אנחנו כל כך עסוקים ומשקיעים בלבנות לנו סביבת חיים קבועה, יציבה, נוחה. העבודה הקבועה אליה אנו הולכים, האנשים אותם אנו פוגשים, הדברים אותם אנו עושים בשעות בהן איננו בעבודה.
יציבות היא מושג משמעותי מאוד עבורנו, אולי עבור כל יצור חי. אנו זקוקים לביטחון שגם המחר ייראה פחות או יותר כמו אתמול והיום. ובאופן מדהים, זה נכון במידה מסוימת גם אם אתמול והיום לא היו כאלה להיט.
אבל האם יש יציבות בחיים? קביעות? האם אין זו אשליה שאנו מנסים להחזיק בה? לתחזק אותה? לעיתים גם כשהמחיר כואב?
לפרקים נראה שהצלחנו. בנינו סביבת חיים של שגרה. בית, עבודה, משפחה, חברים. ודווקא כשנראה שהגענו אל הנחלה, הדברים משתנים. משהו זז, משהו מבקש מאיתנו לזוז, משהו משתבש. נשבר. ואנו שואלים – למה דווקא עכשיו? ואולי זה קורה דווקא עכשיו כי התמקמנו. אולי אף קצת קפאנו על שמרינו, התנמנמנו, והחיים רומזים לנו שהגיע הזמן שוב לזוז, לצאת למסע. המסע הוא הדבר החשוב. החוויות שאנו צוברים, הכאבים שאנו כואבים, השיעורים שאנו לומדים – כל אלו נכללים בהרפתקה הגדולה שהיא החיים עצמם.
האם ניאות להקשיב? האם ננסה לדחוק את הקץ? להתעלם? נאטום את אוזנינו ונתעלם מהרמזים המגיעים אלינו מהחיים? או שמא נקשיב, נשים את תשומת ליבנו ברמזים, בשיעורים שקוראים לנו, ברוח שרוצה לנשוב שוב על פנינו ולבדר את שערינו?
אני עובדת כמורה למתמטיקה בתיכון לנוער בסיכון. במשרד החינוך ובקרב עובדי המדינה בכלל קיים המושג קביעות. בדרך כלל אחרי שלוש שנות ותק בעבודה מקבלים קביעות, ואז לא יכולים (או לפחות קשה יותר) לפטר אותך או לפגוע בתנאיך.
תחושה של יציבות וביטחון מושכת את האישיות. אומנם אין מדובר בכסף רב, בכל זאת – מורה, אבל לעיתים אני רואה זאת ככלוב של נוחות. ואז כשמסתכלים ימינה ושמאלה ניתן להבחין במורים שעובדים עשרים ושלושים שנה באותו מקום, אם הם אוהבים אותו ואם לא. חלקם עובדים על אוטומט, מתוך כוחו של הרגל.
כשאני הגעתי לעבוד בבית הספר, הרגשתי שמצאתי את מקומי, שמצאתי בית. היו שם צוות מקסים ומורים שמשקיעים את הלב והנשמה. הרי חייבים להיות מורים כאלה כדי לעבוד בבית ספר כזה, עם אוכלוסייה כזו.
באחת ההשתלמויות שעברתי השנה למדנו על עולם התעסוקה המשתנה, על כך שבעתיד מקצועות רבים שקיימים היום ייעלמו לחלוטין ושתלמידינו וילדינו יעסקו במקצועות שאיננו יכולים אפילו לדמיין כעת. אבל גם בלי ללכת רחוק אל העתיד, כבר היום קיימת נטייה אצל צעירים, בעיקר בתחומי ההיי-טק אך לא רק, להחליף מקום עבודה בכל מספר שנים (מספר שהולך ויורד), ולזגזג בין מקומות עבודה ואף בין מקצועות ותחומי עיסוק שונים בקלילות, כמי שמנסים ומתנסים. כל זאת באופן שונה מאוד מהדור של הוריהם.
אולי אפשר לקרוא לזה תזזיתיות, ואולי – חלקם לפחות – רודפים אחרי כסף ותנאים משופרים מבחינה חומרית. אבל הנטייה הזאת בהחלט מסמלת כיוון של תנועה, מוביליות, הרחבת אופקים, החופש לבחור, ושוב לבחור, ושוב לבחור, החופש למצוא, ואז לגלות כעבור שנה או כמה שנים שזה כבר לא רלוונטי ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.
ולמרות זאת, כאשר לאחר זמן החלו לעלות בי השאלות, הספקות, הקולות שלא רציתי לשמוע – ניסיתי להתעלם מהם. עלו בי שאלות כגון, האם אני עושה את הדבר הנכון? האם אני במקום הנכון? האם אני במקום שאני יכולה לתרום בו במידה המרבית? והשאלה הגדולה מכולן עבורי, ואני משערת שעבור כולנו, האם יש משמעות למעשיי?
חשבתי שמצאתי בית, חשבתי שמצאתי את מקומי ואף הייתה לי תחושה שאני עושה את הדבר הנכון. אז למה זה שוב עולה? למה אי אפשר להתמקם וליהנות מקצת שקט?
הצלחתי להסיט את כל השאלות האלה לזמן מה. אך לא לאורך זמן. כדי שאוכל להתייחס אליהן נדרש ממני אומץ. אומץ לעזוב את המוכר – ואין זה משנה עד כמה הוא מוצלח; אומץ לאפשר לקרקע להישמט מתחת לרגליי; אומץ לצאת אל הלא נודע; אומץ לשים את השיקולים האחרים בצד. וכאן החיים הגיעו לעזרי. כפי שהם תמיד מגיעים, אבל לא תמיד אנו תופסים זאת כך.
לקראת הסתיו הגיעה הצעה לפתחי – לעבור להתגורר בצפון, ליד הכינרת. נשמע מדהים. אבל זה גם אומר לעזוב את עבודתי, את מקום מגוריי, להתרחק מרוב חבריי, מכל סביבת החיים שבניתי לעצמי בשנים האחרונות ושהרגשתי בה סופסוף בבית.
במהלך התלבטותי עשיתי כעצת חברים והכנתי רשימה של בעד ונגד.
רשימת הנגד הייתה ארוכה מאוד, ולעומתה רשימת הבעד כללה טיעון אחד ויחיד – שזה החלום. התבוננתי ברשימה והיה לי ברור מיד שזה לא עניין כמותי.
אין חשיבות לכמה דברים העליתי ברשימת הנגד, כי מה כל אלה אל מול ההליכה בעקבות חלום? ועם זאת הבנתי שקיים גם פחד מסוים בהליכה אחר חלום – החשש שמא החלום יתברר כלא כה מוצלח, ואז אשאר בלא כלום. ואז הבנתי שגם זה בסדר, כי גם אז אוכל להמשיך לשנות, להשתנות, לדייק, ולהגיע אל חלום נכון יותר.
ההצעה הגיעה לפתחי זמן קצר לפני הסתיו. ויש לכך סיבה טובה שקשורה לטבע. הטבע מלמד אותנו רבות, אם ניאות להקשיב, להתבונן.
אף על פי שאנו רגילים לחיים ליניאריים – רצים בקצב קבוע פחות או יותר, מכווני מטרה פחות או יותר – הטבע מלמד אותנו שיש מחזורים. שהדברים, ואנחנו בתוכם, אינם מתפתחים בצורה לינארית, אלא מחזורית. השנה, למשל, מחולקת לארבע עונות, ולכל עונה האנרגיה שלה והאופי הייחודי לה.
כך, הסתיו מלמד אותנו לשחרר את המחזור שחלף, את העבר, להתקלף. בדיוק כפי שבטבע העצים משילים את עליהם. אך הם לא עושים זאת כדי להישאר עירומים, אלא כדי להיוולד מחדש באביב, עם עלים חדשים, פריחה חדשה, התחלות חדשות, לקראת מחזור חדש. במובן זה גם אנחנו, אם לא נשחרר את העבר, כיצד נוכל להתחדש, ללמוד ולהתפתח? כיצד נוכל להשתנות ולהיות אדם אחר ממה שהיינו אתמול?
קל ונעים להיאחז במוכר, אבל גם מגביל ומצמצם.
אין זה אומר כמובן לקפוץ בכל פעם מדבר לדבר. אבל עלינו ללמד את עצמנו לא לפחד משינויים, ובעיקר לא לפחד מלשאול שאלות, מלחקור. רק כשהרשיתי לעצמי לבחון ברצינות את ההצעה למעבר, "נזכרתי" בשאלות ובספקות שכבר היו לי לגבי עבודתי, אך כאמור הסטתי אותם הצידה. הרי רציתי כל כך להיאחז בתחושה שמצאתי בית.
לפעמים, כשאנו מעיזים להקשיב לשאלות ולספקות שעולים בנו, אנו שמים לב שהם היו שם כבר זמן מה ורק רצו לסמן לנו ולתפוס את תשומת ליבנו, אך כלל לא אפשרנו להם לעלות אל פני השטח. ועם זאת הם היו שם, חיכו שנקשיב, שיהיה לנו האומץ להיישיר מבט למציאות כפי שהיא, ולא לפנטזיה שאנו מנסים לייצר.
במהלך עבודתי עם נוער בסיכון אני חשה תחושת משמעות, ואני זקוקה לה כל כך. בחרתי לקשור את עצמי עם נערים ונערות שזו ככל הנראה ההזדמנות האחרונה שלהם למסגרת, לפני שייפלטו מהמערכת. מדובר בבני נוער שההישג הגדול שלהם, בראש ובראשונה, הוא שהם מגיעים לבית הספר ולא מסתובבים ברחובות.
ועם זאת, אנו מבקשים להביא אותם להישגים לימודיים הרלוונטים לגילם ולתעודת הבגרות המיוחלת, שאנו מאמינים שתאפשר להם נקודת זינוק טובה יותר בעולם התעסוקה והשתלבות מקדמת בחברה כבוגרים.
אנו לרוב מדברים על לראות אותם, לחבק אותם כשהם מגיעים בבוקר. חלקם באים מבית שחיבוקים אינם שפת הדיבור הדומיננטית בו. אך ברגע שהם נכנסים לכיתה אנו מנסים להכניס אותם למסגרת לימודית, לתבנית, ולא תמיד ברור להם כיצד היא קשורה אליהם. אנו מנסים ככל יכולתנו לגרום להם לקבל ידע שהם לא מבינים את הקשרו אל האתגרים היומיומיים הניצבים בפתחם, ולכן גם לא מעוניינים לדעת ומתנגדים לכך, כל אחד בדרכו.
איני חושבת שזה מיותר. אני חושבת שהם העתיד שלנו, וחשוב שיהיו בעלי ידע רחב, ידעו היסטוריה, אזרחות, יפתחו ספר, יהיו בעלי תפיסה מתמטית בסיסית ועוד; אך לא לשם הישגיות ותחרותיות, לא כדי "ליישר קו" אל מול הגדרה פורמלית כזו או אחרת הנמצאת מרחק רב מיכולותיהם, ממצוקתם ומליבם – אלא כדי להעניק להם כלים אמיתיים שכוללים יכולת תפיסה וחשיבה ויכולת להתבונן בעולמנו ולהבין את התהליכים המתרחשים בו. בזכות כל אלה הם יוכלו גם למצוא בהדרגה את מקומם בו.
קיימת נטייה להתמקד בהשגת תעודת בגרות, בדרישה להישגים, בניסיון "לנרמל" אותם ולהכניסם להגדרות כאלה ואחרות. אבל איני בטוחה שזו הדרך המדויקת ביותר. וכל עוד זה המצב – כל היום שלהם נדמה לא כמו חיבוק אלא כמו מלחמה. ולא מהסיבה הזו אני שם.
כך קרה שאותה הזדמנות למעבר לצפון מאפשרת לפתוח מחדש את כל השאלות ולא לקחת דבר כמובן מאליו. שלחתי את עצמי להרהר מה באמת ארצה לעשות בצפון ובאיזה אופן אדייק את עבודתי כמורה. יש היום לא מעט בתי ספר אלטרנטיביים ששמים במרכז את תהליך הלמידה הטבעי, הסקרני, ולא מקדשים תעודה כזו או אחרת. אולי שם ארגיש שאני לצד התלמידים, ולא מולם (או נגדם).
שם אדייק את מקומי ואת תרומתי.
המאמר נושא את הכותרת – מעברים, אך המעברים הם ראשית בתוכי, בתוכנו: המעבר מאוטומט לשאילת שאלות, מבחירה (לרוב לא מודעת) בעיוורון או התעלמות אל עבר התבוננות אמיצה, מבחירה בנוחות אל עבר חיים של התפתחות, חיים שהם הרפתקה תמידית. ובמקרה שלי גם ממרכז הארץ אל צפונה.
אך את המעברים הללו אפשר לעשות בכל מקום גם בלי לשנות את מקום העבודה או לעבור בית, ולא רק במישור התעסוקתי אלא בכל מישורי החיים.
כי אלה החיים. החיים אינם נעצרים במקום. בחיים אין סטגנציה. החיים נמצאים בתנועה מתמדת. וכך גם אנו יכולים להיות.