מוקדש לזכרו של ניזאר חמאם (1969-2020), אח אוהב בדרך החוכמה
מי היה ניזאר עבורי? דוגמה לאיש אוהב, צמא לאמת ולחוכמה, אדם כן ואמיץ, שזכרו ממשיך להאיר את דרכי. אולי דרך מאמר זה, הוא יוסיף להקרין לרבים, כלפיד של אהבה.
פרק א’, 2001 – המפגש
כאשר צעדתי את צעדי הראשונים בדרך החוכמה, קורס "פילוסופיה כדרך חיים" באקרופוליס החדשה פקח את עיניי להרפתקה האדירה הזו. כל שיעור חשף עוד זרעים של חוכמה, שניתן להעמיק בהם שנים. כל שיעור היה אוצר, ולכן כשחליתי ונעדרתי, צערי עורר את מורה הקורס להציע לי שיעור השלמה על ידי מתלמד להוראה. כך נפגשתי לראשונה עם ניזאר. בהיכנסי לחדר פגש בי בחור רזה ועדין, עם חיוך נבוך ולחיצת יד רכה. הוא היה עדיין מהוסס כמורה, אך ככל שהשיעור התקדם, חשתי כיצד הדברים שאמר מכילים אש, המעירה את ליבו ומהדהדת בתוכי. זה הקסים ונגע בי עמוקות. ידעתי, אינטואיטיבית, כי נכונו לנו הרפתקאות עתידיות.
פרק ב’, 2010-2001 – הרפתקאות משותפות
סיימתי את הקורס והחלטתי להמשיך ולהעמיק בפיתוח גישה פילוסופית לחיים. יום אחד, נפגשנו בהפסקה של הרצאה על פילוסופיה ומוזיקה קלאסית. התברר שניזאר התמצא במוזיקה ערבית קלאסית ואף למד לנגן בעוּד. לאור אהבתי למוזיקה ההודית הקלאסית, החלטנו לארגן ערב לחברים, שיכלול הכרות עם המוזיקה הקלאסית במזרח, נגינה חיה ואוכל טוב. היה זה שיתוף הפעולה הראשון מיני רבים בינינו. תקצר היריעה מלפרט את כל הרפתקאותינו, אך אזכיר רק כמה מיוחדות.
בשנת 2003 חזרנו בליל קיץ ממפגש בתל אביב. קרוב לחצות הוריד אותי ניזאר בתחנת דלק, ליד מכוניתי. בדקות לאחר שנסע, גיליתי שהרכב נפרץ, שני צמיגים דקורים ולידו כמה נערים מגחכים. התקשרתי וניזאר הסתובב וחזר במחלף הקרוב. לפנייתו השקטה, הנערים נרתמו לפתע לסייע. עד שתיים בלילה נמצא מתקן פנצ’רים, שהסכים לטפל. לא היה לי אפילו כסף לשלם. ניזאר הניף יד ושלף ארנק. אין ספק שאצילותו השפיעה, קרנה ומוססה חומות.
בשנת 2004 התנדבנו להקים ספסלים אקולוגיים ביער מהר"ל. ניזאר הצנום ערבב בטון במיומנות מפתיעה. לשאלתי הוא סיפר מה למד מאביו, שאהב ספרים אך מצא עבודה רק כפועל בניין, עד שגבו נשבר והוא הפך למפעיל ספרייה ניידת. כך גם התגלה לי, שניזאר היה קרוי על שם משורר מפורסם, ניזאר קבאני. הירהרתי על סטיגמות ועל מה שיכול להתגלות ברקע של מי שנדמה כפועל בניין פשוט.
בשנת 2006, מלחמת לבנון השנייה, התקשר אליי ניזאר להודיע שנפזר מיד את השיעור, בגלל חשש לטילים. למחרת הוא התייצב בחמש וחצי בבוקר, לקבל את משאית תרומות המזון, שנחלק יחד בהמשך היום. השקט והיציבות שלו נכחו, אך הכאב בעיניו היה עמוק. הוא אמר לי, "למה אנשים מעוללים זאת אלה לאלה?". כאבנו יחד את העימות, שהביא פחד וכאב משני עברי הגבול. זה לא היה קל; היה זה מבחן לאחווה ששררה בינינו, למרות הכל.
באחד הימים הגיע נרגש – נולדה לו אחיינית ראשונה והוא היה מאושר כל כך. הופתעתי; ניזאר היה אדם עצור ולא גילה את רגשותיו, אך התינוקת הפשירה בו אהבה טהורה ושמחה.
בשנת 2007 למדתי בקורס מספרי סיפורים. חברתי מאקרופוליס החדשה בירושלים ביקשה שאעלה מופע בפסטיבל סיפורים שהתקיים אצלם. הייתי מבועתת, איך אוכל להחזיק לבד מופע של ערב שלם? במצוקתי, ביקשתי מניזאר שיבוא וינגן בעוּד, כדי שאוכל לנשום. להפתעתי, הביישן השקט החליט לא רק להצטרף למופע, אלא גם לקורס מספרי הסיפורים. כך בילינו חודשים מהנים ומאומצים בלימוד ובניית מופע סיפורי חכמה סוּפיים, שרץ אחר כך כמה שנים ברחבי הארץ ואף הוליד מופע המשך של סיפורים טיבטיים.
לאחר עוד סבב לחימה בעזה, ניזאר סיפר לי שהחליט לנסות ולהעביר שיעורי פילוסופיה בערבית. הוא חש שליחות, להעביר את החוכמה שאותה הוא מתרגל, בשפת אימו. היה לו טוב במקומו ועדיין, רצונו היה לגשר ולקרב לדרך אהבת החוכמה, אהבת האדם. זה היה ניסיון לא פשוט, ואיש לא יכול היה לעשות זאת במקומו. בניגוד לטבעו הביישני הוא עשה זאת. הרעיון היה מלהיב, אך לאחר זמן הוא סיפר שרק מעטים מתעניינים. הרוב עסוקים בהישרדות היומיומית, בחדשות המכאיבות, בשאלות בסיסיות יותר כנראה. הפרי של הניסיון היה אשתו מונא, אותה פגש בשיעורים. חתונתו נזכרה ימים רבים – יהודים, מוסלמים ונוצרים רקדו בה יחד, לצלילי תזמורת חיה משובחת. מכאן שבנו והתאחדנו, לשיעורים ולמחקר משותף.
פרק ג’, 2012 – פרידה
לאחר נסיונות להתפתח מקצועית, חשו ניזאר ואשתו בתקרת זכוכית והחליטו להגר לקנדה. לבי נחמץ על כך שאדם טוב, אמיתי ונדיב כמוהו, לא הצליח למצוא את עתידו במולדתו. המאמץ האדיר שהושקע בהגירה, יכול היה להיות מכוון להפצת הטוב כאן. החדשות על עימותים בדרום הכאיבו והבהירו עבורי את הנקודה. ערכנו אירוע חברים מרגש לפרידה וציידנו את ניזאר באהבה ובהשראה מכל הלב. אקרופוליס החדשה בטורונטו קיבלו אותו בזרועות פתוחות, בעיר הקרה והזרה.
פרק ד’, 2017-2012 – ריחוק
קנדה רחוקה וקרה. ניזאר היה עסוק בהתבססות, בלימודים ובעבודה, ואני הייתי עסוקה בחיי ובפיתוח דרך הפילוסופיה. שמרנו על גחלת קטנה – ברכות בימי הולדת, בראש השנה ובחגים, פה ושם מייל קצר. המוח מכיר את המרחק, הלב מתכחש לו. הוא סיפר לי כיצד יצא בבוקר האביב לחזות בזריחה וזכר חוויות דומות שראינו יחד. "חושב עליכם מרחוק", הוא כתב. "כאן כל הישראלים קרובים יחד, לא משנה יהודים או ערבים". מילים מועטות, המחזיקות סנטימנט מרובה. למי שידע להקשיב, שתיקותיו היו משמעותיות לא פחות ממילותיו.
פרק אחרון, 2020-2017 – מפגש מחודש ופרידה
קיץ 2017. זמן קצר קודם הזכרנו את שמו והריהו כאן. הפתעה והלם – ניזאר חולה ושב מקנדה לטיפולים, להיתמך באוהביו הרבים. הוא עדיין גאה, לא רוצה שיראו אותו בחולשתו. כאשר התחזק מעט, נפגשנו – הוא רזה עוד יותר, אך החיוך והזיק בעיניו לא נעלמו. הריחוק התפוגג בשניות. שוב צוחקים יחד, מעלים זכרונות, מתבוננים לעתיד ומחדשים קירבה.
בשנים הבאות, נאבק ניזאר במחלה בדרכו העצמאית, האצילית והשקטה; הוא ביקש שלא להכביד על איש. הקשר התהדק והמסר התבהר. משהו השתנה בו. הכאב שנשא בקרבו זמן כה רב, שינה צורה. בעבר היה בו כאב וקושי על מה שאנשים מעוללים זה לזה, ואילו כעת התרכז יותר ויותר באהבה. כאילו הקירבה אל המוות הסירה את כל המיותר, הנפרד. היה זה הזמן להתמקד בעיקר והוא עשה זאת באותם שמחה וחיוך, באותו עומק שתמיד היה בו.
הוא בקושי אכל, אך פניו היו מוארות. הוא חי על אהבה שבאה מבפנים. הכאב בליבו התפוגג ולמרות שהכאב אחז בגופו, הוא לא שולט כלל בתודעתו. ניזאר נותר מחייך ואופטימי, גם בתוך הדעיכה הגופנית. "מקסימום נחזור בגלגול הבא, להמשיך את העבודה של האהבה", הוא אמר. “אפילו המוות לא יוכל לנצח אותה, כי מה אנשים רוצים? רק שיאהבו אותם.”
כאדם שחי את המסר שלו, אני מאמינה וחשה במעמקים, שעוד נשוב וניפגש בדרך אהבה זו.
מאז אני שבה, כצוואה, אל שירו של הפילוסוף הגדול אבן ערבי, שניזאר תירגם פעם:
"לפני היום הייתי מתכחש לידידי
אם דתי לא היתה קרובה לדתו
והיום לבי הפך מקבל לכל צורה
שדה מרעה לאיילים ומנזר לנזירים
בית לפסלים וכעבה למסתובב
ולוחות תורה וספר קוראן
אני מאמין בדת האהבה
היכן שמרכבותיה הולכות (פונות)
האהבה היא דתי והיא אמונתי".