משחר ימי האנושות, חיפש האדם את סוד נעורי הנצח. רבים הם הסיפורים המיתולוגיים המתארים את החיפוש אחר נצחיות זו, את נדירות הסוד ומסתוריותו, את מציאתו על ידי יחידי סגולה כמו גם את אובדנו. מעץ החיים בגן עדן, דרך סיפורם של גיבורים שקיבלו מן האלים את מתת האלמוות ועד למסעות אחר גביעים קדושים וקסמים מרפאים. יופיים של מיתוסים אלו, הינו בכך שהם נוגעים בפן מסויים של אמת, מספרים לנו על דבר מהותי, אשר חוזר ומופיע פעם אחר פעם לאורך השנים והדורות ונשאר תמיד בר-תוקף.
ביטוי לכמיהה לנעורים נצחיים בימינו, נוכל למצוא באמירה הפופולרית "העולם שייך לצעירים" ולראות בה רמז לתפיסה שהשתרשה עמוק בתודעה התרבותית שלנו ומשפיעה עלינו באופן יומיומי.
מה עומד מאחורי אמירה זו, מיהם בעצם אותם צעירים ומהו יחסם לעולם בו הם שולטים?
מסתבר שתפיסה זו מקורה בארצות הברית של שנות החמישים והשישים במאה הקודמת, תקופת ה"בייבי-בום" בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בה כמות הצעירים הייתה בולטת ותרבות ילדי הפרחים שגשגה. מה שהחל כניסיון תמים של הצעירים להוביל לשינוי ולמהפכה תפיסתית וחברתית, זוהה עד מהרה על ידי כוחות השוק הכלכליים, שראו בצעירים פוטנציאל צרכני גדול שניתן ואף רצוי לנצל. מסעות פרסום אינטנסיביים החלו לעודד את קיומה של "תרבות צעירה" בכל מחיר, כשהם מצמיחים תפיסה שמקיפה אותנו עד היום וממשיכה לגבות מחיר כבד. פניהם של צעירים חייכנים וחסרי דאגות מופיעים בכל פרסומת, בכל סדרה בטלויזיה, בכל סרט ובכל כתבה. המסר שב וחוזר: אם אינך צעיר בשנים ובעיקר במראה החיצוני שלך, "פג תוקפך!", אתה חסר תועלת או חשיבות כלשהי לעולם. מכאן קצרה הדרך עד לשיווקם של מיני תמרוקים, תרופות פלא, ניתוחים פלסטיים ומתיחות קוסמטיות, המבטיחים לנו את הנעורים המיוחלים גם לאחר הזדקנותנו הפיזית. וכך אימת ההזדקנות, כמו גם האימה מפני המוות, מנהלות אותנו ביד רמה. זוהי תפיסה חומרנית, הרואה חשיבות רק במה שנתפס על ידי חושינו. אנו טועים לחשוב שהעיקר נמצא בקידוש התדמית החיצונית של הדברים, במרדף אחרי הצעירות החולפת של הגיל, במירוץ חסר הסיכוי כנגד הזמן, שמובילים בסופו של דבר לייאוש ולהתמכרות לכל מה שיכול להקהות את חושינו ולאפשר בריחה זמנית מהמציאות האמיתית. נראה שיותר משהעולם שייך לצעירים, כיום הצעירים והמבוגרים כאחד שייכים לאותו מעגל של עבודת אלילים חיצונית-חומרית.
האם פחד ובריחה הם כל מה שיש לחיים להציע לנו בעניין זה? האם סוד הנצחיות הוא באמת מעבר להשגתנו?
הפילוסופיה מפנה את מבטנו אל החיים, אל הטבע ואל חכמת הדורות ומציעה תפיסה אחרת ותשובות אחרות לשאלות מעין אלו. אם נתבונן בטבע למשל, נגלה שהכל נע וחג באופן מחזורי. גאות ושפל רודפים זו את זה, אור היום גווע ומתחלף בחשכת הלילה ואז נולד שוב מחדש עם שחר, עונות השנה באות זו אחרי זו ומאפשרות לחיים על פני האדמה להתחדש. האביב מפציע שנה אחר שנה וכל מה שנכחד למראית עין בחורף, ניעור באחת ומופיע חדש ורענן, מוכן לצמוח ולהבשיל בבוא העת. אמנם חיצונית, דבר אינו חי לנצח – הכל בר חלוף ובן מוות, אך מהותית, זרימה זו של חיים ועיקרון זה של התחדשות מאפשרים לכל הדברים לצמוח, להתפתח ולהגשים את מטרתם באופן מלא. גם האדם כפוף לאותה חוקיות של סדרי טבע בלתי מתפשרים, ורק דבר אחד מייחד אותו משאר היצורים – עובדת היותו בעל הכרה. ההכרה היא זו הטומנת בחובה את סוד הנעורים אליו הוא נכסף מאז גורש מגן העדן כדי "לקנות דעת". היא היסוד המאפשר לו התמרה והתחדשות.
ישנן דוגמאות שונות של סיפורים מיתולוגיים השופכים אור ומתארים מה מאפיין את תהליך ההתמרה של ההכרה ומה הוא דורש מהאדם החפץ בו. דוגמה אחת כזו מתייחסת לדמות החידתית והמסתורית המכונה ציפור הפניקס, ציפור האש או "עוף החול" בשמה העברי1. הסיפור הקדום ביותר על הפניקס סופר ככל הנראה על ידי הרודוטוס במאה ה-8 לפני הספירה2. היא מתוארת כציפור מצרית ענקית בגודלה ונדירה במינה בעולם, שמופיעה אחת לחמש מאות או אלף שנים, עדינה באופייה ואינה טורפת דבר אלא ניזונה מטל ותבלינים ריחניים. במרבית הגרסאות שהופיעו בהמשך מתואר כיצד בחייה הבוגרים הציפור בונה לעצמה קן בראש עץ גבוה (לעיתים אלון ולעיתים עץ תמר), בו היא מטילה ביצה אחת או יותר ובערוב ימיה הקן כולו עולה באש המכלה את הציפור ואת צאצאיה. לאחר שלושה ימים מרגע השריפה, נולדת ציפור פניקס חדשה מן האפר ויוצאת אל מחזור של חיים חדשים. האש הייתה מאז ומתמיד קשורה מבחינה סמלית לאנרגיה שמשית, זכרית-יאנגית, קורנת, מאירה ומשום כך זוהתה עם אלמנט ההכרה האנושית. להבות האש פונות תמיד לכיוון השמים, אל הנעלה והרוחני. ההכרה האנושית מתבטאת כאור פנימי של מודעות, למול החושך הפנימי שמסמל את הבערות, הדחפים החייתיים המגיחים מן הלא מודע. מעל לכל אלו, התחייה מן המוות היא התכונה המרכזית שמיוחסת לעוף מיוחד זה ובה טמון סוד הנעורים הנצחיים המזומנים למי שאינם פוחדים "למות", כלומר אלו שמצליחים לוותר על צורות ישנות, עוברים התמרה ומשתנים מן היסוד.
התמרה היא מילה מעניינת בשפה העברית המכילה שילוב בין שני אלמנטים: הראשון הוא ההשתנות מלשון תמורה והשני, ההתעלות לגבהים מלשון תמיר. התמרה היא למעשה היכולת שיש לכל אחד מאיתנו להוליד באופן מודע שינוי פנימי אמיתי ויציב, במובן הזה נצחי. ניתן לדמיין זאת כעלייה בסולם רב שלבים המקשר בין ארץ לשמים – סולם פנימי שיש לכל אחד ואחת ומקשר בינינו לבין החכמה. כאשר אנו חותרים אל האמת ואל החכמה, יש בנו את הרצון והכמיהה לטפס עליו מעלה, מתוך ידיעה, שכל שלב בסולם שנכבוש ישמש כעוד אבן בנייה שנוכל להניח בדרך למבנה של חיים מאושרים ובעלי משמעות. אך עלינו להכיר בכך שכדי לעשות זאת, יהיה עלינו להיות מסוגלים לוותר על השלב הנוכחי עליו אנו עומדים – שהינו כל מה שמוכר לנו ונוח, כל מה שסיפק אותנו עד עתה, אך כמו מיתר לא מכוון בכלי נגינה, כבר הפך רפוי מדי או מתוח מדי ולא משרת אותנו באמת ואפילו חוסם אותנו מלהתקדם. לוותר אינו דבר פשוט עבור רובנו, האישיות שלנו איננה אוהבת שינויים ומפחדת מריקנות או חידושים שלא בהכרח ישרתו את הנוחות והחומרנות שהיא מעוניינת לשמר. על מנת שההכרה שלנו תתפתח, עלינו לקבל שהשינוי שנדרש מאתנו, מקורו בפן הגבוה (תמיר) שבתוכנו – שינוי שתפקידו למשוך אותנו מעלה.
איך נוכל ליצור שינוי כזה?
כמה עצות לדרך:
- לעבוד עם החומרים שברשותנו. האישיות שלנו היא מכלול הכלים שניתנו לנו – המרכבה שנושאת אותנו לייעודנו. עלינו להכיר את הכלים הללו, לפעול עמם ולהשתמש בהם בצורה נכונה. מה מעט אנו יודעים על עצמנו ועל הפוטנציאל הטמון בנו. הדרך היחידה להרחיב ידע זה היא לחקור מי אנחנו כשאלה מהותית, פנימית, המבקשת להתבונן במה שקיים בנו מעבר להגדרות וקליפות חיצוניות כמו גזע, מין, אמונה, סטטוס מקצועי או חברתי וכדומה.
- לפתח את ההזדהות עם מי שאנו באמת. לפתח פתיחות ואמון כלפי המסתורין, להשתמש בדמיון ולחלום רחוק וגבוה ככל שנוכל. ההזדהות עם היבטים גבוהים בתוכנו, כמו ערכים אנושיים, סנטימנטים עדינים ושאיפות רוחניות, היא המצפן שלנו וגם הדלק למסע.
- לא לאפשר לעצמנו להיות עבדים של הבורות, להתנגד פנימית לכל מה שגס בתוכנו ומייצג נפרדות, להחליף את היסודות הנמוכים בגבוהים, לחפש ולבטא אחווה אנושית וערבות ההדדית.
- לתרגל בכל יום עשייה שיש בה כיוון נכון ומשמעות. לוותר על היבטים טפלים כמו הרגלים, תשוקות ונטיות שחוסמים את דרכנו ולהחליפם בדוגמה אישית של מעשים שנובעים מההכרה שלנו בנעלה, בטוב, ביפה ובצודק.
- לדעת שהמעלות קיימות בתוכנו תמיד. לרוב נמצא אותן דווקא מסתתרות מאחורי המגרעות שלנו הבולטות כל כך לעינינו ולעיני אחרים, אך כל מגרעה היא הבטחה מוצקה לקיומה של מעלה פוטנציאלית, המבקשת להתממש בתוכנו באמצעות ההתמרה.
- לקבל בברכה את השינויים בחיינו. "לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים”3 ואין התפתחות רוחנית ללא השתנות וללא ויתור על שלב אחד למען השלב הבא.
- לזכור ש"מסע של אלף מיל מתחיל תמיד בצעד אחד" – כל יום הוא הזדמנות חדשה לעלות על השביל, לצאת למסע, למות ולהיוולד מחדש כמו ציפור האש האגדית, ולהיות בכל פעם מעט יותר מי שאנו באמת.
1. מדרש בראשית רבה, פרשה יט.
2. Herodotus 2.73, Ovid Metamorphoses 15.385, Apollonius of Tyana 1.38, Claudian Phoenix
3. קוהלת, פרק ג', פסוק א'.