חלוציות - לחלץ את עצמנו לשלב הבא

מה אם ההתפרקות שאנו חווים עכשיו במדינה, היא רק צירי לידה המבקשים להכין אותנו לשלב הבא? וכיצד סיפור חייו של חלוץ שהגיע לבנות את ארץ ישראל במחצית המאה הקודמת, יכול לסייע לנו ליצור היום קשר וגשר בין עבר לעתיד?

בטקס המשואות ביום העצמאות הועלו על הנס החלוצות והחלוצים של ישראל, בעבר ובהווה, אלה שפרצו דרך, הפכו רעיונות למעשים, חלומות למציאות. פגשנו ביניהם את: פרופ' אבי ריבקינד מחלוציי רפואת הטראומה, ד"ר חתאם חוסיין המובילה מחקר קליני חלוצי בנושא זיהומים, סיון יערי שהקדישה את חייה להטמעת חדשנות טכנולוגית ישראלית בכפרים מרוחקים באפריקה, כדי להתניע התפתחות כלכלית ודרך לצאת ממעגל העוני והנערה אופק ראשון יוזמת "סיירת חרם" שהפכה את חווית החרם החברתי הקשה שחוותה למקור שליחות וכוח.

אבל בשוטף, ביום יום הסוער והמתוח שלנו קל לפתח ציניות - מה לה לאותה רוח חלוצית מפוארת ולמדינה שנדמה לא פעם שהיא הולכת ומתפרקת?

כשדברים מתפרקים, זה מרגיש נורא. האדמה מתחת לרגליים רועדת ואנו מרגישים שאנו מאבדים אחיזה בכל מה שהיה מוכר ובטוח עבורנו. אבל האמת היא שאין דבר בעולם שנישאר כמו שהוא לנצח - כל מה שנולד, חי ובסוף מת ומשנה צורה.

אז במחשבה שניה, כמו האדם, כך גם העם או המדינה - אולי אחרי 75 שנות תקומה, אנו בסיומו של שלב בחיי המדינה (נגיד שסיימנו עם גיל ההתבגרות) ומה שאנו חווים כעת הם צירי הלידה של השלב החדש... זה משנה את כל נקודת המבט, כי אז יש מצב שחלוציות היא בדיוק התפקיד שהכי נדרש עכשיו.

אז הלכתי ללמוד קצת על חלוציות דרך סיפור חייו של אחד מהחלוצים הוותיקים בארץ שעדין חי בקיבוץ מעגן. אמנון בן-שושן שמו. אמנון הוא אביו של איתי בן-שושן, תלמיד ומורה בסניף תל-אביב כבר הרבה שנים.

אמנון נולד בשנת 1925 בעיירת נמל קטנה במרוקו וגדל כילד רביעי, מתוך תשעה, בבית יהודי מסורתי ששם דגש על חינוך והשכלה. אביו עסק במסחר ולא חסר לו דבר. ובכל זאת, כשסיים את לימודי התיכון התעורר בו רצון לעלות לארץ ישראל ולהתגורר בקיבוץ. הוא מצטרף לגרעין קטן של צעירים שנשלחים לבית ספר חקלאי בצרפת, וכדי לקבל את הסכמת הוריו, הוא מבטיח להם (ללא כוונה של ממש לממש הבטחה זו) שכשיגיע לארץ ישראל, במקום ללכת לקיבוץ הוא יעבור להתגורר אצל אחת משתי דודותיו בירושלים (אחת מהן היא אימו של הסופר א.ב. יהושע).

הוא נפרד ממשפחתו, עוזב את מרוקו, מקבל הכשרה חקלאית בצרפת, עולה על אוניית משא לארץ ישראל, נתפש בחופי הארץ ונשלח למחנה מעצר של מעפילים בקפריסין. שם הוא לומד עברית והגנה עצמית וגם עושה בחירה לא צפויה - מוותר על הקיבוץ הדתי לטובת חצר כנרת שתושביה יוצאי הונגריה ורומניה. לקיבוץ הוא מגיע בתחילת 1948 ומשתתף בהכנות ובלחימה בחזית עם הסורים. כשקמה המדינה הוא החל לעסוק בכל מה שנדרש כדי להכין את האדמה לחקלאות ולבנייה, גם כשהמשמעות היתה שחייו היו בסכנה. הוא פוגש את אסתר, עולה חדשה מהונגריה, הם נישאים ונולדים להם שני בנים.

בשנת 1952 אמנון מתמנה למדריך של חבורת נוער ממרוקו, ומלווה אותם עד לגיוסם לצבא. לאחר מכן הוא מבצע תפקידי ניהול שונים במעגן, ובשנת 1961 נשלח לבדו מטעם איחוד הקבוצות והקיבוצים לאלג'יריה. שם הוא אחראי על לימוד עברית, הכנת מדריכים למחנות עולים והברחת יהודים. כשאלג'יריה מקבלת את עצמאותה, הוא עובר לתפקיד אחר בפאריס, ובני משפחתו מצטרפים אליו. שנתיים מאוחר יותר הם חוזרים לקיבוץ מעגן והוא מתמנה כגזבר ולאחר מכן כמרכז משק. בשנת 1968 הוא נפצע קשה בפיגוע ירי, אבל גם זה לא עוצר אותו - כשנולד הצורך לפתח את עסקי התיירות של הקיבוץ, הוא מתמסר גם לתפקיד הזה.

סיפור חייו של אמנון הובא כאן אמנם בקצרה, אך גם מהמעט הזה ניתן לחלץ שני דברים מרכזיים שהניעו אותו – המשמעות והאהבה לאידיאל הציוני היהודי ולאידיאל החלוצי החברתי. עם זאת, אלה שני מנועים שיכולים לאפיין חלוצות וחלוצים נוספים בתחומים שונים של החיים.

זה מתחיל מחזון, רצון או חיבור לרעיון שאדם מצא בו משמעות שהיא מעבר לאני הפרטי, מעבר לצרכיו האישיים או לצורכי משפחתו ו/או חבריו. זה ה'למה' שלמענו יחיה, כמו שאמר ניטשה: "אדם שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'"[1]. לא משנה מה היו נסיבות החיים, שום דבר לא עצר את אמנון בדרכו - עזיבת מולדת ומשפחה, שיבושים בתוכניות או מלחמה, עבודה קשה או תפקידים חדשים שלא ידע אודותם דבר... וגם לא פציעה קשה שכמעט ושלחה אותו מהעולם.

כשה'למה' נוכח בעוצמה הוא יכול להפוך לשליחות, ואז ה'איך' הוא רק שלב זמני, מדרגה אחר מדרגה בדרך למטרה. אך כדי שזה יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, נדמה שמרכיב חיוני נוסף הוא אהבה. שכן, הדרך הזאת מבקשת התמסרות מלאה. זה לא יכול להיות בערך, או על יד. היא מבקשת הכל, ואת הכל אפשר לשאת ואת הכל אפשר להעניק כשישנה אהבה. האהבה היא משאב, כוח טבעי שמעניק לנו רוח גבית המאפשרת לעשות את כל מה שנדרש - לצאת מהמקומות המוכרים, הידועים והבטוחים ללא היסוס, ללכת אל הלא נודע, למלא כל תפקיד שנדרש וגם להתמודד עם כל קושי שמופיע בדרך.

אז חלוציות היא לאו דווקא פעולה הירואית אחת שנעשית בזמן נתון, אלא אולי יותר רצף של בחירות ופעולות, קטנות כגדולות, שעושה האדם וממשיך לעשותן מתוך אמונה בדרך המבקשת להוסיף טוב לעולם, לעשות משהו למען אחרים. אולי לא תמיד אחרים יוכלו להבין את הבחירות והמעשים של החלוץ, ואת התמונה המלאה אולי רק הזמן יגלה. אך בכל פעם מחדש הוא ימשיך לבחור, לעשות, לנסות ולהתנסות, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. לעתים הוא נכשל ונופל, אך בעיקר הוא קם מחדש על רגליו, מנער את האבק מבגדיו, לומד וממשיך הלאה... בסבלנות ובהתמדה, לאורך זמן.

אם כך, נדמה שחלוציות היא היכולת האנושית לחלץ מתוכנו מעלות אנושיות רדומות במידה כזו או אחרת, כמו: כוח רצון, אהבה, נחישות, אמונה וכדומה, שיאפשרו לנו לא פעם לחלץ את עצמנו מתוך שקיעה בנסיבות חיים לא פשוטות, בקשיים ובאתגרים שאיתם אנו מתמודדים, להתעלות מעליהם לצורך ובשם אותה משמעות גדולה, כדי שתתאפשר מתישהו איזו פריצת דרך אנושית חדשה.

אז כן, אולי בימים האלה כדאי להוציא איזה "קול קורא" שיזמין כל אחת ואחד מאתנו להיות חלוץ וחלוצה, להרחיב את נקודת המבט מעבר לעצמי, לפעול יחד בהתמדה כדי ליצור קשר וגשר בין העבר לעתיד - בארץ ישראל, ואולי גם בחברה האנושית כולה...

פילוסופיה יומיומית כפי שאנו מתרגלים ב"אקרופוליס החדשה" נשענת על דמויות מופת של חלוצים בתחומם, בארץ ובעולם, שהצליחו להחזיק תמונת עתיד בתוך הווה מתמשך רווי אתגרים ולחלץ את עצמם לשלב הבא.

*הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם.

[1]  מתוך: "האדם מחפש משמעות", ויקטור פרנקל