חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
philosophy
פילוסופיה
אהבת החכמה
art
אומנות
volunteer
התנדבות
mistical
מיסטיקה
medicine
מדע ורפואה
sport
ספורט
human-society-world
אדם- חברה- עולם

מיתוס המערה

נדמה לעצמנו מערה תת קרקעית, שם יושבים אנשים כשגבם לפתח המערה ופניהם צופות לעבר הקיר. על קיר המערה הם רואים את צלליהם של הדברים.

אפלטון, המוכר כאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה המערבית, ידוע גם כמספר מיתוסים בחסד; אלה מתבלטים מעל דפי עבודותיו בשל כוחם הפואטי וקסמם האינטלקטואלי. המיתוס נוגע בדמיון ומשאיר עקבות מופלאים בזיכרון. אפלטון אינו מתכחש, אף לא ב"רפובליקה" שהינה דיאלוג פילוסופי מן המעלה הראשונה, למיתוסים כצורה לביטוי האמת. אחד מהם הוא נושא מאמר זה: מיתוס המערה.

המיתוס

נדמה לעצמנו מערה תת קרקעית, שם יושבים אנשים כשגבם לפתח המערה ופניהם צופות לעבר הקיר. צופים אלה בעצם שבויים, קשורים בשלשלאות כך שהם יכולים לראות רק את הקיר. מן המערה עולה דרך תלולה כלפי החוץ. עבור אותם צופים האור הטבעי לא קיים, לכן יש צורך במדורה שתפיץ את אורה. ישנו קיר בין הצופים והאש, ובין האש והקיר צועדים אנשים הנושאים כל מיני חפצים. על קיר המערה הצופים רואים את צילם של החפצים. צלליות אלה הן הדבר היחיד שהצופים רואים. בנוסף לצללים המוקרנים על הקיר נשמע גם הד קול, וזו הסיבה לכך שהאנשים האסורים חושבים שקולות האנשים הצועדים לפני הקיר באים למעשה מהקיר. אפלטון מודרני היה עושה אולי שימוש במיקרופון וברמקולים.

ברור לנו שתחושות האסירים הן עקיפות. הם רואים רק צללים שלא נוצרו מאור השמש אלא מחיקוי שלה, האש (הצל של השמש), והם אינם שומעים קולות אנושיים, אלא את ההד (הצל של הקול). הם חיים בין צללי הצללים. באופן כזה כל הגלוי לעין הופך להיות עלוב. הם אינם בהכרה לעצמם או לסובב אותם, ומפני שהם כבולים הם גם לא יכולים לראות או לתפוס שקיימת מציאות אחרת, או חיים שונים מאלה שהם מכירים.

אפלטון מציין שלמרות שממבט ראשון ייראה לנו הדבר מוזר, האסירים הללו דומים לנו מאוד. מצבם הגופני של שוכני מערות אלה דומה למצבה הרוחני של האנושות בת זמננו. אנו מחזיקים בדעות קדומות על הסובב אותנו ואף על עצמנו. תפיסתנו מעוותת בהתאם לאופנות חולפות הגורמות לנו להיות כפופים ולהסתכל רק בכיוון אחד: האינטרסים של אדוני המערה.

אפלטון מציע שנשחרר את אחד האסירים. בגלל הזמן הרב בו שהה בתנוחתו הקודמת, שריריו יהיו מנוונים ויהיה לו קשה לעמוד וללכת, אך למרות הקושי, נאלץ אותו לעלות למעלה בדרך המובילה החוצה.

כשיגיע לפתח המערה הוא יסתנוור מאורה הבהיר של השמש, עיניו יכאבו, הוא יחשוב שהשתגע ויחוש רצון עז לחזור לשלווה שבמערה, שם הכול מוכר. על מנת שיוכל להתרגל לאור החזק הוא יתחיל להתבונן בלילה, באור הכוכבים והירח. אחר כך יוכל לראות באור יום את הדמויות השונות דרך השתקפותן במים, או דרך הצל שדמויות אלה מטילות. מאוחר יותר הוא יראה את העצים עצמם, הציפורים, מזרקות המים, הוא יוכל לראות את הדברים עצמם, ולבסוף אף יהיה מסוגל לראות את השמש, וישים לב לכך שהכול קיים תודות לשמש והיא סיבת כל חי.

הפרשנות למיתוס

הרבה פרשנויות נכתבו על מיתוס המערה, וכמו כל מיתוס יש לו מספר מפתחות, חלקם ברורים יותר וחלקם סמויים יותר. הבה נעבור מהמשמעות הספרותית למשמעות האלגורית, הסמלית, זו שעליה הצהיר אפלטון עצמו.

המערה מתאימה לשלב הראשון, ומייצגת את העולם הנראה, המוחשי. שלב זה מורכב משני תת-חלקים. הראשון: הצללים שעל הקיר, כל אותם הדברים שלא חווינו, מה שאמרו לנו, מה שסיפרו לנו, ההשערות, הניחושים. השני: מתאים לעצמים, לאנשים הנושאים עצמים אלה ומרמים אותנו (אדוני המערה). פן זה מייצג את האשליה שהם מציגים, שאינה החוכמה, ואף לא האמת. המערה כולה מייצגת את הבערות והחושך.

השלב השני הוא העולם החיצוני אליו מגיע האסיר. שלב זה מייצג את העולם של הדברים הברורים, האמת, החכמה. ההשתקפויות והצללים שפליט זה מסוגל לראות בראשונה הם הדברים שניתן לחשוב ולשוחח עליהם. הדברים האמיתיים שיוכל לראות כאשר יתרגל לאור הם אבות הטיפוס (האידאות). ולבסוף, לכשיוכל להסתכל בשמש, יוכל להבין את הרעיון של מהו הטוב (הדבר העליון, על פי אפלטון, המאחד את כל המעלות השונות – הטוב, היפה, הצודק, האמיתי). הטוב הוא סיבת כל הדברים. הוא האספקט המואר ביותר של ההוויה. כפי שהשמש נותנת חיים לארץ שלנו, הטוב נותן חיים לרעיונות.

בנוסף לכך, במיתוס, האנשים מרגישים במידת מה שמחים בחלקם. אפלטון אינו מתאר אנשים אלה כבוכים או מתלוננים, אלא כאלה המקדישים את זמנם לדבר אחד: לזהות בצורה המדויקת ביותר את הסדר של מצעד הצללים שעל הקיר, במטרה לנבא מראש מתי תופיע צורה זו או אחרת. הם נותנים לפעילות זו חשיבות נעלה, ואפלטון אומר שהם אף מקנים פרסי הוקרה ודרגות שונות למוצלחים ביותר במדע חיזוי זה. המערה כולה מתפקדת כמכונה הנשלטת באמצעות אדוניה, המנצלים את תשוקותיהם הנחוצות והלא נחוצות של העבדים. הם מכירים את טעמם, תשוקותיהם, חולשותיהם. הם מנצלים כל זאת למען טובת עצמם. אי אפשר לתפוס מצוקה גדולה יותר משל חסרי מזל אלה, ולא רק בשל העינוי הפיזי שלהם אלא בשל הבורות האינטלקטואלית והמוסרית שלהם.

כאשר אחד האסירים שניצל מן המערה נזכר בחבריו למאסר ובמצבם האומלל, יתכן שיחליט לחזור. לא בגלל שהוא אוהב לחזור למחשכי המערה, אלא בגלל שהוא מזדהה עם חבריו, וירצה לספר להם מה ראה. פעמים רבות, כשישוב למערה מן השמש המסנוורת, הוא לא יראה מיד את הצללים והחושך ולכן ימעד. האסירים יצחקו עליו ויאמרו שהוא השתגע כאשר יצא מן המערה. גרוע יותר, אם ינסה להראות להם את מצבם העגום, התוצאה תהה שהם יתרגזו עליו ואף יהרגו אותו.

לאורך ההיסטוריה נוכחנו כבר בדברים נוראים כאלה. ראו את המקרה של סוקרטס, את שריפתו של ג'ורדנו ברונו ורבים אחרים. זה ההסבר לכך שתמיד, בכל מקום, מתקיימת אינקוויזיציה, ציידים של בעלי מחשבה חופשית ששונאים את חופש החשיבה והלימודים ההשוואתיים. הם או באי כוחם שורפים את אלה אשר ימנעו מהם להמשיך במשחקם ולשלוט במערה.

האסיר שעולה, יוצא מן המערה ומתבונן בעולם האמיתי, מייצג את עלייתה של הנשמה לעבר עולם האידיאות. זו דרכו של הפילוסוף. וכאשר הוא חוזר, הוא הופך לפוליטיקאי במובן האפלטוני, זה המכיל בקרבו את המעלות המוסריות מהצניעות ועד הצדק, מהידע התיאורטי ועד הידע לעשות. הוא זה שאחרי שידע את עצמו והפך לאדם אתי, יחזור לפוליס (לעיר), לספר על השמש, האוויר, החופש, כדי לעזור לזולת להשתחרר מן הכבלים שלו כדי שיוכלו גם הם לעלות לעבר עולם האידיאות.

הכיוון הנכון

ניתן ללמוד רבות מסיפור זה על המצב האנושי. כפי שאי אפשר להראות לאסירים את מצבם העגום, אלא רק להפנות את מבטם מן המחשכים לעבר האור, כך יש לעשות עם עצמנו, שהרי קיימת בנו היכולת ללמוד. לכן מה שנותר לעשות זה להורות לנו את הכיוון הנכון. וכפי שהאסורים במערה אינם יכולים לראות את האור רק בהפניית מבטם, אלא הם חייבים לעשות זאת עם כל גופם, לעלות בדרך, כך גם עם עין הנשמה. מדברים על חינוך כל יכולותיה של הנשמה, ולא רק היכולת האינטלקטואלית, דבר הדורש אחדות בין מה שאני חושב, עושה ומרגיש (מחשבה, לב ומעשה). לכן החינוך הינו האמנות לשנות את עצמנו, כדי שנוכל להתקרב אל ההוויה והאור.
חשיבותו של המיתוס בדיאלוג הפילוסופי נעוץ בעומקו, ביופיו הספרותי ובכיוון שהוא נותן להבנת חיינו. המיתוסים הם חלונות מוארים אשר לא יישכחו מליבו של הקורא את אפלטון.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן