הביקור שלי בקיבוץ בארי

מבט של פילוסוף על ה-7 באוקטובר 2023

צילום: רותי מנדיל-חלבי

בקיבוץ על סף המדבר

ב-14 בספטמבר הייתה לי ההזדמנות לבקר בקיבוץ בארי, שהיה אחד היישובים הישראליים שנפגעו בצורה הקשה ביותר במתקפות ה-7 באוקטובר 2023, והפך לסמל של הטרגדיה וההרס בליבם של יותר מעשרים יישובי עוטף עזה.

בארי נמצא בדיוק על הגבול בין אזור השפלה הפורה לבין המדבר. שנה אחת יכולה להיות שחונה, עם מעט מאוד גשם, ושנה אחרת גשומה יותר, ולכן ירוקה יותר. עבודה עצומה הושקעה בבארי כדי להפוך את האזור הזה לחקלאי וירוק.

רציתי לשמוע את עדותם של כמה תושבים על מה שחוו, ולראות במו עיניי, כפילוסוף, את המצב מעבר למה שמשודר בתקשורת, כדי לגבש דעה. האם אפשר לעמוד איתנים מבלי להכחיש את המציאות?

קבלת הפנים של ניבה ודורון

התקבלתי בביתם של ניבה שגב ובנה דורון, שהכין תמונות וסרטונים כדי להמחיש את מה שחווה עם אשתו ושלושת ילדיהם.

ניבה, שהיא בת שמונים, קיבלה את פנינו בחיוך, קורנת ובעלת שלווה פנימית רבה. לאורך כל חייה שמרה על קשר עם פלסטינים בעזה, ובמספר הזדמנויות הסיעה את ילדיהם לבית החולים. היא שותפה להלך הרוח של ויויאן סילבר, אחת מקורבנות ה-7 באוקטובר, פעילה בארגונים הומניטריים ישראליים הפועלים למען זכויות אדם של פלסטינים בשטחים, אשר נהגה להסיע עזתים חולים לבתי חולים ישראלים.

"אנו זקוקים לשלום עם הפלסטינים, ובליבי אין כל טינה." זו הייתה עדותה של ניבה, עדות של פשטות רבה. סיפורו של דורון, המובא כאן, היה מקיף יותר ואיפשר לנו לקבל תמונה מלאה יותר של המצב.

הסיפור של דורון

מספר אזורים בקיבוץ נפגעו קשות: שכונות כרם וזיתים, הסמוכות זו לזו והמערביות ביותר, נהרסו כמעט לחלוטין, למעט בית אחד ששרד.

קיבוץ בארי הוקם במסגרת 11 הנקודות בנגב, ב-6 באוקטובר 1946. קבוצה של כארבעים צעירים וצעירות הקימה אותו במדבר של ממש, ללא עץ אחד. אוכלוסיית הקיבוץ הגיעה ל-1,200 תושבים בשנת 2023.

כיום זהו אזור חקלאי מובהק, עם יערות נטועים ופסטיבל "דרום אדום" החוגג את פריחת הכלניות. התמונה האיקונית ביותר היא של המדשאה הגדולה, שבה נחגגו כל החגים ובה פעם הלב התרבותי של הקיבוץ. חדר האוכל הישן (צריף שוודי שהגיע מגרמניה), שאולי היה המבנה ההיסטורי החשוב ביותר בקיבוץ, נשרף ב-7 באוקטובר. לקיבוץ יש בית דפוס, עמוד התווך הכלכלי העיקרי של הקהילה, שלא נפגע וחידש את פעילותו 24/7 כבר בשבוע שלאחר ה-7 באוקטובר.

ב-7 באוקטובר התעוררנו מוקדם בבוקר למטח רקטות בעוצמה קיצונית. הופתענו לחלוטין: זה הגיע משום מקום, למחרת מסיבת הקיבוץ, בעודנו עדיין באווירה חגיגית. יצאנו החוצה וראינו אינספור שובלי רקטות בשמיים. מהר מאוד התחילו לזרום הודעות בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ ושל השכונה: אלמונים דוברי ערבית מסתובבים בין הבתים, יש יריות, תושבים המסתגרים בממ"דים שלהם מדווחים על ניסיונות חדירה ועל בתים שעולים באש.

בסביבות השעה שבע בבוקר הבנו שהמחבלים[1] נמצאים בשכונה שלנו ובדרכם אלינו, בעוד שום כוח ביטחון לא נראה באופק. נכנסנו לממ"ד עם אשתי ושלושת ילדינו (בני 13, 16 ו-18). היינו בקשר רציף בוואטסאפ עם המשפחה. בסביבות השעה עשר, שמענו רעש חזק בתוך הבית, והמחבלים שעטו הישר לדלת הממ"ד. מאחר שכבר ידענו שאי אפשר לנעול אותה מבפנים, בני הבכור ואני החזקנו את הידית בכל כוחנו, והתחיל מאבק. למרבה המזל, הם לא הצליחו לפתוח אותה.

לאחר מכן שמענו אותם מתרוצצים סביב הדלת ומציתים אותה; חום עז החל להתפשט בחדר. החלון היה סגור, שכן אחד הנסים היה שבני הציע לנעול אותו קודם לכן, למרות שבדרך כלל אף פעם לא עשינו זאת. שמענו אותם צועקים בחוץ, בערבית ובאנגלית: "Open the window" (פתחו את החלון). היינו במתח קיצוני. לפתע נשמע פיצוץ אדיר, כנראה מטען חבלה או רימון, שהרעיד את כל גופנו, וחור קטן נפער בחלון. החדר התמלא באבק ובעשן, והייתה לנו רק תאורת חירום כי הם ניתקו את החשמל. ראינו שהם מנסים לפרוץ את החלון ולהצית אותו, אך למרבה המזל הם לא הצליחו וחזרו אל תוך הבית.

הם התחילו לשבור הכול ולהצית שריפות נוספות בבית. הרגשנו חום מחניק קורן מהקירות, ועשן חדר מתחת לדלת; הנשימה נעשתה קשה יותר ויותר. היה חם בצורה בלתי נסבלת, היה לנו רק חצי בקבוק מים ומתנו מצמא, עד כדי כך שהטלנו שתן לתוך מיכל חד-פעמי כדי להרטיב את גופנו ולהתרענן. לקראת השעה שתיים בצהריים, סוללות הטלפונים התרוקנו לחלוטין. בני הבכור נחנק וביקש לצאת. אמרנו לו: "בשום אופן, אתה לא יוצא", והוא שכב שוב על הרצפה. בפעם השלישית, הוא פשוט קם, פתח את החלון וקפץ החוצה.

בסביבות השעה 18:30, עם רדת החשיכה, הגיעו החיילים וחילצו אותנו דרך החלון. לקראת השעה 23:00, הועברנו באוטובוס למלון בים המלח.

השכן שלנו, יובל, ניצל בנס כשטיפס על סולם לגג, שם הסתתר במשך שעות ארוכות עד שחולץ. משם למעלה, הוא צילם תמונות וסרטונים של הבתים העולים באש. בציור שציירה בתנו הצעירה, אנו רואים את זיכרונו האחרון: הרגע שיצאנו מהממ"ד וגילינו שביתנו נהרס.

אי אפשר לדבר על האירועים הללו מבלי להזכיר את 101 הקורבנות שנרצחו בקיבוץ[2] — קהילה קטנה שבה כולם מכירים זה את זה כמשפחה. ביניהם היו שכנינו היקרים, דרור ויונת, שעדיין החלפנו איתם הודעות מהממ"דים שלנו. ילדיהם, נעם ועלמה, נחטפו לעזה (ולאחר מכן שוחררו), בעוד דרור ויונת נרצחו, וגופתו של דרור נלקחה לעזה.

השלב הראשון של השיקום שלנו התרחש במלון דייויד בים המלח, שם חיינו כמעט שנה. מה שתמך בי ועזר לי להשתקם היו המים: התחלתי ללכת לבריכת המלון, ולאחר מכן התערבה הידרותרפיסטית מתנדבת. בדצמבר 2023, התחלתי לעבוד במרכז הטיפולים "עינת בר", מקום שהותאם לטיפול בטראומה באמצעות מים עבור חיילים ואזרחים. הטיפולים במים ושחרור המתחים הפיזיים והנפשיים היו עבורי גלגל הצלה של ממש.

במלון, הקהילה התארגנה מחדש, ועדות הקיבוץ חזרו לפעול: גני ילדים נפתחו במלון, אורגנו הסעות לאינספור ההלוויות, וההנהלה עודדה חזרה לעבודה.

החזרה לעבודה בדפוס בארי הייתה גלגל הצלה אמיתי עבור חברים רבים, שנסעו שעות מדי יום מים המלח כדי לעבוד וליצור. עשייה ותנועה חיוניות בריפוי טראומה.

השלב השני של השיקום היה המעבר לשכונת בארי בתוך קיבוץ חצרים. בתוך שישה חודשים בלבד הוקמה שם שכונת ענק — מעין מיני-קיבוץ של כ-300 יחידות דיור, הכולל פעוטונות, חדר אוכל ומבני ציבור, במימון המדינה ובתמיכתם החמה של חברי חצרים. במקביל, בין 80 ל-100 חברים כבר ישנים שוב בבארי עצמו, ורבים אחרים עושים את הדרך הלוך ושוב מחצרים מדי יום כדי לעבוד שם.

השלב השלישי הוא השיקום במקום, בבארי. יותר ממאה מבני מגורים נמצאים בשלבי בנייה כדי להחליף את אלה שנהרסו, כשהיעד הוא חזרה מלאה של הקהילה סביב אפריל 2027. כמה משפחות עדיין מהססות, ומעטות החליטו שלא לחזור, אך הרוב המכריע מתכוון לשוב. זהו מסע מורכב, המלווה בחששות ופחדים, אבל בארי הוא הבית שלנו ואנו כורתים ברית חדשה עם המקום הזה.

הניסיון הזה העמיד אותנו מול אכזריות עצומה, אך גם מול סולידריות בלתי מעורערת, חסד והבחירה בחיים. כפי שנאמר: המחבלים אולי פרצו לבתים שלנו, אבל אנחנו בוחרים שלא לתת לשנאה להיכנס לליבנו. כפי שכתב בעל הסולם: "לגלות את אהבתנו בכל יום מחדש" — זו חובתנו: להמשיך לבנות מחדש בתקווה ובאמונה באדם.

הביקור שלי בדפוס בארי

כשהגעתי לבית הדפוס פגשתי שני אנשים, ובראש ובראשונה את יובל לוי, שכנו של דורון, שסיפר לי על החוויה שלו.

הוא מצא מקלט בפינת המרפסת שלו על גג הבית, וזמן מה לאחר מכן, עלה אליו פלסטיני חמוש. כשגילה אותו שאל אותו אם הוא חמוש. הוא ענה שלא. ואז הפלסטיני סימן לו להיות בשקט וירד בחזרה. כך ניצלו חייו בזכות מחווה אנושית של אויבו. מי היה מאמין...

לאחר מכן פגשתי את המשנה למנכ"ל הדפוס, נאור פקצ'יארץ.

צילום: אריאל דליות

זה מדהים שאף אחד ממכבשי הדפוס לא ניזוק קשות: הזכוכיות נופצו וסימני קליעים נותרו על החלונות, אבל אף אחת מהמכונות לא הושבתה.

הוא הסביר שתמיד דגלו במוטו: "לא מפסידים משמרת". עיקרון זה הועמד למבחן לאחר ה-7 באוקטובר, כאשר פונו ולאחר פחות משבוע החליטו לחדש את הפעילות. הם התחילו לעבוד עם קבוצה קטנה, ותוך ימים ספורים התאספו כ-80 עובדים במפעל שמעסיק בדרך כלל כ-400 אנשים בקיבוץ.

נאור תיאר את המציאות הבלתי נתפסת של ההכרח לקבל החלטות יומיומיות, כשהוא חוזר בתוקף על כך שהדרך לשיקום היא עשייה: לפעול, לעשות טעויות, לתקן אותן ולהישאר בתנועה מתמדת.

כששאלתי אותו אם הוא אינו כורע תחת נטל ה"למה", השיב נאור שהוא אינו מתייחס ל"למה", אלא ל"מה" ול"איך": למה שנמצא תחת שליטתו ובטווח הפעולה שלו, תוך התעלמות ממה שחומק ממנו. כששמעתי אותו, חשבתי לעצמי שהוא חושב כמו פילוסוף סטואי, השואף לרכז את כל משאביו הנפשיים בשיקום מוחשי, במקום להתפזר בשאלות מטאפיזיות בלתי פתירות. בנוסף, יכולתי להבחין בזהירות שלו, שכן הוא נמנע מלהתערב בשאלות פרובוקטיביות שהועלו על ידי מנהיגים פוליטיים לגבי אופן הניהול שלו, תוך ציון פער המידע שבדרך כלל הולך וגדל בין דרגי קבלת ההחלטות לבין המציאות בשטח.

מצאתי בו אישיות הנחושה להתחייב לתחייתו של קיבוץ בארי.

מה שאני לוקח מכך

התרגשתי מאוד מהמשפט האחרון של דורון: כמו ניצולים אחרים שראיינתי, הם אינם רואים את עצמם כקורבנות. כולם עומדים זקופים מבחינה פנימית ומקדמים אחווה וסולידריות מבלי להכחיש אי פעם את המציאות. הם מקיימים אורח חיים פילוסופי שניתן לקשר לסטואיציזם, עם פרגמטיות שמובילה אותם לחוסן. מבלי לדעת זאת, הם מתרגלים פילוסופיה כאמנות חיים.

קצת כמו המדבר שקיבל אותם ומוריק בהתאם לגשמים, כך גם הלב שלהם מוריק מחדש, מודע להווה ומלא התלהבות לקראת העתיד. כפי שמסביר נאור, השאלה היא לא ה"למה" אלא ה"איך". יובל שומר על הכרת תודה לפלסטיני שחס על חייו, דורון הוא מופת להיעדר שנאה, וניבה מעודדת אותנו למחול.

התלונה שלהם מופנית בעיקר לממשלה: אף גורם רשמי לא בא לבקר אותם או לשאול לשלומם, כאילו העובדה שהיו להם קשרים ידידותיים עם הפלסטינים מסבירה, לדעתם, את הטבח שחוו. אני חושב שרשויות הממשל צריכות להקשיב יותר לדבריו של הרב בעל הסולם: "מטרת הבריאה חלה על כל המין האנושי, ללא יוצא מן הכלל".

כדי שהאמון יהיה בר-קיימא, עליו – באופן פרדוקסלי – לעמוד תמיד למבחן, ולא ליפול להשלכות אשליה המשרתות את הצורך שלנו בנוחות מחשבתית ורגשית, ומרדימות את הדריכות הנדרשת שלנו.

הפילוסופיה מלמדת אותנו את החשיבות של הגישה הטרגית לקיום, שנטשה את צורת החשיבה האירופית. עבור היוונים, הטרגדיה הייתה מצב תודעתי שמקבל את המוות והארעיות, ותופס עבור כל אדם ייעוד לחיות בצורה הרואית, כדי לבטא את המיטב שבו בשירותו של דבר מה נעלה ממנו.

באופן אישי, העיקר שאני לוקח מכך הוא ההשפעה העוצמתית של משברים, החשיבות של היציבה הפנימית וערכי החיים, כדי שנוכל להתגבר עליהם בניצחון – כלומר, על ידי כך שנהפוך לטובים יותר. קהילת קיבוץ בארי מוכיחה לנו שעל ידי שיתוף המיטב שבנו, אנו יכולים לבנות לא רק משהו חדש, אלא משהו טוב יותר.

מעבר לעובדה שהשחקנים המרכזיים בדרמה זו היו יהודים או פלסטינים, מה שאני לוקח איתי, כפילוסוף, הוא שדוגמת החוסן של תושבי קיבוץ בארי יכולה להשרות עלינו ביטחון, למרות חוסר הוודאות של זמננו, לבנות את עולם המחר, ללא הדרות.

[1] "קבוצה זו מורכבת מלוחמים השייכים לגדוד נוסייראת של גדודי עז א-דין אל-קסאם, בפיקודו של מועאד עבד אל-רחמן. הקומנדו מונה 70 אנשים ומתנייד באמצעות אופנועים וטנדרים, לאחר שחצה את גדר ההפרדה. הם חמושים במקלעים ובמטולי רימונים. לוחמי החמאס מחולקים לחוליות, שלכל אחת מהן 'משימה ואזור פעולה משלה', והיא יודעת מה עליה לעשות; אחת מהן מקימה את המטה שלה בגן ילדים בכפר, ושני גני ילדים הופכים למטה המקומי של חמאס." תמי הראל, "בין שלוליות דם וצעצועים קרועים: עיתונאים מכל העולם בזירת הטבח בבארי [ארכיון]", ב-I24news, 22 באוקטובר 2023.

[2] רשימת הקורבנות כוללת 96 אזרחים (90 במהלך המתקפה ו-6 בשבי), לוחם מתנדב אחד, 7 קציני משטרה ו-19 חיילי צה"ל. "קיבוץ בארי: בין כאב לתקווה, החיפוש אחר שלום לאחר הטבח ב-7 באוקטובר [ארכיון]", ב-Radio-Canada, 7 באוקטובר 2024.