הרוח האנתרופולוגית החדשה והדמיון ככלי מרכזי להשגתה

הדמיון הסימבולי כבסיס להתחדשות האדם והתרבות

"בעולם חסר השורשים שבו אנו חיים, קשה להכיר בעקרונות המהותיים אשר אפשרו בעבר לאדם לתפוס את המורכבות של המציאות בלי ליפול לאינטלקטואליות יתירה" כך כתב פרננדו שוורץ, המייסד והמנהל הבין-לאומי של מכון הרמס, בספרו "מיתוסים, טקסים, סמלים - אנתרופולוגיה של הקדושה". הספר מוקדש לקורא המבקש לגלות כיצד איבד המערב את השורשים המיסטיים והרוחניים שלו, וכיצד דרכי ידיעה חדשות יוכלו לסייע לו לגלות מחדש את המסר של התרבויות העתיקות.

אותן דרכים חדשות, המיוצגות בעיקר על ידי האסכולה המיתוגרפית[1], על ידי החוקרים ארנסט קאסירר, מירצ'ה אליאדה וז'ילבר דוראנד - מעניקות לאדם של היום הזדמנות יוצאת-דופן להיזכר במקורותיו, ומציעות לו לשוב באופן מודע למורשת החוכמה המצויה בהן.

חוקרים אלו הציגו לחברה מחדש את החזון המערכתי של האדם, את הדמיון ואת הקדושה שאינה תלוית מערכת דתית-הלכתית כלשהי. מנקודת מבטם, המסורת אינה אוסף של ערכים ישנים שאבד עליהם הכלח, אלא גורם שיאפשר את חידוש תפישת עולמנו, גורם שיש בו כדי לתת משמעות "חדשה" לחיים. המאה ה-21 זוכה להתחדשות גם בתחומי המדעים. יש אשר משמיעים קול צנוע יותר, וודאי פחות, וזה פותח מחדש את השער אל הקדושה, במובנים עמוקים ועל-דתיים.

כדי לרדת לעומקם של דברים, עלינו לגלות את היחסים ההדדיים בין תחומי הדעת השונים, מבלי לאבד את נקודת המבט ההוליסטית. נסביר זאת באמצעות המושג, שאנו באקרופוליס החדשה, מתייחסים אליו בגישה לתרבויות השונות כאל "זר הפרחים של האנושות". אותו זר אינו נותן עליונות לאף אחד מהפרחים, או מהתרבויות, ולא מנסה לפרש תרבות אחת באמצעות אחרת. באותו אופן, הגישה הרב-תחומית למחקר אינה יוצאת מתחום דעת אחד בעודה משעבדת אליה את האחרים. דרישתה של מגמה רב-תחומית אמיתית היא להתחזק בגורמים הגדולים והמשותפים לכל התרבויות, תוך כיבוד המגוון שלהם במרחב ובזמן. מדובר בהשלמה ולא במידור. נקודת ההשתלבות - הבית האידיאלי של מחקר חדש זה - תהיה האדם, בהיותו צומת של משמעויות.

מדעי האדם כוללים את הכלכלה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, הפילוסופיה, ההיסטוריה, ההיסטוריה של הדתות, האתנולוגיה, הבלשנות, הפסיכואנליזה ועוד. כל אלה מתייחסים לאדם, להתנהלותו ולתוצריו. בכולם, החיפוש אחר המשמעות הוא בסיסי. אם כן, גישה רב-תחומית מחייבת תפיסה פתוחה, רב-ממדית ומורכבת של האדם. זוהי "הרוח האנתרופולוגית החדשה" שמקדם מכון הרמס למדעי האדם.

המכנה המשותף ההכרחי למחקר רב-תחומי הוא הדמיון. כדברי דוראנד: "אותו סוג של מאגר סימבולי שבאמצעותו האדם מאשר את נוכחותו ומבטיח את התקשורת שלו". מובן שלצד הדמיון יש לטפח את ההיגיון הבריא ולשאוף להרמוניה בין השניים. המציאות, לעומת זאת, מראה כי ההיגיון המפריד, זה המדגיש את השוני ויוצר העדפות, שולט בתרבות ומביא את האדם לקצוות של מטריאליזם ואגוצנטריזם.

ז'ילבר דוראנד (1921-2012) היה אנתרופולוג, פילוסוף, סוציולוג וחוקר מיתולוגיה, וחסיד אומות עולם; תלמיד של יונג ושל גסטון בשלארד; וחבר בתנועת "הבונים החופשיים". בתקופת מלחמת העולם השנייה שימש כמפקד רשת המחתרת הצרפתית "גאליה", שהייתה חלק מתנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי (הרזיסטנס). בשנת 1947 הוא החל לחקור את המבנים הסימבוליים של הדמיון ואת האופן שבו התודעה מארגנת את הדמיון ויוצרת סדר מתוך כאוס. לא ברור אם יש לו ממשיכים באקדמיה, אך חברי מכון הרמס לומדים את התיאוריה שלו וממשיכים לחקור אותה. פרננדו שוורץ פיתח סכמות ותרגילים על בסיסי התיאוריה של דוראנד, ובכך ממשיך לפתח ולעבד אותה ליישומים פרקטיים.

ז'ילבר דורנאד תבע את המושג מדומיין כדי לתאר את עולם הדימויים ואת הקשרים ביניהם. הוא טוען שאת הדימויים הללו והקשרים ביניהם אנחנו מפעילים באמצעות אחת מתוך שלוש "מערכות הפעלה" מנטליות שונות, שאינן חופפות זו לזו: היומית, הלילית והסינתטית. אלה הן שלוש ממשויות שונות המאפשרות לנו לעבד את הדימויים ולטפל במידע הסימבולי. שוורץ יצר סכמה המציגה את התוכניות על פני מעגל, אשר חצוי לשניים באמצעות קו מאוזן. 

בחלק העליון נמצא את הדמיון היומי ודימויים המתייחסים לזמן בשני אופנים: הזמן המאיים והבולע, והזמן המנצח. בחלק התחתון נמצא את הדמיון הלילי על שני קצותיו: לב הלילה האפל והמיסטי, וזמני המעבר של שחר ודמדומים. המושגים המרכזיים שמציע שוורץ לעבודה עם הסכמה הם: הבחנה (דמיון יומי), ערפול (דמיון לילי – אמצע הלילה) וסינתזה (דמיון לילי – בשחר ובדמדומים). כל אחד מסוגי הדימויים מחולל משהו מסוים, מאפשר משהו, מונע משהו אחר.

למשל, כאשר מרבים להשתמש במילים "ברור", "מובן מאליו" וכדומה, מתאפשר דבר אחד (יומי), ואילו מילים כמו "ועם זאת" ו"חשיבה אנלוגית" ייקחו אותנו למקום אחר (לילי).

אין רע או טוב, ואין עליון יותר ונחות יותר. כאשר ההכרה האנושית במצב בריא, עליה לנוע במעגל בתוך שלוש תוכניות אלו. אם ההכרה לא משיגה את התנועה המעגלית בתוכניות אלו, נמצא פתולוגיה, או קיצוניות מסוג מסוים. כאשר אדם רואה הכול רק שחור או הכול רק לבן, יש בעיה, מסביר שוורץ, כי או שאנו איתו או שהוא ירצה להרוג אותנו.

הרעיונות המרכזיים שמציג דוראנד מתיישבים עם תפיסת מכן הרמס, ולא פחות מזה עם התרגול של פילוסופיה כדרך חיים יום-יומית:

·    יש צורך לשקם את הדמיון באמצעות מיתוס, קסם, אלכימיה, אסטרו-ביולוגיה, השתתפות פעילה, חשיבה קדם-לוגית ורטוריקה.

·    אנחנו פועלים ומופעלים על ידי קטלוג של סמלים. האם יש לנו הכרה בתוך זה? אקטיביות? תנועה של חיים והתחדשות?

·    יש צורך בפילוסופיה חינוכית חדשה המכריזה על הומניזם שבמרכזו הדמיון ופעולותיו. רטוריקה היא הדיאלקטיקה האנתרופולוגית המתווכת ופותחת את שערי הדמיון. הדמיון הוא המקור העילאי של התודעה, הלב הפועם של הנשמה.

דוראנד חותם את ספרו "המבנים הסימבוליים של הדמיון" במילים אלה:

חשבנו שזו לא תהיה יוזמת-שווא לפילוסוף לציית לנבואה הקדומה, ושוב להסב את תשומת הלב של האחווה לפנטסטי ולעיסוק במוזות. מה היה מסע ארגונאוטס ללא הלירה של אורפאוס? מי היה שומר על הקצב עבור החותרים? האם בכלל הייתה קיימת גיזת הזהב?

[1]   המונח מיתוגרפיה מחבר למעשה בין מיתוס לגיאוגרפיה בייצוגים סמליים. למשל, מפת העולם כתלתן כשירושלים במרכזו, של היינריך בונטינג (1594).

*הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם

מקורות:

Durand, G. (1992). The anthropological Structures of the Imaginary. Boombaba Publications

Schwarz, F. (2011). Mitos, ritos, símbolos: antropología de lo sagrado