שנת 2006. הפעם בחרנו בנושא "ללכת בדרך", בהשראת פסוק מהטקסט העתיק "קול הדממה", “אינך יכול ללכת בדרך, לפני שהפכת לדרך עצמה". ענבל פיאמנטה-שמיר השתתפה בצעדה יחד עם יותר ממאתיים צועדים שוחרי פילוסופיה כדרך חיים, והיא משתפת בחוויה.

ביום שישי 1.11.19 נחגג יום הפילוסופיה הבינלאומי ב"נחלת טל" אשר במושב מנחמיה. היום נחווה בסימן דרך, או ההליכה בדרך.

נתיב החיים הוא מסע שמתחיל עם לידתנו וממשיך לאורך הילדות, הנעורים, הבגרות, הזקנה והמוות. בין אם נרצה ובין אם לא, ההתקדמות בדרך החיים מתרחשת מעצם כוח החיים עצמם; אולם אנו יכולים להחליט ולבחור כיצד תיראה דרך חיינו ואיך נוכל ללכת בה ולחיות אותה עם האנשים שלצידנו.

בספר המזוהה עם החכם הסיני קונפוציוס ישנה אמרה: "יכול האדם להרחיב את הדרך, אין הדרך מרחיבה את האדם" – כלומר, דרך החיים שלנו תלויה אך ורק בנו, בני האדם ולא בשום נסיבות אחרות אשר "מכתיבות" לנו את דרכנו.

בחגיגת יום הפילוסופיה ניתנה לי ההזדמנות להתנסות ממשית בצעידה בדרך. אודה שאיני תלמידה באקרופוליס החדשה, והגעתי אל הפעילות כאורחת בת זוג של פילוסופית. בתחילה מאוד לא התלהבתי מנסיעה לצפון ביום שישי מוקדם בבוקר אחרי שבוע עמוס בעבודה, במטלות ובענייני החיים. בקצב המהיר של תל אביב, יום שישי וסוף השבוע בכלל הוא מבחינתי זמן נשימה בין שבוע לשבוע בו אני צוללת לשגרת העבודה ושאר הדברים ש"צריך לעשות" – זמן למילוי מצברים בשינה, קריאה, זמן איכות עם משפחה, חברים והתרגעות לקראת צלילה נוספת לשבוע חדש.

למרות זאת, משהו דחף אותי לקום מוקדם ביום שישי בבוקר, כמעט לפני הזריחה ולהתכונן לנסיעה צפונה. הדרך אל "נחלת טל" עברה בנעימים. עצרנו בדרך לקפה של בוקר ופגשנו קבוצת מיטיבי לכת מבוגרים שצועדים את שביל ישראל. הסתכלנו עליהם מלאי חיים ואנרגיה, במצב רוח מרומם, בעוד אנו זקוקות לכוס הקפה שתעורר אותנו… אולי מתוך הרגל? ברגע זה, בתחילתו של היום, עוד לא הבנתי כי מפגש מקרי זה עם קבוצת ההולכים היה אות וסימן ליום כולו.

הגענו אל מושב מנחמיה ולאחר התארגנות קצרה יצאנו אל האוטובוס שלקח אותנו אל אתר נהריים, נקודת ההתחלה של צעדה בת כשלושה קילומטרים. לאחר נסיעה קצרה ירדנו מהאוטובוס והתחלנו לטפס לנקודת תצפית על האזור. הצעדים הראשונים לא היו נעימים, הגוף הרגיש עייף ומותש, מרוקן מאנרגיה. כן, אנחנו לא בכושר גופני, זו עובדה. מוקפים בחברים נוספים איתנו בקבוצה הגענו אל נקודת תצפית מרהיבה ושמענו דברי הסבר מעניינים על הסביבה והמקום.

הרגשתי שנוף הגבעות ומראה מפגש נהרות הירמוך והירדן, האוויר הנקי וחברת חברי הקבוצה כבר היו שווים את אי הנוחות שבטיפוס הקצרצר, אבל גם הייתה בי מחשבה לוותר על הצעדה ולחזור אל האוטובוס. אם מטיפוס ראשוני קצרצר כבר הרגשתי את הגוף, כיצד ארגיש בהמשך צעידה של שלושה קילומטרים בשמש של בקעת הירדן?

החלטתי להמשיך. ירדנו לסיור קצר באתר הייחודי שמהווה נקודת מגע ממשית בין ישראל לירדן בתוך ערוץ מים שהוא למעשה שבר בין יבשתי, טעון במשמעויות היסטוריות, פוליטיות, ואקולוגיות. הקירבה אל המים עודדה את רוחי ושמחתי על החלטתי להמשיך בצעדה. לאחר הסיור באתר התחלנו בצעידה, קבוצה של כחמישים אנשים מתוכם הכרתי רק חלק קטן. משפחות, זוגות, צעירים, מבוגרים, ילדים וכלבה. קבוצה של אנשים שאין ביניהם כל קשר מלבד העובדה שהם צועדים באותו השביל, באותה הדרך, על גדת הירדן אל מושב מנחמיה.

השמש של נובמבר בבקעת הירדן היתה חמה. בקטע המוצל הראשון עצרנו להתבוננות בטבע, כשסביבנו עצי אקליפטוס, צמחייה יבשה של סוף הקיץ, אבנים ובעלי חיים קטנים. כל אחד בחר לו דבר אחד להתבונן בו, לחדד את תשומת הלב לסביבה ולדרך, ולמה שיש לה להציע לנו. עם ההתקדמות בצעידה הרגשתי יותר ויותר נינוחה, נהניתי מהשהות במרחב הלא עירוני, מלהיות בתנועה. הגוף כמו החל להשיל מעצמו את קליפות השגרה, את העייפות, את הטרדות, את המחשבות על יום העיון שעלי להעביר בשבוע הבא, את הדו"ח שעלי להגיש עוד במוצאי שבת. התמסרתי להליכה.

בעצירה נוספת שעשינו על גדת הירדן, תחת עץ אקליפטוס יפהפה, התיישבתי על סלע בזלת. היה חם, הדם בגופי רחש מתנועת ההליכה ופניי האדימו. סלע הבזלת על גדת המים היה קריר וחלק והזמין אותי להישכב עליו, ואני נעניתי להזמנתו ונשכבתי. מיד הרגשתי את צינתו הנעימה מקררת את גופי ומרגיעה אותו. הבטתי אל צמרת עץ האקליפטוס שהרעיף את צילו על כל הקבוצה. גזע העץ היה חלק, לבן וזקוף. הרגשתי איך כוחות הטבע מעניקים לי תחושת ביטחון ויציבות; רציתי לחבק את העץ, אבל התביישתי מחברי הקבוצה.

מאותה נקודה הוחלט בקבוצה כי את המשך הצעידה נבצע בדממה. נפרדתי מצל העץ ומהסלע אל השמש הקופחת של הצהריים, וצעדנו בדממה. רעשי הרקע של הקבוצה, התלהבות הילדים, שיחות החולין, נדמו. הקול היחיד שנשמע היה קול צעדינו על האדמה. דווקא אז פתאום הרגשתי מאוד את חבריי לדרך. עד אז הקבוצה הייתה סוג של "הפרעה" למערכת היחסים האינטימית שלי עם הטבע סביב. אך בתוך הצעידה, בשקט, הרגשתי את כוחה של הקבוצה, את העוצמה של ההליכה ביחד, של השותפות ברגע וההתמזגות המשותפת בתנועה עם הטבע. הרגשתי שבתוך הדממה הקבוצתית הזו אני יכולה לעצום את העיניים, לשחרר ולהתמסר לרשת הצעדים שמקיפה אותי. כוח האש של השמש מילא אותי באנרגיה של תנועה והמשכיות, דממת נהר הירדן ורכות המים לצידנו הכניסה שלווה לליבי, עוצמת הקבוצה עוררה בי שמחה. הסתכלתי על זוגתי הפילוסופית ושמחתי על ההזדמנות הנדירה לחלוק את חיי עם אדם שלומד לכוון עצמו אל הטוב שבחיים, תוך התבוננות ותשומת לב לסביבה האנושית והטבעית.

בסיום הצעדה הגענו אל מרכז הפעילות היישר לארוחה טעימה ומשמחת. באותו רגע, כשכולי מלאה בכוחות הטובים של האדם והטבע, המשך היום בחברת הפילוסופים וקרוביהם היה נפלא ומרגש. ללא ספק היה זה יום של הרחבת הדרך.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן