גדלתי בבית חילוני. כששאלתי את הוריי האם יש אלוהים, הם השיבו תשובה פילוסופית ועמוקה למדי: כשאנחנו מסתכלים על העולם הזה ועל החיים האלו, קשה לחשוב שאין משהו גדול יותר מאיתנו; כוח קוסמי, אינטליגנציה גבוהה, אלוהים או איך שנרצה לקרוא לזה. אבל אנחנו לא מחברים בינו לבין דת כזו או אחרת; אנחנו לא דתיים במובן הזה, אבל כן מאמינים שיש דברים שאנו לא יודעים להוכיח או להסביר. כילדה התשובה הזו סיפקה אותי.
בבית בו גדלתי גדלו גם אחותי הגדולה ואחי הקטן, שביניהם 10 שנים הפרש. אני ילדת סנדוויץ׳ קלאסית שתמיד הרגישה באמצע, בכל מיני היבטים. כשאחי הקטן נולד הוא היה הדבר הכי נערץ על אחותי הגדולה ואני הרגשתי נבגדת.
עד הרגע בו הוא נולד אני הייתי מרכז העניינים ופתאום כל תשומת הלב מופנית לכיוון אחר. הוא גדל בהערצה מוחלטת כלפיי ואני … ובכן, עשיתי לו את המוות. בכל פעם שרבנו אחותי הגדולה הייתה לוקחת את הצד שלו וביני ובינה נוצר פער ומרחק גדול. הרבה קנאה עברה שם והכל מתוך הרצון לקרבה.
כשגדלנו, הפכו המריבות של הילדות לאהבה גדולה, לחיבור עמוק וליכולת לתקשר וליהנות ביחד בלי קשר לפערי הגילאים. תמיד היינו קרובים, תמיד הייתה אהבה גדולה מאוד, ועם כל המורכבויות של משפחה, התחושה שלנו הייתה שאנחנו שלישיית אחים קרובה ואוהבת.
כאשר אחותי החלה בתהליך של התקרבות לדת, תמכתי בה והייתי שם לצדה באהבה גדולה. ידעתי שהיא מחפשת דרך, שיש לה צורך, שהיא מרגישה בחוסר. יכולתי להתחבר לכך מתוך החיפוש האישי שלי.
אותה תשובה של הוריי באשר לשאלת האלוהות ליוותה גם אותי לאורך חיי והרגשתי חיבור גדול לתפיסה הזו, אבל לא הצלחתי לחבר אותה ליום יום שלי. איך חיים באופן קונקרטי עם הנוכחות של אותו כוח גדול? הדרך היחידה שהכרתי שמאפשרת חיים רוחניים הייתה הצורה הדתית, ואליה ממש לא התחברתי.
כשמצאתי את הדרך הפילוסופית הרגשתי שמצאתי את הצורה שנכונה לי. אפשרות לחיות עם הכיוון הזה, עם הרצון לפענח את המסתורין של החיים והאלוהות, עם הרצון להתקרב ולחשוף עוד ועוד צבעים של האמת, עוד ועוד רבדים שונים של האדם, העולם והיקום.
מהמקום הזה של חיפוש והצורך למצוא משמעות וכיוון בחיים יכולתי להזדהות עם החיפוש של אחותי ולכבד את הבחירה שלה בחיים דתיים.
מהצד השני, אחי היקר דוגל בתפיסת עולם יותר הדוניסטית. גם לו תמיד היו שאלות וחיפוש אחר דרך, אך התשובות שהוא מצא קרובות יותר לניהיליזם. הוא פחות אדם של אמונה ויותר של הטלת ספק, ניתוח ביקורתי ועבודה עם ההיגיון והרציונל.
שלושה אחים, כל אחד בכיוון אחר לחלוטין.
ככל שאחותי העמיקה בתהליך שלה ביחד עם בעלה וילדיה, היא נכנסה יותר ויותר לעומק הדת וכיום היא חיה כאישה חרדית, ומוגדרת בשפה החברתית שלנו כחרדית קיצונית. אותיר לכם הקוראים לדמיין את הפערים בין העולמות שלנו. אנו חיים באותה מדינה, במרחק לא רב האחד מהשני ומהשנייה ברמה הפיזית, אך אלו עולמות מקבילים שרק לעיתים רחוקות מצליחים להיפגש.
במהלך השנים האחרונות, אני מתבוננת בכאב גדול מאוד על תהליך ההתרחקות ההדרגתי והעקבי בין אחותי הגדולה ואחי הקטן (כאמור, ילדת סנדוויץ׳ קלאסית… נמצאת באמצע). כל אחד בקצה שלו, כל אחד בסגירות שלו, כל אחד מסתכל על האחר בעיניים ביקורתיות ולא מקבלות, כל אחד לא מבין איך השני אומר מה שהוא אומר או בוחר מה שהוא בוחר, אפס תקשורת ושני הצדדים כואבים ומדממים.
במהלך השנים ניסיתי לפשר, לגשר, להסביר לו ולה ובתוך כל זה לעבור את התהליך האישי שלי, שקשור לקבלה של כל אחד מהם, ליכולת לשחרר את מה שדמיינתי שיהיה התא המשפחתי שלנו, ליכולת להשמיע את קולי גם אם הוא לא פופולרי או מקובל על שני הצדדים, ולראות איך אני שומרת על אהבה גם כשהתפיסות שאני שומעת מנוגדות ומרוחקות כל כך מתפיסותיי האישיות.
דמעות רבות ומכאובי לב רבים קשורים לתהליך הזה, ואני מניחה שכך גם ימשיך להיות, ככל שאנו פוגשים רגעים משמעותיים בחיינו כמו חתונה שלי, חתונה של אחי, בר מצווה לאחיינים ועוד. ברמה האישית, בכל השנים הללו הרצון המרכזי שלי היה להצליח לשמור על דיאלוג, לנסות לשמור על היכולת לדבר אחד עם השני ובעיקר לקבל את כל אחד מהצדדים.
לאחרונה אני מוצאת את זה יותר ויותר קשה, ושוב אני מוצפת בכאב לב בהתבוננות על הנתק הגדול בין אחי ואחותי. אני חושבת שהשבר הגדול אצלו נוצר כשהיא הפסיקה לחבק אותו מטעם שמירת נגיעה, והשבר הגדול אצלה נוצר כשהוא לא התקשר לברך אותה על לידת הילדה השישית שלה. כל אחד התבצר יותר בעמדתו, כל אחד הפך את הכאב והקושי לשריון עבה שאי אפשר לחדור דרכו.
אחד העקרונות הפילוסופיים הבסיסיים ביותר שאנו לומדים הוא הקשר בין הגדול לקטן, בין המיקרו לבין המאקרו. יש קשר בין הדברים, ומה שאנו פוגשים בתוכנו מתקיים בעולם בעוצמה גדולה יותר ולהפך. הדברים משתקפים זה בזה, קשורים זה לזה.
הנפרדות והפירוד שמתקיימים במשפחתי שלי הם בזעיר אנפין אותו סיפור של נפרדות שמתקיים בארצנו. הסיפור שלי הוא דוגמה לצורה אחת של נפרדות בין חרדים וחילוניים, ובוודאי שיש עוד. הוא גם שיקוף של הנפרדות בעולמנו, שהיא אולי המחלה הגדולה ביותר שלנו היום – העובדה שאנו לא רואים את הקשר שיש לנו האחד לשני, את הקשר שיש לנו לטבע, לא רואים שכולנו תלויים אחד בשני, שאין לנו ברירה אלא להסתדר.
האתגרים הבין-אישיים שאנו פוגשים אינם מקריים, אינם מכשול בדרך. זו העבודה שלנו בהא הידיעה. זהו השלב הבא שלנו כבני אדם – להצליח לחיות זה לצד זה, עם ההבדלים, ואף יותר מזה, לקלוט שההבדלים הללו חשובים כי כל אחד מאיתנו הוא סובייקטיבי ומצומצם ביכולת שלו לקלוט את התמונה הרחבה.
אנו זקוקים אחד לשני כדי לגדול ולהיות טובים יותר. אנו זקוקים לדיאלוג הזה כדי להצליח להתרחב ולחוות עוד צבע ועוד צבע ורק כך נוכל אולי מתישהו לקלוט את הקרן הלבנה האחת.
הקרע במשפחתי הוא הסיפור האישי שלי אבל הוא לא רק הסיפור האישי שלי. הוא הסיפור שלנו כאנושות. כל כך הרבה כאב, צער, אובדן שנולדים מתוך הקושי שלנו לזהות את עצמנו כקשורים ומחוברים זה לזה. טוב יהיה שלא נסתכל על הנפרדות הזו כמשהו רחוק מאיתנו.
כבני אדם אנושיים, עם המגבלות שלנו, אנו מצליחים לקטלג קבוצה מסוימת כשאנו לא רואים את הפרטים עצמם, את הפנים והסיפורים האישיים. אבל בתוך הקבוצה הזו ישנם אנשים. אנשים עם סיפור אישי, תפיסת עולם, קרבות, חלומות, שאיפות. הלא זו אחותי הגדולה ואחי הקטן שלא מסוגלים לקבל אחד את השני. הם, שני אחים, גדלו באותו בית, עם אותם סבים וסבתות, עם אותם דודים ודודות ובני דודים, עם אותם הורים וכל אחד עם המסלול שלו, עם השיעורים שלו ועם הבחירות שלו.
אם בתוך משפחתי יש נפרדות, האם זה פלא שיש נפרדות בעולם כולו? לא משום שמשפחתי היא מרכז העולם, אלא משום שאם אנו בתוך תוכנו לא מקבלים האחד את השני, איך נוכל לצפות שבעולם כולו יתקיים משהו אחר?
אני כותבת מילים אלו כדי לחלוק מעט את הכאב שלי; אני כותבת אותן גם כדי לשתף במאמץ הגדול שלי לקבל את האחר, לקבל את השונה. הכאב שלי אינו רק שלי; הוא כאב של האנושות כולה, משום שיש אינסוף ביטויים לצער ולכאב שהנפרדות שאנו יוצרים מקיימת.
מה נעשה עם הכאב הזה? האם נצליח לייצר צורה אחרת של חיים אחד עם השני? האם נצליח לבנות חיים משותפים? זה תלוי רק בנו. זו לא משימה רחוקה, לא מדובר בעמים שונים הרחוקים זה מזה. זה הסיפור האישי של כולנו, משום שכולנו מרכיבים את החברה והעולם בו אנו חיים.
טוב יהיה שנתחיל היום. עם השכן שלנו, עם הבוס בעבודה, עם האח שלנו, עם ההוא שחתך אותנו בכביש, עם זה שהשמיע דעה קיצונית שאנו לא מסכימים איתה. לנסות לשמוע, להקשיב, להתקרב. ושוב לכאוב ושוב לנסות להתקרב. רק כך, בצעדי תינוק, צעד צעד, בלי לפול לייאוש, בלי לאבד תקווה. האם יש לנו ברירה אחרת?