קשרי מורה-תלמיד מוכרים לאורך ההיסטוריה האנושית כמאפשרים התפתחות משמעותית, מעבר לכל מה שעשוי להתאפשר מקריאה בכתבים או מהתנסות ספונטנית. מקדמת דנא ועד היום, מעטים בלבד זוכים בקשר כזה. מיהם אותם מעטים? אלה הנכונים למסור עצמם באופן מלא לתהליך התלמידות; אלה המוותרים מרצון על הכלא השמור היטב אותו הקימו במו ידיהם; אלה המסוגלים לפתוח את הלב ולעמוד חשופים מול האמת, גם אם ניסיון חייהם לימד אותם להיזהר ולהציב גבול לקרבה אנושית.
בסיפור הבריאה היהודי אנו מוצאים את האל כמורה הגדול, המנחה את האדם לתפקידו כאדם – למשול ביצרו ולהיות חלק מהטבע. הוא מגביל אותו לתזונה צמחונית – "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה" (בראשית א', כ"ו). גם בתוך מסגרת התזונה הצמחונית הוא מפרט – רק מן הצומח אשר מפיץ זרע, כלומר זה שלא יתכלה אלא ימשיך ויצמח. במשמעות סמלית ניתן להבין, שאת מה שהאדם יעכל, את זרעי החכמה שיפתח, עליו להפיץ לאחרים ולא לשמרם לעצמו בלבד. האדם נוצר מן הטבע והוא חלק מן הטבע. עליו להשתמש בכוחו כדי לקיים זאת, ככתוב, "וייקח אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', ט"ו). ויניחהו, גם במובן של להניח וגם במובן של להנחות. האדם בסיפור הבריאה בודק את גבולותיו ואת חמלתו של האל, כילד הבודק את הוריו. מאחר שאין הוא רואה את האל הוא סבור שהאל אינו רואה אותו ושיוכל להסתתר מפניו. אך דבר אינו נעלם מעיניו של האל, ולמרות זאת, לא ייטוש את האדם.
דבר אינו נעלם גם מעיני מורה, כאשר הקשר הנוצר בינו לבין התלמיד הוא קשר של מסירות ושל אחריות הדדית. פמה צ'ודרון, בספרה "כשהדברים מתפרקים"1 כותבת על הקשר הזה:
"בואג'ראיאנא יש דבר שנקרא קשר סמאיה, שבאמצעותו נקשרת התנסותו של התלמיד כולה למסלול. בשלב מסוים, אחרי הרבה התלבטויות נבונות, התלמיד צפוי סוף סוף להרגיש מוכן להיכנס לקשר של סמאיה עם המורה שלו. אם הוא מקבל את המורה ובוטח בו לחלוטין, הם יכולים להיכנס למערכת יחסים ללא תנאים, שנקראת סמאיה. המורה לעולם לא יוותר על התלמיד, לא משנה עד כמה מבולבל הוא יהיה, וגם התלמיד לעולם לא יעזוב את המורה, בשום תנאי".
קשרי מורה-תלמיד מתפתחים בדרך דו-כיוונית, דרך העין ודרך הלב. ב"דרך העין", הכוונה היא לחקירה, להעמקה, להבנה מנטלית גבוהה של מי שאנחנו ומה שנועדנו להיות, של ערכים נשגבים שהנם מורשת אנושית העומדת מעבר לזמני ולחולף. ב"דרך הלב", הכוונה היא לחיות את הערכים האלה, לתת להם ביטוי בדיבור נכון, בפעולה נכונה, בחיים נכונים.
אנטואן דה סנט-אכזופרי, המוכר לרובנו בעיקר כמי שכתב את "הנסיך הקטן"3, מתגלה כאדם שחי בקשר כזה ואף כתב על קשר כזה. ספרו "הנסיך הקטן", שיצא לאור ב- 1943 תורגם ללשונות רבות בתרבות המערב. אחד הרעיונות המצוטטים ממנו ביותר הוא "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין". לרוב משתמשים בו כדי לבטא דברים מופשטים – כמו כוונה, או אהבה, ולעתים גם כדי למחות על כך שהמציאות שלנו שמה במרכז בעיקר את הנראה לעין, את ה"אני" במרכז, את הדוגמה הפרטית. בתקופה שבה הדוגמה הפרטית מקבלת עוצמה של חוק, ואופנה חולפת מקבלת משמעות של כלל, קשה להיות יוצא מן הכלל.
אנטואן דה סנט-אכזופרי היה יוצא מן הכלל. תמצית הביוגרפיה שלו כפשוטה היא זו: הוא נולד בליון שבצרפת ב- 29 ביוני 1900 למשפחת אצולה שירדה מנכסיה. בגיל 21 קיבל רשיון טיסה אזרחי ובמהלך שנותיו חווה מספר תאונות טיס ונחיתות אונס (1923, 1933, 1935, 1938, 1944). במהלך מלחמת העולם השנייה יצא לגלות לארה"ב בשל דעות שהשמיע על המלחמה. בשנת 1944, ב- 31 ביולי יצא לגיחה נוספת וממנה לא שב. 60 שנה לאחר שנעלם מטוסו, ב- 7 אפריל 2004, אושר לפרסום כי שרידי מטוס שהתגלו סמוך לחופי מרסיי שבצרפת זוהו בוודאות כשייכים לו.
ברובד אחר של הביוגרפיה שלו, ניתן למצוא אדם שפעל עד יומו האחרון במסירות ומתוך שירות על מנת לתת לערכים נשגבים ביטוי ונוכחות בחייו. אדם שזיהה את הקשרים הסמויים מן העין בין המרכיבים השונים ביקום וחש חלק מהם. אורח חייו בפועל ביטא נאמנה את האמונה שעל האדם להימנע משקיעה בחיי נוחות אגוצנטריים ולהתמסר תחת זאת למלחמה למען ערכים מופשטים.
הספר "הנסיך הקטן" בנוי במבנה דיאלוגי. הדיאלוג הינו המצע העיקרי שעל גביו יכולים להתפתח קשרי מורה-תלמיד. אין מדובר בתהליך של הוספת ידע, אלא בתהליך של הסרת קליפות, מכשולי אגו ואי הבנות, כדי שכל אחד מהצדדים ושניהם גם יחד יצליחו לגעת במהות הפנימית של הווייתם.
תחילה דרושה הכרה בצמא של הנשמה למשהו שהוא מעבר לצרכים הבסיסיים של הקיום. ניתן למצוא לכך ביטוי בפרק השני בספר "הנסיך הקטן", הנפתח בתיאור חייו הבוגרים של המספר. במשפט אחד אנו מגלים כי הוא חי לבדו, ללא אדם כרוחו וכלבבו ימים רבים, וגם כי הייתה לו תאונת טיס והוא שרוי בסכנת חיים לבדו, ללא מכונאי וללא אמצעי תקשורת במדבר סהרה. הקשר המיידי בין שני חלקי המשפט הוא ייצוג סמלי לכך שהבדידות וחוסר היכולת לתקשר בעניינים של מהות, כמוהם כמו להיות שרוי בסכנת חיים בלב מדבר.
בהמשך, מתרחש זיהוי ראשוני, נטול הגדרות. על רקע המדבר, המהווה תפאורה הולמת לבדידותם של הטייס ושל הנסיך הקטן, נולדת התקווה – אם המדבר מסמל את הבדידות, מקור המים החבוי בו מסמל את האחווה, את האמון, את הקשר עם החיים. גם במדבר ניתן למצוא מים. כפי שמעיר הנסיך הקטן: "סוד יופיו של המדבר…שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים…" (שם, עמ' 76). האחווה היא אחד המוטיבים החוזרים ביצירותיו של סנט-אכזופרי. היא נוצרת בין אנשים המאוחדים בשאיפתם לאותה מטרה, ובשלה מתרחש 'מפגש האדם באדם'. טיקוצקי (1998) מצטט מתוך הספר "טייס קרב", דברים שכתב סנט-אכזופרי על השירות הצבאי עם חבריו: "את השותפות הזו שביניכם טעמתי כמו העיוור אשר טועם את טעם האש. העיוור מתיישב ומושיט את ידיו, אין הוא יודע מהיכן בא אותו תענוג… האהבה עליה אנו חולמים על פי רוב נובעת מהתלהבות סוערת יותר. אך כאן מדובר באהבה האמיתית: רשת יחסים הגורמת להתממשות".4
אחר כך, מבשילים ההכרה והצורך בהנחיה של עמית מנוסה יותר. השועל מעוצב בספר "הנסיך הקטן" כמורה דרך וכמנחיל ערכים. הוא מלמד את הנסיך הקטן דברים שבני האדם כבר שכחו:
כיצד קושרים קשרים?
"עליך לגלות סבלנות ואורך רוח. תחילה תשב לך במרחק-מה ממני… אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקור כל אי הבנה. אך כל יום תוכל לשבת קרוב יותר אלי…" (שם, עמ' 67).
מה מבדיל יום אחד ממשנהו?
הטקס, שהוא "מעשה המבדיל יום אחד מכל יתר הימים ומייחד שעה אחת מכל השעות האחרות" (שם, עמ' 69).
כיצד נכון לראות את הדברים?
"אין לראות את הדברים אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין" (שם, עמ' 72).
מה מייחד בעינינו אדם אחד מאחרים?
הזמן שאנו מקדישים להכרות עמו והערבות שאנו מפתחים כלפיו, "בעיני הזר העובר לתומו אין השושנה שלי שונה ונבדלת… אולם בעיני אני הריהי חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום יום; רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית, אף שכותי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות… רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעתים אף בשעה שהחרישה…" (שם, עמ' 70).
הפער בין "דרך העין", אידיאל או ערך שאנו מאמינים בו, לבין "דרך הלב", נכונותנו ואומץ ליבנו לבטאו במציאות, מתקיים במרחב שבין כוונה ומעשה. בין האדם לבין עצמו קיימת נטייה להעלים עין מן הפער או לעוטפו בנימוקים אינטלקטואליים, על מנת ליישב מהר ככל האפשר את הסתירה ולהגיע לאיזון. ההכרה בפער יכולה להיות מכאיבה, מתסכלת, מביישת, אבל כל התבוננות נוספת בו מחדדת, מבהירה ומקדמת. הקשר מורה-תלמיד מסייע לאדם להכיר בפער ולשאוף לצמצם אותו, מבלי לומר נואש ומבלי להזדהות יותר מדי עם הכאב.
הקשר מורה-תלמיד נמצא לא רק ביצירתו של סנט-אכזופרי אלא גם בחייו. בפתח הספר "הנסיך הקטן" אנו מוצאים הקדשה לליאון ורת, שהיה חברו ומורו של סנט-אכזופרי. ליאון ורת "יושב בצרפת הכבושה ושרוי במצוקת רעב וקור ויש לעודדו ולנחמו", והסופר אינו מתכוון להסתיר זאת מפני קוראיו, הילדים. בכך הוא מצרף אותם אליו כעמית מנוסה יותר המשוחח עם עמיתים מנוסים פחות ומזמין אותם להשתתפות מונחית בעלילה הסימבולית שניתנת לפרשנויות ברמות שונות.
כשם ששועל יכול להיות מורה לנסיך, ונסיך יכול להיות מורה לטייס, כך גם ליאון ורת יכול להיות מורהו של אנטואן דה סנט-אכזופרי. ליאון ורת, בן למשפחה יהודית צרפתית מתבוללת, סופר ומבקר אמנות היה מבוגר ממנו בעשרים ושתיים שנים, אך פער הגילים ביניהם לא הפריע להירקמות ידידות אמיצה שנמשכה עד היעלמותו של סנט-אכזופרי. ליאון ורת כתב ביומנו: "אני חייב לו מעל ומעבר: הוא השיב לי את נעורי. איבדתי את נעורי והוא הגיש לי כשי נעורים אחרים" (טיקוצקי, עמי 77). דה-סנט אקזופרי כתב בספר "מכתב לבן ערובה": "זה שמעסיק הלילה את זכרוני הוא בן חמישים שנה. הוא חולה. והוא יהודי. איך ישרוד בטרור הגרמני? … בממלכת החברות שלו, שאין לה גבולות, הוא התיר לי להרגיש לא כמהגר, אלא כעורך מסעות".
ניתן למצוא אנלוגיה בין דמות השועל לדמותו של ליאון ורת: השועל נרדף על ידי ציידים שיש להם רובים, וגם ליאון ורת נרדף על ידי הנאצים. ליאון ורת היה מבוגר מסנט-אכזופרי וגם השועל מבוגר ומנוסה יותר מהנסיך הקטן. לקראת פרידה אומר הנסיך הקטן לשושנים "דומות אתן לשועלי, שעה שפגשתיו לראשונה; אותה שעה לא היה שועלי שונה כל עיקר ממאה אלף שועלים אחרים. אולם מאז היה לידידי הריהו אחד ויחיד בעולם כולו" (שם, עמ' 70). ובהקדשה בפתח הספר הנסיך הקטן נכתב, בין השאר "…אדם מבוגר זה הוא הטוב בידידים שיש לי בעולם".
את המסירות הטוטלית שבה חי סנט-אכזופרי, במעגלים המתרחבים של חייו, תיאר ליאון ורת ביומנו: …"במשך כל המלחמה, אנטואן דה סנט-אכזופרי מבצע טיסות של יחידת הסיור… יום אחר יום. ראיתי אותו בין שתי טיסות. הוא שב ותפס את מקומו בנינו, כאילו לא היה לו בערב הקודם או בעצם אותו יום שום קשר עם המוות, כאילו לא היה חייב שיהיה לו גם למחרת… לא היו אלה האנדים, לא המדבר, לא גואטמלה. זה היה סיכון אחר. כמו הסיכונים האחרים, הוא רוצה לא רק להתמודד אתו, זה יותר מדי פשוט, אלא לאסוף אותו, להעשיר אותו בתמציתו האישית, לסנן אותו…יש לו כל כך הרבה להקריב, מלבד חייו." (טיקוצקי, 1998).
ואז עלינו לזכור כי "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין". משפט מופלא זה הנו דוגמה חיה – כמה קל לנו לצטטו ולהתפעל מהאמת שבו וכמה קשה לחיות אותו. "זכרתי את פרשת השועל", כותב המספר ברגעי הפרידה מהנסיך הקטן, "מי שמניח כי יאלפוהו סופו להזיל דמעות" (שם, עמ' 81). אבל, האם כל מה שאנו נקשרים אליו הוא הנוכחות הפיזית? האם בזה מסתכמת קרבה אנושית אמיתית? האם חדל תלמיד לשמוע את קולו של המורה כאשר אינו נוכח פיזית לצדו?
קשרי מורה-תלמיד מחייבים את השניים להכיר בהתפתחות של כל אחד מהם ולאפשר אותה. את קשר ה"סמאיה" לא יתירו לעולם, משום שהמהות הפנימית של קשר זה היא בין התלמיד לבין נשמתו, האור המאיר בתוכו והקול הפנימי שלו. הדיאלוגים בין מורה ותלמיד מסייעים לתלמיד לזהות את הקול הזה ולהגביר את ההתחייבות שלו אליו, בתוכו. המורה משמש לו מראה ובבוא העת ירחיק את אורו ואת קולו על מנת לאפשר לאור ולקול הפנימי של התלמיד להתעצם.
הנסיך הקטן מלמד זאת את הטייס: "דומה הדבר לעניין הפרח. אם אתה אוהב שושנה הנמצאת על כוכב – מה טוב ומה נעים להסתכל בשמיים עם לילה! כל הכוכבים מכוסים פרחים מרהיבי עין… כי תסתכל בשמי הלילה שעה שאדור על אחד הכוכבים ואשמיע את צחוקי משם – דמה תדמה בנפשך, כי הצחוק בא מכל הכוכבים כולם. יהיו לך אפוא כוכבים היודעים לצחוק!" (שם, עמ’ 84-85).
כדי להגיע לקשר מורה-תלמיד, על שני הצדדים לפתח שותפות פעילה ולתת ביטוי מלא בחייהם לשלושה ערכים: מסירות, מחקר ושירות. שותפות פעילה זו נשמרת באותנטיות הנצחית שלה בקרב כל אחד מהם ובקשרים של כל אחד מהם עם הסביבה. כך מופצים הזרעים, כך מתאפשר מפגש האדם באדם, כך מתפתחת אחווה שפירושה המורחב הוא לא הולדה מאם אחת אלא הולדה מאם האדמה האחת, גאיה.
אנטואן דה סנט-אכזופרי עשה זאת, כפי שכתב ב"טייס קרב": "תפקיד העד הילך עלי תמיד אימים. מה אני אם איני שותף פעיל? כדי להתקיים עלי להיות שותף פעיל" (טיקוצקי, 1998, עמ' 37).