אחד הנושאים המרתקים בהם עוסקת הפילוסופיה הוא עקרון המחזורים, והמקצב החוזר של החיים. ניתן לראות כיצד חוק המחזורים חל בתופעות כמו שאיפה ונשיפה, יום ולילה, עונות השנה, לידה ומוות… למעשה, המקצב של הטבע, על כל גווניו, נע באופן מחזורי ויש לכך משמעויות נרחבות על כולנו, החל בדברים הקטנים ביותר של היומיום ועד לשאלות הגדולות של החיים.
מסיבה זו, במשך אלפי שנים התבוננו חכמי האנושות על היקום במטרה לפענח את סודותיו וללמוד על מסתורי העבר, לאמץ את אתגרי ההווה ולזכור את האחריות כלפי דורות העתיד.
מחפשי החוכמה עסקו בלמידה מתוך הבנה שיש לכך השלכות על מיצוי חיי הפרט, ועל יכולתנו הבסיסית לשרוד כקהילה, להיות מתואמים עם מקצב הטבע ולקיים חיי רוח.
בדומה לתהליכים שעובר היחיד במהלך ההיסטוריה הפרטית שלו, בהם הוא חווה תקופות של שפע וצמיחה, משברים וקשיים, צמתים ונקודות ציון חשובות, כך עוברת האנושות תהליכים דומים, בקנה מידה גדול יותר. כל דבר שקיים נולד, צובר חוויות במהלך חייו ובשלב מסוים קמל ומחזור חייו מסתיים; ובמקביל למחזור שמסתיים, חיים חדשים מתחילים. זהו גלגל החיים. מה מבקש גלגל החיים ללמד אותנו? מהי התכלית של סך חוויותינו? מהי התכלית וכיוון ההתפתחות וההשתנות הקיימים בטבע? רמזים ותשובות לכך ניתן למצוא באוצרות החוכמה שנאספו לאורך הדורות, אך לפני שנעסוק בהן, ננסה לנתח את התקופה ההיסטורית שלנו.
אין ספק שהחברה האנושית נמצאת במשבר. הקורונה גבתה וממשיכה לגבות מחירים כבדים בחיי אדם, בהשלכות של הניתוק החברתי, בכלכלה ובחיי השגרה. בהחלט משבר גלובלי כואב, אך התבוננות אמיצה מלמדת שהנגיף בעיקר חושף אויב שורשי ועמוק יותר.
לצד ההתפתחות הטכנולוגית יוצאת הדופן, והקידמה בכל תחומי המחקר והמדע, עולמנו סובל מבעיות חמורות של זיהום אקולוגי והשחתה של משאבים; במרבית מדינות העולם חסרה מנהיגות אמיתית; אנו עדים לתחרות מתמדת בין עמים ומדינות, פערים חברתיים תהומיים, התחזקות האגואיזם, ועוד דוגמאות רבות שהמשותף לכולן הוא הדחקה של ערכי המוסר. יתכן שמשבר גדול יותר עוד לפנינו, מכיוון שלדורות הצעירים אין מספיק דוגמאות טובות להתחקות אחריהן ובאופן טבעי תהיה לכך השפעה על התנהלותנו בעתיד.
האנושות ידעה משברים דומים בעבר; אפלטון התייחס לכך ב"משל המערה". הפרשנות הפילוסופית מדמה את האדם לאסיר הכבול באזיקים תודעתיים אשר "שומרים" עליו נבער ומנותק מהמציאות, וכל זמן שהוא מקבל מזון ושעשועים כדי לספק את יצריו מתחזקת בקרבו האשליה של "חופש", המשרתת את רצונותיהם של "אדוני המערה" השולטים בתודעת הכלל.
נדמה שאפלטון מתאר מצב שאינו רחוק מהמציאות של ימינו. היסטורית הדברים נראים שונה, אך מבחינה מהותית יש דמיון רב, ויתכן שזה קשור למאפייניו של המחזור הגלובלי העכשווי. האבסורד הוא שאנו יודעים שאנו שבויים באשליה של החומרנות, שאנו פוגעים, מנצלים ומתחרים אחד בשני… ולמרות שאנו מדברים ומוחים על כך, ההתדרדרות הערכית נמשכת.
בהתחשב בכך שאנו חווים מחזור מתמשך של נסיגה בתודעת הרוב, אין זה מפתיע שהנסיגה המוסרית נמשכת. אנו חיים בעידן שבו הרוב קובע ולמרות שהורגלנו לחשוב, שצדק קשור לדעת הרוב, ספק אם אכן מדובר בצדק. מבחינה הגיונית, המעשה הנכון האובייקטיבי הוא גם המעשה הצודק, אך כאשר אין יד מכוונת, אין ערבות לכך שהבחירה של הרוב תשקף באמת את מה שנכון וצודק.
דמיינו משחק כדורגל עם עשרות אלפי אוהדים, ועל פי דעת רוב האוהדים אמורות להתקבל החלטות כמו מי יהיה המאמן ומה תהיה האסטרטגיה של השחקנים על המגרש. כנראה שהמשחק היה מבולגן, לא מקצועי, אימפולסיבי וללא אסטרטגיה תבונית מתמשכת. בהקבלה בלתי נתפסת, כך מנוהלת התרבות המודרנית המונעת על ידי דעת הקהל, כאשר האינטרס הוא "המלך", הכוח המניע של גורמים פוליטיים וחברתיים.
לצד המשבר יש הרבה רצון טוב לשפר את פני הדברים. אנו מנסים למצוא פתרונות ארגוניים, בריאותיים, כלכליים וכדומה, שהצלחתם יחסית ומוגבלת מכיוון שמדובר בניסיונות לטיפול בסימפטום ולא בשורש האתגר.
הפילוסופיה מציעה פתרון מעמיק יותר, שחוזר להשתדלות היום יומית של האדם לבדוק את עצמו, את המניעים והדחפים שלו ולנסות להיות טוב, לאהוב ולראות את עצמו כשייך, ולפעול למען משהו גדול יותר.
בדרכו האלגורית והיפה מציע אפלטון פתרון ומזמין את האדם להשתחרר מכבליו ולשאת את נפשו אל האור, אל המציאות שמחוץ למערה.
הוא מסביר, שהיציאה לחופשי היא הדרך להתעורר מהתרדמה התודעתית הקולקטיבית ולהתקרב לסגולותיו של האדם הנאור, זה שחי לאורו של הטוב והמוסר האנושי, ששואף לצדק, שחוצה את גבולות האנוכיות והאגואיזם ומעריך את האסתטיקה והיופי של חיי הרוח.
בצורות שונות, זו הצעה שחולקים חכמים מתרבויות, דתות וגישות פילוסופיות שונות, המייחסים להצעה זו את הסיבה הממשית לקיום האנושי, וגם את ה"חיסון" לכל מכאובינו: קיום חיי מוסר ורוח.
האם הצעה זו עדיין אקטואלית ויכולה לשפר את פני מציאות היום יום שלנו? אני מאמין בכל לבי שכן. נאיבי לחשוב שהרוב יהפוך את עורו, במיוחד בתקופה היסטורית כשלנו.
יתכן שמרבית האנשים לא מוכנים לכך, ובכל זאת, תמיד יהיו אנשים ששואפים ומצפים מעצמם ליותר, שיש להם את ההבנה והשכנוע הפנימי שצריך ואפשר לנהוג אחרת.
האם החלפות שלטון יביאו את השינוי המיוחל? לא בטוח. הניסיון מראה שמחאות ודיבורים על כך שצריך לנהוג כך או אחרת לא השיגו תוצאות טובות לאורך זמן.
העולם זקוק לדוגמאות חיות של אנשים שמוכנים לקבל על עצמם את האחריות להתעלות ולהיות פורצי דרך, גם אם מדובר בדרך צנועה שבין האדם לבין עצמו ורחוקה מאור הזרקורים; שהרי אין תחליף לדוגמה האישית.
התרבות העכשווית מנסה לשכנע שהחופש מותנה בכך שללא מאמץ נשיג ונעשה "מה שבא לנו", בלי מחויבות או אחריות כלפי האחר, שנחליף עונג בעונג… האומנם זהו חופש? או שהחופש הוא להשתחרר ממגבלותינו, לאחוז באומץ יד ביד ולצעוד יחד בדרך הפונה מעלה, אל הפסגות?
כנראה שהגורל האנושי אינו יכול לחמוק מן הדרך הפונה מעלה, וכל התקדמות מצריכה כוח רצון וחזון לעתיד.
אני יודע על עצמי כמה קשה ומאתגר להתרומם כאשר נושאים את המשקל של החומר. עבורי זה אתגר יום יומי של הצלחות, טעויות וניסיון מתמשך להשתפר.
זה אמנם לא קל, אך זה מקור אמיתי של סיפוק ואושר הקשור לידיעה הפשוטה שיש משמעות לדברים ושאין דבר שמובן מאליו.
תודה על ההזדמנות המופלאה לחלוק את השאיפה לאדם ולעולם טובים יותר, עם עוד רבים שחולקים את אותם חלומות.