יום ראשון בעבודה חדשה. התרגשות של ה-1 בספטמבר, גרסת המבוגרים. משהו שבין דאגה–מתח ובין התרגשות–התלהבות.
אני נכנסת למשרד ומתמקמת. מפנים אותי לשבת בשולחן של נילי, ומאותו הרגע כולם מספרים על נילי: כמה היא הייתה מקסימה, כמה נהדרת, איך היא חסרה מאז החליטה לפרוש וגם באופן טבעי המשפט: ״שתדעי, את נכנסת לנעליים גדולות!״
אני מורידה פרופיל, מהנהנת בנימוס ומחכה לרגע שיעבור מספיק זמן כדי שנילי תישכח, ואני אהיה כבר קבועה בנוף האנושי הזה ואיראה מהנעליים הפרטיות שלי.
כל כך הרבה פעמים בחיי עלה מושג ה״נעליים הגדולות״. לפעמים הנעליים היו לצידי, ונאמרו עליי, ולפעמים היו מוצגות לפניי, שאדע מה הרף המצופה ממני.
וברגע שהוצבו הנעליים לפתחי – המתח עלה, הדריכות נוספה. שלא אפספס, שלא אאכזב. כאילו שכל מהותנו האנושית היא להימדד, להיכנס לתבניות, למשוואות מוגדרות מראש.
מרקוס אורליוס, פילוסוף מהזרם הסטואי, אמר שתפקידנו הוא ״להפוך לאויבה של העמדת הפנים״.
כמה שעות, ימים ושנים השקעתי בהעמדת פנים. כמה אנרגיה ומרץ. כמה מסכות העמדתי על פניי במאמץ אומנותי מרהיב, כדי שזר לא יבחין שזו עטיפה חיצונית מרהיבה ותו לא. שלא יורגשו הפחד, התסכול, הכאב, שהכול ייראה זורם ושמח ומוצלח. כ״מצופה״.
עם זאת, לצד כל אלה, קיימת הידיעה הבהירה והעמוקה – שאני לא מה שאני מציגה.
עם כל הכוח של ההיאחזות במסכות המרשימות, הייתי רוצה להעיף הכול, לעמוד חשופה ופגיעה על ראש ההר ולצעוק – זאת אני!
קלפי פתיחה
כל אחד מאיתנו נולד עם קלפים מסוימים, עם נסיבות שונות. הקלפים שלי היו קלפים ״שווים״.
נסיבות חיי היו טובות ומיטיבות, ללא טראומות או חוסר. אבל לקח לי זמן רב להבחין שגם קלפים ״טובים״ הם קלפים שקובעים את קצב המשחק, את נקודת הפתיחה ואת הדרך שבה אני מעצבת את בחירותיי.
עם הזמן, ככל שהחיים חולפים, נבנה מגדל קלפים. קלף על קלף, בחירה ועוד בחירה נאספים אט–אט לכדי מגדל; מגדל גבוה ומרשים למרחוק, אבל כזה שעלול להתפזר לכל עבר עם הרוח הראשונה.
בארבעים ומשהו שנותיי, אני לומדת את הקלפים שלי מחדש… ישנם קלפים שאני אוהבת להחזיק חזק וקרוב לחזה, כאלה שלא אוותר עליהם, שהם הבחירות הכי טובות שלי, כאלה שמאפשרים לי להיות שלמה יותר ומחוברת לעצמי, וישנם קלפים שאני ״תוקעת״ בתחתית הערימה, שאף אחד לא יראה… אלה יכולים להיות הרגלים ״גרועים״, החלטות שמחזקות את האגו שלי או פחדים שנטועים בי, ואלה גם התנהגויות ותכונות שהייתי שמחה להעביר הלאה ושלא ישויכו אליי.
במזרח מדברים על הדהרמה הפרטית שלך – הכיוון, הייעוד הפרטי שלך שעליך לכוון בחיים האלה ולהגיע אליו. אלא שמאוד קשה להבין ולדעת מה הכיוון הנכון.
בוודאי רבים מאיתנו מכירים את התחושה הזו של עמידה בצומת אימתני, החלטה אמיצה שנדרשת, מבלי לדעת מה יהיה הדבר הנכון, ובעיקר – איך אני באמת יודע שזו–זו ההחלטה שתשנה את חיי.
למעשה באמת קשה לדעת. האישיות והתכונות הפנימיות שלנו הרגילו אותנו להיות ״אוהבי סיכונים״ או ״מחושבים עד אין קץ״, ואיפשהו בטווח שבין הקצוות כולנו נמצאים, ולאף אחד מאיתנו אין ידיעה ברורה של ממש.
אבל מצד שני – עם כל העמימות וחוסר הוודאות, הלב יודע.
היו פעמים רבות שהלכתי נגד הלב, והיו פעמים שלמרות הפחד, העזתי לקפוץ ולעשות צעד כי הרגשתי שהוא נכון לי.
במזרח מדברים על המושג קארמה – אותם ״שיעורים״ שהחיים מסמנים ומאותתים לנו אם אנחנו בכיוון או לא, ושיש בכוחם להחזיר אותנו לדרך הפרטית שמיועדת לנו.
באותם רגעים שבהם מגדל הקלפים הפרטי שלנו מתמוטט – אנחנו למעשה מקבלים תזכורת לכך שיש כיוון ושעלינו לחזור לאותה הדרך שזזנו ממנה.
קשה לנו להבחין בשיעור הזה – ובוודאי להתמסר אליו כאשר אנחנו שרויים בכאב ובשבר. עם זאת, זו הזדמנות יוצאת דופן ונדירה כל כך להתבונן על הקלפים שלי באומץ, לשאת באחריות עליהם ולבנות אותם לכדי מגדל ישן–חדש.
לבחור מחדש בקלפים ישנים
אלה אותם הקלפים ואותן הנסיבות – לא יהיו לנו אחרים.
אם זה כל מה שעומד לפתחי, רק עם זה אני יכולה לעבוד. זו זכות גדולה לראות את ה״קלפים של החיים״ שלי ולעשות בהם סדר, להכניס בהם צורה חדשה ותעדוף מדויק יותר.
הרבה פעמים מדובר באותו שכן עם דשא ירוק שאנחנו מתקנאים בו. גם אני הייתי חולמת על רווחה כלכלית, על בית משלי, פחות קמטים, קצת פחות לבן בשיער, מעט יותר שלווה, הרבה יותר סבלנות, ופניות גדולה יותר לילדיי.
אבל באותה הנשימה, כשאני רגע עוצרת, אני נזכרת ומזכירה לעצמי שבחרתי בכל אחד מילדיי; שכל עבודה שעשיתי – גם אלה שהיו ממש מיותרות או קשות – הייתה בחירה של ממש; אני זו שבחרתי בדרך חיים מסוימת ובתעדוף מסוים. יתרה מזאת, אני מאמינה שהייתי בוחרת שוב ושוב ושוב את אותן הבחירות, בידיעה שאלה היו הבחירות הטובות ביותר שיכולתי לבחור אז, באותו הרגע.
התובנה הזו לא מחליפה את הנסיבות ולא מפחיתה מהקושי או מהכאב כשהוא מגיע, אבל מאפשרת לנו להכיר בכך שזו בחירה ושהיא שלנו בלבד. זו האפשרות להתבונן בחיים שלנו ולערוך בהם שינוי או חשיבה מחודשת.
כמה חופש קיים בידיעה שאני לא יכולה לשלוט בנסיבות החיצוניות, אלא במה אני עושה איתן והאופן שבו אני מגיבה להן. כל תגובה שלי נובעת מתוך הדברים שאני מבינה על עצמי ועל החיים, וזה הטוב ביותר שאני יכולה להביא כרגע. לא מתוך החרדה מהעתיד ולא מתוך התסכול על העבר, אלא רק מתוך מה שאני רואה שנכון לי כרגע.
כשהחיים מנערים לנו את מגדל הקלפים, כשאני עומדת נבוכה מול קלפי חיי, אני מסתכלת עליהם היטב, ובוחרת איך לספר את הסיפור שלי, איך לבנות את המגדל ואיך לדאוג – ולוודא – שהפעם יהיה בו בסיס יציב מספיק שיאפשר לו להתרומם מעלה.
אלו הן זכות גדולה והזדמנות נדירה לבנות מגדל שיאפשר לי לחזור אליו ולחבק אותו, לראות את הקלפים בגאווה ולהודות בלב שלם שלא הייתי מחליפה אף אחד מהם – גם את אלה שמעידים על רגעים כואבים.
הקלפים של חיי הם הבחירות שלי, ההזדמנויות שלי, היכולת שלי להגיע לשדות חדשים מבלי לדעת לאן אני נכנסת וכמה זה יהיה נכון ומדויק, או לחילופין טעות גמורה.
אני לא צריכה להיכנס לשום נעליים של אף אחד. איזה יופי – גם אני (וכך כל אחד מאיתנו) לא באה יחפה.